הדפסה

בית משפט השלום בעכו ת"א 37307-01-14

לפני
כבוד ה שופטת דנה עופר

התובע

בנק אוצר החייל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עדינה וייל ואח'

נגד

הנתבעים

1.סלטקס קרית שמונה בע"מ
ע"י המפרק הזמני עו"ד אביב פריצקי ואח'
2.אריה בורנשטיין
ע"י ב"כ עוה"ד איתי שרון ואח' (המודיע לצד שלישי)

נגד

הצד השלישי

מדינת ישראל – משרד הכלכלה
ע"י פרקליטות מחוז חיפה

פסק דין
לעניין הנתבע מס' 2

תביעת בנק אשר במרכזה עומדת הלוואה "בערבות המדינה".

רקע כללי ו עיקר המחלוקת
1. לפניי תביעת בנק אוצר החייל, סניף ראש פינה (להלן: " הבנק"), להחזר יתרת הלוואה אשר הועמדה לנתבעת מספר 1 (להלן: "החברה"), בסך 307,306 ₪, נכון ליום הגשת התביעה.

אין חולק, כי בשנת 2012 פנתה החברה לבנק לקבלת הלוואה, מסוג ההלוואות המכונות "הלוואה בערבות המדינה", ואכן מתן ההלוואה – בסך 500,000 ₪ - אושר, וההלוואה הועמדה לרשות החברה.

אין חולק, כי הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") חתם על כתב ערבות להלוואה.

לימים, קרסה החברה, ונקלעה להליכי חדלות פירעון. הבנק מימש בטוחה כספית שהייתה בחשבון, ולאחר מימוש בטוחה זו וניכוי ההחזרים החודשיים שבוצעו עד למועד שבו הופסקו התשלומים, הגיש הבנק תביעתו זו בסכום האמור לעיל.

2. אין מחלוקת לעניין סכום ההלוואה או לעניין יתרת ההלוואה שלא נפרעה.

במרכז המחלוקת בתיק זה טענתו של הנתבע, כי הוא עצמו אינו ערב אלא ל-30% מסכום ההלוואה שהועמדה לחברה, שכן ההלוואה ניתנה בערבות המדינה ל-70% מסכומה. לטענת הנתבע, הן הפרסומים בתקשורת אשר קדמו לנטילת הלוואה (ונמשכים עד היום), הן המסמכים שעליהם חתם והן המצגים שיצר הבנק, הצביעו על כך, שהמדינה ערבה ל-70% מסכום ההלוואה, ואילו הנתבע עצמו ערב ל-30% הנותרים בלבד.

על פי טענת הבנק, לעומת זאת, ערבותה של המדינה הינה ערבות שיורית, דהיינו ערבות אשר ניתן לדרוש קיומה רק לאחר מיצוי ההליכים נגד הלווה ונגד הערבים האחרים, ובמקרה זה – הנתבע. הנתבע עצמו ערב להלוואה, בשלמותה.

3. לחלופין טוען הנתבע, במסגרת הודעתו לצד שלישי, כי אם תתקבל תביעת הבנק נגדו, יש לחייב את המדינה לשפות אותו, וזאת בשל מצגי המדינה, המציגה עצמה שוב ושוב כערבה לאותן הלוואות, ללא סייג. כן טוען הנתבע, כי המדינה התרשלה כלפיו, הן במצגים שיצרה לעניין מסלול ההלוואה בערבותה, והן בכך שלא פיקחה כראוי על עבודת הבנקים המשווקים את ההלוואות בערבותה, ולא הנחתה אותם כיצד יש להסביר לציבור את מהות ההלוואה והערבויות לה.

המדינה מצדה טוענת, כי ההסברים ניתנו לנתבע על ידי הבנק, ולא על ידי המדינה, ולמעשה אין יריבות בינה לבין הנתבע, מה גם שלטענת המדינה דין טענות הנתבע להידחות לגופן.

4. בתיק נשמעו ראיות הצדדים. מטעם הבנק העיד מר איציק גבאי, מנהל קשרי לקוחות בסניף ומי שהחתים את הנתבע על מסמכי פתיחת החשבון וההלוואה. מטעם הנתבע נשמעה עדותו ועדותו של חוקר פרטי מטעמו, אשר נתבקש לתעד את מתן ההסברים הניתנים ללקוחות המתעניינים בהלוואה בערבות המדינה בסניפים שונים של הבנק. מטעם המדינה העידה גב' אשרת דוד, רפרנטית ערבויות מדינה באגף החשב הכללי במשרד האוצר.

כל הצדדים הגישו סיכומי הם בכתב.

טענות הנתבע בתמצית
5. אף שהנתבע הרחיב בטיעוניו, הרי שלמעשה מדובר בחזרה על אותן טענות, אשר ניתן לסכמן כך:

א. מסמכי ההלוואה שנחתמו מלמדים, כי ערבותו של הנתבע אכן מוגבלת ל-30% בלבד. הנספח הרלבנטי, אשר ממנו מבקש הבנק ללמוד כי ערבות המדינה אינה אלא ערבות שיורית, כולל גם ביטויים אשר ניתן ללמוד מהם, כי ערבות המדינה למעשה אינה כזו: נרשם בו כי המדינה ערבה ל-70% "בכל נקודת זמן", וכן נרשם בו כי אין בערבות המדינה כדי להפחית את חלקם היחסי של הערבים, ללמדך – שמדובר בערבים אשר חלקם הוא "יחסי".

ב. הבנק והמדינה הציגו מצג מטעה, אשר לפיו ערבותו של הנתבע מוגבלת ל-30% מסכום ההלוואה בלבד, הן בפרסומים על ההלוואה בתקשורת, הן במסמכי ההלוואה והן בהסברים אשר ניתנו בעל פה בעת מתן ההלוואה. בכל הפרסומים אין כל אזכור לכך, שערבותה של המדינה מופעלת רק לאחר מיצוי ההליכים נגד הערבים האחרים, או לכך שנדרשת ערבות בעלים בשיעור של 100%.

ג. הבנק דרש פיקדון המהווה 30% מסכום ההלוואה, באופן שמתיישב בדיוק עם הבנתו של הנתבע, כי ערבותו היא לאותם 30%, ואילו המדינה ערבה ל-70%. הפיקדון שהופקד מהווה כיסוי מלא לערבותו של הנתבע להלוואה.

ד. ממצאי חקירה פרטית שערך הנתבע מעלים, כי הבנק נוהג להטעות את ציבור לקוחותיו, ואינו מעמיד לקוח פוטנציאלי על טעותו, כאשר הוא מבין כי המדינה ערבה ל-70% והוא – ל-30% הנותרים. החקירה שבוצעה על ידי החוקר מטעם הנתבע הוקלטה, והחוקר העיד בביהמ"ש על ממצאיו.

ה. גרסת הבנק ועדיו אינה מהימנה, ואין ראיות חיצוניות לחיזוקה. כך, למשל, אם כטענת הבנק מסמכי ההלוואה והערבות ברורים הם, מדוע נזקק הבנק לטענה כי הסביר בעל פה שהערבות היא למלוא ההלוואה? טענת הבנק, כי הסביר לנתבע את משמעות המונח "ערבות שיורית" לא נתמכה בכל ראייה חיצונית, כאשר מונח זה אף אינו מוגדר במסמכים שעליהם התבקש הנתבע לחתום. נוסף על כך, טענת הפקיד כאילו הוא זוכר מה בדיוק הסביר לנתבע, שהינו לקוח אחד מני מאות, אינה מהימנה. עוד נטען, כי טענת הבנק כי נתן הסבר בעל פה למשמעות המונח הינה בבחינת עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב.
ו. הערבות הכללית לחשבון העו"ש אינה רלבנטית, כאשר נחתמה ערבות ספציפית להלוואה.

ז. על פי עמדת הפסיקה, יש לקבל את טענת הנתבע אשר על פיה הוטעה לסבור כי הוא ערב ל-30% בלבד.

מכיוון שמצאתי, כי דין טענותיו של הנתבע להידחות, כפי שיפורט להלן, אחת לאחת, אדון בטענותיו בפירוט בהמשך, בהתאם לסדר הטענות כפי שהובאו לעיל (שאינו בהכרח הסדר שבו הובאו טענות הנתבע בסיכומיו).

6. בכל הנוגע להודעה לצד שלישי טוען הנתבע, כי אם ביהמ"ש ייקבע, כי הוא חייב ב-100%, הרי שיש לחייב את המדינה לשפות אותו, הואיל והיא נטלה חלק נרחב בהטעייתו, באמצעות שורה של מצגי שווא, לפיהם היא אכן ערבה ל-70% מההלוואה, ללא תנאי.

