הדפסה

בית משפט השלום בעכו ת"א 2792-08-13

בפני
כבוד ה שופט עמית רוזינס

התובע

יוסף חוג'יראת
ע"י ב"כ עו"ד חוסאם סבית

נגד

הנתבעים
1.מגדל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אלון הוברמן ואח'
2.אל-בדר חברה להנדסה ובניה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אבנר צור ואח'

פסק דין

התובע טוען כי נפגע בגופו, במהלך עבודתו, בנסיבות המהוות תאונת דרכים, כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד), או לחילופין, נסיבות המקימות אחריות בנזיקין כלפי המעסיק שלו (הנתבעת 2).

זהות הצדדים:

התובע יליד 1968, תושב ביר אל מכסור.

הנתבעת מס' 1 הינה חברה לביטוח בע"מ, אשר בזמנים הרלוונטיים לתובענה זו ביטחה את רכב הטנדר (להלן: "הטנדר") ואת מיכל הסולר (להלן: "מיכל הסולר"), אשר נטען שהיו מעורבים בתאונה דנן.

הנתבעת 2 היתה מעסיקתו של התובע בזמנים הרלוונטיים לתובענה זו.

טענות הצדדים:

על פי עובדות כתב התביעה המתוקן, התאונה התרחשה ביום 19/9/2010, במסגרת עבודתו של התובע אצל הנתבעת 2 , בעת שעסק ברתימה של מיכל סולר נייד לטנדר.
ממש לפני התאונה, התובע נהג בטנדר, קירב את הצד האחורי של הטנדר למרחק של כ- 3 ס"מ ממיכל הסולר, ירד מהטנדר, בעודו מונע, וניגש למיכל הסולר כדי לשחרר את מעצור היד של המיכל, לגרור אותו ולחבר אותו לטנדר.

התובע, לא היה מודע לכך שמיכל הסולר היה מלא וכבד ולכך שהמיכל והטנדר עמדו בשיפוע של כשלושים מעלות.

לאחר שהתובע שחרר את מעצור היד של מיכל הסולר , המיכל התדרדר במורד לכיוו ן התובע, שנמצא בין המיכל לטנדר. התובע, אשר חשש להימחץ בין המיכל לטנדר, דחף את המיכל באמצעות גופו בעוצמה רבה, עד שהמיכל נעצר, וכך נחלץ. עקב המאמץ הרב של דחיפת מיכל הסולר נגרם נזק לגבו של התובע.

שתי הנתבעות הכחישו את כל נסיבות התאונה כנטען על ידי התובע, ואף את עצם קרות התאונה.

הנתבעת 2 טענה עוד, שככל שטענות התובע בדבר נסיבות התאונה יוכחו, מדובר בתאונת דרכים, ולכן, נוכח עיקרון ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8 לחוק הפלת"ד, התביעה נגדה משוללת עילה.

נוכח אפשרות קיום עילות תביעה חליפיות כאמור, הוחלט על פיצול הדיון, באופן שיוכרעו תחילה המחלוקות בין הצדדים בסוגיית נסיבות התאונה והאחריות.

דיון והכרעה

אומר מיד, שעדותו של התובע הותירה רושם מניפולטיבי ולא אמין. התרשמתי מעדותו שהיתה לא ישירה ולא ישרה , גדושה בחוסר עקביות וגרסאות משתנות בעניין עובדות מרכזיות ומהותיות. לא מצאתי שניתן לתת בתובע את האמון הנדרש כדי לבסס על דבריו ממצאים עובדתיים.

מועד התאונה והפניה לקבלת טיפול רפואי

במקומות שונים ובזמנים שונים מסרו התובע והעד מטעמו עובדות שונות בעניין מועד התרחשות התאונה.
א) בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית עליו חתם התובע נרשם, כי מועד התאונה היה 19/9/10 , וכי התובע פנה לקבל טיפול רפואי "למחרת התאונה ומשהחמירו כאביו".

ב) לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט שינה התובע גרסה זו וטען כי מיד לאחר התאונה, באותו יום, הוא נלקח למרפאת קופת חולים (בביר אל מכסור), משם נשלח למרפאת לין ומשם לבית החולים כרמל, הכל בו ביום:
"מיד לאחר האירוע לקחו אותי לקופ"ח. משם שלחו אותי למרפאת לין ומשם שלחו אותי למרכז רפואי כרמל, הכל ביום האירוע, אחד אחרי השני." (עמ' 16 ש' 25, 26)

גם העד מטעמו של התובע, מר מחמוד ס וואעד, העיד שלקח את התובע ביום התאונה, למרפאת קופת חולים לין בחיפה ולאחר מכן, בו ביום, לבית החולים כרמל (עמ' 25 ש' 9 – 24) . דברים דומים מסר העד גם בתצהיר עדות ראשית עליו חתם.

ג) במהלך שמיעת העדויות התברר שהתעודות רפואיות מקופת החולים בביר אל מכסור וממרפאת לין, שם טופל התובע, על פי עדותו, זמן קצר לאחר האירוע, לא הוגשו לתיק בית המשפט. לבקשת התובע התרתי לו להגיש את המסמכים האמורים לאחר העדות .

