הדפסה

בית משפט השלום בעכו ת"א 21608-04-18

התובעים

  1. עסאף מח'ול
  2. באסל מח'ול
  3. בולוס מח'ול
  4. גירייס מח'ול
  5. פאדי מח'ול

ע"י ב"כ עו"ד סמעאן זיאד

נגד

הנתבעים
1. סמיר עאסי
ע"י ב"כ עו"ד דכוור סוהיל

2. עאסי פארס (נמחק)

3. תאגיד השידור הישראלי
4. ויקטור אטואן
ע"י ב"כ עו"ד טל ליבליך ואח'

5. ארגון השומר החדש (נמחק)

פסק דין

פתח דבר
1. זוהי תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, אשר הוגשה בעקבות שידור כתבה ביום 2.3.18 בחדשות ערוץ "כאן 11", תחת הכותרת "שומר אחי: לטרור החקלאי אין גבול; יהודים וערבים יוצאים למאבק ביחד". הכתבה פורסמה גם באתר המרשתת Youtube תחת כותרת נוספת: "מחזירים מלחמה: "השומר החדש" ומג"ב נאבקים בטרור החקלאי" (להלן: "הכתבה").

2. התובעים הם תושבי פסוטה. חלקם מגדלי בקר.

הנתבע מס' 1, סמיר עאסי (להלן: "עאסי"), אף הוא תושב פסוטה, עוסק בגידול בקר, והוא התראיין בכתבה בעניין גניבות חקלאיות שמהן הוא סובל.

הנתבע מס' 3 הוא תאגיד השידור הישראלי, האחראי על הערוץ שבו שודרה הכתבה, והנתבע מס' 4 הוא הכתב שהגיש את הכתבה (להלן: " הכתב").

ארגון השומר החדש נתבע אף הוא תחילה, אולם בהסכמה נמחקה התביעה נגדו, כמו גם נגד נתבע נוסף, הנתבע מס' 2 (אחיו של עאסי).

3. הכתבה בעיקרה עוסקת בתופעת הפשיעה החקלאית, ובהתגייסות ארגון השומר החדש, תוך שיתוף פעולה עם משמר הגבול, לעזרת החקלאים הסובלים מתופעה זו, הן במגזר היהודי והן במגזר הערבי.

במסגרת הכתבה התראיין עאסי וסיפר על התנכלויות וגניבות שמהן הוא סובל. בדבריו שולבו דברי הכתב. שמם של התובעים לא נזכר בכתבה , אולם לטענתם ההתנכלויות לעאסי יוחסו למשפחה אחת מהיישוב שבו מתגורר עאסי, היא משפחת התובעים.

4. לטענת התובעים, הכתבה מהווה פרסום פוגעני כלפיהם, והיא בבחינת לשון הרע, שכן היא מציגה אותם כעבריינים. תביעתם נגד כלל הנתבעים הועמדה על סך של 100,000 ₪.

לטענת הנתבעים, שמם של התובעים כלל לא הוזכר בכתבה, אין דרך לזהותם כמי שנפגעו ממנה, ולחלופין – האמור בכתבה הוא בבחינת אמת, ופרסום מותר על פי החוק , שנעשה בתום לב.

6. הצדדים ויתרו על שמיעת הראיות, והסכימו להגשת סיכומים בכתב על יסוד תצהירי העדות הראשית שהגישו.

הכתבה
7. עסקינן בכתבה שאורכה הכולל 13 דקות, והיא מורכבת ממספר חלקים:

חלק ראשון: עאסי מספר על חייו ועל עבודתו עם בעלי החיים, ועל כך שהוא סובל מנזק מכוון שנגרם לו, ובכלל זאת גניבות , הרס מכוון לגדרות ואיומים. משולבים קטעי קריינות שבהם מתאר הכתב את מצוקתה של משפחת עאסי, ומשולבים שני קטעי וידיאו של מספר שניות. בראשון נראה אדם מחזיק מקל ומשתולל, ומאן דהוא אחר מונע ממנו לעשות נזק. בשני נשמע ויכוח קולני בעניין הקרקע, וניתן לראות את אחד הדוברים. בהמשך, עאסי מתאר ומדגים באיזו קלות ניתן לגנוב עגל ולהעמיסו על רכב.
אורכו של החלק הראשון: 4 דקות.

חלק שני: הכתבה מתמקדת בחקלאי אחר, יהודה מיבניאל, שמספר על הפשיעה שהוא סובל ממנה, במיוחד הצתות, שמיוחסות למשפחה מסוימת שמתגוררת סמוך אליו. יהודה מספר על אזלת ידה של המשטרה, ועל התלונות הרבות שהגיש ונסגרו.
אורכו של חלק זה 2 דקות ו-24 שניות.

חלק שלישי: הכתבה חוזרת לעאסי, שמספר שהוא דווקא סומך על המשטרה ומאמין בה, ואז מוסיף: "זה שהוא עבריין ופולש ועושה שהוא כאילו מצפצף על כולם בסופו של דבר הוא יצטרף לתת דין וחשבון". בהמשך מגיע נציג ארגון "השומר החדש" ומצטרף אל האחים עאסי. נציג ארגון השומר מתראיין ומספר שידוע כי גם חקלאים ערבים סובלים מהתנכלויות ומפשיעה חקלאית. עאסי מספר כי ארגון השומר החדש מסייע לו, ובזכותו הוא נהנה מרגיעה יחסית. בהמשך נדונות העמדות הפוליטיות של הדוברים.
אורכו של חלק זה 2 דקות ו-29 שניות.

חלק רביעי: הכתבה חוזרת ליהודה מיבניאל, ולאחד המתנדבים של השומר החדש. בהמשך, מסופר על שיתוף הפעולה בין ארגון השומר החדש לבין יחידת משמר הגבול ומתנדביה .
אורכו של חלק זה 4 דקות ו-6 שניות.

חלק חמישי: הכתבה חוזרת לעאסי, והכתב מספר על כך שהאחים עאסי כבר רואים תוצאות מפעילות השומר החדש. נציג השומר החדש מספר על כך שפגש במקום אנשים שומרי חוק שסובלים מהתנכלויות, ועאסי עצמו מספר על כך שתוצאות הפעילות של הארגון ניכרות בשטח.
אורכו של חלק זה כמעט דקה.

