הדפסה

בית משפט השלום בעכו ת"א 35754-11-16

בפני
כבוד ה שופטת דנה עופר

התובעת

אמירה שרגא, ת.ז. XXXXX517
ע"י ב"כ עו"ד ד' אמסלם ואח'

נגד

הנתבעת

משטרת ישראל – תחנת נהריה
ע"י פרקליטות מחוז חיפה

פסק דין

פתח דבר
1. זוהי תביעה לתשלום פיצויים בגין התנהלות המשטרה, אגב ביצוע החלטה של רשם ההוצאה לפועל.

לטענת התובעת, עוכבה שלא כדין לחקירה במשטרה, בנסיבות שעולות כדי רשלנות של השוטרים. התובעת עותרת לפיצוי בסך 100,000 ₪.

2. לטענת הנתבעת, שוטרי תחנת נהריה שטיפלו באירוע נהגו כדין, ודווקא התובעת היא מי שמעשיה והתנהגותה נגועים בחוסר תום לב.

3. נשמעו ראיות הצדדים והוגשו סיכומים בכתב.

רקע עובדתי
4. אפתח בתיאור הרקע העובדתי, שקדם לאירוע שבעטיו הוגשה התביעה.

5. התובעת היא אישה בשנות ה-60 לחייה, תושבת לימן שבגליל המערבי. הבית שבו היא מתגוררת הוא, לטענתה, בבעלות בתה סיוון שרגא (להלן: "סיוון"), שמתגוררת דרך קבע באיטליה. אין חולק, כי לתובעת ייפוי כוח כללי, נוטריוני, לטפל בענייניה של בתה (נ/1).

הבית הושכר בחלקו לדיירים, בני הזוג עדי אדלר ואורלי גרינברג (להלן: "השוכרים"), ואילו התובעת הוסיפה להתגורר בחלק אחר של הבית.
הסכם השכירות הוא מיום 30.6.15 ולמשך שנה, דהיינו עד ליום 30.6.16.

6. בעקבות אי עמידה בתנאי הסכם השכירות הגישה סיוון נגד השוכרים תביעה לפינוי המושכר בבית משפט השלום בחיפה (תא"ח 56798-05-16) . בהליך זה הייתה סיוון מיוצגת על ידי עורכת הדין ימית בלמס. תצהיר התמיכה בכתב התביעה נערך ונחתם על ידי התובעת (נ/3).

השוכרים לא התגוננו, וביום 11.7.16 ניתן פסק דין לפינוי.

גם לאחר שניתן פסק הדין נמנעו השוכרים מלפנות את המושכר, וזאת למרות שתקופת השכירות הסתיימה, כאמור, בסוף חודש יוני 2016 .

סיוון פנתה עם פסק הדין, באמצעות עוה"ד בלמס, ללשכת ההוצאה לפועל בעכו, וביקשה לבצע את פסק הדין ולפנות את השוכרים מהמושכר. ביום 25.8.16 בוצע צו הפינוי של רשם ההוצאה לפועל, על פי פסק הדין הנ"ל, באמצעות בעל תפקיד בשם עודד צרפ תי.

פינוי המטלטלין לא הושלם באותו יום, משום שלא הובאה משאית מספיק גדולה להעמסת כל מטלטליהם של השוכרים (עדות מר צרפתי, עמ' 43 ואילך) . המנעולים במושכר הוחלפו, והחזקה בו הוחזרה לידי התובעת, כנציגה של בעלת הבית, סיוון.

אין חולק, כי נותרו מטלטלין של השוכרים במושכר לאחר פינוי המושכר והחזרת החזקה בו לידי התובעת. עוד אין חולק, כי למחרת הפינוי חזרו השוכרים למקום וביקשו לקחת את יתרת המטלטלין, ואילו התובעת סירבה לאפשר להם זאת. התובעת אף פנתה למשטרה בעקבות שובם של השוכרים למקום , לאחר שפונו בידי ההוצאה לפועל.

7. ביום 11.9.16 פנו השוכרים ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות לעניין המטלטלין שנותרו במושכר, לאור סירובה של התובעת לאפשר להם לקחת את יתרת המטלטלין. בו ביום ניתנה החלטת כב' הרשמת לינא בולוס, כהאי לישנא:

"אני מורה לזוכה להשלים את הליך הפינוי לאלתר, עד יום 13.9.16.
החייבים ימציאו החלטה זו לידי הזוכה בדחיפות.
לטיפול המזכירות".
מאחר ויש חשיבות לדבר, ראיתי לנכון להביא כאן את ההחלטה כפי שהיא הודפסה בלשכת ההוצאה לפועל, וכפי שהוצגה בפני השוטרים. כך נראית ההחלטה:

ניתן להתרשם כי מדובר, למעשה, בהחלטה שלא נרשמו בה פרטים מזהים של הנכס או של הזוכה. על ההחלטה מופיע מס' התיק בלשכת ההוצאה לפועל, מועד הגשת הבקשה, סוג הבקשה, זהות המבקש תוך ציון כי הוא במעמד "החייב" בתיק, תוכן ההחלטה וחתימת כב' הרשמת לצד תאריך ההחלטה.

8. באותו יום שבו ניתנה ההחלטה , קרי ביום 11.9.16, בשעה 14:56, פנה השוכר עדי אדלר לתחנת המשטרה בנהריה, דיווח כי "יש לו צו מהוצאה לפועל לפינוי בית מושכר, בעלת הדירה לא נותנת לו להוציא דברים מהבית" (מתוך דו"ח הפעולה של השוטרת אורפל קקון, להלן "השוטרת אורפל").

