הדפסה

בית משפט השלום בנתניה תא"מ 57881-10-19

לפני
כבוד ה שופט אלי ברנד

תובעת
מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ח.פ. 520042540

נגד

נתבעות

  1. הילה בן ארי
  2. שירביט חברה לביטוח בע"מ

ב"כ התובעת: עו"ד עודד דדוש
ב"כ הנתבעות: עו"ד אסף חן

פסק-דין

רקע עובדתי והמחלוקת בין הצדדים
זוהי תביעת שיבוב של התובעת אשר פיצתה את מבוטחה בגין נזק שנגרם לרכבו (להלן: "רכב התובעת") בתאונה ועותרת לחייב את הנתבעים לשפותה בגין תשלום זה, בשל העובדה שרכב הנתבעת 1 שהנתבעת 2 היתה המבטחת שלו גרם – לטענתה – לתאונה בה נוצר הנזק האמור.
למעשה אין הצדדים חלוקים מהותית על עיקרי תיאור התאונה.
מדובר בתאונה אשר התרחשה באזור בו קיימים שלושה נתיבים לכיוון נסיעת כלי הרכב המעורבים, כאשר רכב התובעת נסע בנתיב הימני ביותר, רכב הנתבעת 1 בנתיב האמצעי ובשלב מסויים סטה לנתיב רכב התובעת וכך התרחשה התאונה.
הנתבעת 1 טענה כי עובר לקרות התאונה נסע רכב של צד שלישי (להלן: "צד ג'") בנתיב השמאלי ביותר, סטה לנתיבה ופגע בפינה השמאלית קדמית פגיעה אשר העיפה אותה קצת הצידה (עמ' 3 לפרוטוקול שורה 9) בעקבותיה היא "זזה" לנתיב שמימינה וכך התרחשה התאונה בינה לבין רכב התובעת שנסע באותו נתיב .
בדומה לכך, נכתב בהודעת נהג רכב התובעת (להלן: "המבוטח") לתובעת על התאונה כך (נספח ב' לכתב התביעה בסעיף תיאור נסיבות המקרה . ההדגשות בכל הציטוטים להלן שלי ואינן במקור) –
"נסעתי בכביש בעל 3 נתיבים כשרכבי נוסע בנתיב הימני ביותר רכב צד ג' סטה מהנתיב האמצעי כתוצאה מפגיעת רכב אחר ופגע ברכבי בחלקו השמאלי."
בחקירתו התברר כי המבוטח לא ראה את האירוע שקדם לתאונה בינו לבין רכב הנתבעת 1 אך הבהיר זאת כך ( עמ' 1 לפרוטוקול שורה 15 – עמ' 2 שורה 2) ) –
"ש: מציג לך את הודעת לחב' הביטוח. אתה מאשר שהגירסה הזו נכונה? שרכב נוסף פגע בה?
ת: את זה לא ראיתי. כשיצאתי מהרכב, היא יצאה, היתה בהריון מתקדם ושאלה: איפה היא? אני לא ראיתי את התאונה. שלאתי אותה מי? היא אמרה שמישהי העיפה אותה אלי.
ש: למה סיפרת זאת לחב' הביטוח?
ת: בתום לב סיפרתי. זה מה שהיא אמרה לי.
ש: נכון כשעצרתם בצד הייתם: אתה, מימין, הנתבעת ומלפנים רכב נוסף עצר?
ת: היה רכב לבן, ג'יפון כמו קאיה, הוא לא עצר, היסס ואז המשיך. אני הסקתי מסקנות שיכול להיות שזה הרכב השלישי."
פרט נוסף אשר הצדדים אינם חלוקים לגביו הוא כי לאחר ששניהם עצרו בצד עזב רכב צד ג' את המקום מבלי למסור להם פרטים ולא עלה בידי מי מהם לאתר את פרטיו, כך שבכל מקרה לא ניתן להפרע ממנו או לצרפו להליך.
כאמור, אין בין הצדדים מחלוקת מהותית במישור העובדתי באשר לאופן קרות התאונה ועיקר המחלוקת ביניהם מתמקדת בשאלה האם יש לראות ברכב צד ג' ובמעורבותו באירוע גורם זר מתערב אשר ניתק את הקשר הסיבתי בין פעולות הנתבעת 1 לתאונה או שמא אין הדבר כך ולכל היותר ניתן לראות בנתבעת 1 ובצד ג' מעוולים יחד.

