הדפסה

בית משפט השלום בעכו ת"א 25227-01-17

לפני כבוד השופטת אביגיל זכריה

התובע:
פלוני
ע"י ב"כ עו"ד עאסלה

נגד

הנתבעת ושולחת ההודעה לצד ג':
קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
ע"י ב"כ עו"ד יוגב
ממשרד עו"ד שגיא, שיפמן, אמסלם ושות'

נגד
צד ג' :
תאמר סואעד
ע"י ב"כ עו"ד בושנאק

ובעניין: ת.א. 15632-04-18 :
התובע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד חורי

נגד

הנתבעת ושולחת ההודעה לצד ג' :

קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
ע"י ב"כ עו"ד יוגב
ממשרד עו"ד שגיא, שיפמן, אמסלם ושות'

נגד
צד ג' :
תאמר סואעד
ע"י ב"כ עו"ד בושנאק

פסק – דין

מבוא והצדדים לשני ההליכים
1. זוהי תביעת התובע, יליד 1977, שהוגשה כנגד קרנית, לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו באירוע המהווה לטענתו תאונת דרכים מסוג "פגע וברח" מיום 26.5.15.
התובע טען שפרטי הנהג לא היו ידועים לו במועד הגשת התביעה, ועל כן התביעה הוגשה כנגד קרנית לפי חוק הפיצויים לנפגע תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - חוק הפלת"ד) וכנגדה בלבד .

המוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל) הכיר ב אירוע נשוא התביעה כאן כתאונת עבודה וקבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 19.25%. המל"ל שילם לת ובע דמי פגיעה ומענק נכות בסך כולל של 62,993 ₪ .
המל"ל הגיש תביעת שיבוב כנגד קרנית בתיק 15632-04-18 בגין הסכום הנ"ל ושתי התביעות אוחדו בפניי. מטעמי נוחות התובע בתיק 25227-01-17 (דהיינו הנפגע או הניזוק ) יכונה להלן "התובע" ואילו המל"ל (שהינו התובע בתיק 15632-04-18) יכונה "המל"ל".

קרנית כפרה בחבות ובנזק בשני ההליכים ושלחה הודעת צד ג' כנגד הבעלים של הרכב הפוגע הנטען על ידה בהודעת צד ג' ביחס לאירוע נשוא התיק. מהודעת צד ג' - והדברים הוכחו במהלך שמיעת הראיות - עלה שהרכב הפוגע הינו רכב מסוג טויוטה בצבע כסוף מ.ר. 99-507-27 (להלן - הרכב הפוגע). דומה כי על כך אין עוד מחלוקת.

צד ג' כופר גם הוא בחבות ובנזק בשני ההליכים.

תמצית טענות הצדדים
2. התובע טען בכתב תביעתו כי:
"3. ביום 26.5.15 בשעה 13:45 או בסמוך לכך נפגע התובע בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, בהיותו הולך רגל לאחר שנדרס ע"י רכב .
4. התאונה אירעה לאחר שתוך כדי עבודתו נדרס התובע על ידי רכב מול החנות שלו בכפר עראבה וכתוצאה מאירוע התאונה נפגע התובע בכל חלקי גופו ...".
עוד טען התובע כי מאחר וזהות הנהג הפוגע אינה ידועה לו וכי מדובר בתאונת "פגע וברח" הרי שתביעתו מוגשת כנגד קרנית על פי הוראות חוק הפלת"ד . אישור המשטרה שצוין בסעיף 3 לכתב התביעה לא צורף בפועל לעותק שהוגש לבית המשפט, ואף לא צוין בכתב התביעה מספר הרישוי של הרכב הפוגע או נתון מזהה אחר שלו.
בסיכומיו טען התובע כי לא עלה בידי קרנית להוכיח את טענותיה בדבר התקיימותה בנסיבות המקרה של החזקה הממעטת שעניינה תאונה במתכוון, טענה שכשלעצמה מהווה לשיטתו הרחבת חזית. מטעמי יעילות ייאמר מיד: אין מדובר בהרחבת חזית, הייתה זו טענתה של קרנית מכתב הגנתה וטענת התובע בעניין דיוני זה - נדחית.

המל"ל טען בכתב תביעתו כי התאונה הוכרה על יד ו כתאונת עבודה ובגינה שולמו לתובע דמי פגיעה וקצבת נכות מעבודה בסך כולל של 62,993 ₪, שעל פי הוראות הדינים הרלבנטיים הוא זכאי, כמיטיב, להשבתם מאת קרנית.
המל"ל בסיכומיו טען כי הוכח במידה הנדרשת כי התובע (הניזוק) נפצע בנסיבות המהוות תאונת דרכים וכי לא עלה בידי קרנית להוכיח את קיומה של החזקה הממעטת ועל כן דין תביעתו להתקבל .

קרנית כופרת בחבות ובנזק בשני ההליכים.
לטענתה, האירוע נשוא התביעה אינו עונה על ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים ולחלופין נטען לתחולת החזקה הממעטת שעניינה תאונה במתכוון. עוד טענה קרנית כי היה על התובע לציין פרטי הנהג, הבעלים והרכב הפוגע ולפעול לצירופם להליך כתנאי לב ירור התביעה וכי הוא לא פעל בשקידה סבירה. קרנית כפרה בנזקי התובע ובדרישת המל"ל לשיבובו כנגזרת מתביעת התובע.

קרנית שלחה הודעת צד ג' כנגד הבעלים של הרכב הפוגע בשני ההליכים .
בהודעותיה נטען כי צד ג' היה בזמן הרלבנטי לאירוע הבעלים הרשום או הבעלים או המחזיק של הרכב הפוגע , שלא דאג לבטח את רכבו על פי פקודת ביטוח רכב מנועי או מב לי שהביטוח שהיה לו באותה עת כיסה את השימוש והחבות הנדונים ועל כן הוא אחראי כלפי קרנית וחב כלפיה בכל סכום ש היא תחויב בו.

בסיכומיה טענה קרנית כי עלה בידה להוכיח ברף הדרוש כי מדובר בתאונה מכוונת כמשמעו של מונח זה בפסיקה ולחילופין כי עלה בידה להוכיח שיש לחייב את צד ג' בכל סכום בו תחויב היא , אם תחויב. עוד טענה כי התובע נמנע בכוונת מכוון מלתבוע את הגורם הנכון שזהותו לכאורה ידועה או אמורה להיות ידועה לו, וזאת עקב חששו מפניו.

צד ג' כפר בחבותו כלפי קרנית (שהינה הגורם היחיד המצוי בחזית מולו בשני ההליכים) ובנזקי התובע והמל"ל. כתב ההגנה היה זהה בשני ההליכים (ר' החלטה מיום 12.5.19).
צד ג' העלה בכתב הגנתו טענות פרוצדוראליות שונות שלא מצאתי להביאן במסגרת זו מאחר והן חסרות נפקות להליכים (לדוגמא סעיפים 3, 4 לכתב ההגנה).
לגופו של עניין טען צד ג' כי רכבו כלל לא היה מעורב באירוע הנטען, כי הרכב לא פגע בתובע, כי הוא עצמו לא נהג ברכב במועד האירוע ולא התיר לגורם אחר לעשות שימוש ברכב באותו מועד .

תיאור ההליכים בתיק
3. לאחר איחוד התיקים בפניי ונוכח המחלוקת העובדתית לעניין עצם תחולתו של חוק הפלת"ד, לא נדרשתי להגשת תחשיבי נזק ושמיעת הצעת פשרה. התיק נקבע במישרין לשמיעת ראיות בשאלות החבות והנזק לחודש מאי 2019 (ר' פרוטוקול 17.9.18).

לאחר שהתיק נקבע לשמיעת ראיות, עתר התובע רק ביום 13.12.18 להתיר לו לתקן את כתב התביעה (בקשה מספר 9). במסגרת תיקון זה ביקש התובע לצרף את צד ג' כנתבע מספר 2 בתביעה העיקרית בעילה לפי חוק הפלת"ד ולחלופין על פי פקודת הנזיקין.
לאחר שנתקבלו תגובות הצדדים נקבעה הבקשה לתיקון כתב התביעה לדיון במעמד התובע ליום 10.2.19.
בפתח הדיון שהיה קבוע לשמיעת הבקשה וחקירת התובע על התצהיר התומך בה , הודיע ב"כ התובע כי התובע לא התייצב לדיון.
בהתאם להסכמת הצדדים מאותו יום נמחקה הבקשה לתיקון כתב התביעה ללא צו להוצאות.

מטעם התובע העידו: התובע בעצמו; א חיו של התובע - מר חוסיין עאסלה ; גב' סאמיה נבילסי - שכנה של התובע לבית העסק ; גב' כלתום עאסלה - אשתו של התובע. כמו כן הוצגו סרטונים של מצלמות אבטחה שונות.
המל"ל הס תפק בעדויות שנשמעו ובתיק המוצגים שהוגש מטעמו.
מטעם קרנית הוגשו ת עודות עובד ציבור, מסמכים רפואיים והודעת התובע מתיק המשטרה.
מטעם צד ג' העיד: צד ג' בעצמו.

לאחר שמיעת הראיות הוגשו סיכומי הצדדים בכתב והתיק בשל למתן פסק דין.
תמצית ההכרעה
4. לאחר עיון בכתבי בית דין על נספחיהם, המוצגים והמסמכים שהוגשו, שמיעת העדים מטעם הצדדים ועיון בסיכומי ב"כ הצדדים - אקבע כי לא עלה בידי התובע לעמוד ברף הדרוש ולשכנע שגרסתו לאירועים הנטענים יש בה כדי לבסס טענתו ל"תאונת דרכים" המזכה בפיצוי על פי חוק הפלת"ד. מנגד, עלה בידי קרנית להוכיח במאזן ההסתברויות , ברף הדרוש וביישום הנדרש, כי יש תחולה במקרה זה לחזקה הממעטת לתחולת חוק הפלת"ד שעניינה תאונה במתכוון, ולפיכך דין תביע ת התובע, כפי שהוגשה ולא תוקנה עד תום ההליך - להידחות.

עם דחיית תביעת התובע/הניזוק, על כל אדניה - נדחית מאליה גם תביעת המל"ל במעמדו כמיטיב .

עם דחיית התביעות העיקריות נדחות מאליהן ההודעות לצד שלישי בשני ההליכים .
להלן הנימוקים.

התשתית העובדתית הצריכה לעניין
5. ההכרעה בתיק זה דורשת מלאכת פרשנות של סעיפים שונים בחוק הפלת"ד על בסיס המסכת העובדתית שנחשפה במהלך שמיעת הראיות. בשלב הראשון יש לקבוע את נסיבות האירוע בפן העובדתי על בסיס הראיות שהובאו ולאחר מכן לשבצן במשבצות המשפטיות המתאימות על פי חוק הפלת"ד וההלכות המחייבות שנקבעו בעניין זה בשורה של מקרים בפסיקת בית המשפט העליון.

כהערה מקדמית אציין כי על התובע חל הנטל להוכיח כי מדובר ב"תאונת דרכים" על פי ההגדרה הבסיסית או איזו מבין החזקות המרבות על פי סעיף 1 ל חוק הפלת"ד.
ככל שהתובע צולח משימה זו הרי שעל קרנית מוטל הנטל להראות התקיימותו של חריג לתחולת החוק , כאשר החריג שהיא טוענת לו בנסיבות העניין הוא החזקה הממעטת. רף ההוכחה הנדרש משני הצדדים במקרה זה הוא זהה דהיינו: מאזן ההסתברוי ות.
אין בסיס לטענת התובע כי קרנית צריכה להוכיח את טענותיה בדבר התקיימות החזקה הממעטת ברף גבוה יותר ממאזן ההסתברויות (להבדיל מאופן יישום הרף) והפסיקה מדברת בעניין זה בעד עצמה ותפורט בהמשך .
קביעת המסכת העובדתית הצריכה לעניין תיקבע על בסיס הראיות שהובאו על ידי הצדדים, אם על דרך של עדויות והערכת המהימנות של אותן עדויות ביחס לנסיבות האירוע, ואם באמצעים אחרים, לרבות סרטונים שהוגשו מטעם התובע.

6. עדותו של התובע:
לאחר שמיעת עדותו של התובע אקבע כי מדובר בעד מתוחכם אשר התנהל בחקירתו הנגדית באופן זהיר ומתחמק בנושאים שלא היו נוחים לעמדתו. התרשמתי כי התובע ער לכך שישנה בעיה מסוימת בסוגיית הנסיבות והתנהלותו ב עדותו בבית המשפט הושפעה והודרכה מכך, הגם שלא היה בכך בהכרח כדי לעזור לעניינו.

הערה לעניין אופן מתן העדות:
התובע ביקש סיוע של מתורגמן לשפה הערבית בטענה כי אינו דובר את השפה העברית במידה מספקת וזאת כפי זכותו. עם זאת במהלך מתן עדותו התובע השיב היטב בשתי השפות . היה ברור לכל כי התובע מבין היטב את השאלות, שנשאלו לצורך הפרוטוקול בשפה העברית תחילה, וענה בעברית באופן מידי ללא צורך בתרגום השאלה. התרשמתי שביחס לנושאים הנוחים לעניינו השיב התובע במהירות ובעברית ללא סיוע מתורגמן . לעומת זאת, בשאלות עמן התקשה להתמודד - בהיבט של תוכן השאלה ולא בהיבט של הבנת ניסוח השאלה - טען כי הוא נזקק לסיוע המתורגמן ותרגום השאלות לערבית. היה נראה כי התנהלות מעושה זו הושפעה מסוג השאלה שהופנתה אליו בזמן נתון ונועדה להעניק לו זמן נוסף למחשבה וגם עניין זה היה גלוי לעין במעמד החקירה.
כפי שצוין, זכותו של התובע להסתייע במתורגמן אינה שנויה במחלוקת ואולם השימוש שעשה התובע בכלי דיוני זה על מנת להשתהות בתשובותיו באופן שלא היה לו הצדקה ממשית - פגם במהימנותו שלא לצורך.

