הדפסה

בית משפט השלום בעכו ת"א 20082-09-14

בפני
כב' השופט ג'מיל נאסר, שופט בכיר

תובע

האדי עג'מיה

נגד

נתבעים

1. מדינת ישראל (הסתיים בפשרה)
2.עאטף ברכאת
3.באסל ברכאת
4.אמין חמדאן

פסק דין

התביעה
בפניי תביעה כספית- נזיקית על סך 450,000 ₪ בגין נזקים שונים אשר נגרמו לתובע, לטענתו, בעקבות מעשיהם ו/או מחדליהם (בין ברשלנות ובין במזיד) של הנתבעים אשר הביאו למעצרו למשך תקופה ממושכת ולפתיחת הליך פלילי נגדו, אשר בסיומו זוכה מכל אשמה.

פשרה מול המדינה
התביעה הוגשה במקורה גם נגד מדינת ישראל - משטרת ישראל. במסגרת פשרה בין הצדדים הסכימה המדינה לשלם לתובע סך כולל של 129,375 ₪ לסילוק סופי ומוחלט של התביעה (מבלי להודות בטענות ו/או בנזק).

מכאן, שהמחלוקת שנותרה להכרעה הינה בין התובע לבין נתבעים 2-4 בלבד.

הסדר דיוני
במהלך ניהול ההליך הגיעו התובע ונתבעים 2-4 להסכמה דיונית לפיה יוגשו סיכומים בכתב ויינתן פסק דין מנומק על סמך מלוא החומר הקיים בתיק ביהמ"ש, כאשר אין בהסכמה זו כדי להכשיר ראיות ו/או מסמכים שאינם קבילים עפ"י דין.

טענות התובע
כעולה מכתב התביעה ונספחיו, ביום 9.9.12, שעה 17:30 לערך אירעה קטטה, באזור הסמוך למזבלה של הכפר ג'ת הגלילית, בה היו מס' מעורבים, מר נאיל ביסאן ונתבע 3. במקום היו נוכחים נוספים (שאינם צד לתיק זה), שהיו מעורבים בצורה כזו או אחרת באירוע, ובכללם התובע.

לטענת התובע הוא נקלע באופן תמים ובאקראי למקום האירוע, ובסה"כ פעל עפ"י צו מצפונו וניסה להפריד ככל יכולתו בין המתקוטטים (הכוונה בין מר נאיל ביסאן לבין נתבע 3).

חרף זאת, התובע נעצר לחקירה ע"י המשטרה ובהמשך הגישה המדינה כתב אישום לביהמ"ש המחוזי בחיפה אשר כלל שני אישומים: אישום ראשון המיוחס למר נאיל ביסאן בלבד בגין אירוע תקיפה של נתבע 3 מיום 9.9.12, שאירע מספר שעות קודם לאירוע נשוא האישום השני, במסגרתו יוחסו לתובע (עם עוד 3 נאשמים נוספים) עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה בצוותא, פציעה בנסיבות מחמירות בצוותא, ובנוסף נגד התובע ונאשם נוסף (נאשמים 3-4 בכתב האישום בלבד), עבירה של החזקת סכין או אגרופן בגין מעורבותם באירוע הקטטה לעיל.

ביהמ"ש המחוזי החליט לזכות את הנאשמים (ובכללם התובע כאן) מכל העבירות המיוחסות להם בכתב האישום כאמור. לטענת התובע לאור קביעותיו המיוחדות של ביהמ"ש המחוזי בהכרעת הדין בנוגע להתנהלות הנתבעים, קמות לו עילות תביעה נזיקיות נגד הנתבעים. בין היתר מפנה התובע בתביעתו לדברים הבאים שצוינו ע"י ביהמ"ש במסגרת הכרעת הדין בתיק הפלילי:

