הדפסה

בית משפט השלום בעכו ת"א 26226-10-14

בפני
כבוד השופט עמית רוזינס

התובע

פלוני
ע"י ב"כ עו"ד ח' שריף

נגד

הנתבעת
קרנית -קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
ע"י ב"כ עו"ד עמית גרנות

פסק דין
תביעה לתשלום פיצויים בגין נזק גוף שנגרם לתובע בתאונת דרכים מיום 10/3/2011.
בפסק דין חלקי שניתן ביום 11/7/2016, קבע בית המשפט (כבוד השופט אברהים בולוס), כי התובע אכן נפגע בתאונת דרכים.
נותר להכריע בסוגיית הנזק שנגרם לתובע וסכום הפיצוי.
הנכות הרפואית
מומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה (פרופ' ש' שטהל) מצא כי לתובע נותרה נכות אורתופדית בשיעור 6.6%, בעקבות התאונה, בגין שבר בעצם הסירה שהותיר מגבלה קלה ביישור וכיפוף שורש כף יד ימין, (2/3 מנכות בשיעור 10%, הנובעת גם משבר קודם בעצם הסירה שהוחמר בתאונה דנן).
המומחה מצא את יד ימין של התובע ללא עיוות או נפיחות; טווחי תנועות בכתף ובמרפק מלאים וזהים ליד שמאל; מגבלה קלה בתנועות שורש כף היד, בעיקר ביישור וכיפוף; טווח תנועות מלא באצבעות וקמיצת אגרוף מלאה; אין דלדול שרירים.
מומחה בית המשפט הוסיף כי הוצע לתובע לבצע ניתוח, במסגרת מערכת הבריאות הציבורית, שלא נערך, שניתן לביצוע גם היום, שאם יצליח והסיכוי לכך גבוה, תפחת הנכות במחצית.
בתשובה לשאלות הבהרה ששלח התובע, פרט המומחה כי הניתוח המוצע הינו ניתוח של קיבוע שבר עם אפשרות לשימוש בשתל עצם, המבוצע בדרך כלל בהרדמה אזורית. סיכויי הצלחת הניתוח כ- 50% עד 60%, ולו היה הניתוח מבוצע בשנת 2011 היו סיכוייו גבוהים יותר. הסיכונים והסיבוכים הקיימים בניתוח הם כמו בכל ניתוח, הפרעות בצלקת, רגישות זיהום וכדומה ו"הסיבוך" העיקרי הוא שלמרות הניתוח יוותר חסר חיבור בשבר. הסיכוי להופעת סיבוכים איננו גבוה במיוחד, והם עלולים להגביר את הנכות באחוזים בודדים (2.5% עד 10%), תלוי בחומרת הסיבוכים. הניתוח יצריך קיבוע למשך 6 שבועות והימנעות מעבודה פיזית למשך 3 עד 4 חודשים.
התובע טוען כי הניתוח המוצע איננו קל, סיכויי הצלחתו אינם גבוהים וקיימים סיכונים שהנכות תוחמר. לכן היה מוצדק לא לבצע את הניתוח מלכתחילה וההצדקה לכך קיימת עוד היום.
הנתבעת טוענת כי נוכח קביעות המומחה, שהתובע בחר לא לחקור אותו, סירוב התובע לעבור ניתוח, בזמן שהוצע לו, מהווה הפרה של חובת התובע להקטין את הנזק. יש לשער שאם המגבלה הייתה מפריעה לו היה מבצע את הניתוח בזמן אמת. לכן, יש להעריך את נכותו הרפואית בשיעור של 3.3% בלבד.
בשורה של פסקי דין נקבע, שכאשר קיימת אפשרות להפחית את הנכות באמצעות ניתוח קל יחסית, אם יוכח שלא הייתה הצדקה לסרב לעבור את הניתוח, ניתן, בהסתמך על חובתו של תובע לפעול בסבירות להקטין את נזקיו, לקבוע את הנכות בהתחשב בכך שיעבור ניתוח ועל פי תוצאותיו.
ראה למשל ע"א252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מה(4) 45 עמ' 52 - 54 (1991):
"על רקע שיקולים אלה ניתן לקבוע את תוכנו של הנטל להקטין את הנזק, מקום שהניזוק נדרש לעבור ניתוח. מידת ההתחשבות של ניזוק במזיק מצדיקה קביעה עקרונית, כי הנטל להקטנת הנזק כולל בחובו, במקרים מתאימים, גם את הנטל להסכים לניתוח. עמד על כך השופט אור, בציינו:
"... יש לצאת מההנחה שהמשיב יתנהג כנפגע סביר ויעשה להקטנת נזקו על-ידי שינותח כמומלץ על-ידי ד"ר לוין, כפי שכל אדם סביר היה עושה במקומו" (ע"א 427/88 [9], בעמ' 438).
...
עם זאת, יש להתחשב במספר גורמים שיש בהם כדי להשפיע על סבירות התנהגותו של הניזוק. גורמים אלה הם בעיקר מידת הסיכון שבניתוח, מידת הכאב והסבל הכרוכים בו ומידת ההצלחה שניתן לצפות לה.
