הדפסה

בית משפט השלום בנתניה תא"מ 56679-12-16

בפני
כבוד ה שופטת גלית אוסי שרעבי

תובע

אריה שוורץ

נגד

נתבעת

ש. את י. גון בע"מ

פסק דין

לפני תביעה בסדר דין מהיר ע"ס 2,851 ₪.

התובע סיפק תוצרת חקלאית, מגשי אבוקדו, לנתבעת, העוסקת בסיטונאות פירות וירקות.

לטענת התובע, ביום 22/04/10 הוא סיפק לנתבעת 120 קרטוני אבוקדו סוג א'. סוכם בין הצדדים כי הסחורה תימכר בסך 8 ₪ לק"ג, גובה העמלה שייגבה ע"י הנתבעת יעמוד על שיעור 12%, ובמידה ולא יעלה בידי הנתבעת למכור את כל הסחורה, עליה להודיע על כך לתובע בתוך זמן סביר והלה יקח אותה לרשותו. הנתבעת החליטה על דעת עצמה למסור לתרומה 93 קרטוני אבוקדו בהתאם לחשבונית שהפיקה מיום 11/05/10 ולא דאגה להשיב את הסחורה לידי התובע. 27 מגשי האבוקדו הנותרים נמכרו במחיר הנמוך מ-8 ₪ לק"ג והנתבעת הותירה בידיה עמלה בשיעור 16%, ולא בשיעור 12%, כמוסכם. כן עותר התובע לחיוב הנתבעת בסך 36 ₪ בגין עלות פריקת הסחורה.

הנתבעת טענה כי התובע הגיש תביעתו בחלוף כשש שנים מהמועד בו סיפק את הסחורה לנתבעת, באופן שגרם לה לנזק ראייתי, נוכח חלוף הזמן. העמלה המוסכמת בין הצדדים עמדה על 16%, לא סוכם על מחיר קבוע בו תימכר הסחורה, שכן זה נקבע בהתאם להיצע וביקוש, ואף לא סוכם כי אם לא יעלה בידי הנתבעת למכור את הסחורה, עליה להודיע על כך לתובע תוך זמן סביר. בפועל נציג התובע הגיע לחנות הנתבעת, ראה את מצב הסחורה והבין כי לא ניתן למוכרה או לאחסנה בהעדר קירור בחנות הנתבעת, והסכים כי כל הסחורה שלא תימכר, תיתרם, כמקובל. התובע לא פנה אל הנתבעת משך שנים, מכתב התראה ראשון מטעמו נשלח רק בחודש 12/15 והתביעה הוגשה כשנה נוספת לאחר מכן.

בדיון שנערך בפני שמעתי את עדות התובע וכן את עדות מר יוסי גון מטעם הנתבעת. ב"כ הצדדים אף סיכמו טענותיהם בפני.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בעדויות ובטיעוני ב"כ הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש להורות על דחיית התביעה, מהנימוקים שלהלן:

1. בין הצדדים לא נערך הסכם בכתב. התובע סמך תביעתו על מסמך הנושא כותרת "תעודת משלוח – פירות" שאיננו נושא תאריך ואף איננו נושא מספור בסדר רץ, כמקובל בתעודות משלוח. במסמך מצוין תאריך קבלת הסחורה נשוא תיק זה, שם הנתבעת, כי מדובר באבוקדו סוג א', 4 ק"ג בקרטון ובסה"כ 120 קרטונים. בצד "מקבל הסחורה", "חתימת פורק הסחורה" ו"חתימת הספק", לא מופיע דבר. המסמך כלל לא חתום ע"י מי מהצדדים.
עם זאת, הנתבעת איננה מכחישה קבלת הסחורה הנטענת. הצדדים חלוקים על תנאי ההסכם ביניהם.

