הדפסה

בית משפט השלום בנתניה תו"ב 37832-04-16

מספר בקשה:13
בפני
כבוד ה שופטת, סגנית הנשיאה טל אוסטפלד נאוי

המבקשת

אורלי קורוליה חגאג'

נגד

המשיבים

  1. הועדה המקומית לתכנון ולבנייה "לב השרון"
  2. שרון חג'ג'
  3. שלום חג'ג'
  4. יובל חג'ג'

החלטה
בפניי בקשה לעיון מחדש בהחלטה לעיכוב ביצוע צווי הריסה ושימוש אסור במקרקעין .
רקע
ביום 15.5.17, הורשעו משיבים 2-4 בהתאם להודאתם ובמסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב אישום (מתוקן) בעבירות כדלקמן:
אישום ראשון- משיבים 2-3 הורשעו בעבירות ובסעיפי אישום :

  1. ביצוע עבודות בניה ושימושים הטעונים היתר – סעיף 204 ל חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").
  2. אי קיום צו שיפוטי – סעיף 210 לחוק.
  3. האחראים לעבודה ולשימוש הטעונים היתר – סעיף 208 לחוק.
  4. חיוב בתשלום אגרה – סעיף 218 לחוק.

אישום שני- משיב 4 הורשע בעבירות:

  1. ביצוע עבודות בניה ושימושים הטעונים היתר – סעיף 204 ל חוק.
  2. האחראים לעבודה ולשימוש הטעונים היתר – סעיף 208 לחוק.

בגזר הדין נגזרו על משיבים 2-3 מאסר מותנה, קנס ו חתימה על התחייבות להימנע מביצוע עבירה לפי החוק. על משיב 4 נגזר עונש קנס. במסגרת גזר הדין ניתנה למשיבים אורכה לביצוע צווי ההריסה ואיסור השימוש, עד ליום 15.11.18 (להלן: " הצווים").

ביום 12.12.18 הוגשה על ידי אורלי קורוליה חג'אג' (להלן: "המבקשת"), בקשה לעיון בתיק בית משפט. לטענתה, משיבים 2-4 הם בני משפחתו של אביה המנהלים מסגרייה בסמיכות לשטח בו מתגוררים הוריה. המבקשת טוענת כי המשך העבודות במקום עלול לגרום להוריה לסכנה מוחשית ו ציינה, כי בין הצדדים מתנהל ה ליך משפטי בבית משפט לענייני משפחה בפתח תקוה.
ביום 19.12.18 נעתר בית המשפט חלקית לבקשה וקבע כי המבקשת תוכל לעיין בכתבי הטענות, הכרעת הדין וגזר הדין.

ביום 19.12.18 הגישו משיבים 2-4, בקשה שכותרתה "בקשה דחופה ביותר להארכת מועד לעיכוב ביצוע צו הריסה שיפוטי וצו איסור שימוש".
בבקשה נתבקש בית המשפט להאריך את מועד ביצוע הצווים בשמונה עשר חודשים נוספים.
לטענתם, משיבים 3-4 הם בנו ונכדו של מנוח אשר העביר ל משיב 3 ולאשתו את זכויותיו במשק בהעברה ללא תמורה וללא תנאי ובהעברה בלתי חוזרת וזאת בשנת 1985 . ברם, עד למועד זה טרם הועברו המקרקעין על שמם של המשיבים בשל מחדלם ו/או רשלנותם של מושב פורת ורמ"י.
המשיבים ממשיכים וטוענים כי מושב פורת מסרב להעביר את המשק על שמו של משיב 3 בטענה כי אחיו (אביה של המבקשת), שאף הוא מתגורר במשק יחד עם רעייתו, שלח מכתב ובו ציין כי הוא זכאי להיות הבעלים של המשק. מאחר והמושב אינו יודע כיצד להחליט בסוגיה, הגיש משיב 3 ביום 30.10.16 תביעה מתאימה לבית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה (תמ"ש 39613-10-16) כנגד יורשי המנוח, מושב פורת ורמ"י.
מושב פורת ורמ"י לא גילו התנגדות כי המשק ירשם על שמו של משיב 3 ורעייתו. כנגד כל יורשי המנוח התביעה נדחתה מלבד אחיו של המשיב 2 ורעייתו המתגוררים במשק. במסגרת ההליך, התבקש סעד לסילוקם ובית המשפט נדרש להליך הוכחות שלאחריו יינתן פסק דין.
לטענת המשיבים, אחיו של משיב 3 (אביה של המבקשת) מעולם לא היה הבעלים ו/או המחזיק של המשק.
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הראיות תשמענה בימים 5.5.19, 13.5.19.
המשיבים טענו כי מילאו אחר הוראות גזר הדין, שילמו את הקנסות שנגזרו עליהם והמסגרייה נסגרה. חלק מהמבנים פורקו, אולם המשיבים מתגוררים בבית מאחר ואין להם קורת גג אחרת. משכך עשו כל שלאל ידם על מנת להכשיר את הבניה מושא כתב האישום, קרי הגישו תכניות אך בשל עיכוב ההליך בבית המשפט למשפחה, טרם ניתן פסק דין ומושב פורת והמאשימה דורשים את פסיקת בית המשפט כתנאי להכשרת הבניה.
ביום 25.12.18 נעתרה המשיבה 1 (המאישמה) לבקשתם של המשיבים 2-4 (הנאשמים) לעיכוב ביצוע הצווים, לאור העובדה כי הופסקו ו/או הוסרו חלק מין העבירות והמחדלים ונותר מבנה המגורים של המשיבים 2-4 עצמם. לא מדובר בשימוש מסחרי, ובהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של מקרה הנדון ולפנים משורת הדין הסכימה להאריך את ביצוע הצווים ב-12 חודשים. המשיבה 1 (המאשימה) ציינה כי ככל שיהיה צורך באורכה נוספת, רשאים המשיבים 2-4 להגיש בקשה מתאימה עם פירוט ההתקדמות בהליכים.