"...כפי שיפורט להלן, לאחר שמיעת כל העדויות, עננה כבדה של תיאום עדויות והשפעה על עדים שמקורה במתלונן, אביו (הכוונה לנתבעים 2-3 כאן, ג'.נ) וחבריו השוטרים גרמה לכך שאיני יודע במידת הוודאות הנדרשת בפלילים אם הנאשמים או מי מהם ביצע את המעשים המיוחסים לו ומשנותר ספק סביר בסופו של יום, התוצאה ההכרחית היא זיכויים של הנאשמים.
....
"מעדותו של אמל בדר כמו גם מפלטי השיחות עולה כי למרות היותו החוקר בפרשה, היה קשר אינטנסיבי בינו לבין אביו של המתלונן במהלך החקירות, קשר בלתי ראוי לטעמי....אין לכך ביטוי במזכר כל שהוא, ועל פי התרשמותי, השניים בחרו להסתיר קיומו של קשר שכזה וזו שיטת עבודה פסולה. היטיב לנתח קשר זה, בא כוחו של נאיל שעשה עבודת מחקר מקיפה ראויה לשבח, באשר לפלטי התקשורת לעומת פעולות החקירה ומניתוח זה עולה תמונה עגומה מאוד באשר לדרך תפקוד המשטרה בתיק זה...
....
תיאור השיחות הנ"ל הוא "קצה הקרחון" ואני מפנה לתיאור המלא כפי שנותח בסיכומי בא כוחו של נאיל. אמנם תוכן השיחות לא ידוע, אך עיתוי השיחות ומספרן הרב, מעוררים חשש כבד באשר לשאלה מי ניהל בפועל את החקירה. והאם אבי המתלונן לא יצר במכוון מסווה של ערפל כדי "להגן על בני" כדבריו גם במחיר של הפללת חפים משפע.

חלקו של האדי
על פי עובדות כתב האישום, האדי היכה את המתלונן באגרופיו בראשו ובפניו, הוציא מכיסו כלי חד וניסה לדקור אותו. המתלונן תאר את תקיפתו ע"י האדי באמצעות אגרופים לראשו...

בישיבת ההקראה כפר האדי בקיומו של קשר בינו לבין יתר הנאשמים, כפר בטענה כי תקף את המתלונן והוסיף כי לא היה מצויד בכלי נשק כל שהוא.

בעדותו עשה עלי האדי רושם אמין ולא הוכחה מעורבותו בפלילים. על פי הראיות הוכח כי ת'אאר והאדי הגיעו יחדיו, שניהם הגיעו בשלב בו התגרה היתה פעילה, על פי עדותו האמינה של האדי, כשראו את נאיל והמתלונן ניצים, ת'אאר הליך לכיוונו של המתלונן והאדי הלך לכיוונו של נאיל כדי להפריד ביניהם...".

בהמשך לאמור, טוען התובע בתביעתו ביחס לנתבעים 2-3 (שהינם אב ובן) כי עשו במזיד פעולות של שיבוש הליכי חקירה באופן שניצלו את קשריו של נתבע 2 (בהיותו שוטר) עם נתבעת 1 ו/או מי מטעמה, כדי להביא לסיבוכו בהליך הפלילי על לא עוול בכפו. ביחס לנתבע 4 (שהינו מורה קרוב משפחתם של נתבעים 2-3) נטען כי הוא תרם תרומה ממשית לשיבוש הליכי החקירה בהיותו עד מהותי בתיק הפלילי, וכאשר במהלך ניהול ההליך הפלילי התגלה כי הוא כשל בעבירה של מתן עדות שקר. יתרה מכך, התובע טוען כי הנתבעים פעלו "בקונספירציה מתוכננת" על מנת להכניסו מאחורי סורג ובריח על לא עוול בכפו.

