הדפסה

בית משפט השלום בעכו ת"א 11063-02-13

בפני כב' השופטת אביגיל זכריה

התובע:
עזבון המנוח אברהים אבו אלהיג'א ז"ל
ע"י ב"כ עו"ד איאל סבית

נגד
הנתבעים:
1. השוק הגדול מכולם בע"מ (בפירוק)
ע"י ב"כ עו"ד דכואר
2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עווד ממשרד אגברייה ושות'

פסק-דין

מבוא והצדדים להליך
בפניי תביעת עזבון המנוח, יליד 1989, שהוגשה על פי פקודת הנזיקין בגין תאונת עבודה שאירעה למנוח ביום 10.9.09 שבעקבותיה, למרבה הצער, נפטר המנוח.
התאונה אירעה עת התובע נהג במלגזה השייכת לנתבעת 1, מעסיקתו באותה עת, מבלי שהחזיק ברישיון נהיגה מתאים לכך. תוך כדי נהיגתו במלגזה, המלגזה התהפכה והמנוח נפגע ונפטר מפציעותיו (להלן - התאונה).

התובעים הינם הוריו של המנוח איבראהים אבו אלהיג'א ז"ל ויורשיו עפ"י דין.
הנתבעת 1 הינה חברה העוסקת בשיווק פירות וירקות והייתה כאמור מעסיקתו של המנוח במועד התאונה . במועדים הרלבנטיים לתביעה, ניהלה החברה מספר חנויות למכירת ירקות ופירות (בקרית שמונה, בצור שלום ובצומת קריית אתא), וכן החזיקה וניהלה מחסן ירקות ופירות בקרית ביאליק.

הנתבעת 2 הינה המבטחת של הנתבעת, בביטוח חבות מעבידים על פי פוליסה (להלן - הפוליסה).
למען הסדר הטוב, ומאחר ומדובר בנתון רלבנטי לתיק זה , יוער כי המלגזה בוטחה גם בביטוח חובה לפי פקודת רכב מנועי אצל הנתבעת 2.
אין מחלוקת שעילת התביעה של העיזבון הינה על פי פקודת הנזיקין בלבד ולא על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן - חוק הפיצויים) מאחר ולמנוח לא היה רישיון נהיגה מתאים לנהיגה במלגזה.
התובעות טוענות כי הנתבעת 1 אחראית לקרות התאונה, ומשכך מוטלת עליה החובה לפצותם בגין הנזקים שנגרמו בעקבותיה, שהועמדו על ידם על סך הקרוב לגדר סמכותו של בית המשפט .
הנתבעות כופרות בחבות ובנזק.
הנתבעת 2 אף טענה להתיישנות עילת התביעה כנגדה והעדר כיסוי ביטוחי לתאונה.

תמצית טענות הצדדים
בכתב התביעה נטען, כי המנוח התקבל לעבודה אצל הנתבעת מספר ימים בטרם התרחשות התאונה נשוא ההליך, וכי הועסק בה כנהג משאית. נטען כי במסגרת תפקידו נדרש המנוח להשתמש במלגזה לצורך העמסת הסחורה ופריקתה.
התובעים טוענים כי התאונה אירעה בעקבות התרשלותה של הנתבעת 1 לפי פקודת הנזיקין והפרת חובותיה החקוקות לפי פקודת הבטיחות בעבודה, התקנות שהוצאו מכוחה , וחיקוקים נוספים שמטרתם להגן על בטיחות העובדים , ועל כן היא אחראית לתשלום נזקיהם. לטענתם, הנתבעת לא נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים לרבות נקיטת הפעולות הדרושות כדי למנוע נהיגת המנוח במלגזה ובכך להגן על שלמות חייו וגופו.
נטען כי הנתבעת חייבה או הרשתה למנוח לעשות שימוש במלגזה תוך עצימת עיניה וביודעה כי אינו מחזיק ברישיון לנהוג במלגזה ואין לו את הכישורים הדרושים לכך. נטען כי לא ניתנה הדרכה מתאימה, לא בוצע פיקוח מתאים, לא נקבעו נהלים ברורים ביחס לשימוש במלגזה ולא הוקצו עובדים נוספים המורשים לעשות שימוש במלגזה. נטען, כי הנתבעת שמרה את מפתחות המלגזה במקום שהוא נגיש לעובדים שאינם מורשים לנהוג במלגזה, ולא נתנה הוראה האוסרת על השארת המפתחות במלגזה. עוד נטען, כי הנתבעת לא הזהירה את המנוח מהשימוש במלגזה, בין היתר ע"י הצבת שלטים בחנות ובמחסן.
בסיכומיהם התובעים טענו כי אין לקבל את טענות הנתבעת שעל המנוח ושאר העובדים נאסר לנהוג במלגזה וכי רק עובד אחד (יגאל מלאכי ) היה מורשה לנהוג במלגזה. נטען כי מדובר בטענות שקריות שאינן מתיישבות עם העובדה כי בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה לא היה לאותו עובד רישיון נהיגה בתוקף.
עוד נטען כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה שמפתחות המלגזה נשמרו במגירה במשרדו של מנהל הנתבעת, ומשכך דין טענה זו אף היא להידחות. עוד נטען כי הנתבעת צפתה את הסיכונים הכרוכים בנהיגת עובדים לא מורשים במלגזה ולא הוכיחה כי נקטה באמצעים כלשהם להתממשות סיכונים אלה.
התובעים טוענים כי מהראיות בתיק עולה כי הנתבעת הנהיגה שיטת עבודה בה היה על עובדיה או שהיה מותר להם לעשות שימוש במלגזה לצורך ביצוע עבודתם, אף אם אותם עובדים לא היו בעלי רישיון לנהוג במלגזה. עוד נטען כי בנסיבות העניין אין להטיל על המנוח כל אשמה בגין התרחשות התאונה, וזאת בין היתר בשים לב לגילו הצעיר ובהתחשב בכך שהיה בעובד חדש שרק מילא אחר הוראותיה של מעבידתו - הנתבעת ועשה שימוש במלגזה בהתאם לדרישותיה.