8. החלק היחיד שרלבנטי לתביעה זו הוא חלקה הראשון של הכתבה, כאמור – חלק בן 4 דקות. פסק הדין יתמקד בחלק זה בלבד.

התמליל המלא של הכתבה צורף לכתב התביעה, ולהלן החלק הרלבנטי בלבד, תוך השמטת מה שאינו נחוץ להכרעה:

עאסי: כן, אני אוהב את זה. באמת, זה זורם לי בדם הדבר הזה. בעלי חיים (...) והעדר הזה, אני בניתי את זה. אתה מבין? קשה להגיד "עכשיו אני מחסל את זה ומוכר" ולתת להם, כאילו, שהם ינצחו, ולא חוקי. אתה מבין?
כתב: כבר 4 שנים שהאחים פארס וסמיר עאסי (הכתב משבש את שמם ואומר "עסאי", ד.ע.) מהכפר פסוטה שבגליל העליון חיים בתחושה שהם והבקר שלהם הפכו להפקר. משפחה אחת מהיישוב שלהם ממררת את חייהם כאילו אין דין ואין דיין.

עאסי: אני בן 40, אני לא נשוי (...) זה שמישהו בא ופוגע לך בעדר ופוגע לך בפרנסה שלך זה קשה מאוד. זה כאילו מישהו בא ופוגע לי ב- במשפחה.

כתב: כל חטאם של האחים מפסוטה שהם בחרו ללכת בדרך החוק והסדירו את שטחי המרעה שלהם מול מדינת ישראל. זה הספיק כדי לקומם נגדם את הבוקרים השכנים שלהם מהיישוב.

קטע וידיאו מס' 1 (בן 7 שניות, צולם במכשיר טלפון נייד) שבו רואים אדם מחזיק מקל ומתפרע, ואחר צועק עליו "תחזור אחורה".
לקראת סיום קטע הווידיאו מתחיל קולו של עאסי:
באים לכאן, מאיימים, עושים נזק לגדרות, עושים נזק לייעור. אם הם יכולים לגנוב פרות אז הם יגנבו, וגנבו פעם. אם אני לא אכנס לשטחים כאן ואתה תעשה לי בלאגן, הנה, אני נכנס לשטחים שלך כאן, שאתה מחכיר, אפילו לשטחים הפרטיים שלי, אז אנחנו נעלים אותך מכאן, אנחנו נחסל לך את העדר.
ברקע: צילומים של נזק לגדרות.

קטע וידיאו מס' 2 (בן 12 שניות, צולם במכשיר טלפון נייד) שבו שומעים ויכוח בערבית בין סמיר לבין אדם אחר, לבוש חולצה אדומה, שעומד מחוץ לרכב ואז נכנס לתוכו. תוכן הדברים מתורגם על גוף הקטע לשפה העברית. הוויכוח בעניין מעמד האדמות.

עאסי: הם ממשיכים כל הזמן. רק לפני שבוע הוא הגיע לכאן לאיים.

קטע וידיאו מס' 3 (בן 4 שניות) שבו רואים רכב מתרחק .

עאסי: והם רודפים אותי. הם נמצאים בגבעות כאן. שולחים ילדים קטנים לתצפת איפה אני נמצא והם מכניסים את העדר שלהם לתוך העדר שלי ודוחפים איתו חלק מהפרות שלי, והם יכולים לגנוב גם פרות גדולות במקרה הזה.

קטע וידיאו מס' 4 (בן 7 שניות, צולם במכשיר טלפון נייד) שבו רואים אדם שנשאל מה הוא עושה במקום, והוא משיב בערבית שיש לו שם עז. אחר אומר לו לקחת את העזים שלו.

עאסי: עובר עכשיו נגיד בנאדם כאן, בא לקחת את העגל הזה שהוא כביכול עוד חודשיים וחצי-שלוש יהיה שווה 3,000 שקל. פשוט מאוד. מרימים אותו. אפילו הוא לא צועק. ל אוטו. זה שניות בדיוק. שמים בתוך האוטו, סוגרים ונוסעים לשלום. 3,000 שקל נעלמו לך בתוך...
כתב: 30 שניות?
עאסי: כן.
(ניתן לראות את סמיר מדגים הרמת עגל והעמסתו על הרכב, ד.ע.).

מכאן יש לבחון את טענות הצדדים, האם יש בפרסום האמור לעיל כדי להקים לתובעים, או למי מהם, עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע.

הזכות לחופש הביטוי והזכות לשם טוב
9. תביעות על פי חוק איסור לשון הרע מעוררות, מטבען, את שאלת ההתנגשות בין שתי זכויות יסוד: הזכות לחופש הביטוי והזכות לשם טוב.

חוק איסור לשון הרע מבטא את האיזון בין שתי הזכויות הללו, אשר שתיהן נגזרות מכבוד האדם, ושתיהן זכויות חוקתיות (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, (12.11.06) (להלן: " פס"ד בן גביר"); ע"א 8345/08 בן נתן נ' בכרי (27.7.11), (להלן: פס"ד בכרי); ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840 (להלן: " פס"ד אבנרי").

10. בעניין ההגנה על השם הטוב נאמר בפסיקה:

"הזכות לשם טוב היא מיסודות הקיום האנושי של האדם כיצור חברתי. הצורך בהגנה על כבודו האנושי של האדם בהתייחסותו לסביבתו היא תנאי הכרחי לחיים בצוותא, להגשמתו העצמית המלאה של הפרט, וליכולתו למצות את חייו החברתיים והרוחניים. הזכות לשם טוב כחלק מהכבוד האנושי טבועה עמוק ביסודות ההוויה האנושית של האדם, ומקרינה על מערך היחסים בינו לבין הסביבה העוטפת אותו. היא תנאי הכרחי להגשמת האוטונומיה האישית ולמיצוי יכולותיו של האדם ותרומתו לחברה. היא מהותית לגיבושו של כבוד עצמי שאדם חש כלפי עצמו, ולכבוד שהסביבה רוחשת כלפיו. היא מקור כוח עשייה לאדם, ותנאי למיצוי יכולתו, כישרונותיו והישגיו לטובת החברה. סביבה אנושית הנשלטת על ידי תרבות של השמצות, גינויים ומתקפות מילוליות הדדיות שלוחות רסן סופה שתביא הרס חברתי פנימי, ובלימה של התפתחות תרבותית וערכית. מירקם חברתי הרמוני בין בני אדם, הוא תנאי חיוני למימושם של תהליכי בנין, קידמה ומיצוי הכוחות והיכולות הטמונים בפרטים לתועלת הכלל. הזכות לשם טוב של הפרט היא נדבך מרכזי בסדר חברתי הרמוני. היא ניצבת ביסוד משטר הבנוי על חירות וכבוד האדם. היא מצויה במעמד רם במדרג זכויות אדם" (פס"ד בן גביר, פסקה 12 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה).

