הדפסה

בית משפט השלום בעכו בצה"מ 33182-03-20

לפני
כבוד ה שופטת אביגיל זכריה

המבקשת:
סהראב טאהא
ע"י ב"כ עו"ד עייאש

נגד

המשיבה:
ועדה מקומית לתכנון ובנייה שפלת הגליל
ע"י ב"כ עו"ד עמיאל

החלטה

מבוא
בפניי בקשה לביטול צו הריסה מינהלי שהוצא על ידי המשיבה כנגד המבקשת ביום 11.3.20 וצורף כנספח א' לבקשה.
צו ההריסה מתייחס לבנייה בשטח של כ – 154 מ"ר כדלקמן:
"הכשרת קרקע בשטח של כ- 480 מ"ר לשם הקמת בית מגורים" ;
"חפירת יסודות/כלונסאות ויציקתן וכן התחלת טפסנות מול ראשי היסודות כהכנה ליציקת קורות קשר".

המבנה ממוקם במקרקעין הידועים כחלקה 82 בגוש 19606, נ.צ. 220740/752714, בכפר כאבול (להלן: החלקה). מדובר בקרקע המיועדת לאזור מגורים משולב מבני ציבור ושצ"פ, לתכנון מפורט (מתחם 1) מכוח תכנית מתאר מס' ג/16001.
המבקשת הינה הבעלים של חלק מהחלקה, וזאת בהתאם לנוסח של לשכת רישום המ קרקעין, שצורף כנספח ג' לבקשה.

תיאור ההליכים בתיק
בהתאם להסכמת הצדדים ניתן ביום 20.3.20 צו הפסקה שיפוטי לעבודות נשוא הבקשה וצו עיכוב ביצוע ההריסה עד להכרעה בבקשה.
לאחר תום המצב המיוחד התקיים דיון בבקשה לביטול צו ההריסה.

מטעם המבקשת העידה: המבקשת עצמה.
מטעם המשיבה העידו: מהנדס הוועדה - מר מג'ד מולא ומפקח הבנייה - מר רמי איזגייב.

משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה הוגשו סיכומי הצדדים בכתב והתיק בשל למתן החלטה.

תמצית טענות הצדדים
בצו נפלו פגמים מהותיים שיש בהם כדי להביא לבטלותו לרבות:
הוצאת הצו הייתה נגועה בשיקולים זרים ומתוך אכיפה בררנית בשים לב למבנים אחרים באותה חלקה. לתמיכה בטענה זו, צירפה המבקשת תצלומי אוויר בהם מופיעים הבתים שלטענתה נבנו באופן בלתי חוקי אך לא הוצאו לגביהם צווי הריסה מנה ליים;
אי זימון המבקשת לחקירה ו/או לשימוע בניגוד לנוהל אצל המשיבה. נטען כי על אף היותה של המבקשת בעלים רשום, המבקשת לא הוזמנה לשימוע בטרם מתן הצו אלא זומן בעלה של המבקשת אשר סירב להיחקר;
לא נשקלו כל השיקולים ו/או הנתונים הרלבנטיים עובר למתן הצו, לרבות תוכנית מפורטת שהוגשה ביחס לחלקה נשוא התביעה ביום 3.2.20 כעולה מתעודת עובד ציבור שהוגשה מטעם מהנדס הוועדה;
לא קוימה כדין דרישת ההיוועצות הקבועה בסעיף 225 (א)(3) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965. נטען כי לא הוצג בפני ב"כ הועדה מידע רלבנטי ומסמכים נדרשים.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי לא נפל כל פגם בהוצאת הצו.
לעמדת המשיבה מתקיימים כל התנאים הקבועים בחוק להוצאת צו הריסה מנהלי, זאת בשים לב לכך שהבניה בוצעה ללא היתר כדין ובהתחשב בנתוני התכנון וייעוד הקרקע כפי שהוצגו בצו. עוד נטען כי מדובר בבניה חדשה שאיננה נכללת בתכנית המפורטת האמורה, שממילא טרם אושרה.
לעניין האכיפה הבררנית נטען כי המשיבה פעלה בסבירות ובמידתיות ובהתאם להוראות החוק ומדיניות האכיפה במקרה ומבוצעת בנייה בלתי חוקית. עוד נטען כי טענתה של המבקשת בדבר אכיפה בררנית נטענת ללא תשתית ראייתית או בסיס עובדתי מספק ועומדת בניגוד לנתוני אמת.
לעניין אי זימון המבקשת לשימוע - נטען כי הפועלים שעבדו במקרקעין הם אלה שמסרו את שמו של בעלה של המבקשת כמי שאחראי לבנייה וכי העבודות מבוצעות עבורו, והדבר אף לא הוכחש ע"י הבעל עצמו. עוד נטען כי אין כל חובה בדין להזמין את המבקשת לשימוע או לחקירה בטרם הוצאת צו ההריסה, ודי בהתראה שניתנה אודות הפסקת ביצוע עבודות הבניה;
לעניין השיקולים המנחים הפנתה המשיבה לעדות מהנדס הוועדה ו לנספח 6 המצורף לתגובתה.