עיון במסמכים השונים שהוגשו לתיק בית המשפט מעצים את חוסר העקביות לגבי סוגייה זו.

ד) במסמך רפואי שנרשם ביום 20/9/10, במרפאת ביר אל מכסור, נרשמו תלונות התובע כך:
"אתמול במהלך עבודתו ולאחר הרמת משא כבד, התחיל לסבול מכאבי גב תחתון קשים . במהלך הלילה כאבי גב מלווים בהגבלה ניכרת בתיפקוד ."

עוד נרשם במסמך זה:
"תאריך תאונה 19/9/2010"

לפי מסמך זה, ברור לגמרי שהתובע ניגש לקבל טיפול רפואי יום לאחר התאונה, לאחר שסבל כאבים במהלך הלילה. דהיינו האמור במסמך זה מתיישב עם האמור בכתב התביעה ובתצהיר התובע, אך לא עם עדות התובע בבית המשפט ועדות העד מטעמו.

ה) במסמך רפואי שנרשם ביום 20/9/10 במרכז הרפואי לין נרשם:
"לדבריו/ה הבוקר בעת עבודתו הרים משקל וחש בכאב בגב תחתון ."

עוד נרשם במסמך זה:
"תאריך תאונה 20/9/2010"

לפי מסמך זה התובע ניגש לקבל טיפול רפואי ביום אירוע התאונה, כגרסתו בעדות בבית המשפט. אולם, עולה ממסך זה כי התאונה התרחשה ביום 20/9/10 ולא ביום 19/9 /10.

ו) בסיכום האשפוז שנערך במרכז הרפואי כרמל, שם אושפז התובע החל מיום 20/9/10 נרשם כך:
"כאבי גב תחתון ... מזה לפני יומיים לדבריו לאחר שהרים משא כבד..."

דהיינו לפי מסמך זה, התובע ניגש לקבל טיפול רפואי יומיים אחרי אירוע התאונה , אשר התרחשה (לפי חשבון זה) ביום 18/9/10.

ז) מן המסמכים האמורים עולה כי בשלוש הזדמנויות שונות, באותו היום ממש, מסר התובע לצוותים הרפואיים שטיפלו בו 3 מועדים שונים בהתייחס למועד התאונה ובהתייחס ל פרק הזמן שחלף מאז התאונה ועד שהגיע לקבל טיפול רפואי.

חוסר עקביות זה מצטבר לחוסר העקביות בין גרסת התובע בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית לבין גרסתו בעדות בבית המשפט.

ח) מסמכים נוספים שהוגשו לתיק בית המשפט מחזקים עוד יותר את חוסר העקביות כאמור.

במסגרת התביעה לתשלום דמי פגיעה שהגיש התובע, הוא נתבקש על ידי המוסד לביטוח לאומי, לענות על שאלון. התובע מילא בכתב ידו תשובות לשאלות וחתם על המסמך בסופו (המסמך הוגש לתיק בית המשפט במסגרת תעודת עובד ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי). במסמך זה רשם התובע (בסעיף 1) : "הפגיעה אירעה בתאריך 18/9/10". בהמשך מסמך זה רשם התובע, שלאחר הפגיעה המשיך לעבוד במשך כיממה (סעיף 7) וקיבל טיפול רפואי בקופת חולים יום אחרי (סעיף 8)

בתצהיר תשובות לשאלון רשם התובע שהתאונה קרתה ביום 19/9/10.

גם בטופס תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ובטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, שהוגשו לביטוח הלאומי, ואשר התובע אישר שחתם עליהם (עמ' 17 ש' 27 ו- 33 ) נרשם שהתאונה התרחשה ביום 19/9/10.

במהלך עדותו של התובע התאפשר לו להגיב לפער בין גרסתו בעדות שפנה לטיפול רפואי ביום האירוע לבין גרסתו במקומות אחרים שפנה לטיפול יום לאחר מכן ולא היה בידו של התובע לתת הסבר מובן לפער זה, למעט הפניה למסמכים הרפואיים (עמ' 16 ש' 24 עד 32) :
"התובע:
מיד לאחר האירוע לקחו אותי לקופ"ח. משם שלחו אותי למרפאת לין ומשם שלחו אותי למרכז רפואי כרמל, הכל ביום האירוע, אחד אחרי השני.
ב"כ נתבעת 2:
בתצהיר, בסעיף 5 רשום שפינו אותך רק יום אחרי התאונה ולא ביום התאונה, מה יש לך לומר על כך?
התובע:
לפי המסמכים של קופת החולים ולפי בית חולים, זה האירוע שהיה שם."