לעניין הנזק: נטען כי עובר לתאונה, המנוח סיים את לימודיו התיכוניים, ובנוסף להיותו שחקן כדורגל עבד למחייתו בעבודות מזדמנות שונות לרבות כנהג משאית.
התובעים עתרו לחייב את הנתבעות בתשלום נזקיהם בסך כולל של 2,345,231 על פי הפירוט הבא:
הפסד השתכרות בעבר - 382,500 ₪ ; הפסד השתכרות לעתיד - 1,196,460 ₪; כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים - 1,000,000 ₪; הפסדי פנסיה - 99,764 ₪; הפסדי קצבת זקנה - 128,771 ₪; הוצאות קבורה ולוויה – 20,000 ₪.
במישור היחסים מול הנתבעת 2 : טענו התובעים שיש לדחות הטענה בדבר קיומו של חריג בפוליסה הפוטר אותה מחבות "עקב שימוש בכלי רכב מנועי כמשמעותו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975, ביום קרות מקרה הביטוח". נטען כי הנתבעת 2 לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי האירוע נשוא ההליך נכנס לגדרו של הסייג הנ"ל. עוד נטען כי נתבעת 2 לא הביאה כל ראיות מטעמה ולא הגישה תנאי הפוליסה הרלבנטיים להוכחת טיעוניה אודות העדר כיסוי ביטוחי.
לחילופין נטען שאין תחולה לחריג לכיסוי הביטוחי מאחר ולא הונחה תשתית ראייתית ו/או עובדתית שמדובר במכונה ניידת שיש לה הכשירות הכללית לנוע בכביש בהתאם לסוגה, למהירותה ולמידותיה ויתר הפרמטרים הדרושים על פי הפסיקה .
לחילופי חילופין נטען כי יש לתת לחריג פרשנות מרחיבה לפיה אין תחולה לביטוח חבות כאשר עסקינן בתאונה שנגרמה עקב שימוש ברכב מנועי המכוסה בביטוח חובה, כך שהפוליסה נועדה לכסות גם תאונות שבהן נשללה זכאותו של הנפגע לתבוע פיצויים מכוח חוק הפיצויים.
באשר לטענת ההתיישנות - נטען כי עילת התביעה של התובעים כנגד המבטחת החלה עם מתן צו הפירוק נגד הנתבעת, לפי סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א- 1981. מאחר וצו הפירוק כנגד הנתבעת 1 ניתן ביום 9.5.17 הרי שעילת התביעה הישירה של התובעים כנגד המבטחת נולדה באותו מועד. משהוגש כתב התביעה המתוקן לעניין הנתבעת 2 ביום 31.3.19, ברי כי תביעתם נגד הנתבעת 2 לא התיישנה.
טענות הנתבעת 1 :
במישור היחסים אל מול התובע: הנתבעת טוענת כי אין להטיל עליה כל אחריות בגין אירוע התאונה, ויש לדחות את טענת התובעים באשר להתרשלותה בנסיבות העניין.
לעמדתה אין להטיל על המעביד אחריות מוחלטת ביחס לכל פעולה שמבצע העובד , ובמיוחד כזו שאינה קשורה לעבודתו.
הנתבעת טוענת כי בימי עבודתו הספורים של המנוח עובר לתאונה, הוא עבד רק בתוך החנות כסדרן סחורה. נטען כי במועד התאונה המנוח נטל את מפתחות המלגזה ממשרד מנהל החנות ללא כל רשות ועל אף היותם שמורים במקום ייעודי באותו משרד. נטען כי המנוח נהג במלגזה למגרש החניה המצוי בחלקה האחורי של החנות, והחל לנסוע בה במהירות מופרזת ובצורה פראית וחסרת כל רסן, דבר שגרם להתהפכותה ולפטירתו של המנוח.
עוד נטען כי :
המנוח לא ביקש רשות מאף אחד מעובדי הנתבעת ו/או ממנהליה ליטול את מפתחות המלגזה ולנהוג בה וממילא לא קיבל הנחייה לעשות כן;
רק לעובד אחד (יגאל מלאכי) הייתה רשות להשתמש במלגזה ולנהוג בה, כך שהנתבעת ו/או מי מטעמה מעולם לא נתנו רשות ו/או הנחיה כלשהי, במפורש או במשתמע לעשות שימוש במלגזה פרט לאותו עובד ;
לעובד המורשה לנהוג במלגזה היה רישיון נהיגה לנהוג במלגזה שבאותו מועד טרם חודש בשל אי תשלום קנסות, כך שמדובר בשלילה טכנית של רישיון הנהיגה ולא מהותית ;
פריקת הסחורה מתבצעת ליד המחסן או החנות השייכים לנתבעת ולא במגרש החניה האחורי של החנות במקום שאירעה בו התאונה, כך שהמנוח לא נהג במלגזה לצורכי עבודתו. עוד נטען פריקת הסחורה לא מתבצעת בשעות הערב המאוחרות שבהן אירעה התאונה כך שהשימוש במלגזה ע"י המנוח לא נועד לצורך פריקת סחורה;
המנוח נהג במלגזה, בפראות ובמהירות מופרזת, כדי "לשחק" בה ו/או להפיג את שעמומו ו/או כדי לספק גחמה אישית שלו. המנוח לא עשה שימוש במלגזה לצורך ביצוע תפקידו ולא על פי בקשת מי מעובדי הנתבעת, הגם שהדבר נעשה לאחר סיום שעות עבודתו אצלה (לאחר השעה 21:00);
לעמדת הנתבעת אין להטיל עליה חובת זהירות מושגית ו/או חובת זהירות קונקרטית. נטען כי הנתבעת, כמעבידה סבירה, לא יכולה הייתה לצפות את התרחשות הנזק שגרם המנוח כתוצאה מהתרשלותו הבלעדית ו/או מנהיגתו במהירות מופרזת במלגזה שאותה נטל ללא רשות ומבלי שהחזיק ברישיון נהיגה מתאים.
נטען כי הנתבעת נקטה בכל אמצעי הזהירות הסבירים הנדרשים למניעת התרחשות התאונה ובין היתר : הדריכה את עובדיה (לרבות המנוח) עם קבלתם לעבודה בנוגע להגדרת תפקידם והדברים הנדרשים במסגרתו; אסרה על כל עובדיה (פרט ליגאל) לעשות שימוש במלגזה ולנהוג בה; שמרה את מפתחות המלגזה במקום ייעודי במשרד מנהל החנות המצוי בקומה השנייה של העסק.
לחילופין נטען כי התנהגותו של המנוח בנסיבות העניין מצדיקה קביעת רשלנות תורמת בשיעור מכריע של 80%. וזאת, בשים לב לכך שהמנוח נהג במלגזה מבלי שהחזיק רישיון נהיגה מתאים וללא כל הכשרה מתאימה, ונהג במלגזה בפזיזות ובמהירות מופרזת.
לעניין בסיס השכר נטען כי המנוח סיים את לימודיו התיכוניים ללא תעודת בגרות, ועובר להעסקתו אצל הנתבעת הוא עבד בעבודות מזדמנות והשתכר כשכר המינימום במשק. עוד נטען כי לא הוכח שהמנוח היה שחקן כדורגל מצטיין או ראיות לעניין השכר שקיבל המנוח כשחקן כדורגל.
לעמדת הנתבעת נזקי התובעים הינם כדלקמן: כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים- 260,000 ₪ ; הפסד השתכרות בעבר לפי שכר המינימום במשק במועד התאונה - 160,973 ₪; הפסד השתכרות בעתיד - 514,758 ₪ ; הוצאות קבורה ולוויה- 5,000 ₪.
במישור היחסים שבינה ובין הנתבעת 2 טענה הנתבעת 1 כדלקמן:
ככל שתוטל עליה אחריות בגין אירוע התאונה, אזי יש לקבוע כי קיים כיסוי ביטוחי בגין האירוע מכוח פוליסת ביטוח מעבידים ולדחות את טענות המבטחת להעדר כיסוי ביטוחי מהטעמים הבאים:
המבטחת לא הגישה מטעמה את התנאים הכלליים של הפוליסה ולא הביאה ראיה לתמיכת גרסתה אודות קיומו של החריג בפוליסה;
תנאי החריג הנטען לא הוכחו ע"י המבטחת, לרבות הנתון שהמלגזה הספציפית הינה רכב מנועי כמשמעו של מונח זה בחוק הפיצויים;
יש לפרש בצמצום את החריג הנטען בפוליסה ולקבוע כי אינו חל על התאונה;
סוכנות הביטוח ו/או מי מטעמה התרשלו בעריכת הפוליסות עבור הנתבעת, ולא גילו למנהליה את דבר קיומם של חריגים לכיסוי הביטוחי. נטען שסוכן הביטוח הציג להם מצג שווא לפיו הנתבעת מכוסה כנגד כל סיכון ו/או אירוע אפשריים ביחס לעובדיה ולמבקריה.

לעניין טענת ההתיישנות:
עמדת הנתבעת 1 דומה לעמדת התובעים ולפיה כי יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מיום מתן צו הפירוק. עוד נטען, שמרוץ תקופת ההתיישנות נפסק עם הגשת ההודעה לצד שלישי נגד הנתבעת 2 ועד לעיכוב בירורה (מיום 3.2.14 ועד ל 5/17). לחילופין - עתרה הנתבעת 1 לביטול ההחלטה בדבר עיכוב ההליכים בהודעה לצדדים שלישיים שהגישה נגד המבטחת.