לגופה של העדות:
גרסתו של התובע נפרשה במספר אופנים: בחקירתו הראשית, בחקירתו הנגדית לב"כ קרנית ולב"כ צד ג' בדיון ההוכחות שהתקיים כארבע שנים לאחר האירוע ובהודעה שמסר במשטרה עוד ביום האירוע 26.5.15 בשעה 19:48 (ת/1).

גרסת התובע בהודעתו למשטרה ממועד האירוע (ת/1) :
מההודעה למשטרה עולה כי היא נמסרה על ידי התובע ביום 26.5.15 שעה 19:48 כאשר התובע בעצמו מציין כי הוא הגיע למשטרה מיד לאחר קבלת טיפול רפואי בבית החולים פוריה וזאת בגין האירוע שהתרחש בצהרי אותו יום, שעות ספורות קודם לכן.
בשים לב למועד מתן ההודעה הרי שברי כי היא ניתנה בסמוך מאוד למועד האירוע, באופן שיש בה כדי להוות את התיאור האותנטי ביותר והקרוב ביותר מבחינת זמן להתרחשות עצמה. כמו כן מדובר בעדות הניתנת בשלב בו התובע עדיין אינו מודע לסוגיות המשפטיות או לנושאים שעשויים להתעורר בהליך משפטי וזכרונו את מהלך הדברים הוא טרי ביותר. התובע אישר בחקירתו כי לא קיבל ייעוץ משפטי באותו שלב או בשלב מאוחר מעט יותר. על כן יש לתת להודעה מסוג זה משקל מיוחד ועודף על פני גרסאות מאוחרות יותר , לרבות כאלה הנשמעות במהלך הליך משפטי שהתובע מעוניין בתוצאתו .

בהודעתו במשטרה תיאר התובע את הרכישה שבוצעה על ידי הלקוח ואת הנתון כי התברר לו עם יציאתו שהשטר מזויף ואז:
"הוברר לי כי השטר מזויף ומייד יצאתי החוצה. ראיתי את הבחור הולך לכיוון רכב מסוג טויוטה קורולה בצבע כסף, הצגתי לו את השטר אשר שילם לי ואמרתי לו כי השטר מזויף ...החשוד כבר היה ברכב יושב ליד המושב של הנהג ואני כאשר פניתי אליו הרש (צ"ל להיות "הראש", א.ז.) שלי היה בתוך הרכב, ואז אותו חשוד אמר לנהג סע סע תברח, ובגלל שהראש שלי היה עוד בתוך הרכב אני נאחזתי ונאלצתי להחזיק בזווית של החלון הקדמי ימני ואז כתוצאה מהנסיעה המהירה ומופרזת אני נפלתי והתהפכתי והתגלגלתי..." (שורות 7-12 לת/1).

בהמשך אותה הודעה ציין התובע כי קיבל את מספר הרכב ממכר לאחר בירור ומסר אותו עוד באותו מועד לחוקר והדברים נרשמו. עוד ציין שהרכב נסע כעשרה מטרים עד שנפל (עמ' 2 לת/1).

בחקירתו הראשית חזר התובע על עיקרי הדברים, עם שינויי ניסוח קלים. מפאת חשיבות הדברים לדיון אביא את הדברים בלשונו של התובע בחקירתו הראשית:
"אני הייתי בחנות. נכנס מישהו אליי והתחיל להסתובב בחנות, קנה ממני קופסת מרלבורו, הביא לי כסף (בעברית).
ראיתי שהכסף מזויף, יצאתי לבחוץ. הוא ישב ברכב ליד מושב הנהג, הכנסתי את הראש לחלון שלו כדי לדבר איתו והוא אמר לנהג "תברח תברח" ואז הנהג התחיל לנסוע ואני נהייתי באוויר. הראש שלי היה בתוך הרכב או שהייתי נדרס ונפטר או שהייתי חייב להוציא את הראש מהחלון. אני נפגעתי בכל חלקי גופי ".

(במאמר מוסגר אציין כי לכאורה יישום ההלכות הקיימות על המסכת העובדתית הנ"ל כפי שתוארה על ידי התובע בחקירתו הראשית, גרסה אליה יכול היה להתכונן בניחותא ו המהווה, או אמורה להוות, את הבסיס העובדתי הראשוני והנוח ביותר לעמדתו של התובע לקביעת נסיבות המקרה, כמעט מובילה בפני עצמה לקביעה כי מדובר בתאונה במתכוון. זאת בשים לב למקרים דומים , שלא לומר זהים, שנדונו בפסיקת בית המשפט העליון והדברים יוסברו בהמשך).

במהלך חקירתו הראשית של התובע הוצגו שני סרטונים .
זה המקום לציין שבניגוד לנטען על ידי התובע בסיכומיו הרי שהסרטון השלישי (המדגים את מספר הרכב) לא הוצג ולא הוגש כראיה מטעמו ומצאתי את הטענה בעניין זה בסיכומי התובע כמטעה. הסרטון השלישי התייחס על פי הטענה למספר הרכב של הרכב הפוגע, שזוהה במקום אחר על ידי מאן דהוא אחר, ואולם הסרטון לא הוגש באמצעות עד מטעמו של התובע. בפועל אין בכך כדי להעלות או להוריד במישור היחסים שבין התובע ובין קרנית מאחר ואין מחלוקת בין שני צדדים אלו שזהו מספר הרכב המעורב בהליך.

ועתה לסרטונים שכן הוצגו. הסרטון הראשון - מתעד את התנהלות התובע בתוך חנותו, וה שני - צילום מ מצלמתה של שכנתו של התובע הפונה לכיוון הרחוב ומציג את התרחשות האירועים לאחר שיצא התובע מחנותו ואירוע התאונה.
לאחר שצפיתי בסרטונים (ובשני אף יותר מפעם אחת ) הדברים צוינו בפרוטוקול ואלה עיקריהם:
בסרטון הראשון ניתן להבחין בתובע מוכר קופסת סיגריות לאדם ולאחר שהוא בודק את השטר, טרם הכנסתו לקופה - הוא יוצא החוצה בריצה.
בסרטון השני מבחינים באדם יוצא מחנות ונכנס למכונית הנמצאת בסמוך, כשהוא נכנס מצד הנוסע שליד הנהג. מיד לאחריו יוצא התובע מהחנות וניגש לאותו רכב. שניות בודדות לאחר מכן הרכב (שייתכן והיה בנסיעה איטית או בתחילת נסיעה) מתחיל בנסיעה מהירה, התובע נתלה על החלון , נגרר למשך מרחק מסוים יחד עם הרכב ולאחר מכן נופל על הארץ, כאשר הרכב ממשיך בנסיעתו.
לעניין ההתנהלות בחנות עצמה לא מצאתי כי יש הבדלים בין גרסאות התובע והסרטון, למעט שני נושאים זניחים יותר : סוגיית חבישת כובע על ידי הלקוח; משך שהיית הלקוח בחנות .

לעניין ההתנהלות מחוץ לחנות הייתה אי התאמה מסוימת בעדות התובע ביחס לסוגיית גישתו לרכב והנקודה הפיזית בה החזיק לטענתו ברכב והדברים עלו בחקירתו הנגדית בידי ב"כ צד ג'.

כשלעצמי, גם בעת שצפיתי בסרטון במעמד שמיעת הראיות התעורר קושי לקבוע האם הרכב החל לנסוע בטרם נתלה עליו התובע. ככל שכך היו פני הדברים הרי שבכל מקרה טרם הגעת התובע היה מדובר בנסיעה איטית, המאפיינת התחלת נסיעה רגילה, שארכה שניות בודדות, אם בכלל.

יחד עם זאת ניתן היה לראות בבירור, והדברים התיישבו גם עם גרסת התובע, שהנסיעה המהירה החלה לאחר שהתובע הגיע לרכב ותפס בו. הדברים מתיישבים עם גרסת התובע לפיה הספיק לומר מילה כלשהיא ללקוח אודות השטר ואז שמע את הלקוח (שהוא הנוסע בשלב זה) אומר לנהג לברוח . עוד עלה כי התובע נותר תלוי על הרכב לאחר שהחלה הנסיעה המהירה ולמרחק מסוים עד נפילתו.

בחקירתו הנגדית התובע התקשה מאוד להשיב על השאלות המוצגות לו, במיוחד בשאלות הנוגעות לליבת המחלוקת של הנסיבות. עצם מודעותו של התובע לקיומו של קושי בסוגיית הנסיבות, עליה ככל הנראה הועמד במהלך ניהול ההליך, הביאה אותו לנסות ולכלכל תשובותיו לב"כ קרנית באופן מחושב. ואולם, ניכר היה כי הוא אינו מבין באופן מלא את הקושי המשפטי או את נפקות התשובות לכאן או לכאן בפן המהותי. על כן , השתהותו במתן תשובות או תיקונן תוך כדי חקירתו הנגדית, לא רק שלא תרמה לאמינות גרסתו מן הפן החיצוני של אופן מתן העדות אלא אי ההבנה המדויקת של הסוגיה המשפטית (שאכן הינה מורכבת) הביאה לכך שלעיתים מסר תשובה, שהביאה לתוצאה הפוכה מזו שהוא מעוניין בה בפן המהותי.
למותר לציין שהתובע לא היה אמור לעמוד בפני שום קושי או אי הבנה בעת מתן עדותו: התובע היה אמור להיות עד "עובדתי". היה מצופה כי ימסור את הנתונים העובדתיים האמ יתיים כפי שהיו במועד האירוע ויותיר את מלאכת הפרשנות המשפטית לגורמים האמונים על כך והדברים פגמו בתביעתו שלא לצורך .

בפועל, התובע אישר בחקירתו הנגדית את גרסתה העובדתית של קרנית לאירוע התאונה ולפיה הוא יצא "לתפוס" את הלקוח כשהבין שהשטר מזויף, זיהה את הרכב המדובר, נאחז ברכב, הכניס את ראשו לרכב על מנת לומר דברו ללקוח (במושב הנוסע) , שמע את הנוסע אומר לנהג לברוח וזה התחיל בנסיעה מהירה על מנת להתנער ממנו בעוד התובע ממשיך להחזיק ברכב הדוהר עד נפילתו. הדברים נותרו פשוטים וברורים ודיברו בעד עצמם.

ניתן היה להתרשם כי בשלב כלשהוא התובע כביכול" נזכר" כי הוא "אינו יודע" ממה נפגע, אם מהרכב ואם מהרצפה , והוא מסר את הנתון בשאלה שלא בהכרח נגעה לאותו נתון. ממילא, כפי שיפורט בהמשך, הנתון אם נפגע מהרכב עצמו או מהקרקע עליה נפל לאחר שמיטת אחיזתו אינו מהותי בשים לב למכלול התמונה.
ובלשונו של התובע:
"ש. ...נתן לך שטר של 100 ₪, החזרת לו אתה עודף ומייד ראית שזה מזויף.
ת. נכון.
ש. ואז אתה קם ורוצה להציל את הכסף שלך נכון?
ת. כן.
ש. אתה רואה אותו הולך לכיוון רכב טויוטה בצבע כסף. נכון?
ת. כן.
ש. ואז אתה מכניס את הראש לרכב, זה מה שמסרת.
ת. נכון.
ש. והם רצו לנסוע ככה שתתנער מהרכב. נכון?
ת. נכון אבל אני לא יודע איך נפגעתי.
ש. אתה לא יודע איך נפגעת?
ת. עמדתי ליד החלון ונפלתי וקיבלתי מכה מהרצפה.
ש. כלומר נפגעת מהרצפה? הכתף שלך פגעה ברצפה?
ת. אני יודע שקיבלתי מכה מהרכב. אני תוך כדי נסיעה נפלתי. לא יודע בדיוק איך.
ש. אתה נתלית על הרכב.
ת. כן.
ש. כשתוך כדי אתה מנסה לדבר איתם והם נוסעים מהר כדי שאתה תיפול מהרכב.
ת. נו. נכון.
ש. אתה מתאר שהראש שלך בתוך הרכב, נאחזת, נאלצת להחזיק בחלון הקדמי ימני ושמעת שהוא אמר "סע סע תברח".
ת. כן".

זה המקום לציין שהתובע בפועל במועד שמיעת הראיות לא הציג שום גרסה עובדתית חלופית לזו של קרנית ואף לא הציג פרשנות שונה לאותה גרסה עובדתית אותה אישר שיש בה כדי לסתור את החזקה הממעטת. נראה לי כי התובע היה ער לכך לראשונה במסגרת הגשת סיכומיו, וגם זאת באופן לא קוהרנטי, מאחר והוא עצמו חזר על המסקנה לפיה לנוסע ברכב ולנהג הייתה "סיבה טובה" כהגדרתו להימלט מהמקום וניסה למוטט את יסודות החזקה הממעטת ואולם בראיות שהובאו מטעמו לא היה בסיס לכך .

לא מצאתי ליתן משקל מיוחד לשינויים הקלים שעלו בחקירתו של התובע בידי ב"כ צד ג' לעניין מקום תפיסתו את החלון וכו'. הסרטון מדבר בעד עצמו ואינו טעון פרשנויות כלשהן של התובע או של ב"כ הצדדים האחרים. ההבדלים אינם משמעותיים לעניין עצם הקביעה והדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לאמור בת/1 שהיא כאמור הגרסה הראשונית והטרייה ביותר .
במסגרת החקירה הנגדית על ידי ב"כ קרנית (שקדמה לחקירתה הנגדית של ב"כ צד ג') הסתבר שהתובע חושש אישית מפני הגורמים שהיו מעורבים בתקרית, וניכר היה שהוא זהיר מאוד בעת מתן תשובות לב"כ צד ג', אך הייתה זו זהירות שונה בטיבה מזו שאפיינה את תשובותיו לב"כ קרנית.

בפועל כאמור לא מצאתי כי ההבדלים המינוריים משפיעים על קביעותיי ביחס למסכת העובדתית ממנה עלה בבירור כי הנוהג ברכב קיבל הנחיה מהנוסע לברוח מהמקום לאחר שהתובע הגיע לרכב ואחז בו ואז החל הנוהג ברכב בנסיעה מואצת ופראית במטרה להימלט מהמקום בעוד התובע נתלה על הרכב עד נפילתו ממנו.