התובע טוען בתביעתו כי בנסיבות האמורות קמות לו עילות תביעה נזיקיות נגד הנתבעים כמפורט להלן: עוולת הרשלנות, עוולת הפרה חובה חקוקה, עוולת שקר מפגיע, הוצאת דיבה לפי חוק איסור לשון הרע, עוולת הנגיסה.
בכל הקשור לנזק טוען התובע בתביעתו כי נגרם לו נזק נפשי והוא שוקל לצרף בהמשך חוות דעת של מומחה פסיכיאטרי (דבר שלא נעשה עד היום). כמו כן, טוען התובע לנזקים ישירים ועקיפים כמפורט להלן:

נזקים ישירים
הפסד 8 חודשי עבודה – חודשיים מאסר בפועל, ו- 6 חודשים במעצר בית, כאשר לפי תלוש השכר שלו נכון למועד מעצרו, הוא השתכר סך של 11,000 ₪ לחודש, ובסה"כ 88,000 ש"ח.
הפסד סך של 16,000 ₪ - משיכה מאולצת של קרן השתלמות בעקבות הליכי המעצר והיעדרות מהעבודה.
שכ"ט עו"ד בגין ייצוג בתיק זה – 45,000 ₪.
תשלום עבור חוות דעת מומחה – 3,000 ₪ (טענה זו אינה ברורה לאור העובדה שלא הוגשה חוות דעת מומחה כלשהי מטעם התובע בתיק זה).
עלויות אוכל וכלכלה בזמן שהות במעצר (הערכה) – 20,000 ₪.
פיצוי בגין לשון הרע – 100,000 ₪.
הלוואות ועזרה מהאחים – 30,000 ₪

נזקים עקיפים
גיוסו של התובע למשטרה נמנע בשל ההליך הפלילי.
עיכוב בבניית דירת המגורים לצרכי חתונה.
עזרת צד ג' – לווי התובע בעת שהיה במעצר בית כולל ליווי לביהמ"ש.
כאב וסבל
טרטורים רבים.

הגנת נתבעים 2-4
הנתבעים הכחישו את מרבית טענות התובע ועתרו לדחיית התביעה נגדם.

לטענת הנתבעים פתיח ההקדמה של כתב התביעה הינו משולל כל בסיס עובדתי והוא משקף תחושות בטן של התובע בלבד. הנתבעים אינם חולקים על כך שהתובע זוכה בהליך הפלילי אך בין זה, לבין הטחת האשמות שווא בנתבעים הדרך ארוכה.

לעניין מסקנות וקביעות ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק הפלילי שהתנהל נגד התובע, נטען כי הם אינם מהווים ראיה קבילה במסגרת הליך משפטי זה.

בכל הקשור להגשת התלונה נגד התובע נטען כי הנתבעים 2-3 קיימו את זכותם וחובתם עפ"י חוק להגיש תלונה במשטרת ישראל נגד התובע בגין מעשיו. הנתבעים מכחישים כי עשו פעולה כלשהי נגד החוק ו/או שיבשו הליכי חקירה, ועומדים על כך שהתובע ביצע עבירה פלילית נגד נתבע 3.

לגבי הנטען כלפי נתבע 4, מכחישים הנתבעים את הטענה כי הוא שיבש חקירה ו/או העיד שקר במהלך ניהול ההליך הפלילי וטוענים כי הוא פעל אך ורק עפ"י צו מצפונו וקיים את חובתו האזרחית והמוסרית להעיד אמת.

הנתבעים מוסיפים וטוענים כי טענות התובע בכתב התביעה כלפיהם הינם בעלי גוון פלילי ומדובר בנטל הוכחה כבד מאד הקרוב מאד לנטל הראיה במשפט פלילי, ומדובר למעשה בהוצאת דיבה, והנתבעים שומרים על זכותם להגיש תביעה אזרחית נגד התובע בגין כך.

עוד נטען כי כתב האישום הוגש נגד התובע לאחר שמשטרת ישראל ראתה כי יש בחומר החקירה בסיס להגשתו משום שככל הנראה סברה כי קיים סיכוי סביר להרשעתו. ניסיון התובע ללמוד מזיכויו כי כתב האישום הוגש נגדו בזדון ומתוך קונספירציה בין הנתבעים הוא ניסיון נלוז שאין לו כל בסיס עובדתי.