לטענת הנתבע, המדינה לא ציינה בפרסום כל שהוא, כי הערבות תמומש רק לאחר מימוש ערבות אחרת, וכי מדובר בערבות שיורית, ולא טרחה להסביר מונח זה לציבור. לאור מצגיה הבלתי מסויגים של המדינה, יש לקבוע, לטענתו, כי המדינה חבה ב-70% מההלוואה.

עוד טוען הנתבע, כי הוכח מחקירתה הנגדית של נציגת המדינה, כי התצהירים שעליהם דורשת המדינה כיום להחתים את הלווים שונים מאלו שהיו נהוגים בעת שנטלה החברה את ההלוואה, וכעת מוסברים התנאים המלאים להעמדת ההלוואה, לרבות העובדה שערבות המדינה אינה מפחיתה מחובת הלווה להחזיר את מלוא החוב. שינוי נוסח התצהיר מדבר בעד עצמו, לטענת הנתבע, ומוכיח כי בעבר לא הובהרו הדברים כנדרש.

עוד לטענת הנתבע, הוכח כי המדינה התרשלה כלפיו, שעה שהפרה את חובתה לפקח על מתן ההלוואות בערבות המדינה.

מסמכי הבנק
7. נציג הבנק, מר איציק גבאי, צרף לתצהירו את כלל המסמכים הרלבנטיים לפתיחת חשבון הבנק עבור החברה, לצורך הקמת ההלוואה הנדונה:

א. שאלון תכנית עסקית שמילאה החברה לצורך קבלת ההלוואה;
ב. תסקיר על אודות החברה שנערך על ידי הקרן לסיוע לעסקים קטנים ובינוניים בערבות המדינה (להלן: "הקרן") והועבר לבנק;
ג. אישור הקרן להעמדת ההלוואה על סך 500,000 ₪;
ד. מסמכי פתיחת חשבון עו"ש שמספרו 56803 על שם החברה;
ה. טבלת שיעורי הריבית המקסימאלית הרלבנטית;
ו. בקשה לקבלת הלוואה מיום 2.7.12, בחתימת החברה;
ז. נספח לטופס בקשה לקבלת הלוואה, חתום על ידי החברה ועל ידי הנתבע מיום 2.7.12;
ח. כתב ערבות מתחדשת ללא הגבלה בסכום חתום על ידי הנתבע מיום 2.7.12;
ט. הודעה לערב (שאינו "ערב יחיד") חתומה על ידי הנתבע מיום 2.7.12;
י. הצהרת ערב (לערב שאינו ערב יחיד) חתומה על ידי הנתבע מיום 2.7.12;
יא. הוראת לקוח להפקדת פיקדון בסך 125,000 ₪ חתומה על ידי הנתבע מיום 4.7.12 וכן הסכם מישכון ושעבוד פיקדון כספי, הודעת משכון ואישור רישום משכון ברשם המשכונות;
יב. הודעה על חוב מיום 18.12.13 וכן דרישה לפירעון תשלומים בפיגור בגין הלוואה מאותו יום ודרישות לסילוק חוב בחשבון.

8. מבין המסמכים האמורים לעיל, שהם כלל המסמכים שנחתמו בהקשר להלוואה (החל מהבקשה שהועברה לקרן, דרך מסמכי פתיחת חשבון בנק שהוקם לצורך העמדת הלוואה בבנק אשר לחברה לא היה בו חשבון קודם, בקשת ההלוואה ומסמכיה , וכלה בדרישות הבנק לפירעון חובות בפיגור), ראוי לצטט את האמור בנספח לטופס הבקשה לקבלת הלוואה, שכן נוסחו עומד במרכז המחלוקת שבין הצדדים.

מדובר בנספח בן עמוד אחד, הכולל שורות כתובות ספורות, בשלוש פסקאות, כדלהלן:

"נספח זה מהווה חלק בלתי נפרד מטופס בקשה לקבלת הלוואה בש"ח/ (המילים "הלוואה צמודה למדד" הסמוכות נמחקו בקו – ד.ע.) מיום ___2.7.12___ על סך __500,000__ ₪.

אנו מאשרים שהובהר לנו כי הקרן לסיוע לעסקים קטנים ובינוניים ערבה לקיום התחייבויות הלווה בשיעור של __70%__ בכל נקודת זמן.

אולם, ערבותה הינה בבחינת ערבות שיורית במובן זה שלא ניתן לממשה אלא לאחר שמוצו הליכי הגבייה מהלווה ומערביו. לפיכך, אין בערבותה להגדיל את מספר הערבים וכדי להפחית מחלקם היחסי בחוב".

מתחת לשורות אלו – מקומות לחתימת הלקוח ולחתימת הערבים (חתומים) .

לטענת הבנק והמדינה, הפסקה האחרונה מבהירה היטב מה היא "ערבות שיורית", ומבהירה היטב כי ערבות זו תמומש רק לאחר מיצוי ההליכים מהלווה ומהערבים האחרים; ואילו הנתבע סבור כי נספח זה דווקא מדגיש את ההטעיה כלפיו, שכן המילים "בכל נקודת זמן" מעלות כי ערבות המדינה שרירה וקיימת בכל זמן, כלומר – גם לפני מיצוי ההליכים, ואילו המילי ם "להפחית מחלקם היחסי בחוב" מלמדות, כי חלקו של הערב בחוב יחסי, דהיינו עומד על 30% בלבד.

9. מסמכים נוספים מבין האמורים לעיל שראוי לציינם לצורך הדיון בנושא ערבותו של הנתבע להלוואה שנטלה החברה הם כתב הערבות המתחדשת ללא הגבלה בסכום, וכן "הודעה לערב". במסמך האחרון מצוין כי החלק בערבות הוא "בשלמות", ביחס לחבות שתוענק בחשבון (כזכור, החשבון נפתח רק לצורך העמדת ההלוואה המדוברת).

לעניין מסמכים אלו אציין את טענות הנתבע, כי אלו מסמכים כלליים לחשבון הבנק, אשר נחתמו לפני שנחתמו המסמכים הספציפיים להלוואה שבערבות המדינה, ולפיכך המסמכים הספציפיים באים במקום המסמכים הכלליים ומחליפים אותם.

הלוואה בערבות המדינה – מהותה והרציונל שלה
10. מפתה אולי לחשוב, כפי שטוען הנתבע שהתפתה לחשוב, כי הלוואה שהמדינה ערבה לה ב-70% היא כזו שנדרשת לגביה ערבות אחרת, של 30% בלבד. אולם, הקדשת מעט מחשבה לבחינת ההסדר המוצע ללקוחות הבנקים מביאה למסקנה, שאין הדבר כך.

על מהות ההסדר הסביר נציג הבנק מר גבאי, והסבירה גם גב' דוד מטעם המדינה, כי ערבות המדינה נועדה לתת לבנק בטחון נוסף, מעבר לערבות הבעלים של החברה, והיתרון שערבות זו מקנה ללקוח הוא בעצם העמדת ההלוואה ללא בטוחות אחרות, שברגיל היה הבנק דורש אותן מהלקוח. כאשר ניתנת ההלוואה בערבות המדינה, מסכים הבנק להסתפק בפיקדון של 25% מסכום ההלוואה לצד ערבותו האישית של בעל החברה למלוא ההלוואה, כאשר הבנק מסתמך על כך שאם ייתקל בקשיי גבייה ביחס להלוואה, יוכל בתנאים מסוימים לפנות למדינה למימוש ערבותה (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 20-22, שורות 26-28; וכן סעיף 5 לתצהיר גב' דוד).

העמדת ערבות המדינה להלוואות לעסקים היא הדרך שבה מסייעת המדינה לאותם עסקים לקבל הלוואות מהבנק, גם אם אין בידיהם להציע לבנק בטוחות מספיקות, ובכך מעודדת המדינה את הצמיחה במשק: " הרציונאל ברור, שכן בדרך זו עוזרת המדינה לעסקים קטנים שאין להם ביטחונות מספיקים לקבלת ההלוואה הנדרשת. המדינה למעשה משמשת כאחת הבטוחות ולמעשה כערבה. אם נמשיך באותו קו מחשבה , הרי שכשם שיש למצות את ההליכים כנגד החייב העיקרי לפני שפונים לערב, כך גם כאן יש למצות את ההליכים כנגד החייבים העיקריים לפני שפונים לערב שאינו צד מעונין, דהיינו המדינה. בפועל דרישה זו גורמת כי לבנק יהיה אינטרס לפעול לגביית יתרת ההלוואה, כאשר הוא יודע כי המדינה תשיב לו את הכספים רק לאחר מיצוי ההליכים" (תא"ק (הרצ') 1580-02-09 בנק אוצר החייל נ' דפוס קל בע"מ, 25.8.13).