טענות הנתבעת 2:
הנתבעת 2 טוענת כי דין תביעתם של התובעים להידחות בהעדר אחריות של הנתבעת 1 מהטעמים שפורטו על ידי הנתבעת 1.
נטען, כי המנוח מצא את מותו עת "שיחק" במלגזה בחצר אחורית ומעבר לשעות העבודה שלו, ולא בעת ביצוע פעולה הקשורה לעבודתו ו/או להעמסת או פריקת סחורה. משכך, נטען כי אין תחולה לפוליסת חבות מעבידים על האירוע, וכי יש לדחות את התביעה כבר במישור זה.
לחילופין טוענת הנתבעת 2 כי מאחר והתאונה אירעה ביום 10.9.09 בעוד שהתביעה נגדה הוגשה ביום 27.3.19 הרי שדינה להידחות מחמת התיישנותה. לטענתה יש למנות את תקופת ההתיישנות לתביעת השיפוי של המבוטח נגד המבטח באופן החופף את תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הצד השלישי כנגד המבוטח (שהינה 7 שנים) וכי מרוץ ההתיישנות ביחס לשתי התביעות הנ"ל התחיל ביום התאונה והסתיים ביום 10.9.16.
נטען שאין מקום לקבלת טענת הנתבעת 1 לפיה יש לנכות מתקופת ההתיישנות את התקופה בה הייתה תלויה ועומדת ההודעה של נתבעת 1 כנגד הפניקס, ואין בסיס לקבל את בקשת הנתבעת 1 לחידוש ההליכים בהודעה לצדדים שלישיים בשלב זה של הדיון.
הטענה לקיומו של סייג לחבות המבטח : הנתבעת 2 טוענת כי דין התביעה נגדה להידחות מאחר והפוליסה הנ"ל מחריגה את חבות המבוטחת במקרים בו הנזק נגרם עקב שימוש בכלי רכב מנועי כמשמעו בחוק הפיצויים (סעיף י' לפרק "סייגים לחבות המבטח"). נטען כי הנתבעת 1 קיבלה לידיה עותק מהפוליסה הספציפית וידעה מהם תנאיה והחריגים הכלולים בה. עוד נטען כי הפניקס הוכיחה את קיומו של החריג ואת גרסתה בדבר תחולתו של אותו חריג על האירוע נשוא ההליך.
הנתבעת 2 עותרת לדחיית הטענה לפיה לא הוכח שהמלגזה הינה רכב מנועי כהגדרתה בחוק הפיצויים מהטעמים הבאים:
הטענה הועלתה לראשונה בסיכומיהם של התובעים ושל הנתבעת 1 ומדובר בהרחבת חזית אסורה;
משביטחה הנתבעת 1 את המלגזה בביטוח חובה אצל הנתבעת - הפניקס, הרי שהדבר מלמד על אומד דעת הצדדים לפיו הצדדים ראו במלגזה רכב מנועי;
כפי שעולה מהראיות בתיק זה ובשים לב לפסיקה שאליה הפנתה הפניקס בסיכומיה, הרי שיש לראות במלגזה הספציפית רכב מנועי כהגדרתו בחוק הפיצויים;
אין מקום לקבל את הפרשנות הנטענת שכן לשון החריג הינה ברורה וחד משמעית.
תיאור ההליכים בתיק
התיק הועבר לטיפולי ביום 2.2.14 עם הגשת כתב ההגנה מטעם הנתבעת 1.
חשוב להדגיש כי חל עיכוב משמעותי בבירור ההליך ובסיומו שבחלקו נבע מצו הפירוק שניתן בעניינה של הנתבעת 1 במסגרת ניהול ההליכים בתיק על כל המשתמע מכך לעניין תיקון כתבי טענות, עיכוב ההליכים וכו'. חלק אחר בעיכוב, ניכר לא פחות, נבע מהתנהלות הצדדים ובאי כוחם בתיק זה שהביאה להתמשכות ההליך שלא לצורך תוך בזבוז זמן שיפוטי יקר וזאת ללא קשר לתוצאה הסופית של פסק הדין.
הדברים יפורטו בקצרה בשים לב למשך הזמן הרב שחלף ממועד פתיחת ההליך ועד סיומו היום.

התובעים הגישו את תביעתם דנן, ביום 6.2.13, כנגד הנתבעת 1 בלבד.
הנתבעת 1 הגישה כתב הגנה מטעמה רק ביום 2.2.14, ועמו נשלחה הודעה לצד שלישי נגד המבטחת היא הנתבעת 2.
ביום 2.11.14 תוקנה ההודעה לצד ג' באופן כזה שנכלל בה גם סוכן הביטוח שערך את הפוליסות נשוא התביעה.
ביום 19.5.15 הגישו הצדדים השלישיים כתב הגנה מתוקן מטעמם.
ביום 29.9.16 עתרו התובעים לתקן את כתב התביעה על דרך של צירוף בעלי המניות של הנתבעת 1 ואת מנהלה כנתבעים נוספים בת ביעה העיקרית. נעתרתי לבקשה ביום 30.11.16 והנ"ל צורפו כנתבעים 2 - 4 (באותה עת).
רק בדיון שהתקיים ביום 25.9.17 הודיעה באת כוח הנתבעים 1-3, כי ניתן ביום 9.5.17 צו פירוק כנגד הנתבעת 1 בבית המשפט המחוזי בחיפה, וכי ביחס לנתבעים 2 ו- 3 ניתן צו כינוס כבר ביום 6.11.16. בהחלטה מאותו מועד צוין שיש להצטער על התנהלות הנתבעים 1- 3 ועל אי העלאת הטענות בשלב מוקדם בהרבה על כל המשתמע מכך ברמה הדיונית והמשפטית וההחלטה מדברת בעד עצמה. בין לבין ניתנו הוראות שונות לכל הגורמים הרלבנטיים והתיק מדבר בעד עצמו.
בדיון שהתקיים ביום 15.7.18, ניתן פסק דין המורה על עיכוב ההליכים בהודעת צד ג' כפועל יוצא מ מצב הדברים המשפטי באותה עת וההחלטות שניתנו לאחר מכן מדברות בעד עצמן.
ביום 24.2.19 ב"כ התובעים עתר לתיקון כתב התביעה על דרך של צירוף הפניקס כנתבעת נוספת בתיק, וכן למחיקת הנתבעים 2 ו- 3.
בהחלטה שניתנה באותו מועד נעתרתי לבקשת התיקון והוריתי על מחיקת התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3. עוד נקבע, כי ככל שהנתבעת 1 מעוניינת לחדש ההליכים בהודעת צד ג', עליה להגיש בקשה מתאימה בתוך 15 יום מאותו מועד. בקשה כאמור לא הוגשה ע"י ב"כ הנתבעת 1.
באשר לנתבע 4 - בפסק דין מיום 2.5.18 נדחתה התביעה כנגדו מחמת התיישנותה. פסק הדין ניתן לבקשת הנתבע 4 ובהעדר תגובה מצד התובעים על אף ארכה שניתנה להם.
משלא הצליחו הצדדים להגיע לכל הסכמה דיונית ו/או אחרת נשמעו מלוא הראיות בתיק.

מטעם התובעים הגיש תצהיר והעיד: עומר אבו אלהיג'א - אביו של המנוח.
כמו כן, הוזמנו להעיד מטעם התובעים : מרעי אבו אלהיג'א - עובד לשעבר אצל הנתבעת 1 שלא עבד בשירותה במועד התאונה; חליל סאלם - מפקח מטעם משרד העבודה, ומי שחקר את נסיבות אירוע התאונה וערך את דו"ח החקירה מיום 3.2.10.
מטעם הנתבעת 1 הגישו תצהירים והעידו: משה מייזל ; סטיב נועם מייזל (בעלי המניות בחברה).

לאחר שמיעת הראיות הוגשו סיכומי הצדדים בכתב, שגם הגשתם נפרשה על פני זמן ממושך בשל נסיבות אישיות של ב"כ הצדדים או מי מהם ומשבר הקורונה. עתה בשלה העת למתן פסק דין.

תמצית ההכרעה
לאחר עיון בכתבי הטענות ובתצהירים, שמיעת העדויות, בחינת הראיות ועיון בסיכומי הצדדים - דין התביעה להידחות. מאחר ומצאתי לדחות את התביעה כבר בשלב סוגיית האחריות הרי שלא נדרשתי לטענות בדבר התיישנות והיעדר כיסוי ביטוחי וזאת על מנת שלא להרחיב את היריעה שלא לצורך. להלן הנימוקים.
שתי הערות מקדמיות:
יובהר כבר עתה כי אין בכוונתי לדון בטענות עובדתיות חדשות (או כאלה המערבות היבטים עובדתיים) שהועלו בסיכומי מי מהצדדים נוכח התנגדות כל הצדדים להרחבת חזית או שינוי חזית.
בתצהירים שהוגש ו חזרו העדים על עיקר האמור בכתבי הטענות מטעמם ומאחר והדברים כבר פורטו כדבעי לא מצאתי לפרטם פעם נוספת. ההתייחסות לעדויות תיעשה ביחס לנדרש להכרעה בלבד .
הראיות מטעם התובעים
עדותו של מר עומר אבו אלהיג'א, אביו של המנוח:
משמיעת עדותו של האב עלה כי הוא מתקשה מאוד להשיב על שאלות הנוגעות לבנו המנוח והדבר מתקבל על הדעת בנסיבות. בפועל לא היה בידו לשפוך אור על נסיבות התאונה והוא נדרש לעניין הנזק בלבד. האב העיד כי המנוח היה שחקן כדורגל מצטיין וחרוץ וכי היה אמור להתקדם לקבוצת הבוגרים. לעניין השתכרותו של המנוח בתחום זה השיב כי המנוח היה מקבל מאוהדיו "שכר סמלי" (עמ' 27 לפרוט'). עוד אישר בחקירתו כי למנוח לא הייתה תעודת בגרות מלאה, וכי הוא עבד בעבודות מזדמנות לרבות כנהג משאית (עמ' 28 לפרוט').