ואילו בעניין הזכות לחופש הביטוי נפסק עוד בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כי היא זכות יסוד המהווה עיקרון-על במשטר דמוקרטי (בג"צ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871), ובשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי הזכות לחופש הביטוי היא אחת מחירויות היסוד של האדם בישראל:

"הטעם העומד ביסוד חופש זה הוא מורכב. הוא בא לאפשר ליחיד להגשים את עצמו. הוא נועד לסייע בחשיפת האמת. הוא בא להבטיח קיום חילופי דעות, החיוניים למשטר הדמוקרטי... אין להתפלא, על כן, כי חופש הביטוי כונה "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה שלנו...וכי הוא נתפס כ"זכות עילאית"... בעלת "מעמד על משפטי"..." (פס"ד אבנרי, 857).

11. חוק איסור לשון הרע מבטא את האיזון המשפטי בין שתי הזכויות הללו – הזכות לחופש הביטוי מזה והזכות לשם טוב מזה – "תוך שהוא קובע כי כל אחת מהן תיסוג מפני רעותה בתחומים מסוימים" (פס"ד אבנרי, 861). מלאכת האיזון אינה מסתיימת במסגרתו של החוק, ולא אחת נדרש בית המשפט לערוך את האיזון בין האינטרסים המתנגשים, כאשר הוא נדרש לפירוש הוראותיו של החוק, וכאשר הוא נדרש להפעיל את שיקול הדעת המסור לו (פס"ד אבנרי, 862).

האם יש בפרסום משום לשון הרע?
12. סעיף 1 ל חוק איסור לשון הרע קובע:

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
בסעיף זה,
"אדם" – יחיד או תאגיד;
"מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.

13. אין צורך להכביר מילים על כך שפרסום המייחס לאדם ביצוע עבירות פליליות שונות – גניבה, איומים, גרימת נזק במזיד – הוא בבחינת לשון הרע, שכן יש בו כדי לבזות אותו אדם בשל מעשיו, להשפילו בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה ולבוז, וכיוצא בזאת.

הקושי בקביעה כי פורסמה לשון הרע בענייננו נוגע לשאלת הזיהוי: שמם של התובעים אינו נזכר בכתבה כלל, לא מפיו של עאסי, ולא מפי הכתב. על כן נשאלת השאלה, האם ניתן לזהות את התובעים, או מי מהם, כנושא הכתבה?

לטענת הנתבעים, מקום ששמם של התובעים לא צוין בכתבה, לא ניתן להסיק כי הצופה הסביר בכתבה ייחס את הנאמר לתובעים דווקא, ואילו בקטעי הווידיאו הקצרים לא ניתן לזהות כלל את המצולמים, שהם רק חלק מהתובעים; ואילו התובעים טוענים כי כולם מופיעים בכתבה, וגם אם שמם אינו מצוין בה, הרי שניתן להסיק קיומה של לשון הרע גם מתוך הנסיבות החיצוניות, ומכך ש"המשפחה היחידה שמופיעה בכתבה הינה משפחת התובעים". לטענתם, תושבי פסוטה שצפו בכתבה למדו ממנה, כי התובעים כולם עבריינים, אשר ממררים את חייו של עאסי במעשים בלתי חוקיים שונים.

כאן יוער, כי לא הובאו תצהירי עדים אשר העידו כי צפו בכתבה וכי זיהו בה את התובעים, וגם בתצהירי התובעים עצמם אין התייחסות לעצם זיהויים בכתבה על ידי אחרים.

14. סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי - "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".

נמצא, אפוא, כי העובדה ששם התובעים לא צוין מפורשות בכתבה אינה שוללת את האפשרות שיש בה משום פרסום לשון הרע על אודותיהם, אם ניתן לזהותם מנסיבות חיצוניות.

בעניין הזיהוי נאמר בפס"ד בכרי כך:

"דרישת הזיהוי הינה דרישה מהותית ולא טכנית. השאלה אינה האם שמו של אדם צויין באופן מפורש בדברים שפורסמו. כפי שנקבע בסעיף 3 לחוק, דרישת הזיהוי תמולא באותם המקרים בהם מיוחסים דברים שפורסמו לפרט הטוען לפגיעה באופן משתמע מן הפרסום או כתוצאה מנסיבות חיצוניות או משילובם של הפרסום והנסיבות החיצוניות (...) כך למשל, במקרים בהם לא נזכר שמו של אדם בדברים שפורסמו אך נזכרים או מוצגים פרטים המביאים לזיהויו בידי הסביבה הקרובה לו או אף בידי סביבה רחבה יותר - יכול שיימצא המפרסם (או יתר האחראים לפרסום) חייב בגין הוצאת לשון הרע, ובלבד שהמדובר בנתונים שהם בידיעתם הרגילה של אלו ששמעו את הדברים או קראו אותם (...)" (פסקה 34 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר).

15. בענייננו, הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, ועל סמך כתבי הטענות והתצהירים – ללא חקירות נגדיות – הסכימו להגיש סיכומים. במצב דברים זה, עומדות הטענות העובדתיות שבתצהירים בחזקת אמת, ככל שלא נסתרו באופן מפורש בראיות שצורפו לתצהירים.

בתצהירי התובעים נטען, כי באחד מקטעי הווידיאו (קטע וידיאו מס' 1) נראה התובע מס' 2, באסל מח'ול, בוויכוח שאינו קשור לנושא הכתבה בכלל (סעיף 4 לתצהיריהם הזהים של כל התובעים), וכי התובע מס' 3, בולוס מח'ול, נראה בקטע הווידיאו השני (קטע וידיאו מס' 2) , שבו נשמע ויכוח בין "משפחת מח'ול" לבין האחים עאסי. לא נכתב בתצהירים דבר לעניין קטע וידיאו מס' 4 וזהות האדם הנראה בו.