אז עומת התובע עם המסמך הרפואי של בית החולים כרמל ממנו עולה שהתאונה התרחשה יומיים לפני שניגש לקבל טיפול רפואי, ביום 18/9/10 והתובע הכחיש עובדה זאת. בתשובתו זכר התובע, בברור ובאופן וודאי, שהתאונה לא יכלה להתרחש ביום 18/9/10 מכיוון שהיה זה יום חג והתאונה התרחשה יום לאחר החג (כלומר ביום 19/9/10) (עמ' 16 ש' 34 עד עמ' 17 ש' 4):
"ש. יכול להיות שהיה אירוע אחר, כי בתעודה של בית חולים כרמל רשום לפני יומיים ואתה הגעת לשם ב-20 לחודש, אז אולי זה היה אירוע מה-18 לחודש?
ת. ב-18 לחודש היה חג.
ש. איך אתה יודע שהיה חג?
ת. זה היה החג שלנו, עיד אל אדחא ב-18 לחודש. זה היה היום האחרון של החג. אני זוכר שככה זה היה שהתאונה הייתה יום אחרי החג." (ההדגשה לא במקור)

מלבד תשובה בטוחה של התובע בדבר מועד התאונה, יום לאחר החג, לא היה בתשובה זו הסבר להבדלים בין עדותו בדבר קבלת טיפול רפואי ביום האירוע, לבין גרסאותיו במסמכים השונים כאמור (כולל תצהיר עדות ראשית) לפיהם קיבל טיפול רפואי יום או יומיים לאחר מכן.

כשלושה שבועות לאחר ישיבת ההוכחות, הגיש התובע לתיק בית המשפט את המסמכים הרפואיים הנ"ל מיום 20/9/10, של מרפאת קופת החולים בביר אל מכסור ושל מרפאת לין, ביחד עם הודעה מטעמו.

א) בהודעה זו מצא לנכון התובע להודיע, שהתאונה התרחשה ביום 20/9/10, ולא ביום 19/9/10 כפי שטען התובע בכתב התביעה ובתצהיר מטעמו.

לדברי התובע, מדובר בטעות סופר שנבעה מהרישום בתעודת קופת החולים של ביר אל מכסור, שם נרשם ביום 20/9/10 שהתאונה התרחשה "אתמול" כלומר ביום 19/9/10. טעות זו השתרבבה לטענת התובע, לכל המסמכים בהם נרשם מועד התאונה 19/9/10. התובע צרף להודעה זו רישום בכתב יד על גבי אישור קופת חולים זה, הנחזה להיות של הרופא לפיו יתכן, שהגרסאות השונות שמסר התובע בדבר מועד התאונה, נובעות ממצבו הרפואי ומזריקה שקיבל. עוד צרף התובע להודעה זאת העתק של לוח השנה בזמנים הרלוונטיים ממנו עולה כי ביום 18/9/10 חל יום הכיפורים ולכן, כך טען, לא יתכן שהתאונה התרחשה ביום זה.

ב) הנתבעות התנגדו לטענת התובע בעניין טעות סופר, טענו כי מדובר בטענה לא נכונה וכי לא ניתן להישמע לה לאחר תום שמיעת הראיות.

ג) טענת התובע בעניין טעות סופר לגבי מועד התאונה , הסותרת גרסאות קודמות שמסר כאמור, נטענה באופן סתמי, ללא בקשה ל התיר לתובע לתקן את כתב התביעה, אף ללא תמיכה בתצהיר מטעם התובע ודי בכך כדי לדחותה.

ד) רישום בכתב יד על גבי המסמך הרפואי, שלא הוגש באמצעות עורכו במהלך שמיעת הראיות ולא באמצעות חוות דעת, הכולל השערה לפיה יתכן שמצבו הרפ ואי של התובע גרם לו למסור גרסאות סותרות, הינו חסר כל ערך ראייתי .

ה) לביסוס טענתו מפנה התובע לגרסתו בעדות לפיה פנה לקבל טיפול רפואי ביום התאונה ולמועד הרשום על התעודות הרפואיות 20/9/10. כאמור, טענת התובע שפנה לטיפול ביום התאונה עלתה לראשונה, מפיו, במהלך עדותו.

טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הנטען בכתב התביעה, בתצהיר עדות ראשית , בתצהיר תשובות לשאלון שמילא התובע, בטפסים שמילא התובע בביטוח הלאומי וברשום במסמכים הרפואיים. הניסון להסתמך על עדות זאת כדי לבסס את הטענה בדבר טעות סופר בכל אותם המסמכים, מהווה הנחת המבוקש.

בכל אותם מסמכים מהותיים רשם התובע בלשון שלא משתמעת לשני פנים כי פנה לקבל טיפול רפואי רק למחרת יום הפגיעה, לאחר שכאביו גברו. במסמך הרפואי הראשוני (ממרפאת ביר אל מכסור) אף נרשם, מתלונתו של התובע, שהתובע סבל מכאבים במהלך הלילה.

מדובר במסמכים שהוגשו בהסכמה, על ידי התובע עצמו וחזקה, על פני הדברים שתוכנם אמת. אם לא בגדר רשומה מוסדית של ממש. לו רצה התובע לסתור את תוכנם של מסמכים אלו היה עליו להביא את עורכי המסמכים לעדות, להסביר את "הטעויות". העובדה שלא עשה כן מעידה בעד עצמה. ואין להתעלם מכך שמלכתחילה, התובע לא הגיש חלק מהמסמכים הרפואיים כאמור.