עדותו של מרעי אבו אלהיג'א – עובד לשעבר בנתבעת 1 :
לאחר שמיעת עדותו של עד זה אקבע כי לא מצאתי שהיה בה כדי להועיל לעניינה של התביעה. העד טען כי לא ידע כלל מדוע זומן למתן עדות בעניינו של תיק זה ועוד ציין כי במועד האירוע כלל לא עבד בשירות הנתבעת 1. משכך לא ידע לומר דבר על נסיבות האירוע ממקור ראשון אלא העיד בנושאים כלליים שאינם בהכרח רלבנטיים למועד התאונה ולנסיבותיה .

העד טען בחקירתו כי במהלך עבודתו אצל הנתבעת כל אחד מהעובדים היה רשאי לנהוג במלגזה אף אם לא החזיק ברישיון נהיגה מתאים: "במלגזה מי שבא היה נוהג" (סע' 13- 25, בעמ' 30 לפרוט'). העד טען כי פעם נתפס ע"י שוטרים כשנהג באותה מלגזה ללא רישיון ועוכב לחקירה בתחנת המשטרה, וכי אז הבין את הפסול במעשיו (סע' 26- 31, בעמ' 30 לפרוט').

פרט לעדותו של עד זה לא הייתה כל עדות נוספת שתמכה בטענה לפיה ניתנה רשות לכל אחד מהעובדים לנהוג במלגזה במועד עבודת המנוח ובכלל. בשים לב לאמון המופחת שמצאתי לתת בגרסתו כולה, לרבות בסוגיית עצם הגעתו למתן עדות והנתון כי לא מסר תצהיר עובר לכך, הרי שלא שוכנעתי כי יש לבסס ממצאים כלשהם אודות עדותו הכללית בעניין זה.

העדות הייתה סתמית, כללית, לא כללה שמות גורמים אחרים או מועדים ספציפיים, לא התייחסה לסוגיה האם הנהיגה הייתה נעשית לצורכי עבודה אם לאו, ולא מצאתי כי יש בידי לקבוע על בסיסה ממצאים עובדתיים.

עדותו של מר חליל סאלם:
מדובר בעד אובייקטיבי אשר ערך דו"ח חקירה מטעם משרד העבודה והרווחה. בשים לב למועד הדיון אל מול מועד עריכת הדו"ח והזמן הרב שחלף בין השניים הרי שעיקר עדותו נסמכה על דו"ח חקירת אירוע התאונה והדברים מתקבלים על הדעת (ת/1). מהדו"ח עולה כי העד ביקר במקום התאונה, שוחח עם גורמים שונים, גבה עדויות, בדק את המלגזה עצמה ובחן מסמכים שונים.

על פי מסקנותיו המלגזה התהפכה עקב נסיעה במהירות גבוהה, כאשר הקלשונים מורמים וללא מטען באופן שמביא להיעדר שווי משקל וזאת במיוחד במהירות גבוהה וכאשר הנהג אינו מיומן בהפעלת הכלי. על פי מסקנותיו התוצאה הקשה נגרמה, בין היתר , מחוסר הידע והניסיון של הנהג אשר היה אמור להישאר ישוב במושב גם בעת ההתהפכות באופן שמסגרת הבטיחות של המלגזה הייתה מגינה עליו . עוד ציין כי היה ניתן לנקוט באמצעי זהירות נוסף שהוא שמירת המפתחות במקום שלעובדים שאינם מורשים לכך לא תהיה גישה אליהם.
העד הסביר בעדותו כי הגיע למסקנה שהמלגזה התהפכה, ככל הנראה, בשל נסיעה במהירות מופרזת וביצוע פנייה חדה:
"ש. בהתאם למסקנות שלך בדו"ח שערכת, אתה יכול להסביר מה היתה הסיבה להתהפכות של המלגזה?
ת. כנראה שהנהג המנוח נסע עם המלגזה כשהיא ללא מטען ועשה סיבוב חד וכתוצאה מכך המלגזה התהפכה.
ש. על סמך הנסיון שלך ואולי מתיקים קודמים שחקרת, כשנוהגים על מלגזה ועושים פניה חדה, האם ייתכן שההתהפכות תקרה בגלל נסיעה במהירות גבוהה?
ת. כן. ככל שהנסיעה במהירות גבוהה יותר כך גדל הסיכוי להתהפכות.
ש. במקרה הזה הצלחת להגיע לנתון של איזה מהירות הוא נסע?
ת. לא אבל הבחנתי במקום התאונה סימנים של הגלגלים ובדרך כלל סימנים כאלה, והכל בגדר השערה, נגרמו כתוצאה מנסיעה במהירות גבוהה.
ש. לפי התמונות, אתה מדבר על הסימנים שיש בלוח הצילומים בעמוד השני בתמונה העליונה?
ת. כן.
ש. אלה סימני החריקות של הצמיגים?
ת. כן. זה מה שצילמתי במקום".
(סע' 13- 26, בעמ' 33 לפרוט').

באשר למקום אירוע התאונה העד מסר כי על פי הממצאים בשטח הרי שהתאונה אירעה בחצר האחורית של החנות בה יש מגרש חניה. עוד ציין כי מסביב מצויים בתי עסק אחרים שאינם שייכים לנתבעת 1:
"ש. איפה ארעה התאונה?
ת. בחצר האחורית של החנות לפי הממצאים.
ש. מה היה שם?
ת. היו מס' מכוניות שחנו בחצר והסימנים שצילמתי.
ש. יש שם מחסן או שזה מגרש חניה?
ת. למיטב זכרוני יש מגרש חניה ומסביב יש בתי מלאכה ועסקים קטנים. התרשמתי שהם לא שייכים לחנות השוק הגדול מכולם".
(סע' 19- 25, בעמ' 34 לפרוט').

כמו כן הוגשו טפסי גביית עדות של מר יגאל מלאכי (שלא הוזמן להעיד) ושל מר מייזל משה (שהעיד מטעם הנתבעת 1) ותצלומים שחלקם צולמו על ידי החוקר וחלקם צורפו על ידו מתוך תיק המשטרה כפי שצוין בדו"ח. מהתצלומים שצולמו על ידי המשטרה עוד בשעות הלילה לאחר התאונה ניתן לראות את מיקום התאונה בבירור (במגרש החניה המתואר) וכן כי לא היה כל מטען על גבי הכלי או בסמוך לו. הדבר תומך הממצא החוקר לפיו הקלשונים (כהגדרתו) היו מורמים.
מהצילומים ומהעדויות ניתן ללמוד שהתאונה התרחשה במקום שלכאורה כלל לא היה מיועד להעמסת או פריקת סחורה וכי במועד התאונה הכלי כלל לא היה מועמס בסחורה או מיועד להעמיס סחורה.
לנפקות הדברים ביחס לתכלית הפעולה שבוצעה על ידי המנוח אדרש בהמשך.

הראיות מטעם הנתבעת 1
לעניין עדותו של משה מייזל:
העד אישר בחקירתו כי לא נכח במקום בעת אירוע התאונה (סע' 25- 26, בעמ' 47), ומשכך הרי שלא מצאתי כי היה בעדותו כדי לשפוך אור על נסיבות התרחשות התאונה עצמה .
באשר לנושאים אחרים העומדים בליבת המחלוקת שבין הצדדים, הרי שלאחר שמיעת עדותו אציין כי מצאתי לתת בה אמון. העדות ניתנה באופן ברור, פשוט ושוטף וניתן היה להתרשם מתשובותיו הספונטניות של העד. ביחס לנתונים אותם ידע - השיב העד בשטף ואילו ביחס לנושאים אודותיהם לא ידע להשיב - ציין זאת בבירור באופן שהעניק מימד נוסף של מהימנות לעדותו.
העד מסר בחקירתו כי כל מי שהיה מתקבל לעבודה בחנות, היה עובר הדרכה בהתאם לתפקיד שניתן לו:
"ש. אתה מאשר גם שהמנוח לא עבר שום הדרכה כשהתקבל לעבודה?
ת. אני לא מאשר את זה. הדרכה על מה?
ש. האם המנוח עבר הדרכה?
ת. כל עובד שמתקבל לעבודה מקבל הדרכה. הוא מקבל תפקיד ואומרים לו מה הוא אמור וצריך לעשות".
(סע' 18- 22 בעמ' 48 לפרוט').
באשר לשעות פריקת הסחורה באמצעות המלגזה, העד הסביר שהפריקה התבצעה רק בשעות הבוקר המוקדמות:
"ש. אתם מקבלים סחורות ופורקים את הסחורה באמצעות מלגזה רק בשעות הבוקר. בשעות אחה"צ והערב אין מצב שאתם מקבלים סחורה.
ת. אין קבלת סחורה בערב".
(סע' 35 בעמ' 48; סע' 2-5, בעמ' 49 לפרוט'; סע' 28- 30, בעמ' 53 לפרוט').