דיון והכרעה
המקור המשפטי ממנו נובע הכלל של הסרת אחריות בנזיקין בשל קיומו של גורם זר מתערב הוא סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") , על פיו –
""אשם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו ... ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה:
(1) ...
(2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק;"
בע"א 8199/01‏ עיזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' יואב מירו (פ''ד נז(2) 785, 791 (10.3.2003) פסקאות 6-5) קבע בית המשפט את העקרונות והמבחנים על פיהם תבחן השאלה האם נותק הקשר הסיבתי בשל מעורבות אדם אחר כדלקמן –
"5. מושכלות ראשונים הם כי האופי המכריע של האשָם על-פי סעיף 64(2) אינו נקבע על -פי מידת אשמו של הגורם המתערב. הקשר הסיבתי אף לא ינותק רק משום שאחד הגורמים לנזק היה מעשה של אחר שנעשה ברשלנות חמורה, בפזיזות או אף במתכוון. אלא היסוד המכריע באשָם נקבע על-פי תכונותיו, שבעטיין מוטלת החבות, ותכונות אלה ניתן לאתר על-פי מבחנים המשקפים שיקולים של מדיניות והם מבחן השכל הישר, מבחן הסיכון ומבחן הצפיות.
המאפיין את שלושת המבחנים הוא זיקה בין התכונות שבגינן נוצרה העוולה לבין הגורם העובדתי לנזק. על-פי מבחן השכל הישר, הקשר הסיבתי מתקיים כאשר התכונות הרשלניות שבמעשה גרמו, עובדתית, לנזק, והוא נשלל רק אם בתהליך הגרימה מעורבים גורמים בלתי צפויים, כגון מאורעות טבע בלתי רגילים או מעשיהם הרצוניים של אחרים, ובלבד שההתערבות התרחשה לאחר ביצוע הפעולה הרשלנית. ואילו נסיבות שהיו קיימות לפני ביצוע המעשה אינן מנתקות את הקשר הסיבתי. ...
יסודות דומים מצויים במבחנים המקובלים יותר – מבחן הסיכון ומבחן הצפיות – וכדברי מ"מ הנשיא ש' אגרנט, מבחן הסיכון "אינו אלא פירוש יותר רחב – ואם תמצי לומר: הכללה – של מבחן 'הצפיות הסבירה'" ... על-פי מבחן הסיכון, קשר סיבתי בין האשָם לבין הנזק מתקיים אם הנזק נופל בתחום הסיכון שיצרה התנהגות המעוול, תחום סיכון הכולל את סוג הסכנות המסתברות על-פי כללי האחריות שעל-פיהם רואים בהתנהגות כרשלנית ... ואילו על-פי מבחן הצפיות, קשר סיבתי-משפטי מתקיים כאשר המעוול היה צריך לצפות כי כתוצאה ממעשהו ייגרם הנזק. ממילא, התנהגות של אחד הגורמים לנזק – ותהא חומרתה אשר תהא – לא תגרום לניתוק הקשר הסיבתי אם המעוול היה חייב לצפותה. ...
6. בעוולה של רשלנות הצפיות הסבירה משקפת את הזיקה שבין המעשה הרשלני לבין הקשר הסיבתי-המשפטי הנדרש לחיוב בנזק שהמעשה הרשלני היה גורם הכרחי להתרחשותו. כך, על-פי סעיף 36 ל פקודת הנזיקין, התנהגות שאדם סביר היה חייב לצפות כי היא עשויה לגרום לנזק, הינה רשלנית, ואילו קיומו של הקשר הסיבתי-המשפטי מותנה בקיומה של צפיות סבירה לאפשרות של גרימת הנזק. ראו והשוו ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל (להלן – ע"פ יעקובוב [4]), בעמ' 545.
הצפיות הסבירה אינה עניין שבעובדה אלא עניין שבדין. גדריה משקפים את ערכי החברה ומטרותיה בהקשר הנדון. כך, ההגנה על חיי אדם מחייבת קביעת סטנדרד התנהגות מחמיר, שבגדרו נדרשת צפיות סבירה לסכנות, שהיקפה רחב."
(לענין זה ראו גם ע"א 2028/99 משה פאר נ' חברה לבניין סילובט (1964) בע"מ, פ''ד נה(3) 493, 500 (3.4.2001) פסקה 7)
היטיב לסכם את הדברים כב' השופט יצחק עמית בע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (7.9. 2010) (פסקה 22 לחוות דעתו) –
"סעיף 64(2) ל פקודת הנזיקין קובע כי אין רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". מושכלת יסוד היא, שהתערבות גורם זר בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק, אין בה כשלעצמה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. ברגיל, פעולה רשלנית של אדם אחר אינה מנתקת את הקשר הסיבתי, ואפילו פעולה מכוונת של אדם אחר אינה מנתקת את הקשר הסיבתי אם ניתן היה לצפותה ... כל רשלנות חייבת להיבחן לגופא על פי מבחן הצפיות, ובמקרים המתאימים, על פי מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר."
עתה נעבור לשאלה מהם הסטנדרטים החלים על סוג מקרה כדנן.
תקנה 40(א) ל תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 קובעת כך – "לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון".
תקנה 21(ג) לתקנות האמורות אוסרת על הנוהג רכב לנהוג בחוסר תשומת לב מספקת , בקלות ראש ובלא זהירות, בהתחשב בין היתר בנסיבות, לרבות – "באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה ... בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".