בימים 25.2.18 ו-31.12.18 הגישה המבקשת בקש ות נוספ ות לעיון בתיק בית משפט. בבקשות טענה , כי ההליך בבית המשפט לענייני משפחה יכול ל המשך פרק זמן ארוך. בית המשפט נעתר באופן חלקי לבקשתה זו והתיר עיון במסמכים המפורטים בבקשה בלבד, קרי הארכת המועד לביצוע הצווים השיפוטיים.

הבקשה הנוכחית
בקשה זו הוגשה על ידי המבקשת ביום 8.1.19 וכותרתה " בקשה לעיון מחדש בהחלטת בית המשפט מיום 26.12.18 והותרת הצווים שנתנו בגזר הדין מיום 15.5.17 על כנם".
מבוקש בבקשה לבטל את החלטת בית המשפט המתירה הארכת כניסת הצווים לתוקף ב-12 חודשים. לטענת המבקשת, המשיבים ביצעו עבירות בנייה במשק בו מתגוררים הוריה וכתוצאה מעבירות אלו נפגעו הוריה קשות.
לטענתה המשיבים 2-4, הגביהו את גובה פני הקרקע עליה בנו את ביתם ללא היתר , באופן שמי הגשמים זורמים מתחת לבית הוריה, מחלחלים אל מתחת לרצפות וגורמים לרטיבות. עוד היא טוענת כי המשיבים בנו חומה סביב בית הוריה ונטעו לאורכה עצים, בכך נחסמת הגישה לחלקו האחורי של המשק ונוצר מעין "גטו". משיב 3 בנה בית עץ שהונח בצמוד לבית הוריה במרחק של מטר, כך שלא ניתן לפתוח את חלון חדר השינה שכעת פונה ישירות לביתם של המשיבים. המשיבים התחברו לביוב בבית הוריה ללא רשותו של אביה וזה נסתם לא פעם והציף את הבית. כן טוענת היא, כי המשיבים התחברו לתשתית החשמל של בית הוריה שלא כדין והדבר גורם לעומס, קצר וסכנת חיים ממשית.
בנוסף לטענתה, עד לפני מספר חודשים הפעילו הנאשמים מסגרייה שיצרה מטרד וסכנה.
כתוצאה מכך, הוגשו מספר תלונות שהובילו להגשת כתב האישום, זה שבכותרת, ואחד שקדם לו. כתב האישום כאמור הוביל ל הרשעה, קנסות, מאסר מותנה, איסור שימוש, וצווי הריסה אשר כניסתם לתוקף חלפה ביום 15.11.18.
המבקשת מפרטת את התכתובות והמאורעות אשר התרחשו עובר לבקשתה זו ו טענה כי הבקשה להארכת המועד נעשתה כ"מחטף", ויש בהסכמת המשיבה 1 לאורכה, כדי חשד ש"יש מי שדואג להם (למשיבים) מתוך המערכת".
לגופו של עניין טענה כי בקשת המשיבים לאורכה, הוגשה שלא כדין ובאיחור . ככלל סמכותו של בית המשפט לעכב ביצוע כניסתם לתוקף של צווים צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן, כן היה עליהם להראות כי קבלת ההיתר הינו בהישג יד, והם לא עשו כן.
עוד נטען, כי החלטת בית המשפט עומדת בניגוד גמור לתכליתו של חוק התכנון והבניה וכי המסר היוצא והשלכותיו הינו שיקול שעל בית המשפט לקחת בחשבון. תופעת ההנצחה לבניה בלתי חוקית מערערת את קיומם של מוסדות התכנון והבניה ושלטון החוק.

