הדפסה

בית משפט השלום בעכו ת"א 31046-02-15

בפני
כבוד ה שופט עמית רוזינס

התובעים

נתן גלים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אחמד נזאל

נגד

הנתבעים

  1. פ.מ.ס. אינפנטי (2010) בע"מ (ניתן פסק דין)
  2. הנתבע שחאדה

ע"י ב"כ עו"ד ריאד טאהא
3. פדלון לבניה והשקעות (רע) 1982 בע"מ (התביעה נדחתה)

פסק דין בעניין הנתבע 2

האם יש לחייב את הנתבע 2, בעל מניות ומנהל אצל הנתבעת 1 (להלן: "החברה"), באופן אישי, ב גין חוב של ה חברה כלפי התובעת.
רקע כללי
החברה הוקמה ביום 22/7/10, על ידי מר נאהד חמוד (להלן: "נהאד") ומר איברהים סמיר (להלן: "סמיר"). הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הינו בעל המניות היחיד של החברה ברשם החברות החל מחודש 5/2014.
במהלך החודשים אוקטובר 2014 עד פברואר 2015, רכשה ו שכרה החברה מהתובעת פיגומים לבניין בעלות כוללת של כ- 166,000 ₪. בתמורה מסרה החברה לתובעת 10 שיקים. שלושת השיקים הראשונים (בסכום כולל של כ- 33,000 ₪) נפרעו. שלושה שקים נוספים (בסכום כולל של כ- 63,000 ₪) חוללו עקב הוראת ביטול שנתן הנתבע. שאר השקים חוללו בגין היעדר כיסוי מספיק. כתב התביעה הוגש בגין כל השיקים שחוללו בסכום כולל של כ- 130,000 ₪.
ביום 19/6/17, ניתן פסק דין כנגד החברה על מלוא סכום התביעה בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
נותר לדון בתביעה כנגד הנתבע בלבד המתמקדת בטענות התובעת שיש לחייבו באופן אישי בחיובי החברה.

