הדפסה

בית משפט השלום בעכו ה"פ 62172-01-18

בפני
כב' השופט ג'מיל נאסר, שופט בכיר

תובע

פואד ח'ניפס

נגד

נתבעים

1.רעד חמד
2.בדר חמד
3.מוסא חסן

פסק דין

התביעה והסעד
המדובר בעתירה לסעד הצהרתי לפיו התובע הנו הבעלים של רכבו יוקרה מסוג מזארטי מ.ר 94-359-72 ש.י 2011 (להלן: " הרכב" או "המזראטי"), וכי הרישום שנעשה על שם מי מהנתבעים במשרד הרישוי נעשה במעשה מרמה וזיוף.

בעלי הדין
התובע תושב העיר שפרעם, ועיסוקו בסחר רכב וחלקי חילוף. הוא טוען בתביעתו כי מסר לנתבעים 1-2 את המזארטי לצורך מכירתו במגרשם תמורת תשלום דמי תיווך.

נתבעים 1-2 הינם תושבי כאבול, ולפי האמור בכתב התביעה, הינם הבעלים של מגרש לסחר ברכבים בשם "רכב רעד".

נתבע 3, תושב דיר אלאסד, הינו אביו של מר סמיר מוסא (שאינו צד להליך דנן), אשר לפי הנטען בכתב התביעה, הינו שותף עסקי של נתבעים 1-2.
הסעד זמני - פירוט
במקביל להגשת התביעה, עתר התובע למתן צו מניעה זמני אשר ימנע מנתבע 3 (הבעלים הרשום הנוכחי) מביצוע העברת בעלות כלשהי ברכב נשוא התביעה עד הכרעה סופית בתיק
העיקרי.

לאחר דיון במעמד הצדדים ניתנה החלטה לפיה ניתן צו מניעה זמני המורה לנתבע 3 להימנע מביצוע כל עסקה ברכב, בין בעצמו ובין באמצעות אחרים, לרבות איסור העברת בעלות על שמו של אדם אחר, וזאת בכפוף לכך שהתובע יפקיד סך של 50,000 ₪ בקופת ביהמ"ש תוך 10 ימים, מיום מתן ההחלטה בבקשה. בהמשך, ובעקבות בקשת התובע, ניתנה החלטה בדבר שינוי תנאי ההפקדה, באופן שהתובע יפקיד סך של 12,500 ₪ בלבד וכן ימציא ערבות שני צדדי ג' בסך 25,000 ₪ (כ"א).

בהמשך לכך, הגיש התובע בקשה דחופה לתפיסת הרכב מאחר ולגרסתו הובא לידיעתו כי הרכב יצא תחת ידיו של נתבע 3 והועבר לידי בחור בשם חאלד אבו ריא מסכנין, כאשר מפי השמועה הבין שמדובר בהעברה עם קבלת תמורה מלאה.

לאחר דיון בעתירה זו, הוריתי על הרחבת הצו הזמני הנ"ל באופן שנאסר על נתבע 3 להימנע, בין בעצמו ובין באמצעות בנו סמיר או באמצעות צד אחר כלשהו, למסור את החזקה ברכב לכל אדם אחר, וכן קבעתי כי רשות השימוש ברכב נתונה לנתבע 3 (בהיותו הבעלים הרשום ברכב) או לשימוש בנו סמיר למטרות פרטיות בלבד.

בהחלטה הנ"ל הוספתי כי מאחר והוכח בפניי כי החזקה ברכב הועברה למר אבו ריא (צד ג') ולכאורה הרכב הוצב במגרש למכירת רכבים, הרי שככל ויוכח בראיות בהמשך כי הרכב נמצא בשימושו של צד ג' כלשהו בניגוד להחלטה הנ"ל ו/או אם יוכח כי הרכב חונה במגרש למכירת רכבים, כי אז לא אהסס לתת צו תפיסה לרכב, תוך אחסונו במשמורת בתנאים שייקבעו.

התובע הגיש בקשה נוספת לתפיסת הרכב לאחר שגילה כי הרכב נמצא במגרש רכב מהדי בכפר ג'דידה –מכר.

לאחר דיון במעמד הצדדים, ובטרם ניתנה החלטה בבקשה הנ"ל, הגיעו הצדדים להסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה לפיו, הבקשה לתפיסת הרכב תידחה ללא צו להוצאות, ומבלי שצד יודה בטענות רעהו, מוסכם על הצדדים כי הרכב יאוחסן במחסן מורשה עד להכרעה סופית בתיק ו/או עד להסכמה אחרת שתושג בין הצדדים.