פסיקת בתי המשפט קבעה לאור תקנות אלה כי אם כלי רכב נמצא בחלק של הדרך בו אין הוא אמור להימצא מצביע הדבר על רשלנות נהגו לכאורה (רא ו למשל ע"א 446/82 שמשון בלגלשוילי (בר-ריס) נ' אחמד אלג'בארין, פ"ד מב(2) 737 (20.7.1988) פסקה 4 ) ו בענייננו אין הצדדים חלוקים על כך שרכב הנתבעות סטה לנתיב לא לו.
כפי שכבר הובא לעיל, הנתבעים טוענים כי התאונה ארעה בשל התערבות "גורם זר" אשר הוא זה שגרם לתאונה.
מדובר בטענת הגנה אשר על הנתבעים הנטל להוכיחה, כפי שאף אישר ב"כ הנתבעים בסיכומיו גם אם בניסוח מעט שונה (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 2-1) .
עתה יש לבחון מהו הסטנדרט הנדרש מנהג בכל הקשור לציפיה בעת נהיגתו ברכב, אך קודם שניגע בסטנדרט עצמו ראוי לזכור את דבריו הנכוחים של בית המשפט העליון עוד מקדמת דנא בע"א 315/70 משה אטיאס נ' צבי פורת (פ"ד כה(1) 365, 371 (26.1.1971) פסקה 1 לחוות דעת כב' השופט עציוני ) –
"ברור שאין לקבוע מראש כללי התנהגות של נהג בשעת דוחק ויש להתייחס לכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. לא פעם התנהגות הנהג היא על הגבול בין מקרה של שיקול-דעת מוטעה ובין התנהגות לא סבירה בנהיגת כלי רכבו. כמובן שאין למדוד את התנהגותו של הנהג לפי כללים מדוקדקים שקל לקבעם לאחר מעשה, אך לא תמיד גם נהג סביר יפעל לפיהם בעת המקרה כשהוא פועל בלחץ המאורע ובדוחק הרגע."
הוסיף והעיר על כך בצדק רב חברי כב' השופט מוטי פירר (ת"ק (ראשל"צ) 21416-05-16‏ יצחק רבנסרי נ' יורי ביוצן (8.9.2016) פסקה 25 ) – " גלוי וידוע לפני כי לא ניתן לשבת ולקבוע מראש בחדר העבודה ומאחורי שלחן כתיבה כיצד על הנהג להגיב רגע לפני התאונה ..." ואף לנגד עיני שלי עומדת תודעה זו של בחינת תגובות מיידיות של נהג/ת בזהירות ובצניעות הראויות למי שבוחן את הדברים ביישוב הדעת ובדיעבד ולא במציאות הרוגשת והמסוכנת של כבישי מדינת ישראל עת הוא נדרש לפעול כהרף עין וללא זמן לניתוח סדור ומחושב .
עם זאת, אין ספק כי נהיגת רכב – הגם שלרבים מדובר במעשה יומיומי – אינה ענין של מה בכך ומצריכה ריכוז וזהירות וחידוד החושים, וכך קבע בית המשפט העליון בע"פ 84/85 דני בן שמואל ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל (פ"ד מ(3) 141, 155 (13.7.1986) פסקה 10) –
