הדפסה

בית משפט השלום בנתניה תא"מ 56752-10-18

לפני
כבוד ה שופט אלי ברנד

תובע
הרצל עין אלי

נגד

נתבעת
אוברסל א.ר נקיון ואחזקות בע"מ

ב"כ התובע: עו"ד רועי אלנקווה
ב"כ הנתבעת: עו"ד יעקב רואה

פסק – דין

רקע – המחלוקת בין הצדדים
התובע הוא בעל רכב מתוצרת מרצדס המשמש אותו להסעת קבוצות תיירים בהיותו מורה דרך (להלן: "הרכב") .
הנתבעת היא חברה המפעילה מכוני שטיפת כלי רכב, בין היתר בעיר לוד בקרבת נמל התעופה בן גוריון (להלן בהתאמה: "המכון" ו-"נתב"ג") .
לצורך השימוש האמור מקפיד התובע על נקיון רכבו ולשם כך רכש מנוי אצל הנתבעת לשטיפתו והתנה עימה ששטיפת ברכבו תהיה ידנית ולא במנהרת השטיפה שהיא מפעילה במקום וכן שבעת השטיפה יעשה שימוש רק במים וסבון ולא בחומצה, מתוך דאגה לכך שרכבו היוקרתי לא יפגע , ועל פי הסכמה זו נהג להכניס את רכבו לשטיפה במכון הנתבעת לפחות פעמיים בשבוע.
ביום 7.8.18 הכניס התובע את רכבו למכון הנתבעת לשם שטיפתו לקראת איסוף תיירים מנתב"ג אולם נמסר לו שמכשיר הניקוי באמצעות קיטור אינו פועל ועל כן הוצע לו להכניס את רכבו לשטיפה במנהרת השטיפה שבמקום תחת צורת השטיפה הרגילה והוא הסכים לכך באופן חד פעמי ובלית ברירה .
טרם כניסת הרכב למנהרת השטיפה התיז אחד מעובדי הנתבעת על חישורי צמיגיו חומר ניקוי מבקבוק התזה ולאחר מכן הסיע התובע את הרכב אל הכניסה למנהרה, הרכב נשטף ואז יובש והתובע נסע לדרכו.
למחרת גילה התובע כי נגרם נזק לרכבו נזק , אשר בתמונות שהוצגו לי נראה ככולל חלודה או חומר דומה על גבי החישורים וכן הלבנה הנראית כמעין חמצון של מכלולי הבלם הצמודים אל הצמיג.
התובע מיהר לסור למכון שטיפה סמוך למקום המצאו באותה עת, שם היה מכשיר ניקוי בקיטור פועל , ובעזרת ניקוי בקיטור ושימוש בכמות גדולה של מים וסבון ניקו עובדי אותו מכון את שאריות החומר שנותר על הצמיגים ולטענתו עצרו את התפשטות הנזק.
התובע חזר על פעולה זו בשובו לביתו.
התובע טען כי האמור לעיל נגרם מן החומר שהתיז עובד הנתבעת על חישורי צמיגיו, שהיה חומצה או חומר דומה, ובשל העובדה שמכשיר הניקוי בקיטור לא פעל ומנהרת השטיפה מיושנת וכנראה שזרנוקי התזת המים, בענייננו התחתונים, אינם פועלים כראוי וכפועל יוצא מכך לא ניתן היה לנקות את החומר שהותז על הצמיגים כראוי.
עקב המצב האמור נותרו שאריות של החומר שהותז על החישורים ולטענת התובע גרמו להם את הנזקים שגילה אשר על פי חוות דעת שמאי מטעמו עלות תיקונם מגיע לסך של 13,393 ₪.
התובע עתר לחיוב הנתבעת בפיצוי בגין עלות תיקון נזק זה וכן בשכ"ט השמאי בו נשא בסך 1,200 ₪, בהשבת יתרת עלות המנוי שרכש מן הנתבעת בשל אבדן ניצולו בסך 2,000 ₪ ובפיצוי בגין השבתת הרכב למשך 4 ימים לשם תיקונו בסך 9,520 ₪.
בתמיכה לתביעתו הגיש התובע תמונות של הנזק הנטען ושל ניקוי שאריותיו מן הצמיגים במכון האחר לאחר גילוי הנזק , חוות דעת שמאי מטעמו וחשבונית שכר טרחתו וכן הצעת מחיר ממוסך לביצוע התיקון בסך 11,668.24 ₪ מיום 4.9.18.
הנתבעת טענה מנגד כי לא השתמשה בכל חומר חומצי לשם ניקוי רכב התובע אלא רק במים וסבון, בדומה לכל כלי הרכב הבאים בשערי המכון , כי לא הוכח קשר סיבתי בין השטיפה אצלה לבין הנזקים שנגרמו לרכב התובע וכי לא נגרם לרכב התובע נזק של ממש והוא אף לא תוקן.