טיעוני התובע
התובע טוען בתביעתו כי בינו לבין הנתבעים התנהלו יחסי מסחר, כאשר היה מעביר לרשותם רכבים למכירה כנגד תשלום דמי תיווך.

לטענת התובע במהלך חודש 01/2017 פנו אליו הנתבעים וביקשו לספק להם רכב יוקרה למטרה פרסומית וכן לצורך מכירתו תמורת דמי תיווך. התובע נעתר לבקשתם, ומסר להם את רכב המזארטי נשוא התביעה.

התובע טוען כי הרכב הוצג במגרש הנתבעים למשך מספר חודשים עד שהוא גילה כי הרכב נעלם. התובע טוען כי מאחר וטרם העביר בעלות על הרכב על שמו, לא הייתה לו דאגה, ותמיד האמין לנתבעים כי הרכב נמצא בבדיקה לצורך קניה וכו'.

לטענת התובע, במהלך חודש 07/2017 הוא ביקש לבצע העברת בעלות ברכב על שמו, ואז התברר לו כי הרכב נרשם על שמו של נתבע 1, וזאת באמצעות ייפוי כוח מזויף מאת חברת יורודרייב, אשר נמסר לידיהם בעניין רכב אחר (הזיוף הנטען בוצע ע"י רישום מספר רישוי של המזארטי במקום מספר הרישוי של הרכב האחר).

בהמשך לאמור נטען כי התובע פנה מיד לנתבעים אשר הודיעו לו כי אין לו ממה לחשוש, וכי בקרוב יקבלו את כספי המכירה ויעבירו לו את התמורה בגין הרכב, וכאות לתום ליבם מסרו לו שיק ביטחון בסך 370,000 ₪ (צ.ל 375,000 ₪, ג'.נ).

התובע טוען כי לאחרונה, שיקים של נתבעים 1-2 (שנמסרו לו על ידם בגין רכישת רכבים אחרים) לא כובדו ע"י הבנק הנמשך בהעדר כיסוי מספיק, דבר שהוביל אותו למסקנה כי סביר להניח כי גם שיק הביטחון הנ"ל (שהינו בסכום גבוה), לא ייפרע.

התובע מוסיף וטוען כי בין לבין נודע לו כי המזארטי הועבר במשרד הרישוי על שמו של נתבע 3 (אביו של סמיר שהינו שותפם העסקי של נתבעים 1-2), וזאת על מנת למנוע ממנו לקבל חזרה את המזארטי לידיו. התובע טוען כי פנה למשטרה והגיש תלונה.

לטענת התובע הנתבעים מסרבים לשלם לו את תמורת הרכב או להשיבו לידיו, וכי מדובר במעשה מרמה, בריונות, ונוכלות לשמה.

לאור האמור, עותר התובע לפס"ד הצהרתי לפיו הינו זכאי לרישום הבעלות על הרכב על שמו במשרד הרישוי, וכן להצהיר כי העברת הבעלות לנתבעים נעשתה תוך זיוף ומרמה ולפיכך בטלה ומבוטלת, ועוד כי נתבע 3 לא שילם מאומה בגין הרכב וכי העברת הבעלות על הרכב על שמו הינה למראית עין בלבד.

הגנת נתבעים 1-2
נתבעים 1-2 הגישו כתב הגנה בו פירטו את טענותיהם. יחד עם זאת, איני רואה צורך להידרש לפירוט טענותיהם, שכן הם זנחו את הגנתם וכן בחרו שלא להגיש תצהירי עדות ראשית ואף שלא להופיע לישיבת ההוכחות (ראו בין היתר הודעת ב"כ נתבע 3 בשמו של ב"כ נתבעים 1-2, בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 29.10.19).
אזדקק לכתב הגנתם ו/או למסמכים שצרפו לתיק רק לצרכי הכרה במחלוקת בין הת ובע לנתבע מס' 3.

הגנת נתבע 3
נתבע 3 כפר בקיומה של עילת תביעה נגדו ועתר לדחיית התביעה.

נתבע 3 מודה כי הוא תושב דיר אל אסד ואחד מבניו הינו מר סמיר מוסא, אך מכחיש כי בנו סמיר שותף עסקי ו/או ידידם של נתבעים 1-2.

