הדפסה

בית משפט השלום בעכו ת"א 29227-09-11

לפני
כבוד ה שופטת דנה עופר

התובע

בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

נגד

הנתבעות

  1. ארז תעשיות עץ בע"מ (בפירוק)
  2. אילנה שרעבי, ת.ז. XXXXX616
  3. רז לוי (ניתן פסק דין 7.2.17 )

פסק דין משלים
בעניין הנתבעת מס' 2

עניינו של פסק דין משלים זה בסוגיית השיקים שהופקדו בחשבון הבנק שניהלו הנתבעות אצל התובע ושאבדו בהיותם בחזקת הבנק .

רקע כללי והליכים קודמים
1. הנתבעת מס' 1 (להלן: "החברה") ניהלה חשבון בנק בסניף חדרה של התובע (חשבון מספר 100781). הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") הינה בעלת המניות בחברה, והיא ערבה כלפי התובע לקיום כל חיובי החברה. לחיובי החברה ערב גם רז לוי (להלן: " לוי"), בנו של בן זוגה של הנתבעת.

התובע הגיש בשנת 2011 תביעתו בגין יתרת חוב בחשבון בסך 269,732 ₪. התביעה הוגשה נגד החברה ונגד שני הערבים, קרי – הנתבעת ו לוי, בסדר דין מקוצר. החברה נקלעה להליכי פירוק (תיק 9650-04-11 בבית המשפט המחוזי בחיפה), ניתן צו לפירוקה וההליכים בעניינה הוקפאו .

הנתבעת ולוי ביקשו וקיבלו רשות להתגונן .

2. נגד לוי ניתן פסק דין בהעדר התייצבות ביום 7/2/17. לוי היה שותף להליך בתחילתו, הגיש בקשת רשות להתגונן, התייצב לדיון בבקשה וקיבל רשות להתגונן, אולם לא היה שותף להמשך ההליך , לא הגיש תצהיר עדות ראשית, ולא התייצב לדיונים.

ההליך נמשך, למעשה, בעניינה של הנתבעת בלבד . נשמעו הוכחות, הוגשו סיכומים, וביום 19.4.17 ניתן פסק דין.

3. בפסק הדין התקבלה התביעה ברובה. נקבע, כי מסכום התביעה יש להפחית סך של 82,000 ₪ בגין סכומים שהצליח הבנק לגבות מצדדים שלישיים בגין שיקים חוזרים שהוחזקו בידיו (סעיף 20 לפסק הדין) , ובגין מספר שיקים אשר הוחזקו בידי הבנק ולא הוחזרו לחברה, אף על פי שהבנק לא יכול היה לפעול לגביית ם (סעיף 22 לפסק הדין).

4. הנתבעת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 428-06-17). בית המשפט המחוזי החליט לדחות את הערעור (15/2/18).

הנתבעת לא השלימה עם פסק דין זה והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 2119/18). ביהמ"ש העליון נתן את פסק דינו ביום 14.5.18.

כפי שיפורט להלן, בית המשפט העליון נתן לנתבעת רשות ערעור בסוגיה מסוימת, היא סוגיית השיקים שהופקדו בחשבון הבנק והלכו לאיבוד, וקיבל את ערעורה של הנתבעת בסוגיה זו בלבד, תוך קביעה כי לעניין זה יוחזר הדיון לבית משפט השלום.

5. התובע ביקש להשלים את החקירה הנגדית של הנתבעת בסוגיה הנ"ל, אולם הנתבעת התנגדה לכך. בהחלטתי מיום 4/11/19 קיבלתי את עמדת הנתבעת לעניין זה, והוריתי על הגשת סיכומים בכתב.

כעת מונחים לפניי סיכומי שני הצדדים, לרבות סיכומי תשובה של התובע.

הקביעות בפסק הדין הראשון (מיום 19/4/17) לעניין השיקים שאבדו
6. סעיפים 12 עד 16 בפסק דיני מיום 19.4.17 דנו בטענות הצדדים בנושא השיקים שאבדו.

בקליפת אגוז יצוין, כי לא הייתה מחלוקת על כך ש-12 שיקים של לקוחות החברה, אשר הופקדו בחשבון החברה בבנק, אבדו במסלקה. לא הייתה מחלוקת, כי סכומים הכולל של השיקים שאבדו מגיע לכ-60,000 ₪. כך גם לא הייתה מחלוקת, כי כנגד השיקים שאבדו מסר הבנק לנתבעת מכתבי שיפוי.