בהמשך לכך הגיעו לבית התובעת השוטרת אורפל והשוטר דרור מינץ, יחד עם השוכרים. התובעת סירבה לאפשר לשוכרים לקחת את רכוש ם ומסרה לשוטרים את פרטיה של עוה"ד בלמס, על מנת שישוחחו עמה. עוה"ד בלמס מסרה לשוטרים, כי היא ממתינה להחלטה בבקשה שהגישה בעניין המטלטלין ובעניין עיכוב פינויים, אך טרם ניתנה החלטה.

בהמשך לכך אמרו השוטרים לתובעת, כי אם אין החלטה המעכבת את החזרת המטלטלין, הרי שהיא מפרה צו, ולכן היא תעוכב לחקירה במשטרה. השוטרים פעלו בעניין זה על פי ההוראות הטלפוניות שניתנו להם על ידי הקצין התורן יוסי אטיאס (להלן: " הקצין"), אשר הורה לשוטרים לבצע את הצו באופן חוקי ולעכב את התובעת לחקירה.

העובדות הללו אינן שנויות, למעשה, במחלוקת, ועל מרביתן ניתן ללמוד מדו"חות הפעולה שהוגשו (כחלק מתיק המשטרה כולו).

9. בשעה 15:50 עוכבה התובעת והובאה בניידת לחקירה בתחנת המשטרה בנהריה.

השוטרת אורפל העידה, כי התובעת לא צעקה, לא גידפה, לא השתוללה ולא הרימה ידיים (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 15-25). התובעת פשוט עמדה בסירובה לאפשר לשוכרים לקחת את רכושם, למרות שהוצגה בפניה החלטת כב' הרשמת.

עוד העידה השוטרת אורפל, כי היא לא ביקשה מהתובעת להגיע לתחנת המשטרה באופן עצמאי , אלא – על פי הוראות הקצין – עיכבה אותה לחקירה והורתה לה להיכנס לניידת המשטרה לצורך חקירתה בתחנת המשטרה בנהריה.

בתחנת המשטרה נחקרה התובעת תחת אזהרה, כחשודה בהפרת הוראה חוקית. החקירה החלה בשעה 17:37 והסתיימה בשעה 18:20. התובעת שוחררה מתחנת המשטרה, לאחר שחתמה על ערבות עצמית בסך 2,000 ₪, אף זאת על פי החלטת הקצין.

10. להשלמת התמונה יצוין, כי בהמשכו של אותו יום, ה-11.9.16, דחתה רשמת ההוצאה לפועל, כב' הרשמת לינא בולוס, את בקשת הזוכה בתיק (סיוון ע"י ב"כ עו"ד בלמס) לעכב את ההחלטה בדבר השלמת הליך הפינוי (החלטת הרשמת – מוצג נ/5).
בבקשה טענה עו"ד בלמס, כי היא מעוניינת לעקל את המטלטלין שנותרו במושכר, על מנת לגבות את החוב בתיק ( חוב אשר נובע מהוצאות ההליך) וכי ניסתה להגיש בקשה לעיקול מטלטלין כמה ימים קודם לכן. כב' הרשמת ציינה בהחלטתה , כי החוב עומד על כ-1,500 ₪ בלבד, וכי לא הוגשה ע"י הזוכה עובר לביצוע הפינוי בקשה לעיקול מטלטלין – "באופן שלמעשה תפיסת הנכסים על ידה ואי שחרורם לידי החייבים במועד הפינוי, הם בניגוד להוראות". עוד הוסיפה כב' הרשמת – "הזוכה ת פעל בהתאם להחלטה אחרת מהיום ותשלים את הליך הפינוי עד יום 13.9.16".

טענות התובעת
11. על פי טענת התובעת, עיכובה לחקירה לא היה כדין. לטענתה, לא היה צו שיפוטי, אשר מופנה כלפיה, ועל כן לא היה בסיס לעכבה לחקירה כחשודה בהפרת הוראה חוקית. לטענתה:

א. אין מדובר בצו, אלא בהחלטה;
ב. התובעת אינה הזוכה בתיק ההוצאה לפועל (הזוכה היא בתה סיוון) , ולפיכך החלטת כב' הרשמת אינה מופנית כלפיה;
ג. על פי ההחלטה, ניתן היה להשלים את הליך הפינוי עד ליום 13.9.16, כך שביום 11.9.16 לא הייתה כל הפרה של צו, אם אכן בצו מדובר;
ד. לא הייתה כל עילה לעכב את התובעת לחקירה אך בשל סירובה לאפשר לשוכרים ליטול את חפציהם מהבית, כאשר התובעת לא התנהגה באופן שהקים עילה לעיכוב;
ה. השוטרים נהגו כלפיה ברשלנות, ולפיכך על הנתבעת לפצות אותה על נזקיה, עגמת הנפש שנגרמה לה, הפגיעה בחירותה, בכבודה ובשמה הטוב.

טענות הנתבעת
12. לטענת הנתבעת, השוטרים פעלו כדין, ואין לבחון את התנהלותם כ"חכמה שבדיעבד" תוך התערבות בשיקול הדעת המסור להם בעת מילוי תפקידם ובעת קבלת החלטה בדבר עיכובו של אדם לחקירה.

עוד טוענת הנתבעת, כי למעשה התובעת היא הבעלים האמיתיים של הבית, וכי לא הוכח שהזכויות הועברו לבתה של התובעת, סיוון. הנתבעת מעלה ספקות בכל הנוגע לעסקת המתנה שבמסגרתה העבירו התובעת ובעלה לשעבר את זכויותיהם בבית (ובמשק החקלאי) לסיוון, לכאורה שלושה ימים בלבד לפני שפרצה שריפה בבית עסק שהיה להם, כאשר בעקבות אותה שריפה נגרם נזק לשכנים והוגשו תביעות משפטיות. לטענת הנתבעת, נסיבות העברת הזכויות בנכס לסיוון מעלות חשד להברחת נכסים מפני נושים או למטרה בלתי ראויה אחרת, וכל אלו מצביעים על חוסר תום לבה של התובעת.