לטענת נתבע 3 הוא רכש את הרכב נשוא התביעה בתמורה ובתום לב ממגרש רכבים (שלא פורט) והבעלות על הרכב הועברה כדין על שמו, ולפיכך הוא כיום הבעלים החוקי של הרכב ואין בנטען בתביעה כל נפקות משפטית כלפיו.

הראיות
בתיק נשמעו ראיות הצדדים עד תום. מטעם התביעה העיד עד יחידי, התובע בעצמו. מטעם ההגנה העידו 3 עדים: הוא בעצמו, חסן אמון (אשר נטען כי הוא שמכר את הרכב לנתבע מס' 3), מהדי טאהא, (אשר נטען כי הוא מכר את הרכב לחסן אמון). הוגשו סיכומים בכתב.

דיון והכרעה
בפתח הדברים אציין כי פרטי ההתקשרויות וכן ההתרחשויות הנטענות לא הובהרו דיים, ובמובן מסוים רב הנסתר על הגלוי. מסיבה זו לא היה מנוס מהכרעה "פורמאלית" במחלוקת על סמך נטלי ההוכחה והטיית מאזן ההסתברויות.

מגרסת התובע עולה כי הוא מעולם לא מכר למי מהנתבעים את רכב המזארטי. לגרסתו, הנתבעים נצלו את קשרי המסחר עמו ורימו אותו עת העבירו את הבעלות על רכבו שלא כדין על שם נתבע 1 באמצעות ייפוי כוח מזויף (ללא ששילמו לו בגינו תמורה כלשהי), ובהמשך הועברה הבעלות על הרכב למראית עין על שם נתבע 3, אשר בנו סמיר, כך נטען, הינו שותף עסקי של נתבעים 1-2 (ללא שנתבע 3 משלם תמורה כלשהי בעד הרכב לנתבע 1).

מנגד, עיון בתצהירי עדות ראשית של נתבע 3 והעדים מטעמו מלמד כי לגרסת נתבע 3 הוא רכש את הרכב נשוא התביעה בתום לב ובתמורה (350,000 ₪) ממר אמון חסן (מדיר אל אסד), אשר רכש את הרכב בתמורה (סך של 200,000 ₪ במזומן + רכב וולוו S60), ממגרש מהדי בכפר ג'דידה – מכר (מר מוהדי טאהא), אשר רכש את הרכב מנתבע 1 בעסקת החלפת רכבים (פירוט הרכבים נשוא עסקת ההחלפה מצוין בהסכם מיום 18.6.17, סומן מוצג ת/3).

הינה כי כן, לפי גרסת התובע, בנסיבות המתוארות בכתב התביעה, הוא היה ונותר הבעלים החוקי של הרכב (גם אם נרשם למראית עין על שם נתבע 3), ואילו לגרסת נתבע 3 הוא רכש את הרכב בתום לב ובתמורה מאמון חסן בתנאי "תקנת השוק", ולפיכך לגרסתו הוא הבעלים החוקי של הרכב, וזאת גם אם גרסת התובע (המוכחשת) נכונה במישור היחסים שבין התובע לבין נתבעים 1-2.

הכלל הבסיסי בדיני קניין קובע כי אין אדם יכול להקנות לאחר יותר זכויות מאלה המוחזקות על ידו. מכלל זה נגזר כי מי שרוכש נכס נוטל על עצמו, כלפי כולי עלמא (למעט מוכר הנכס וחליפיו), את הסיכון בכל הקשור לזכות שרכש. כאשר נכס יוצא מרשות בעליו המקורי שלא כדין (כגון שאבד או נגנב), זכות הקניין אינה עוברת לחוליות הבאות שבשרשרת כדין, והכלל הוא שכל קונה של הנכס בתוך שרשרת זו אינו זכאי לבעלות בו. מדיניות זו משקפת את אינטרס החברה לצמצם את הסיכון לפגיעה בזכויות הקניין.

לכלל הנ"ל ישנם חריגים בדמות "תקנות שוק", אשר במסגרתן קבועים כללי הכרעה מיוחדים בנוגע לתחרות על זכות קניינית בנכס בין בעליו המקורי לבין צד שלישי.