דיון והכרעה
רכב התובע הוא רכב יוקרתי שעלה על הכביש בינואר 2018 והנזק האמור נגרם בראשית אוגוסט 2018, עת עדיין מדובר ברכב חדש יחסית, כאשר מדובר בנזק שנגרם בסמיכות ניכרת לאירוע השטיפה האמור, אשר אין חולק כי היה שונה מן הטיפולים הרגילים ש עבר הרכב במכון.
הנתבעת בקשה לטעון כי מאחר שמדובר ברכב להסעת קבוצות תיירים הנוסע ברחבי הארץ ייתכן כי הנזקים נגרמו בשל מרחק הנסיעה הרב שגמא מאז עלייתו על הכביש.
אינני סבור כי יש בסיס לטענה זו.
תחילה לא הוכח כי הרכב גומא מרחקים ארוכים במיוחד שאינם הולמים את יכולותיו ועלולים לגרום לו נזקים ועצם השימוש בו לסיורים לתיירים אינו מוכיח זאת , מה גם שהתובע כי הוא עובד בימים בהם מזמינים אותו, היינו – לא בהכרח יומיום מדי חודש, ועדותו זו לא נסתרה .
יתר על כן, קשה להבין כיצד נהיגה מרובה אמורה לגרום נזק דווקא לצבע של חישורי הצמיג ולא למשל בלאי מואץ של הצמיגים או של הבלמים, שאינו קיים בענייננו, מה גם שהנזק הניכר לעין אינו נרא ה כנזקי שחיקה אלא כחלודה על החישורים שהופיעה עליהם לפתע וחימצון או של מכלולי הבלמים.
אשר לטענת הנתבעת כי אין היא משתמשת כלל ועיקר בחומצות שאם לא כן חזקה כי היתה מתעמתת עם כלל לקוחותיה מאותה סיבה – גם טענה זו אינני סבור שיש לקבל.
התובע העיד, והנתבעת אף לא הכחישה גרסה זו, כי בעת קרות הנזק לא פעל מכשיר השטיפה בקיטור הפועל במקום באופן קבוע וזה מה שגרם לשינוי דפוס השטיפה שבוצע ברכבו.
בהחלט ייתכן כי הנתבעת משתמשת בחומצה או חומר דומה בשגרה אלא שהיא מקפידה לנקות את שאריותיו מגלגלי כלי הרכב כראוי, כפי שעשה התובע לאחר שגילה את הנזק, ואז הנזקים אינם נגרמים ורק באות ו מועד בשל העובדה שמכשיר הקיטור לא היה תקין לא נוקו שאריות החומר כראוי , נותרו במקום וגרמו לנזק.
בהקשר זה יוער כי הנתבעת לא הביאה כל ראיה באשר לסוג חומרי הניקוי בהם היא משתמשת זולת גרסת העד מטעמה מר מורד אזברגה, הגם שבנקל יכולה הית ה להביא הזמנות רכש ציוד שלה, חשבוניות או כל ראיה אחרת באשר לטיב החומרים בהם היא משתמשת ובשל העובדה שנמנעה מעשות כן פועל לרעתה הכלל הנקוט בפסיקה כי צד שלא הביא ראיה המצויה בשליטתו ללא הסבר מניח את הדעת חזקה כי היתה פועלת לרעתו (למשל – ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (16.12.1980)).
זאת ועוד, העד מטעם התובעת טען תחילה שהנזק לא נגרם אצל הנתבעת ו כי כלל אי נו זוכר שהתובע התקשר אליו ביום המחרת בנושא זה, אך כאשר עומת עם העובדה שברשות התובע הקלטה של שיחתם בנושא ש ינה ומיתן לפתע גרסתו אך עמד על כך שהשיחה לא היתה למחרת האירוע, פרט שמתמיה כיצד זכר אותו עד שרגע קודם לכן כלל לא זכר את האירוע (עמ' 4 לפרוטוקול שורה 31 – עמ' 5 שורה 2).