7. הנתבעת טענה, כי הבנק התרשל כלפיה בכך שאיבד כמות גדולה של שיקים והפנתה לעדותו של מנהל הסניף לשעבר, אשר אישר שבאופן יחסי הלכו לאיבוד שיקים רבים. עוד טענה הנתבעת, כי הבנק מסר בידיה את מכתבי השיפוי בשיהוי רב, וכי נגרם לה נזק בשל כך, שכן לא הייתה לה אפשרות לפעול להגשת כתבי השיפוי בלשכת ההוצאה לפועל. נוסף על כך טענה הנתבעת, כי ניסיונותיה לקבל שיקים חלופיים מהלקוחות שמשכו אותם, נתקלו בסירוב, משום שלא הוחזרו להם השיק ים שאבדו.

לאור אלו עתרה הנתבעת להפחתת סכום השיקים מיתרת החוב, וטענה כי יש להוסיף לאותו סכום את הריבית הנהוגה בבנק, כך שיש לקזז מיתרת חובה 120,000 ₪ (טענה שלא נתמכה בחישוב כל שהוא).

8. בפסק דיני דחיתי את טענות הנתבעת לעניין קיזוז סכומי השיקים האבודים מיתרת החוב לבנק.

קבעתי, כי אובדן השיקים לא שלל מהנתבעת את האפשרות לתבוע את זכויותיה ממושכי השיקים באמצעות כתבי השיפוי שנמסרו לה, אלא שהיא בחרה שלא לעשות כן. עוד קבעתי, כי אילו הייתה החברה פועלת על פי מכתבי השיפוי ונתקלת בקשיים בתביעותיה, בשל אובדן השיקים, היה מקום להעלות טענות לקיזוז; כך גם, אילו נדרשה החברה להוצאות משפטיות גבוהות יותר לשם הגשת תביעות לבית המשפט במקום ללשכת ההוצאה לפועל. מאחר ולא הוכח נזק מסוג זה, דחיתי את טענות הנתבעת וקבעתי, כי אין לנכות מסכום התביעה את סכומי ה שיקים שאבדו, לאור הנפקת מכתבי השיפוי, אשר היוו תחליף ראוי לשיקים שאבדו.

קביעותיו של בית המשפט העליון
9. ביהמ"ש העליון (מפי כב' השופטת ד' ברק-ארז) הביע דעה ברורה, כי במקרה של אבדן שיקים שהופקדו בבנק, אין הבנק יוצא פטור בלא-כלום, רק משום שמסר בידי הלקוח מכתבי שיפוי.

מפאת חשיבות הקביעות לצורך הכרעה זו, אדרש בהרחבה לקביעותיו של ביהמ"ש העליון בסוגיה הנדונה.

10. בפסק דינו הורה בית המשפט העליון על מתן רשות ערעור ועל דיון בבקשת רשות הערעור כבערעור – " אך זאת רק בהתייחס לטענות הנוגעות לאובדן השיקים".

כן נקבע כי "השאלה העקרונית שמצדיקה רשות ערעור בעניין זה נסבה על הכללים החלים על חלוקת הסיכונים בין הלקוח לבין הבנק במקרה של אובדן שיק שהופקד על ידי הלקוח בחשבונו" (סעיף 23 לפסה"ד).

ייאמר מיד, כי לא היה כל מקום לשוב ולהעלות בסיכומי הנתבעת טענות שחורגות מסוגיה זו, בניגוד להחלטות קודמות ברורות שניתנו (החלטה מיום 27.2.19 בעניין בקשה לגילוי מסמכים נוספים; והחלטה מיום 4.11.19 שבה ניתנה הוראה להגשת סיכומים בסוגיית השיקים בלבד).

11. בכל הנוגע לשאלה העקרונית שנדונה קבע ביהמ"ש העליון כך:

א. על מערכת היחסים שבין הבנק לבין הלקוח המפקיד בבנק שיקים חלות מספר מערכות דינים: דיני החוזים (בהתאם להסכמות החוזיות שבין הבנק ללקוח), דיני הנזיקין (המטילים חובה כללית על הבנק שלא להתרשל כלפי לקוחו), דיני הבנקאות וחובת האמון המיוחדת שהם מטילים על הבנק, דיני השליחות, דיני השטרות ועוד.

