הדפסה

בית משפט השלום בנתניה תא"ק 21851-09-18

בפני כבוד הרשם הבכיר חילמי חג'וג'

המבקשת: מטרולייט בע"מ
הנתבעת ע"י ב"כ עוה"ד אילן מוריאנו

- נ ג ד -

המשיבה: עיריית נתניה
הנתבעת ע"י ב"כ עוה"ד אורי רפאל ואח'

פסק דין

א. רקע בתמצית:

לפניי בקשה מטעם המבקשת ליתן לה רשות להתגונן כנגד תביעה כספית שהגישה נגדה המשיבה, עיריית נתניה, (להלן: "המשיבה" ו/או "העירייה") בהליך של סדר דין מקוצר, לתשלום הסכום 102,111.06 ₪ בגין חוב ארנונה לעירייה, בתקופה מיום 1/11/17 עד 31/12/18.

כתב התביעה הוגש בתאריך 13/9/18. בקשה למתן רשות להתגונן הוגשה בתאריך 21/11/18. ביום 10/3/19 נקבע דיון במעמד הצדדים. במעמד הדיון, ניתן פסק דין בהעדר התייצבות המבקשת. לאחר מכן, המבקשת הגישה בקשה לביטול פסק הדין. לאחר קבלת עמדת הצד שכנגד, ניתנה ביום 2/4/19 החלטה שביטלה את פסק הדין. ביום 16/9/19 התקיים דיון במעמד הצדדים. לדיון זה, לא התייצב המצהיר מטעם המבקשת הגם שבדיון התברר בין היתר כי התצהיר של מצהיר המבקשת אינו רלוונטי. בהתאם לכך, הבקשה למתן רשות להתגונן נמחקה.

עם זאת, למבקשת ניתנה אפשרות להגיש בקשת רשות להתגונן מתוקנת עד לתאריך 30/9/19, (להלן: "הבקשה המתוקנת"). בתאריך 3/12/19 הוגשה הבקשה המתוקנת וזאת לאחר הארכת המועד להגשת הבקשה המתוקנת. ביום 19/1/20 התקיים דיון בבקשה המתוקנת והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

כאן המקום לציין כי ב"כ המבקשת לא התייצב לדיון. המבקשת עמדה על כך שהדיון יתנהל ללא בא כוחה כאשר המצהיר מטעמה, מר טל יגרמן, נחקר על תצהירו וניהל את הדיון בעצמו בשם המבקשת.

ב. טענות הצדדים בקצרה:

בתמצית, העירייה טוענת כי המבקשת החזיקה בנכס המצוי בתחום שיפוטה, הידוע כחלקה 50 בגוש 7962 ברחוב גאון בני 16/2 B בנתניה, (להלן: " הנכס"). המבקשת לא שילמה חוב ארנונה על הנכס.

לטענת המבקשת היא חויבה שלא כדין בחיוב ארנונה על פי תעריף ארנונה שבו מחויבים משרדים ושטחי מסחר, בעוד שעל פי צו הארנונה עצמו, תעריף הארנונה לחברות עתירות ידע הוא תעריף שונה ונמוך יותר. לטענת המבקשת, הסכום הנתבע אינו הסכום שהמבקשת הייתה אמורה להיות מחויבת.

ועוד לטענת המבקשת, המשיבה הפרה את הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט. כרשות ציבורית, אשר אמונה על רווחת הציבור, מוטלת עליה החובה לנהוג בהגינות להשיב למבקשת את כל הסכומים שגבתה ממנה ביתר. במהלך התקופה שבה שכרה המבקשת את הנכס, שונה גודל השטח שאותו שכרה מספר פעמים. תחילה, המבקשת שכרה נכס בגודל מסוים, לאחר מכן הגדילה אותו ובשלב מאוחר יותר החזירה למשכיר לא רק את השטח הנוסף ששכרה, אלא אף חלק מהשטח המקורי. בשלב נוסף, החזירה למשכיר חלק מהשטח המקורי ששכרה.

העירייה בדקה את הנכס פעם אחר פעם לאורך השנים ובשל שינוי שטח המושכר יש לבחון האם העירייה התרשלה במילוי החובות המוטלות עליה.

המבקשת סבורה, כי לא מדובר בטעות חד פעמית, אלא בהתנהגות מתמשכת ורשלנית מטעם המשיבה, אשר בגינה נגרם לה נזק, כנטען.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי קמה לה זכות קיזוז בגין חיובים קודמים שבהם חויבה על ידי המשיבה בחיוב ביתר לעומת הסכום שאותו הייתה צריכה לשלם. המשיבה לא גילתה מלוא המסמכים הדרושים למבקשת לצורך העלאת טענות הגנה וסירבה לספק למבקשת את כל המידע הרלוונטי עבורה דוגמת יעוד הבניין בנכס ודי בכך כי ליתן למבקשת הרשות להתגונן.