לטענת הנתבעת, התובעת היא לכל הפחות זרועה הארוכה של סיוון בניהול הנכס בארץ. התובעת היא שניהלה בפועל את ההתקשרות עם השוכרים , היא שעמדה עמם בקשר בכל הנוגע להסכם השכירות, והיא שהייתה בעלת השליטה בבית גם ביום האירועים מושא תביעה זו.

הנתבעת מדגישה בטיעוניה, כי התובעת סירבה לאפשר לשוכרים לקחת את רכושם, למרות שנאמר לה שעליה לאפשר להם להשלים את הפינוי, ולמרות שהיה מדובר, בין היתר, במיטה לתינוק. לטענת הנתבעת, התובעת היא שהזמינה את המשטרה וביקשה להיעזר בה ביום 26.8.16, אולם כאשר נדרשת הנתבעת לקיים החלטה שיפוטית, היא מתנערת ממנה בטענה שהיא אינה בעלת הבית כלל. לאור כל אלו טוענת הנתבעת לחוסר תום לב של התובעת.

13. על פי טענת הנתבעת, התובעת אכן הפרה צו שיפוטי. לטענת הנתבעת, משמעות ההחלטה של כב' הרשמת היא, שעל התובעת להסיר באופן מיידי את התנגדותה לפינוי יתרת המטלטלין, לאלתר, ולכל המאוחר ביום 13.9.16. לשיטת הנתבעת, מכיוון שהשוכר הגיע למקום עם הצו השיפוטי ביום 11.9.16, היה על התובעת לאפשר לו להשלים את הפינוי מיד, באותה עת.

עוד טוענת הנתבעת, כי ניתן להסיק שהתובעת ידעה על החלטת כב' הרשמת, שכן היא טענה בפני השוטרים ביום 11.9.16, שכבר קודם לכן הוגשה בקשה לעכב את הוצאת המטלטלין.

מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי הקצין הורה כדין על עיכובה של התובעת לחקירה, כמו גם על הגעת המתלונן (השוכר) לתחנת המשטרה, וזאת משום שהוצגה החלטת כב' הרשמת שהיא "החלטה סופית", ולאחר שהתובעת הוזהרה בטרם עיכובה, כי אם תפר את הצו השיפוטי לא תהיה ברירה אלא לעכב אותה לחקירה.

14. אקדים ואציין, כי אני מקבלת את טענות הנתבעת, שלפיהן התובעת שימשה בפועל זרועה הארוכה של בתה סיוון בכל הנוגע לטיפול בענייני השכירות והתביעה נגד השוכרים, כאשר עשתה כל זאת על פי יפוי כוח כללי שניתן לה, ובתיאום עם עורכת הדין שייצגה את סיוון בכל ההליכים, עו"ד בלמס.

עם זאת, אני דוחה את טענות הנתבעת, כי יש לייחס לתובעת חוסר תום לב, באיזה משלבי האירוע.

אכן התובעת טענה (גם במשטרה, וגם בהליך לפניי) כי היא אינה בעלת הבית וכי היא אינה הזוכה בתיק ההוצאה לפועל. אולם טענה זו אינה שגויה ואינה מטעה, ובוודאי אינה מלמדת על חוסר תום לב. מבחינה פורמאלית ננקטו כל ההליכים על ידי הבת סיוון: היא בעלת הבית הרשומה בהסכם השכירות, היא התובעת בתביעה לפינוי מושכר והיא הזוכה בתיק ההוצאה לפועל.

אני דוחה את כלל טענות הנתבעת לעניין החשדות הקשורים להעברת הזכויות בנכס לבת סיוון. טענות אלו הועלו כטענות בעלמא ולא הוכחו. מעבר לכך, מדובר בטענות שאין להן כל רלבנטיות לתביעה זו (לעניין הרלבנטיות אני מפנה להחלטתי מיום 27.9.19, שבה דחיתי את הבקשה להבאת ראייה נוספת בהקשר זה) , ומוטב היה שלא להעלותן כלל, תוך הארכת הדיון שלא לצורך.

אני דוחה את טענת הנתבעת, כי התובעת ידעה על החלטת כב' הרשמת לפני שהגיעו אליה השוטרים. טענה זו לא הוכחה כלל, ואין בה כל היגיון. מדובר בהחלטה שניתנה ביום האירוע, ביחס לבקשה שהוגשה באותו יום , ואף עוה"ד בלמס העידה, ואני מקבלת את עדותה, כי עד לשעות אחר הצהריים כלל לא ידעה על בקשת השוכרים או על ההחלטה. מהראיות עלה, כי עוד באותו יום הגישה עו"ד בלמס בקשה ללשכת ההוצאה לפועל, טענה כי נודע לה על ההחלטה הקודמת רק לאחר שהגיע שוטר למקום, וביקשה לעכב את ההחלטה לצורך עיקול המטלטלין שנשארו במושכר לאחר פינויו (ראו תצהיר עו"ד בלמס ונספחיו) .

אני דוחה גם את טענות הנתבעת, כי סירובה של התובעת לאפשר לשוכרים לקחת את רכושם היה בחוסר תום לב. ניתן להסיק מכלל העדויות, כי התובעת עמדה בסירובה על פי עצת עורכת דינה , אשר ביקשה לעקל את המטלטלין לשם פירעון החוב. אמנם, ניתן לתהות מדוע ייעצה כך עוה"ד (שכן מדובר בריהוט בסיסי ובמוצרי חשמל בסיסיים, אשר אין לעקלם לצורך גביית חוב וממילא ערכם מועט ), אולם אין מדובר בסירוב שמקורו בחוסר תום לב דווקא.