אשר לטענות ב"כ המל"ל בסיכומיו באשר להבדלי הגרסאות של התובע לעומת הסרטון, ו במיוחד אי יכולתו הנטענת של התובע לשמוע את הנוסע מדבר עם הנהג או לעצם הנתון כי הנהג הבחין בתובע והיה ער להיאחזותו ברכב כפי שהועלו בסיכומי המל"ל (סעיפים 7 ו - 10 לסיכומי המל"ל) - אני דוחה את הדברים.

ראשית, במישור הדיוני הייתה פתוחה הדרך בפני ב"כ המל"ל לחקור את התובע בזמן אמת על הדברים ולהעמידו על ההבדלים ולהציג לו אותן תהיות ואולם ב"כ המל"ל ויתר על חקירת התובע בבית המשפט וזאת לאחר חקירותיהן הנגדיות של ב"כ הצדדים האחרים. אפשר שהימנעות ב"כ המל"ל מלחקור את התובע בנקודה זו במעמד שמיעת הראיות גם מקימה את החזקה הדיונית כנגד המל"ל ביחס לתביעתו שלו לפיה כי אילו היה התובע נחקר על ידי ב"כ המל"ל באותה עת הרי שהתשובה הייתה פועלת לחובת המל"ל ולא לטובתו (ר' ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615).

שנית, העלאת הטענה במישור היחסים כלפי קרנית בסיכומי המל"ל, מבלי שהתובע בעצמו טוען טענה זו אלא טוען בניגוד לה , ו מבלי שב"כ המל"ל טרח לחקור את התובע בזמן אמת - מעוררת לכל הפחות אי נוחות, שלא לומר יותר מזה.
בפועל, אין בסיס משפטי או עובדתי לסברות שהועלו על ידי ב"כ המל"ל בסיכומיו ואין בסיס עובדתי או עיגון בראיות לסברה זו וסברות ב"כ, עם כל הכבוד, אינן ראיות בהליך.

התנהלותו הדיונית של התובע:
מהימנותו של התובע נפגמה באופן מהותי גם בכל הנוגע להתנהלותו הדיונית לרבות זיהוי הנהג ברכב הפוגע ויתר הפרטים הקשורים בבירור הרכב והנוהג בו, ואי נקיטת הליך גם כנגדו במסגרת אותה "שקידה סבירה" בה אמור לפעול תובע בתביעה מסוג זה.
הדברים קיבלו משנה תוקף משחזר בו התובע מבקשתו לתיקון כתב התביעה (בה עתר לצרף את צד ג' כנתבע ישיר בעילת הפלת"ד ולהוסיף עילה חלופית על פי פקודת הנזיקין ) ללא הסבר כלשהוא בזמן אמת .
ההסבר הוצג לראשונה בחקירתו הנגדית בידי ב"כ קרנית:
"ש. בישיבה מיום 2/18 (צריך להיות 6.2.18, א.ז.) היית בבית משפט אצל שופט אחר.
ת. כן.
ש. ואז ראית את צד ג' ואמרת שאתה מזהה אותו.
ת. אני אמרתי את זה אבל אם אני אראה אותו היום אני לא מזהה אותו.
ש. אבל אז זיהית אותו?
ת. כן. הוא היה בבימ"ש ואני זיהיתי אותו.
ש. הגשת תלונה במשטרה נכון?
ת. נכון.
...
ש. גם לביטוח הלאומי ציינת את מס' הרכב בהודעה שלך. נכון?
ת. העורך דין עשה את זה.
ש. כבר ידעת את מס' הרכב וכבר ידעת שזה טויוטה קורולה אפור.
ת. כן. ידענו. (עונה בעברית)
ש. למה לתביעה שלך לא צירפת את הבעלים של הרכב?
ת. אני פחדתי שיהיה לי רע מהם.
ש. פחדת מהם?
ת. פחדתי שיעשו לי משהו ולכן לא רשמתי את השמות שלהם".
(עמ' 10 לפרוט').

מהאמור עלה בבירור כי התובע ידע את מספר הרכב הפוגע וידע זאת כבר ביום התאונה כעולה מת/1. התובע מסר את הפרטים בעניין זה למשטרת ישראל כבר באותו מועד ולדבריו בחקירתו הנגדית אף היה בידו סרטון מחנות אחרת בה רואים בבירור את מספר הרכב אותו בחר הוא שלא להביא כראיה מטעמו (ר' עמ' 18 לפרוט') .
התובע אף ידע את שמות המעורבים ואולם עקב חששו מפניהם לא פירט את שמותיהם בתביעתו ובחר לתבוע רק את קרנית מבלי שהוא מציין שום פרט מזהה ביחס למעורבים בכתב התביעה מטעמו שהוגש בינואר 2017 , דהיינו שנה וחצי לאחר האירוע וכאשר מספר הרכב היה בידו באותו יום ממש. גם הטיעון העובדתי שהוצג על ידו בכתב התביעה היה דל במיוחד ולא ברור מדוע לא צורף אישור המשטרה הנטען בסעיף 3 לכתב התביעה.

הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך מפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני כב' השופט רוזינס - אותו אישר התובע - עולה כי התובע זיהה את צד ג' באולם בית המשפט. בדיון שהתקיים בפניי מספר חודשים לאחר מכן, טען התובע כי אינו מזהה את צד ג' - נתון שעורר קושי של ממש.

הדברים חזרו על עצמם באופן דומה גם בכל הנוגע לזיהוי חתימתו על גבי התצהיר שהוגש בצמוד לבקשתו לתיקון כתב התביעה. משהוצג לו התצהיר בחקירתו הנגדית, הכחיש התובע כי מדובר בחתימתו (עמ' 15 שורות 13-14) ורק לאחר ששב ועיין במסמך פעם נוספת אישר כי מדובר בחתימתו.
ההכחשה המוכנית של החתימה הייתה לא אמינה בעיניי, כמו גם כל התשובות שבאו לאחריה:
"ש. אני מפנה אותך לתצהיר תמיכה לבקשה לתיקון כתב התביעה, אתה חתום עליה?
ת. לא. זה לא החתימה שלי. לאחר שאת שבה ומראה לי אני כן מזהה את החתימה שלי.
ש. בשנת 2018 לפני כמה חודשים היית אצל עו"ד עתאללה וחתמת על תצהיר.
ת. כן.
ש. ביקשת לתקן את כתב התביעה אתה יודע על זה?
ת. כן.
ש. אני מפנה אותך לסעיף 3 לתצהיר הבקשה לתיקון כתב התביעה האם זו הגרסה המלאה של האירועים?
ת. כן.
ש. למה לא ציינת פה את כל הסיפור שרצת אחריו להציל את הכסף?
ת. איך את אומרת שלא ציינתי את זה כשאמרתי את זה לביהמ"ש.
ש. אני מפנה אותך לתצהיר שלך לבקשה לתקן, אני שואלת אותך אם זו הגרסה המלאה, אמרת שכן, אני שואלת למה לא ציינת שהשטר היה מזויף ורצית להציל את הכסף ורצת אחריו?
ת. לא אני כתבתי את התצהיר, העו"ד שלי כתב וצריך לשאול אותו.
ש. אבל אתה חתמת.
ת. עוה"ד הכין את התצהיר.
ש. בדקת אם מה שהוא כתב זה נכון?
ת. מה שרשום מבחינתי הוא אמת".

התנהלות דיונית זו של התובע, ההולך בין הטיפות בין טענותיו כנגד קרנית ובין חששו הנטען מפני המעורבים באירוע, גם לה יש נפקות מסוימת בהערכת מהימנות התובע והיא מערבת בתוכה שאלות של מדיניות משפטית ראויה. החזקה הממעטת כולה, כפי שאפרט בהמשך, הינה פרי עמדת המחוקק ביחס למדיניות המשפטית אותה ביקש הוא להחיל - ואף לדקדק בה - בתיקון מספר 8 לחוק הפלת"ד. המחוקק לא התכוון, ואף שלל במפורש, את האפשרות שאירוע שמהותו פלילית יחסה תחת צילו של חוק הפלת"ד ויזכה את הקורבן בפיצוי לפי חוק זה .

התנהלותו של התובע חותרת לטעמי במידה רבה תחת תכלית החקיקה וסדרי המשפט ואפשר ועולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט . לא עולה על דעתי שתובע יטעה את בית המשפט ויטען כי נפגע בתאונה בה היה מעורב רכב לא ידוע בעוד שהפרטים מצויים בידו או בידיעתו משך זמן ארוך ועקב שיקוליו האישיים הוא יבחר שלא לחושפם בכתב תביעה המוגש לבית המשפט ויעתור להטיל את נזקיו על הציבור בכללותו, באמצעות קרנית. הדבר משפיע לא רק על יסודות תום הלב ו"השקידה הסבירה" אלא אפשר שאף מקים לחובתו חזקה דיונית שאילו היו מובאים הנתונים ונשמעות עדויות המעורבים - הדברים היו פועלים לחובתו.

גם אם ניתן להבין באופן כלשהוא את השימוש בתיבה "פגע וברח" ביחס לנסיבות האירוע הרי שהיה מקום לפרט באופן מקיף בהרבה את פרטי האירוע בכתב התביעה וכן את נתוני נ יסיונות האיתור של הרכב הפוגע, לא כל שכן את מספרו שהיה ידוע לתובע זה מכבר . גם אם מילולית אפשר היה לראות בתובע משום "הולך רגל" ביחס לרכב הרי שבתיק מסוג זה היה צורך לפרט בצורה ברורה ומלאה את נסיבות התאונה מלכתחילה. טענות התובע ב מהלך שמיעת הראיות באשר לאופן התרחשות התאונה חורגות באופן כה משמעותי מהניסוח הלאקוני בכתב התביעה באופן שאפשר והיה עולה כדי הרחבת חזית. ואולם, משלא הועלתה טענה זו על ידי קרנית הרי שלא בית המשפט יעוררנה ביוזמתו.

לסיכום, התנהלותו הדיונית של התובע, מתחילה ועד סוף , הטילה צל על תום לבו ועל מהימנות גרסתו ככל שהוא מבקש לקבוע כי מדובר בתאונת דרכים וזאת מעבר לקושי המובנה בקביעה העקרונית והמהותית בשים לב לגרסתו .

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי לעניין החבות לא מצאתי להידרש בהרחבה לעדות התובע לעניין הנזק.
אציין רק כי העדות לא עוררה אמון גם בהיבט זה.
התרשמתי כי התובע מפריז בנזקיו וכי הנתונים שנמסרו על ידו אינם עולים בקנה אחד עם התיעוד הרפואי וראיות אחרות שנשמעו. לדוגמא : טענתו שאשתו נטלה חופשה בת 4 חודשים על מנת לסייע לו בתקופה הראשונית נסתרה בעדותה של אשתו בה הסתבר כי נטלה את החופשה הנטענת מחודש ספטמבר 2015 ואילך, באופן שחופשתה החלה ארבעה חודשים לאחר התאונה.

גם לעניין היקף עבודתו ואופייה ב מועד שמיעת העדות לא נתתי אמון בעדותו. התרשמתי מתיאור הדברים כי העבודה אותה הוא מבצע היום הינה מאומצת וקשה יותר מהעבודה בה עסק בעת שהיה בעל העסק ולא הוברר הסיבה בה יעסוק בעבודה כזו דווקא המחייבת נסיעה לעיר חיפה נוכח גובה השכר שבצידה . גם גובה השכר הנטען אינו מתיישב עם שיעור נכותו הרפואית של התובע ומעורר תמיהה.

גם החלק בעדותו בו לא זכר כלל פגיעה קודמת שהוצגה לו בכתף ומיד לאחר שהוצגו המסמכים בבית המשפט זכר אותה בבהירות - עורר אי אמון:
"ש. האם היו לך פגיעות קודמות בכתף?
ת. לא, אף פעם לא.
ש. היו לך תאונות קודמות?
ת. לא.
ש. אני אומרת לך שלאחר שהסתכלתי בתיק הרפואי שלך ראיתי שהיה לך במאי 2011 תאונה שנחבלת בכתף שמאל, ב-24.5.11, תאונת עבודה. והגעת לבלינסון?
ת. זה לא בכתף שמאל אלא בכתף ימין.
ש. כתוב שמאל.
ת. זה לא היה בשמאל זה היה בימין.
ש. אז איך אתה זוכר שזה היה בימין אם אמרת שאתה לא זוכר את האירוע?
ת. עכשיו כשאת אומרת לי אני נזכר" ( עמ' 13 לפרוט').

7. לעניין עדות אחיו של התובע:
לאחר שמיעת העדות אקבע כי אין לתת בה כל אמון ואני דוחה אותה. לא מצאתי לקבוע על בסיסה ממצאים עובדתיים כלשהם ככל שאלה אינם נתמכים בראיות מהימנות אחרות ואסביר.
לעניין נסיבות האירוע לא היה בידי עד זה כדי לסייע לעניינו של התובע מאחר והוא לא היה במקום במועד האירוע ולא ידע ולא זכר שום פרט ממעשיו שלו באותו מועד . כל שנאמר מפיו לעניין האירוע הינם דברים שנמסרו לו מפי התובע ומהווים עדות שמועה או מסקנות שהסיק מצפייה בסרטו נים כאלה ואחרים. אין לעדותו משקל משל עצמה או עדיפות על פני צפיית בית המשפט . ממילא ביחס לסרטון שלא הוגש כראיה מטעם התובע (מחנות התכשיטים) לא ניתן להתייחס במסגרת זו.

העד לא ידע להשיב או התחמק ממתן תשובה ברורה ביחס למרבית הנושאים עליהם נשאל .
סוגיית הפרש לוחות הזמנים "בשעונים" אותה מצא להדגיש - ביחס לפרטים אחרים בהם לא שלט כלל והתקשה להשיב - הייתה נראית בעיניי מתואמת עם העדים האחרים באופן הגלוי ביותר. גם הנתון כי הוא עצמו מסר את הנתון בדבר הפרש השעה לעורך הדין נראה בעיניי תמוה בשים לב לכך שפרטים אחרים, מהותיים בהרבה, לרבות ביחס לענייניו שלו עצמו - העד לא זכר. טענת קרנית שעלתה במהלך הדיון כי התנהל שיח כלשהוא בין העדים מחוץ לאולם הדיונים בין שמיעת העדויות השונות פגם במידה מסוימת גם במהימנותו.