טענות התובעת
בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית טענה התובעת, כי הנתבע פעל כלפיה במרמה בכך שביטל את 3 השקים כאמור, באופן סלקטיבי, ובכך שפעל לסיכול צו עיקול שהוטל על כספי החברה שהיו בידי הנתבעת 3. מעשיו אלו מהווים עוולות אזרחיות אישיות של הנתבע , לרבות תרמית, גזל רשלנות הפרת חובה חקוקה, גרם הפרת חוזה והתעשרות שלא כדין, המטילות עליו חובה אישית לשלם לתובעת את חובה של החברה.
עוד טענה התובעת שבעת ההתקשרות בין החברה לתובעת, יצר הנתבע כלפיה מצג שווא של איתנות כלכלית וכוונה לפרוע את חובות החברה, שבלעדיו לא הייתה התובעת מתקשרת עם החברה.
בתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת נוספה טענה עובדתית לפיה הנתבע קיבל מאת החברה משכורות חודשיות של 12,000 ₪ על אף שלא ביצע עבודה ממשית כלשהיא, ולמרות שביטל את 3 השקים לטובת התובעת, לא ביטל את השקים שקיבל לטובת משכורתו.
בסיכומים הוסיפה התובעת טענות עובדתיות שונות ונוספות, שלא נטענו בכתב התביעה ובתצהירים כדלקמן:
הנתבע, שהינו חסר ניסיון והבנה בעבודות בניה רכש את החברה כדי לשמש כסות להפעלת החברה על ידי סמיר ונאהד, שאחד מהם מוגבל והשני חולה, שניהלו את החברה בפועל;
החברה פעלה במימון דק כאשר ההון העצמי שלה לא עומד ביחס סביר להיקף הפעילות העסקית;
במהלך החודשים בהם היה רשום הנתבע כבעל מניות לקחה החברה על עצמה התחייבויות רבות וצברה חובות גדולים ביותר תוך נטילת סיכונים לא סבירים ;
במהלך תקופה בה עבד בחברה, הנתבע משך מהחברה סכומים המסתכמים בסך של 111,800 ₪, למרות שלא ביצע כל עבודה ממשית בחברה;
סכומים של כ- 60,000 ₪ ששילמה החברה לטובת משכורות עובדים היו פיקטיביים. אם הנתבע לא היה מושך משכורות פיקטיביות מהחברה, לעצמו ולעובדים פיקטיביים , היה נשאר בידי החברה סכום של 176,8000 ₪, שהיה ב ו כדי למנוע את קריסת החברה.
בהתבסס על טענות עובדתיות אלו טענה התובעת, שיש להשית על הנתבע אחריות אישית לחובות החברה גם על פי המודל של הרמת מסך ההתאגדות בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999.
עוד טענה התובעת בסיכומים, כי מתוך הסכומים של 111,800 ₪ שהנתבע משך מהחברה, סכום של 44,443 ₪ נמשך ביתר, מעבר לסכומים שהגיעו לו כמשכורות ועבור החזר תשלומים שביצע באופן אישי לספקים במקום החברה.
על כן, יש לחייב את הנתבע לשלם את חובות החברה עד לגובה חובו האישי כלפי החברה, בסכום של 44,443 ₪.
טענות הנתבע
הנתבעת טען שלא עלה בידי התובעת להרים את העול המוגבר להוכחת טענת תרמית.
ביטול 3 השיקים של התובעת לא נעשה באופן סלקטיבי כנגד התובעת, באותו יום בוטלו עשרות שיקים נוספים. הוראת הביטול לא נעשתה בכוונת מרמה. היא בוצעה עקב העובדה שהחברה נקלעה לבעיית תזרים מזומנים , כדי למנוע הגבלת חשבון הבנק שלה ולאפשר את המשך פעילותה.
להיפך, הנתבע הפקיד באותו יום סך של כ- 196,000 ₪ במטרה למנוע חזרתם של שיקים נוספים, וזאת בניסיון להציל את החברה.
הנתבע סבר בתום לב כי לאחר שיגיע התשלום מהנתבעת 3 תוכל החברה להמשיך את פעילותה ואז יפרע את השיקים שביטל.