אלמלא ערבותה השיורית של המדינה, המקטינה את הסיכון לבנק למקרה של אי-פירעון, יתכן כי הבנק לא היה מסכים להעמיד לחברה הלוואה של 500,000 ₪, כשהבטוחה הקיימת עומדת על 125,000 ₪ בלבד לצד ערבותו האישית של הנתבע . יוזכר, כי אין במקרה הזה נכס משועבד כנגד ההלוואה (מלבד אותו פיקדון כספי), והלווה היא חברה, אשר עלולה להיקלע לחדלות פירעון – כפי שארע כאן בפועל – ויהיה קשה מאוד להיפרע ממנה.

על אף רציונל עסקי ברור זה של מודל ההלוואות בערבות המדינה, עומד הנתבע על טענתו, כי הוטעה לחשוב שהמדינה ערבה ל-70% מההלוואה, בעוד הוא ערב ל-30% מסכום ההלוואה בלבד. אבחן טענה זו בהמשך.

טענת ההטעיה – על פי מסמכי ההלוואה
11. הנתבע טוען, כאמור, כי הבנק הטעה אותו, והציג בפניו מצג כוזב, כאילו הוא ערב ל-30% מההלוואה בלבד.

כידוע, מערכת היחסים שבין הבנק לבין הלקוח היא מערכת יחסים בעלת מאפיינים מיוחדים, הנובעים מפערי הכוחות בין הצדדים, ומהאמון שרוחש הלקוח לבנק, כמוסד בעל סמכות מקצועית וכישורים מיוחדים. מערכת יחסים מיוחדת זו אף מטילה על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573 (1994) ). על הבנק חלות חובות מוגברות כלפי לקוחותיו, ובכלל זה חובות הנובעות מדיני הבנקאות (כגון איסור הטעיה) ומדיני החוזים והנזיקין. בין היתר נושא הבנק בחובת תום לב מוגברת ובחובת גילוי נאות (ע"א 7825/01 דאטא סיסטמס נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(5) 348 (2004); ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ ציגלר, פ"ד מט(1) 369 (1995) ). אין חולק גם, כי חובות אלו חלות גם במישור היחסים שבין הבנק לבין הערב (סעיף 17א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, ובאשר לערבויות שנחתמו טרם תיקונו של החוק הוכר בפסיקה קיומן של חובות כאמור ביחס לערב - ע"א 7451/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג(2) 337 (1999) ).

השאלה היא, אם הוכח כי במקרה דנן אכן הפר הבנק איזו מהחובות המוטלות עליו, האם נמנע מלגלות לנתבע את משמעותה ומהותה של ההלוואה בערבות המדינה ואת היותה של ערבות המדינה בבחינת ערבות שיורית, האם הטעה באופן כל שהוא את הנתבע, והאם גרם לו לחשוב כי הוא ערב כדי 30% בלבד?

12. כאשר טענת ההטעיה נבחנת על פי המסמכים שעליהם חתם הנתבע, הרי שלטעמי – אין לה כל בסיס.

על אף טענותיו החוזרות והנשנות של הנתבע בסיכומיו, לפיהן כל המצגים השונים, לרבות הטפסים שעליהם הוחתם, מדברים מפורשות על ערבות ל-30% מההלוואה (למשל – בסעיף 36 לסיכומים), מן הראוי לציין כאן, כי שיעור של 30% אינו מופיע במצג כל שהוא או במסמך כל שהוא, כלומר – המספר 30% אינו מופיע בשום מקום. אכן, מופיע שיעור ערבותה של המדינה – 70% – אך בשום מקום לא צוין שיעור ערבותו של הנתבע כ-30%, ולכל היותר מדובר במסקנה שהסיק הנתבע, כאשר השלים בראשו את האחוזים הנותרים.

13. כתב הערבות המתחדשת ללא הגבלת סכום (נספח ח' לתצהיר מר גבאי) אינו מציין באופן כל שהוא כי הערבות היא מוגבלת, כי אם ההפך הוא הנכון, ועל כך ניתן ללמוד מכותרת המסמך – " ללא הגבלת סכום" – ללא צורך בקריאת ה"אותיות הקטנות".

נוסף על כך, הנתבע חתם, כזכור, על נספח לבקשת ההלוואה, שבו נאמר בצורה חד משמעית וברורה, כי ערבות המדינה – שהיא אכן בשיעור של 70% – היא ערבות שיורית, אשר תמומש רק לאחר מימוש הערבויות האחרות: "אולם, ערבותה הינה בבחינת ערבות שיורית במובן זה שלא ניתן לממשה אלא לאחר שמוצו הליכי הגבייה מהלווה ומערביו. לפיכך, אין בערבותה להגדיל את מספר הערבים וכדי להפחית מחלקם היחסי בחוב".

זהו ניסוח ברור ובהיר, המבהיר לכל מי שקורא אותו, כי ערבות המדינה תופעל ותמומש רק לאחר שייעשה ניסיון לגבות את החוב ממקבל ההלוואה ומהערבים להלוואה, ואין כל היגיון בהבנת סעיף זה כאילו מימוש הערבות בשיעור של 70% יהא רק לאחר הליכי גבייה ביחס ל-30%. פרשנותו של הנתבע למילים "בכל נקודת זמן" היא מאולצת, ואין לקבלה. כך גם, הניסיון להיתלות בכך שהנספח משתמש בביטוי "חלקם היחסי בחוב" ביחס לערבים, כאילו שממנו ניתן ללמוד שזהו חלק יחסי ביחס לערבות המדינה. זוהי פרשנות בלתי סבירה של ניסוח שהוא, כשלעצמו, בהיר וברור.

14. ניסיונו של הנתבע להיתמם ולטעון כי נוסח זה אינו מובן לו – אינו יכול להתקבל . אינני מאמינה לנתבע, שהינו איש עסקים עתיר ניסיון ולא בחור צעיר שעושה את צעדיו הראשונים בעולם העסקים , כי לא הבין את משמעות המונח ערבות שיורית או את המודל העסקי העומד מאחורי ההלוואות הניתנות בערבות המדינה.

כאן המקום לציין, כי בעדותו של הנתבע הוא נטה להגזמה ברורה ביחסו לעצמו חוסר הבנה ביחס למהותו של הסדר ההלוואה בערבות המדינה והיות הערבות שיורית. הנתבע נשאל אם התייעץ עם אשתו, עורכת דין במקצועה, טרם קבלת ההלוואה, והשיב על כך "אשתי לא יודעת מה זה ריבית שיורית" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 11, וברור כי הכוונה ל"ערבות שיורית"), וכאשר נשאל אם הוא יודע השיב: " לא. הסבירו לי את זה מאה פעמים ואני לא קלטתי. לא הבהירו לי. יכולים להסביר לי גם אלף פעם ואני לא אוכל להגיד לך מה זה" (שם, שורות 13-14). אין צורך להכביר מילים על כך, שדברים אלו נשמעים כהגזמה של ממש, כאשר מדובר באיש עסקים מנוסה, אשר ניהל במשך שנים רבות חברה שהשתתפה במכרז בהיקף של 40 מיליון ₪ (כטענתו), ובעבר גם ניהל עסקים נוספים.

בהמשך אף שינה הנתבע את גרסתו והקצין את הדברים , וכאשר התבקש להבהיר כיצד הוא הבין את ההסדר של הלוואה בערבות המדינה העיד, כי סבר שהוא מקבל מענק – כך ממש – כאשר המדינה היא שתחזיר 70% מההלוואה, כעזרה לעסקים שמתנהלים באזור קריית שמונה: " הבנתי שאם העסק מתמוטט, אז אני צריך להבין (צ"ל – להחזיר, ד.ע.) 30%, ואם העסק עובד כמו שצריך, גם אז אני אמור לשלם רק 30%, כי המדינה לקחה על עצמה את ה-70% כדי לעזור לעסק. זה מענק. הבנתי שאני מקבל מענק 70%" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 23-25). לא למותר לציין, כי הגרסה שלפיה מדובר ב"מענק" מטעם המדינה לא עלתה בכתבי הטענות כלל, אין לה בסיס כל שהוא במסמכים , וברור שהחברה לא קיבלה כל מענק מהמדינה. גם כאשר הופנה הנתבע למסמך הודעה לערב (נספח ט' לתצהיר מר גבאי), והתבקש להשיב מה הוא מבין מכך שסומן שם X לצד האופציה "בשלמות" ביחס למילים "חלקך כערב לחוב החייב", השיב הנתבע שהוא מבין שזה 30% (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 16-17), תשובה שהיא תמוהה על פניה.