מהימנותו של עד זה, שממילא לא הייתה גבוהה בעיניי, נפגמה עוד יותר בשים לב לשינוי תשובותיו והתנהגותו במעמד הדיון לאחר הערות שונות של התובע מאולם בית המשפט ופנייתו הישירה לתובע במהלך חקירתו על מנת שיסייע בתשובותיו ופרוטוקול הדיון בעניין זה מדבר בעד עצמו.
כמו כן לא ירדתי לסוף דעתו של העד מדוע התאמץ כל כך לברר למי שייך הרכב הפוגע ככל שלא מסר את הנתונים בעניין זה לאחיו בסופו של יום ? מה הייתה תכלית המאמצים אם לא על מנת למסור לאחיו את הפרטים? לא עלה בידי העד למסור שום הסבר מתקבל על הדעת ואני דוחה טענותיו בעניין זה. לדוגמא:
"ש. אנשים שהיו בסביבה דיברו מאיפה הרכב?
ת. כן. כשהבאתי את המספר של האוטו אני לא מכיר אנשים. נתתי למשטרה ואנשים אמרו מואדי סלאמה. העורך דין ידע.
ש. העורך דין אמר לכם?
ת. לא אמר לנו. אני חיפשתי.
ש. ומצאת אותו?
ת. כן. ראיתי אותו בתחנת דלק וזיהיתי את הרכב.
ש. ואתה יודע את המספר?
ת. כן. עד היום אני זוכר את המספר.
ש. נמסר לך שמדובר ברכב ששייך לאנשים מואדי סלאמה?
ת .כן.
ש. ראית את הרכב בעוד הזדמנויות?
ת. פעם אחרת ראיתי אותו בתחנת דלק בסלאמה. רציתי למלא דלק וראיתי את הרכב בצד, ראיתי את המספר רכב ושאלתי של מי הרכב ואמרו לי.
ש. מה אמרו לך?
ת. לא זוכר מה אמרו לי. אמרו לי מואדי סלאמה.
ש. אמרת לאח שלך שראית את הרכב?
ת. לא. הוא הולך לפי החוק. למה שאני אגיד לו?
ש. מה זאת אומרת?
ת. לה שאני אגיד לו? למה שאני חס וחלילה אגיד לו והוא יסבך את עצמו?".
(עמ' 25 לפרוט')

התרשמתי כי מודעות התובע לקשיים הטמונים בנושא זיהוי הרכב הפוגע והנהג הפוגע במישור הדיוני בצירוף החשש שהביע מפני הגורמים המעורבים - הביאו אותו להתערב בחקירת אחיו על מנת להדריך תשובותיו בעניין זה במהלך החקירה הנגדית . הדברים הגיעו עד כדי כך שבשלב כלשהוא בעדות נאלצתי להתרות בתובע כי אורה להוציאו מאולם בית המשפט ככל שהדברים לא ייפסקו.
ההתנהלות המתוארת במעמד הדיון פגמה מאוד במהימנות האח עד איונה כליל ואף פגמה בעקיפין במהימנות התובע ככל שהדבר נוגע לאי זיהוי הנהג ברכב הפוגע והותרת התביעה כמות שהיא כלפי קרנית בלבד .
אשר על כן לא מצאתי כי יש בעדות האח כדי לסייע לעניינו של התובע. אפשר כי ההפך הוא הנכון : בי רור זהותו של הנהג הפוגע בידי האח הביאה בפועל לכך שהתובע נמנע מלתב וע את הגורמים הרלבנטיים בכתב התביעה ואף הסתיר זהותם במהלך הדיון .

8. לעניין עדותה של גב' נבילסי:
מדובר בעדה שהסרטון ממצלמה המצויה בביתה הינו הסרטון השני שהוצג מטעם התובע.
בחקירתה הראשית טענה כי ראתה את האירוע באמצעות המצלמה בזמן אמת וכי לאחר מכן יצאה וראתה את התובע שרוע על הכביש. לאחר מכן ציינה כי ראתה את הרכב גורר את התובע (בהיפוך מסוים של לוח הזמנים).
בחקירתה הנגדית טענה כי תחילה ראתה את הרכב גורר את התובע וכי נבהלה, ניגשה לדלת וראתה את הרכב ממשיך וגורר את התובע בעוד הרכב נוסע במהירות. עוד טענה כי הספיקה לצעוק וכי לאחר מכן התובע נפל והיא ניגשה לתת לו סיוע.
לאחר שמיעת עדותה לא מצאתי כי יש בה כדי לתרום באופן משמעותי אם בכלל לעניינו של התובע, ומהימנותה ביחס לתיאור הדברים החורג ממה שרואים בסרטון נמוכה :
לעניין סוגיית הפרש השעונים התרשמתי מתיאום עדויות ברור בינה ובין העדים האחרים בעניין זה.
לעניין יתר רכיבי העדות הרי שלא מצאתי כי יש בה כדי לתרום לגדר המחלוקת מעבר למה כבר נקבע . הנתונים ממילא מצאו ביטוי בסרטון שהוצג ולא היה בעדות כדי להוסיף פרטים נוספים. מבחינת לוח הזמנים הנטען לא הוברר להנחת דעתי כיצד הספיקה העדה לראות את ההתרחשות - הקצרה יחסית - באמצעות המסך שבסלון, לגשת לדלת, לצאת החוצה ולראות את התובע עדין נגרר על ידי הרכב וייתכן שהיה עירוב מסוים בין נתונים שעלו בסרטון ובין נתונים שראתה במו עיניה.

9. עדותה של אשתו של התובע:
לאחר שמיעת עדותה של עדה זו אקבע כי אין בידי לתת בה אמון ואני דוחה אותה .
לעניין הנסיבות ברי כי אין בידה לשפוך אור מאחר והיא לא הייתה במקום והוזעקה לאחר האירוע על ידי השכנה. עדותה בחקירתה הראשית התרכזה בנושא הנזק, מצבו של התובע והסיוע שהגישה לו.
בחקירתה הנגדית העדה התקשתה באופן גלוי לעין להשיב על השאלות שהוצגו לה, לרבות השאלות הפשוטות ביותר והתחמקה ממתן תשובה ברורה למרבית השאלות. כך לדוגמא התקשתה להסביר את הקשר בין החופשה שנטלה בחודש ספטמבר אותה שנה ובין מצבו של התובע לאחר התאונה שהתרחשה 4 חודשים קודם לכן בחודש מאי .
ביחס למרבית השאלות הנוגעות לנזק טענה כי אינה יודעת או אינה זוכרת את הפרטים, לרבות הבסיסיים ביותר:
"ש. היו עוד עובדים במכולת?
ת. לא יודעת.
ש. היית באה לעזור במכולת בימים שלא עבדת בהוראה?
ת. הייתי באה לדבר איתו. לא לעזור.
ש. היית שם?
ת. כן. הייתי במכולת.
ש. אז איזה עובדים עוד ראית?
ת. מה זה קשור? אני לא זוכרת. זה לפני 4 – 5 שנים. לא זוכרת מי ראיתי שם.
ש. מישהו מהמשפחה? גיסה? אחות? אח? מישהו עבד שם?
ת. היו באים לקנות. לא זוכרת.
ש. היו עובדים שם?
ת. לא זוכרת. זה העסק של בעלי ואח שלו" (עמ' 34-35 לפרוט').

בהמשך נשאלה לעניין עזרה שהיא מושיטה לו בזמנים הסמוכים למתן עדותה ולא אלה הסמוכים לתאונה. גם בעניין בסיסי זה התקשתה העדה להשיב -
"ש. מה את עוזרת לו עכשיו?
ת. להתלבש. קשה לו. הוא לא יכול להרים את היד כמו שהיה.
ש. אז כל יום את עוזרת לו לבשו (צ"ל "ללבוש", א.ז.) את החולצה?
ת. (משתהה) כן. אני עוזרת לו.
ש. מה עוד הוא לא יכול לעשות? הוא יכול ללבוש מכנסיים?
ת. ביד אחת הוא יכול ללבוש מכנסיים.
ש. באיזה שלב ראית הטבה במצב שלו? אחרי כמה זמן?
ת. איך השתפר? (משתהה)"

כמו כן לא ידעה פרטים בסיסיים לגבי עבודתו במועד הרלבנטי למתן העדות -
"ש. מתי הוא יוצא בבוקר?
ת. כל יום משתנה. זה לפי המצב שלו.
ש. איך הוא הולך לעבודה?
ת. אני בעבודה.
ש. אז את לא יודעת מתי ואיך הוא יוצא?
ת. לפעמים הוא יוצא, כל יום משתנה. אין משהו בדרך כלל. אני בעבודה לא מדברת איתו.
ש. את לא יודעת מתי הוא יוצא לעבודה?
ת. כל יום משתנה.
ש. הוא עובד בבוקר או בערב?
ת. לפעמים ככה ולפעמים ככה. לפעמים עובדים במסעדה עד אחת עשרה בערב.
ש. איך הוא נוסע לעבודה?
ת. אין לי מושג. כל פעם זה משתנה.
ש. איך הוא הולך לעבודה?
ת. (משתהה) אם הוא לא מרגיש טוב הוא לא נוסע בכלל.
ש. ביום יום איך הוא נוסע לעבודה?
ת. לפעמים הוא נוסע ברכב שלו.
ש. הוא נוהג?
ת. (משתהה ולא משיבה).
ש. מתי הוא חוזר מהעבודה?
ת. הוא עובד כל יום שעתיים.
ש. באיזה שעה הוא חוזר?
ת. זה משתנה" (עמ' 36 לפרוט').

היה ניכר כי העדה משתהה בתשובות לשאלות מורכבות יותר או כאלה שאינן נוחות לעניינו של התובע, לרבות בעניינים יומיומיים פשוטים, שלא היה כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא תדע אותם.

החלק היחידי בחקירתה הנגדית שנאמר בשטף וברצף נגע דווקא לנתונים שמסר לה בעלה בדבר אופן קרות האירוע. ברי כי המידע עצמו הינו מפי השמועה וחסר ערך ראייתי, אולם מצאתי לציין את הדברים מאחר והם עמדו בניגוד כה בולט לכל התנהלותה של העדה בחקירתה.
התנהלותה בחלקים אחרים של חקירתה - בין היתר בנושאים הנוגעים לה עצמה, לחופשות שביקשה ועבודתה שלה – הי יתה מהוססת, איטית ורפה. רק תשובתה לשאלה בדבר נסיבות האירוע ניתנה בצורה ברורה, שוטפת ורציפה , שהיא עמדה על אמירתה בשפה הערבית, וזאת כאמור ביחס לאירוע אותו היא כלל לא ראתה. התרשמתי מתיאום עדויות ברור ביחס לעניין זה.
התרשמתי כי האמת, עם כל הכבוד והזהירות , אינה נר לרגליה בלשון המעטה ו המהימנות שיש לייחס לעדותה הינה אפסית.
10. עדותו של מר תאמר סואעד - צד ג':
ראשית יצוין כי ככל שהדבר נוגע למישור של תביעת התובע (ובאמצעותה גם בתביעת המל"ל) הרי אין בעדותו של עד זה לסייע לתובע בכל הנוגע לסוגיית הנסיבות והחבות . העד טען כי הוא לא היה נוכח במועד האירוע ועל כן לשיטתו לא יכול היה לשפוך אור כלשהוא על האירוע בפן העובדתי.

מאחר והתובע זנח עתירתו לתיקון התביעה ואין חזית בינו ובין צד ג' הרי שלא מצאתי לקבוע ממצאים לעניין החבות בעניינו של צד ג'.

מאחר ומצאתי לדחות את התביעה העיקרית כנגד קרנית אדרש אך בקצרה לגרסתו בעניין זה.
במישור של הודעת צד ג' כי לא נתתי שום אמון בעדותו של צד ג' מתחילתה ועד סופה ואני דוחה אותה מכל וכל.
התרשמתי כי מדובר בעד מתוחכם אשר הבין היטב את נקודות התורפה בתיק והתייחס לדברים בחקירתו הנגדית. לא נתתי שום אמון בטענתו כי לא היה "מרוכז" בעת החקירות של העדים האחרים או כי "לא הבין" את משמעות הדברים שנאמרו על ידם . העד דקלם במהלך חקירתו דברים שנאמרו על ידי עדים אחרים , לעיתים מילה במילה. העד תיקן את תשובותיו כל העת במהלך חקירתו הנגדית - לרבות לאחר התערבויות שונות של בא כוחו שרק פגמו במהימנותו - ונראה היה כי הדברים הולכים ומתפתחים תוך כדי מתן העדות ללא שום עיגון במציאות.

גם התנהלותו הנטענת ביחס לתביעה שהוגשה כנגדו הייתה תמוהה בשים לב לכך שטען כי לא מצא לברר, להביא מסמכים כלשהם וכיו"ב. גם התיאור לגבי הביטוח היה נראה בעיניי חסר הגיון ונעדר אמינות לפיו רכש רכב על מנת ל"זורקו" בצד למשך חודש או חודשיים. צד ג' אישר בעדותו כי הרכב בבעלותו וכי הוא עשה בו שימוש.

גם לעניין סוגיית תלושי השכר שהציג לא נתתי בעדותו שום אמון. הנתון כי מועד תחילת העבודה הנטען הוא בדיוק מועד האירוע וכל כולו נועד לכאורה להביא לידי ביטוי את אי נוכחות העד באירוע - היה נעדר כל אמינות שהיא. כפי שציינתי לעיל בשלב זה של חקירתו נראה היה כי העד מוסיף פרטים ונתונים ללא כל עיגון או אחיזה במציאות וממילא ללא תימוכין בראיות של ממש. אי ידיעת שם המעביד, הנתון כי "המעביד" ציין נתונים לא נכונים בתלושי השכר ועוד.
כל טענות קרנית בסיכומיה לעניין אי הבאת עדים או ראיות מטעם צד ג', לביסוס טענותיו ביחס לרכב, השימוש בו, שעות עבודתו וכיו"ב, פרט לגרסתו שהינה גרסה יחידה של בעל דין - מקובלות עליי במלואן.