"נהג הנוהג בכביש, אפילו בתנאים האופטימאליים שתוארו, עשוי להיתקל באירועים שונים, שאף כי אין לומר שחובה עליו לצפות איזה מהם באופן ספציפי, הרי הם מהווים חלק מהסיכונים הרגילים והנורמאליים, הכרוכים בנהיגה בדרכים. כך, למשל, הימצאות כתם שמן בכביש או שברי זכוכית או בעל חי החוצה את הכביש באופן פתאומי או תקר בצמיג או אירועים אחרים כיוצא באלה, שניסיון החיים מלמד, שהם תופעה מוכרת בכביש. נהג סביר אינו יכול, ואיננו חייב, לכן, לצפות, שבמקום מסוים בכביש יקרה אירוע ספציפי זה או אחר כגון אלה. אך הוא חייב להביא בחשבון את האפשרות, שאירוע מסוג זה עלול לקרות לו במהלך הנסיעה."
נשאלת עתה השאלה האם בנסיבות המקרה שלפני עלה בידי הנתבעים להוכיח כי מדובר במקרה העונה על המבחנים המסירים מעל הנתבעת 1 את האחריות בשל ניתוק הקשר הסיבתי עקב מעורבות צד ג' כפי שתואר לעיל.
בחקירתה הנגדית העידה הנתבעת 1 ביחס למעורבות צד ג' כדלקמן (עמ' 3 לפרוטוקול שורה 6 – עמ' 4 שורה 2) –
"ש: לפני התאונה, כמה שניות לפי, ראית אותו רכב סוטה או חותך לנתיבך?
ת: ראיתי שהיא מתחילה בתנועה חדה, עוד הספקתי לצפור לה.
ש: והסיבה שלא בלמת, היא?
ת: בלמתי ותוך כדי זה הייתי צריכה גם לזוז. היא העיפה אותי קצת הצידה.
... אני יכולה רק לנחש מה שקרה מאחורי, אני לא יודעת. היא חתכה אותי ואני זזתי ימינה.
...
ש: הפגיעה של הרכב שהתפרץ למעשה די קלה.
ת: כן.
ש: ואת נפגעת מהחלק האחורי/הקידמי של אותו רכב שלישי?
ת: מניחה שמצד ימין קידמי שלו. לא הספקתי לבדוק. הרגשתי את השפשוף. אני לא שמתי לב איך היא פגעה בי."
ניתוח עדות זו של הנתבעת 1 מעלה כי לא הוכחה מידת סטייתו של רכב צד ג' לנתיב נסיעתה והאם לא הייתה לה כל ברירה אלא לסטות ימינה ובמידה כזו שתביא אותה לתוך נתיב נסיעת רכב התובעת בפתאומיות , האם לא ניתן היה למנוע את הפגיעה ברכב התובעת תוך הסתפקות בבלימת חירום וצפירה, כאשר פגיעת רכב צד ג' היה "די קלה" ועלתה כדי "שפשוף" כעדותה ואין מדובר בפגיעה אשר הטיחה אותה בעצמה לנתיב שמימינה .
ייתכן כי מתוך עדות זו ניתן להסיק כי לרכב צד ג' תרומה מסויימת לסטיית רכב הנתבעת 1 ימינה ולהתרחשות התאונה בין כלי הרכב של התובעת והנתבעת 1, ואולי אף תרומה לא מבוטלת, אך האם עלה בידי הנתבעים להוכיח כי אשם צד ג' הוא – " הסיבה המכרעת לנזק"? – לטעמי, על פי המבחנים שנקבעו לכך בפסיקה, התשובה לכך שלילית.