הדברים צוטטו על מנת להמחיש את המגמתיות בעדותו של הנתבע, ומדוע לא ניתן לתת אמון בגרסתו, כי הבין מאנשי הבנק, כי הוא ערב כדי 30% בלבד.

15. לטענת הנתבע, אין לבסס את התביעה נגדו על כתב הערבות הכללית לחשבון החברה, משום שמדובר במסמכים כלליים לחשבון הבנק, אשר נחתמו לפני שנחתמו המסמכים הספציפיים להלוואה שבערבות המדינה , כך שהמסמכים הספציפיים באים במקום המסמכים הכלליים ומחליפים אותם.

לטעמי, אין לקבל טענה זו, ואף לא ברור לי מה הבסיס המשפטי לטענה כי כתב ערבות מאוחר וספציפי מבטל את הקודם, הכללי, או גובר עליו, שכן אין מדובר בדבר חקיקה, אלא במערכת הסכמים ומסמכים , אשר במסגרתה מסמך אחד משלים את האחר. גם אם נחתמו המסמכים האחד לאחר השני, הרי שכולם נחתמו באותו מעמד ובאותו תאריך (2.7.12), ובשעה שחשבון הבנק נחתם אך ורק לצרכי קבלת ההלוואה, כך שהמסמכים הכלליים הנוגעים לחשבון בהכרח נוגעים גם להלוואה אשר החשבון נועד לאפשר את קיומה (העמדתה, גביית התשלומים החודשיים וכו').

16. אם אסכם עד כאן, הרי שלפניי מערכת מסמכים, שנחתמו כולם על ידי הנתבע לשם העמדת הלוואה בערבות המדינה, ואשר במסגרתם נטל הנתבע על עצמו ערבות מלאה, ללא הגבלת סכום, להלוואה שהועמדה לחברה, בסך 500,000 ₪.

במסגרת אותם מסמכים אישר הנתבע, כי ידוע לו, שהמדינה ערבה ל-70% מההלוואה, אלא שערבות זו תמומש רק אם לא תיפרע ההלוואה על ידי החברה ועל ידי הנתבע, אשר משמש כערב להלוואה, בשלמותה.

זה הוא ההסדר, והוא מפורט כראוי במסמכים ברורים, אשר עליהם חתם הנתבע.

17. ככלל, ראוי לציין, כי מי שחתם על מסמך לא יישמע, לרוב, בטענה כי לא הבין על מה חתם: "בדרך כלל דין הוא שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113; וכן – ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, פ"ד מד(1) 341; ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559). בהתאם לפסיקה זו, מי שמעלה טענת אפסות לאחר שחתם על מסמך, נושא בנטל לסתור את החזקה ולהוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה (ע"א 1548/96, עמ' 570).

ענייננו כאן בעדותו היחידה של הנתבע, בעל דין כמובן, המבקש להוכיח באמצעות עדותו כי הוטעה על ידי הבנק ולא הבין את משמעות כתב הערבות שעליו חתם. לאור הדברים האמורים לעיל לעניין עדותו של הנתבע, אין לי אלא לקבוע, כי הנתבע לא הרים נטל זה. עסקינן בעדות מגמתית, אשר לא ניתן לקבלה ולתת בה אמון.

18. הנתבע ניסה להוכיח טענותיו להטעיה מצד הבנק כאשר העיד את החוקר הפרטי מטעמו, מר אורי סבר (תמליל החקירה שנערכה בבנק והוקלטה בידי החוקר – סומן כמוצג נ/1).

לטעמי, אין בעדות זו כדי להוכיח, כי הנתבע אכן הוטעה על ידי פקידי הבנק והבין כי ערבותו היא בשיעור של 30% בלבד.

מעבר לכך שמדובר בשיחה עם פקיד בנק אחר, בסניף אחר, הרי שמעיון בתמליל השיחה עולה, כי לכל היותר ניתן להתרשם שהפקיד לא התערב בשיחה בין החוקר לבין החוקרת, כאשר החוקר הסביר לחוקרת ש"שבעים אחוז המדינה עוזרת", אולם בשום שלב בשיחה לא ניסה החוקר לומר לנציג הבנק מפורשות, כי הוא מבין שהוא עצמו יערוב ל-30% בלבד, על מנת לתת לבנקאי הזדמנות להעמיד אותו על טעותו. יתר על כן, ברור מהתמליל שמדובר בפגישה ראשונית, שבה הוסבר נושא ההלוואה והביטחונות "בגדול" (שורה 17 לעמוד הראשון) לאנשים שעדיין לא הציגו מסמכים מספיקים, ולא ניתן להסיק מאותה פגישה ראשונית דבר לעניין הטעיה.

לא למותר להוסיף ולציין, כי על פי עדות החוקר, ביצע שיחה דומה בסניף בנק אחר (כפר סבא), אך משום מה לא הובא תמליל של אותה שיחה (צורפה הקלטה, אך קשה לשמוע בהקלטה את הנאמר בה ), ועל כן אין לי אלא להניח כי הנתבע בחר לתמלל את הקלטת השיחה אשר מוכיחה, לדעתו, את טענותיו, טוב יותר מאחרות.

19. לטענת הנתבע, עצם העובדה שנדרש פיקדון המהווה 30% בדיוק, כגובה ערבותו על פי הבנתו, מלמדת כי ערבותו של הנתבע היא בשיעור 30% מסכום ההלוואה, ואילו ערבות המדינה היא ביחס לכל היתר .

דין טענה זו להידחות, ולו מן הטעם, כי היא אינה מדויקת.

הפיקדון שנדרש בעת העמדת ההלוואה עמד על 125,000 ₪, כפי שעולה ממסמכי הבנק (ראו, למשל, הוראת לקוח להפקדת פיקדון (סומן כ"יא" ברשימת המסמכים בסעיף 7 לעיל), ואילו 30% של 500,000 ₪ הם 150,000 ₪. מוטב היה לולא טען הנתבע בסעיף 15 לסיכומיו, כי נדרש להפקיד כ-150,000 ₪, ולכן הפקיד 127,416 ₪, כאשר הסכום האחרון אינו סכום הפיקדון המקורי, אלא סכום הפיקדון המשוערך.
הפיקדון שנדרש הוא בגובה של 25% בדיוק מסכום ההלוואה (כפי שגם הסביר הבנקאי לחוקר בתמליל נ/1), והטענה כי מדובר "בדיוק" בשיעור הערבות – נדחית.

20. להוכחת טענותיו ניסה הנתבע לגייס את הפרסומים בתקשורת על אודות הלוואות בערבות המדינה, על מנת להראות, כי מקור ההטעיה בפרסומים אלו.

בהקשר זה יש לציין, ראשית, כי הנתבע לא הוכיח, כי הוא עצמו הסתמך על אותם פרסומים אינטרנטיים שצורפו לתצהירו, או אף על דומיהם, בעת שנטל את ההלוואה עבור החברה. הוברר מחקירת הנתבע, כי לא הוא שחיפש ומצא את הפרסומים שצורפו לתצהירו (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 1-2) , אלא ככל הנראה בא כוחו. למעשה התקבל מעדותו של הנתבע הרושם הברור, כי חיפוש הפרסומים באינטרנט נעשה לצורך צירופם לתצהיר, אף שהנתבע עצמו לא הסתמך דווקא על הפרסומים שצורפו, או אפילו על דומיהם.

הנתבע העיד כי "היו פרסומים בכל ערוצי התקשורת שמקבלים הלוואה של 30%-70% וזה מה שעשינו" (שם, שורה 17), אך לא הראה פרסום כל שהוא שמתייחס ל-30% ערבות בעלים, ולכל היותר הצליח להראות כי הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים פרסמה באתר שלה כי מדובר ב"ערבות מדינה של 70%" (נספח 2 לתצהירו). בשום מקום בפרסומים שצורפו לא נאמר כי בעל חברה יידרש לערוב להלוואת החברה ב-30% בלבד. ב"מדריך" של הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים (נספח 3 לתצהיר הנתבע) צוין תחת הכותרת "ערבות", כך: "הממשלה מעמידה ערבות בשיעור של 70% / 85% מגובה ההלוואה. בנוסף נדרשת ערבות אישית של הבעלים". לא נאמר כי ערבות הבעלים היא ליתרת ההלוואה, ושוב – המספר 30% לא מופיע גם בפרסומים .

21. הנתבע טוען בסיכומיו, כי אין להאמין לפקיד הבנק, מר איציק גבאי, כי הוא זוכר את פרטי השיחה שניהל עמו ויכול להעיד על ההסברים שנתן לנתבע.

אף שיש היגיון בטענה זו, הרי ש מעיון בפרוטוקול חקירתו של מר גבאי עולה, כי הוא לא נשאל אפילו כיצד הוא מעיד על אודות ההסברים שניתנו לנתבע, והאם הוא באמת זוכר את הדברים.