11. ראיות המל"ל - המל"ל לא הביא ראיות משל עצמו לעניין הנסיבות והסתפק בתיק המוצגים שהגיש ביום 17.3.19. ב"כ המל"ל אף נמנע מלחקור את התובע במסגרת ההליך ובסיכומיו העלה טענות שונות אליהן התייחסתי בגוף הדיון ואתייחס בתמצית בהמשך .

קרנית ה סתפקה בראיות שנשמעו והוגשו במהלך חקירות העדים ובתעודות עובד ציבור שהוגשה מטעמה. עוד הגישה שומת הוצאותיה, שאינה כוללת את רכיב שכ"ט העו"ד.

ראיות צד ג' - העיד כאמור צד ג' והוגש תלוש שכר אחד מטעמו. כבר נדרשתי לסוגיית מהימנותו וראיותיו, לרבות אלה שלא הובאו .

12. טרם סיום חלק זה ובטרם אפנה לדיון המשפטי אתייחס בקצרה למספר טענות שהועלו בסיכומי התובע והמל"ל.

סיכומי התובע:
הפניית ב"כ התובע את בית המשפט לדעתו של כב' השופט רוזינס באשר לתחולת החזקה הממעטת כפי שהועלתה לטענת ב"כ התובע בשלבים מוקדמים יותר של ההליך טרם איחודו בפניי - עם כל הכבוד הראוי אין בדעה לא פורמאלית (או אפילו פורמאלית) של שופט מאותה ערכאה כדי לחייב מותב זה. גם הנתון כי אותה דעה נטענת כלל לא נרשמה בפרוטוקולים מעורר אי נוחות כאשר היא מובאת מפי ב"כ התובע בסיכומיו, לרבות בפן האתי , נוכח הכחשתה המוחלטת של קרנית בסיכומיה (עמ' 3 לסיכומים) ודומה כי היה ראוי להימנע מכך מפאת כבודם של כל המעורבים .

טענת התובע לעניין אי זיהוי הנהג ברכב הפוגע וחובתה של קרנית לעשות כן - טענות התובע נדחות בשים לב לדוגמאות הרבות הקיימות בפסיקה בהן קבע או אישר בית המשפט העליון את תחולת החזקה הממעטת גם כאשר הנהג הפוגע לא אותר ולא זוהה והדברים יפורטו בפרק המשפטי. סגירת תיק המשטרה בנימוק הנטען לפיו העבריין "אינו ידוע" אינה מחייבת את קרנית או את בית המשפט. בשים לב להתנהלותו של התובע שבעצמו נמנע, בכוונת מכוון, מלמסור את פרטי המעורבים באירוע שזהותם הובררה לו - מה לו כי ילין על קרנית, על בית המשפט או על המשטרה? מוטב כי הטענה כלל לא הייתה נטענת.

לעניין תיאור העדויות והראיות שהוצגו מטעם התובע - גם בעניין זה לא דייק התובע בסיכומיו. שתי עדויות לכל היותר מטעם התובע היו עדויות קבילות לעניין האירוע עצמו וה ן עדות התובע בעצמו ושכנתו. כמו כן הוגשו רק 2 סרטונים ולא שלושה. התובע נמנע מלהציג את הסרטון השלישי במסגרת חקירתו הראשית, נתון האומר "דרשני". הסרטון השלישי הוצג רק בשלבים מאוחרים של חקירתו הנגדית וממילא לא הוגש כראיה מטעמו. בזהירות הראויה אציין כי מצאתי את ההפניה בסעיף 31 לסיכומי התובע בעניין זה כמטעה ואין לי אלא להתפלא על ב"כ התובע.

הקמת חזקה דיונית כנגד קרנית בשל אי הצגת הנהג כעד חיוני מטעמה - בעניין זה לא ירדתי לסוף דעתו של התובע בשום צורה שהיא. התובע טוען בסיכומיו כי היה על קרנית לאתר את נהג הרכב הפוגע - זהות שהוא עצמו נמנע בעקביות מלחוש פה ואף נרתע במהלך שמיעת הראיות מלקשר את צד ג' כנוסע/לקוח באותו אירוע, הגם שלטענתו זיהה אותו בוודאות בשלבים מוקדמים יותר. האם התובע מצפה כי קרנית תיעשה את מלאכתו בעוד הוא עצמו לא רק שאינו מדייק בניסוח כתב התביעה ואינו חושף את כל הנתונים הידועים לו אלא אפשר שגם מכשיל את קרנית בבירור זהות הנהג? מדובר בטענה מקוממת שאני דוחה אותה מכל וכל. לגופם של דברים אין מדובר בעד חיוני מטעם קרנית, שהצליחה לעמוד ברף הדרוש לה באמצעות הראיות הקיימות.

מאזן ההסתברויות - כל האמור בסעיף 46 לסיכומי התובע אינו ברור לי כלל ועיקר. הדברים עמומים וסותרים את עצמם מתוכם פנימה בעת ובעונה אחת. מצד אחד התובע טוען כי הייתה לנהג ולנוסע "סיבה טובה להימלט בחופזה מהמקום" ומצד שני נטען כי ההימלטות נעשתה "בלא כל מניע למעשה מכוון". נראה לי כי בסיכומיו התובע ניסה לראשונה להתמודד עם סוגיית החזקה הממעטת וגילה שהראיות שהובאו מטעמו אינן מסייעות בידו.

סיכומי המל"ל:
תהיות שהעלה המל"ל לעניין גרסת התובע והנהג הלא ידוע - המל"ל בסיכומיו העלה טענה (שהתובע בעצמו לא העלה) לעניין יכולתו או אי יכולתו של הנהג להבחין בתובע שעה שבא במגע עם הרכב. מדובר בטענה שנסתרה מתוך הראיות האחרות לרבות עדות התובע בעצמו שטען כי הכניס ראשו וכיו"ב . יתרה מכך: כפי שציינתי כבר לעיל, ב"כ המל"ל כלל לא חקר את התובע, בסוגיה זו ובכלל, על כל המשתמע מכך. הטענה בסיכומיו הינה טענה בעלמא, העומדת בניגוד לממצאים עובדתיים שלא היו כלל במחלוקת. היא אף עומדת בניגוד לטענת התובע בסיכומיו (סעיף 46) לפיה התובע סבר שהייתה לשני האנשים המצויים ברכב "סיבה טובה להימלט".
פסיקת בתי משפט השלום אליה הפנה המל"ל - עם כל הכבוד הראוי, חלק ניכר מהפסיקה אליה הפנה המל"ל בסיכומיו אינה מחייבת ואינה מנחה בית משפט זה.

טענות המל"ל כלפי ב"כ קרנית ואופן חקירתה הנגדית את התובע (סעיף 11 לסיכומים) - לא מצאתי ממש בטענות ב"כ המל"ל לעניין חקירתה הנגדית של ב"כ קרנית את התובע ובחינת הפרוטוקול מעלה שאף לא הועלו התנגדויות בזמן אמת לאופן הצגת השאלות. אזכיר כי ב"כ המל"ל לא ביקש לחקור את התובע לאחר חקירת ב"כ קרנית ולא פעל לבחון גרסתו במעמד שמיעת הראיות אלא העלה תהיותיו בשלב דיוני בו אין לתהיות כל משקל משל עצמן . דרך חקירתה של קרנית הלמה את היות חקירתה חקירה נגדית וה ייתה פתוחה הדרך גם בפני ב"כ התובע להבהיר הנדרש בחקירה חוזרת, אילו סבר שיש צורך בכך.

מהפן העובדתי למבחן המשפטי: האם האירוע נשוא התביעה חוסה בצילו של חוק הפלת"ד ?
13. כבר נקבע לפני ימים ימימה ברע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532 (1996) כי סיווגו של אירוע כתאונת דרכים , החוסה תחת צילו של חוק הפלת"ד , טעו ן בחינה עובדתית ויישום משפטי של שלושת השלבים הקבועים בהגדרה שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד:
בשלב הראשון - בחינת האירוע על פי ההגדרה הבסיסית;
בשלב השני - בחינת תחולתן של איזו מבין החזקות המרבות להגדרה הבסיסית, כ כל שהן רלבנטיות בנסיבות המקרה הספציפי;
בשלב השלישי - ככל שעלה בידי התובע לצלוח את שני השלבים הראשונים או איזה מהם, נדרשת בחינת תחולת ה של החזקה הממעטת שעניינה "תאונה במתכוון". משמעותה המעשית של החזקה הממעטת היא כי גם אם הניזוק נפגע בנסיבות המהוות תאונת דרכים על פי ההגדרה הבסיסית או אחת החזקות המרבות הרי שככל שיוכחו יסודות החזקה הממעטת - הוא לא יהיה זכאי לפיצוי בגין נזקיו על פי חוק הפלת"ד. ובלשון כב' השופט ריבלין : מדובר ב" מיעוט הגובר על הכול" (א. ריבלין תאונת הדרכים (מהדורה רביעית, 2011) עמ' 333 ואילך, להלן - ספרו של ריבלין).

הרציונל העומד מאחורי החזקה הממעטת הינו היבט נוסף של הרציונל שאפיין את כל תיקון 8 לחוק, והוא צמצום ההגדרה "תאונת דרכים" לממדיה הטבעיים והסבירים, ו הוצאתם של אירועים שונים מהגדרת תאונת הדרכים, ככל שהם אינם נובעים ישירות משימוש ברכב למטרות תחבורה ו אינם מגלמים היבט של סיכון תעבורתי. המחוקק מצא לתקן את החוק באופן מקיף נוכח פרשנות רחבה שניתנה לאירועים שונים על ידי בתי המשפט עובר לאותו תיקון. המחוקק סבר, והבהיר כוונתו בתיקון 8, כי לא התכוון להחיל על חלק מאותם אירועים א ת ההסדר הייחודי שבחוק הפלת"ד, המעניק פיצוי לניזוק מבלי להידרש לשאלת קיומו של אשם. החזקה הממעטת, המבטאת את רצונו של המחוקק להוציא את סוגיית המעשה המכוון מתחום תאונת הדרכים לפי חוק הפלת"ד, הינו אחד ההיבטים של אותו רציונל ושל אותה תכלית, והוא מ גלם את המדיניות המשפטית הראויה בעיני המחוקק שבית המשפט נדרש ליישמה.

לאחר תיקון 8 לחוק הפלת"ד, אכן החלה מגמה של צמצום בפסיקת בתי המשפט ביחס ל מקרים שיוכרו כתאונת דרכים וזאת על פני קשת רחבה של נושאים והגדרות הכלולים בחוק:
כך לעניין לדוגמא פרשנות התיבה "שימוש ברכב" העולה מההגדרה הבסיסית - ר' סקירתה המקיפה של כב' השופטת וילנר ברע"א 9136/17 פלוני נ' פלוני (פסק דין מיום 4.3.18);
כך לעניין החלת החזקה שעניינה "ניצול הכוח המכאני של הרכב" ושמירת "הייעוד המקורי" בכל הנוגע לשימוש מאולתר בייעוד הלא תחבורתי של רכבים דו תכליתיים - ר' לדוגמא פסק דינה של כב' הנשיאה (בדימוס) גילאור בת.א. (חיפה) 15041-1-08 שמואל שטרן נ' אלי חלביה (פורסם בנבו, פסק דין מיום 5.10.11) , שאושר בבית המשפט העליו ן ובנושאים נוספים.

מגמת הצמצום שהתווה המחוקק בתיקון 8, שיושמה על ידי בית המשפט העליון וממנו חלחלה לערכאות הדיוניות - היא שעומדת לנגד עיני בית המשפט בבואו להכריע במקרה מסוג זה.
ברקע ההכרעה צריכות לרחף כל העת השאלות העקרוניות ה עומדות בבסיס תכלית החקיקה :
האם זהו מסוג המקרים שהמחוקק התכוון כי חוק הפלת"ד יחול עליהם במישור של צמצום הגדרת "תאונת הדרכים"?
האם זהו המקרה שיש לראות במערכת הנסיבות העובדתית משום תאונת דרכים המזכה בפיצוי ?
האם ההתנהגות העולה מהנסיבות העובדתיות של תיק זה הינה כזו שתקנת הציבור לא תיפגע כתוצאה מהכרה בה כ"תאונת דרכים" או שמא מדובר בפסול מוסרי (של הנוהג ברכב), שאין לתת לו יד במסגרת הליך מסוג זה, על אף המחיר האישי והכלכלי שמשלם קורבן ההתנהגות?

14. החזקה הממעטת הינה חלק מתיקון 8 והיא פורשה ויושמה על ידי בית המשפט העליון בשורה ארוכה של פסקי דין, שמקצתם יובאו בפסק דין זה. בית המשפט נדרש ברבות השנים לפרשנות ופסיקה ביחס לכל יסוד ויסוד הכלול בחזקה ו ליישומה בנסיבות של מקרים מגוונים.
בפסק הדין המנחה ע"א 2199/99 עזבון לזר נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נו (1) 938 (2001) נקבע כי תכליתה של החזקה הממעטת היא:
"להוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה... בנסיבות בהן נגרמת פגיעה עקב מעשה הנעשה במכוון כדי לגרום נזק לאדם אחר, השימוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים".

מפאת חשיבותה לענייננו, אביא את ההגדרה למושג "תאונת דרכים" הקבועה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד במלואה, כאשר הסיפא של ה הגדרה דנה בחזקה הממעטת בה אנו דנים:
"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי" (ההדגשות לא במקור, א.ז.) .
נטל ההוכחה ביחס להגדרה "תאונת הדרכים" על שלושת שלביה :
על מנת להבהיר את הנושא כבר בפתח הדיון, יובהר שנטל ההוכחה ביחס לשני השלבים הראשונים הקבועים בהגדרה הבסיסית ו/או החזקות המרבות - מוטל על התובע. שיעור נטל ההוכחה הוא מאזן ההסתברויות.
הנטל בדבר הוכחת החזקה הממעטת מוטל על הגורם הטוען לקיומה, במקרה זה: קרנית . שיעור נטל ההוכחה המוטל על קרנית גם הוא מאזן ההסתברויות ולא יותר מכך. עם זאת, על פי הפסיקה מצופה כי בשים לב לנפקות הקביעה ביחס לניזוק, גרסת קרנית תהיה סבירה יותר מן הגרסה האחרת באופן המטה את הכף לטובתה . פירושו המעשי של הדבר הוא שאין מדובר ברף הוכחה שונה ביחס לחלקי ההגדרה השונים. רף ה הוכחה הוא אותו רף בדמות מאזן ההסתברויות אלא שבכל הנוגע לחזקה הממעטת נדרש יישום קפדני יותר של אותו רף כך ש ניתן יהיה לקבוע שגרסת קרנית מסתברת יותר מגרסת הניזוק (ר' ספרו של ריבלין בעמ' 343).