תמצית ההכרעה
לאחר עיון בכתבי הטענות על נספחיהם, ושמיעת טענות הצדדים, ובשים לב להוראות הדין והפסיקה שהתפתחה בעניינו - דין הבקשה להידחות.
להלן הנימוקים.

דיון
המסגרת הנורמטיבית להוצאת צו ההריסה קבועה בסעיף 221 לחוק התכנון ובניה, כנוסחו לאחר תיקון 116 לחוק אשר נכנס לתוקפו ביום 25.10.17, לפיו:
"(א) ראה מנהל היחידה הארצית לאכיפה, יושב ראש ועדה מקומית או מהנדס הוועדה, על יסוד תצהיר שהגיש לו מפקח כאמור בסעיף קטן (ב), כי בוצעה עבודה אסורה, רשאי הוא לצוות בכתב על הריסת העבודה האסורה (בפרק זה – צו הריסה מינהלי), ובלבד שבמועד הגשת התצהיר לא הסתיימה העבודה האסורה או שלא חלפו יותר משישה חודשים מיום שהסתיימה, ולעניין עבודה אסורה לגבי בית מגורים – בית המגורים לא אוכלס או שלא חלפו יותר מ-30 ימים מהיום שאוכלס; צו הריסה מינהלי יכול שיכלול גם הוראות בדבר הפסקת שימוש אסור.
(ב) לא יינתן צו הריסה מינהלי אלא אם כן מפקח הגיש, למי שמוסמך לתת את הצו, תצהיר חתום בידו שבו ציין את פרטי העבודה האסורה, ואם הצו כולל הוראות בדבר הפסקת שימוש אסור – גם את פרטי השימוש האסור, וכן כי לפי בדיקתו במועד הגשת התצהיר לא חלפו המועדים כאמור בסעיף קטן (א)."

בסעיף 203 לתיקון 116 הוגדרה "עבודה אסורה" כבנייה או עבודה הטעונה היתר שנעשתה בלא היתר או בניגוד לתנאי היתר.
תכליתו של סעיף 221 לחוק, הינה מתן מענה מיידי, יעיל ומהיר למיגורה של בניה בלתי חוקית המצויה באיבה, על מנת למנוע קביעת עובדות מוגמרות בשטח כפי שהוסבר בפסיקה:
"צו הריסה מינהלי- מתחילתו ומעיקרו- נועד למנוע היווצרותן של עובדות מוגמרות בשטח ולקדם פני מצב של "נבנה ונשמע", קרא: נקבע עובדות בשטח ורק לאחר מכן נעשה – אם נעשה בכלל- להשגת היתרים ואישורי בנייה".

(ר' רע"פ 5584/03 מאיר פינטו נ' עיריית חיפה, פ"ד נט(3) 577, ראו גם: רע"פ 5738/00 סלאמה סלאמה נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה בירושלים (פורסם בנבו, 24.10.00)).