העד אף מסר כי פריקת הסחורה הייתה מתבצעת במקום שהיה מיועד לכך, ולא במגרש החנייה האחורי בו אירעה התאונה, כך שלא ניתן לקבל את הטענה כי הנסיעה נעשתה במסגרת העבודה:
"ש. פריקת סחורה אתם מבצעים בשטח החנות שזה המחסן של החנות נכון?
ת. בחוץ.
ש. יש את החנות ויש רחבה שהיא המחסן ומקום שמיועד לפריקה.
ת. נכון. לפריקה.
ש. כשאנחנו מדברים על החניון האחורי זה לא חניון שלכם נכון?
ת. לא. זה חניון של כולם.
ש. מי שרוצה להחנות שם חונה?
ת. כן.
ש. אמרת למפקח של משרד העבודה שזה לא שלכם וכל אחד יכול להחנות שם.
ת. נכון.
ש. המשאיות שלכם בשעות הערב לא חונות שם ואתם לא פורקים סחורה איפה שארעה התאונה נכון?
ת. נכון".
(סע' 24- 36, בעמ' 52 לפרוט').

עוד הסביר כי המלגזה כלל אינה אמורה להימצא בחניון האחורי :
"ש. כשאתה אומר שהעבודה של המלגזה לפרוק סחורה בשטח שלכם בשטח הפריקה שם אמורה להיות המלגזה נכון.
ת. נכון.
ש. המלגזה לא חונה ואין לה מה לעשות בחניון האחורי.
ת. נכון".
(סע' 3- 7, בעמ' 53 לפרוט').

לעניין המקום שבו נשמרו מפתחות המלגזה, העד חזר בחקירתו על הדברים שמסר בעדותו במשטרה ביום 15.1.12. כך בין היתר העיד כי מפתחות המלגזה נשמרו במשרדו של מנהל החנות וכי הוא לא צפה " שאחד העובדים ייקח את המלגזה בלי רשות ועוד ינהג עליה". (סע' 1- 15, בעמ' 48 לפרוט').
במסגרת חקירתו הנגדית העד נותר איתן בגרסתו כי מפתחות המלגזה נשמרו במשרדו של מנהל החנות המצוי בקומה השנייה של החנות (מה שנקרא ע"י העובדים "עמדת תצפית"), וכי רק אחד העובדים (יגאל) היה מורשה לנהוג במלגזה:
"ש. יגאל היה אחראי על המלגזה?
ת. כן.
ש. נתת הוראות ליגאל איפה לשים את המפתחות כשלא עושים שימוש במלגזה?
ת. בטח. הוא יודע שצריך לשים במשרד.
ש. איפה זה עמדת תצפית בחנות?
ת. זה קומה שנייה בחנות.
ש. יש שם בקומה השנייה מקום שתולים מפתחות לרכבים אחרים?
ת. לא. רק את של המלגזה מניחים את זה בדלפק במשרד. במשרד למעלה זה היה כל הזמן. או בדלפק או במגירה".
(סע' 27- 30, בעמ' 50 לפרוט'; וסע' 7- 11, בעמ' 51 לפרוט')

העד עמד על גרסתו כי המפתחות הוחזקו במשרד המנהל וכי יתר העובדים פרט ליגאל כלל לא היו אמורים להיכנס למשרד המנהל בהיעדרו:
"ש. נשאלת על התצפית ואמרת שיש נקודת תצפית. אני מבין שכשאתה אומר נקודת תצפית זה תצפית על החנות שזה בעצם הגלריה ששם יושב המנהל של החנות ויש לו נקודת תצפית על כל החנות שזה למעשה המשרד שלו, המקום שלו שזה קומה מעל החנות.
ת. נכון.
ש. זה לא איזה נקודת תצפית ששמים שם מפתחות אלא זה המשרד של מנהל החנות שהיה שרון. נכון?
ת. כן.
ש. שזה המשרד שלו.
ת. נכון.
ש. נכון שבמשרד הזה אין גישה לעובדים האחרים חוץ מהמנהל של החנות או ליגאל שאחראי על תפעול ועבודה על המלגזה אם הוא רוצה לקחת את המפתחות.
ת. נכון. העובדים לא צריכים להיות שם.
ש. עובד כמו המנוח אין לו מה לעשות בגלריה שהיא בעצם המשרד של מנהל החנות.
ת. נכון".
(סע' 10- 23, בעמ' 52 לפרוט').
עוד בהקשר זה עמד העד על דעתו כי העובדים ידעו כי נושא השימוש במלגזה הינו ייחודי ליגאל ואף עובד אחר לא היה רשאי להשתמש במלגזה :
"ש. אני מבין שהיה ברור לכל העובדים ולמנוח שמי שמשתמש במלגזה ופורק סחורה זה רק יגאל.
ת. נכון.
ש. ידוע לך ששרון מנהל החנות ולכל העובדים ידוע להם שחל איסור חמור שאף אחד לא מתעסק במלגזה חוץ מיגאל. נכון?
ת. נכון.
ש. אתה עומד על זה שרק יגאל עבד והתעסק עם המלגזה?
ת. כן.
ש. והאיסור על העובדים לעבוד על המלגזה היה ידוע לכולם וגם למנוח?
ת. כן".
(סע' 3- 14, בעמ' 53 לפרוט' ; סע' 12- 15, בעמ' 54 לפרוט').

כאמור לעיל מצאתי לתת בעדותו של העד אמון. העדות הייתה מפורטת, עקבית וחד משמעית.
לעניין עדותו של סטיב נועם מייזל:
לאחר שמיעת עדותו של עד זה, לא מצאתי כי היה בה כדי לשפוך אור על נסיבות אירוע התאונה ו/או על הסוגיות שבמחלוקת בין הצדדים ועל כן לא מצאתי להרחיב ביחס אליה.
סוגיית האחריות
העוולה העיקרית הרלבנטית לענייננו כפי שנטענה ע"י התובעים היא עוולת הרשלנות. שאלת קיומה של רשלנות תבחן על פי אמות המידה המקובלות כקבוע בסעיפים 35 ו- 36 של פקודת הנזיקין. עוולת הרשלנות דורשת קיומם של מספר אדנים והדברים נקבעו מזה ימים ימימה והינם ברורים וידועים (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113):
חובת זהירות מושגית;
חובת זהירות קונקרטית;
הפרת חובת הזהירות;
קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה והנזק.

בענייננו, אין מחלוקת כי במועד האירוע היה המנוח עובד של הנתבעת 1, פעל תחת פיקוחה ובהתאם להוראותיה.
ההלכה הנוהגת היא כי מעסיק חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדו, שכן בידיו הידע לסיכונים אפשריים במקום העבודה ואת הכלים למנוע התממשותם של סיכונים אלה (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (פורסם בנבו, 31.8.11)).
החובה המוטלת על המעסיק כוללת גם הנהגת שיטת עבודה אשר תשמור על העובדים מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש. על המעסיק לוודא כי שיטות עבודה אלה נאכפות:
"נקודת המוצא היא, אפוא, כי ככלל חלה חובה זהירות מוגברת על מעסיק כלפי עובדו, הכוללת את החובה לנקוט בכל האמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להכשיר, להדריך, לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה" (פס"ד יאסין, לעיל).

בפסיקה נקבע כי על המעביד לנקוט באמצעים הסבירים הנדרשים כדי למנוע הצבת עובדיו בסיכון בלתי סביר:
"אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש" ( ע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229).