ב. העובדה שדיני השטרות מאפשרים, במקרה של אבדן שיק, קבלת שיק חלופי ממושך השיק או נקיטת הליכים משפטיים כלפיו, אינה מאיינת את אחריותו של הבנק כלפי הלקוח שלו בגין האבדן. סעיפים 69-70 לפקודת השטרות מסדירים את היחסים בין מי שאחז בשיק שאבד לבין מושך השיק, ולא את היחסים שבין הלקוח לבין הבנק שמונה לפרוע את השיק עבורו.

ג. אין לקבל את הטענה, כי מסירת כתב שיפוי בידי הלקוח "מאפסת" את אחריותו של הבנק כלפי הלקוח בגין אבדן השיק. הבנק יכול היה לפנות למ ושכי השיקים ולדרוש מהם שיקים חלופיים כנגד מתן כתבי שיפוי, ואף יכול היה לבקש מהנתבעת לשתף עמו פעולה בעניין – " אולם הוא לא יכול היה לפטור עצמו באופן חד-צדדי מאחריותו רק בשל כך שקיימת חלופת פעולה כזו, ואף לא יכול היה לגלגל את האחריות לכך לכתפיהן של החברה או של שרעבי" (פסקה 28 לפסק הדין).

ד. האמור מקבל משנה תוקף לנוכח חובת תום הלב המוגברת החלה על הבנק כלפי לקוחו ולנוכח חובת האמון המוטלת עליו, בהתחשב בכוח הרב ובידע העודף שיש לו.
לסיכום קבע ביהמ"ש העליון כך:

"נסיבות המקרה שבפנינו ממחישות את ההצדקה שבחלוקת הסיכונים המתוארת, כאשר האשם רובץ לפתחו של הבנק ומולו ניצבת בעלת עסק קטן אשר תלויה באשראי אשר ניתן על ידי הבנק.

לבנק היו הידע, המיומנות והמשאבים לפעול לגביית השיקים שאבדו ולא היה מקום לקבוע שנקודת המוצא לדיון במערכת היחסים בינו לבין המבקשות היא גלגול הנטל שבניהול ההליכים המשפטיים כלפי כל אחד ממושכי השיקים לכתפי הלקוחה.

הלכה למעשה, כתבי השיפוי שניתנו לחברה הובילו את שרעבי למסע מייגע ומפותל שהעלה חרס. לטענתה, פניותיה למושכי השיקים בבקשה לקבל שיקים חדשים נענו בסירוב, ומכל מקום, מסלול ההוצאה לפועל נחסם בפניה ואילו הגשת תביעה כנגד כל אחד ממושכי השיקים קשתה עליה מבחינה כלכלית" (סעיף 30 לפסק הדין).

12. במסגרת פסק הדין הפנה ביהמ"ש העליון לשני פסקי דין שניתנו ביחס למקרים דומים. ראיתי לנכון להזכיר את אשר נפסק באותם פסקי דין:

א. רע"א 7018/00 אחים לוי עבודות עפר ופיתוח באמצעות עמית לוי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף צפת (9.1.2001) (להלן: "עניין אחים לוי") –

עסקינן בהחלטה תמציתית מפי כב' המשנה לנשיא (כתארו אז) ש' לוין, אשר במסגרתה נדחתה בקשת רשות ערעור בנוגע לשיק שאבד. באותו עניין, הלקוח תבע את הבנק ודרש כי יזכה את חשבונו בסכומו של שיק שאבד בבנק . התביעה נדחתה בבימ"ש השלום, והערעור נדחה אף הוא.

בדחותו את בקשת רשות הערעור ציין ביהמ"ש, כי הוא מוכן להניח לטובת המבקשת, מבלי לפסוק בדבר, כי למבקשת (הלקוח) עומדת עילת תביעה נגד הבנק על יסוד דיני הנזיקין ודיני השומרים, לצד האפשרות לפעול לגביית השיק על פי סעיף 69 לפקודת השטרות. עוד נקבע, כי ניתן להניח – אף זאת מבלי לפסוק בדבר – " שבעקרון קמה לטובת המבקשת חזקה הקובעת כי לכאורה שיק שהופקד על ידה לפירעון – ואבד ברשות המשיב – הוא בר גביה". עם זאת, הוברר כי לפני שאבד השיק הוא הוחזר לבנק בשל חוסר כיסוי מספיק; על כן – " נמצא שהחזקה האמורה – במידה שהיא קיימת – נסתרה", ולפיכך, לא ניתנה למבקשת באותו עניין רשות הערעור.