המשיבים 2-4, מבקשים לדחות או למחוק את הבקשה תוך חיוב המבקשת בהוצאות.
בתגובתם חזרו בתמצית על האמור בבקשתם מיום 19.12.18 (להארכת המועד לביצוע הצווים) והוסיפו, כי למבקשת והוריה אין כל מעמד או זכות עמידה שכן הם אינם הבעלים של הנחלה . יתרה מכך, הם מתגוררים שלא כדין במשק והמשיבים 2-4, הם שהגישו תביעה בבית המשפט לענייני משפחה, לסילוק ידם של הורי המבקשת.
נטען, כי למבקשת אין מעמד של מתלוננת בכתב האישום ולא מעמד של קורבן ולכן לא עומדות לה זכויות נפגע עבירה, התשס"א-2001 (להלן: "חוק זכויות נפגעי עבירה") ורק מהטעם הזה יש לדחות את בקשתה ולחייבה בהוצאות. עוד טען, כי על פי כתב האישום בתיק, ה משיבה 1 (המאשימה) מציינת כי המשיבים 2-3, הם בעלי הזכויות במשק.
כאמור, בסכסוך משפחתי זה הוגש כתב התביעה לבית המשפט לענייני משפחה עוד ביום 30.10.16 ודיוני ההוכחות קבועים לחודש מאי שנה זו. המשיבים מכחישים את הנטען כנגדם על ידי המבקשת.

המשיבה 1 (המאשימה) מתנגדת אף היא לבקשה.
בתגובתה מציינת המשיב ה 1, כי חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001, לא חל על עבירות לפי חוק התכנון והבניה ולפיכך אינו מקנה למבקשת ו/או לאדם אחר זכות כלשהי בכל הקשור לתיק הנדון. כן, אין למבקשת מעמד לפי כל דין אחר.
לגופו של עניין נטען, כי במקרה זה קיים למשיבים 2-4 אופק תכנוני וכי הם אינם יכולים לפעול למימושו עד להכרעה בתיק הסכסוך התלוי ועומד בבית משפט. הארכת המועד לביצוע הצו עומדת באמות המידה שקבעה הפסיקה במקרים כגון אלה, דהיינו אופק תכנוני ועיכוב ביצוע הנדרש מסיבות שאינן תלויות בנאשם.
עוד נטען כי המשיבים 2-4 עושים שימוש במבנים למגורים אישיים ולא לשימוש עסקי, לפיכך החלטת בית המשפט בתיק, תואמת את המצב המשפטי הקיים. לשיטת המשיבה 1, לא קיימת כל עילה לעיון מחדש בהחלטה ואין מקום להשוות לעמדת המשיבה בתיק אחר, באשר כל תיק ונסיבותיו.

דיון והכרעה
לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, בטיעוני הצדדים, במסמכים המצורפים, מצאתי לדחות את הבקשה .

חוק זכיות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 אינו חל על עבירות התכנון והבניה. המבקשת הינה בת אחיו של המשיב 3 והחוק אינו מקנה לה זכות כלשהי בכל הקשור לתיק זה.