האיזון שבחר הדין הישראלי בין האינטרס של הגנה על זכויות קניין במיטלטלין לבין האינטרס של תקינות חיי המסחר נקבע בסעיף 34 לחוק המכר, המקנה עדיפות לקונה על פני הבעלים המקורי בהתקיים 6 תנאים מצטברים: (1) קיומו של הסכם מכר הקונה לבין מי שממנו הגיע הנכס לחזקתו; (2) מדובר בנכס נד; (3) הנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; (4) המכירה נעשתה במהלך העסקים הרגיל; (5) קבלת הנכס לחזקת הקונה; (6) תום- ליבו של הקונה.

יודגש, סעיף 34 לחוק המכר אינו מבחין בין הדרכים השונות שבהן יצא הנכס מידי בעליו המקוריים.

תוכן העדיפות המוענקת לקונה העומד בתנאים המצטברים של תקנת השוק הנ"ל, הוא הענקת בעלות על הנכס הנרכש בלי שהקונה יהיה חייב דבר לבעלים המקורי של הנכס, דהיינו היקף ההגנה הקבוע בתקנת השוק הינו רחב ביותר. לקונה מוענקת אותה זכות שהיה זוכה לה לו היה רוכש את הנכס מבעליו החוקי, והוא מקבל את זכות הבעלות בנכס בלי להכפיפה להסדר כלשהו המעניק לבעלים המקורי אפשרות לפדות את הנכס או לקבל פיצוי כלשהו מהקונה בגין הפקעתו מבעלותו (ראו: דנ"א 2568/97 זהבה כנען נגד ממשלת ארצות הברית, פסקי דין, כרך נו, חלק שני, תשס"ג/תשס"ד 2003).

הסוגיות במחלוקת
אלו הן הסוגיות הטעונות הכרעה:
האם התובע הוכיח כי הבעלות על המזארטי ניטלה ממנו ע"י מי מנתבעים 1- 2 שלא כדין (באמצעות זיוף ייפוי כוח וללא תשלום תמורה כלשהי)?
אם כן, האם נתבע 3 הוכיח כי רכש את המזארטי מצד ג' (מר אמון) בתמורה ובתום לב, וללא שהיה מודע למעשה התרמית הנ"ל?
אם כן, האם בנסיבות תיק דנן, זכאי נתבע 3 להגנה מכוח תקנת השוק לפי סעיף 34 לחוק המכר, אם לאו?
האם הוכח כי הבעלות על המזארטי ניטלה מהתובע שלא כדין ע"י מי מנתבעים 1- 2?
התובע טוען בתביעתו כי במהלך חודש 07/2017 (בתצהירו צוין חודש 06/2017), היה מעוניין להעביר במשרד הרישוי את הבעלות על המזארטי על שמו, ואז התברר לו כי הבעלות של המזארטי נרשמה על שם נתבע 1, וזאת באמצעות זיוף ייפוי כוח מקורי מאת חברת יורודרייב, אשר נמסר לידיהם בעניין רכב אחר (לטענתו, הזיוף בוצע ע"י רישום מספר רישוי המזארטי במקום מספר רישוי הרכב האחר).

לאחר שבחנתי היטב טענה זו אל מול סל ראיות התביעה, אני מחליט לדחותה.

ראשית, מעיון ברישיון רכב המזארטי (מוצג ת/2) עולה כי הבעלות על רכב המזארטי הועברה במשרד הרישוי על שם נתבע 1 (תו- סוחר), רק ביום 18.1.18.

שנית, לא הובאה כל ראיה מצד התובע כי מי מהנתבעים היה מצוי בקשרי מסחר עם חברת יורודרייב במועד הרלבנטי לתביעה, וכי במסגרת אותם קשרי מסחר הסמיכה חב' יורודרייב את מי מהנתבעים (באמצעות חתימה על ייפוי כוח) לשמש שלוחה ונציגה לצורך העברת הבעלות במשרד הרישוי בנוגע ל- "רכב האחר" שנרכש ממנה ע"י מי מהנתבעים.

שלישית, לא שוכנעתי בנכונות טענת התובע כי העברת הבעלות על רכב המזארטי על שם נתבע 1 נעשתה באמצעות זיוף ייפוי כוח מקורי שניתן לנתבעים מחברת יורודרייב עבור "רכב אחר".

בעניין זה יצוין כי מדובר בטענה עמומה שנטענה בעלמא, שכן התובע אינו מפרט פרטי זיהוי כלשהם של "הרכב האחר" ומתי בוצעה עסקת המכר בגינו בין מי הנתבעים לבין חב' יורודרייב.