15. מכאן אעבור להכרעה במחלוקת על יסוד העובדות הבאות, כפי שהוכחו בפניי:
א. ביום 11.9.16 הגישו השוכרים בלשכת ההוצאה לפועל בקשה להורות לזוכה לאפשר להם להוציא את רכושם מהמושכר שפונה. באותו יום ניתנה החלטת כב' הרשמת. השוכרים פנו למשטרה בתלונה על הפרת צו, באותו יום, בשעות הצהריים, מבלי להודיע קודם לכן לב"כ הזוכה על ההחלטה.
ב. השוטרים הגיעו למקום עם השוכרים, פנו אל התובעת וביקשו ממנה לאפשר לשוכרים לקחת את רכושם, על פי החלטת כב' הרשמת, אשר הוצגה לתובעת לראשונה במעמד זה.
ג. התובעת סירבה לאפשר לשוכרים להיכנס לבית ולקחת ממנו את רכושם.
ד. התובעת לא התנגדה להוראות השוטרים, לא הרימה קול ובוודאי לא נהגה באלימות, כפי שעלה מעדות השוטרת אורפל.
ה. על פי החלטת הקצין הורו השוטרים לתובעת להיכנס לניידת ולהילוות אליהם לחקירה במשטרה. התובעת פעלה על פי הוראות השוטרים, נסעה בניידת לתחנת המשטרה, נחקרה ושוחררה לאחר שחתמה על ערבות עצמית.

דיון והכרעה
16. כפי שיפורט להלן, מצאתי כי עיכוב התובעת וההוראה שניתנה לה להילוות לשוטרים בניידת המשטרה עלו כדי רשלנות של השוטרים, שכן לא היה יסוד סביר לחשד שהתובעת עברה עבירה כל שהיא , ולמעשה לא היה בסיס חוקי לעיכוב התובעת לחקירה.

רשלנות השוטרים היא בשני מישורים: ראשית, במישור קריאת ההחלטה, הבנתה ויישומה; ושנית, במישור הפעלת הסמכות לעיכוב לצרכי חקירה.

עיכוב לחקירה – המסגרת הנורמטיבית
17. סמכותו של שוטר להורות על עיכוב אדם לחקירה קבועה בסעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 :

(א) היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו.
(ב) שוטר רשאי לדרוש מאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה או לזמנו לתחנת המשטרה למועד אחר שיקבע, אם נתקיימו שניים אלה:
(1) יש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה או יש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה כאמור בסעיף קטן (א);
(2) הזיהוי היה בלתי מספיק, או לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו.

סעיף זה עוסק בשתי סמכויות שונות:

הראשונה, עניינה עיכוב של אדם, לצורך בירור זהות או חקירה או מסירת מסמכים, במקום הימצאו. לעניין סמכות זו קובע סעיף קטן א', כי התנאי להפעילה הוא קיומו של יסוד סביר לחשד שאותו אדם עבר עבירה (ולא אעסוק כעת בחשד בדבר ביצוע עבירה עתידית, שאף בו עוסק סעיף קטן זה). בהפעלת סמכות זו, יידרש אותו אדם להזדהות ולהשיב לשאלות החוקר, במקום הימצאו.

השנייה, עניינה דרישה מאדם להילוות אל שוטר לתחנת המשטרה. הסמכות לדרוש זאת מאדם קמה לשוטר, בהתאם להוראות סעיף קטן ב', אם י ש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה; וגם - הזיהוי היה בלתי מספיק, או לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו .

אגב הדברים יוער, כי נראה שנעשה כאן שימוש בלתי מדויק על ידי השוטרים במונח "עיכוב", כאשר מהנסיבות עולה, שהתובעת נדרשה להיכנס לניידת ולמעשה "להילוות עם השוטרים לתחנת המשטרה". "עיכוב" מוגדר בסעיף 66 לחוק המעצרים: " הגבלת חירותו של אדם לנוע באופן חופשי, בשל חשד שבוצעה עבירה או כדי למנוע ביצוע עבירה כאשר הגבלת החירות מסויגת מראש בזמן ובתכלית, הכל כאמור בפרק זה". במילים אחרות, עיכוב הוא דרישה מאדם להישאר במקום הימצאו, ובעצם דרישה זו מוגבלת חירותו של אותו אדם לנוע כרצונו ולעזוב את המקום; דרישה להילוות לחקירה במשטרה היא בבחינת "עליית מדרגה" בהפעלת סמכות השוטר, שכן מי שנדרש לעשות כן אינו נדרש רק להישאר במקום הימצאו, להזדהות ו /או להשיב לשאלות השוטר, אלא להילוות לשוטר באופן מיידי ולהגיע יחד עמו לחקירה במשטרה.

18. הן לצורך ה"עיכוב" והן לצורך הדרישה להילוות לשוטר לתחנה נדרש קיומו של יסוד סביר לחשד שהאדם עבר עבירה.

עם זאת, כאמור, תנאי נוסף לכך שלשוטר תקום סמכות להורות לאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה הוא קיומו של אחד משניים: או שלא נעשה זיהוי מספיק של האדם החשוד, או שלא ניתן לקיים את החקירה במקום הימצאו של האדם.

בענייננו, אין שאלה של העדר זיהוי מספיק של ה"חשודה", קרי – התובעת . על כן נשאלת השאלה, האם לא ניתן היה לקיים את החקירה במקום הימצאה של התובעת? וגם אם לא ניתן היה לבצע את החקירה באופן ראוי באותו מקום, האם לא ניתן היה לזמן את התובעת לחקירה בתחנת המשטרה במועד שיקבע השוטר?