ו) זאת ועוד, טענת התובע בעדותו שפנה לקבל טיפול רפואי ביום התאונה איננה עולה בקנה אחד עם הטענה בדבר "טעות הסופר". שהרי, אם טענה זאת נכונה, הוא לא היה אמור "להתבלבל" מכך שרשום בתעודה הרפואית שהתאונה התרחשה "אתמול" ולבסס על רישום זה "טעות סופר" בעניין מועד התאונה.

ז) לו היה מדובר רק ב"טעות" במועד התאונה, יתכן שהיה ניתן להתגבר על כך. אבל, גרסאות סותרות לגבי מועד הפניה לקבלת טיפול רפואי לא יכול לנבוע מטעות או בלבול. מדובר בשתי גרסאות שונות, שלא יכולות להתיישב זו עם זו ושלא ניתן להסביר אותן בטענה סתמית ולא הגיונית של טעות. או שהלך לקבל טיפול ביום התאונה מייד לאחריה (כפי עדות בבית המשפט) או שעשה כן ביום למחרת, עם גבור עליו כאביו במהלך הלילה (ככתוב בכתב תביעה, בתצהירים ובשאר המסמכים כאמור).

ח) הטענה בדבר "טעות סופר" אף איננה מתיישבת עם הביטחון שהפגין התובע במהלך עדותו כאמור בסעיף 9 לעיל, שם מסר בביטחון רב שהתאונה התרחשה יום אחד לאחר החג שחל ביום 18/9/10, עדות שסותרת את טענתו בהודעה לפיה התאונה התרחשה ביום 20/9/19.

ט) ויצויין, שהתרשמתי שהעברית בפיו של התובע טובה מאוד, לא היו לו קשיי דיבור או הבנה כלשהם. כפי שהעיד אף התובע על עצמו(עמ' 19 ש' 26 עד 29):
"ש. אם אתן לך לתאר מקרה, יהיה לך קל יותר לכתוב בעברית או בערבית?
ת. בעברית.
ש. זאת על אף שאתה בעצם דובר ערבית יום יום?
ת. אני מדבר הרבה בעברית ביום יום."

י) לאור האמור אני דוחה את טענתו המאוחרת של התובע בדבר טעות סופר בתאריך התאונה.

מכל מקום, ריבוי הגרסאות בעניין מועד התאונה ומועד קבלת הטיפול הרפואי, פוגע באופן חמור במהימנות עדות התובע ובאמינותו בקשר עם הסוגייה המרכזית שבמחלוקת - אם נפגע במהלך עבודתו , באילו נסיבות נפגע ומתי.
נסיבות התאונה

גרסתו של התובע בעניין נסיבות התאונה התפתחה והשתנתה במהלך הזמן.
א) בגרסה הראשונית לא נזכרה תאונה כלל , וכל שנאמר הוא שהתובע החל לסבול מכאבים בגבו לאחר הרמת משא כבד.

בפנייתו הראשונה לרופא המשפחה במרפאת ביר אל מכסור ביום 20/9/2010, נרשם מפי התובע:
"במהלך עבודתו ולאחר הרמת משא כבד , התחיל לסבול מכאבי גב תחתון".

תיאור דומה מופיע גם במסמך הרפואי של המרכז הרפואי לין מיום 20/10/2017:
"לדבריו הבוקר בעת עבודתו הרים משקל וחש בכאב בגב תחתון ".

גם בבית החולים כרמל, לשם הגיע באותו יום אמר:
"לדבריו לאחר שהרים משא כבד, מתלונן על כאבי גב תחתון..."

ב) גרסה שנייה, הופיעה כחודש לאחר מכן ( במסמכים שהגיש התובע לביטוח הלאומי ביום 17/11/10, תביעה לתשלום דמי פגיעה וטופס בל/250) , אז טען התובע כי נפגע בעת תדלוק מיכל סולר:
"במהלך תדלוק מיכל סולר נתפס הגב ויום למחרת בבוקר הכאב החמיר..."

ג) גרסתו השלישית של התובע, לפיה נפגע בעת שניסה לרתום מיכל סולר לטנדר, כאשר דחף את מיכל הסולר שהתדרדר לכיוונו, גרסה המקימה, לכאורה, עילת תביעה, מופיעה לראשונה, רק בכתב התביעה שהוגש ביום 2/8/13, כשלוש שנים לאחר התאונה.

במהלך עדותו בבית המשפט הדגים התובע את פעולת הדחיפה של מיכל הסולר בעת התאונה, בהדגמה עמד התובע זקוף, כאשר ידיו פשוטות קדימה בגובה החזה.