עיון מדוקדק וזהיר בקטעי הווידיאו מעלה, כי כלל לא ניתן לזהות מי הוא זה המופיע בקטע וידיאו מס' 1, כשהוא משתולל, אוחז במקל ומאיים להכות בו.

יוזכר כי מדובר בקטע שכל אורכו 7 שניות, האדם המשתולל אינו מצולם באופן ברור, הוא חובש כובע גדול, ובחלק מהסרטון פניו אינן מופנות למצלמה כלל. גם אם מדובר בתובע מס' 2, הרי שלא הובאה כל ראייה כי מאן דהוא הצליח לזהותו בסרטון זה, ולעניין זה אין די באמירה הכללית שבתצהירי התובעים. אין לי אלא לקבוע, כי לא ניתן לזהות את התובע מס' 2 כמי שמופיע בכתבה.

לעומת זאת, פניו של הדובר בקטע וידיאו מס' 2, שמתעד ויכוח על מעמדן המשפטי של האדמות, נראות בבירור. ברור כי מי שמכיר את האדם הנראה באותו קטע – יזהה אותו. על פי הנטען מדובר בתובע מס' 3, וטענה זו אינה מוכחשת על ידי עאסי (סעיף 8 לסיכומיו).

על כן, למרות שלא נזכר בכתבה שמה של המשפחה שממררת את חייהם של האחים עאסי, כלשון הכתב, אין בכך כדי לשלול את זיהויו של התובע מס' 3, בולוס מח'ול, כמי שמזוהה עם המעשים השונים המתוארים בכתבה, ובכלל זה – הסגת גבול, רעייה לא חוקית, גניבות, גרימת נזק במזיד לרכוש ואיומים.

16. אני דוחה את טענת התובעים, כי "משפחת מח'ול" מופיעה בכתבה, וכי כל הנאמר בה מיוחס ל"משפחה".

לא הוכח כלל מי היא "משפחת מח'ול", ועל פני הדברים ברור כי אין מדובר בגוף המהווה אישיות משפטית, להבדיל מיחידי המשפחה.

יתר על כן, כלל לא הוברר, מדוע בחרו כל חמשת התובעים לתבוע בתביעה זו, כאשר אינם עוסקים כלל בגידול בקר, אינם מצולמים באופן כל שהוא ושמם כמובן אינו נזכר בכתבה ( על פי הנטען, התובע מס' 1, עסאף מח'ול, הוא עובד מועצה, ואילו התובע מס' 5, פאדי מח'ול, הוא סטודנט; כלל לא הוברר מדוע ראו הם את עצמם כחלק מנושא הכתבה בנסיבות אלו). מכיוון ששמם לא נזכר ודמותם לא צולמה, ואף לשיטתם אין להם כל חלק בסכסוך עם עאסי, על שום מה טוענים הם כי הכתבה מייחסת להם דווקא, ולא לבני משפחה אחרים, לשון הרע?

17. לאור האמור, לכל היותר ניתן לראות את הכתבה כמייחסת לשון הרע לתובע מס' 3, בולוס מח'ול, שכן תובע זה הוא היחיד מבין התובעים שפניו נראים באופן ברור בקטע הווידיאו ששולב בכתבה.

מאחר והתובע מס' 3 נראה בכתבה באופן ברור, ניתן לראות את הכתבה כמייחסת לו באופן אישי מעשים פליליים שונים , על רקע הסכסוך בין מגדלי הבקר.

ולעומת זאת, ניתן לקבוע כבר בשלב זה, כי דין תביעתם של התובעים מס' 1-2 ו-4-5 להידחות, מכיוון שהכתבה אינה מתייחסת אליהם כלל.

הדיון מכאן ואילך יתמקד, אפוא, בתביעתו של התובע מס' 3 בלבד, והוא יכונה להלן "התובע בולוס".

18. בשלב זה יש לדון בשאלה למי מבין הנתבעים ניתן לייחס פרסום לשון הרע בעניין התובע בולוס, אם לכולם ואם לחלקם.

עיון בכתבה מעלה, כי עאסי עצמו נזהר מאוד בדבריו, ובחר שלא לציין שמות ושלא להפנות אצבע מאשימה כלפי מאן דהוא באופן אישי. כל כך נזהר עאסי בדבריו, שאפילו כאשר ניסה הכתב לשמוע מפיו שהמשטרה אינה עושה עבודתה כראוי, נמנע מלהפנות אצבע מאשימה כלפי המשטרה; ואילו כלפי אותם אנשים שפוגעים ברכושו ובעדר שלו דיבר עאסי באופן כללי, מבלי לנקוב בשמות.

כפי שציינתי לעיל, המסקנה כי יש בפרסום משום לשון הרע כלפי התובע בולוס עולה משילובו של קטע הווידיאו, שבו נראה התובע בולוס באופן ברור, בתוך כתבה שדנה בהתנכלות שממנה סובל עאסי, הכוללת מעשים פליליים של ממש.

אמנם עאסי הוא שהעביר לנתבעים 3-4 את קטעי הווידיאו, אולם ההחלטה האם לשלב את קטעי הווידיאו בכתבה ובאיזה אופן, היא החלטתם של הנתבעים 3-4, ולא החלטתו של עאסי, אשר בעצמו נמנע מלומר את שמם של המתנכלים לו.

עולה, אפוא, כי לשון הרע בעניין התובע בולוס פורסמה, למעשה, בידי הנתבעים 3-4, ולא בידי עאסי, ולפיכך – דין התביעה נגד עאסי להידחות.

האם עומדת לנתבעים הגנת אמת דיברתי?
18. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממ ש".

שני תנאים מצטברים קובע, אפוא, החוק על מנת שהמפרסם יזכה בהגנת אמת הפרסום: שהפרסום הוא אכן אמת, ושיש עניין ציבורי בפרסום. מוסיף וקובע הסעיף הנ"ל, כי אם ישנו פרט לוואי בפרסום, שאמיתותו לא הוכחה, אין בכך כדי לשלול את ההגנה.