מהנתבע דווקא ניתן היה לצפות, כי יזכור את פרטי השיחה שניהל עם מר גבאי בטרם נטילת ההלוואה ובמעמד חתימת המסמכים, היות ונטילת הלוואה היא מעמד מיוחד מבחינתו, אלא שהנתבע דווקא העיד, כי אינו זוכר מה בדיוק נאמר בפגישות או אפילו מי היו נציגי הבנק שהיו נוכחים בפגישות (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 21-30), וזאת בניגוד לטענות שבתצהירו, לפיהן נציג הבנק אמר לו "במפורש" שערבותו תעמוד על 30% בלבד (סעיף 7 לתצהיר).

22. אם אסכם את האמור עד כה, הרי שלא מצאתי כי יש ממש בטענות הנתבע, כי הבנק הטעה אותו, וגרם לו לחשוב שהוא ערב בשיעור של 30% בלבד להלוואה.

המסמכים שהציג הבנק מדברים בעד עצמם, והם מדברים על ערבות הנתבע לכל התחייבויות החברה, דהיינו – להלוואה בשלמותה, כאשר ערבות המדינה מהווה ביטחון נוסף מעבר לערבות זו ולפיקדון שהופקד, באופן שערבות המדינה תמומש רק אם הליכי הגבייה נגד הנתבע לא יועילו לסילוק החוב כלפי הבנק.

המסקנה הנובעת מהאמור היא, שדין התביעה להתקבל במלואה, באין הגנה לנתבע מפניה.

23. כאן המקום לציין, כי בפסיקת בתי משפט השלום ניתן למצוא כמה וכמה פסקי דין והחלטות , אשר דחו טענות דומות עד מאוד שהועלו מפי ערבים להלוואות "בערבות המדינה" , במקרים שבהם עמד לדיון נוסח זהה (או דומה מאוד) של טופס הנספח הקיים כאן , אשר בו מוסבר לערב כי ערבות המדינה היא "שיורית".

ראו לעניין זה ת"א (חי') 15513-05-09 בנק אוצר החייל בע"מ נ' פיק 4 טריפ בע"מ (30.7.14), ומקבץ הפסיקה אשר פורט שם, בסעיפים 58 עד 66 לפסק הדין. בכל פסקי הדין הללו הועלו טענות דומות לאלו שמעלה הנתבע כאן, ובכולם מצאו בתי המשפט לדחותן (או אף לסרב לתת רשות להתגונן בטענות כאלו), משום שלשון המסמך שעליו חתמו הערבים הייתה ברורה ביותר ולא אפשרה את הפרשנות המוצעת על ידי הערבים כאילו ערבותם להלוואה - חלקית.

להבדיל מאלו, ישנם גם פסקי דין שבהם קיבלו בתי המשפט את טענות הנתבעים כי אכן הוטעו על ידי הבנק בכל הנוגע לשיעור ערבותם. באחד מהם, הנזכר בסיכומי הנתבע כאן – תא"ק 47266-03-10 בנק אוצר החייל בע"מ נ' תוכן שיווקי בע"מ ואח' (11.12.13), אמנם התקבלה טענות הנתבעת ביחס לאחד החשבונות שנדונו, אך טענות הנתבעת נדחו ביחס לחשבון אחר, שבו הוחתמה על נספח זהה כמעט לזה שנחתם על ידי הנתבע כאן, המבהיר את משמעות הערבות השיורית, תוך שביהמ"ש הגדיר את הניסוח האמור כ"לשון המובנת לבני אדם מן השורה" (בעמוד הרביעי לפסק הדין).

מקרה אחר שבו קיבל ביהמ"ש את טענות הנתבעים היה בתא"ק (הרצ') 1580-02-09 בנק אוצר החייל בע"מ נ' דפוס קל בע"מ ואח' (25.8.13), שם האמין ביהמ"ש לטענות הנתבעים כי הוסבר להם – למרות כתב הערבות – שהם יהיו ערבים ל-30% בלבד, וכי לא הוסברה להם מהותה של ערבות המדינה כערבות שיורית. יצוין כי באותו עניין לא עמד בפני ביהמ"ש מסמך אשר מבהיר את משמעות הערבות השיורית, כפי שקיים כאן (וראו לעניין זה סעיף 27 לפסה"ד).

במקרה הנוכחי, כפי שהובהר לעיל, לא מצאתי כי ניתן לתת אמון בטענת הנתבע לעניין ההסברים אשר ניתנו לו, או לעניין הבנתו את הסדר ההלוואה כהסדר שלפיו הוא ערב בשיעור של 30% בלבד, וזאת לנוכח המסמכים המפורשים שעליהם חתם הנתבע, ולאור עדותו.

דעתי, כדעת שופטים אחרים אשר דנו בנוסחים דומים אשר עליהם חתמו ערבים להלוואות בערבות המדינה, כי הנוסח ברור ובהיר, ואין דרך להבינו אלא כמות שהוא, דהיינו – הנספח לבקשת ההלוואה מבהיר כי ערבות המדינה תמומש רק לאחר מיצוי ההליכים נגד הלווים ונגד הערבים. כתב הערבות עצמו אף הוא ברור, לא מסויג ולא מוגבל, ועל כן אין בסיס לטענה, כי ערבותו של הנתבע מוגבלת.

ההודעה לצד שלישי
23. במסגרת ההודעה לצד שלישי טען הנתבע, כי יש לחייב את המדינה לשפות אותו בעד כל סכום שיחויב לשלם לתובע, מהטעמים הבאים:

א. נודע לנתבע מפרסומים וממצגים שונים, כי קיימת קרן הלוואות לעסקים קטנים המעניקה הלוואה עסקית בתנאים טובים, אשר המיוחד בהם הוא ערבות המדינה להחזר שבין 70% ל-85% מההלוואה. הנתבע פנה לבנק לקבלת פרטים נוספים, ובמהלך הפגישות בבנק הובהר לו כי המדינה תערוב ל-70% מההלוואה, ואילו הוא יידרש לערוב ל-30% בלבד. הנתבע הסתמך על המצגים שהוצגו לו בדבר ערבות המדינה ל-70% ובהתאם לכך נטלה החברה את ההלוואה. במעמד נטילת ההלוואה חתם על כתב ערבות שבו נרשם במפורש שהוא ערב ל-30% בלבד, ואילו המדינה ערבה ל-70% הנותרים.

כשנה וחצי לאחר מכן, קרסה החברה בעקבות מכרז גדול שבו זכתה.

ב. הבנק והמדינה, יחד ולחוד, הציגו מצגי שווא שהטעו את הנתבע לחשוב, כי הוא ערב ל-30% מההלוואה בלבד. יש לראות את חתימתו של הנתבע על כתב הערבות כתוצאה ישירה של הטעייה חמורה ומכוונת. הן הבנק והן המדינה לא טרחו להסביר לנתבע את מהותם של המונחים המשפטיים "ערבות שיורית" ו-"מיצוי הליכי גבייה", וגם בכך הוטעה באשר לתנאי ערבותו.

ג. הנתבע פרע את ערבותו במלואה, בכך שהועבר לזכות התובע סכום הפיקדון שהפקיד לכיסוי ערבותו שבשיעור 30% מההלוואה. יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת הינה בערבותה היחידה של המדינה, והיא זו שצריכה לשלם סכום זה לבנק.

ד. מסמכי הבנק מאשרים את טענותיו של הנתבע , שהמדינה ערבה בכל נקודת זמן ל-70%, ושערבותו של הנתבע היא לחלק יחסי מהחוב. לאחר גביית ה-30% מהנתבע, צריך הבנק לפנות למדינה למימוש ערבותה.

ה. לאור האמור, היה על הבנק להגיש תביעתו נגד המדינה בלבד, שכן הנתבע כבר שילם את חלקו, והוא מופטר מערבותו. אין מניעה מלממש את ערבות המדינה לאלתר.

ו. המדינה בעצמה מציגה בתקשורת מצגים שלפיהם היא ערבה ל-70%, מבלי לציין בפרסומיה כל תנאי או סייג למימוש ערבות המדינה. לעניין זה צורפו להודעה לצד שלישי פרסומים של הקרן לעניין ההלוואה שבערבות המדינה ותנאיה. לטענת הנתבע, באותם פרסומים לא צוין כי הערבות היא שיורית, ולא הוסבר מונח זה.

גם על פי כללי הקרן, כפי שפורסמו באתר האינטרנט שלה, אין מניעה ממימוש הערבות ואין סיבה לדחות את מימושה עד לאחר מיצוי הליכי גבייה נגד הנתבע.