ש. אתה הרמת את ההנד ברקס וראית את המיכל מידרדר אליך?
ת. כן.
ש. ואז מה עשית?
ת. ניסיתי למנוע אותו ממני (עושה תנועה של דחיפה עם שתי ידיים קדימה). (עמ' 15 ש' 10 עד 13)

ש. כלומר לא הרמת את היצול בידיים?
ת. לא הרמתי אותו בידיים.
ש. התנועה שעשית מהי?
ת. [מציג תנועה של דחיפה קדימה עם שתי הידיים ולא תנועה של הרמה]. (עמ' 15 ש' 26 עד 29)

"ת. ניסיתי למנוע אותה מלהתקרב אלי (עושה תנועה של דחיפה עם שתי ידים בגובה החזה בערך)." (עמ' 20 ש' 34)

העובדה שהתובע אמר לשלוש הרופאים שבדקו אותו, שהחל לסבול מכאבי גב בעת שהרים משקל, לא מתיישבת עם מנגנון התאונה כמתואר בעדותו של התובע.

מנגנון פיזיקאלי של דחיפה בעת עמידה עם ידיים פשוטות לפנים שונה לחלוטין ממנגנון של הרמת משא כבד.

כאמור לעיל, העברית שבפיו של התובע טובה מאוד, ולא התרשמתי שהיה יכול להתבלבל בין פעולה של ה רמת משא כבד לבין פעולה של דחיפה.

התובע אישר בעדותו כי מסר לרופאים מה שקרה לו:
"ש. כשהגעת למרכז רפואי כרמל סיפרת להם מה קרה לך?
ת. כן, סיפרתי מה קרה לי.
ש. כל מה שסיפרת להם הוא אמת?
ת. כן." (עמ' 15 ש' 4 עד 7)

אך לא היה בידו לתת הסבר מניח את הדעת מדוע לא מסר להם את גרסתו לתאונה כפי שמסר בבית המשפט:
ש. כשהגעת לבית חולים, מפנה לתעודה מיום 20.9.10, רשום שם "מזה לפני יומיים לדבריו לאחר שהרים משא כבד...". מדוע אתה לא ציינת שם שאתה נפגעת מהמיכל?
ת. לא זוכר. (עמ' 15 ש' 32 עד 34):

שימוש בזיכרון או בהיעדר זיכרון לנוחיותו של התובע, כאשר הוא זוכר בוודאות אירועים אחרים מאותו זמן, לא מוסיף למהימנות עדותו.

גם כאשר התאפשר לתובע להסביר מדוע בטופס תביעת דרגת נכות מסר גרסה שונה מזו שמסר בבית המשפט לא היה בידו לתת הסבר סביר:
"ש. בטופס תביעת דרגת נכות, בפרטים על התביעה, אתה טענת "הרמתי משא כבד בעבודה", לא טענת שום דבר על מיכל שהידרדר והיה מלא בסולר וכל מה שסיפרת עכשיו לא סיפרת. מדוע לא סיפרת?
ת. שוב, לא שאלו אותי על הדברים האלה.
ש. זה כתוב, אתה צריך לפרט בטופס.
ת. לא שאלו אותי. אמרתי מה שהיה ומה שאני אומר אמת. לא שאלו אותי איך ומה." (עמ' 14 ש' 33 עד עמ' 15 ש' 3).

יתר על כן, במהלך עדותו של התובע התרשמתי מחוסר סבירות וחוסר הגיון של תיאור התאונה.

לדברי התובע וכפי שנראה בתמונות שהוגשו, למיכל הדלק הנייד יש יצול באורך של כ- 80 ס"מ שקצהו אמור להתחבר לצד האחורי של הטנדר, באמצעות מתקן התחברות מיוחד ("תפוח"). נוכח קיום היצול, מיכל הדלק לא היה יכול להתקרב לטנדר למרחק קטן מ- 80 ס"מ. כלומר, לא הייתה אפשרות כל אפשרות מעשית שהתובע ימחץ בין המיכל לטנדר ואף לא קרוב לכך.

בנוסף, בעת שהתובע ניסה לחבר את המיכל לטנדר המרחק בין קצה היצול לבין התקן החיבור בצד האחורי של הטנדר היה כ- 3 ס"מ. כלומר, המרחק המרבי שהמיכל היה יכול להתדרדר עד שיעצר היה כ- 3 ס"מ. הדעת נותנת, כי מרחק התדרדרות כה קטן לא מאפשר תנועה מהירה וארוכה של מיכל הדלק ואף לא תגובה מהירה של התובע. לא היה צורך לדחוף את מיכל הדלק וגם אם היה התובע מספיק לעשות זאת, המיכל היה נעצר באחורי הטנדר תוך שניה אחת, פחות או יותר.

סביר יותר שחשש מהימחצות אף לא היה מספיק להתעורר במשך הזמן שלוקח למיכל לזוז 3 ס"מ ותגובה של הסתובבות, ודחיפה בכח של המיכל לא סבירה אף היא בפרק זמן ומרחק כה קצרים.