ב. רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (16.1.2006) (להלן: "עניין בלולו") –

באותו עניין תבע לקוח את הבנק לאחר ש-59 שיקים שהופקדו אצלו, והוחזרו על ידי הבנקים הנמשכים ללא שכובדו, הלכו לאיבוד בבנק. תביעתו בערכאה הראשונה נדחתה, מהטעם שלא הוכח הנזק שנגרם ללקוח, ומשום שגובה הנזק קשור בסיכויי הגבייה של כל שיק, ובעניין זה לא הוצגו בפני ביהמ"ש נתונים.

ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של הלקוח, תוך שהוא קבע כי הנטל עבר אל הבנק להוכיח שהחזיר את השיקים ללקוח (מאחר ולא הייתה מחלוקת עובדתית כי השיקים הופקדו בבנק, אך הייתה מחלוקת לעניין החזרתם לידי הלקוח), ואילו הבנק לא עמד בנטל זה. גובה הנזק הועמד, על דרך של אומדן, על 20% מסכומי השיקים שחוללו.

ביהמ"ש העליון (כב' השופטת ע' ארבל) דחה את בקשת הבנק למתן רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, תוך שציין: "באשר לדבריו של בית המשפט המחוזי, לפיהם סוכלה אפשרותו של המשיב לגבייה שטרית של השיקים, אני סבורה כי הכוונה היתה כי מן המשיב נמנעה האפשרות להגיש את השיקים לביצוע מיידי בלשכת ההוצאה לפועל, וכי היה עליו להגיש תביעות לבית המשפט על מנת לזכות בתשלום עבור השיקים שאבדו. אין ספק כי בכך נגרם למשיב נזק ממוני שרשאי היה בית המשפט המחוזי לפצותו עבורו. אני סבורה כי לו היה בית המשפט המחוזי מפצה את המשיב על נזק ראייתי שנגרם לו מאובדן השיקים, משום שסבר לכאורה, כטענת המבקש, שהמשיב לא יכול היה להיפרע ממשלמי השיקים בשל אובדנם, היה סכום הפיצוי עולה על 20% מסכום השיקים שחוללו".

טענות הצדדים
13. לטענת הבנק, הנתבעת לא הוכיחה את גובה הנזק שנגרם לה כתוצאה מאבדן השיקים, ועל כן אין לפסוק לה כל פיצוי או לקזז דבר מחובה לבנק. טענתה של הנתבעת , כי הנזק עומד על 120,000 ₪, היא טענה בעלמא, שיש לדחותה.
עוד טוען הבנק, כי החברה לא הוכיחה שהייתה זכאית לפרוע את השיקים שאבדו, דהיינו – לא הוכיחה כי נתנה בעדם תמורה, לא הציגה מסמכים לעניין עסקאות היסוד שבמסגרתן ניתנו השיקים , ולפיכך – לא הרימה את נטל ההוכחה להוכחת זכאותה להיפרע בגין השיקים הללו.

נוסף על כך טוען הבנק, כי יש לראות בהתנהגות הנתבעת בניהול החשבון וריבוי הפעולות ביחס לשיקים הדחויים משום אשם תורם, או לראות את הנתבעת כמי שלא הקטינה את הנזק, בכך שנמנעה מלנקוט הליכים לגביית החובות למרות שנמסרו לה מכתבי שיפוי.

14. הנתבעת טוענת, כי עומדות לה טענות קיזוז השקולות כנגד גובה החוב כולו , באופן שמביא, לשיטתה, לדחיית התביעה.

לטענתה, יש בפסק דינו של ביהמ"ש העליון קביעה חלוטה, שעל פיה הבנק חב בנזיקין כלפי הנתבעת בגין אבדן השיקים. כן היא טוענת, כי יש לדחות את טענות הבנק לעניין אשם תורם, שכן אלו לא הוכחו כלל.

עוד טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את טענות הבנק לעניין נטל ההוכחה כי הנתבעת הייתה זכאית להיפרע מהשיקים, טענות שאותן מעורר הבנק לראשונה כעת. לטענתה, אין הבנק רשאי להעלות טענות הנוגעות לעסקאות היסוד, כאשר טענות כאלו יכול להעלות מי שהוא צד לאותן עסקאות, ולא מי שאמור היה לשמור על השיקים, אך איבד אותם.