הנתבעים טוענים כי ככל שהדברים רלבנטיים אליהם, העדויות שנמסרו במשטרה ו/או במהלך ההליך הפלילי בכל הקשור לתובע הן עדויות אמת. זאת ועוד, התובע מטיח האשמות שווא בנתבעים ללא בסיס ראייתי ו/או עובדתי, תוך הטלת רפש בעובד ציבור (נתבע 2), המכחיש את הטענה בדבר התערבות שלא כדין בחקירה המשטרתית.

הנתבעים מכחישים את פרק "הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי" וטוענים כי כל המתואר שם מהווה עדות שמועה ו/או ראיות בלתי קבילות בעליל, וכב' ביהמ"ש מתבקש להתעלם מהן לחלוטין.

לטענת הנתבעים התביעה נעדרת כל עילה נגדם. לחלופין, הם לא התרשלו ופעלו כפי שאדם סביר היה פועל ו/או לא היה עושה בנסיבות העניין. נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח התרשלות מצדם. עוד נטען כי הנתבעים לא הפרו שום חובה חקוקה מהוראות החיקוקים שאוזכרו ע"י התובע ובין היתר, לא פעלו ברשלנות ו/או לא שיקרו במפגיע ו/או לא הפרו הוראות חוק לשון הרע ו/או לא ביצעו עוולת נגיסה ו/או קיימו את כל חובותיהם לפי דין.

לסיום מכחישים הנתבעים את כל ראשי הנזק הנטענים מה גם והינם מופרזים ו/או אין להם כל אחיזה במציאות ו/או בראיות ו/או אין בינם לבין התרשלות הנתבעים, המוכחשת שלעצמה, כל קשר סיבתי. עוד נטען כי ראשי הנזק הנטענים אינם עונים על הגדרת "נזק" בפקודת הנזיקין.

ראיות הצדדים
כאמור לאור ההסדר הדיוני לא נשמעו ראיות הצדדים. מטעם התביעה הוגשו שני תצהירי עדות ראשית של התובע עצמו ושל אחיו סאמר. מטעם ההגנה, הוגשו שלושה תצהירי עדות ראשית מטעם כל אחד מנתבעים 2-4. הוגשו סיכומים בכתב והתיק הובא בפניי לצורך מתן פסק דין.

השאלות העומדות להכרעה
אלה הן השאלות לדיון:
האם התובע הוכיח כי התלונה שהגישו נתבעים 2-3 נגדו במשטרת ישראל בנוגע למעורבותו באירוע הקטטה (נשוא האישום השני), הייתה תלונת שווא?
ככל שהוכח שמדובר בתלונת שווא, האם בנסיבות העניין קמה לתובע עילת תביעה נזיקית נגד נתבעים 2-3? ויודגש, אם התובע לא עובר את משוכה א' אין מקום לדיון בשאלת קיום או אי קיום עילה נזיקית.
האם הוכח כי נתבע 4 העיד עדות שקר בהליך הפלילי שהתנהל נגד התובע, ואם כן- האם קמה לתובע עילת תביעה נגדו בגין כך?
סוגיית הנזק והפיצויים.

דיון
האם הוכחה טענת תלונת השווא במישור העובדתי?
התובע טוען בתביעתו כי נתבעים 2-3 הגישו במשטרה תלונת שווא נגדו בכך שהתלוננו כי במהלך אירוע הקטטה הוא תקף באלימות ביחד עם אחרים את נתבע 3 (תקיפה שהסתיימה בחבלת גוף) בעוד שהוא בסה"כ נקלע באקראי ובתמים למקום האירוע ורק ניסה להפריד בין הניצים (ניאל ונתבע 3). מנגד טוענים הנתבעים 2-3 כי הגישו תלונת אמת למשטרה וזאת בעקבות תקיפתו של נתבע 3 ע"י התובע ביחד עם אחרים.

לצורך הוכחת הטענה בדבר היות התלונה שהגישו נתבעים 2-3 נגדו תלונת שווא ( תלונה שקרית), מסתמך התובע בעיקר על דברים שצוינו בהכרעת הדין של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, אשר חלקם צוטטו לעיל (העתק מהכרעת הדין צורף כנספח א' לכתב התביעה).