עם זאת, וחרף היקפה הרחב של החובה המוטלת על מעביד לדאוג לשלום עובדיו, אין המדובר באחריות מוחלטת. המעביד אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון שעלול להתממש במסגרת העב ודה, ויש לבחון בכל מקרה האם הועמד העובד בסיכון החורג מגדר הסביר (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345).
במקרה דנן אקבע כי לא שוכנעתי שהמנוח הועמד בסיכון כלשהו במסגרת עבודתו, לא כל שכן בסיכון החורג מגדר הסביר באופן המצדיק הטלת אחריות על הנתבעות או מי מהן ואסביר .
מחומר הראיות שהונח בפניי ושמיעת העדויות אין בידי לקבוע כפי שטוענים התובעים כי אצל הנתבעת 1 השתרשה נורמה לפיה כל עובד בחנות יכול ורשאי לנהוג במלגזה וזאת בידיעת הממונים ע ליו או בעצימת עיניהם. העדות היחידה שטענה לכך הייתה של אחד העדים מטעם התובעים , שהיה עובד בעבר ולא התקופה הרלבנטית לעבודת המנוח, אשר לא מצאתי לתת בעדותו אמון משמעותי. העד כאמור לא עבד במקום במועד האירוע ולא ידע להבהיר באילו תקופות עבד בשירות הנתבעת על מנת לבחון את טענותיו באופן קונקרטי. משלא נמצא לעדות זו כל תימוכין הרי שאין בידי לבסס עליה ממצאים עובדתיים ברף הנדרש או בקירוב לכך.
טענתם של התובעים בכתב התביעה לפיה המנוח נהג במלגזה באותו מועד על פי היתר או דרישה של הנתבעת 1 ו/או כי הנהיגה הייתה במסגרת עבודתו ותפקידו - נדחית.
מחומר הראיות שהוצג על ידי התובעים בעצמם עולה כי התאונה התרחשה בשעות הערב המאוחרות בסמוך ל שעת סגירת החנות. התאונה התרחשה במגרש החניה ולא במקום ממנו נפרקת סחורה או מועמסת סחורה ואף לא בשעת פעילות של פריקת סחורה או העמסתה.
מהצילומים מערב התאונה (הכלולים בת/4) עולה בבירור שהמלגזה לא נשאה מטען כלשהוא והדברים עולים גם מת/1 .
טענות הנתבעת 1 כי לא היה זה מתפקידו של המנוח לנהוג במלגזה וכי אף גורם לא הנחה אותו לעשות כן - לא נסתרו ולא הופרכו על ידי התובעים . התובעים לא הצליחו להוכיח כי נסיעת המנוח באותו ערב הייתה לצרכי עבודתו או במסגרת תפקידו.

מדו"ח החוקר (ת/1) עולה כי התאונה אירעה עקב נסיעה במהירות גבוהה, ללא מטען ותוך וביצוע פנייה חדה . לא עלה בידי התובעים להסביר כיצד נסיבות מסוג זה עולות בקנה אחד עם טענותיהם לגבי התרחשות התאונה אגב ביצוע עבודתו ונראה כי גם התובעים מודעים לקושי הטמון בגרסה שהועלתה על ידם בכתב התביעה ולא בכדי.
כך למשל ברי כי הטענה בדבר "העמסת יתר" (סעיף 7 (י) לכתב התביעה המתוקן) עומדת בניגוד גמור לראיות שהובאו מטעם התובעים בעצמם לפיה המלגזה לא נשאה מטען כלשהוא.

משמיעת הראיות ובחינת דו"ח החוקר והצילומים הרי שהמסקנה כי המנוח נטל את המלגזה לשם שעשוע בלבד מסתברת בעיניי הרבה יותר מאשר הטענה כי מדובר בפעולה שבוצעה אגב עבודה או כזו שניתן לה היתר. עדותו היחידה של מרעי אבו אלהיג'א, שנתתי בה אמון מופחת כאמור, אין בה כדי לסייע בהוכחת האחריות במקרה הקונקרטי מאחר והאמירה הינה כללית ביחס לתקופה בה המנוח כלל לא עבד בשירות הנתבעת 1. העד לא יכול היה להעיד על שום נתון נכון למועד התאונה ולא ניתן לקבוע על בסיס עדותו (שכאמור אמינותה מופחתת) ממצאים לגבי התנהלות נמשכת או כללית של הנתבעת 1.
משכך לא הוכח כי הנתבעת ו/או מי מטעמה אפשרו למנוח לעבוד על המלגזה ביודעם כי המנוח נעדר רישיון נהיגה. לא הוכח כי הנתבעת ו/או מי מטעמה הורו למנוח לנהוג במלגזה במסגרת עבודתו אצלם. לא הוכח כי במועד התאונה השתמש המנוח במלגזה לצורכי עבודתו ו/או לפריקת סחורה ואפשר שכאמור הוכח דווקא ההיפך .
הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח הממצאים שהובאו בת/1 לפיהם:
"נסיעת המלגזה בעת שאירעה התאונה הייתה על משטח ישר וככל הנראה ללא מכשולים כלשהם ואף ללא מטען. יש להניח כי הסיבה להתהפכות המלגזה היא הניסיון לפנות ימינה בצורה חדה ובמהירות לא קטנה, דבר אשר גרם לכך שהמלגזה איבדה את השווי משקל והתהפכה". (סע' 7.5 לדו"ח).

גרסתה של הנתבעת 1 לעניין המקום והמועד שבהם הייתה מתבצעת פריקת הסחורה - לא נסתרה ולא הופרכה. על פי עדותו של מר משה מייזל פריקת הסחורה הייתה מתבצעת באמצעות המלגזה בשעות הבוקר המוקדמות, במקום שהיה מיועד לכך שהינו בקרבת החנות ולא במקום שבו אירעה התאונה שהוא בחניון האחורי לחנות.
לא עלה בידי התובעים לסתור את גרסתה של הנתבעת 1, לפיה רק אחד מעובדיה ( מלאכי יגאל) היה מורשה לנהוג באותה מלגזה ולהשתמש בה. הדברים עלו מכל החומרים שהוצגו בתיק (למעט עדותו של מר אבו היג'א אליה כבר נדרשתי לעיל). הדברים חזרו בכל עדויותיו של מר מייזל החל ממועד האירוע ועד מועד שמיעת הראיות בתיק :
כך למשל בעדותו של מר מייזל מיום 11.9.09 בפני מפקח משרד העבודה (ת/3):
"ש. מה עשה אברהים כאשר אירעה התאונה?
ת. אין לי מושג אין לו רשות מאף אחד מהחנות להשתמש ו/או להפעיל את המלגזה. רק עובד אחד מורשה להפעיל את המלגזה וזה י גאל".

כך גם ביום 15.1.12, במסגרת עדותו במשטרה (ת/5):
"ש. האם חלק מתפקידו של המנוח היה לנהוג ולעבוד על מלגזה?
ת. לא .
ש. מישהו ביקש או אמר למנוח איבראהים לנהוג ולעבוד על המלגזה ביום 10.9.09.
ת. לא, בשום פנים ואופן זה קרה בסוף יום העבודה כשסיים לעבוד הוא לקח את המפתחות בלי רשות.
ש. מי היה נכון ל- 10.9.09 מפעיל המלגזה?
ת. יגאל.
ש. האם מישהו חוץ מיגאל (נהג המלגזה) היה מורשה לנהוג ולעבוד על המלגזה?
ת. לא. אף אחד.
ש. האם יש נהלים כלשהם בעסק שלך בנוגע לכך לאסור לעובדים לחרוג מתפקידם כמו לנהוג על מלגזה כשאינם מורשים לכך?
ת. בטח העובדים יודעים שאסור למי שאין לו רישיון אסור לו לעלות על מלגזה".

גרסתו של מייזל כאמור לא השתנתה אף במסגרת חקירתו הנגדית, והוא נותר איתן בגרסתו כי רק העובד יגאל היה מורשה לנהוג במלגזה וכי נאסר על שאר העובדים לנהוג בה ו/או לעשות בה שימוש.
תימוכין לגרסתו של מייזל מצאתי בעדותו של מלאכי יגאל עצמו, מיום 11.9.09, שנגבתה ע"י מפקח משרד העבודה (ת/2), לפיה הוא עבד אצל הנתבעת כ"מפעיל מלגזה" ושלא היה לאף עובד אחר מלבדו רשות להפעיל את המלגזה. מר מלאכי לא הוזמן להיחקר ואולם יש להזכיר כי עדותו (התומכת בעיקרה בעמדת הנתבעות) הוגשה על ידי התובעים על המשתמע מכך בפן הדיוני.
זה המקום לציין שלעדויות שניתנו על ידי העדים שהעידו בפניי במשטרת ישראל בסמוך למועד האירוע יש ליתן משקל יתר בהיות גרסה זו כפי שהובאה בסמוך למועד התאונה ככל שהדבר נוגע לעניין אמינותה ( ר' ע"א 8388/99 הסנה נ' מימי בן ארי, פ"ד נו (4) 689).
בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי שיש בטענת התובעים לפיה יגאל לא החזיק ברישיון נהיגה תקף במועד התאונה, כדי להועיל להם בנסיבות העניין .
עיון בתעודת הציבור מיום 7.6.15 (של גלבהאור יהודית- מחלקת בקרה ועדכון ראשי ענף נהיגה חולון) עליה התבססו התובעים בטענתם מעלה, כי רישיון הנהיגה של יגאל לא חודש עקב אי תשלום קנסות. אין המדובר במי שלא היה בידו רישיון לנהוג במלגזה בכלל או במי שנשלל תוקף רישיונו מטעמים מהותיים, אלא מדובר במי שלא חודש רישיונו באופן זמני מטעמים טכניים של אי תשלום קנסות ואני מקבלת את עמדת הנתבעות בעניין זה.