לאור האמור טוען הנתבע בהודעתו לצד שלישי נגד המדינה, כי המדינה היא הערבה היחידה ביחס ל-70% מההלוואה, ועליה בלבד לשלם סכום זה לבנק. עוד נטען, כי המדינה עושה עושר ולא במשפט על חשבון הנתבע ועל חשבון הציבור הרחב המתקשר בהלוואות מעין אלו, על יסוד הבטחתה לערוב ל-70% מסכום ההלוואה, אולם כאשר מגיע הרגע לשלם – מתכחשת המדינה לערבותה.

לטענת הנתבע, אילולא הטעתה אותו המדינה, יכול היה להימנע מנטילת ההלוואה או להגן על ערבותו, בין בהעמדת ערב נוסף ובין בהעמדת בטוחה אחרת.

24. בסיכומיו טוען הנתבע, כי המדינה נטלה חלק נרחב בהטעייתו, באמצעות שורה של מצגי שווא שבוצעו על ידה או בידיעתה, בהסכמתה או בפיקוחה. לטענת הנתבע, באף אחד מהפרסומים שהציג לא צוין כי הערבות היא שיורית וכי תמומש רק לאחר מימוש ערבויות אחרות, ממילא לא הוסבר המונח "ערבות שיורית". כך גם לא צוין כי הערבות כפופה לחוק ערבויות מטעם המדינה, התשי"ח-1958, ולא צוין כי הלוואה בערבות המדינה כפופה לערבות בעלים בשיעור של 100%.

כן טוען הנתבע, כי על יסוד פרסומי המדינה, המציגה את עצמה כערבה להלוואה ללא סייג או תנאי, הרי שיש לקבוע כי היא כזו, כלומר – ערבה להלוואה, ללא סייג או תנאי, ולא רק כערבה לאחר מימוש הליכי גבייה נגד הנתבע.

כאמור, מטעם המדינה העידה גב' אשרת דוד. לטענת הנתבע, מחקירתה הנגדית עלה, כי המדינה צריכה לפקח על מתן ההלוואות שבערבותה, אולם למרות זאת היא לא הנחתה את פקידי הבנק לציין בפני הלווים שערבות המדינה כפופה לחוק ערבויות מטעם המדינה. כך גם, מעדות גב' דוד עלה, כי כיום דורשת המדינה מהבנק להחתים את הלווים על תצהירים בפורמט אחיד, אשר מסביר כי הלווה מחויב להחזיר את מלוא ההלוואה למרות ערבות המדינה, ואילו תצהירים כאלו לא היו נהוגים בשנת 2012 כאשר ניטלה ההלוואה על ידי החברה. מכך מסיק הנתבע, כי הנוסח הקודם של תצהירי הלווה שנחתמו אכן היה מטעה. עצם השינוי, לטענת הנתבע, מצביע על הליקוי . עוד טוען הנתבע, כי המדינה לא צרפה לתצהירה את נוסח התצהיר הנוהג כיום, מה שמלמד על כך שניסתה להסתיר אותו.

לאור הדברים הללו עותר הנתבע לשיפוי מלא מהמדינה, בהתאם לערבותה.

25. לטענת המדינה, דין ההודעה לצד שלישי להידחות בכל מקרה:

אם ייקבע כי הנתבע ערב ל-100% ההלוואה, וכי ערבות המדינה היא שיורית ועל כן ניתן לממשה רק לאחר מיצוי הליכי גבייה נגד הנתבע, הרי שאין בסיס גם להודעה לצד שלישי; ואם תתקבל טענת הנתבע, כי הוא ערב ל-30% בלבד, תידחה תביעת הבנק נגד הנתבע (או תתקבל כדי 30% בלבד), וממילא אין עילה להודעה לצד שלישי.

מעבר לכך טוענת המדינה, כי ערבותה היא אכן ערבות שיורית, אשר ניתן לממשה רק לאחר מיצוי הליכי גבייה נגד הנתבע, וכי הדבר עולה מפורשת מהמסמכים שעליהם חתם הנתבע עצמו.

לטענת המדינה, עמדתו של הנתבע מופרכת, שכן אם תתקבל, משמעות הדבר שהנתבע יכול להחליט בכל רגע נתון אם הוא מעוניין להחזיר את ההלוואה ואם לאו, ואם יחליט שלא להחזיר יזכה במתנה מהמדינה, אשר תשלם את ערבותה מבלי שנעשה אפילו ניסיון לגבות מהנתבע את יתרת ההלוואה. פרשנות כזו היא אבסורדית.

המדינה מכחישה את טענות ההטעיה המיוחסות לה, ולטענתה לא יצרה כל מצג כאילו ערבות הנתבע מוגבלת באופן כל שהוא. כן טענה כי אין קשר סיבתי בין מעשיה או מחדליה לבין עצם נטילת ההלוואה.

26. על פי טענת המדינה, הטענות בדבר הסתמכותו של הנתבע על פרסומי המדינה באינטרנט לא הועלו כלל בכתב הגנתו (בקשת הרשות להתגונן), ולמעשה נולדו מאוחר יותר, כאשר הגיש הודעה לצד שלישי. כן טוענת המדינה, כי הנתבע כלל לא נחשף בעצמו בפועל לפרסומי קרן הסיוע לעסקים בינוניים וקטנים לפני נטילת ההלוואה, אלא אולי לפרסומי קרן אחרת, העוסקת בסיוע לעסקים בגליל, ופרסומיה של קרן זו לא צורפו כלל. על כך ניתן ללמוד מעדות הנתבע, אשר העיד כי הוא סבר שמדובר בסיוע שנועד לקדם את העסקים בגליל בכלל ובקריית שמונה בפרט.

עוד טוענת המדינה בסיכומיה, כי גם בתצהיר עדותו הראשית אין הנתבע טוען כי נטל את ההלוואה בהתבסס על פרסומי הקרן, אלא מעלה את טענת ההטעיה כלפי הבנק. מעבר לכך, הרי שלטענת המדינה אין הטעיה בפרסומיה, ולא נרשם בהם כלל כי ערבות הערב להלוואה תהא מוגבלת ל-30% כנטען. מדובר בפרסומים כלליים, שאינם מפרטים את כל תנאי ההלוואה, שמדגישים את יתרונותיה, ושאין בהם אמירה שניתן להסיק ממנה על הפחתת ערבותו של הערב ל-30% בלבד.

לטענת המדינה, הנתבע העלה בסיכומיו טענה חדשה, שלפיה המדינה התרשלה בפיקוח על פעולות הבנק, שעה שלטענה זו אין זכר בהודעה לצד שלישי. טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה. מעבר לכך טוענת המדינה, כי עצם שינוי התצהירים שעליהם חותמים הלווים אינו מעיד על ליקוי במסמכים שנחתמו בעבר, שכן מסמכים עוברים שינויים ועדכונים עם הזמן.

27. במסגרת סיכומי התשובה טען הנתבע, בין היתר, לעניין הטענה בדבר הרחבת חזית אסורה, כי טענת ההתרשלות הינה אחד האדנים המשפטים הנובעים מהעובדות שנטענו בהודעה לצד שלישי, ולפיכך אין מדובר בהרחבת חזית, אלא בנימוק משפטי שאין צורך לפרטו.

28. כפי שיפורט להלן, מצאתי כי דין ההודעה לצד שלישי להידחות במלואה.

29. האם טענת הנתבע בסיכומיו לרשלנות המדינה מהווה הרחבת חזית אסורה?

נראה כי יש ממש בטענות המדינה לעניין זה.

מעיון בהודעה לצד שלישי עולה, שעילתה הברורה והמפורשת היא טענת הנתבע, אשר לפיה יש לפרש את מסמכי הבנק ככאלו המחילים על המדינה חובה למימוש ערבותה באופן מיידי, ללא תנאי מוקדם של מיצוי הליכי גבייה נגד הנתבע. בכך עוסקים סעיפים 15 עד 23 להודעה לצד שלישי, תחת הכותרת "אחריות הנתבעת 3 (כלומר – הצד השלישי, המדינה, ד.ע.) לתשלום מלוא סכום התביעה". לצד הדברים הללו נטען, כי בנוסף למסמכים המפורשים ישנם מצגי הקרן באינטרנט, שבהם אין המדינה מציינת כי ערבותה תמומש לאחר מימוש ערבות הבעלים, ואף אינה מציינת כי ערבותה היא שיורית. בהמשך לכך נטען – "הנה כי כן, גם על פי כללי הקרן שנקבעו על ידי הנתבעת 3 (המדינה, ד.ע.) כפי שאלו פורסמו באתר האינטרנט שלה, אין כל מניעה לממש את ערבות המדינה בשלב זה ואין כל מגבלה ו/או אמתלה לדחות את מימושה ו/או להתנותו בגביית מלוא ההלוואה מאת הנתבע, הואיל וערבותו הוגבלה לחלק היחסי בהלוואה בסך של 30% בלבד" (סעיף 26 להודעה לצד שלישי). עולה, אפוא, כי על פי מה שנטען בהודעה לצד שלישי עצמה, נושא פרסומי הקרן לא הובא אלא כראייה לכך, שעל פי עמדת הקרן עצמה אין מדובר בערבות שיורית; ולא כעילת תביעה בנזיקין ממש.