מי שטוען להגנת אמת הפרסום נדרש להוכיח את אמיתות הפרסום, והנטל אינו קל. לעניין זה נפסק בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 40:

"ואמנם, הנטל הרובץ על המפרסם, הנתבע בתביעה בגין לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום, אינו עניין של מה בכך. נטל זה אינו נטל קל. הניסיון מלמד, כי הוא מורם לעתים נדירות. מקובל להצביע על סיבות אחדות לכך.
ראשית, פעמים לא מעטות, עשוי להימצא ברשות אמצעי תקשורת מידע, אשר מבסס באופן נאות את אמיתותן של ידיעות שאותן הוא מפרסם. מנקודת המבט של האינטרס בדבר הבאת מידע לידיעת הציבור, מדובר במידע הראוי לפרסום, אך לא פעם עלול להיווצר פער בין אמיתותו של מידע לבין היכולת להוכיח, במסגרת הליך שיפוטי, על כל כללי הראיות והפרוצדורה, את אמיתותו של המידע (...)
לכל אלה מצטרף קושי ראייתי נוסף, העולה במקרים לא מעטים, שבהם מיוחסים לנפגע מעשים ופעולות העולים כדי עבירה פלילית. במקרים כאלה, נושא המפרסם בנטל מוגבר להוכיח את אמיתות הפרסום, ביחס לנטל הרובץ עליו בהליכים אזרחיים רגילים. בגדר זה, הכלל הוא, כי נטל הראיה הרובץ על המפרסם כבד יותר, ככל שחומרת המעשים המיוחסים על-ידי המפרסם כבדה יותר (...)".

19. בענייננו, אין חולק, כי קיים עניין ציבורי בנושא הכתבה. הפשיעה החקלאית היא נושא כאוב שכבר זכה לכינוי "מכת מדינה", והיא נושא ראוי לדיון ציבורי. השאלה היא, אפוא, אם הוכחה אמיתות הפרסום.

כפי שכבר נקבע קודם, נמצא כי הכתבה מייחסת לתובע בולוס מעשים פליליים של ממש: לא רק רעייה ללא אישורים והסגת גבול, אלא איומים, גניבה וגרימת נזק לרכוש במזיד.

לטענת הנתבעים מס' 3 ו-4 (להלן: "הנתבעים"), הם הביאו את האמירות בשם אומרם, ועל כן די בכך שדבריו של עאסי אכן נאמרו, וקטעי הווידיאו הם אמיתיים, והם אינם נדרשים להוכחת תוכן הדברים.

טענה זו אני דוחה. העובדה שקטעי הווידיאו עצמם אמיתיים אינה מקנה, כשלעצמה, את הגנת אמת הפרסום, שכן אין בקטע הווידיאו הרלבנטי לתובע בולוס (קטע וידיאו מס' 2) כדי להעיד על דבר, מלבד קיומו של ויכוח בנושא מעמד הקרקעות; ואילו דבריו של עאסי אכן נאמרו, אולם עאסי עצמו לא הזכיר את שמותיהם של מי מהתובעים.

20. לטענת הנתבעים, ברשותם ראיות המוכיחות את אמיתות הפרסום, אולם כפי שיפורט להלן, אין די בראיות שאליהן הם מפנים:

א. הנתבעים מפנים לפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה בתביעת קרן קיימת לישראל נגד התובע מס' 2, ובמסגרתו הוסכם כי "היה והנתבעים לא יקיימו את צו המניעה וישובו ויסיגו גבול בשמורה, ו/או יעשו בה שימוש כלשהו במישרין ו/או בעקיפין, ובכלל זה ירעו בה בקר ו/או צאן ושאו יפגעו בגדרות שהוקמו או יוקמו בגבולותיה ... יחולו הצווים הבאים (...) ". מנוסח זה למדים הנתבעים הודאה בכך שהתובעים בעבר הסיגו גבול ופגעו בגדרות.

מעבר לכך שההסכם ופסק הדין צורפו לסיכומים הנתבעים 3-4 ללא נטילת רשות מבית המשפט ( הם לא צורפו לתצהירי העדות הראשית, בהיותם מאוחרים יותר), הרי שאין בכך ראיה אלא בעניינו של התובע מס' 2, והדבר אינו משליך כלל על לשון הרע המיוחסת לתובע מס' 3. כשם שאין להתייחס אל התובעים כאל אישיות אחת לצורך הקביעה אם פורסם בעניינם לשון הרע ואם לאו , כך גם הגנה, אם קיימת כזו, ביחס לאחד התובעים אינה משליכה על התובעים האחרים. מכאן מתייתר הצורך לדון בשאלה האם נוסחו של הסכם הפשרה, כשלעצמו, מהווה הודאה בביצוע הסגת גבול בעבר, וכלפי מי , אך אעיר, כי לטעמי מסקנתם של הנתבעים בעניין זה מרחיקת לכת.

ב. הנתבעים מפנים למסמכים המוכיחים את הסדרת שטחי הרעייה של עאסי, לנסח טאבו בעניין קרקע פרטית של מי ממשפחת עאסי, להודאת התובעים במסגרת תצהיר תשובות לשאלון כי להם אין אישורי רעייה וכדומה.

מסמכים אלו אינם מקימים את ההגנה הנדרשת. לצורך הוכחת הגנת אמת הפרסום על הנתבעים להציג ראיות לאותן עבירות פליליות שיוחסו בכתבה לתובעים; לא לכך שהאחים עאסי פועלים על פי החוק, וגם לא לכך שלתובעים אין אישור רעייה, שכן מכאן ועד להוכחת גניבה, איומים, גרימת נזק במזיד – ארוכה הדרך.
גם טענת הנתבעים ל"פער זועק" בין הסדרת הרעייה על ידי האחים עאסי לבין אי-הסדרתה בידי התובעים אינה יכולה להועיל, שכן אין בעצם קיומו של פער זה משום הוכחה מספקת לביצוע עבירות פליליות כאמור לעיל.

ג. תמלילים של סרטוני וידיאו שצורפו לתצהיר עדותו הראשית של הכתב (נספחים מס' 10 ו-12), ולא נכללו הכתבה: הראשון מתעד ויכוח בין התובע מס' 2, באסל מח'ול, לבין סמיר עאסי, בנוכחות שוטר, והשני מתעד ויכוח בין התובע בולוס לבין עאסי.

גם בעניין זה, איני רואה צורך להידרש לתיעוד בענייננו של התובע מס' 2, כאשר נדונה שאלת ההגנה כלפי התובע מס' 3, ועל כן אתמקד בתמליל הסרטון השני (נספח 12).