פעולות והחלטות אלו היו סבירות ונועדו להציל את החברה ולא לפעול כנגד התובעת בתרמית. אדם המבקש לרמות לא היה נוקט בפעולה של הפקדת סכומי כסף גבוהים מכספומט.
הנתבע לא ביצע פעולות לסיכול צו העיקול על כספי החברה אצל הנתבעת 3 , הוא לא היה מעורב בביצוע מעשים כאלה ולא הייתה לו כל נגיעה לגורמים מטייבה. התובעת לא הביאה כל ראייה לעניין זה. התובעת הסכימה לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 3, מה ששומט את הבסיס לטענה זאת של התובעת.
הנתבע הכחיש שיצר כלפי מנהל התובעת מצג שווא וטען שההתקשרות של מנהל התובעת נעשתה מול נאהד וסמיר, ללא מעורבות כלשהי מצד הנתבע, כפי שאישר מנהל התובעת בעדותו בבית המשפט.
אין לקבל טענת התובעת שהנתבע משך משכורות פיקטיביות למרות שלא עבד בחברה, הנתבע כן הועסק בחברה. טענה למשיכת משכורות בסכומים של 12,000 ₪ לחודש לא נכונה ולא הוכחה.
טענות התובעת בעניין העסקת עובדים פיקטיביים, שעלו לראשונה בסיכומים, לא התבססו על ראיה כלשהי אלא על טענות סתמיות, שלא הוכחו. העובדים ששולמו להם משכורות כן עבדו בחברה בתקופה שעד לחודש 10/14 בזמן שהחברה הייתה איתנה מבחינה כלכלית, בטרם נודע הקושי הכלכלי אליו נכנסה .
כל טענות התובעת בקשר עם הרמת מסך לא נטענו בכתבי הטענות ובתצהירים, אין בכתבי הטענות תביעה להרמת מסך אלא של חיוב מנהל החברה בשל מעשה רמייה. מדובר בהרחבת חזית לא מוסכמת ואסורה.
דיון והכרעה
ביטול 3 השיקים
הנתבע העיד בפני בעניין נסיבות ביטול 3 השקים של התובעת ומצאתי את עדותו אמינה, סבירה ונתמכת בראיות חיצוניות.
הנתבע העיד, כי הוא לא רצה לפגוע בתובעת באופן סלקטיבי, אלא ביטל שקים רבים מאוד נוספים שהיו אמורים להיפרע באותו יום, בכוונה למנוע את הגבלת החשבון של החברה בגין סירוב שקים רבים מסיבת אכ"מ (אין כיסוי מספיק) . זאת במטרה לפתור בעיה של תזרים מזומנים, בהמתנה לתשלומים שהחברה הייתה אמורה לקבל מאת הנתבעת 3, מתוך כוונה לאפשר את המשך הפעילות העסקית של החברה ולפרוע את חובותיה לאחר מכן.
הנתבע הסביר, שכדי לאפשר סירוב שקים מחמת ביטול ולא מחמת אכ"מ הוא הפקיד בחשבון החברה, באותו יום בו סורבו 3 השקים דנן, מזומנים בסכום כולל של כ- 196,000 ₪.
טענות הנתבע בדבר ביטול שקים רבים נוספים והפקדת סכומי מזומן, כדי לאפ שר סירוב שקים מסיבת ביטול ולא מחמת אכ"מ, נתמכות בדפי החשבון של החברה שמאשרים עובדות אלו.
עובדות אלו מתיישבות עם טענות הנתבע בדבר הכוונה להמשיך להפעיל את החברה, בהמתנה לכניסת מזומנים שהיו אמורים להיכנס, ולא עם כוונה להונות את התובעת באופן סלקטיבי.
לו חפץ הנתבע להונות את התובעת וספקים אחרים לא היה מפקיד בקופת החברה מזומנים בסכומים כה גדולים, אלא לוקח אותם לעצמו.
לו התכוון הנתבע לרמות את התובעת לא היה דואג לפירעון 3 השקים הראשונים שכן נפרעו.
הנתבעת 3 אישרה בתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמה בטרם התביעה נגדה נדחתה, שהוסכם בין החברה לנתבעת 3 על ביצוע עבודות באתר של הנתבעת 3. יש בכך תמיכה ראייתית נוספת בטענות הנתבע שמבססת ציפייה סבירה מצדו להמשיך להפעיל את החברה ולפרוע את השקי ם בהמשך, באמצעות סכומים שהיה אמור לקבל מהנתבעת 3 .