לסיום, המבקשת סבורה, כי לוועדת הערר לארנונה אין סמכות לדון בטענות שהעלתה וכי על בית המשפט להכריע בהן, מתוקף סמכותו.

בתגובה לטענות המבקשת, העירייה מציינת בין השאר כי הטענות שהועלו בבקשה המתוקנת שגויות משפטית. המסגרת הרלוונטית לבחינת טענות המבקשת מצויה בסעיף 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976. המבקשת מנסה לעקוף את מנגנון ההשגה והערר ולרוקן אותו מתוכן. השומות של המבקשת חלוטות. טענת הקיזוז שהעלתה המבקשת אינה מפורטת בכלל.

טענת ההשבה התיישנה שכן המדובר בטענה מלפני 16 שנים. בקשר להמצאת מסמכים, המדובר בהיתרי בנייה שנמצאים בוועדה המקומית. ועוד, מצבה הכלכלי של המבקשת קשה.

לסיום, המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה ולחילופין, לחייבה בהפקדת ערובה.

ג. דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים ושמעתי בטיעוניהם בדיון שהתקיים לפניי, אני מחליט כדלקמן:

לכה פסוקה היא, כי די בכך שלמבקש הרשות להתגונן הגנה ולו לכאורה ובדוחק העולה מתוך תצהירו, ובתנאי שגרסתו לא קרסה בחקירה הנגדית, על מנת שבית המשפט ייתן למבקש את יומו בבית המשפט.

בית המשפט ידחה בקשת רשות להתגונן רק כאשר ברור ונעלה מכל ספק, כי אין למבקש הרשות להתגונן כל סיכוי להצליח בהגנתו. בשלב זה בוחן בית המשפט אך ורק את גרסת המבקש ולא את גרסתו של המשיב וכן אין הוא בוחן כיצד יעלה בידי מבקש הרשות להתגונן להוכיח את הגנתו ואין הוא שוקל שיקולי מהימנות.

בע"א 518/87 ליאון פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פורסם בנבו, 25.11.1993‏‏ נקבע:

"ההלכה היא, שבבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן. הנתבע איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. השופט מצדו לא ייכנס לבחינת שאלות של מהימנות. אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר כשלעצמו בסיס לאי מתן הרשות. הדיון אינו אלא בחינה ראשונית של העניין (לא משפט, ואף לא קדם משפט). הרשות תוענק, אם התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה. ויודגש: אין צורך להגיע למסקנה שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו; מספיקה המסקנה, שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה – אזי יש לו סיכוי כלשהו להצלחה. לטובת התובע ניתן לפסוק רק, כאשר אין ספק בכך, שאין לנתבע הגנה כלשהי, ולא התעורר כל נקודה הגיונית, שאפשר לטעון לטובת הנתבע. כל זאת בסייג אחד: שהחומר שהובא לפני בית המשפט לצורך הדיון בבקשה איננו מפריך על פניו (ו/או לאחר החקירה הנגדית, כשמתקיימת) את טענות המבקש".

בענייננו, המבקשת העלתה מספר טענות. המבקשת טענה כי העירייה הפרה את חוק עשיית עושר ולא במשפט. די לציין כי מדובר בטענה כללית ובלתי מבוססת שאין בכוחה כדי ליתן למבקשת הגנה הראויה להתברר בבית המשפט. למשיבה עומדת חזקת התקינות המנהלית והמבקשת לא הציגה כל גרסה או ראיה שיש בכוחה כדי לסתור או לכרסם, ולו במעט, בחזקה הנ"ל. לפיכך, אני דוחה טענת המבקשת.

בנוגע לטענת המבקשת כי העירייה פעלה בצורה רשלנית וכתוצאה מכך חייבה אותה בסיווג שאינו מתאים וחייבה אותה עבור שטחים שבהם לא השתמשה, די לציין כי מדובר בגרסה שאינה מגלה הגנה הראויה להתברר בבית המשפט. העירייה קבעה באופן פוזיטיבי חיוב ארנונה למבקשת כאשר במשך שנים שילמה המבקשת כספים לעירייה ללא כל השגה. טענת הרשלנות אינה מנומקת ואינה מפורטת כנדרש. לא ברור הבסיס החוקי לנטען. המבקשת אינה מפנה למקור חוקי לרשלנות הנטענת. חוששני כי טענת המבקשת לרשלנות מצד העירייה אינה אלא כיסוי לצורך בירור טענה מהותית שנמצאת בסמכות וועדת הערר על קביעת הארנונה.