...
יש להתחשב בסיכונים שהניתוח עשוי לגרום. אין לדרוש מהניזוק להסכים לניתוח שטומן בחובו סכנה לחייו או לגופו, רק כדי להקטין את סכומי הפיצויים שבהם יחויב המזיק... אין לדרוש מניזוק להסכים לניתוח שיגרום להפחתה קטנה בפיצויים בהם יחויב המזיק אך שיביא לכאב ולסבל נמשכים על הניזוק. כמו כן יש לקחת בחשבון את סיכויי ההצלחה של הניתוח. אין לדרוש מניזוק לעבור ניתוח ניסיוני או ספקולטיבי כדי להפחית מהפיצוי בו חייב המזיק.
וראה גם רע"א 3233/94 קרנית נ' פלבינסקי (28/81994):
"הלכה פסוקה היא, כי חובתו של המשיב היא לפעול בסבירות להקטנת נזקו. על חובתו של ניזוק לעניין זה כשמוצע לו ניתוח להטבת מצבו, עמד בית משפט זה בהרחבה בע"א 252/86גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פ"ד מה(4) 45). אם יוכח שלא היתה הצדקה - במסגרת חובת המשיב להקטין את נזקו - שלא לעבור את הניתוח, או שסרובו לעבור את הניתוח "בשלב זה" הוא מטעמים טקטיים בלבד, יוכל בית המשפט להגיע למסקנה שיש לקבוע את נכותו של המשיב בהתחשב בכך שיעבור ניתוח ועל פי תוצאותיו. ובמילים אחרות, שנכותו לצמיתות היא זו שתוותר לו לאחר שיבוצע בו הניתוח המומלץ. יכולה להיות לכך השפעה הן על קביעת שיעור הנזק הלא ממוני שנגרם לו והן על מידת השפעת נכותו על כושר השתכרותו."
יש לאזן בין הגורמים השונים בכל מקרה לגופו.
מידת הסיכון של הניתוח במקרה שלפני איננה גבוהה. מומחה בית המשפט הגדיר את הסיבוכים האפשריים כסיכונים הרגילים של כל ניתוח והסיבוך העיקרי שהשבר לא יתאחה על אף הניתוח. הסיכוי להופעת סיבוכים "לא גבוה במיוחד". לא מדובר בסיכונים של ממש לחייו או לגופו של התובע.
אשר לסיכויי ההצלחה של הניתוח, מומחה בית המשפט קבע שמדובר בניתוח המבוצע במערכת הבריאות הציבורית, הסיכוי להצלחתו "גבוה" (בין 50% ל- 60% היום ובזמן הקרוב לאחר התאונה גבוהים יותר), ומידת ההצלחה הצפויה היא הפחתה של הנכות בכמחצית. לא מדובר בניתוח ניסיוני או ספקולטיבי.
יש לבחון את חובתו של תובע להקטין את נזקו במבחן של סבירות אובייקטיבית, כחלק מחובתו להקטין את הנזק. חובה זאת לא קמה היום, אלא מלכתחילה. כלומר, יש להביא בחשבון את סיכויי ההצלחה של הניתוח בעת שהיה סביר לעשות אותו.
מידת הסבל הצפויה מהניתוח אף היא איננה גבוהה למדי. מדובר בניתוח הנעשה בדרך כלל בהרדמה אזורית. לאחר הניתוח צפוי קיבוע למשך כשישה שבועות, ולאחר מכן טיפולי פיזיותרפיה, אין מדובר בכאב וסבל נמשכים.
בנסיבות אלו, יש לקבוע, שאילו הייתה המגבלה מפריעה לתובע באופן ממשי, סביר שהיה מבצע את הניתוח שהומלץ לו על ידי הרופאים.
מנגד, יש לאזן גם את האפשרות, הלא גבוהה, שמצבו של התובע היה מחמיר כתוצאה מהניתוח.
נוכח כל הנ"ל, אני קובע את הנכות הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה, בשיעור של 5%.
כושר ההשתכרות והשכר הקובע
התובע יליד 3/9/1988, היה כבן 23.5 בעת התאונה (10/3/2011), הפסיק את לימודיו בכיתה י' בגיל 16 לערך, ובעת התאונה היה ב"שוק העבודה" כ-7 שנים.
עיון באסמכתאות שהוצגו לפני מלמד כי מסוף שנת 2005 עבד התובע, במקומות שונים באורח לא רציף.
כשנה לפני התאונה, החל ממרץ 2010, למעט חודש אחד, התובע עבד בחברת י. אסלן שיווק בע"מ, בשכר חודשי של 4,500 ₪ לחודש (נטו). במהלך חודש ינואר 2011 עבד חודש אחד גם במקום עבודה נוסף בשכר של 3,388 ₪ (נטו).