נוסף על כך טוענת הנתבעת, כי קביעות ביהמ"ש העליון מונעות את הטענות במישור הקטנת הנזק, שכן ביהמ"ש העליון כבר קבע בפסק דינו, שהנתבעת ניסתה אך לא הצליחה להביא לגביית השיקים לאחר שאלו אבדו, שכן מאמציה העלו חרס.

(הערה: הנתבעת העלתה בסיכומיה, על אף המסגרת הדיונית הברורה, טענות נוספות, אשר חורגות מנושא השיקים שאבדו. לא היה מקום להעלות טענות אלו בשלב זה, ועל כן אינני נדרשת אליהן).

דיון והכרעה – קיזוז הנזק שנגרם בשל אבדן השיקים
15. נקודת המוצא לדיון תהא, בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון, כי הבנק אחראי כלפי הנתבעת בגין אבדן השיקים.

נקודת מוצא נוספת היא, כי אין מקום להשית אשם תורם כל שהוא על הנתבעת בגין אבדן השיקים. גם אם, כטענת הבנק, היו תנועות רבות של הפקדה ובקשות להחזיר את השיקים לידי הלקוח בטרם מועד פירעונם, אין בכך כדי להטיל על הנתבעת אשם תורם בשל עצם איבוד השיקים, כאשר היו בחזקת הבנק ובשליטתו, ודומה כי אין צורך להכביר מילים על כך.

אשר לסוגיית הקטנת הנזק, אני מקבלת את טענת הנתבעת, כי למעשה ביהמ"ש העליון הכריע בסוגיה זו, כאשר קבע כי הנתבעת נקלעה ל"מסע מייגע ומפותל שהעלה חרס". לטעמי, קביעה מפורשת זו שוללת העלאת טענות במישור הקטנת הנזק.

השאלה שנותרה היא – מה הוא הנזק שנגרם בשל אבדן השיקים?

16. עסקינן בטענת קיזוז, אשר הנטל להוכחתה מוטל על הטוען לה, קרי – הנתבעת. אף שיש להכיר, באופן עקרוני, בזכותה של הנתבעת לקזז מחובה את הנזק שגרם לה הבנק בשל כך שאיבד את השיקים, הרי שעל הנתבעת להוכיח מה הוא נזק זה.

הנתבעת העלתה טענה סתמית, כי הנזק עולה כדי 120,000 ₪, שעה שסכומי השיקים שאבדו מצטברים ל-63,390 ₪. טענה זו לא נתמכה בחוות דעת כל שהיא או בתחשיב כל שהוא, וזאת – למרות שהנתבעת הגישה בין ראיותיה חוות דעת של מומחה (מנהל כספים, מר גדעון לוי).

יוער, כי בחוות הדעת הנ"ל התייחס המומחה מר לוי לשיקים שאבדו בסכום של 40,000 ₪, וקבע כי בצירוף ריבית הם מגיעים לסכום של 68,000 ₪ (סעיף 3.4(ב) בחוות הדעת). קביעתו זו של המומחה לא פורטה, ולא ברור כיצד הגיע לסכום זה, שמשקף ריבית מצטברת וכוללת של כ-70%.

נראה לכאורה, כי חוות הדעת נערכה על בסיס נתונים חסרים לעניין קרנות השיקים שאבדו, שכן כעת אין מחלוקת, כי סכום השיקים שאבדו מגיע ל-63,390 ₪, כאמור. עם זאת, לא הוצג החישוב שעל פיו הוספה ריבית כאמור לסכומי השיקים.

17. שאלה עקרונית היא, האם גובה הנזק הוא כסכומי השיקים.

הנתבעת הסתפקה בטענה הכללית, כי יש לקזז מחובה סכום של 120,000 ₪ בגין השיקים שאבדו, דהיינו מלוא סכום השיקים וכמעט 100% ריבית על כך, מבלי לתמוך טענה זו בטיעון או בחישוב מתאים; ואילו התובע דבק בעמדתו, שלפיה אין להפחית מסכום החוב דבר בגין השיקים שאבדו, כאילו לא הורה ביהמ"ש העליון אחרת.