כאשר הוצגו תמיהות אלו בפני התובע במהלך החקירה הנגדית, כמה פעמים, לא היה בידו לספק תשובות טובות לכך. ראה עמ' 15 לפרוטוקול ש' 15 עד 25:
"ת. כאילו למנוע שלא יבוא אלי ולא ימחץ אותי בין המיכל לבין האוטו.
ש. אבל יש את הרחק של הייצול שמונע את המיכל להיצמד לאוטו
ת. זה מה שאני אומר, הוא לא פגע בי. המזל שלי שהיצול נתפס באוטו. אני ניסיתי למנוע אותו.
ש. כשניסית למנוע אותו דחפת אותו?
ת. ניסיתי לתפוס את יכל שלא ימחץ אותי מול אוטו.
ש. את המיכל דחפת או שניסית לדחוף?
ת. זה מה שאני אומר, לתפוס אותו, לדחוף אותו.
ש. דחפת את המיכל?
ת. ניסיתי לדחוף אותו.
ש. את המיכל דחפת או את העגלה?
ת. דחפתי את המיכל עצמו, לא את העגלה."

וראה גם בעמ' 18 ש' 17 עד 32:
"ש. לפני ששחררת את האמברקס, אמרת שהיה מרחק של 3-4 ס"מ בין הקצה של היצול לוו של הגרירה.
ת. נכון.
ש. ז"א שברגע שהורדת את האמברקס, העגלה זזה 3-4 ס"מ עד למקום שלה?
ת. כשהמיכל יושב במקום שאין לו סולר בפנים, אז הוא קל מאוד. אפשר להזיז אותו ולהביא אותו עם הגלגל הקדמי הקטן למצב שהוא יהיה מול הוו. כשהורדתי את האמברקס, המיכל היה בירידה. איך ששחררתי את האמברקס, אני יודע שאף אחד לא ממלא את המיכל חוץ ממני.
ש. אמרת שהיה מרח' 3-4 ס"מ. אז כשאתה משחרר את האמברקס, כל המיכל צריך לזוז 3-4 ס"מ סה"כ, נכון?
ת. נכון.
ש. עד שהוא נעצר?
ת. לא. החומר בפנים נתן מהירות גבוהה יותר גדולה.
ש. אז גם במהירות יותר גדולה, הוא זז סה"כ 3-4 ס"מ?
ת. יופי אבל אין בעיה. המיכל כשיש בו 300 ליטר הוא בא במהירות. הוא בלם אותי ומזל שלי שנתפס בפגוש של האוטו."

התובע טען כי בעת שניגש לשחרר את מיכל הסולר ממעצור היד שלו כדי לחבר אותו לטנדר, הוא לא שם לב לכך שהמיכל עומד במדרון של כ- 30 מעלות, מה שהוביל להתדרדרות המיכל.

טענה זאת לא הגיונית ולא סבירה. שיפוע של 30 מעלות הינו שיפוע תלול מאוד ביחס לכביש, ל א סביר שהתובע לא שם לכך את ליבו לכך ולא סביר שלא העלה בדעתו שמיכל הדלק יתדרדר בשיפוע כזה, אפילו אם היה ריק מדלק.

ריבוי הגרסאות של התובע בעניין האירועים שגרמו לכאבים בגבו, השוני המהותי בין הגרסה של הרמת משא כבד אל מול הגרסה של דחיפת מיכל סולר שהתדרדר, שהופיעה לראשונה בכתב התביעה, חוסר ההיגיון בגרסת התובע כאמור לעיל, מבלי שהיה בידי התובע לספק הסבר מניח את הדעת לכל אלו למרות שהתאפשר לו לעשות כן, מטילים צל כבד על אמינות התובע ומבססים חשש משמעותי של ב דיית סיפור המעשה במטרה ליצור עילת תביעה, יותר מאשר של תיאור דברים כהוויית ם.

אבדן הכרה

בכתב התביעה ציין התובע, כי כתוצאה מהדיפת מיכל הסולר נקע את גבו. אין זכר לאיבוד הכרה במהלך האירוע. כך היה גם בתצהיר עדות ראשית שהגיש התובע.

לטענה זאת אין שום אסמכתא ולא זכר במסמכים הרפואיים שהציג התובע. באף רשומה רפואית לא נרשם שהתובע איבד את הכרתו והוא מעולם לא טען בפני רופאיו שאיבד הכרה או את הזיכרון. זאת למרות שהתובע נבדק על ידי נוירולוג, פעמיים, בחדר המיון ובמחלקה.

לא זו בלבד, התובע אף לא מסר מעולם קודם לכן, שנפל על הרצפה בעת התאונה.

והנה , בעדותו בבית המשפט ביום 11/9/17, נזכר התובע לציין שאיבד את הכרתו בעקבות התאונה:
"ש. אתה איבדת הכרה בעקבות התאונה?
ת. אני לא יודע הבנאדם בא והעיר אותי.
...
ניסתי לדחוף את המיכל, כשראיתי אותו קופץ אלי. יש את הסולר שהיה בפנים. זה מה שאני יודע. אחרי זה, עד שבא הבן אדם, הוא העיר אותי..." (עמ' 12 שורות 30-31 ו 35 ועמ' 13 שורה 1).