בשים לב לתכלית הסעד ולשיקול הדעת המוקנה לגורמי התכנון והבניה, האמורים על יישום סעיפים אלו, הרי שהעילות המסורות לשיקול דעתו של בית המשפט בבואו לבטל או להתערב בצו הריסה מינהלי הנן מצומצמות וצרות בהיקפן. הדברים התחדדו עוד יותר לאחר תיקון 116 בשים לב לעמדתו הכללית של המחוקק ולמאבק בתופעת הבנייה הבלתי חוקית וצמצום שיקול הדעת שניתן לבית המשפט עוד יותר .

סעיף 229 ל חוק התכנון והבניה מונה את המקרים בהם מוסמך בית המשפט להורות על ביטולו של צו ההריסה המנהלי:
"229. לא יבטל בית המשפט צו מינהלי אלא אם כן הוכח לו שהעבודה או השימוש בוצעו כדין או שלא התקיימו הדרישות למתן הצו כאמור בסימן זה, או אם שוכנע כי נפל בצו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו".

הסעיף מונה כאמור שלוש עילות חלופיות בגינן ניתן להורות על ביטול צו מינהלי :
(א) הוכח כי העבודה או השימוש בוצעו כדין.
(ב) לא התקיימו הדרישות למתן הצו.
(ג) אם שוכנע כי נפל פגם חמור בצו המצדיק ביטולו.

העילה השלישית, שעניינה נפילת פגם חמור המצדיק ביטול, נוספה במסגרת תיקון 116 לחוק ובכך למעשה אומצה ההלכה הפסוקה שהייתה קיימת עובר לתיקון. עילת ביטול זו תינקט במקרים החריגים בהם שוכנע בית המשפט כי נפל פגם חמור בהליך שיש בו כדי למוטט את תוקפו של ההליך:
"במרוצת השנים ניתנה פרשנות מרחיבה לכוחו של בית המשפט להתערב בהוצאתם של צווי הריסה מינהליים, במקרים שבהם נפלו פגמים פרוצדוראליים בהליך הוצאתם ( ראו למשל: רע"פ 5171/91 ראש עיריית נתניה ויו"ר הוועדה המקומית נ' סמיפור, פ"ד מו(1) 380 (1991); רע"פ 47/92 אבו טיר נ' יושב-ראש הוועדה המקומית – ירושלים, פ"ד מו(1) 699 (1992); עניין עורקבי; ענין דעייף) או במקרים שבהם נפלו פגמים בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת, כדוגמת מטרה זרה, היעדר מידתיות, שיקולים זרים, חוסר סבירות והפליה ( ראו: עע"ם 3518/02 רג'בי נ' יושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(1) 196 (2002) (להלן: עניין רג'בי)). יחד עם זאת הובהר בפסיקה כי היקף הביקורת הנתונה לבית המשפט היא צרה ומוגבלת לאותם פגמים חמורים העלולים להביא בסופו של ההליך להצהרה על בטלותו של צו ההריסה ( ראו: עניין רג'בי, בעמ' 197)". יחד עם זאת הובהר בפסיקה כי היקף הביקורת הנתונה לבית המשפט היא צרה ומוגבלת לאותם פגמים חמורים העלולים להביא בסופו של ההליך להצהרה על בטלותו של צו ההריסה".

(רע"פ 8655/13 מדינת ישראל נ' עמאר חג' יחיא, בפסק' 25 (פורסם בנבו, 14.6.15).

נוכח תכליתו של צו ההריסה המנהלי, עומדת לרשות גם חזקת תקינות המעשה המנהלי. משכך הנטל להוכיח כי הצו הוצא שלא כדין, מוטל על כתפי מי שעותר לביטולו של הצו:
"הצו שבו עסקינן הינו " צו הריסה מינהלי" וכפי ששמו מעיד עליו, אין הוא בגדר אקט עונשי, אלא שמדובר בצו שחלים עליו כללי המשפט המינהלי ( רע"פ 1088/86 מחמוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגליל המזרחי, פ"ד מד(2) 417 (1990); ע"פ 874/78 סואעד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגליל המרכזי, פ"ד לה (1) 678 (1980)). ככלל, עומדת לרשות המינהלית חזקת התקינות, אשר משמעה כי הפעולה המינהלית נעשתה כדין, אלא אם הוכח אחרת. ככל שהמבקש סבור כי צו ההריסה המינהלי הוצא שלא כדין, או שנפל בו פגם, עליו הנטל להוכיח טענה זו".