הוראות סעיף 2 ל חוק זכויות נפגעי עבירה, מגדיר באופן רחב את המונח "נפגע עבירה" ולעניין עבירות המתה בלבד הן כוללות גם בן משפחה שהוא "בן זוג, הורה או בן זוג של הורה, בן או בת, אח או אחות".
בדנפ 5625/16 אסרף קארין נ' אבנר טווק בוקובזה (13.9.17) נקבע:
במישור הטרמינולוגי, על ההבחנה בין ניזוק "ישיר" לבין ניזוק "עקיף" ניתן ללמוד מסעיף 2 ל חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה), אשר קובע כי "נפגע עבירה" הוא "מי שנפגע במישרין מעבירה, וכן בן משפחה של מי שהעבירה גרמה למותו, למעט החשוד, הנאשם או הנידון" (ההדגשה במקור). אם כן, ב חוק זכויות נפגעי עבירה בני משפחתו של המנוח אינם נחשבים מי שנפגעו במישרין מהעבירה, מבלי שהדבר גורע מההכרה בהם כנפגעי עבירה.
על כך יש להוסיף, כי בדין האזרחי ההבחנה בין "ניזוק ישיר" לניזוק "עקיף" היא בגדר מושכלות ראשונים. גם אם לעתים קיימת אי-בהירות ביחס לשאלה האם ניזוק מסוים הוא "ישיר" או "עקיף", דומה שאין מחלוקת על עצם קיומה של ההבחנה ביניהם. וכך הציג את הדברים המשנה לנשיאה א' ריבלין ב ע"א 754/05 לוי נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פ"ד סב(2) 218 (2007) (להלן: עניין לוי):
"הניזוק העיקרי הוא מי שהפגיעה בו – בגופו או ברכושו – היא תוצאה ישירה של העוולה; הניזוק המשני הוא מי שנפגע כתוצאה מן הפגיעה שהוסבה לאחר" (שם, בעמ' 246. ההדגשה במקור).
ההבחנה האמורה שימשה בסיס לקביעתם של כללים שונים ביחס לפיצוי לניזוקים עקיפים כתלות, בין היתר, בסוגי הנזקים ובמיהות הניזוקים (להרחבה, ראו: רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990); עניין לוי, בעמ' 249-246; ע"א 8961/16 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח חובה, [פורסם בנבו] פסקה 16 (14.6.2017); רונן פרי ריקושטים כלכליים (2001); טובה שטרסברג-כהן "נזק נפשי לנפגע משני" ספר שמגר כרך ג 5 (2003) (להלן: שטרסברג-כהן); אליעזר ריבלין "פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני – מגמות הרחבה" ספר שמגר כרך ג 21, 43-32 (2003); ישראל גלעד דיני נזיקין - גבולות האחריות כרך ב 901-883, 981-965 (2012)).

אכן, הכלל הנוהג בפסיקה הוא כי צו הריסה יבוצע במועדו, ואילו היעתרות לבקשה לדחיית המועד לביצוע הצו תיעשה רק במקרים "חריגים ויוצאי דופן", בהם היתר הבנייה מצוי בהישג יד ורק עיכוב פורמלי מעכב את קבלתו (ראו: רע"פ 2341/14 סלים נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, פסקה 10 (28.5.2014); בג"ץ 6455/12 מסאעדה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה, פסקה 4 (19.6.2 013)). יוטעם, כי הנטל להוכיח שקבלת ההיתר קרובה, מוטל על המבקש את עיכוב ביצוע צו ההריסה, ובעניין זה אין די בטענות בעלמא בדבר קיומו של הליך תכנוני כלשהו.

מצאתי כי מקרה זה חוסה בהגדרת האבחנה כמקרה "חריג ויוצא דופן". המדובר בסכסוך משפחתי רב שנים ואין בית משפט זה מתימר לפסוק בסכסוך הנ"ל.
עיכוב ביצוע הצווים עליו הורה בית המשפט, עומד באמות המידה שקבעה הפסיקה במקרים אלה. דהיינו, קיומו של אופק תכנוני ועיכוב ביצוע נדרש מסיבות שאינן תלויות בנאשם.
המשיבה 1 (המאשימה) בתגובתה מיום 25.12.18 נתנה את הסכמתה לבקשת המשיבים ל עיכוב הביצוע ופרטה כי מדובר בנסיבות מיוחדות. היא שקלה את העובדה כי הופסקו והוסרו חלק מהעבירות, המבנה שנותר משמש למגורי המשיבים 2-4, וקיים אופק תכנוני להסדרת העבירות אשר המשיבים אינם יכולים לפעול על מנת לממשו עד להכרע ה בתביעה שמתנהלת בבית המשפט לענייני משפחה.

לאור האמור, מאחר ובית המשפט אינו מכריע בסכסוך המשפחתי שבין הצדדים, ולאור העובדה כי ההחלטה עומדת בכללי הפסיקה, הנני דוחה את הבקשה.

שקלתי להטיל הוצאות כנגד המבקשת ואולם מצאתי לא לעשות כן. היה ותוגש בקשה נוספת, ישקל עניין ההוצאות.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים .

ניתנה היום, כ"ה שבט תשע"ט, 31 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.