אכן, במסגרת ההודעה לצד שלישי נטען גם, כי המדינה יצרה מצג לפיו היא ערבה להלוואה ללא תנאי, לא הסבירה במצגיה כי מדובר בערבות שיורית או מה היא ערבות שיורית, ואף גרמה להטעיית הנתבע, אולם טענות אלו הועלו כטענות נוספות, בשוליה של ההודעה לצד שלישי , ולא כטענות עצמאיות המקימות עילת תביעה ברורה ומפורשת.

טענת רשלנות – בין אם הטענה היא לרשלנות המדינה בפיקוח על הבנק ובין אם הטענה היא למצג שווא רשלני – יש להעלות בצורה ברורה ומפורשת, משום שמדובר בעילת תביעה. ההודעה לצד שלישי, כפי שנוסחה, אינה עומדת בחובת הפירוט הנדרשת.

אם הטענה היא למצג שווא רשלני, היה על הנתבע לטעון בהודעתו לא רק כי נעשה מצג כזה, אלא גם כי הסתמך בפועל על המצג, וכי קיים קשר סיבתי בין ההסתמכות לבין הנזק אשר נגרם. טענה מפורשת שכזו לא עלתה בהודעה לצד שלישי.

אם הטענה היא לרשלנות אחרת, כגון העדר פיקוח מספיק על תהליך העמדת ההלוואות בבנק, הרי שהיה על הנתבע לפרט בהודעתו לצד שלישי את פרטי המעשים או המחדלים אשר מקימים את הרשלנות. טענה מעין זו לא הועלתה כלל, אף לא בקווים כלליים, אלא נשמעה לראשונה בסיכומים, בעקבות חקירתה הנגדית של נציגת המדינה.

הדרישה לפירוט כאמור אינה דרישה פורמאלית-צורנית גרידא, אלא דרישה מהותית, שכן רק אם הטענות מפורשות ומפורטות בכתב התביעה (או ההודעה לצד שלישי) יידע הנתבע כי עליו להתגונן מפניהן ולהביא ראיותיו.

למרות האמור לעיל, אדון בהמשך גם בטענות הרשלנות שהעלה הנתבע בסיכומיו, שכן יש לטענות אלו בסיס מסוים בהודעה לצד שלישי, ומכל מקום מצאתי כי דינן להידחות גם לגופן, ולא בשל הרחבת החזית בלבד.

30. בכל הנוגע לעילה העיקרית שפורטה, כאמור, בהודעה לצד שלישי, הרי שדינה להידחות, משנדחו טענות הנתבע במסגרת התביעה העיקרית; פרשנות הנתבע למסמכים השונים נדחתה בפסק דין זה, ומשכך – ברור כי דין ההודעה לצד שלישי המבוססת על אותן טענות להידחות.

למעשה, מסלול זה של הטיעון לא יכול היה להביא, בכל מקרה, לקבלת ההודעה לצד שלישי , שכן אילו הייתה פרשנותו של הנתבע מתקבלת, ממילא התביעה נגדו הייתה מתקבלת כדי 30% בלבד ולא הייתה עילה לשיפוי במסגרת הודעה לצד שלישי; ואילו במקרה של דחיית הפרשנות של הנתבע, הרי שהתביעה נגדו תתקבל במלואה, אלא שאין עילה לשיפוי הנתבע בגין ערבות המדינה, שכן – כטענת הבנק והמדינה – מדובר בערבות שיורית בלבד.

31. בסיכומיו מתרכז הנתבע במצגיה של המדינה, וטוען כי הם מטעים, מכיוון שהם בלתי מסויגים, ולא צוין בפרסומים השונים, כי הערבות של המדינה היא ערבות שיורית. לטענתו, המדינה אינה מציגה עצמה בפרסומיה כמי שנושאת בערבות שיורית, אינה מסבירה מונח זה, ובכך גרמה להטעיית הציבור בכלל והנתבע בפרט.

ראשית אציין, כי אני דוחה את טענת המדינה אשר לפיה, משלא הועלתה הטענה להסתמכות על פרסומיה במסגרת בקשת רשות להתגונן הרי שמדובר בגרסה "כבושה". בקשת הרשות להתגונן התייחסה לתביעת הבנק, ואילו ההסתמכות על פרסומי המדינה אינה רלבנטית במסגרת ההתגוננות מפני תביעת הבנק. אין בכך כדי למנוע טענה להסתמכות על מצגי המדינה במסגרת ההודעה לצד שלישי. אלא שדין הטענה להסתמכות על פרסומי המדינה להידחות לגופה, כפי שיפורט להלן.

32. מעיון בפרסומים עולה, כי אכן אין הם מציינים את העובדה שמדובר בערבות שיורית. תחת הכותרת "מעוניינים בהלוואה לפיתוח המיזם או העסק?" נרשם: "גם לכם יש הזדמנות לצמוח ולקבל הלוואה בערבות המדינה בהליך קצר וידידותי", ובהמשך: "הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה מציעה לכם הזדמנות לקבל הלוואה בנקאית לפיתוח העסק בבטחונות נמוכים משמעותית מהנדרש במערכת הבנקאית" (ההדגשה במקור, ד.ע.). תחת הכותרת "יתרונות קרן ההלוואות בערבות מדינה" נרשם מספר נקודות:
ריבית שוק נוחה
הגשת בקשה עצמאית בהליך קצר וידידותי
אין צורך במתווכים
פריסת תשלומים ל-5 שנים
דחיית תשלום ראשון בחצי שנה
אישור בקשות תוך חודש

(מתוך – נספח 2 לתצהיר הנתבע).

הקרן מפרסמת גם "מדריך" שמיועד לסייע לעסקים קטנים ובינוניים וליזמים מתחילים (נספח 3 לתצהיר הנתבע). בהתייחס לתכנית ההלוואות שבערבות המדינה מציין המדריך, כי הלווה נדרש להעמיד ביטחונות שבין 10% ל-25%, ולעניין ערבות: " הממשלה מעמידה ערבות בשיעור של 70% / 85% מגובה ההלוואה. בנוסף נדרשת ערבות אישית של הבעלים".

הנה כי כן, בניגוד למה שנטען בהודעה לצד שלישי, לא ניתן למצוא בפרסומים אלו את האמירה, כי בעלים של חברה יידרש לערוב ל-30% מההלוואה בלבד. אין רמז בפרסומים אלו לכך שמהות ההסדר היא "70-30" כפי שטען הנתבע בעדותו.

אמת נכון הדבר, ניתן היה להבהיר בצורה טובה יותר את מהות ההסדר, גם במסגרת הפרסום של הקרן ובוודאי במסגרת ה"מדריך" שכולל הסבר מפורט יותר. ניתן היה – וצריך היה – להבהיר כי במקרה של חברה יידרשו בעליה להעמיד ערבות אישית מלאה להלוואה, וכי ערבותה של המדינה היא רק למקרה שהבעלים לא ייפרעו את ערבותם, ואף תופעל לאחר מיצוי הליכי הגבייה נגדם. הסבר ברור ופשוט שכזה – אין בפרסומים.

אמנם, אין בפרסומים השונים הטעייה בוטה, כאילו תידרש ערבות בעלים של 30% בלבד; אולם אני כן מקבלת את טענת הנתבע, כי הפרסומים עלולים להטעות , שכן אין בהם הסבר בהיר ופשוט של מהות ההסדר הקרוי "הלוואה בערבות המדינה".
אף על פי כן, אינני סבורה כי המסקנה הנובעת מכך היא חיוב המדינה בשיפוי הנתבע, וזאת מן הטעם שלא הוכח, כי הנתבע הסתמך בפועל על פרסומים אלו, וכי קיים קשר סיבתי בין ההסתמכות לבין הנזק.