התובע נשאל במהלך עדותו, על ידי בית המשפט, מה גרם לו לאיבוד הכרה ומדוע אין לכך תיעוד רפואי. ב"כ התובע השיב כי כתוצאה מההלם וההפתעה איבד התובע את הכרתו או שאולי קיבל מכה בראשו.

קשה לקבל טענה זאת, בשלב בו הועלתה , וללא כל סימוכין. התרשמתי כי טענה באה לעולם באופן מניפולטיבי, כדי לאפשר לתובע לעשות שימוש לתועלתו ב"היעדר זיכרון", כאשר הדבר היה מתאים לו , לצורך הימנעות ממתן תשובות לשאלות קשות. למשל:
ת. "...ניסית לתפוס אותו בידיים (עושה תנועה של דחיפה עם שתי ידיים) וזהו. זה מה שאני זוכר." (עמ' 13 ש' 6, 7)

"ש. אחרי שהדפת עם הידיים, ניסית להזיז אותה מעליך?
ת. לא זוכר מה היה.
ש. הדפת את העגלה, ואז ניסית לדחוף אותה בחזרה למעלה?
ת. ניסיתי למנוע אותה מלהתקרב אליה (עושה תנועה של דחיפה עם שתי ידים בגובה החזה בערך).
ש. היות והרכב נמצא נמוך מהעגלה, רוב הסיכויים של פעולת ההדיפה היא מעין הרמה הדיפה והרמה ביחד?
ת. לא זוכר. להרים לדחוף? לא זוכר מה קרה."(עמ' 20 ש' 31 עד עמ' 21 ש' 3)

במהלך עדותו, התובע הרבה לעשות שימוש בהיעדר זיכרון, לנוחיותו, לא רק בנוגע לאירוע התאונה, בצורה לא אמינה, וכאשר התאים לו לזכור עובדות מסוימות, ידע לעשות זאת היטב.

עוד התרשמתי כי סיפור אבדן ההכרה והיעדר הזיכרון נועד כדי להקל על תיאום גרסאות בין התובע לעד מטעמו, שהעיד שהגיע למקום התאונה כרבע שעה לאחר התאונה ו מצא את התובע מוטל על הרצפה, כשהוא מחוסר הכרה.
זהות האדם שליווה את התובע לטיפול רפואי

גם גרסת התובע בעניין זהות האדם שפינה אותו לקבלת טיפול רפואי לא הייתה עקבית ולקתה בשינויים והתפתחויות במהלך עדותו.

תחילה העיד התובע, באופן נחרץ, כי העד מר מחמוד סוואעד הוא אשר פינה אותו לקבלת טיפול רפואי ושלל אפשרות שפינה אותו אדם אחר בשם טלאל.
"ש. מי פינה אותך לקבלת טיפול רפואי?
ת. מחמוד סוואעד.
ש. אתה בטוח?
ת. ברור, במיליון אחוז.
ש. אם אומר לך שאתה לא מדבר אמת ומי שפינה אותך זה מר טלאל מכפר עראבה?
ת. הוא לא פינה אותי. מחמוד פינה אותי. (עמ' 18 ש' 1 עד 6).

לאחר מכן, כאשר עומת התובע עם דברים שאמר לחוקר מטעם הנתבעת, לפיהם טלאל פינה אותו לבית החולים, השיב התובע שלטלאל הוא דיווח על התאונה וזה בא לקחת את הרכב, אך לא פינה אותו.
ש. אני אומר לך שלחוקר אמרת שמר טלאל פינה אותך?
ת. לא, אמרתי לו שטלאל היה המכונאי של החברה ושאני דיווחתי לו והוא בא לקחת את האוטו. לא שהוא פינה אותי. (עמ' 14 ש' 9 עד 11).

אז, הופנה התובע לתצהיר תשובות לשאלון, שם הצהיר התובע שטלאל פינה אותו לקופת חולים בביר אל מכסור, שינה התובע את תשובתו ואישר עובדה זאת.

ש. בסעיף יד 5 לתצהיר תשובות לשאלון. אתה הצהרת על זה שמי שפינה אותך לבית החולים זה מכונאי בשם טלאל מעראבה.
ת. אני שואל לבית חולים או לקופת חולים?
ש. נניח לקופת חולים.
ת. מי שהביא אותי לקופ"ח זה טלאל שבא ולקח את האוטו והביא אותי לקופ"ח..." (עמ' 14 ש' 14 עד 18).

עיננו הרואות, בחקירה נגדית שנפרשה על פני 18 שורות בלבד שינה התובע את גרסתו שלוש פעמים. גם התנהלות זו מעידה על נכונות להתאים את דברי התובע לצרכי העדות יותר מאשר על נאמנות לאמת.