סיכול צו עיקול
התובעת טענה כאמור, שהחברה והנתבע ניס ו לסכל את צווי העיקול שהוטלו על החברות סימון סגל בע"מ ו הנתבעת 3.
לאחר שהתביעה נגד חברת סימון סיגל בע"מ נמחקה והתביעה נגד הנתבעת 3 נדחתה בהסכמה, בהיעדר הוכחה לכך שצדדי ג' אלו החזיקו סכומי כסף השייכים לחברה, הטענות בדבר סיכול צווי עיקול אצל חברות אלו מאבדות את תשתיתן. אם אין סכומים השייכים לחברה אצל צדדי ג', לא ניתן לסכל את עיקול הסכומים שאינם.
טענת התובעת בדבר ניסיון של "גורמים מטייבה", עלומים, לשכנע אותה להסכים לוותר על חלק מהסכומים של החברה שהוחזקו לכאורה אצל הנתבעת 3, אינם משנים דבר לעניין זה. מה עוד, שלא הוכח שהיה לנתבע קשר כלשהו לאותם גורמים.
מצג שווא
עוד טענה התובעת, שבעת ההתקשרות עם החברה, יצר הנתבע כלפיה מצג שווא של איתנות כלכלית וכוונה לפרוע את חובות החברה, שבלעדיו לא הייתה התובעת מתקשרת עם החברה.
טענות אלו נסתרו בעדותו של מנהל התובעת מר אסמעיל, אשר אישר שהקשר בינו לבין החברה נוצר מול סמיר ונאהד, במשרדו של רו"ח החברה שהיה גם רו"ח של התובעת, ללא נוכחות הנתבע (עמ' 22 ש' 14 – 23) ; הוא אישר ששלח לחברה ציוד על בסיס שיחת טלפון מסמיר, בטרם פגש את הנתבע ואף לא הכיר אותו (עמ' 22 ש' 29 - 31) ; גם כאשר הנתבע היה נוכח בפגישה השנייה, מי שדיבר אתו על הציוד הנדרש והוביל את השיחה היו סמיר ונאהד (עמד 23 ש' 6,7); כאשר נשאל מנהל התובעת כיצד בדק את איתנות החברה והאם היא מכבדת התחייבויות, הוא מסר שעשה זאת מול רו"ח החברה (עמ' 23 ש' 8 - 12 וש' 27, 28 ).
מעדותו של מנהל התובעת עלה בברור שהסתמך על דברים שמסר לו רו"ח ה חברה, שהיה גם רו"ח התובעת, ולא נאמר, שבוצע מצג כלשהו בעניין זה מצדו של הנתבע, שהעד הסתמך על מצג של הנתבע או ש לא היה מספק סחורה לחברה ללא מצג כזה .
על כן אני קובע, שלא עלה בידי התובעת להוכיח טענות אלו.
משיכת כספים מהחברה שלא כדין
כאמור, בתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת טען המצהיר מטעמה שהנתבע קיבל מאת החברה משכורות חודשיות של 12,000 ₪ על אף שלא ביצע עבודה ממשית כלשהיא.
מסתבר שטענות אלו נטענו באופן סתמי. לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל להוכיח אותן – לא את סכומי המשכורות הנטענים ולא את הטענה ש הנתבע לא ביצע עבודה ממשית כלשהיא עבור החברה.
תלושי השכר שהוגשו לתיק בית המשפט מלמדים כי הנתבע קיבל מהחברה משכורות בשיעור 5,000 ₪ בחודשים מאי עד יולי 2014, לאחר מכן, בחודשים אוגוסט עד דצמבר 2014 שולמו לנתבע משכורות בשיעור 8,000 ₪ ובחודש ינואר 2015, שוב 5,000 ₪ בלבד.
אשר לעבודה שביצע הנתבע עבור החברה, הנתבע הצהיר והעיד בבית המשפט שהיה אחראי לסידורים בבנק, בכפר ובמשרד ואילו שני שותפיו האחרים פעלו בשטח וטענותיו אלו לא נסתרו.
להיפך, עד התובעת מר איסמעיל אף העיד בבית המשפט בדבר פעולות שהנתבע כן ביצע פעולות מטעם החברה. כך למשל, הוא אישר שהנתבע השתתף בפגישה השנייה בינו לבין נציגי החברה (פרוטוקול עמ' 23 ש' 19), כי הנתבע הוא זה ששילם לו על החשבונית האחרונה לרכישת הציוד, הוא זה שמסר לו את השיקים שבוטלו ו לכן גם יצר עמו קשר לאחר שנודע דבר ביטול השיקים על ידו עוד לפני שפנה לסמיר ונאהד. (פרוטוקול עמ' 24 ש' 20 - 24).
בנוסף, הוכח בפני שהנתבע פעל להפקיד כספים לחשבונה של החברה ופרע שיקים דחויים שלה (עמ' 40 ש' 18 - 22).
כמו כן, הנתבע היה נוכח בפגישה עם הנתבעת 3 (ראה תצהירו של מר עידו פדלון).
כלומר, הטענה שהנתבע לקח לעצמו משכורות בסכומים של 12,000 ₪ לחודש למרות שלא עבד בחברה לא הוכחה.