על כך אמר ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (ע"א (ת"א) 44886-04-15 שלמה כהן נ' מדינת ישראל, 18.4.16), ביחס למחלוקת שאינה שונה במהותה מזו שהתעוררה בענייננו, את הדברים הבאים:

"הדרישה שבס"ק 2 לעיל אינה דרישה טכנית פורמאלית שדי בהתקיימה כדי להקים באופן אוטומטי את דרישת ההילוות לתחנת המשטרה לצרכי חקירה, משזו צריכה לקיים גם את דרישת הפגיעה המינימאלית וגם את דרישת הסבירות. ברירת המחדל הינה זימון מתואם לתחנת המשטרה, ולא דרישת הילוות מיידית.

מקור ראשון לסדר עדיפות מתבקש זה הינו לא אחר מאשר פקודת המטה הארצי (14.01.34) הקובעת:
"ככלל, במקום שאין בכך כדי להפריע להמשך הטיפול המשטרתי, יש להעדיף זימונו של אדם לתחנת המשטרה, על פני הדרישה להילוות לאיש המשטרה" (סעיף 3(ב)(ג)).

זוהי גם דעתה של רונית קיטאי-סנג'רו בספרה המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין...".

(סעיף 12 לפסק הדין הנ"ל. ההדגשות כולן במקור).

עולה, אפוא, מהאמור לעיל, כי גם אם קיים יסוד סביר לחשד כי נעברה עבירה, אין די בכך על מנת לדרוש מהחשוד לבוא עם השוטר לתחנת המשטרה. ברירת המחדל, בנסיבות שבהן הדבר אפשרי, היא לדרוש מאותו חשוד להתייצב לחקירה במשטרה בכוחות עצמו, במועד שעליו יודיע לו השוטר.
האם היה יסוד סביר לחשד שהתובעת ביצעה עבירה?
19. על מנת להשיב לשאלה זו יש לשוב ולבחון את החלטת כב' הרשמת.

קיומו של יסוד סביר לחשד שהתובעת ביצעה עבירה של "הפרת הוראה חוקית" יכול לקום רק אם הוצגה בפני השוטר הוראה חוקית, המופנית כלפי התובעת, ורק אם קיים יסוד סביר לחשד שהתובעת הפרה את ההוראה החוקית.

20. השוכרים הציגו בפני השוטרים החלטה, אשר אליה התייחסו השוטרים כאל "צו שיפוטי". כזכור, ההחלטה קבעה כך:

"אני מורה לזוכה להשלים את הליך הפינוי לאלתר, עד יום 13.9.16.
החייבים ימציאו החלטה זו לידי הזוכה בדחיפות.
לטיפול המזכירות".

מסד הנתונים שעל פיו החליט הקצין לעכב את התובעת לחקירה ולדרוש ממנה להילוות לשוטרים לתחנה היה אותה החלטה, יחד עם דברי המודיע (השוכר) כי ההחלטה מופנית כלפי התובעת.

על פני הדברים נראה, כי לא היה די בכך על מנת להקים יסוד סביר לחשד כי התובעת מפרה צו שיפוטי, כאשר:

א. מעיון בהחלטה לא ניתן להסיק מי הוא אותו "זוכה" אשר ההוראה מופנית כלפיו, משום שההחלטה אינה נושאת את שם הזוכה כלל.

ב. וזה העיקר: לא היה לקצין כל יסוד סביר לחשוד בקיומה של הפרת צו שיפוטי, כאשר ההחלטה מורה על השלמת הליך הפינוי עד יום 13.9.16, ואילו האירוע התרחש ביום 11.9.16.

אמנם נרשם בהחלטה "לאלתר"; אך לא הייתה כל סיבה להעדיף את המסקנה כי קיימת הפרה של ההוראה "לאלתר", על פני המסקנה כי טרם התרחשה הפרה, מאחר ועדיין לא חלף המועד האחרון לביצוע.

למעשה, למקרא ההחלטה ברור מאוד, כי הועמד לזוכה פרק זמן לביצוע הוראת כב' הרשמת, עד ליום 13.9.16 (ועד בכלל). לפני שחלף מועד זה, אין כל הפרה, והדברים פשוטים וברורים.

ג. הקצין כלל לא בדק אם החייב, שזהותו ידועה על פי ההחלטה, כלומר – המתלונן, קיים את הוראת כב' הרשמת, שנרשמה באותה החלטה, להמציא את ההחלטה לידי הזוכה בדחיפות.

אזכיר, כי מדובר בהחלטה שניתנה בו-ביום, וראוי היה כי הקצין לכל הפחות ישאל את עצמו (או את המתלונן, או את התובעת), אם מי שההוראה מופנית כלפיו אכן מודע לאותה הוראה ומפר אותה, בטרם יגיע למסקנה כי קיים חשד בדבר ביצוע עבירה של הפרת הוראה חוקית.

21. לטענת הנתבעת, אין להתערב בשיקול הדעת של השוטרים בבחינת חוכמה שלאחר מעשה, שכן השוטרים נדרשים להפעיל את שיקול דעתם בזמן אמת, ועל כן, אף שניתן להטיל אחריות על המדינה בנזיקין בגין הפעלה רשלנית של סמכות , הרי שיש לעשות כן במשורה, במיוחד כאשר מדובר בתביעות הנוגעות להפעלת שיקול דעת.

אכן, את שיקול הדעת אין לבחון על פי נתונים שידועים רק בדיעבד. מנגד, גם על העדר רשלנות אין ללמוד מתוך נתונים שידועים בדיעבד, ושלא היו ידועים לשוטרים כלל בזמן הפעלת שיקול דעתם.