יסודות החזקה הממעטת ויישומה בפסיקת בית המשפט העליון:
כב' השופט ריבלין כעולה מספרו ומפסיקותיו בנושא זה, מחלק את החזקה הממעטת כפי שהוגדרה בחוק לשלושה רכיבים הטעונים הוכחה :
ביצוע מעשה מכוון;
מטרת אותו מעשה הייתה לגרום נזק לגופו או לרכושו של הניזוק;
הנזק שנגרם לניזוק הינו תוצאה ישירה של המעשה המכוון להבדיל מהשפעתו של המעשה על השימוש ברכב (הסיפא לרכיב זה מהווה בפועל מעין סייג שאם מתקיים לא תחול החזקה הממעטת).

ביצוע מעשה במתכוון ומטרת המעשה :
לעמדתו של כב' השופט ריבלין בספרו (עמ' 337 ואילך), וכעולה מהפסיקה הדנה בעניין, הרי שהמושג "במתכוון" צריך להתייחס ל כוונה לגרימת הנזק לגוף או רכוש וזאת מבלי להידרש לשיעור הנזק שנגרם בפועל (אם חמור יותר או קל יותר מהכוונה המקורית של הפוגע).
עוד נקבע כי יש לפרש את המונח "במתכוון" באופן מצמצם על מנת שיקיף רק את המקרים שעמדו ברקע תיקון החקיקה דהיינו : מקרים שטעמים של מדיניות משפטית ותקנת הציבור אינם יכולים להסכין עם הכפפתם לחוק הפלת"ד.

ניתן לבחון זאת במשקפיים של "פסול מוסרי", כלומר : האם המעשה המכוון הנטען הוא פסול מוסרית באופן המצדיק שלילת פיצוי מהניזוק על פי חוק הפלת"ד מאחר ופיצוי כזה ישמש כסות למעשים פסולים ולא חוקיים. ברי כי קביעה שכזו בדבר תחולת החזקה הממעטת - הגם שאין ספק שהיא ראויה במישור הציבורי, הכלכלי והערכי - גוררת עמה פגיעה כספית בניזוק, שאינו יכול לתבוע נזקיו על פי חוק הפלת"ד, פגיעה אשר מתווספת לפגיעה הפיסית שספג (ר' ספרו של ריבלין עמ' 337). משכך, נדרש בית המשפט לבחון היטב את סוגיית תחולת החזקה הממעטת ולהזהיר עצמו היטב טרם החלתה על נסיבות מקרה ספציפי .

למרות שהחוק נוקט במונח כוונה הרי שהפסיקה קבעה כי אין חשיבות ל מניע העומד מאחורי הכוונה לפגוע ויש להבחין הבחן היטב בין שני רכיבים אלה. כב' השופט ריבלין בספרו מתעכב על היבט זה, מצביע על שורה מקרים ודוגמאות בפסיקה ומסביר כי :
"המניע העומד מאחורי הכוונה לפגוע - אין לו חשיבות; כל עוד מדובר במעשה מכוון שגרם ישירות לנזק - אין זו תאונת דרכים כמשמעותה בחוק... גם מקום בו המטרה לפגוע בתובע הייתה מטרה משנית לכוונה אחרת - למשל, גניבת רכבו של הנפגע והימלטות עם הרכב - אין לכך נפקות; דרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר הפגיעה ב"אותו אדם", כלשון החוק, היא אמצעי להשגת מטרה אחרת. גם במקרה זה תחול החזקה הממעטת בדבר מעשה מכוון ולא תהא תחולה לחוק הפיצויים. על כן לא הוכרה תביעתו של מי שהבחין באדם זר היושב ברכבו, נאחז ברכב כדי למנוע את גניבתו, ונפל כאשר הרכב היה בנסיעה. נפסק כי, ככלל, אין להידרש למניע שעומד מאחורי גרימת התא ונה המכוונת. רצונו של הגנב להפיל את התובע כרוך בקיומו של רצון לפגוע בו ואין להפריד בין השניים. רצונו של אדם להפיל את מי שתלוי מבחוץ על הרכב שקול לרצון לפגוע בו. העובדה שמעשה הנסיעה היה טפל למעשה הגניבה אינה מעלה ואינה מורידה. באורח דומה, במקרה בו ניסה אדם לעצור רכב נמלט על ידי שנתלה בו, נפל ונהג, נפסק כי לא ניתן להפריד בין רצונו של הנהג הנמלט לברוח מן המקום, תוך ניעורו של המנוח מן הרכב כדי להפילו, לבין הכוונה לפגוע בו. אין כל חשיבות - כך נפסק - לשאלה מה המניע שע ומד מאחורי הרצון לפגוע באחר; נסיעתו של הנתבע בעוד המנוח תלוי מחוץ לרכב, גרמה לפגיעה במנוח באופן ישיר ולא בדרך השפעתה על השימוש ברכב. התוצאה הייתה שהתביעה במסגרת חוק הפיצויים נדחתה"...
נפסק כי דרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר הפגיעה ב'אותו אדם'- הפגיעה המכוונת - היא אמצעי להשגת מטרה אחרת, שכן ככלל, אין להידרש לשאלת המניע העומד מאחורי גרימת התאונה המכוונת. ואכן הנתבעת טענה במקרה זה: "מה לי נסיעה פראית בזיגזג כשאדם תלוי על חלון הרכב ומה לי נסיעה לאורך עשרות מטרים כשאדם שרוע ונאחז בציפורניו במכסה המנוע – זו גם זו כוונתן אחת היא -'להיפטר' מאותו אדם הנאחז ברכב על מנת שלא יפריע להשלמת מעשה הגניבה". כאמור, בדומה למקרים שנדונו בפרשות בלבן ורשיד סאמי, אף בפרשה זו, נקבע כי קיומה של כוונה מצד הגנב לגרום נזק גופני לנפגעת, היא מסקנה ברורה ומסתברת ממעשיו" .
(ספרו של ריבלין, עמ' 338-339).

הסייג הקבוע בסיפא של ההגדרה - הנזק שנגרם לניזוק כתוצאה ישירה מן המעשה המכוון אלא אם הוא השפיע על השימוש ברכב:
מטרת המחוקק בתיקון 8 הייתה להוציא מגדר תחולת החוק את כל אותם אירועים שלשיטתו אינם מגלמים או אינם צריכים לגלם סיכון תעבורתי מפניו מיועד חוק הפלת"ד להגן על הנפגעים. משכך, הסייג המצוי בסיפא של ההגדרה הדנה בחזקה הממעטת, מתייחס למצב בו המעשה המכוון השפיע על עצם השימוש ברכב ובעשותו כן החזיר את הפגיעה בניזוק אל מעגל הסיכונים התחבורתיים. חזרה אל אותו מעגל של סיכון תחבורתי (אותו סיכון העומד ברקע תכלית החקיקה) משיבה את הניזוק לתחומי חוק הפלת"ד ושבה ומפקיעה את החזקה הממעטת.

ברי כי הדברים לעיתים אינ ם פשוטים ומצויים בתחום "אפור" המצריך פרשנות ושיקול דעת בכל מקרה לגופו . כב' השופט ריבלין מציין בספרו מספר דוגמאות על מנת להמחיש את הדברים:
"ירייה שכוונה לראשו של נוהג ברכב ופגעה בו ישירות - אינה בגדר תאונת דרכים. ירייה שכוונה לעברו ולא פגעה בו אך גרמה לו לאבד את השליטה על הרכב, להתהפכות ולנזק - הרי זו תאונת דרכים. .. ההבחנה שעושה היום החוק, בין נזק שארע כתוצאה ישירה ממעשה שנעשה במתכוון, לבין נזק שנגרם לא על ידי המעשה עצמו כי אם על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי, מחייבת את המסקנה, כי מקום שהמעשה המכוון בא לידי ביטוי בעצם השימוש (למשל נסיעה) יהא זה ראוי לומר כי הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש" ...
במקרה אחר הבחין התובע באדם המנסה לגנוב פירות ממטעיו. לאחר שניסה התובע לע צור בעדו, פגע בו הגנ ב באמצעות רכבו ונמלט מהמקום. תביעתו של הנפגע לפי חוק הפיצויים נדחתה. נפסק כי לא ניתן לקבל את ההבחנה שביקש התובע לעשות בין המעשה לבין השימוש ברכב, שכן במקרה זה המעשה - הדריס ה - הינו עצם השימוש ברכב. קרי, המעשה המכוון והשימוש ברכב - חד הם. מכאן שהנזק שנגרם לתובע הינו תוצאתו הישירה של המעשה והסיי ג לחזקה הממעטת אינו חל על עניינו. המאורע מוצ א על כן מגדרו של חוק הפיצויים ". (ספרו של ריבלין עמ' 345-347).

החזקה הממעטת בפסיקת בית המשפט העליון:
שורה של החלטות ופסקי דין בנושא החזקה הממעטת בחנו מקרים שונים, בחלקם דומים מאוד למקרה שבפניי, ואת אופן יישום ההגדרה על הנסיבות המשתנות בכל מקרה. על מנת להקל על יישום ההלכות הקיימות על המקרה שבפניי אסקור בקצרה את ההלכות המרכזיות הרלבנטיות, שחלקן תואמות באופן מלא את מצב הדברים המשפטי והעובדתי כאן , וחלקן מצאו ביטוי בסיכומי מי מהצדדים.

בפסק הדין שניתן ברע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יעקב בלבן ואח' (פורסם בנבו, פסק דין מיום 21.9.09 , להלן - פסק דין בלבן) על ידי הרכב של שלושה שופטים בראשות המשנה לנשיאה (כתוארו אז), כב' השופט ריבלין , נקבעו הלכות מרכזיות בעניין החזקה הממעטת לרבות הקביעה שאין להידרש למניע העומד מאחורי גרימת התאונה המכוונת; גם במקרה בו הנוהג ברכב לא נתפס ולא נשמעה גרסתו עדין ניתן ללמוד על כוונותיו מהתנהגותו במישור העובדתי; התנהגות המגולמת בנסיעה פרועה מביאה במישרין לנזק ואינה מהווה השפעה על השימוש ברכב. באותו עניין נקבע שהתנהגותו של הנוהג ברכב מלמדת באופן ברור על כוונותיו ויש בכך כדי לעמוד במאזן ההסתברויות הנדרש מקרנית ולהביא לדחיית התביעה.

מחמת דמיון המקרה לעניין שבפניי יפורטו העובדות והקביעות המשפטיות שנקבעו בהלכת בלבן .
בפסק דין בלבן נדון מקרה בו הניזוק שהה במשתלה והבחין כי אדם זר מצוי ברכבו (להלן - הגנב) . הניזוק רץ אל הרכב ונאחז בו על מנת למנוע את גניבתו. באותו שלב החל הגנב בנסיעה תוך שהוא מאיץ ונוסע באופן פראי. לאחר מרחק מסוים נפל הניזוק מהרכב ונפגע מגלגליו. הגנב (שנהג ברכב) לא נתפס ועל כן התביעה הוגשה כנגד קרנית.
בית המשפט המחוזי קבע כי החזקה הממעטת אינה חלה מהנימוקים שצוינו על ידו לרבות אי זיהוי אלמנט ה"כוונה" בשים לב לכך שהגנב לא נתפס ולא נשמעה גרסתו. עוד נקבע על ידי הערכאה הראשונה שפרק הזמן הקצר על פניו נמשך האירוע כולו לא איפשר גיבוש אותה "כוונה" אצל הגנב; הועלו נימוקים לעניין תחולת הסייג לחזקה הממעטת; המטרה העיקרית של הפעולה שהיא גניבת הרכב ולא הפגיעה בניזוק וכו'.

בית המשפט העליון באותו עניין קיבל פה אחד את ערעורה של קרנית והפך את מרבית קביעותיו של בית המשפט המחוזי בקובעו כי:
"...דרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר הפגיעה ב"אותו אדם" – פגיעה מכוונת – היא אמצעי להשגת מטרה אחרת, וככלל, אין להידרש לשאלת המניע שעומד מאחורי גרימת התאונה המכוונת (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: סדרי דין וחישוב הפיצויים 244 (מהדורה שלישית, 1999)).

6. תיאור ההתרחשות במקרה שלפנינו, כפי שהוא עולה מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, מלמד על כוונה לפגוע במשיב 1. הגנב ביקש להימלט מאחיזתו של המשיב 1. הוא ביקש לנער אותו מן הרכב הנוסע. כוונה זו, שהיא כוונה לפגוע במשיב 1, אמנם משנית לכוונתו של הגנב להימלט עם הרכב, אך לכך כאמור אין נפקות. הגנב נהג ברכב בפראות, תוך שהוא מאיץ את נסיעתו ונוסע בזיגזג, וכל זאת בעת שהמשיב 1 תלוי על הרכב מבחוץ. עובדות אלה הוכחו לפני בית המשפט קמא באמצעות ראיות מתאימות ונראה כי אין לגביהן מחלוקת. המסקנה המתבקשת מכך כאמור היא שהגנב ביקש להפיל את המשיב 1 מהרכב. רצונו של הגנב להפיל את המשיב 1 כרוך בקיומו של רצון לפגוע בו באופן שאינו ניתן להפרדה. לאור מטרת החזקה הממעטת נשוא הדיון – הוצאת התאונה המכוונת מגדרו של חוק הפיצויים – ברי כי רצון להפיל אדם התלוי מבחוץ על רכב נוסע שקול לרצון לפגוע באותו אדם. המניע הסופי שעמד מאחורי התנהגותו של הגנב היה אמנם הימלטות עם הרכב, אך בסופו של דבר רצה הגנב לפגוע במשיב 1, ולו כאמצעי לקידום ההימלטות.