זאת ועוד: גם אם הייתה מוכחת טענת התובעים לפיה במועד התאונה רישיון הנהיגה של יגאל לא היה זמנית בתוקף, הרי שעדין אין בכך כדי לייצר את הדילוג העובדתי והמשפטי המבוקש על ידי התובעים ולבסס הקביעה כי דווקא המנוח היה הגורם שקיבל היתר מהנתבעות לנהוג במלגזה, ו/ או התבקש לנהוג במלגזה במסגרת עבודתו . מדובר כאמור בדילוג בין בשני נושאים עובדתיים שונים בתכלית ואני דוחה את המתווה שהוצע לעניין זה על ידי התובעים ואשר לא הוכח על ידם .
לסיכום, משמיעת העדויות ובחינת מכלול הראיות אקבע כי טענת התובעים לפיה המנוח השתמש במלגזה ונהג בה לבקשת הנתבעת 1 ו/או בהתאם להוראותיה לצורך ביצוע עבודתו - נדחית .
לא הוכח כי השימוש במלגזה במועד אירוע התאונה היה במסגרת תפקידו של המנוח ו/או לצורכי עבודתו - ההפך הוא הנכון . התאונה התרחשה ללא מעורבות של מטען כלשהוא, בשעה ובמקום שאין כל קשר בינם ובין פעילות העסק ושלא על דעת הנתבעת או באישורה.
עם כל הצער שבדבר נראה כי אין מנוס מהקביעה שבמועד התאונה המנוח עשה שימוש במלגזה להנאה רגעית שאינה קשורה לעבודתו ואשר עלתה לו ולמשפחתו במחיר היקר מכל.

לעניין נקיטת אמצעי זהירות סבירים:
התובעים הטילו חלק ניכר מיהבם על סוגיית נקיטת אמצעי הזהירות הסבירים וזאת בין היתר בשים למסקנה האחרונה הכלולה בת/1 לעניין מיקום המפתחות. כך שבענייננו מתעוררת השאלה באם נקטה הנתבעת 1 בכל האמצעים הסבירים שניתן וצריך היה לנקוט כדי למנוע את התרחשות התאונה, בין היתר באם ניתנה ע"י הנתבעת הנ"ל הדרכה בעניין איסור השימוש במלגזה למי שאיננו מורשה ובאם נשמרו מפתחות המלגזה במקום שאינו נגיש לכל העובדים. טענות הנתבעת לעניין מתן הדרכה והסברים לעניין השימוש במלגזה לא נסתרו ולא הופרכו.

טענת התובעים כי מפתחות המלגזה נשמרו במקום נגיש - לא הוכחה ואף נסתרה פוזיטיבית ע"י הנתבעת 1. לא הוכח שמפתחות המלגזה היו זמינים ונגישים לכל העובדים, לרבות כאלה שלא היה להם רישיון לנהוג על מלגזה. לא הוכח כי המפתחות היו מוכנים וזמינים ברכב המלגזה ו/או שהמפתחות לא הוחזקו מחוץ להשגתם של עובדים בלתי מורשים. אף לא נטען ולא הוכח היכן היו מצויים המפתחות במועד התאונה ו/או שהמנוח עשה שימוש במלגזה בהיתר או שלא בהיתר עובר למועד התאונה. הקונסטרוקציה הכוללת אותה ניסו לבסס התובעים באמצעות מסקנות החוקר לא הוכחה בראיות וכאמור עדותו של מר מרעי כלל אינה רלבנטית למועד תאונת המנוח.
עפי שנפסק בת"א (מחוזי-חיפה) 1326/98 כרמל שאול נ' ש.ניר הצפון (1991) בע"מ (פורסם בנבו, 24.7.07) הרי ש:
"השארת המפתחות במתנע, הוא נוהל עבודה לקוי שאינו עולה בקנה אחד עם סדרי בטיחות סבירים שעל המעסיק לקיים בחצריו כדבר שבשגרה", וכי "השארת המפתחות בתוך מתנע המלגזה בנסיבות בהן התובע כבר לקח בעבר את המלגזה ללא רשות ונהג בה באופן פרוע, כאשר הנתבעים לא עשו דבר כדי למנוע את הישנות הסיכון, בעוד שסיכולו היה פשוט כל כך, מהווה רשלנות".

עם זאת, נסיבות אותו מקרה אינן דומות למקרה שבפנינו ואסביר מדוע .
במקרה דנן, פרט לעדותו של מר אבו אל היג'א, שהתייחסה לתקופה אחרת מזו שה מנוח עבד בה, ואשר על מידת ההתבססות עליה כבר עמדתי מספר פעמים לעיל, הרי שהתובעים לא הביאו כל ראיה מטעמם שיש בה כדי להעיד על כך שהגישה למלגזה הייתה חופשית ובלתי מבוקרת ו/או על כך שהמפתחות הושארו במתנע של המלגזה או בהישג ידם של העובדים.
בענייננו לא נטען ואף לא הוכח ע"י התובעים שהמנוח ניסה לעלות על המלגזה בהזדמנויות שונות בעבר, וכך ש בנסיבות אלו היה על הנתבעת לנקוט באמצעים נוספים, מגבילים יותר, כדי להבטיח את השימוש במלגזה לעובדים מורשים בלבד, למשל בדרך של נעילת המגירה במשרד מנהל החנות , ונקיטת אמצעי ענישה כלפי המנוח, בשל הפרות דומות בעבר.

התובעים אף לא הוכיחו כי במועד התאונה הושארו המפתחות במלגזה או במקום נגיש אחר ומסקנת החוקר בעניין זה אינה מחליפה , ואינה אמורה להחליף , את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו להכריע בתביעה על פי פקודת הנזיקין על בסיס ראיות קונקרטיות .
טענתם של התובעים בעניין זה נטענה על ידם בעלמא כאמור ונסתרה נוכח עדותו של מר מייזל, בה מצאתי לתת אמון ולפיה מפתחות המלגזה נשמרו במשרדו של מנהל החנות המצוי בקומה השנייה של החנות (בעמדת התצפית).
משרדו של מנהל החנות נראה בעיניי מיקום העונה על הנדרש ביחס לשמירת המפתחות האמורים ולא הוכח כי המפתחות היו במיקום אחר אליבא התובעים . אזכיר עוד כי המנוח לא היה קטין או מוגבל באופן שיש לראות את שיקול דעתו כמופחת. העברת כל כובד המשקל אל כתפי המעבידה במקרה מסוג זה בו עובד צעיר וחדש נוטל בשעת לילה את מפתחות המלגזה על מנת לנסוע באופן פרוע להנאתו באין רואה ו באין מפריע - חותרת לטעמי תחת יסודות עוולת הרשלנות והצפיות הסבירה של המעביד וזאת על אף התוצאה הקשה.
גם הנתון כי מדובר בעובד חדש אינה פועלת לטעמי לטובת התובעים. מעובד חדש מצופה גם כן התנהלות מתונה יותר, זהירה יותר, דווקא מחמת הנתון כי הוא אינו מכיר בהכרח את מלוא ההיבטים של העבודה, אינו מכיר את המעבידים לעומק וכו'. התנהלותו של המנוח, דווקא כעובד חדש, מגבירה משמעותית את רכיב הרשלנות התורמת.
אני ערה לאמור בעדותו של מר יגאל מלאכי שנמסרו למפקח ביום 11.9.09 לפיה: "המפתח של המלגזה נמצא בדרך כלל בתוך החנות בעמדת התצפית או במלגזה מעל למנורה שבתא המפעיל". ואולם אמירה כללית זו - שלא חזרה על עצמה בשום עדות אחרת - אין בה די כדי לבסס את האמור בכלל ואת הנתון הקונק רטי ביחס למועד התאונה בפרט.
התובעים לא זימנו את יגאל לחקירה אודות הדברים וביקשו להסתמך רק על האמירה הכללית הנ"ל. כאמור לעיל אין בידי לקבוע מאמירה כללית זו של עד שלא נחקר בפניי ממצאים קונקרטיים באשר למקום הימצאות המפתחות במועד התאונה ובהעדר כל ראייה אחרת ביחס למיקום המפתחות במקרה הספציפי ובפרט כאשר הדברים עומדים בניגוד לעדויות שנשמעו בפניי ובהן מצאתי לתת אמון.
יפים לענייננו הדברים שנקבעו בע"א (מחוזי-נצרת) 1287/04 מרחבקה אלכסנדר נ' קיבוץ גבת, (פורסם בנבו, 2.6.05 ) שם מצא בית המשפט לקבוע כי התובע שם לא הורשה לעשות שימוש במלגזה וידע כי הדבר אסור עליו. עבודתו אף לא דרשה קירבה כלשהי למלגזה והשימוש שהוא עשה במלגזה היה לשם שעשוע ולא לצרכי עבודתו. באותו מקרה ביהמ"ש, בדחותו את הטענה לאחריותה של המעבידה להתרחשות התאונה, קבע את הדברים הבאים, היפים לענייננו:
" בנסיבות הענין ברי הדבר שרק רתימתה הפיזית של המלגזה בסוגר ובריח או הפקדת שומר עליה היה בהם כדי למנוע מהמערער את האפשרות ליטול המלגזה ולהסיעה להנאתו. רק נקיטה בדרך מעין זו יכולה היתה לחסום בפני המערער את האפשרות לנהוג במלגזה, אלא שלדעתנו לא רק שהמשיבים לא צריכים היו לצפות שבחור בן גילו של המערער יתעלם מהאזהרות שהושמעו בפניו לבל יסע במלגזה, ינצל את העובדה שהוא מצוי בתחומי המפעל, לצורך עבודה שאינה קשורה אליה, ינטוש את מקום עבודתו וחרף כל האיסורים אודותיהם ידע ושמע יתפתה אחר יצרו, ינצל את העובדה שאולי שהוּ במפעל מעט אנשים, במהלך משמרת הלילה, ויפנה ליטול את המלגזה מנקודת הטענת החשמל שם היא חנתה וינהג בה ועוד מחוץ לתחום המפעל, שם התהפך. יש להניח כי במפעל יש מתקנים וכלים נוספים ששימוש לא מושכל בהם עשוי לגרום נזק אך לא נראה כי על המשיבים לצפות התנהגות מעין זה אותה גילה המערער ושעל מנת למנוע עשיית שימוש כזה, יחוייבו לרתום ולקשור כל מכונה, כלי או מכשיר המצוי במפעל, שמא מאן דהוא יתפתה לעשות בהם שימוש כלשהו שלא לצרכי העבודה או להפעילם. גם אם אמצעי כזה יכול היה למנוע מהמערער את האפשרות הטכנית ליטול המלגזה ולהסיעה לא היתה מוטלת על המשיבה החובה הנורמטיבית בתחום המשפטי לעשות כך".