למעשה, מעדותו של הנתבע ניתן היה להבין, כי הוא בפועל לא הסתמך על הפרסומים שצרף לתצהירו. מעדותו של הנתבע עלה, כי הפרסומים צורפו לתצהיר לאחר שבא כוחו איתר אותם ולא הוא עצמו (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 1-2, 14-15) , וכי למעשה אין מדובר בפרסומים שהוא עצמו ראה באינטרנט לפני שנטל את ההלוואה. כאשר נשאל הנתבע היכן שמע על ההלוואה השיב כי היו פרסומים "ברדיו, בטלוויזיה" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 26), ורק בהמשך חקירתו הנגדית נזכר לומר – גם באינטרנט (עמ' 17 לפרוטוקול, שורה 19). הנתבע העיד כי הבין מהפרסומים שמדובר בהלוואות שמטרתן לקדם את הגליל (שם, שורה 23, וכן עמ' 17 שורות 20-28), אך כאשר עומת עם העובדה שכל הפרסומים שצרף אינם קשורים לקרן כל שהיא לעידוד העסקים בגליל דווקא, השיב: "30-70 זאת ההלוואה הזאת. אני עדיין חושב שזה סיוע לגליל" (עמ' 18 לפרוטוקול, שורה 3).

לאחר בחינת עדותו של הנתבע בכללותה אין לי אלא לקבוע, כי הנתבע לא הסתמך על אותם פרסומים אינטרנטיים של הקרן בטרם נטל את ההלוואה, ולא עליהם התבסס כאשר החליט ליטול את ההלוואה. מדובר בניסיון למצוא ראיות בדיעבד אשר יצדיקו את ההודעה לצד שלישי בעילה של מצגים רשלניים, אף על פי שבפועל לא הייתה הסתמכות של הנתבע עליהם.

יתר על כן, אף לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההסתמכות (שלא הוכחה) לבין הנזק. במילים אחרות, הנתבע לא הוכיח, כי אלמלא הסתמך על מצגי המדינה היה פועל אחרת ולא היה חותם על ערבות אישית למלוא ההלוואה. למעשה, הנתבע טען בתצהירו, כי השקיע בחברה מכספו האישי (למעלה ממיליון ₪ על פי הנטען) בניסיון למנוע את קריסתה ולהציל את מפעל חייו (סעיף 5 לתצהיר). האם לא היה נוטל את ההלוואה שהוצעה לו, ושהחברה נזקקה לה, רק משום שנדרשה ערבות אישית שלו כבעלי החברה? ספק רב בעיניי. הנתבע גם לא הביא ראיות כל שהן לכך, שיכול היה להפחית את שיעור ערבותו בכך שהיה מביא ערב אחר, או מציע נכס שימושכן כבטוחה. קריסת החברה זמן לא רב לאחר נטילת ההלוואה מעלה ספק של ממש, אם היו לחברה נכסים טובים להציע כבטוחה להלוואה.

זאת ועוד, גם אם הסתמך הנתבע על מצגי המדינה (ולא היא), הרי שבהמשך לכך נפגש עם נציגי הבנק, ישב עמם, קיבל לידיו מסמכים רבים לחתימה, וחתם עליהם. מסמכי הבנק מבהירים כי מדובר בערבות מלאה, וכי ערבות המדינה היא שיורית, ועל כן – אם הסתמך – הרי שהחלטתו של הנתבע להתקשר בחוזה ההלוואה לאחר שהוצגו לו כל המסמכים, וגם הסברים בעל פה על אודותיהם, מנתקת את הקשר בין ההתקשרות בהסכם ההלוואה לבין מצגי המדינה.

לאור הדברים הללו, אין לי אלא לדחות את טענת הנתבע, כי הסתמכותו על מצגי המדינה גרמה לו לנזק, אשר על המדינה לשפות אותו בעטיו.

33. טענה אחרת היא הטענה שהמדינה התרשלה בפיקוח על הבנק אשר מעמיד את ההלוואה .

טענה זו, יותר מקודמתה, מהווה הרחבת חזית מובהקת, משום שלא הועלתה כלל בכתבי הטענות. ברם, דין הטענה להידחות גם לגופה.

הנתבע טוען כי המדינה התרשלה בכך שלא הנחתה את הבנק לציין לפני הלווים שהערבות כפופה לחוק ערבויות מטעם המדינה. למעשה, הטענות הנוגעות לחוק ערבויות מטעם המדינה, אף שהן חוזרות על עצמן כמה פעמים בסיכומי הנתבע, אינן ברורות. חוק זה הוא אמנם המקור החוקי שמכוחו רשאית המדינה להעמיד ערבויות, אך הוא אינו קובע את מהות ההסדר שחל על הערבויות הנדונות כאן, ואף שהמדינה אכן טענה כי הערבויות ניתנות מכוחו של חוק זה, היא לא טענה כי הן "כפופות" לחוק. ממילא, לא ברור לי מדוע, לטענת הנתבע, היה צריך להסביר ללווים כי הערבויות ניתנות מכוחו של חוק זה.

טענה אחרת של הנתבע היא, כי נציגת המדינה אישרה, שהתצהירים שהיא דורשת כיום להחתים עליהם את הלווים שונים מאלו שהיו נהוגים בעת שנטלה החברה את ההלוואה בערבות המדינה, ומכאן נלמדת הרשלנות של המדינה באותה עת. ו אכן, נציגת המדינה העידה כי "היום התצהירים שהלווה חותם עליהם מוסבר בהם כל התנאים להעמדת ההלוואה, במסגרתו גם רשום שהלווה מחויב להחזיר את מלוא ההלוואה למרות קיומה של ערבות המדינה, זה לא מפחית מחובתו להחזיר את מלוא החוב" (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 2-4).

עם זאת, אינני סבורה כי יש לקבל את ההודעה לצד שלישי על יסוד דברים אלו, מהטעמים הבאים:
א. מדובר בהרחבת חזית ברורה, ובטענה שלא עלתה כלל בהודעה לצד שלישי. על כן, לא הביאה המדינה ראיות על מנת להראות כיצד פיקחה על מתן ההלוואות בשנת 2012, ואלו הנחיות ניתנו לבנק.
ב. עצם העובדה שמסמכים אשר היום נדרשים הלווים לחתום עליהם שונים מאלו שהיו בעבר אינה מלמדת, בהכרח, על רשלנות שהייתה בעבר. מטבע הדברים, ניסוחי המסמכים משתנים ומתעדכנים עם הזמן.
ג. גם אם היום ישנם מסמכים ברורים יותר, הרי שהנתבע עצמו חתם על מסמכים ברורים מספיק, ובהם – כתב ערבות שבמסגרתו ערב לחובות החברה ללא הגבלת סכום, ונספח לבקשה, אשר במסגרתו אישר כי הובהר לו שערבות המדינה היא ערבות שיורית.

34. בטרם סיום אתייחס בקצרה לטענה נוספת שהעלה הנתבע, ולפיה התנערות המדינה מערבותה בשלב זה היא בבחינת "עשיית עושר ולא במשפט".

טענה זו מוטב היה אלמלא נטענה. הכיצד עושה המדינה עושר, במשפט או שלא במשפט, בנסיבות שבהן לא צמח לה דבר מנטילת ההלוואה, אשר במסגרתה הבנק נתן כספים לחברה, ולמעשה אין למדינה כל אינטרס כספי בהלוואות בערבותה, מלבד עצם הסיוע לעסקים? אפילו אם הייתי מוצאת כי המדינה מתנערת מערבותה ללא בסיס משפטי לכך, ולא היא, ודאי שאין כאן סיטואציה של עשיית עושר.

35. מהמקובץ לעיל עולה, כי לא מצאתי בסיס לתביעת השיפוי כלפי המדינה.

אין יסוד לטענה, כי יש לממש את ערבות המדינה כבר כעת, בטרם מיצוי הליכי הגבייה נגד הנתבע, כאשר הוברר שמהות ההסדר המכונה "הלוואה בערבות המדינה" הוא ערבות שיורית של המדינה, אשר תיכנס לתוקף רק לאחר מיצוי הליכי גבייה נגד הנתבע; ואין מקום לקבל טענות המייחסות למדינה רשלנות כלפי הנתבע, הן משום שטענות מעין אלו לא נטענו כדבעי בכתבי הטענות, והן משום שלא הוכחה עילת הרשלנות.

דין ההודעה לצד שלישי להידחות, אפוא.

סוף דבר
36. לאור האמור לעיל, מצאתי כי דין התביעה להתקבל במלואה.

בהתאם, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 307,306 ₪, בתוספת ריבית בשיעור המקסימאלי שהיה ושיהיה נהוג אצל התובע מעת לעת לגבי חשבונות קשי גבייה ללא מסגרת אשראי, שתחושב ותצטבר אל הקרן החל מיום הגשת התביעה, 19.1.14, ועד לתשלום בפועל.

כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 8,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 22,000 ₪. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

37. ההודעה לצד שלישי נדחית.

הנתבע ישלם לצד השלישי הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ט טבת תשע"ט, 27 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.