כך, למשל, כ "חוכמה שבדיעבד", ניתן להסיק כי התובעת היא באמ ת ה"זוכה", בהיותה מיופת-כוח של הזוכה הפורמלית, סיוון, ומי שבפועל טיפלה בנושאי השכירות ופינוי השוכרים, בתיאום עם עוה"ד בלמס. על כן, בדיעבד ניתן לקבוע, כי החלטת כב' הרשמת באמת כוונה (גם) כלפיה.

אלא שבעת קבלת החלטתו של הקצין לא הוצגה בפניו אסמכתא על אודות זהות ה"זוכה" בתיק ההוצאה לפועל, וודאי שלא הוצג בפניו ייפוי הכוח שניתן לתובעת. אף לא הוצג בפניו כל מסמך אחר שיכול היה לסייע לו להגיע למסקנה, כי התובעת היא באמת הכתובת שאליה מופנית ההחלטה, ולמעשה הקצין הסתמך על דבריו של המתלונן, ועל כך שהיה אירוע קודם, שבועיים קודם לכן, שבו התובעת היא שפנתה לעזרת המשטרה.

על אף ההסברים של הקצין בעדותו, אינני סבורה כי על סמך תלונה גרידא, ללא הצגת צו שיפוטי מסוים דיו, הנוקב בשמו של מי שהצו מופנה כלפיו, ניתן היה להסיק קיומו של יסוד סביר לחשד, כי התובעת ביצעה עבירה של "הפרת הוראה חוקית".

על כל פנים, כאמור לעיל, קריאה זהירה של לשון ההחלטה הייתה מביאה למסקנה, כי לא ייתכן שהופר צו שיפוטי, בין אם הצו מופנה כלפי התובעת ובין אם לאו, כאשר המועד האחרון לביצוע ההחלטה עדיין לא הגיע. לכך לא נדרש ה חכמה שלאחר מעשה.

אחריות המשטרה בנזיקין
22. אין צורך להכביר מילים על כך, שהמשטרה אינה חסינה מפני אחריות בנזיקין, הן לגבי ביצוע רשלני של חובותיה והן לגבי מחדל רשלני (ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167, 180).

כאשר נבחנת שאלת רשלנות בנוגע לפעולת המשטרה, על פי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, יש לבחון את מעשיה ומחדליה על פי מידת הזהירות הסביר ה.

על ביהמ"ש להיזהר בהטלת אחריות בנזיקין על גורמי אכיפת החוק, ולהימנע מקביעת חובת זהירות נוקשה מדי, אשר עלולה להביא להרתעת יתר, להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות. על ביהמ"ש להישמר גם מפני קביעות שיביאו להצפת מערכת המשפט בתביעות נגד המשטרה (פס"ד וייס, 181). עם זאת, כל השיקולים הללו, אשר יש בהם כדי להביא למדיניות משפטית מצמצמת בהטלת אחריות בנזיקין על המשטרה, אינם שוללים את חובת הזהירות המוטלת עליה בעת הפעלת סמכויותיה כחוק.

בטיפולה בתלונות של אזרח כנגד רעהו על המשטרה לנקוט זהירות ראויה. הזהירות נדרשת הן ביחס לעצם הטיפול בתלונות (עניין וייס, למשל) ולאופן הטיפול בהן והן ביחס לאינטרס של הנילון ונקיטת אמצעי זהירות כלפיו.

23. שאלת הסבירות של הפעלת שיקול הדעת נבחנת על רקע כלל הנסיבות הרלבנטיות.

ראוי להבחין היטב, בין הפעלת שיקול דעת בתנאים קשים של לחץ או בעתות חרום, אל מול התנהגות אלימה או חשש לחיי אדם, לבין הפעלת שיקול דעת בנסיבות של אכיפת צו שהוא אזרחי במהותו ואשר ניתן לאוכפו ללא בהילות יתרה ולאחר הפעלת שיקול ראוי ומיושב.
בהקשר של אכיפת צו מניעה אזרחי, כאשר טען התובע כי המשטרה אכפה עליו צו מניעה שכלל אינו מופנה כלפיו, תוך גרימת נזק, אמר ביהמ"ש העליון (ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337, 346):

"כך, למשל, אין דומה מבחן הסבירות והציפיות לתוצאה בנסיבות של מניעת שוד, כשפעולות מאולתרות נעשות בהתחשב בגורמים אשר לא תמיד ניתנים לשיקול על אתר - להבדיל ממקרה כמו זה שלפנינו, כשמדובר הוא בכפיית צו של בית המשפט, שביסודו הוא אזרחי, בין שני בעלי דין, כשהאחד מתריע על הנזק, העלול להיגרם לו אם תופעל הסמכות שלא כדין. במקרה אחרון זה השאלה הנכונה היא, אם חובה היא או מוצדק הוא להפעיל את הסמכות בלי לבדוק כיאות את מהות הצו ונגד מי יש לאכפו, ובמקרה שאין ביכולתה של המשטרה להכריע במהותם של הסכסוך או של התלונה, או שהחומר אשר בידה אינו מספיק לביסוס התלונה, האם עליה להפעיל את הסמכות תוך ידיעה מראש על הנזק הוודאי העלול להיגרם עקב כך" (ההדגשה שלי, ד.ע.).

הבדיקה הראויה נדרשת, כמובן, לא רק לעניין זהות הגורם שכלפיו מופנה הצו, אלא לכלל הנסיבות. בוודאי נדרשת קריאה קפדנית של הצו, ובדיקת מסמכים, טרם הסקת מסקנות והפעלת סמכויות על יסוד מסמך אחד, שאין בו כדי להציג את התמונה הכוללת.

24. ומכאן לענייננו.

עסקינן בסכסוך אזרחי במהותו, בין משכיר ובין שוכרים. איש לא התנהג באלימות, ולא היה חשש לחיי אדם. בפני השוטרים הוצגה החלטה, ונטען כי התובעת מסרבת לקיים את ההחלטה.