(רע"פ 2958/13 תייסיר סבאח נ' מדינת ישראל, בפסק' 12 (פורסם בנבו, 8.5.13).
בהקשר זה נקבע גם:
" על המבקש לסתור את חזקת התקינות המינהלית, לטעון טענות ספציפיות ולהסביר איזה פגם נפל במעשה המינהלי. אין די בטענות כלליות הנטענות בעלמא...ראו, בעניין זה דברים שנאמרו בעע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' ירדנה לוי (15.11.2012) ( להלן: "עניין ירדנה לוי"), כדלקמן: "על מי שמבקש לסתור מוטל הנטל לטעון ולהביא בפני בימ"ש בסיס ראייתי - להוכיח עובדות הסותרות, לכאורה, את החזקה ואין די בטענות כלליות, או בטענות בעלמא. רק משהוצג בסיס ראייתי, מתערערת חזקת התקינות והנטל עובר אל הרשות, להוכיח כי פעלה כדין, היינו, שהיא התבססה על שיקולים עניינים בלבד, בעלי משקל מספיק כדי לבסס עליהם את החלטתה - רע"פ 4385/14 אילות השקעות בנכסים ( רחובות מערב) 1992 בע"מ נ' מר ארז אייזנר - מהנדס עיריית כפר סבא (24.6.2014)".
( עפ"א 56613-08-17 אגבאריה נ' ועדה מחוזית לתכנון ובניה חיפה, בפסק' 14 (פורסם בנבו, 20.12.17)).

מן הכלל אל הפרט
מאחר ואין מחלוקת כי הבניה לא בוצעה על פי היתר בנייה כדין הרי שניתן לראות את טענות המבקשת כנפרשות על פני שתי העילות האחרות: אי התקיימות התנאים הקבועים בדין להוצאת הצו, ונפילה של פגם חמור - במקרה זה אכיפה בררנית.

באשר לטענה בדבר אכיפה בררנית-
יסודותיה של דוקטרינת האכיפה הבררנית עוצבו בבג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289, כדלקמן:
"אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא".

עוד נקבע כי לשם הוכחת אכיפה בררנית:
"יהא על הטוען להראות בראש ובראשונה כי אכן עסקינן בהבחנה בין מי שהדמיון ביניהם רלבנטי לעניין, כמצדיק התייחסות דומה בשאלת הגשתו של כתב אישום; בשלב השני על הטוען להראות כי בבסיס ההבחנה ניצב מניע פסול, כמו למשל שרירותיות, או התחשבות בשיקולים שאינם מן העניין, או שאינם ראויים. מטבע הדברים, מדובר בשני שלבים השלובים זה בזה, ואשר רב המשותף להם. הנטל להוכיחם מוטל על הנאשם, שכן הרשות המינהלית נהנית ככלל מן החזקה לפיה פעולותיה נעשות כדין" (בר"ש 4252/16 יהושע אלגלי נ' נציבות שירות המדינה (פורסם בנבו, 5.7.16)).

בענייננו, המבקשת הציגה מטעמה ת צלום אוו יר אשר על גביו סימנה מספר של מבנים שלטענתה לא מבוצעים כנגדם הליכי אכיפה, וזאת מבלי לפרט אודות האלמנטים המשותפים, אם בכלל, בין המבנה נשוא ההליך לבין המבנים האחרים הנטענים, אופי הבנייה באותם מבנים, מועדה וכיו"ב כדי לבסס את טענתה בדבר האכיפה הסלקטיבית. הטענה נסמכה על קיומם של תצלומי האוויר והמבנים לגביהם טענה המבקשת את שטענה ותו לא.