בין יתר הדברים שמצוטטים מפי התובע מס' 3: "נדרוך על הראש שלך אנחנו לא עושים לך חשבון"; "כל זה אנחנו נגרור בטרקטורים כדי שפארס יידע"; "אנחנו גנבים ונדפוק אתכם אנחנו יודעים איך לדפוק אותך"; "אנחנו עוד נדפוק אותך"; "מחר נלך לאבו בשאר כדי שידרוך עליו"; "זו אדמות מדינה – תבוא דוד – תבוא זו אדמות מדינה ודרכנו עליכם האדמה הזו 30 שנה את אבא שלו אנחנו זיינו ועכשיו נדפוק אותו ".

התובע בולוס אינו מכחיש את הסרטון הזה. לטענת התובעים, אמירה זו אין להבינה אלא כהתבטאות המתייחסת לנקיטת הליך משפטי, וכלשונו של ב"כ התובעים בסיכומים, התובע מס' 3 אמר לעאסי ב"לשון הסלנג של הרועים", למעשה: "אנחנו ננהל הליך משפטי נגדך וננצח אותך ונביא לכך שגם אנחנו נקבל הסכם הרשאה לרעיה או שאתה הנתבע מספר 1 לא תצליח לחתום מול רמ"י על הסכם הרשאה לרעיה" (סעיף 30 לסיכומי התובעים). מילים "מכובסות" אלו נשמעות אולי מופרכות, אך מנגד יש באותו סרטון גם אמירות נוספות מפי התובע מס' 3, ובהן – " מחר ישלמו אתה והוא 50 אלף בבית משפט"; "בוא דוד תעלה... מחר בבוקר שניכם לבית משפט"; כך שאולי הפרשנות של ב"כ התובעים אינה כל כך מופרכת כפי שנדמה בקריאה ראשונה.

גם המילים "אנחנו גנבים" שנשמעו מפי התובע מס' 3 לא נשמעו אלא כתגובה לדבריו של עאסי "שבעתם מגניבות או שעוד לא?", כך שספק בעיני אם ניתן לראות בהן הודאה של ממש בביצוע גניבות.

כך או כך, חילופי הדברים הקשים בין התובע בולוס לבין עאסי, מכוערים ככל שיהיו, אינם מספיקים, לטעמי, על מנת לבסס הגנת אמת בפרסום.

אמנם, על מנת לבסס הגנה כזו אין צורך בהוכחת כל פרט לוואי, אולם כאשר הכתבה מייחסת לתובע בולוס שורת מעשים, החל מהתנכלויות לנתבע וכלה באיומים, גרימת נזק לרכוש וגניבות, אין מדובר בפרט לוואי שלא הוכחה אמיתותו, אלא המעשים הפליליים בכללותם לא הוכחו.

21. עסקינן בכתבה שמתיימרת לתאר עובדות, להבדיל מהבעת דעה. השילוב של דברי הכתב, עם דבריו של עאסי, ועם קטעי הווידיאו השונים, כולם יחד מציגים את אותה "משפחה מהיישוב" כמשפחה שמבצעת עבירות קשות כלפי עאסי, על רקע סכסוך בעניין שטחי מרעה.

כפי שנאמר קודם, ייחוס העבירות השונות ל"משפחה מהיישוב", כשלעצמו, אינו מקים לשון הרע כלפי מאן דהוא, מכל מקום לא הוכח כי הפרסום הוא בבחינת לשון הרע כלפי התובעים הספציפיים בתביעה זו; אך השילוב של הדברים עם קטע וידיאו שבו ניתן לזהות את התובע בולוס – מקים לשון הרע כלפיו, באופן אישי. הזיהוי הזה אינו מספיק על מנת לקשור לתביעה גם בני משפחה אחרים, אולם כן מספיק על מנת להקנות לו עצמו עילה לתביעה.

בידי הנתבעים ראיות שונות שמצביעות על כך ששטחי המרעה של עאסי מוסדרים, בעוד שטחי המרעה של מח'ול אינם מוסדרים כחוק, אולם אין ראיות ממשיות שתומכות בטענה כי התובעים, ובמיוחד התובע בולוס, ביצע ו עבירות כל שהן. לא הוכח כי התובע בולוס הורשע בביצוע העבירות המיוחסות לו, ולעניין זה אין די בהפניית הנתבעים לתצהיר התשובות לשאלון שבו נרשם כי אין לו הרשעות "בתחום החקלאות". סיכומו של דבר, הראיות השונות שהוצגו אינן עולות כדי הוכחת האמת בפרסום כלפי התובע בולוס .

הגנת תום הלב
22. לטענת הנתבעים, עומדת להם הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15 לחוק.

על פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע , המפרסם יזכה להגנה אם עשה את הפרסום בתום לב, בנסיבות שקבועות ב-12 חלופות שונות של הסעיף. לענייננו, רלבנטיות הנסיבות הקבועות בסעיף קטן 15(2) – " היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום"; הסעיף אשר בהקשר לפרסומים בעיתונות זכה בפסיקה לכינוי "הגנת העיתונאות האחראית".

הנתבעים טוענים גם להתקיימות הנסיבות הקבועות בסעיף 15(4) – " הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות"; אלא שאין מדובר בכתבה שיש בה משום הבעת דעה, אלא זוהי כתבה אינפורמטיבית, שמתיימרת להציג בפני הציבור עובדות, ולא דעות, כך שסעיף 15(4) אינו רלבנטי למעשה.

להשלמת המסגרת הנורמטיבית יש לציין, כי סעיף 16 לחוק קובע חזקת תום לב, כאשר הוכח כי הפרסום נעשה בנסיבות המנויות בסעיף 15, ובנוסף לכך – הפרסום לא חרג מהסביר. כן קובע סעיף 16 חזקה של חוסר תום לב, בהתקיים אחד משלושה מקרים המנויים בסעיף.

23. לטענת הנתבעים, תום לבם התבטא בכך שלא פרסמו את זהות המתנכלים לעאסי, ולא פרסמו את כלל החומרים ש היו בידיהם, ובכלל זה סרטונים נוספים שהיו בידיהם (נספחים 10 ו-12 הנזכרים לעיל) , בשל היותם מזהים.

עוד הם טוענים, כי החזיקו בידיהם מסמכים רבים שאימתו את סיפורו של עאסי, תיעוד של ההרס ותיעוד של אלימות ואיומים מצד התובעים, מסמכים לעניין צו הטרדה מאיימת ותיעוד על הפרתו לכאורה . נוסף לכך, נשענו הנתבעים על עדויות ששמעו מאנשי ארגון השומר החדש.