סעיף 42א לסימן ז' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971 שכותרתו "סימן ז': פסק דין מרשיע במשפט פלילי", קובע כך:

"42א. קבילות פסק דין
הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.
(א1) ....
הוראות סעיף זה אינן חלות על –
פסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום;
ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין".

מהאמור לעיל עולה כי בהתאם להוראת סעיף 42א לפקודת הראיות, ישנם 3 תנאים מצטברים על מנת שהממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי יהיו קבילים כראיה לכאורה לאמור בהם בהליך אזרחי.

"פסק דין חלוט במשפט פלילי". כלומר פסק דין שניתן בסיום ההליך הפלילי להבדיל מ"החלטה אחרת", והוא בסטטוס "חלוט" (שאין עליו ערעור. בין אם תמה התקופה לערער עליו ולא הוגש ערעור ובין אם מוצו הליכי הערעור לגביו). יצוין כי "פסק דין" סויג לפי הוראת ס"ק (ב) לסעיף 42א הנ"ל לממצאים ומסקנות שבהכרעת הדין בלבד.
"המרשיע את הנאשם" – הכרעת דין המרשיעה את הנאשם. כלומר המבוססת על תשתית ראייתית לפיה הוכחה אשמתו מעל לכל ספק הסביר.
אחד מבעלי הדין בהליך האזרחי הוא "המורשע או חליפו, או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק".
בפסק דין בעניין ע"א 581/72 ארביב נגד מ"י, פ"ד כז(2) 513 (1973) (אליו הפנו הנתבעים בסיכומיהם), אשר עסק בהליך אזרחי שלו היה צד מי שזוכה בהליך פלילי קודם, נקבע ברוב דעות כי ממצאיו של פסק הדין הפלילי אינם מהווים מעשה בית דין בהליך האזרחי, וזאת לנוכח ההבדלים המהותיים בין סדרי הדין ודיני הראיות שחלים על כל אחד מההליכים. (ראו גם רע"א 4528/06 ברנס נגד סנ"צ (בדימוס) מרכוס, פורסם בנבו ביום 18.5.09, שם צוין כי הטעם העיקרי לכך נובע מנטלי ההוכחה השונים ומכך שפלוגתא מסוימת לא הוכחה ברף ההוכחה הפלילי, "מעבר לכל ספק סביר", לא ניתן לגזור כי היא לא הוכחה עפ"י כלל מאזן הסתברויות).

בכל הקשור לשאלה מה דינו של פסק דין פלילי המזכה בחלק מהעבירות ומרשיע בחלק מהעבירות, נפסק ע"י ביהמ"ש העליון כי אין מניעה לקבל כראיה בהליך אזרחי את אותם ממצאים שהיו הכרחיים לצורך ההרשעה ולא את אלה ששימשו לזיכוי (ע"א 6267/14 עודד גולד ואח' נגד מנהל מע"מ תל אביב, פורסם בנבו ביום 26.3.17).

בענייננו, לא מתקיימים כל התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 42א לעיל. אומנם מדובר בפסק דין חלוט במשפט פלילי אולם הכרעת הדין בהליך הפלילי שהתנהל בין היתר נגד התובע, זיכתה ולא הרשיעה את הנאשמים שם ובכללם התובע באף לא אחד משני האישומים נשוא כתב האישום המתוקן. גם התנאי השלישי אינו מתקיים, שכן אין אחד מבעלי הדין בהליך האזרחי כאן בבחינת "המורשע או חליפו".

בהינתן האמור לעיל, לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 42א לפקודת הראיות המאפשרים למי מבעלי הדין להסתמך על ההכרעה בהליך הפלילי (ת"פ 40232-09-12) כראיה קבילה במשפט אזרחי כאן. פועל יוצא מהאמור הינו, שאין בקביעות ו/או בממצאים ו/או במסקנות שנקבעו ע"י ביהמ"ש הנכבד בהכרעת הדין בהליך הפלילי כדי לפטור את התובע מלהניח בפני ביהמ"ש בהליך האזרחי דנן תשתית ראייתית מספקת (עפ"י מאזן הסתברויות), בכל הקשור להוכחת טענתו כי התלונה שהגישו נגדו נתבעים 2-3 במשטרת ישראל לפיה התובע היה מעורב בתקיפתו של נתבע 3 באירוע הקטטה נשוא האישום השני בתיק הפלילי הייתה "תלונת שווא".