רביעית, בכל הקשור למעשה הזיוף הנטען, ובהמשך להחלטת ביהמ"ש מיום 16.6.20, המציא התובע לתיק ביהמ"ש שני טפסי ייפוי כוח: הראשון, העתק של ייפוי הכוח המזויף הנטען, והשני, ייפוי הכוח המקורי שניתן לו, לפי הטענה מחב' יורודרייב בגין הרכב נשוא התביעה (יצוין כי חרף עדות התובע בביהמ"ש כי בידיו ייפוי הכוח המקורי, הוא בחר שלא להגישו כראיה במהלך שמיעת הראיות).

מאחר והתובע אינו טוען כי טופס ייפוי הכוח המקורי שניתן לו מיורודרייב בנוגע לרכב המזארטי זויף, אלא טוען כי טופס ייפוי כוח מקורי של "רכב אחר" שנרכש מחב' יורודרייב זויף ע"י מי מהנתבעים, אין מקום לביצוע השוואה חזותית בין שני טפסי ייפוי הכוח שהמציא התובע כאמור.

בחינה מדוקדקת של העתק טופס ייפוי הכוח המזויף הנטען מעלה כי אין בנמצא בו פרטי זיהוי של מי מהנתבעים כמיופה כוח מטעם יורודרייב וכן אין בו אישור עו"ד כנדרש לפיו נותן ייפוי הכוח מורשה לחתום בשם חב' יורודרייב. לא הוצגה חוות דעת מקצועית מטעם התובע של מומחה להשוואת כתבי יד התומכת בטענתו כי מספר הרישוי המופיע בחלק העליון של טופס ייפוי הכוח המזויף הנטען זויף ע"י מי מהנתבעים באופן שנרשם במקום מספר הרישוי המקורי של "הרכב האחר" מספר הרישוי של הרכב נשוא התביעה. אין גם כל אינדיקציה בייפוי הכוח המזויף הנטען המעידה על שימוש בפועל של מי מהנתבעים במסמך זה לצורך העברת בעלות ברכב המזארטי על שמו של נתבע 1.

חמישית, הטענה כי נתבע 1 העביר בעלות במזארטי על שמו באמצעות שימוש בייפוי כוח מזויף שניתן לו בגין רכב אחר שנרכש מיורודרייב, יוצרת קושי עם העובדה כי על פרטי טופס העברת הבעלות על שם נתבע 1 מופיעים פרטי המוכר "ח'ניפס עלי" (ראו: מוצג ת/2).

עדות יחידה של בעל דין
כאמור, התובע בחר להעיד לבדו, למרות שעפ"י עדותו במהלך שמיעת הראיות, בנו נכח עמו בעת ביצוע העסקה הנטענת של מסירת הרכב למכירה במגרש הנתבעים תמורת דמי תיווך (פ' עמ' 18 ש' 20-21).

סעיף 54 לפקודת הראיות כך:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

......
העדות היא של בעל דין או של בן זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין".

הנימוק אשר עומד מאחורי ההוראה של סעיף 54 הנ"ל הינה למנוע או לסכל תביעה מבוימת אשר יקשה על נתבע לסתור אותה או להזים אותה (ע"א 761/79 חנוך פינקל ואח' נ' הדר חב' לביטוח בע"מ , ל"ה (2) עמ' 55).

יחד עם זאת, קבע בית המשפט העליון כי ניתן להסתמך על עדות יחידה של בעל דין  מקום שבו בית המשפט נותן "אמון מלא באמתותה". (ע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פד"י מ"ו (1) עמ' 733).

לאחר שבחנתי היטב את חומר הראיות (עדויות ומסמכים), מצאתי כשלים ראייתיים נוספים וכן אי דיוקים בגרסת התובע, ביחס לנטען על ידו בכתבי טענותיו. כל אלה נוטים לבכר את המסקנה שהתשתית העובדתית העומדת בבסיס התביעה לא הוכחה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי. נפרט להלן את הדברים.

זיקת הבעלות של התובע ברכב נשוא התביעה
לגרסת התובע בתצהירו הוא רכש את רכב המזארטי בסכום של 470,000 ₪ מחב' יורודרייב. אין חולק כי הבעלות על המזארטי לא הועברה במשרד הרישוי על שם התובע לאחר תשלום מלוא התמורה הנטענת לחב' יורודרייב.