הנתבעת בקשה להבנות גם מן העובדה שהתובע הסכים לשטיפה במנהרה, לא מנע התזת חומר על צמיגיו ולא צילם את האירוע, אולם גם בכך אין לטעמי משום ראיה לטובתה .
הסכמת התובע לשטיפה במנהרה אינה מהווה הסכמה לשימוש בחומר ניקוי שבמפורש סוכם כי לא יעשה בו שימוש על גבי רכבו והוא אף לא יכול היה לדעת שהחומר המותז הוא מסוג זה אלא לאחר שהתגלה הנזק ואף לא יכול היה להניח כי המנהרה לא תנקה אותו מעל הצמיגים .
גם את העובדה שיש צורך לצלם גילה התובע רק לאחר שנחשף הנזק ביום המחרת ולא יכול היה מלכתחילה לנחש שיהיה לו צורך בראיות.
ברם, העובדה שטענות ההגנה של הנתבעת בעייתיות עדיין אינה מצביעה על כך שהתובע הוכיח כי קיים קשר סיבתי כלשהו בין השטיפה אצל הנתבעת לנזק שנגרם לו, במיוחד כאשר לא הובאה חוות דעת מומחה באשר לטיב החומר בו נעשה שימוש והשפעותיו על הרכיבים שניזוקו.
על אף האמור, סבורני כי התובע הוכיח לכאורה את טענת הקשר הסיבתי בין השטיפה הספציפית לבין הנזק שנגרם לרכבו, שכן במשך מספר חודשים במהלכם נשטף הרכב בתדירות גבוהה בשיטה מסויימת לא התעוררה בו כל בעיה ואילו מיד לאחר שנשטף לראשונה בשיטה אחרת תוך התזת חומר ניקוי על הצמיגים שלא הוסר כנראה במלואו אותר לפתע הנזק האמור.
גם אם לא הוכיח התובע במדוייק מהו החומר – מציאות שניתן להסביר בנקל נוכח העובדה ש מיד כאשר גילה את הנזק מיהר למנוע את התפתחותו באמצעות שטיפת החומר שנותר המונעת את בדיקתו, כמצופה ממנו במסגרת חובת הקטנת הנזק – הרי שה עובדה שהנזק הופיע מיד לאחר שהנתבעת שינתה לראשונה את צורת השטיפה ו את החומרים בהם נעשה שימוש במהלכה מן המוסכם בין הצדדים, בדגש על התזת חומר מסויים על הצמיגים שלא הותז קודם לכן ואי ניקוי ו בקיטור , מראה לכאורה על קשר סיבתי בין העובדות הללו.
לטעמי, בעקבות ההיסק ה אמור, חל הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הקובע – "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה", על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה (עוד בע"א 206/89 חמוטל רז נ. בית חולים אלישע בע"מ (פ"ד מז(3) 805 (3.8.1993) וכן בע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ. רחל הינדלי, פ"ד מט (1) 45 (20.2.1995) ו בפסקי דין רבים בעקבותיהם).
כאמור לעיל, הנתבעת נמנעה מלהביא ראיות רלוונטיות באשר לטיב החומרים המצויים ברשותה לשם ניקוי ואף לא חלקה על העובדה שלשם ניקוי הצמיגים וחישוריהם בשטיפה במנהרה יש לנקוט , מעבר לעצם השטיפה במנהרה, בהוספת חומר אותו יש ל התיז על גבי הצמיגים לשם הגברת עצמת הניקוי שם (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 24-5).