לטענתם, פעלו באופן סביר במסגרת תפקידם העיתונאי בפרסום הידיעה בעניין הטרור החקלאי והמלחמה בו, והם זכאים להגנת ה"עיתונאות האחראית" שבסעיף 15(2), אשר פורשה בפסיקה בהרחבה.

כן טוענים הנתבעים, כי עומדת להם חזקת תום הלב, כאשר מנגד טוענים התובעים, כי זו אינה עומדת לנתבעים, משום שלא נתנו לתובעים הזדמנות להגיב טרם הפרסום.

24. בהתייחס להגנה הקבועה ב סעיף 15(2) – הגנת העיתונאות האחראית – נקבע בדנ"א 2121/12 פלוני נ' אילנה דיין אורבך (2014) מפי כבוד הנשיא דאז גרוניס, בין השאר, כך:

"... נקודת המוצא היא כי חובת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק כוללת יסודות סובייקטיביים ואובייקטיביים. יש לבחון את טיבה של דרישת תום הלב בהקשר הספציפי של ההגנה הנדונה לפנינו, היא 'הגנת העיתונאות האחראית'... תנאי בסיסי לתחולת הגנת העיתונאות האחראית לפי סעיף 15(2) לחוק הוא, כאמור, קיומה של חובה לפרסם. אמונה בדבר קיומה של חובה כאמור והיותה המניע לפרסום עשויה להיות בעלת משקל בעת בחינת התנאי של קיומו של תום לב במובן הסובייקטיבי... לדרישת תום הלב ישנם גם מאפיינים אוביקטיביים. בסוג העניינים שלפנינו בא לידי ביטוי המימד האובייקטיבי של תום הלב בעיקר בהצבת סטנדרט 'העיתונאות האחראית', הנוגע להתנהגות המפרסם ולפרסום עצמו. במסגרת סטנדרט זה נדרש מן המפרסם אופן התנהלות שניתן לתאר בהכללה כסביר והוגן... חובותיו של המפרסם לאמת את העובדות טרם הפרסום ולהסתמך על מקורות מהימנים ורציניים, הן חלק מן האמצעים הסבירים שמצופה ממפרסם לנקוט טרם הפרסום כדי לוודא את אמיתותו. אם לא יעשה כן, עשויה לקום חזקה כי עשה את הפרסום שלא בתום לב... כך גם באשר לחובתו לקבל את התייחסותו של הנפגע הפוטנציאלי מן הפרסום, הדרושה לא רק משיקולי הגינות אלא גם לשם ביסוס המידע. לטעמי, אחת האינדיקציות החשובות למילוי אמת המידה של עיתונאות אחראית היא פנייה מוקדמת של המפרסם למושא הפרסום ומתן הזדמנות סבירה והוגנת להגיב לפרסום... קיים קשר הדוק בין סבירות הפרסום לבין סבירות התנהלות המפרסם. ניתן להניח כי בדרך כלל פרסום שלא נעשה בהתאם לאמת המידה של עיתונאות אחראית אף לא ייחשב לסביר... לפרסום עדכון או תיקון לפרסום שלא היה בגדר אמת, לא תהא השפעה על תחולת הגנת אמת הפרסום, כיוון שלא יהיה בכך כדי לשנות את אמיתות הפרסום שנעשה... לעומת זאת... לפעולות אלה של תיקון ועדכון עשויה להיות חשיבות בגדרי הגנת תום הלב. פרסום של תיקון ביחס לפרסום אשר נתגלה כי אין הוא נכון או מדויק, עשוי להעיד על תום לבו של המפרסם..."

עולה מהאמור, כי על מנת שהנתבעים יחסו בצלה של הגנת תום הלב, עליהם לשכנע את בית המשפט כי קיימו את דרישת העיתונות האחראית, בכך שדאגו באופן רציני לאמת את העובדות שבכתבה, ואפשרו לנפגעים הפוטנציאליים להביע עמדתם טרם הפרסום .

25. בענייננו, עיקר טענותיהם של הנתבעים מבוסס, גם בהקשר של הגנת תום הלב, על העדר הזיהוי של התובעים, מכיוון שלא ננקב שמם בכתבה. לטענת הנתבעים, מתן אפשרות להגיב, שעה שהתובעים כלל לא זוהו בכתבה, היה גורם להם נזק העולה על התועלת.

אלא שטענת העדר הזיהוי נשמטה, בכל הנוגע לתובע בולוס, כאמור לעיל.

בכל הנוגע לעצם קיומה של הגנת העיתונאות האחראית מצאתי, כי זו אינה מתקיימת ביחס לתובע בולוס. הנתבעים בחרו לפרסם את הכתבה כאשר ניתן לזהות את התובע בולוס, מבלי לבדוק די הצורך אם אכן מדובר במי שניתן לטעון כלפיו כי ביצע עבירות שונות, כפי שמיוחס לו בכתבה.

הנתבעים הסתמכו על מסמכים שונים שהוצגו להם בעניין הסדרת שטחי המרעה של עאסי, ועל ראיות על עצם גרימתו של נזק, כמו גם מסמכים על הליכים משפטיים בין הצדדים וסרטונים המתעדים ויכוחים, ועל סמך אלו הציגו כעובדה, כי בני המשפחה המתנכלת מהיישוב ביצעו עבירות חקלאיות שונות. הצגת סרטון שבו ניתן לזהות את התובע בולוס במסגרת כלל האמירות הללו בהכרח מייחסת לאותו תובע את ביצוע העבירות שעליהן מדובר בכתבה, מבלי שיש בכוחם של הנתונים השונים שבידי הנתבעים כדי להוכיח כי הוא אמנם ביצע עבירות פליליות.

הראיה ה"חזקה" ביותר בעניינו של התובע בולוס ה יא הסרטון נספח 12, אולם גם זה אינו מתעד אלא ויכוח בין צדדים מסוכסכים, וגם אליו צריכים היו הנתבעים להתייחס בזהירות, ולבחון אותו באופן אובייקטיבי. יתכן כי יש בסרטון כדי ללמד על איום מסוים, ומנגד – יתכן כי ה "איום" אינו אלא איום בנקיטת הליכים משפטיים, שכן כמה פעמים חוזר הדובר על כך שהצדדים ייפגשו בבית המשפט; ואילו האמירה "אנחנו גנבים" אינה יכולה להילקח ברצינות, כאילו זו חזות הכל, הוכחה ניצחת לכך שמדובר בעבריין ובגנב.