לתמיכה בגרסתו צירף התובע לתצהירו העתק מהסכם הרכישה. עיון בהסכם שכותרתו "חוזה למכירת רכב: 19397", מעלה כי הוא נערך בין התובע לבין חב' יורודרייב לפיו מוכרת האחרונה לתובע את רכב המזארטי נשוא התביעה תמורת סך של 470,000 ₪, ללא שצוין בהסכם באיזה אופן תשולם התמורה ע"י הקונה (מזומן/כרטיס אשראי/שיקים). בסעיף 5 להסכם המכר צוין כי ידוע לקונה כי הרכב משועבד גם אם הדבר אינו מצוין ברישיון הרכב וכי שחרור השעבוד יתבצע רק לאחר תשלום מלוא התמורה למוכר בגין הרכב. בכל הקשור להעברת הבעלות על הרכב על שם הקונה, הוסכם בהסכם המכר (ס' 6) כי הקונה מתחייב לבצע העברת בעלות על הרכב תוך 30 ימים לאחר קבלת הודעה מנציגי המוכר על שחרור השעבוד.

בנוסף, צירף התובע לתצהירו צילום קבלה מיום 25.8.15 לפיה תמורת הרכב שולמה ע"י התובע ליורודרייב באמצעות שיקים חודשיים דחויים לתקופה שבין 10/15- 12/16 בסכום כולל של 470,000 ₪.

במהלך חקירתו הנגדית של התובע הוא העיד כי הוא עוסק בסחר ברכבים ו- "יש לנו מגרש בכניסה לירכא. ויש לי כל המסמכים ורואה חשבון וכל מה שצריך" (פ' עמ' 16 ש' 19). בהמשך חקירתו אישר התובע שהוא "שכיר" אצל בנו ו- "יש לנו חברה" בשם "רכב חניפס ונדלן בע"מ", אשר הינה בבעלות יחידה של בנו (פ' עמ' 16 ש' 22-29).

בשלב זה עומת התובע עם העובדה כי הסכם המכר נערך בינו לבין יורודרייב ולא בין יורודרייב לבין החברה של בנו (או בנו בעצמו), ומעדותו עולה כי תמורת רכב המזארטי בסך 470,000 ₪ שולמה ליורודרייב במלואה מחשבון הבנק של בנו, וכי כל השיקים נפרעו בפועל אולם הוא אינו מחזיק באסמכתא לכך (פ' עמ' 17 ש' 10-24):

"ש. החוזה אם האדון פואד באופן אישי, ז"א, החוזה נערך איתך באופן אישי נכון?
ת. לא. שם מכירים אותי ואת הבן. לפעמים החוזה על שמי ולפעמים על שם הבן.
ש. אתה בתור שכיר בחברה נחשב כשוכר אלא כשכיר?
ת. אני והבן שלי עובדים ביחד ובסופו של יום אנחנו מחליטים ביחד.
ש. בוא תסביר, איך שילמת את ה- 470,000 ₪?
ת. שילמתי בשיקים של הבן. אנחנו עובדים עם הבן כבר מגיל 17. אז לא היה לנו חברה והשיקים יצאו מחשבון הבן.
ש. אתה מצרף קבלה על שיקים, גם לזה יש מקור?
ת. הכל יש לי מקור.
ש. הקבלה לא מפרטת ממי השיקים ולא כתוב בתצהיר.
ת. זה מהבן.
ש. איך אני יכול לדעת שהשיקים האלה נפרעו?
ת. אני יכול להתקשר עכשיו ולהביא מסמך שהכל נפרע.
ש. אתה מחזיק באסמכתא שהם נפרעו.
ת. לא מחזיק".

שותפות נתבעים 1-2 במגרש לסחר ברכבים "רכב רעד"
התובע טוען בס' 2 לתביעתו כי נתבעים 1-2 הינם הבעלים של מגרש לסחר רכב בשם "רכב רעד". דא עקא, לא הובאה כל ראיה מצד התובע התומכת בטענתו כי נתבע 2 בעלים במשותף עם נתבע 1 במגרש הנ"ל, ולמצער כי לנתבע 2 זיקה כלשהי לעיסוק בסחר ברכבים משומשים, בהינתן האמור בכתב הגנת נתבעים 1-2.