הגזמות לא אמינות

גרסתו של התובע היתה רוויה בהגזמות וניסיונות לא אמינים לשוות לאירועים נופח מועצם, באופן שלא הוסיף לאמינותו. כך למשל, הפליג התובע בתיאורים כיצד המיכל "טס" הישר לכיוונו ואף ניסה "לקפוץ עליו":
" ניס יתי לדחוף את המיכל, כשראיתי אותו קופץ אלי." (עמ' 12 ש' 35)
"פתאום אני רואה את המיכל טס אלי" (עמ' 13 ש' 6)

ובתצהיר עדות ראשית מסר התובע:
"דחפתי בעוצמה רבה את מיכל הסולר באמצעות גופ י עד שנעצר וכך נחל צתי"

זאת כאשר מדובר במרחק התדרדרות של 3 ס"מ בערך, כאשר לא הייתה כל אפשרות שהתובע ימחץ נוכח אורך ייצול של כ- 80 ס"מ, וכאשר המיכל נעצר לאחר שנתקע בדופן האחורית של המכונית ולא בגלל שהתובע דחף אותו. והכל, אם בכלל קרה כדבר הזה.

התרשמות כללית

ככלל, עדותו של התובע כללה שימוש רב בהתחמקויות ממתן תשובות ישירות לשאלות, לרבות באמצעות שימוש נוח בהיעדר זיכרון, מתן תשובות שלא לעניין וחזרה על "מנטרות" ללא קשר לשאלה.

עדות התובע היתה לא עקבית, רצופה באי דיוקים וסתירות מהותיות בעניין הפרטים החשובים ביותר לרבות מועד התאונה, מועד קבלת הטיפול הרפואי, נסיבות התאונה ומנגנון הפגיעה ולא הגיונית.

ניסיונות לספק הסברים לתהיות וסתירות לא צלחו ולא נשמעו הגיוניים.

נוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי אין לתת בעדותו של התובע את האמון המינימלי הנדרש, בעיקר כאשר מדובר בעדותו של בעל דין המעוניין בתוצאות ההליך.

עדות העד מטעם התובע

התובע הביא מטעמו לעדות את מר מחמוד סואעד, אשר העיד והצהיר שמצא את התובע שוכב בין מיכל הסולר למכונית, מחוסר הכרה, ובהמשך היום לקח את התובע לטיפולים רפואיים.

עדותו של עד זה בבית המשפט עשתה רושם מגמתי ולא אמין כלל.

העד ניסה לטשטש את ההיכרות בינו לבין התובע והתחמק ממתן תשובה ברורה בנוגע לטיב היחסים בניהם.

כאשר נשאל כיצד הגיע לבית המשפט השיב שהגיע "בטרמפ" "לבד" ורק לאחר מכן כאשר נשאל ישירות מצא לנכון לשנות גרסתו ולספר ש הגיע עם התובע, במכונית של התובע, לאחר שהתקשר אליו כדי להסדיר זאת (עמ' 22 ש' 16 עד 21).

כאשר נשאל מה הקשר בינו לבין התובע והאם הם חברים, השיב: "עבדנו ביחד". לאחר שאלות נוספות בעניין מצא לנכון להרחיב ולספר שהם מדברים "מדי פעם בחג, כרגיל" ובהמשך התברר שעבדו ביחד תקופה של כשנתיים, רוב הזמן ביחד.

ויוזכר שגרסת העד שמצא את התובע שוכב על הרצפה ללא הכרה לא קיבלה ביטוי כלשהו בגרסאות התובע עצמו לפני העדות בבית המשפט ולא נמצא לה זכר במסמכים הרפואיים, לא בעניין הנפילה לרצפה ולא בעניין איבוד ההכרה.

בתביעה לדמי פגיעה בביטוח הלאומי (נ/1) סימן התובע שלא נכחו עדים לאירוע. כאשר נשאל על כך התובע בחקירתו הנגדית לא היה בידו לספק הסבר מניח את הדעת.

"ש. את הטופס דמי פגיעה לביטוח לאומי מי מילא?
ת. אני, מאשר את חתימתי.
ש. בשמות העדים לפגיעה אתה רשמת שלא נכחו עדים. לא ציינת את טלאל ולא את מחמוד סוואעד, אף אחד.
ת. לא שאלו אותי. " (עמ' 14 ש' 28 עד 32)

מכל מקום, לפי גרסתו של העד, הוא לא נכח במקום בעת קרות אירוע התאונה ולכן עדותו לא יכולה לתמוך בגרסת התובע בעניין נסיבות התאונה. כלומר, גם לו הייתי נותן אמון בעדותו של העד שהגיע ומצא את התובע שוכב ללא הכרה בין המכונית למיכל הדלק, לא היה בעדותו לחזק את עדות התובע שנפגע בנסיבות המהוות תאונת דרכים או בנסיבות המבססות את עוולת הרשלנות מצד המעביד. הסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות.

סוף דבר

לסיכום, אני קובע שלא עלה בידי התובע להוכיח את הנסיבות בהן נפגע ובכלל זה לא הוכיח כי נפגע בנסיבות הבאות בגדר תאונת דרכים כמשמעותה לפי חוק הפלת"ד או בגדר רשלנות מצד המעביד .

אשר על כן, אני דוחה את התביעה.

אני מחייב את התובע לשלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. בפסיקת סכום ההוצאות ושכר הטרחה התחשבתי בכך שהתובע אכן נפגע בגבו.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ט, 10 יוני 2019, בהעדר הצדדים.