26. עולה, אפוא, כי הנתבעים בחרו להסתפק במסד נתונים שאינו רחב דיו על מנת להגיע למסקנה כי אכן ניתן לייחס מעשי עבירה של ממש לבני המשפחה המסוכסכת עם עאסי. הם אמנם נזהרו שלא לנקוב בשמם של מי שמיוחסים להם מעשי העבירה, אולם לא נזהרו מספיק, בכך שבחרו לשלב בתוך הכתבה קטע וידיאו שבו ניתן לזהות את התובע בולוס, ובכך יעשה הצופה הסביר קישור בין האדם הנראה בכתבה לפשיעה החקלאית שבה היא עוסקת.

לא ברור לי מה טעם ראו הנתבעים לשלב בכתבה את קטעי הווידיאו. אולי נעשה הדבר על מנת לתת נופך דרמתי לדברים, או על מנת להמחיש אותם; אולם, בחירתם לשלב קטע וידיאו שבו ניתן לזהות אדם מסוים, כמוה כהפניית אצבע מאשימה כלפי אותו אדם בביצוע המעשים שעליהם מדובר – גניבה, איומים, גרימת נזק וכו' – גם כאשר שמו אינו מצוין באופן מפורש.
התנהלות אחראית יותר מצד הנתבעים, אשר לא הייתה בידיהם ראיה חד-משמעית בדבר מעורבות התובעים או מי מהם בהליכים פליליים ממש, קל וחומר – הרשעה בפלילים, הייתה מביאה להשמטת קטע הווידיאו הרלבנטי מהכתבה, או, לחלופין, שילובו תוך טשטוש פנים , שלא יאפשר זיהוי בכלל.

לאור הדברים האמורים, הגעתי לכלל מסקנה כי הגנת תום הלב אף היא אינה עומדת לנתבעים, בהעדר בדיקה רצינית של העובדות טרם ייחוס עבירות פליליות לאדם שפניו נראים בבירור על המרקע, ואף מבלי שנעשה ניסיון לשמוע תגובתו קודם לפרסום.

הפיצוי הראוי
27. סעיף 7א לחוק קובע, כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי לנפגע מלשון הרע בסכום שלא יעלה על 50,000 ₪, אף מבלי שהנפגע נדרש להוכיח את נזקיו.

במקרה שלפניי, הוגשה תביעה על ידי חמישה תובעים, בסכום כולל של 100,000 ₪; משמע – כל אחד מהתובעים מלכתחילה העמיד את תביעתו על 20,000 ₪.

כפי שצוין לעיל, לא מצאתי קיומה של עילת תביעה בידי ארבעה מתוך חמשת התובעים, ולפיכך נותרה רק תביעתו של התובע בולוס, אשר מפניה אין לנתבעים מס' 3-4 הגנה.

27. בנסיבות העניין, מצאתי לנכון אף להפחית את הפיצוי לתובע בולוס, ולא להעמידו על מלוא סכום תביעתו (20,000 ₪), זאת משום שנמצא כי התנהגותו של התובע בולוס כלפי עאסי הייתה, לכל הפחות, מאיימת, כפי שניתן ללמוד מתמליל הסרטון נספח 12.

עוד יש לזכור, כי עילת התביעה שלו נוצרה בשל שילובו של קטע וידיאו קצרצר, בן 12 שניות (מתוכו נראים פניו של התובע בולוס על המרקע שניות ספורות בלבד) , אשר ברור כי הוא מתעד ויכוח כל שהוא, כל זאת במסגרת כתבה בת 13 דקות, אשר הנושא שלה אינו מעשיהם של התובעים או מי מהם, אלא הפשיעה החקלאית והמלחמה בה, בסיוע ארגון השומר החדש ומשמר הגבול.

בשים לב לכלל השיקולים הרלבנטיים לפסיקת הפיצוי (ראה לעניין זה רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף (2001) ), ולרמת הפיצוי הנוהגת בתביעות לשון הרע, החלטתי להעמיד את הפיצוי לתובע בולוס על 15,000 ₪.

ההוצאות
28. הכלל הוא, כי בעל הדין הזוכה זוכה גם לפסיקת הוצאות.

במקרה הנוכחי, התביעה התקבלה, אולם בחלקה הקטן בלבד .

29. לטענת הנתבעים, יש לחייב את התובעים בהוצאות משפט, בשים לב לבקשות שהגישו התובעים ובהמשך חזרו בהם, מבלי ש חויבו בהוצאות.

ברם, מעיון בבקשות שונות שהוגשו בתיק לאורך תקופת ניהולו עולה, כי גם הנתבעים הגישו בקשה שנדחתה לאחר תגובה (בקשה מס' 47), והדברים מוציאים זה את זה.

30. בשים לב לסכום שנפסק כאמור לעיל, וכן לדחיית תביעתם של ארבעה מתוך חמשת התובעים, אני רואה לנכון לחייב את הנתבעים 3-4 לשלם לתובע הוצאות משפט (אגרה יחסית) ושכר טרחת עורך דין, הכל יחד בסכום כולל של 4,000 ₪.

31. כאמור, מצאתי כי דינה של התביעה נגד עאסי להידחות.

בעניין זה על כלל התובעים לשלם לעאסי הוצאות משפט. בנסיבות העניין, אני רואה לנכון להעמיד את הוצאותיו של עאסי על 4,000 ₪.

סוף דבר
32. תביעת התובע מס' 3 בלבד, נגד הנתבעים מס' 3-4 בלבד, מתקבלת בחלקה, לאחר שמצאתי כי הנתבעים מס' 3-4 פרסמו לשון הרע על אודות תובע זה.

הנתבעים מס' 3-4, יחד ולחוד, ישלמו לתובע מס' 3 סכום של 15,000 ₪, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪.

33. תביעת התובעים מס' 1-2 והתובעים מס' 4-5 נגד כלל הנתבעים נדחית, משלא נמצא כי פורסמה לשון הרע על אודות תובעים אלו.

34. תביעת חמשת התובעים נגד הנתבע מס' 1 נדחית.

התובעים, יחד ולחוד, ישלמו לנתבע מס' 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪.

35. כל הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ד אלול תשפ"א, 01 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.