באשר לחיוב בארנונה: סעיף 30(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק") קובע כי מי שמחויב בתשלום ארנונה רשאי להגיש עליה השגה על יסוד הטענה כי נפלה טעות בהודעת התשלום בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו. ועוד, סעיף 3(ג) לחוק קובע כי מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע, על יסוד הטענה לפי סעיף 3(א)(3) לחוק, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה, כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.

לא אחת נפסק כי טענות אשר ניתן להעלות בהשגה, אין לעוררן בהתגוננות מפני תביעת העירייה לתשלום הארנונה. ראו: ע"א 739/89 אהרון י' מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, מה(3) 769.

עם זאת, בעקבות תיקון חוק הרשויות המקומיות בשנת 1994, הסעיף פורש בצורה רחבה יותר ונקבע, כי דרך הגנתו של מי שחויב בתשלום ארנונה אינה נחסמת לחלוטין בשל כך שלא הגיש השגה. בנושאים עובדתיים וטכניים, הנטייה היא להגביל את האזרח להליכי ההשגה המנהלית, שכן גופים אלו ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעיתים מדידות ובדיקת המצב בשטח וזאת על מנת להקל על האזרח מבחינת הבירוקרטיה.

הלכה למעשה, הפסיקה ייחדה את האפשרות לדון בעניינים עקרוניים ובעלי חשיבות ציבורית בבית המשפט, אולם נקבע, כי בית המשפט לא יפעיל סמכות זו כדבר בשגרה, כאשר פתוחה בפני התובע דרך אחרת. ראו: ע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' שאול קרשין, נ(5) 478 ו- ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נגד עיריית טירת הכרמל, נו (2) 773.

יאמר מיד, המקרה שבו עסקינן אינו עקרוני ובעל חשיבות ציבורית. המדובר בחוב ארנונה בגין תקופה מיום 1/11/17 עד ליום 31/12/18. המבקשת אינה טוענת "איני מחזיק" בנכס. המבקשת לא הכחישה כי קיבלה הודעות חיוב בארנונה בגין התקופה הנ"ל. המבקשת לא נתנה הסבר מדוע נמנעה במשך תקופה ארוכה להשיג על חיוב הארנונה. טענות המבקשת הינן טענות שנטענות כדבר שבשגרה כאשר המקום לבירורן נמצא בפני ועדת הערר שלה המומחיות לבחון טענות אלו. לפיכך, איני סבור כי המבקשת מעלה ענין עקרוני שראוי להיבחן בבית המשפט.

במיוחד הדבר נכון לנוכח העובדה כי המבקשת לא נתנה כל הסבר מדוע לא הגישה השגה על החיוב בארנונה בפני ועדת הערר. הנני זוקף העדר הסבר כאמור לחובת המבקשת.

ועוד, טענת המבקשת להיותה חברה עתירת ידע דבר שיש בכוחה כדי להשליך על סיווג הנכס שהחזיקה בו המבקשת, דינה להידחות. המדובר בטענה שאינה מעלה ענין עקרוני ובעל חשיבות ציבורית שמצדיק מתן רשות להתגונן בבית המשפט. המדובר בטענה שבמומחיות ועדת הערר. בנסיבות, משלא טרחה המבקשת להשיג בפני ועדת הערר, אין לה להלין אלא על עצמה.

בנוגע לטענת המבקשת לזכות קיזוז והשבת כספים ששולמו לעירייה בגין ארנונה במהלך 16 השנים, אני מחליט לדחות טענה זו. אבהיר ואנמק.

המבקשת מעלה טענות קיזוז והשבה באופן סתמי ובלתי מפורט. המדובר בטענה שנויה במחלוקת. טענה שהועלתה לראשונה אך במסגרת ההליך דנן. לא הוצגה כל אסמכתא או פניה לעירייה בענין טענת הקיזוז וההשבה. לא אחת נפסק כי הודעת הקיזוז צריכה להיות מפורטת ומגובה באסמכתאות. משלא נמצא כי המבקשת שלחה הודעת קיזוז בתקופה הרלוונטית ובכלל, היא אינה יכולה, לטעמי, לטעון כיום לתחולת הודעת הקיזוז למפרע, למועד שבו נוצר החוב.