רשלנות תורמת
ההלכה היא כי רמת הזהירות הנדרשת מעובד במהלך עבודתו איננה מגיעה לרמה של זו הנדרשת ממעביד, ואין מקפידים עם העובד (ראו: ע"א 617/80 מכלוף גבאי נ' תע"ל, פ"ד לו(3) 337; ע"א 701/77 רשות הנמלים בישראל נ' מספי עזרא, פ"ד לג(1) 737). הנטייה היא, שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "האשם התורם", אלא "במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ע"א 3769/97 דהן שמעון (פסול דין) ו-2 אח' נ' אביבה דני, פ"ד נג(5), 581).
בנסיבות העניין, מצאתי כי למנוח תרומה ממשית ומכרעת להתרחשות התאונה בשל החלטתו המודעת לקחת סיכון ולעשות שימוש במלגזה, ובשל נהיגתו הרשלנית במלגזה, מבלי שיש ברשותו רישיון נהיגה מתאים ובניגוד להנחיות המעבידה . התממשות הסיכון והתרחשות התאונה הינה בשל התנהגותו הרשלנית של המנוח מקום שבחר לעשות שימוש במלגזה ונהג בה במהירות מופרזת, הגם שהיה מודע לסיכון הרב בשל העדר רישיון נהיגה ולמרות שהוזהר שלא לעשות כן באופן שמקים את רף הרשלנות התורמת (האשם התורם) בשיעור מקסימלי. אפשר ועצם השעה והמקום בהם בחר המנוח לעשות את אותו שימוש אומלל במלגזה דווקא מלמדים על כך שהוא לא סבר שיש בידו לנהוג במלגזה בשעות היום, בנוכחות מנהליו ובמסגרת עבודתו.
(ר' לעניין התנהגות המנוח בניגוד לאיסור מפורש והשימוש במלגזה ללא רישיון נהיגה - ראה והשווה: ע"א 165/73 עובדיה נ' יפו מור בע"מ, פ"ד כח(1) 348, ת"א (מחוזי -חיפה) 1326/98 כרמל נ' ש. ניר הצפון (1991) בע"מ (פורסם בנבו, 24.7.07)).
הנזק
בשים לב לתוצאה אליה הגעתי אין אני נדרשת לגובה הנזק.
ברי כי אם היה צורך לחשב את שיעור הנזק הרי שהדבר היה נעשה על בסיס ההלכות הנוגעות לעניין לרבות השנים האבודות בכל הנוגע לעיזבונו של מי שהיה רווק במועד פטירתו וגילו של המנוח בעת התאונה.

למעלה מן הנדרש לעניין טענות ההתיישנות והיעדר הכיסוי הביטוחי
נוכח התוצאה שאליה הגעתי במישור האחריות, ומטעמי יעילות, חיסכון בזמן שיפוטי שכבר הוכבר דיו בתיק זה, ועל פי הוראות התקנות החדשות - לא מצאתי להידרש לטענות החלופיות שהועלו על ידי הצדדים, לרבות טענות הנתבעת 2 באשר להתיישנות התביעה כנגדה ושאלת הכיסוי הביטוחי לתאונה.
פטור בלא כלום אי אפשר ולכן אסתפק במספר הערות קצרות.

לעניין ההתיישנות -
מקובלת עלי עמדתם של התובעים והנתבעת 1 כי חל בענייננו סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, וכי מדובר בעילת תביעה עצמאית וישירה שקמה לתובעים רק עם מתן צו הפירוק כנגד הנתבעת 1 ביום 9.5.17 . מש צורפה המבטחת כנתבעת ביום 31.3.19 הרי שטרם חלפה תקופת ההתיישנות ( ר' לעניין זה ת"א (מחוזי-ת"א) 793/85 דנינו נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 14.8.91).

לעניין הכיסוי הביטוחי -
אכן, מדובר בסוגיה מורכבת שאינה חפה מספקות והדברים נרשמים למעלה מן הנדרש .
לטעמי, לאחר בחינת טענות הצדדים ועל בסיס החומר שהונח בפניי הרי שאפשר והיה מקום לקבל את עמדת הנתבעת 2 בדבר קיומו של הסייג נוכח לשון הפוליסה, סוג הרכב ויתר הפרמטרים הרלבנטיים לרבות נסיבות התאונה עצמה .

אזכיר לעניין זה את ההלכה שנקבעה בע"א 5757/97 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' זייאד עלי חמאדה, פ"ד נג(5) 849. שם נקבע כי מחפר, גם אם איננו בבחינת "רכב מנועי", ייחשב ככזה, לנוכח העובדה שהונפקה בגינו תעודת ביטוח לפי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970.

לכאורה, המלגזה המדוברת, בגינה הופקה תעודת ביטוח חובה על ידי אותה מבטחת (בכובע הרלבנטי לחוק הפיצויים ולא לחבות המעבידים), עונה להגדרה של רכב מנועי בהתאם לחוק הפיצויים, והדבר משקף את אומר דעת הצדדים בעת התקשרותם החוזית בפוליסת ביטוח המעבידים (שרק מכוחה נתבעת הנתבעת 2) ולכאורה הנתבעת 1 מושתקת מלטעון אחרת.

ברי כי כל טענת הגנה או סייג שיש למבטחת כלפי המבוטחת כוחה יפה גם ביחס לתובעים, שממילא לא פירטו טענותיהם בעניין זה בכתב התביעה המתוקן, לא הגישו כתב תשובה לכתב ההגנה של הנתבעת 2 וחלק ניכר מטענותיהם בסיכומיהם (במישור העובדתי של הטענות המשפטיות) הינן בגדר הרחבת חזית אסורה.

מהמקובץ עולה כי התביעה נדחית ביחס לשתי הנתבעות.

סוף דבר
התביעה נדחית.

לאחר ששקלתי בדבר, וחרף התוצאה והמשאבים הניכרים שהושקעו בתיק זה הן מטעם הצדדים והן הזמן השיפוטי הרב המגלם משאב ציבורי מהמדרגה הראשונה , הרי שנוכח התוצאה הקשה של התאונה שהביאה לפטירת המנוח ומצבה הכלכלי של משפחת המנוח - לא יהיה צו להוצאות.

מאותם נימוקים והרבה לפנים משורת הדין נוכח הזמן השיפוטי שהושקע בהליך עד תומו - התובעים פטור ים מיתרת האגרה.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ל' שבט תשפ"א, 12 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.