התובע העיד כי במהלך השנים, לפני ואחרי התאונה, עבד בנוסף לעבודות הנ"ל גם בעבודות שיפוצים וכטייח, בשכר לא מדווח, ללא תלושים. חלק מהתקופה כשכיר וחלק ממנה כעצמאי.
בפסיקת בתי המשפט נקבע פעמים רבות כי הנטל להוכיח טענות מסוג זה הינו כבד במיוחד. ראה למשל ע"א 2648/11 אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) בפסקה 5 (25/9/2011):
"לא למותר לציין כי על פי הפסיקה דהיום על נפגע הטוען להכנסה לא מדווחת נטל ראייה גבוה במיוחד, מן הטעם ש"מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת" (ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489 (1995). לכך יש להוסיף, כי מטבע הדברים יש לניזוק אינטרס להגדיל את גובה ההכנסה, ולכן בתי המשפט נוטים לנהוג זהירות יתרה כאשר מועלית טענה מעין זו בתביעות נזיקין..."
לבד מעדותו של התובע עצמו, שנטענה בצורה כללית וסתמית, מבלי לציין סכומים, מקורות הכנסה וכדומה, הרי מדובר בעדות יחיד של בעל דין מעוניין, וזו גם לא עשתה רושם אמין במיוחד, בעיקר כאשר לא הובא כל ראיה להוכחת טענה זאת.
משכך אני קובע שטענה זו של התובע לא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת ואף לא קרוב לכך.
על כן, יש לחשב הפסדי השתכרות של התובע לעבר על בסיס השכר אותו השתכר בעת התאונה 4,500 ₪ (בשיערוך להיום).
לטענת התובע, נוכח היותו אדם צעיר בעת התאונה יש לקבוע את כושר ההשתכרות שלו לעתיד על פי השכר הממוצע במשק.
אין בידי לקבל טענה זאת, לא מדובר במי שטרם החל לרשום את ספר חייו התעסוקתיים ולכן סביר להניח שכושר השתכרותו אינו תואם את השכר הממוצע במשק.
שכן, במשך כשבע שנים טרם התאונה התובע עבד ולא הוכיח כושר השתכרות העולה על השכר אשר לגביו הוצגו אסמכתאות כאמור.
גם לאחר התאונה, למרות נכותו הקלה אשר איננה כרוכה במגבלה משמעותית, שכרו לא עלה והוא נשאר כמעט זהה.
על פי ההלכה, כושר ההשתכרות לעתיד נקבע על פי הוכחת כושר השתכרות בעבר, תוך מתן התייחסות לאפשרות של עליה מסוימת בשכר בחלוף הזמן באופן טבעי, בשל רכישת וותק, מיומנויות וניסיון.
נוכח כושר ההשתכרות המוכח של התובע בעבר ועד היום, אני קובע את כושר ההשתכרות של התובע לעתיד בסכום ממוצע של 6,500 ₪.
הפסדי השתכרות בעבר
הפסדי השתכרות לעבר הם נזק ספציפי, שיש להוכיח בראיות מדויקות, ולא ניתן להסתפק באומדנה לצורך קביעתם. כאשר אין הפסד השתכרות בפועל, אין בקיומה של נכות או מגבלה כדי להוביל לקביעת סכום פיצוי כלשהו בראש נזק זה.
לאחר התאונה במשך כשלושה שבועות, היה התובע נתון בגבס, לא עבד ולא השתכר כלל במשך תקופה של חודש ועשרים יום. תקופת אי כושר של כחודש וחצי בגין שבר בשורש כף היד, תקופת הגבס ותקופת שיקום קצרה נוספת היא סבירה, ולכן אני קובע שהתובע זכאי לתשלום מלא עבור תקופה זאת, בסך של 7,500 ₪.
מתחילת חודש מאי 2011 (חודש ושלושה שבועות לאחר התאונה) חזר לעבוד באותו מקום עבודה ובאותו שכר, במשך 7 חודשים עד חודש נובמבר 2011.
לאחר מכן, מיום 1/10/2013 ועד 31/1/2015 עבד כקבלן שיפוצים עצמאי, לטענתו, בשכר של 7,000 ₪ לחודש.
מאז חודש מאי 2016 ואילך, חזר התובע לעבוד כשכיר בשכר חודשי של 4,825 ₪ (נטו), עד חודש 11/2017 ובהמשך בשכר חודשי של 4,632 ₪ (נטו).
כלומר, למעט התקופה הראשונה בסמוך לאחר התאונה, התובע לא עבד בכלל במשך 22 חודשים, החל מיום 1/12/2011 עד 1/10/2013, ו- 15 חודשים נוספים, החל מיום 1/2/2015 עד 1/5/2016. סה"כ 37 חודשים.
אין לקבל טענה לפיה התובע לא עבד כלל במהלך כל תקופה זאת נוכח המגבלות המינוריות והנכות הקלה שנגרמו לו בתאונה דנן.