טענת המבקשת לפיה קיימים עשרות מבנים אשר נבנו ללא היתר היא טענה כללית וסתמית, שאינה עומדת בדרישה לפיה כל מי שמעלה טענה של אכיפה בררנית צריך להציג ולו ראשית ראיה לכך שקיימים "מקרים דומים" בהם לא בוצעו פעולות אכיפה.
במקרה זה הועלתה הטענה מבלי שפורטו בה נקודות הדמיון בין המבנה בו עסקינן לבין המבנים האחרים מבחינת נתוני הבניה ונסיבותיה. בין היתר, המבקשת לא הפנתה למקרים אחרים ברי השוואה בהם בוצעה בנייה טרייה ואשר לא הוצא נגדם צו הריסה מנהלי.

עצם הנתון כי המבקשת ציינה את מספרי המבנים לא היה בה כדי לסייע מאחר ולא היה בידה להבהיר מהי הבנייה שבוצעה, מתי בוצעה ויתר נתונים רלבנטיים לביצוע ההשוואה הנדרש והטענה נותרה כטענה כללית וסתמית.

די לענייננו אם נזכיר כי בנייה לא חוקית עשויה להיות מטופלת על ידי רשויות האכיפה במסגרת צווים מנהליים (כמו הצו נשוא ההליך) או במתן צווים שיפוטיים או בהליכים פליליים של הגשת כתב אישום. אציין גם כי צווי הריסה מנהליים יכולים להיות רלבנטיים רק לגבי בנייה חדשה ועל כן עצם הנתון כי לא ננקט הליך של צו הריסה מינהלי דווקא אינה בהכרח מצביעה על אכיפה בררנית.

אוסיף עוד כי קבלת הטענה בדבר אכיפה בררנית אין משמעה לאפשר לעבריינים התחמקות מאימת הדין ומהחוק, אלא מטרתה להביא את הרשות לבצע אכיפה נגד עוברי חוק אחרים שהחוק נגדם לא נאכף (ר' לעניין זה עפ"א 112/08 (חי') יחיאל אטיאס נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו, 20.9.08)).

פרט להעלאת טענות בעלמא בעניין זה הרי שהמבקשת לא הניחה תשתית של ממש לטענתה, לא כל שכן ברף הפגם החמור עליו מורה הפסיקה הרלבנטית. עדותה כולה היתה סתמית ולאקונית וניכר היה כי היא משיבה רק על נושאים הנוחים לעניינה ועדותה לא עוררה שום אמון.
התקשיתי להאמין כי לא זכרה את שם הקבלן שבונה את ביתה או את שם המהנדס שאמר לה את הנתונים שנטענו על ידה. כמו כן לא הוברר כיצד בידה, כמי שאך הגיעה למקום זמן קצר לפני הוצאת הצו המינהלי, לבסס טענה ביחס לאירועים קודמים ופעולות קודמות? העדות כולה כאמור לא עוררה אמון ואני דוחה אותה.

משכך אקבע כי לא עלה בידי המבקשת להראות או להוכיח קיומם של שיקולים זרים או לא עניינים במסגרת התנהלות המשיבה בכלל וברף הגבוה הנדרש בהליך מסוג זה בפרט ודין הטענה לעניין אכיפה בררנית להידחות.

לעניין הטענה כי לא נלקחו בחשבון את כל השיקולים הרלבנטיים:
המבקשת טענה כי המשיבה לא נתנה את דעתה לתכנית המפורטת מיום 3.2.20 עובר למתן צו ההריסה. גם טענה זו נטענה בעלמא וללא כל ביסוס ראייתי.
הטענה אף נסתרה בדבריו של מהנדס הוועדה, לפיהם צו ההריסה ניתן לאחר עיון בתכנית המפורטת ולאחר בדיקת מצב הבניה התכנוני בהתאם לאותה תכנית, כדלקמן:
"ש. בתעודת עובד ציבור שלך אתה מאשר שהוגשה תוכנית מפורטת לועדה המחוזית ב- 3/2/10. עוד לפני מתן הצו. האם לפני מתן הצו עיינתם בתוכנית הזו? ניסיתם לבדוק מה מצב הבנייה? האם הבנייה מפריעה לשטח ציבורי על פי התוכנית המפורטת?
ת. מאחר ובגלל שבדקנו את התוכנית ושקלנו את כל השיקולים התכנוניים הצו הוצא. על פי התוכנית השטח אותו היא רכשה ממשפחה עספור, באיזורים שהיא בנתה זה לא שייך לה . זה חלקה גדולה של יותר מ- 6 דונם והיא קנתה 500 מ' וכשחילקו למגרשים, החלק שלה הוא לא איפה שהיא בנתה. לכן מיהרנו לעצור את הבני.
ש. אני מעיין בתיק הבנייה ואני לא רואה זכר לכך ששקלתם את התוכנית המפורטת או עיינתם בה.
ת. יכול להיות שלא צוין אבל זה כן נלקח בחשבון.
ש. תאשר שבתוך אותו מתחם בוצעו מס' עבירות בניה לא חוקית.
ת. כל העניין של ההריסה, אין לנו יד קלה על ההדק להרוס. היתה בנייה ישנה וחלק מהם מופיעים בתוכנית . דווקא אחרי שיש תוכנית, המדיניות של הוועדה היא להחמיר בענישה עד כדי הריסה כדי לא לסכל את התוכנית התלויה ועומדת".
(סע' 9- 26, בעמ' 4 לפרוט').