אוסיף ואציין כי גם אם היה באפשרות התובע להגיש את הכרעת הדין בתיק הפלילי כראיה קבילה בהליך האזרחי שבפניי (ואין הדבר כך), עדיין אין בה קביעה עובדתית פוזיטיבית לפיה הוכח בפני ביהמ"ש (שם) ברמה הנדרשת במשפט פלילי כי מעורבותו של התובע בקטטה התמצתה בניסיון להפריד בין נאיל לנתבע 3 בלבד וכי הוא לא נטל כל חלק אקטיבי בתקיפתו של נתבע 3. כבר מעיון במבוא להכרעת הדין ניתן להסיק כי הכרעת הדין אינה מבוססת על זיכוי מוחלט אלא על זיכוי מחמת הספק וזאת מאחר ולאור זיהום החקירה והעדויות, נותר ספק סביר ביחס לאשמתם של הנתבעים ובכללם התובע, האם ביצעו את המעשים המיוחסים להם בכתב האישום המתוקן (אם לאו), ועל כן, יש לזכותם מכל האישומים המיוחסים להם.

ראו גם סעיף 15 להכרעת הדין:

"כל האמור לעיל מחייב בחינה זהירה של העדויות שלנגד עיניי. ההלכה הידועה כי עומדת לכל הנאשמים חזקת החפות ואם העמימות או הערפל שנוצרו בשל זיהום החקירה, יביאו להותרת ספק, יפעל הדבר לזכות הנאשמים".

זאת ועוד, בנסיבות תיק זה, עדות התובע בתיק דנן מהווה עדות יחידה של בעל דין וכמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות על מנת לקבל את התביעה על פיה יש צורך בהנמקה מיוחדת מצד ביהמ"ש מה הניעו לסמוך הכרעתו על עדות יחידה זו.

יש לציין כי מטעם התובע אומנם הוגש תצהיר נוסף מטעם אחיו סאמר כאמור, אולם עיון בו מעלה כי הוא לא נכח במקום הקטטה כלל ועדותו נועדה לתמוך בטענת התובע לפיה במהלך מעצרו הוא זכה לתמיכה כספית מבני משפחתו (דמי כיס כלכלה וביגוד בהיקף נטען בסך כ- 20,000 ₪).
לפי האמור בס' 2 לתצהיר התובע הוא נקלע למקום הקטטה באקראי ולא נטל כל חלק בתקיפת נתבע 3 אלא רק ניסה להפריד בין הניצים. מנגד לפי האמור בתצהירים שהוגשו מטעם נתבעים 3- 4 (ס' 3-4 לתצהיר באסל, ס' 2-4 לתצהיר אמין), התובע היה מעורב (ביחד עם אחרים) בתקיפת נתבע 3. לאור ההסדר הדיוני שהושג בין הצדדים לא נחקרו המצהירים על תצהיריהם, כך שגרסתם העובדתית בכל הקשור למהות מעורבותו של התובע בקטטה לא נסתרה.

שקלול כל הנתונים שצוינו לעיל מעלה כי לא עלה בידי התובע להוכיח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי כי התלונה שהגישו נגדו נתבעים 2-3 במשטרה, לפיה הוא היה מעורב בתקיפתו של נתבע 3 ביחד עם אחרים הייתה "תלונת שווא". לאור מסקנה זו, מתייתר הצורך להכריע בסוגיות ב'- ד' שבסעיף 23 לעיל.

סוף דבר
אשר על כן, אני מחליט לדחות את התביעה. שקלתי בדעתי, ואני מחליט להימנע מפסיקת הוצאות.

ניתן היום, כ"ה שבט תשע"ט, 31 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.