המשיבים טוענים כי מאחר שהגנב לא נתפס, וגרסתו לא נשמעה, אין כל אפשרות לדעת מה היו כוונותיו. אין בידינו לקבל טענה זו. התנהגותו של הגנב במקרה זה מלמדת באופן ברור על כוונותיו. אמנם, לא ניתן לשלול בוודאות גמורה תרחישים אחרים – כגון שהגנב אינו מודע לסיכון שבנפילה מרכב נוסע או שלא ראה את המשיב 1 נתלה על הרכב, אולם אלה תרחישים בלתי סבירים, ואף דחוקים. הנטל המוטל על המבקשת הוא להוכיח את כוונת הגנב לפי מאזן ההסתברויות, ובכך היא עמדה. לאור מסקנה זו, הדיון בשאלה אם התגבשה גם כוונה לפגוע ברכושו של המשיב 1 אינו דרוש עוד לשם הכרעה, ועל-כן לא נידרש לו.

7. כעת יש לעבור לבחינת השאלה השנייה: האם "הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי"? "המעשה", בענייננו, הוא הנסיעה הפרועה בזיגזגים. צורת נסיעה זו היא שגרמה לנפילתו של המשיב 1 ולנזק שנגרם לו. אמנם גם גניבת הרכב היא מעשה מכוון, אולם הנהיגה הפרועה אינה "השפעה" של גניבת הרכב. צורת הנסיעה היא אקט רצוני של הגנב, אשר גרם במישרין לפגיעה במשיב 1. העובדה שמעשה הנסיעה הוא טפל למעשה הגניבה, כאמור, אינה מעלה ואינה מורידה".

כל הדברים האמורים יפים אחד לאחד גם לעניין שבפניי.
מקרה נוסף, דומה גם הוא לענייננו, נדון ברע"א 10907/08 עזבון המנוח רשיד סאמי נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ( פורסם בנבו, החלטה מיום 19.10.09, להלן - עניין המנוח רשיד סאמי):
שם נדון מקרה בו רוכש סמים נהג ברכב ועצר בסמוך לתובע המנוח שמכר את הסמים לצורך ביצוע העסקה. לאחר ביצוע העסקה החל הרוכש/הנהג לנסוע על מנת לברוח מהמקום. תוך כדי כך הבחין התובע המנוח כי שטר הכסף שקיבל מהנהג או מי ממי שישב לצדו הוא שטר מזויף וניסה לעצור את הרכב תוך כדי שהוא קופץ על החלון הקדמי ונאחז בו. לאחר מספר שניות נשמעה אחיזתו והוא נפל ונפטר כתוצאה מפגיעתו.
בית משפט השלום קבע על בסיס הראיות שהיו בפניו כי הנהג האיץ את נסיעת הרכב בעוד המנוח תלוי מחוץ לרכב במטרה להפילו ומשכך הוכחה כוונתו לפגוע במנוח והוחלה החזקה הממעטת.
בית המשפט המחוזי אישר מסקנה זו.

בית המשפט העליון לא מצא לשנות מקביעות הערכאות הדיוניות והבהיר עוד כי :
"לא ניתן להפריד בין רצונו של המשיב 2 לברוח מן המקום תוך ניעורו של המנוח מן הרכב בו נתלה לבין רצונו להפיל את המנוח, ובוודאי שלא ניתן להפריד בין רצונו להפיל את המנוח לבין כוונתו לפגוע בו. אמנם, ייתכן כי המשיב 2 רצה להפיל את המנוח – ובכך לפגוע בו – רק כאמצעי לשם קידום בריחתו מן המקום. אולם בכך אין ולא כלום. לאחרונה התייחס בית משפט זה לחזקה הממעטת בנסיבות דומות וקבע כי "הכוונה הנדרשת יכולה להיות גם משנית למטרה עיקרית אחרת", שכן אין כל חשיבות לשאלה מהו המניע העומד מאחורי הרצון לפגוע באחר (רע"א 1117/09 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בלבן (טרם פורסם, 21.9.2009)) ".

גם האמור בפסק דין זה עולה בקנה אחד עם הממצאים העובדתיים שנקבעו בתיק זה.

גם לעניין אופן הפגיעה ומקור הפגיעה דהיינו האם מהרכב עצמו או מהנפילה על הרצפה נדרש בית העליון וזאת במסגרת רע"א 9108/11 יוסף ברששת נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם בנבו, החלטה מיום 13.3.12, להלן - עניין ברששת). אני מציינת את הדברים מאחר ובחקירתו הנגדית טען התובע כי אינו יודע כיצד או ממה נפגע. אין בטענה זו כדי לסייע לתובע בשים לב לכך שבעניין ברששת נקבע כי החזקה הממעטת חלה על נסיבות אותו מקרה וכי :
"המסכת העובדתית שנקבעה בבית משפט השלום מלמדת כי אחיזתו של המבקש בדלת הרכב נשמטה שעה שלחץ נוטל הרכב בעוצמה על דוושת הגז והחל לנסוע במהירות. עקב זאת, כך קבעו הערכאות דלמטה, נפל המבקש על הקרקע בעוצמה ונחבל בכל חלקי גופו. המסקנה המתבקשת מכך היא שנוטל הרכב ביקש להפיל את המבקש מהרכב, והעובדה כי המבקש נפגע מעצם הנפילה, ולא מהרכב, אינה מעלה ואינה מורידה. רצונו של הנוסע להפיל את המבקש כדי לאפשר את נטילת הרכב כרוך בקיומו של רצון לפגוע בו (ראו פרשת בלבן, סעיף 6 לפסק הדין). ככלל, דרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר הפגיעה ב"אותו אדם" – פגיעה מכוונת – היא אמצעי להשגת מטרה אחרת, ואילו המניע העומד מאחורי גרימת התאונה המכוונת – אין לו חשיבות (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: סדרי דין וחישוב הפיצויים 338 (מהדורה רביעית, 2012)). בענייננו, המניע הסופי שעמד מאחורי התנהגותו של הנוסע היה אמנם הימלטות עם הרכב, אך בסופו של דבר רצה הנוסע לפגוע במבקש, ולו כאמצעי לקידום ההימלטות. בנסיבות אלו קמה החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, ויש לראות במאורע כ"תאונה מכוונת".
7. אשר לכלל המסייג את החזקה הממעטת, לפיו לא תחול החזקה מקום בו "הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי", הרי שאין הוא מתקיים במקרה שלפנינו. "המעשה", בענייננו, הוא לחיצת הנוסע על דוושת הגז ונהיגה במהירות גבוהה. פעולות אלה הן עצמן שגרמו במישרין לנפילת המבקש ולנזק שנגרם לו, ולא ניתן לראות בתוצאה זו כאילו נבעה מ"השפעה" גרידא של מעשה גניבת הרכב על השימוש ברכב (ראו גם פרשת בלבן (שם, סעיף 7 לפסק הדין)).
העולה מכל האמור לעיל הוא כי המאורע נושא תביעה זו אינו מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים".

עוד יצוין כי גם בעניין ברששת הנוסע, שביקש לגנוב את הרכב , לא נתפס וזהותו נותרה עלומה . ואולם , לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה בשים לב למסקנה המסתברת שניתן היה להסיק ממעשיו, כפי שהתקבלה על דעת שלוש הערכאות.

התייחסות לחזקה הממעטת בפסיקות בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין זה מהעת האחרונה:
להשלמת הסקירה, והגם שלטעמי המקרה דנן הוא מקרה קלאסי הנופל בגדר החזקה הממעטת כעולה מיישום ההלכות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון, אתייחס לשתי החלטות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בעת האחרונה.
הראשון הוא פסק דין שניתן בע"א (חיפה) 54908-09-19 פלוני נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם בנבו, פסק דין 23.1.20) :
באותו עניין בית משפט השלום בעכו (כב' השופט הבכיר נאסר) קיבל את עמדת קרנית כי מדובר באירוע המקיים את החזקה הממעטת ודחה את תביעת התובע.
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור התובע וקבע כי האירוע עולה בגדר "תאונת דרכים" שהחזקה הממעטת אינה חלה לגביו . בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופטת אלון, סקר את ההלכות השונות, שחלקן פורט גם לעיל, וקבע כי במישור העובדתי מאזן ההסתברויות אינו נוטה לטובת קרנית וזאת נוכח עמימות הנסיבות באותו מקרה.
יש לאבחן את הדברים מהמקרה שבפניי אשר אינו מציף עמימות עובדתית לעניין הנסיבות ודווקא הסרטון שהציג התובע בעצמו, כראיה מטעמו, מלמד על התנהגות הנהג (בין שמדובר בצד ג' ובין שלא) ועל המסקנה הנלמדת מהתנהגותו באשר לכוונתו כפי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון.

ברע"א (מחוזי חיפה) 10741-10-19 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, 24.11.19) , דחה בית המשפט המחוזי , מפי כב' השופטת נאות - פרי , בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט פרידמן).
בית משפט השלום דחה את טענת חברת הביטוח להחלת החזקה הממעטת על נסיבות המקרה וקבע כי מדובר בתאונת דרכים .
בית המשפט המחוזי קבע כי באותו עניין נוצר צירוף נסיבות עובדתי לא שגרתי, שיש לאבחן אותו מפסיקת בית המשפט העליון שהובאה לעיל, שגם היא פורטה בהחלטה. בין השאר ציין בית המשפט -על דרך השלילה - כי לא מתקיימות נסיבות המצדיקות החלת החזקה הממעטת בין היתר מאחר ו :
"התובע לא הגיע לכיוון הנתבע על מנת למנוע ממנו לנסוע, לא עמד בדרכו של הנתבע על מנת למנוע ממנו לנסוע, לא חסם בגופו את נתיב הנסיעה.. . לא היה מגע בין התובע לבין הטנדר עד ל פגיעה במטרה לעצור את הטנדר (כלומר, שהתובע לא הניח את ידיו על הטנדר במטרה למנוע את נסיעתו) ולכן המקרים שונים... יש לאבחן את המקרה בו עסקינן מהמקרים האחרים שבהם נקבע כי קמה החזקה הממעטת ".

בענייננו אזכיר שהתובע נאחז ברכב, במטרה למנוע מהלקוח להימלט, היה מגע נמשך בינו ובין הרכב (שכלל לא עצר) וכיו"ב.

מן הכלל אל הפרט
15. לאחר קביעת המסכת העובדתית בתיק זה וסקירת הפסיקה הרלבנטית לבחינתו, כל שנותר הוא ליישם את מכלול הנתונים העובדתיים וההלכות המשפטיות על המקרה שבפניי.
בראי ההלכות שהובאו לעיל, שחלקן מתארות נסיבות דומות, שלא לומר זהות (דוגמת כעניין עזבון המנוח רשיד סאמי) , לנסיבות שבפניי ועל בסיס הראיות שהובאו ומידת המהימנות שמצאתי ליתן לעדים השונים, הרי שבמקרה שבפניי בשלו התנאים לקבוע קיומה של החזקה הממעטת. כבר פורט לעיל כיצד הנסיבות השונות שהוצגו בפסיקה עולות בקנה אחד עם הנתונים שהובאו בתיק זה ואסכם את עיקרי הדברים בקצרה .

במקרה דנן הוכח - מפי התובע - כי הוא מכר מוצר ל לקוח ברכב ומיד לאחר יציאתו של הלקוח מבית העסק הבחין התובע שהשטר שניתן לו הינו מזויף. על כן התובע רץ החוצה על מנת לתפוס את הלקוח ומצא כי הלקוח נכנס לרכב הפוגע, למושב הנוסע .
התובע אישר בעדותו כי אחז ברכב הפוגע, אם באזור החלון הקדמי ואם באזור מרוחק מעט יותר מכך, אבל הכול לצורך אותה מטרה והיא: למנוע את בריחת הלקוח ברכב. התובע התקשה לדייק האם הרכב באותו שלב כבר החל בנסיעה אולם עמד על טענתו כי הספיק להחליף מילה עם הלקוח לגבי השטר וכי שמע את הלקוח/הנוסע אומר לנהג באותו מעמד: "תברח , תברח".

משכך, בין שהרכב החל בנסיעה איטית לפני שהנוסע הבחין בתובע ובין שלא, הרי שבפועל הנסיעה המואצת והפרועה החלה לאחר שככל הנראה הוברר לנוסע כי מעשהו נחשף והוא ביקש להימלט מהמקום בסיוע הנהג ברכב. הנסיעה המואצת כולה נועדה על מנת להכשיר את הימלטות השניים מהמקום בדומה לעניין המנוח רשיד סאמי . מעדות התובע והסרטון עולה כי הנסיעה המהירה החלה בעוד התובע נאחז ברכב ומנסה למנוע זאת. על פי הפסיקה שנסקרה לעיל אין חשיבות של ממש לשימוש שנעשה ברכב לפני האירוע המכוון או לאחריו ויש לבודד את נקודת הזמן הרלבנטית להתרחשות נשוא התביעה.

מהסרטון שהוצג בפניי עלה כי הנוהג ברכב האיץ בנסיעתו בעוד התובע תלוי על הרכב לאורך מרחק כלשהו עד נפילת התובע , אז המשיך הרכב בנסיעתו ולא נתפס. התובע אישר כי ניסה להיאחז ברכב על מנת למנוע את המשך נסיעתו והתמיד בכך עד שנשמטה אחיזתו והוא נפל ונפגע . הנהג ברכב לכאורה לא נתפס ולא זוהה ולא נשמעה גרסתו ואולם הדברים דומים מאוד למצב הדברים בפסק הדין בעניין בלבן ובשורה של פסקי דין אחרים .
טענות התובע בסיכומיו לעניין אי זיהוי הנהג על ידי קרנית אינן עולות בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון ודינן להידחות. כוונת הנוהג ברכב נלמדת מאופן הנסיעה המואץ והפראי כפי שעלה מהסרטון בו צפיתי ועיקריו נרשמו בפרוטוקול הדיון . ניתן היה להתרשם כי הרכב מתכונן לתחילת נסיעה או מתחיל לנסוע באיטיות שניות בודדות טרם הגעת התובע אליו , וכי רק עם הגעת התובע לרכב השתנה אופן הנסיעה בצורה מהותית והנסיעה הפכה מואצת בבת אחת ופראית .