לאור דבריו והסבריו של המהנדס, ומשלא נסתרה גרסתו כמפורט לעיל - הטענה בעניין זה נדחית.

לעניין הטענה של הפרת חובת ההיוועצות:
המבקשת טענה כי לא הובא לידיעת ב"כ הוועדה דבר הגשת התכנית המפורטת, ולא הוצגו בפניו נסח לשכת רישום המקרקעין ותמונות של הבניה הבלתי חוקית באותה חלקה.
המשיבה טענה כי בטרם הוצא הצו התקיים הליך התייעצות תקין מטעם הוועדה בהתאם להוראת סעיף 225 לחוק התכנון והבניה (נספח 6 לתגובה) ולפיכך דין טענת המבקשת לעניין זה להידחות.

מעיון בנספח 6 הנ"ל עולה, כי ביום 4.3.20 נעשתה פנייה לב"כ הוועדה (עו"ד רן עמיאל) בכתב שהתבקש ליתן חוות דעת באשר להוצאת צו הריסה למבנה.
ביום 8.3.20 ב"כ הוועדה נתן חוות דעת לפיה הוא מאשר עניין הוצאת צו ההריסה ביחס לבניה נשוא הבקשה. בפני ב"כ הוועדה עמדו תצהיר המפקח ותמצית העובדות הרלוונטיות.

בע"פ 8811/18 ג'עביס נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה- ירושלים, פסקה 6 (פורסם בנבו, 6.1.19) נקבע בהקשר זה כי:
"יודגש כי החוק אינו קובע את אופן ההיוועצות או תוכנה, וכי בהתאם למטרת תיקון 116 שהיא "לעדכן ולייעל את הכלים המאפשרים סילוק של הבנייה הבלתי חוקית והפסקת השימושים האסורים" (הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 109), ה"ח הממשלה התשע"ו 1074, 1426), פרשנות של סעיף 225 לחוק שיביא לסרבול הליך זה אינה עולה בקנה אחד עם מטרה זו. כמו כן, עובר לתיקון 116, עמד בית משפט זה על כך כי "במקרה פשוט, אם היועץ המשפטי סבור כי אין בעיה משפטית... להוצאת צו הריסה, די שיאמר זאת בכתב, בקיצור ובפשטות, בהסתמך על התצהיר החתום בידי המהנדס".

בנסיבות העניין, לא נראה כי קיים פגם בהליך ההיוועצות או שההתייעצות הייתה למראית עין או שלא הובא בפני המייעץ- ב"כ הוועדה מידע רלבנטי. כזכור, המשיבה נהנית מחזקת תקינות המנהל ועל הטוען אחרת מוטלת חובה לסתור חזקה זו באמצעות ראיות פוזיטיביות לקיום פגם בהליך. לטעמי, די במידע ובנתונים שהוצגו בפני ב"כ הוועדה, כדי להקים תשתית עובדתית מספקת שמאפשרת מתן ייעוץ כמתחייב מהוראת החוק ודין הטענה להידחות .
באשר לטענה אודות אי קיום הליך שימוע :
אף טענת המבקשת באשר לאי קיום הליך של שימוע טרם הוצאת הצו- דינה דחייה ואפשר היה שמוטב היה משלא הייתה נטענת .