הרמת מסך
כל טענות התובעת בקשר עם עילת "הרמת מסך", כמפורט בסעיף 7 לעיל, הן הטענות המשפטיות והן העובדתיות, לא נזכרו בכתב התביעה ולא בתצהיר עדות ראשית, אלא עלו בסיכומים לראשונה.
צודק הנתבע שמדובר בהרחבה אסורה של יריעת המחלוקת. לא ניתנה לנתבע הזדמנות ראויה לטעון והביא ראיות בעניין טענות אלו ולכן, דינן להידחות מטעם זה בלבד.
למעלה מן הצורך, לאחר שעיינתי בראיות ובסיכומי הצדדים מצאתי שלא עלה בידי התובעת להוכיח שהתקיימו במקרה דנן נסיבות המצדיקות הרמת מסך או שהתקיימו נסיבות אחרות לחיובו של הנתבע באופן אישי בחיובי החברה.
המסגרת הנורמטיבית לביסוס הטענה בדבר הרמת מסך מעוגנת בסעיף 6 לחוק החברות. להלן ההוראות הרלוונטיות לעניינינו:
"6. (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה ..."
סעיף 6 ודוקטרינת הרמת המסך היא חריג לעקרון החשוב העומד ביסוד דיני החברות שהוא האישיות המשפטית הנפרדת. על כן הרמת המסך וייחוס חוב של החברה לבעל המניות בה תתאפשר רק במקרים קיצוניים ומרחיקי לכת [ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמעון (22/1/2015), פסקה 56 לפסק הדין]. הגישה המקובלת בפסיקה היא שהשימוש בדוקטרינת הרמת מסך ייעשה במקרים בהם ברור שמתקיימת התכלית שביסוד הדוקטרינה - מניעת ניצול לרעה של ההפרדה בין בעל המניות לבין האישיות המשפטית הנפרדת של החברה [ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 360 (1992); ראו גם ספרה של חביב סגל, עמ' 281 – 282].
בפסיקת בתי המשפט נקבע כי יש להוכיח חוסר תום לב בניהול החברה ולא די בניהול כושל או ניהול לא שקול. ראה למשל ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005) :
"קו הגבול שיש לתחום בין ניהול כושל של עסק, המביא את בעליו להסתבכות שבעקבותיה אינו יכול לקיים התחייבויות... לבין הסתבכות בפלילים על בסיס מרמה... הוא לעתים פרובלמטי וקשה. המציאות מלמדת, כי לפחות חלק מבעלי עסקים, אם לא מרביתם, מנהלים את העסק בצורה הידועה של "גלגול חובות"... מתוך אמונה, כי במהלך עסקים שוטף ורגיל ניתן יהא לקיים את ההתחייבויות ... מתוך כספים שיוזרמו על-ידי לקוחות נוספים בעתיד... והשאלה היא מה הוא הגבול, המפריד בין נסיון סתם של סוחר הנתון בקשיים להמשיך בעסקיו, לבין הנסיון לעשות כן תוך שימוש בטענת מרמה... ניהול עסק בצורה לא מתוכננת מספיק ולא שקולה, אין בו כדי לסבך את בעל העסק במרמה, אף אם יש במעשים כאלה עבירה על פי פקודת פשיטת הרגל... גם התנהגות לא מוסרית כלפי לקוח לא בהכרח מכניסה את המעשה לתחום העבירה הפלילית" (ע"פ 223/88 לארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 11 (השופט בייסקי בע' 19-18). אכן, דילמה זו היא שביסוד ההתלבטות, ודומני שכך יהא גם בפרשנות שתינתן לסעיף 6 בנוסחו החדש[...] יש גבול שאסור על עסקים לעברו, ואם עברוהו יהיו לכך תוצאות משפטיות - והוא הפגיעה בזולת מתוך ידיעה שנעשית פגיעה, קרי, שלא בתום לב. על המתקשר לנהוג בזולת כפי שהיה רוצה שהזולת ינהג בו, אותו "דעלך סני לחברך לא תעביד", אותו "אדם לאדם – אדם". מצג של "עולם כמנהגו נוהג", וכגון ענייננו שלנו, שינויים בבעלות המניות בחברה והתדיינויות משפטיות שתוצאתן אינה מתיישבת עם המשך פעילות כפי שהיתה עד כה, המשך שימוש בסמכות של מי שכבר אינו בעל סמכות כך "שצד שלישי בעל תום לב, רשאי להניחו בחזקת מעשה כשר" (בג"ץ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד כב(1) 533, 540-539, מפי השופט ויתקון), דומני שכגון אלה הם הקו המפריד בין ניהול עסקי כושל ורשלני, שעליו יש להצטער אך הוא לא יביא להרמת מסך, לבין מה שיצדיק הרמת מסך, כי ניטל סיכון בלתי סביר על ידי החברה תוך חוסר תום לב (ראו גם ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פ"ד מד(4) 847, 857, השופט בייסקי). " (ההדגשות אינ ן במקור - ע.ר).