במיוחד הדבר נכון לנוכח העובדה כי הבקשה המתוקנת נסמכת על חיובים כללים והנחת יסוד נטענת של סיווג המבקשת [חברה עתירת ידע] בסיווג המזכה אותה, לכאורה בתעריף מופחת, כנטען. עסקינן בבירור עובדתי שנעשה אך ורק בפני הגורם המומחה – ועדת הערר על קביעת הארנונה. די באמור כדי לדחות טענת המבקשת לקיזוז והשבה.

מעבר לאמור אציין כי לאור אופי החיוב, חיוב מס כדין, ולאור העובדה כי טענת הקיזוז של המבקשת היא שנויה במחלוקת ביחס לעצם הזכות, היקף הזכות וגובה הסכומים, ספק רב אם מדובר במקרה המתאים שבו ניתן לקזז כספים נטענים במסגרת התביעה כאן.

לא זו אף זו: דין טענות הקיזוז של המבקשת להידחות גם מחמת התיישנות. המבקשת הודתה בדיון מ- 19/1/20 כי מדובר בטענות "על פני 16 שנה" (שורות 33-34 עמ' 12 לפרוטוקול). ברי, התשלומים שבוצעו על פני 16 שנה חלפו בחלקם הארי ולכן בהעדר פירוט ולאור האמור - דין טענת הקיזוז להידחות.

בנוגע לטענת לפיה על בית המשפט להעניק לה הרשות להתגונן מהטעם שהעירייה מנעה ממנה את המסמכים הדרושים להצגת הגנתה, אני מחליט לדחות טענה זו. אסביר.

בתצהיר המבקשת אין כל הסבר מהם המסמכים הנדרשים ומדוע נדרשים בשלב מקדמי זה של בקשת רשות להתגונן. לעניין זה, יפים הם דבריו של כבוד השופט חגי ברנר כפי שנאמרו בת"א (שלום ת"א) 21574/07 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אפנת פתאל בע"מ, פורסם בנבו, מיום 16/8/07:

"אינני סבור כי כאשר דובר בע"א 688/89 הילולים (אריזה ושווק) נ' בנק המזרחי המאוחד פ"ד מה (3), 188 ,עמ' 196-197 על "מסירת פירוט החשבונות והמסמכים" לידי הנתבע, שאם לא כן, יוכל הנתבע לקבל רשות להתגונן שתחייב את התובע להוכיח את תביעתו, העלה מישהו על דעתו לאילו ממדים תתפתח התופעה של דרישת הגילוי המוקדם. תופעה זו מסרבלת באופן משמעותי את ברור התביעה, מעמיסה שלא לצורך על בית המשפט, גוזלת זמן שיפוטי רב וגם את זמנם של בעלי הדין עצמם וגורמת לסחבת ולדחיית דיונים שלא לצורך, והכל עוד בטרם נשמעה ולו גם טענת הגנה אחת לגופו של ענין".

כמו כן, נכונים לעניינו הדברים בת"א (שלום תל אביב-יפו) 51767/05 בנק דיסקונט נ' תלמי איתי, פורסם בנבו, מיום 4/5/06 :

"אין להשלים עם מצב בו גילוי המסמכים יהפוך בידי בעל דין מאמצעי למטרה העומדת בפני עצמה, כאשר הכוונה הברורה היא להתיש את הצד שכנגד ולהמאיס עליו את ההליך של תביעה בסדר דין מקוצר. על דרישה כזו ניתן לומר שאין לה צידוק סביר".

טענת המבקשת כי היא לא קיבלה עותק מהיתרי הבניה ולכן די בכך כדי להעניק לה רשות להתגונן – נדחית. התביעה מבוססת על שומות ארנונה. המבקשת קיבלה הודעות חיוב בגין חוב הארנונה. העירייה פירטה היקף החוב. המבקשת לא הוכיחה הרלוונטיות להמצאת היתרי בנייה לצורך מתן הרשות להתגונן. הגם שמדובר במסמכים שבשליטת הועדה המקומית לתכנון ובניה ולא העירייה. הדרישה של המבקשת לקבלת היתרי הבניה דווקא מהעירייה אינה מובנת, בעיקר ודווקא לאור העיתוי שבו מועלית דרישה זו.

ד. לסיכום:

לסיכום, נוכח הטעמים לעיל, עולה המסקנה כי למבקשת אין כל הגנה ולו בדוחק. הגנת המבקשת היא הגנת בדים כאשר ברור כי למבקשת אין סיכוי להצליח בהגנתה.

לפיכך, אני מחליט לדחות את הבקשה למתן הרשות להתגונן.

ניתן פסק דין בהתאם לכתב התביעה. המשיבה תגיש פסיקתה לחתימתה.

לאור התוצאה אליה הגעתי, המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 2,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, כ"ד טבת תש"פ, 21 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.