כבר צוין קודם, כי מעיון בהחלטה עצמה לא ניתן היה להגיע למסקנה סבירה, כי קיים יסוד סביר לכך שבוצעה עבירה, הן משום שההחלטה (על פניה) אינה מופנית אל התובעת דווקא, הן משום שעדיין לא חלף המועד האחרון לביצוע ההחלטה, והן משום שההחלטה ניתנה באותו יום שבו פנה המתלונן למשטרה ולא הוברר כי הובאה לידיעת התובעת.

בשים לב לכל אלו, מסקנת הקצין כי יש יסוד סביר לחשד בדבר הפרת הוראה חוקית, לא הייתה בגדר טעות בלבד, אלא בגדר הפרה של חובת הזהירות כלפי התובעת, ובמילה אחרת – רשלנות.
25. גם אם סבר הקצין, בטעות, כי יש חשד להפרת הוראה חוקית, וכי יש צורך לערוך בירור מעמיק של התלונה, הרי שניתן היה לקיים את הבירור מבלי להפעיל את סמכות העיכוב.

לאור מהות הסכסוך, ניתן היה לזמן את התובעת לסור לתחנה על מנת לחקור בתלונתו של השוכר. כפי שנאמר קודם, ברירת המחדל היא זימון לחקירה, במיוחד במקרים "אזרחיים" מעין אלו, ואילו כאן לא הונח בפניי נתון כל שהוא שהיה בו כדי להצדיק עיכוב ודרישה להילוות לשוטרים.

לא הייתה כל סיבה לפעול תחת לחץ מיוחד ולקבל החלטות על אתר, במיוחד בשים לב לחוסר הבהירות של ה"צו" שהוצג בפני המשטרה. מהראיות עלה, כאמור, כי התובעת לא התחצפה לשוטרים, לא צעקה, ודאי לא הייתה אלימה, ולמעשה לא עלה כל חשד לביצוע עבירה נלווית מעבר לחשד (הלא סביר) לביצוע עבירה של הפרת הוראה חוקית.

הקצין הסביר בעדותו, כי בשל קיומו של אירוע קודם במעורבות משטרתית, סבר כי יש להעמיק את החקירה בדחיפות ולדרוש מהתובעת להגיע לתחנה (עמ' 40 לפרוטוקול, שורות 3-6). אלא שהקצין כלל לא נתן דעתו לכך, כי האירוע המשטרתי הקודם נפתח על פי בקשתה של התובעת דווקא . עוד עלה מעדות הקצין, כי הוא הבין שנמצא במקום השוכר עם משאית, כשהוא אוחז בידו צו שמתיר לו לפנות את המטלטלין ( עמ' 38 לפרוטוקול, שורה 21 ואילך). נראה כי עובדה זו יצרה אצלו לחץ מסוים, אך אין בכך כדי להצדיק את הפעלת סמכות העיכוב.

כאמור, המשטרה חבה חובת זהירות לא רק כלפי המתלונן, אלא גם כלפי הנילון. רמת הזהירות הסבירה הנדרשת מהמשטרה דורשת כי הקצין הממונה יעיין בצו ויוכל להגיע באופן סביר למסקנה, כי אכן קיים יסוד סביר לחשד בדבר ביצוע עבירה.

בענייננו, לא רק שלא היה יסוד סביר לחשד כזה, אלא שגם לא הייתה כל סיבה לפעול בדרך של עיכוב התובעת ודרישה ממנה להילוות לשוטרים לתחנת המשטרה, לאור כלל הנסיבות, וניתן היה בהחלט להסתפק בזימונה לחקירה במשטרה, אפילו באותו יום.

הפיצוי הראוי
26. על פי הפסיקה, כאשר אדם נאסר, נעצר או מעוכב שלא כדין, ונמצא כי הוא זכאי לפיצויים, הרי שגובה הפיצוי ייגזר ממידת הרשלנות שבה לקתה פעולת הגורם האוכף ומן הנזק הספציפי שנגרם לתובע. יש להביא בחשבון את אופי יה של שלילת החירות (מאסר, מעצר או עיכוב), אופן הביצוע, מקום הביצוע ומשך הזמן של שלילת החרות (רע"א 4672/14 גליק נ' מדינת ישראל, 6.1.15). סכומי הפיצוי משתנים ממקרה למקרה על פי נסיבותיו ומאפייניו הייחודיים (וראו לעניין זה פסקה יג לפסה"ד בעניין גליק הנ"ל).

27. לעניין תחושותיה של התובעת בעקבות האירוע הנ"ל היא העידה כך:

"ש. את יודעת מה ההבדל בין עיכוב למעצר?
ת. לא. בשבילי זה אותו דבר. אותי לקחת במשטרה בניידת בגילי, במצבי, ממקום שבו אני נמצאת, זה יותר מאשר מעליב, זה משפיל. זה גמר אותי לגמרי. אני בעלת חברה שעבדתי עם מצבה (צ"ל "הצבא" – ד.ע.) ועם המשטרה. זו פגיעה בשם שלי. עצרו אותי תחת אזהרה. לא נתנו לי להתקשר לאף אחד כשלקחו אותי ולא לדבר עם אף אחד. אמרו לי שזה תחת אזהרה וזה אישום פלילי. חשבתי שאני חיה בסרט. אני עובדת עם המשטרה 20 שנה ואני לא הבנתי מה קורה. אני צריכה שבמושב יראו שלוקחים אותי בניידת? אתם נורמליים? מה יש לי בגילי מלבד השם הטוב שלי? שיחקרו אותי ככה כאילו אני בתיק רצח? לקחו אותי בניידת בלי תיק, אמרו שיביאו אותי הביתה בחזרה. השאירו אותי ככה והייתי צריכה להתקשר לחברה שתבוא לקחת אותי כי לא היה לי איך לחזור.
ש. האם הצעת לשוטרים שתגיעי ברכב שלך ולא בניידת?
ת. לא הסכימו. אני הצעתי להם שאני אבוא ברכב שלי. לא, הם אמרו שאני באה איתם בניידת, שאני לא אדבר בטלפון. שאלתי איך אני אחזור, והם אמרו שהם יחזירו אותי. ישבתי כמו לא יודעת מה. אח"כ צילמו אותי, עשו לי בוק, ולקחו לי טביעות לא רק מהאצבע אלא מכל הידיים. זה נראה לך הגיוני שאני חשודה?" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 15-29).