האם נתבע 3 שותף עסקי של מי מנתבעים 1-2?
התובע טוען בס' 3 לכתב תביעתו כי נתבע 3 הוא אביו של סמיר מוסא שהינו "שותף ו/או ידידם" של נתבעים 1-2, טענה שהוכחשה ע"י הנתבעים כולם. אלא שלא הובאה כל ראיה מצד התובע התומכת בטענתו כי בנו של נתבע 3 הינו שותף עסקי במגרש רעד ואף לא הובאה כל ראיה בדבר קיומם של קשרי ידידות כלשהם של בנו של נתבע 3 לבין מי מנתבעים 1-2.

קיום יחסי מסחר בין התובע לבין נתבע 2- 3
התובע טוען בס' 4 לתביעתו כי בינו לבין הנתבעים (הכוונה נתבעים 1-3) התנהלו יחסי מסחר כאשר התובע נהג להעביר "לרשות הנתבעים" רכבים למכירה תמורת תשלום דמי תיווך, טענה שהוכחשה ע"י הנתבעים כולם, למעט הודאת נתבע 1 בלבד כי בינו לבין התובע התקיימו יחסי מסחר ברכבים משומשים.

גם בעניין טענה עובדתית זו, לא הובאה כל ראיה מטעם התובע לקיומם של יחסי מסחר כלשהם בינו לבין מי מנתבעים 2- 3, כנטען, ואף לא הובאה כל ראיה מטעם התובע כי בינו לבין בנו של נתבע 3 (סמיר), התקיימו יחסי מסחר כלשהם בתחום סחר ברכב משומש במועד הרלבנטי לתביעה.

יצוין כי בכתב התביעה טען התובע כי יחסי המסחר ברכבים התנהלו בינו לבין הנתבעים (ללא אבחנה בין נתבעים 1-2 לבין נתבע 3), וכי הפניה לתובע לאספקת רכב יוקרה נעשתה מצד הנתבעים כולם. לעומת זאת בתצהיר עדותו הראשית ציין התובע כי קשרי המסחר התקיימו בינו לבין נתבעים 1-2 (ס' 3) וכי הפניה אליו לאספקת רכב יוקרה נעשתה מצד נתבעים 1-2 בלבד (ס' 5 לתצהיר), טענה שאינה מתיישבת ו/או יוצרת קושי עם עדותו בביהמ"ש במהלך חקירתו הנגדית, פ' עמ' 16 ש' 30-32 ועמ' 17 ש' 4-6):

"ש. אתה כותב בתצהיר שאתה למעשה מסרת את הרכב נשוא התביעה לנתבעים 1 ו- 2 לשם תיווך ומכירתו נכון?
ת. היו שם 3 אנשים והיה גם אדם בשם סמיר.
....
ש. בסעיף 3 לא הזכרת את אדון סמיר ולא בשום מקום אחר בתצהיר מדוע?
ת. אני מסרתי לנתבעים 1 ו- 2 וראיתי עוד מישהו בשם סמיר שהיה מסתובב במגרש. לא הוספתי וזה מה שהיה".

נסיבות מסירת רכב המזארטי למגרש רעד
התובע טוען בס' 5-6 לכתב התביעה כי במהלך חודש 01/17 פנו אליו הנתבעים וביקשו ממנו לספק להם רכב יוקרה "למטרה פרסומית" וכן לצורך מכירתו במגרש תמורת דמי תיווך, והוא נעתר לבקשתם והעביר לחזקתם את הרכב נשוא התביעה, טענה שהוכחשה ע"י הנתבעים כולם.

יצוין כי על אף שמדובר ברכב יוקרה בשווי נטען של מאות אלפי ₪, לא הוצגה כל ראיה אובייקטיבית מטעם התובע התומכת בטענתו כי מסר את הרכב נשוא התביעה במועד הנטען לחזקת מגרש "רכב רעד" לשם מכירתו תמורת דמי תיווך, ולכאורה שלא במסגרת עסקת מכר עם נתבע 1, אשר אין חולק כי עמד עמו בקשרי מסחר ברכבים באותה עת.

שיק ביטחון
לגרסת התובע בתצהירו הוא גילה במהלך חודש 06/2017 כי הבעלות על רכב המזארטי הועברה על שם נתבע 1 תוך שימוש בייפוי כוח מזויף, וכי פנה מיד לנתבעים אשר התנצלו והבטיחו לשלם את הרכב, בטענה כי טרם קיבלו את התמורה בגין הרכב, ומסרו לו שיק פיקדון ע"ס 375,000 ₪ (צילום השיק צורף לתצהיר), בכדי לגרום לו להאמין כי אין להם שום כוונה לרמותו (ס' 8-10 לתצהיר).