לטעמי, לא ניתן לקבוע כנקודת מוצא, שגובה הנזק הוא כסכומי השיקים (בצירוף ריבית מתאימה), שכן הזכות הגלומה בשיקים אינה פוקעת בשל אובדנם (ש' לרנר, דיני שטרות (מהדורה שניה), עמ' 99). אבדן השיקים בידי הבנק גורם ללקוח נזק בשל ההוצאות המשפטיות היתרות שייאלץ להוציא על מנת לממש את זכותו לגבות את השיקים , ולא בשל ההתחייבות עצמה, שכן זו לא פקעה.

מאידך, ברי כי אין לקבל עוד את עמדת הבנק, המבקש לפטור עצמו כליל מקיזוז בגין שיקים שאבדו.

בנסיבות אלו, וכאשר פסק דינו של ביהמ"ש העליון קובע עקרון ברור, שלפיו הבנק אינו פטור לחלוטין רק בשל הנפקת כתב שיפוי, אני סבורה כי יש לקבוע את גובה הקיזוז על דרך האומדנה.

עסקינן בנזק אשר קשה להוכיח את שיעורו במידת ודאות סבירה , שכן קשה להביא נתונים על אודות תוחלת הגבייה של אותם שיקים שאבדו; עם זאת אין בכך כדי להכשיל את טענת הקיזוז, אלא יש לכמת אותה על דרך האומדן (ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809).

18. לצורך האומדן, ראוי להידרש לנתונים הספציפיים הרלבנטיים.

12 השיקים אבדו לאורך השנים 2008, 2009, 2010 ו-2011. חלקם חוללו בשל הוראת ביטול. חלק ם חוללו באין כיסוי מספיק. חלק אחר הופקד בבנק כשיקים דחויים לגוביינא, ושיקים אלו אבדו בטרם הגיע מועד פירעונם. להלן הנתונים הנוגעים לכל אחד מהשיקים, באופן כרונולוג י על פי מועדי הפירעון:

מועד הפירעון סכום השיק הערות
11.7.08 8,000 ₪ חולל – הוראת ביטול
11.8.08 8,000 ₪ חולל – הוראת ביטול
20.6.09 3,000 ₪ אבד טרם זמן פירעונו
29.6.09 3,200 ₪ אבד טרם זמן פירעונו
2.7.09 2,400 ₪ אבד טרם זמן פירעונו
2.7.09 5,000 ₪ - אין תיעוד לשיק
8.7.09 2,100 ₪ אבד טרם זמן פירעונו
19.7.09 4,690 ₪ אבד טרם זמן פירעונו
31.7.09 4,200 ₪ אבד טרם זמן פירעונו
5.1.10 6,300 ₪ חולל – אין כיסוי מספיק
20.2.10 8,500 ₪ חולל – אין כיסוי מספיק
25.1.11 8,000 ₪ אבד טרם זמן פירעונו

כאן המקום להעיר, כי בעת שניתן פסק דיני הראשון יצאתי מנקודת הנחה שגויה , כי כל השיקים שאבדו הם שיקים שחוללו (ראה לעניין זה עמ' 6, שורה 27 לפסה"ד). למעשה כעת הוברר לי, כי מעט שיקים חוללו, ואילו מרבית השיקים אבדו בטרם הגיע מועד פירעונם.

19. כפי שפורט לעיל, הפסיקה שאליה הפנה ביהמ"ש העליון אמנם הכירה בנזק אשר נגרם ללקוח שהבנק איבד שיקים שלו, אולם לא מצאה לנכון לחייב את הבנק בסכומי השיקים, או אף קרוב לכך.

כך, בעניין אחים לוי סירב, למעשה, ביהמ"ש העליון להתערב בדחיית התביעה שהתבססה על השיק שאבד , מעת שהוברר שהשיק שאבד חולל מחמת חוסר כיסוי מספיק, וזאת למרות הקביעה העקרונית כי אבדן השיקים מקנה עילת תביעה ללקוח נגד הבנק.

לעומת זאת, בעניין בלולו, קבע ביהמ"ש המחוזי את גובה הנזק בגין השיקים שאבדו לאחר שחוללו, על דרך האומדנה, על 20% מסכומיהם, וקביעה זו הותיר ביהמ"ש העליון על כנה. הרציונל לחיוב הבנק ב-20% בעניין בלולו היה נעוץ בהוצאות המשפטיות היתרות שאותן ייאלץ הלקוח להוציא לצורך גביית השיקים החוזרים, לאחר שהשיקים אבדו בבנק, ובשים לב לכך שמדובר בשיקים רבים שאבדו, כאשר סכומו של כל שיק אינו גבוה.