עיון בהוראות החוק מעלה כי לא מוטלת על הוועדה כל חובה לעריכת שימוע עובר להוצאת צו ההריסה המנהלי וגם אם הועדה הייתה נכונה לנקוט לפנים משורת הדין הרי שאין בכך שלא קיימה שימוע - שלא הייתה חייבת לקיימו - כדי להטיל פגם בהליך שננקט על ידה. יפים לענייננו את הדברים שנקבעו בע"פ (מחוזי י-ם) 46026-03-17 מוחמד יונס רשק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים (פורסם בנבו, 5.4.17):
"חוק התכנון והבניה אינו קובע חובה לשמוע את גירסתו של בעל הזכויות בנכס טרם הוצאת צו ההריסה. לעניין זה יפים דבריו של השופט ח' מלצר בע"פ 8915/08 רפאל מדר נ' עיריית נתיבות:
"ראשית, מקובלת עליי מסקנת בית משפט השלום כי המדובר היה, ככל הנראה, בגביית גרסתו של בעל הנכס עובר להגשת כתב אישום נגדו במישור הפלילי, ולא במתן זכות טיעון שהיתה אמורה להקדים את הוצאת צו ההריסה המנהלי (הליך זה איננו מותנה בקיום שימוע מוקדם, אלא מאפשר רק השגה בדיעבד בפני בית משפט, מכוח ההסדר הקבוע בסעיף 238א לחוק התכנון והבנייה – ראו: רע"פ 2034/06 מוחמד שקיר נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים ([פורסם בנבו], ניתן ביום 21.3.2006)).
מכל מקום, גם לגופו של עניין, הלכה היא כי אין למבקש זכות שימוע, טרם ביצוע צו הריסה מנהלי, כמאמר ביהמ"ש העליון ברע"פ 2034/06 שקיר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (פורסם במאגרים): "לענייננו, די אם נחזור ונדגיש את מטרת מנגנון צו ההריסה המנהלי, אשר נקבע על-ידי המחוקק במטרה להילחם בנגע הבנייה הבלתי חוקית...כך נקבע על-ידי המחוקק, למעשה, כי אין זכות שימוע מקדמית וכי הנפגעים יוכלו לבקש מיוזמתם מבית המשפט ביטול הצו." כן ראה: עפ"א 55040-05-14 (מחוזי ב"ש) אלוג' נ' מדינת ישראל, מפי כב' הנשיא, השופט י' אלון".

הטענה כשלעצמה אפשר ונגועה גם בחוסר תום לב בשים לב לכך שהמבקשת לא פירטה כלל את נושא זימון בעלה לשימוע, לא הביאה אותו כעד מטעמה, וכלל לא נדרשה בתצהירה למסכת האירועים הנטענת. אזכיר שמצד אחד המבקשת לא ידעה לומר דבר על הגורמים שעסקו בבנייה ומנגד טוענת היא להיעדר מיצוי זכות השימוע ?
הדברים מדברים בעד עצמם ואפשר שגם מקוממים במידה מסוימת בבחינת "הנייר סובל הכול".
למען הסר ספק - כל יתר טענות המבקשת נדחות.

מפאת כבודו של ב"כ המבקשת לא מצאתי להידרש לטענות המשיבה ביחס לאופן ניסוח הטיעון מטעמו באשר לאכיפה בררנית ככל שהדבר נוגע לקיומו של הליך נוסף שננקט על ידו עובר לתיק זה וטענות שהועלו שם מאחר ומצאתי כי הדבר אינו דרוש להכרעה לתיק שבפניי.

סוף דבר
משלא עלה בידי המבקשת לעמוד בנטל המוטל עליה - הבקשה נדחית.
הסעד הזמני פוקע מאליו.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עורך דינה בגין הליך זה בסכום כולל של 5,000 ש"ח שישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים .

ניתנה היום, כ"ט תמוז תש"פ, 21 יולי 2020, בהעדר הצדדים.