סטייה פתאומית של רכב מנתיבו ו"חיתוך" רכב הנוסע בנתיב מקביל היא רעה חולה ומקור סכנה גדול בכבישים, אך לדאבון הלב וכפי שהובא לעיל מתוך ע"פ 84/85 אין מדובר באירוע החורג מגדר "חלק מהסיכונים הרגילים והנורמאליים, הכרוכים בנהיגה בדרכים" והנוהג ברכב "חייב להביא בחשבון את האפשרות, שאירוע מסוג זה עלול לקרות לו במהלך הנסיעה".
האם ניתן לומר בוודאות כי בעקבות סטיית רכב צד ג' יכולה היתה הנתבעת 1 למנוע את התאונה מבלי לפגוע ברכב התובעת – מסופקני, אולם לא מוטל על התובעת נטל שכזה אלא על הנתבע ות לשכנע כי "בתהליך הגרימה מעורבים גורמים בלתי צפויים" שהם-הם "הסיבה המכרעת לנזק" והנתבעות לא הרימו נטל זה.
לעומת זאת, סעיף 64 לפקודה קובע כי – "... ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק ...", ודומני כי לאור הראיות שהובאו לעיל ניתן לקבוע לכל היותר על פי מאזן ההסתברות כי מעורבות צד ג' הביאה לכך שה נתבעת 1 היא רק אחד הגורמים לנזק.
לאור מסקנה זו אין בידי אלא לקבוע כי הנתבע לא נחלץ מהיכללות יחד עם צד ג' בהוראת סעיף 11 לפקודה על פיו –
"היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד"
לא נעלמה מעיני טענת ב"כ הנתבעות כי הנתבעת נותרה בחסרון כיס משמעותי ביותר עקב אובדנו הכליל של רכבה והעובדה שלה אין ממי להפרע בהעדר איתור של צד ג', ואף ייתכן שלו היתה צד ג' חלק מהליך זה היה מקום להטיל עליה חלק לא מבוטל מן האחריות לנזקים – אולי אף את חלק הארי , אך לא זה המצב וצד ג' אינה צד להליך .
אעיר כי ייתכן שבמסגרת מתווה אחר ליישוב המחלוקת שאינו הכרעה מנומקת על פי הדין הנוקב ניתן היה להגיע לתוצאה מעט אחרת, ייתכן כי כזו המניחה את הדעת מעט יותר, אך מאחר שעלי להכריע על פי הדין אי ן הוא מותיר מקום לספק במקרה זה.
כאשר מתיר הדין לניזוק, ובדידן לבעלת זכות השיבוב, לתבוע את המעוולים במשותף יחד ולחוד וכאשר בהליך הנוכחי רק הנתבעת 1 נתבע ה כאחת המעוולות והנתבעת 2 כמבטחתה מוטל ת מלוא החבות על כתפיהן בלבד.
מאחר שהצדדים לא חלקו על הנזקים, די באמור לעיל כדי להביא לתוצאה הסופית של קבלת התביעה במלואה.
אשר על כן אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת סך של 31,560 ₪, את שכר העד מטעמה בסך 400 ₪, את אגרת בית המשפט בסך 395 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תוך 45 יום.

ניתנה היום, ו' תמוז תש"פ, 28 יוני 2020, בהעדר הצדדים.