השילוב בין המנעות הנתבעת מהבאת ראיות רלוונטיות ומשמעותה ושינויי הגרסה של העד וההשפעה שיש לכך על מהימנותו מובילים אותי למסקנה כי התובע עמד בנטל המוטל עליו בתובענה מסוג זה לענין הוכחת הרשלנות, קרות הנזק והקשר הסיבתי ביניהם לאור הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין .
עתה לשאלת הוכחת הנזק.
התובע הגיש חוות דעת שמאי מטעמו אשר הנתבעת לא בקשה לחקרו עליה לענין גובה הנזק וגרסה זו של התובע לא נסתרה כמו גם גובה שכר טרחת השמאי.
הקושי היחיד לכאורה הוא הפער בין חוות דעת השמאי לבין הצעת המחיר של המוסך לביצוע התיקון, אולם עיון בהן מראה כי הצעת המחיר נוגעת רק בחלק מן העבודות, ייתכן כי מדובר באותם תיקונים הנדרשים בחלק הבטיחותי הדחוף יותר, כמפורט בעמ' 1 לחוות דעת השמאי, ועל כן אין בכך כדי להוות סתירה וכאמור לעיל – הנתבעת לא בקשה לחקור את שמאי התובע.
ברם, שונים הם פני הדברים לענין 2 רכיבי הנזק הנוספים הנכללים בתביעה – אבדן ניצול המנוי אצל הנתבעת והפסד הכנסה של 4 ימי השבתה לצורך תיקון הרכב.
התובע לא הצביע על כל הנמקה של ממש מדוע לא יכול היה להמשיך לעשות שימוש במנוי אצל הנתבעת, הפעם תוך עמידה דווקנית על שיטת השטיפה שהיתה מקובלת עליו מלכתחילה והוכיחה את עצמה במשך מספר חודשים, מה גם שלא הוכיח את עלות המנוי וכמה מתוכו נוצל.
גם באשר להפסד ההכנסה הנטען קיים קושי בגרסת התובע, תחילה נוכח העובדה שתבע בגין 4 ימי השבתה בעוד שהשמאי מטעמו קבע כי יש צורך רק ב-3 ימים לשם כך (עמ' 1 לחוות דעתו).
אך למעלה מכך, התובע העיד כי הוא עובד מדי חודש בימים בהם מזמינים אותו, היינו – לא בהכרח מדי יום ביומו ואף השתמש בכך אל מול טענת הבלאי של הנתבעת.
התובע לא הוכיח בכל דרך שהיא כי בחודש ממוצע או אפילו ב חיבור בין 2 חודשים אין בנמצא בתוכנית העבודה שלו 3 ימים פנויים מהזמנות או ימי חופשה במהלכם יכול היה להעמיד את רכבו לתיקון מבלי שיגרם לו אבדן הכנסה.
הפועל היוצא מן האמור הוא שלטעמי לא הוכיח התובע את ראשי הנזק הללו.
מסקנתי ממכלול האמור לעיל היא שהתובע הוכיח את מחדל הנתבעת, קרות הנזק והקשר הסיבתי ביניהם ברמה הנדרשת לתביעה אזרחית אך את נזקיו הוכיח רק באופן חלקי.

אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 14,593 ₪ וכן את אגרת בית המשפט בסך 374 ₪ כשלסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה – 23. 10.18.

כמו כן, בשים לב להתנהלותה של הנתבעת אשר ניסתה שלא כדין לחמוק מאחריותה במקרה זה אל מול קבלת התביעה רק בחלקה , תשא הנתבעת בשכ"ט ב"כ התובע בסך 4,000 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תוך 45 יום.

ניתן היום, י' טבת תש"פ, 07 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.