הדברים כאמור מתיישבים עם עדות התובע לפיה הנוסע (הלקוח) שככל הנראה הבחין בתובע, אמר לנהג " תברח תברח".
הראיות שהובאו על ידי התובע ומיזוגן יחד מסייע דווקא לעמדתה של קרנית, ולא לעמדתו של התובע. צירוף עדות התובע לסרטון שהוצג ובחינת השתלשלות האירועים מובילה למסקנה שמטרת הנסיעה הייתה לקדם את בריחת הנוהג ונוסעו מהמקום בין היתר על ידי הפלת התובע מהרכב , על הפגיעה הכרוכה בך, וכי נוכח האופן בו נתלה התובע מן הרכב אין כל בסיס לקבוע כי הנוהג ברכב לא הבחין בתובע הנתלה על רכבו, או יכול היה שלא להבחין.
הדברים דומים לנסיבות שנקבעו בעניין המנוח רשיד סאמי כאשר במקרה שבפנינו התובע, על פי עדותו שלו, הגיע לרכב ונאחז בו באופן שעלה בידו לשמוע את דברי הנוסע לנהג.

גם במקרה זה לא ניתן להפריד בין רצונם של הנהג והנוסע להימלט מהמקום על רקע השימוש בשטר המזויף ובין רצונם להביא לניעורו של התובע מהרכב. גם הנתון שמא התובע נפגע מהרכב עצמו או נפגע כתוצאה מנפיל תו על הכביש לאחר שמיטת אחיזתו, אינה מעלה ואינה מורידה בשים לב לאמור בפסק הדין בעניין ברששת. בשני המקרים היא תוצאת המעשה המכוון שהוא הנסיעה המהירה והפראית במטרה להביא לשמיטת אחיזתו של התובע ברכב ולהימלטות מהמקום.

השימוש שנעשה ברכב בדמות אותה נסיעה מואצת ופראית בעוד התובע תלוי עליו (כאשר התובע עצמו מציין כי הנוסע והנהג היו ערים לכך שהוא הגיע אליהם והכניס את ראשו לרכב) הוא שמבסס את ה"כוונה" הנדרשת - כוונה שלא ניתן לפרקה לחלקים שונים ואין צורך להתחקות אחר המניע לה. היא נלמדת מהתנהגות הנהג ומכלול הנסיבות ומצביעה על כוונתו ומטרתו ועומדת בשני היסודות הראשוניים של החזקה הממעטת . היא אף אינה דורשת את ידיעת זהות הנהג וקבלת גרסתו לאירוע וטענת התובע בעניין זה נדחית.

כפי שנפסק ברע"א 6284/10 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' רבקה אליצור (פסק דין מיום 27.12.10) שצוטט לעיל:
"מה לי נסיעה פראית בזיגזג כשאדם תלוי על חלון הרכב ומה לי נסיעה לאורך עשרות מטרים כשאדם שרוע ונאחז בציפורניו במכסה המנוע – זו גם זו כוונתן אחת היא -'להיפטר' מאותו אדם הנאחז ברכב על מנת שלא יפריע להשלמת מעשה הגניבה". כאמור, בדומה למקרים שנדונו בפרשות בלבן ורשיד סאמי, אף בפרשה זו, נקבע כי קיומה של כוונה מצד הגנב לגרום נזק גופני לנפגעת, היא מסקנה ברורה ומסתברת ממעשיו" .

לעניין הסייג הכלול בסיפא של ההגדרה:
מטעמי זהירות אוסיף כי פגיעת התובע, בין שהייתה מהרכב ובין שהייתה כתוצאה מהנפילה מהרכב לאחר שנשמטה אחיזתו , הינה פגיעה הנובעת מהשימוש ברכב ואין כל תחולה שהיא לסייג המופיע בסיפא להגדרת החזקה הממעטת. הפסיקה שהובאה לעיל ברורה לחלוטין ובמקרה כזה בו הנסיעה הפראית והמהירה היא שגרמה לפגיעה הרי שברי כי הנסיעה והשימוש חד הם.

מהמקובץ עולה כי כל רכיבי ההגדרה של החזקה הממעטת מתקיימים בנסיבות מקרה זה. התובע, עם כל ההבנה לפגיעתו, אינו זכאי לפיצוי בגין נזקיו לפי חוק הפלת"ד, שהוא החוק היחידי מכוחו עתר הוא לפיצוי בהליך זה.

לעניין עמידת קרנית במאזן ההסתברויות:
בנסיבות המקרה דנן גרסתה של קרנית לא רק שהינה מסתברת יותר מגרסתו של התובע אלא שהיא נתמכת בראיותיו העיקריות של התובע בעצמו:
עדות התובע ותיאורו את מצב הדברים, תיאור שרק הוא יכול היה לדעתו ובעיקר הנתון כי אחז ברכב, הספיק לומר דבר מה ללקוח ולאחר מכן שמע את הנוסע אומר לנהג "תברח תברח" בטרם החלה הנסיעה המהירה בעוד התובע נתלה על הרכב ;
הסרטון השני שהוצג מטעם התובע, ממנו עולה כי טרם הגעת התובע לרכב הרכב החל בנסיעה איטית אם בכלל, וכי מכלול ההתרחשות והפגיעה אירעו לאחר הגעת התובע לרכב הפוגע . הסברי התובע הם שנתנו את מלוא הרקע להבנת המעשה המכוון ולהעמדת הדברים בהקשרם הנכון.

משכך, גרסת התובע, ככל שהייתה כזו, התקשתה להתמודד עם ההלכות הנוגעות לתחולת החזקה הממעטת, ובפועל לא התמודדה כלל איתן כעולה מהראיות שהובאו על ידו - והיא מסתברת פחות מגרסתה של קרנית. ממילא לא הוברר כלל מה הייתה גרסת התובע שהיה בה כדי להביא לדחיית החזקה הממעטת פרט לסוגיית זהות הנהג, שכשלעצמה הינה חסרת נפקות. התובע לא התמודד באופן משמעותי עם ההיבט העובדתי של החזקה ועם יסודותיה השונים.

מנגד, עלה בידי קרנית לעמוד ברף הקפדני יותר הנדרש במקרה זה ולהראות כי גרסתה בדבר תאונה במתכוון מסתברת יותר מגרסת התובע. בהקשר זה אין אני נדרשת אפילו לסוגיית "השקידה הסבירה" ויתר ההלכות הרגילות המיושמות בתביעות כנגד קרנית, על אף שמצאתי את הסברי התובע ואחיו לעניין אי פנייה לנהג או לנוסע או בעל הרכב ככאלה המטילים צל על תום לבו של התובע בנקיטת ההליך.

לפני סיום, על מנת שבית המשפט יזהיר את עצמו היטב טרם יישום החזקה הממעטת, יש לשוב ולהעמיד את המקרה הפרטני בתוך ההקשר הרחב ותכלית החקיקה :
האם זהו אחד המקרים עליהם התכוון המחוקק להחיל את חוק הפלת"ד? האם חוק הפלת"ד נועד ליתן פיצוי לנפגע ממעשה מכוון, שתועד היטב, שנועד כולו להכשיר הימלטות מבעל עסק לאחר שימוש בשטר מזויף ?
לטעמי, התשובה לכך היא שלילית ועל כן דין התביעה להידחות.

לעניין הנזק
16. משלא מצאתי כי קיימת חבות מצד קרנית כלפי התובע על פי חוק הפלת"ד אין אני נדרשת לעניין הנזק.
יוער רק כי מצאתי שמרבית הסכומים הנטענים על ידי התובע אינם נתמכים בהוראות הדין והפסיקה והינם מופרזים. לא הונח בסיס עובדתי לשיעור הנכות התפקודית הנטענת על ידו ולא התרשמתי מאותנטיות העדויות ככל שהדבר נוגע להערכת הנזקים והיקף מגבלותיו של התובע כיום ובכלל ועדותה של אשתו מדברת בעד עצמה .
הרכיב של הנזק הלא ממוני הינו ברור ונקבע על פי הוראות הדין.
מאחר והתאונה הוכרה כתאונת עבודה הרי שכל הוצאותיו הרפואיות של התובע והוצאות הנסיעה אמורות להיות מכוסות על ידי המל"ל.
התאונה הוכרה כתאונת עבודה וכי התובע קיבל תגמולי מל"ל בסך של כ - 63,000 ₪.

תביעת השיבוב של המל"ל
17. משנדחה המסד העובדתי והמשפטי לחבות קרנית כלפי התובע, נשמט מאליו גם המסד לעניין חבותה כלפי המל"ל כמיטיב נזקי התובע בגין האירוע. אזכיר כי המל"ל לא הביא ראיות נוספות על אלו של התובע במישור העובדתי וטענותיו במישור המשפטי ביחס לאי תחולת החזקה הממעטת -נדחו .
אשר על כן דין שתי התביעות, הן של הניזוק והן של המל"ל כמיטיבו - להידחות.
על מנת שלא להרחיב את היריעה, שהורחבה דיה, שלא לצורך אין אני נדרשת לתביעת המל"ל מעבר ל רשום עד כה.

הודעת צד ג' בשני ההליכים
18. עם דחיית התביעות העיקריות נדחית מאליה גם הודעת צד ג' בשני ההליכים ואין צורך להרחיב את היריעה שלא לצורך.
למעלה מן הנדרש אציין שלא נתתי שום אמון בגרסת צד ג' ומהראיות שהוצגו עלה בבירור כי הרכב הפוגע הינו רכבו ויש לתת משקל מיוחד לראיות ונתונים המובאים בזמן אמת וללא קשר לתביעה המשפטית.
גם הנתון כי התובע זיהה לדבריו את צד ג' בדיון שהתקיים בפני מותב אחר אך לא זיהה אותו בדיון בפניי, תוך שהוא מסביר באותה נשימה כמעט גם את חששו האישי מפני הגורמים שהיו מעורבים באירוע, חשש שאפשר וקיבל חיזוק מעצם חזרת התובע מבקשתו לתיקון כתב התביעה - עורר ו אי נוחות .
בפועל, טענותיו העובדתיות של צד ג' בכתב הגנתו נסתרו בחלקן לרבות לעניין מיקום הרכב במקום האירוע, פגיעת הרכב בתובע וקיומן של ראיות הקושרות את הרכב לאירוע הנטען (סעיף 12 לכתב ההגנה) על כל המשתמע מכך. כבר צוין לעיל נושא מהימנות טענותיו בהיבטים השונים לרבות תחילת עבודתו בדיוק במועד האירוע - לא יום קודם לכן ולא יום לאחר מכן.
משמצאתי לדחות את התביעה כנגד קרנית, ו משבחר התובע שלא לעמוד על תיקון כתב התביעה ביחס לגורם זה באופן ישיר משיקולים השמורים עמו - אסתפק בכך.

סוף דבר
19. תביעת הניזוק בתיק 25227-01-17 נדחית.
לעניין הוצאותיה של קרנית ושכר טרחת עורך דינה - כידוע, בעל דין שזכה בריבו זכאי להחזר הוצאותיו באופן ריאלי או באופן העולה בקנה אחד עם הוצאות סבירות ומידתיות שהוצאו על ידו לצורך ניהול ההליך. הדברים נכונים בעיניי ביתר שאת במקרה של קרנית, שכספיה הם כספי הציבור כולו וחזרתי על כך במספר רב של פסקי דין.

בנסיבות תיק זה אפשר והיה ראוי לחייב את התובע/הניזוק במלוא הוצאותיה של קרנית , בצירוף שכר טרחת עורכי דינה. זאת בין היתר ב שים לב להתנהלותו הדיונית מהלך כל ההליך ולכך שנתונים שונים שהועלו על ידו בכתב התביעה הסתברו כלא מדויקים, שלא לומר מטעים.
לאחר ששקלתי את סוגיית פציעתו של התובע באירוע, שיעור נכותו והרבה לפנים משורת הדין, אני מחייבת את התובע לשאת בהוצאות קרנית ושכ"ט עו"ד בשיעור כולל, מופחת, של 8,000 ₪.
הסכום שנפסק ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן יישא התובע בתיק 25227-01-17 ביתרת האגרה על פי התקנות.

עם דחיית התביעה בתיק 25227-01-17, נדחית מאליה גם הודעת צד ג' שהוגשה על ידי קרנית.
בשים לב למהימנות הנמוכה שמצאתי לייחס לצד ג', ולנתון כי שוכנעתי שרכבו היה מעורב באירוע התאונה בניגוד לנטען על ידו בכתב ההגנה - הרי שלא יהיה צו להוצאות בהודעת צד ג'.

קרנית תישא ביתרת האגרה בהודעת צד ג' בתיק 25227-01-17 על פי התקנות.

20. תביעת המל"ל בתיק 15632-04-18- נדחית.
כל הנימוקים הכלליים לעניין זכאות קרנית להחזר הוצאותיה ופסיקת שכר טרחת עורכי דינה יפים גם לעניין תיק זה ואולם נתתי דעתי לכך שמדובר בתביעה כספית (להבדיל מתביעת נזקי גוף) וכי התקיימו בה שלושה דיונים בלבד.
משכך, המל"ל יישא בהוצאות קרנית ושכר טרחת עורך דינה בסך כולל של 8,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום , שאם לא כן י ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

עם דחיית התביעה בתיק 25227-01-17 נדחית מאליה גם הודעת צד ג' שהוגשה על ידי קרנית.
מאותם נימוקים שצוינו לעיל ומאחר ואותו כתב הגנה שימש את צד ג' בשני ההליכים שאוחדו - לא יהיה צו להוצאות בהודעת צד ג' גם בתיק זה .

מטעמי זהירות וככל שחל חיוב ביתרת אגרה או באגרה בתיק זה הרי שמאחר ושני ההליכים התנהלו במאוחד, ו בהינתן שכספי קרנית הם כספי ציבור הרי שאני פוטרת את קרנית מתשלום אגרה או יתרת אגרה בתיק 15632-04-18.

ב"כ קרנית רשאי להגיש פסיקתא לחתימתי.

המזכירות תמציא את פסק הדין לכל הצדדים ותסגור את שני התיקים בפסק דין זה.

ניתן היום, ל' ניסן תש"פ, 24 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.