במהלך חקירתו הנגדית נחקר התובע באשר לנסיבות משיכת השיק בסכום הנ"ל דווקא (פ' עמ' 19 ש' 12- 15, 18-19):

"ש. אתה אומר בסעיף 10 שנתנו לך שיק פקדון על סך 375,000 ₪ למה נקבתם בסכום הזה?
ת. אמרו לי תהיה רגוע וקח שיק פקדון על הסך הזה עד שנמכור את האוטו.
ש. זה היה על דעת עצמם?
ת. כן.
.....
ש. האם שרשום 375,000 ₪ שזו היתה היתרה כלפי יורודרייב?
ת. לא".

אציין כי גרסת התובע בתצהיר בכל הקשור לנסיבות קבלת שיק הביטחון מנתבעים 1-2 יוצרת קושי בהינתן שלגרסתו בעת קבלת שיק הביטחון כבר היתה הבעלות על המזארטי רשומה על שם נתבע 1, ועולה השאלה, בנסיבות אלה, מדוע היה צריך התובע לקבל מנתבעים 1-2 שיק ביטחון ולא את שוויו של הרכב באופן מיידי, ועוד עולה השאלה מדוע סכום השיק נקבע באופן חד צדדי ע"י נתבעים 1-2, ולכאורה ללא הסכמה מצד התובע ו/או ללא תלות בשווי התמורה המוסכמת בגין רכישת רכבו ע"י נתבעים 1-2 (לא הוצגה כל אסמכתא לגבי שווי השוק של המזארטי במועד הרלבנטי לתביעה).

שיהוי
לגרסת התובע בתצהירו (ס' 7), הוא גילה לראשונה שהבעלות על המזארטי הועברה על שם נתבע 1 באמצעות שימוש בייפוי כוח מזויף בחודש יולי 2017 לערך. יצוין כי טענה זו כאמור לא הוכחה, אולם גם אינה מתיישבת עם המצוין בטופס הגשת תלונה במשטרה שצירף התובע לתצהירו ממנו עולה כי התובע הגיש תלונה בגין קבלת דבר במרמה וזיוף בכוונה לקבל דבר בגין אירוע מיום 20/12/16, כאשר "מקום האירוע" צוין "כאבול במחסני סחורות".

אוסיף אף זאת: גם אם אקבל כנכונה את גרסת התובע כי לאחר גילוי מעשה הזיוף קיבל מנתבעים 1-2 שיק ביטחון בסך 375,000 ₪ להבטחת קבלת התמורה בגין המזארטי עד שתתקבל תמורתו מצד ג' (הקונה) בידי נתבעים 1-2 (דבר שלא הוכח), עדיין לא ניתן הסבר מניח את הדעת מטעם התובע לפשר השיהוי הבלתי סביר שננקט על ידו בין מועד גילוי מעשה הזיוף הנטען (06/2017) לבין מועד הגשת התלונה במשטרה (21/01/2018), ומועד פתיחת ההליך המשפטי דנן (28/01/2018), ובעיקר כאשר התובע טוען למעשה תרמית בנוגע לרכב יוקרה בשווי נטען של מאות אלפי ₪.

הכרעה בסוגיה א'
סיכומם של דברים, ומהנימוקים שצוינו לעיל, מאחר ומעשה הזיוף הנטען המיוחס למי מהנתבעים 1-2 לא הוכח ע"י התובע במישור העובדתי ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, דין התביעה להידחות כבר בשלב זה, ללא צורך להכריע בשאלה האם נתבע 3 רכש את הרכב נשוא התביעה ממר אמון חסן בתמורה ובתום לב כנטען, והאם עסקת מכר זו עומדת בתנאי 'תקנת השוק' לפי סעיף 34 לחוק המכר, אם לאו?

בטרם אסיים, אשוב על ההערה שציינתי לעיל כי האמת מאחורי הדברים נותרה עלומה ולא הוכחה. מאחר והנטל הנו על התובע ומאחר והוא נכשל בנטל זה, אין מנוס מדחיית התביעה.

סוף דבר
אני מחליט לדחות את התביעה. שקלתי בדעתי, ואני מחליט שלא לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, ל' סיוון תש"פ, 22 יוני 2020, בהעדר הצדדים.