20. על בסיס פסיקה זו, אני סבורה כי יש להעמיד את הקיזוז בגין אותם שיקים שאבדו לאחר שחוללו (בין אם חוללו באין כיסוי מספיק ובין אם חוללו מחמת הוראת ביטול) על כ-20% מסכומי השיקים, כאשר סכומי השיקים שחוללו מגיעים לכ-30,000 ש"ח. בהתחשב גם ברכיב הריבית עד להגשת התביעה, ובכך שהקיזוז הוא בעיקרו בגין ההוצאות המשפטיות לגבייתם של שיקים שחוללו, כאשר השיקים עצמם אינם בנמצא , אני רואה לנכון להעמיד את הקיזוז בגין השיקים החוזרים על 12,000 ₪.

שאר השיקים – שמונה שיקים בסכומים קטנים שסכומם הכולל כ-33,000 ₪ – אבדו בבנק עוד בטרם הגיע מועד פירעונם. על דרך האומדנה, מתוך הנחה שמדובר בשיקים שהיו בני-גבייה; מתוך התחשבות בהוצאות המשפטיות הכרוכות בנקיטת הליך משפטי בגין כל שיק בנפרד; וגם כאן – תוך התחשבות בגורם הריבית ; אני רואה לנכון להעמיד את הקיזוז בעטיים על סכום של 2 5,000 ₪.

סך הכל יש לקזז, אפוא, מהחוב הפסוק סכום של 37,000 ₪ בגין השיקים שחזרו. הקיזוז יבוצע בערכי יום הגשת התביעה, כפי שנעשה בפסק דיני הראשון ביחס לקיזוז סכומים אחרים, כך שיתרת החוב מעבר לקיזוז היא שתישא ריבית על פי ההסכמים הבנקאיים (ובהתאם לסעיף 33 לפסק הדין מיום 19.4.17).

21. הנתבעת שבה ועוררה במסגרת סיכומיה טענות הנוגעות לקיזוז ערך הבטוחה שהייתה בידי הבנק (רכבו של לוי), ושהבנק ויתר עליה. אינני מוצאת מקום לדון בטענות אלו, מהטעמים הבאים:

א. במסגרת הערעור בביהמ"ש המחוזי עתרה הנתבעת למתן רשות להגיש ראיות נוספות לעניין זה, שלא עלה כלל ב"גלגול הראשון" של התיק, ובקשתה נדחתה;

ב. הנתבעת העלתה טענותיה לעניין דחיית הבקשה להגיש ראיות נוספות בביהמ"ש העליון;

ג. ביהמ"ש העליון לא התערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי בעניין זה;

ד. ביהמ"ש העליון נתן לנתבעת רשות ערעור בסוגיית השיקים שאבדו בלבד, והחזיר את התיק לערכאה זו לצורך הכרעה בסוגיה זו בלבד;

ה. בפועל לא הוגשו ראיות לעניין זה, וטענת הנתבעת כי המסמכים הרלבנטיים צורפו לבקשה לגילוי מסמכים ומשום כך הפכו לראיות בתיק – אין לה על מה שתסמוך.

סוף דבר
22. לאור המקובץ לעיל, אני מקבלת את טענת הקיזוז בגין השיקים שאבדו בחלקה, ועל דרך האומדנה מעמידה את הקיזוז על סכום של 37,000 ₪.

משמעות הדבר, כי יש להפחית מהחוב הפסוק, כפי שנקבע בפסק הדין מיום 19.4.17, סכום של 37,000 ₪, כערכם ביום הגשת התביעה, כך שבמקום הסכום הנקוב בסעיף 33 לפסק הדין הנ"ל יבוא הסך של 150,732 ₪, והוא יישא ריבית כמפורט שם.

23. מאחר וטענת הקיזוז התקבלה באופן חלקי, אני מחייבת את התובע בשכ"ט עו"ד הנתבעת (בגין ההתדיינות בסוגיית השיקים בלבד) בסך של 8,000 ₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתנה היום, ט"ז תמוז תש"פ, 08 יולי 2020, בהעדר הצדדים.