ואזכיר, התובע מוגבל בצורה קלה בתנועות יישור וכיפוף כף יד ימין אולם, התנועות בכל האצבעות ובאגודל שמורות במלואן, ללא דלדול שרירים כלשהוא. תנועות מלאות של האצבעות והאגודל משמעותן שאין ירידה בכושר של היד לאחוז בחפצים ולבצע כל פעולה נדרשת באמצעות האצבעות. העובדה שאין דלדול שרירים מצביעה על כך שהתובע עושה שימוש ביד באופן מלא. שימוש חלקי בשריר לאורך זמן מתבטא תמיד ברפיון השריר והעובדה שאין רפיון מלמדת שהשימוש שנעשה ביד הינו מלא. על אף המגבלה הקלה בתנועות שורש כף היד.
העובדה שעלה בידי התובע לעבוד באותה משרה ובאותה משכורת במשך 7 חודשים מהווה ראיה לכך. טענת התובע שהפסיק את עבודתו לאחר 7 חודשים בגלל המגבלות המינוריות דנן, איננה סבירה ואיננה מתיישבת עם המגבלות עצמן.
עם זאת, סביר לקבוע ירידה מסוימת, גלובאלית, בשכרו לעבר, בעקבות הנזק שנגרם בתאונה, בתקופות בהן התובע לא עבד כלל. זאת בהנחה שבתקופה הקרובה לאחר התאונה, מצבו עדיין לא התייצב ויתכן שנאלץ להפסיד מספר שעות עבודה מעת לעת.
לסיכום, אני קובע שנגרמו לתובע הפסדי השתכרות לעבר בסכום גלובאלי של 15,000 ₪.
הפסד כושר השתכרות לעתיד
הולמים את המקרה דנן הדברים שרשמו בספרו של קציר "פיצויים בשל נזק גוף" בעמ' 191:
"נכויות בשיעור נמוך,של 5% או אפילו עד 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן היישוב. במקרים כאלה הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוזי נכות, אלא מקום שבית המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה". ראה גם ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג(1) 137, 157 (16/3/89).
במקרים כאלה אין הצדקה לבצע חישוב אריתמטי ונכון יהיה לפסוק סכום גלובלי בראש נזק זה.
אני מעמיד את הסכום הגלובאלי הראוי לפיצוי בראש נזק זה על 40,000 ₪.
הפסד תנאים סוציאליים
12.5% X הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד = 7,000 ₪.
עזרת הזולת
מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה על ידי קבלות ומסמכים. התובע לא הציג ראיות בדבר עזרת צד ג' שקיבל בעבר. בהתחשב בכך שהיה נתון בגבס למשך תקופה של 3 שבועות בלבד ולאחר מכן לא עבר טיפולים רפואיים נוספים, אין זה המקרה שמצריך מתן עזרה החורגת מסיוע שמושיטים בני משפחה זה לזה. נוכח מצבו הרפואי, הוא מסוגל לכל פעולה, ואינני צופה שיזדקק לעזרה צד ג' בעתיד, על כן אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד.
הוצאות רפואיות ונסיעות
גם ראש נזק זה הינו נזק מיוחד הטעון הוכחה באסמכתאות. התובע לא הביא אסמכתאות כלשהן על הוצאות בגין טיפולים, תרופות ונסיעות. כאמור לעיל, התובע היה נתון בגבס למשך תקופה של 3 שבועות בלבד ולאחר מכן לא עבר טיפולים רפואיים נוספים. נוכח מצבו של התובע היום אינני סבור שהוא עתיד לעבור טיפולים כלשהם בעתיד בקשר עם מצבו בעקבות התאונה.
כאב וסבל
בהתחשב בנכות שנקבעה לתובע ובהערכת הסבל והכאב שעבר אני קובע את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 12,000 ₪.
סיכום הנזקים
הפסדי שכר בעבר – 15,000 ₪
הפסד כושר השתכרות לעתיד - 40,000 ₪
הפסד תנאים סוציאליים - 7,000 ₪
כאב וסבל - 12,000 ₪
סה"כ - 74,000 ₪
סוף דבר
אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 74,000 ₪ בתוספת החזר הוצאות משפט בסך 800 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 11,255 ₪.

המזכירות תמציא את ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"א שבט תש"פ, 16 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.