נפסק עוד, כי גם קיומם של קשיים כלכליים לחברה עת ניתנו המחאות שלה, לא שימש כעילה להרמת מסך או לחיובו של מנהל באופן אישי. משמעות טענה מעין זו היא שכל חברה בקשיים לא תוכל להמשיך לפעול על מנת לנסות להיחלץ מאותם קשיים. לא די בכך שחברה לא יכולה הייתה לפרוע המחאות שנתנה, כדי לבסס הטלת אחריות אישית. [ראה למשל ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 מחצבות בע"מ ( 28/4/2004)].
הפסיקה הכירה גם בכך שמנהל בחברה הניצבת בפני קשיים כלכליים, אינו מחויב בהכררח למסור פרטים על מצבה של החברה לכל המעוניין, פעולה אשר סביר להניח כי תביא את החברה לכדי חדלות פירעון מיידית. [ראו ע"א 9183/99 הנ"ל ].
התובעת לא הביאה שמץ של ראיה לכך שהנתבע תכנן מראש לרכוש סחורה מבלי לשלם עליה. נהפוך הוא, ממכלול הראיות עלה בבירור כי הנתבע עשה כל שביכולתו על מנת להמשיך את פעילותה של החברה אך הדבר לא צלח בידו .
יתרה מכך, לא הובאו ראיות לכך שהנתבע ידע או אף חשד, בעת ההתקשרות מול התובעת, ש לא יהא ביכולתה של החברה לשלם לתובעת.
לא הובאו ראיות לכך שהנתבע יצר חובות חדשים בזמן שהוא יודע שאינו יכול לפרוע אותם או שמשך כספים לכיסו על חשבון נושי החברה ביודעו זאת .
יתרה מכך, גם אם המצב הגבולי של החברה מלמד על בעיות כספיות, לא הוכחו אותם סממנים לניצול האישיות המשפטית הנפרדת עליהם הצביעה הפסיקה.
טענת התובעת באשר למשיכת משכורות פיקטיביות לעובדים כדרך להברחת נכסים לא הוכחה אף היא . התובע ידע להסביר מי הם ומה היו תפקידם והוצגו תלושי השכר של העובדים.
כפי שהודגש בפסיקה, הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת, שראוי לנקוט בו בצמצום.
בענייננו, לנוכח מכלול הנסיבות, התובעת לא הרימה את הנטל החריג להוכיח כי מתקיימות העילות להרמת מסך וכי יהיה זה נכון וצודק לעשות כן בנסיבות העניין.
חוב הנתבע כלפי החברה
התובעת טענה, בסיכומים לראשונה, שהתובע משכך לעצמו מכספי החברה סכום של 44,443 ₪ מעבר לסכומים שהיה זכאי למשוך וביקשה לחייב את הנתבע לשלם לה סכומים אלו. די בכך שמדובר בטענה עובדתית ומשפטית שנטענה לראשונה בסיכומים כדי לדחות אותה.
מעבר לכך, גם לו הייתה מוכחת טענה עובדתית זאת, אין התובעת זכאית לקבל ישירות מהתובע סכומים אלו. עליה לפעול מול החברה לגביית חובה, ובמידת האפשר, בהתאם לדין, ניתן יהיה לפנות בדרישות לחייבים של החברה, בהתאם לסדר הקדימויות על פי הדין.
בשולי הדברים אוסיף, התובעת ביקשה לצרף לתיק בית המשפט "כאסמכתא" פסק דין שניתן כנגד הנתבע כאן, בתביעה שהגישה נגדו נושה אחרת של החברה (ת"א 30794-02-15). לא מצאתי בפסק דין זה "אסמכתא" משפטית נדרשת לפסק הדין דנן. בית המשפט פסק שם על בסיס תשתית עובדתית וראייתית שונה, שלא הובאה ולא הוכחה בתובענה שבפני.
סוף דבר
התביעה נגד הנתבע 2 נדחית.
אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע 2 הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו "ד בסכום כולל של 7,000 ₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ז' ניסן תש"פ, 01 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.