בהמשך לכך העידה שכנתה של התובעת, גב' בן עמי, כי אכן התבקשה על ידי התובעת לבוא לקחת אותה מנהריה, וכשהגיעה מצאה אותה נסערת מאוד. אותה שכנה גם העידה, כי ראתה את התובעת נכנסת לניידת המשטרה (תצהיר גב' בן עמי וכן עדותה בעמ' 21 לפרוטוקול).

28. התובעת היא אישה נורמטיבית, בשנות ה-60 לחייה, אשר נקלעה שלא בטובתה לסכסוך אזרחי עם שוכרי דירה, שצברו חוב בדמי שכירות וסירבו לפנות את המושכר, גם לאחר שניתן נגדם פסק דין וגם לאחר שתמה תקופת השכירות.

התובעת (כמיופת כוח של בעלת הבית) פעלה באמצעים חוקיים לפינוי השוכרים מהבית, והמתינה חודשים עד להשלמת ההליך בסיוע לשכת ההוצאה לפועל. לשם כך היא הגישה תביעת פינוי לבית המשפט, קיבלה פסק דין לפינוי (רק בחלוף המועד להגשת כתב הגנה) , פנתה עם פסק הדין ללשכת ההוצאה לפועל, והמתינה עד שניתן צו פינוי בלשכת ההוצאה לפועל ועד שבוצע בפועל. התהליך כולו ארך כשלושה חדשים.

לאחר כל אלו, מצאה עצמה בסופו של דבר התובעת על תקן של חשודה ומעוכבת לחקירה, אשר נדרשת להיכנס לניידת המשטרה, בלי תיק ובלי טלפון נייד, אל מול עיני השכנים, על סמך תלונה שהגיש נגדה אותו שוכר-חייב, על יסוד החלטה שניתנה בלשכת ההוצאה לפועל באותו יום, וטרם יבש עליה הדיו.

אכן, התהפכו היוצרות, ומי שפנתה לרשויות החוק ופעלה כדין, היא שעוכבה בסופו של דבר לחקירה, אף שכלל לא היה בידי המשטרה יסוד סביר לחשד כי הפרה הוראה חוקית.

נסיבות הרקע, גם אלו שנלמדות בדיעבד, משליכות על הערכת הנזק שנגרם לתובעת בשל פעולתם הרשלנית של השוטרים ועל קביעת הפיצוי הראוי.

29. ניתן לגרוס, כי למעשה לא קרה דבר: התובעת התבקשה באופן מנומס ואדיב להיכנס לניידת המשטרה, נסעה עם השוטרים, נחקרה ושוחררה כעבור זמן קצר ; אך לא כך הוא.

אינני סבורה כי יש להקל ראש בעגמת הנפש שנגרמה לתובעת, בתחושת העלבון וההשפלה שנגרמו לה עקב סכסוך שבו הייתה היא הצד הנפגע, כאשר נדרשה היא דווקא, אישה נורמטיבית ומבוגרת, להיכנס ליד ביתה לניידת המשטרה.

אין להקל ראש בתחושת העלבון שנגרמה לה כאשר נחקרה כחשודה בעבירה, תחת אזהרה ולאחר נטילת אמצעי זיהוי על פי נהלי המשטרה.

אין להקל ראש בחוסר האונים שנגרם לתובעת כאשר מצאה עצמה בתום החקירה ללא יכולת לחזור לביתה, בלי ארנק ובלי טלפון, עד אשר הצליחה להתקשר לשכנה ולבקש ממנה להגיע לנהריה ולהחזיר אותה לביתה שבמושב .

כאשר הרשלנות ממשית ומתבטאת הן בקריאה לא זהירה של החלטת הרשמת והן בהפעלה נמהרת ומיותרת של סמכות העיכוב; וכאשר הנזק מתבטא בתחוש ות העלבון, ההשפלה וחוסר האונים שתוארו היטב בעדות התובעת, לצד הפגיעה בחירות האישית; אני סבורה כי יש להעמיד את הפיצוי על סכום של 10,000 ₪.

ההוצאות
30. בעל דין שזכה במשפט זכאי לפסיקת הוצאות ראויות, תוך התייחסות לעלות הממשית של ניהול ההליך.

הפיצוי שפסקתי אמנם אינו גבוה (ונופל עשרות מונים מהסכום שהתבקש בתביעה), אולם יש לקחת בחשבון כי התקיימו בתיק זה חמישה דיונים, שלושה מהם לשמיעת ראיות. לא למותר לציין, כי שמיעת הראיות לא הסתיימה בישיבה אחת, בשל צורכי הנתבעת (אף אם היו מוצדקים בחלקם).

בשים לב לכל אלו, ותוך התחשבות גם בסכום הפיצוי שנפסק בסופו של דבר, אני סבורה כי יש להעמיד את הוצאות המשפט להן זכאית התובעת על סכום של 2,000 ₪, ואת שכר טרחת עורכי דינה על סכום של 5,000 ₪.

סוף דבר
31. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 10,000 ₪. כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

כל הסכומים האמורים לעיל ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ז שבט תש"פ, 12 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.