2. מטעם התובע ניתנה עדותו היחידה. מעדותו עלה כי הוא עצמו כלל לא היה בקשר עם הנתבעת או מי מטעמה באשר לאספקת הסחורה נשוא הליך זה. הוא חזר והצהיר כי המוציא והמביא מטעמו לענין זה הינו בנו. בנו יצר את הקשר העסקי הראשוני עם הנתבעת, הוא ערך את הסיכום עימה, הוא דאג לאספקה, להוצאת תעודת המשלוח וכיוב'. התובע אף הצהיר כי "הבן שלי מפוזר קצת" (ראה שורה 16 בעמ' 6 לפרוטוקול), הוא שב והצהיר כי הוא עצמו לא מודע לפרטי העסקה וכי "הזיכרון שלי הוא אפס מרגע לרגע" (ראה שורה 24 בעמ' 5 לפרוטוקול).
מכאן כי עדות התובע באשר לכל ההתקשרות עם הנתבעת הינה עדות מפי השמועה. התובע לא הגיש תצהיר מטעם בנו, שכהצהרתו היה המעורה היחיד בהתקשרות עם הנתבעת. בנו של התובע נוכח בישיבת ההוכחות, אך, כאמור, לא הגיש תצהיר מטעמו. לא רק שלא ניתן להסתמך על עדות התובע, כמפורט לעיל, שממילא הינה עדות יחידה מפי השמועה שאין לה כל תימוכין, אלא שהימנעות התובע מלהגיש תצהיר מטעם בנו, פועלת לחובתו.

3. לא זו אף זו, דווקא ממסמכים שצירפה הנתבעת ניתן ללמוד כי אכן מחיר הסחורה לא היה קבוע. גם התובע אישר זאת בחקירתו הנגדית (ראה שורה 3 בעמ' 6 לפרוטוקול), מכאן כי לא הוכחה התביעה לסך 8 ₪ לק"ג אבוקדו ואין לשעות לניסיונו של ב"כ התובע בסיכומיו לתביעה עפ"י ממוצע החשבוניות שצירפה הנתבעת, שהינה טענה שלא בא זיכרה בכתבי הטענות או בתצהיר התובע.
4. בנוסף, עולה ממסמכי הנתבעת כי העמלה שגבתה בשל מכירות קודמות של סחורה עמדה אכן על שיעור 16% ולא על שיעור 12%, כטענת התובע. גם עלות פריקת הסחורה נוכתה מהפדיון בעסקאות קודמות. מכאן אף נסתרו טענות התובע בתביעתו ביחס לתנאי העסקה.

5. נציג הנתבעת הצהיר בתצהירו כי בנו של התובע סר למקום עסקה של הנתבעת, הבחין כי לא ניתן היה למכור את הסחורה במצבה והסכים כי כל סחורה שלא תימכר, תיתרם כמקובל. לא נעלם מעיני כי בחקירתו הנגדית הצהיר המצהיר מטעם הנתבעת כי לא קיבל את אישור התובע לתרומה, שכן אין צורך באישור מסוג זה. עם זאת, גם התובע אישר כאמור כי לא היה במגעים עם הנתבעת. הוא אף הצהיר כי ככל שהיתה נעשית פניה מהנתבעת לענין תרומת הסחורה, הוא היה מסכים לה, אך למעשה לא קיבל אישור אודות התרומה ממקבל התרומה. נוכח חלוף הזמן ובשל השיהוי בו נקט התובע, כפי שיפורט להלן, אינני רואה באי צירוף אישור ממקבל התרומה, כדי לפעול לחובת הנתבעת, אשר צירפה חשבונית אודות התרומה "מזמן אמת".

6. יש לציין כי הסחורה סופקה כבר בשנת 2010. התובע לא הוכיח כי פנה לנתבעת בדרישת תשלום, ועשה כן לראשונה במכתב מחודש 12/15. הוא אמנם הצהיר כי בנו פנה אל הנתבעת, אם כי לא ידע לציין באיזה אופן. כזכור, טענה זו לא נתמכה בתצהיר מטעם הבן. מכאן לא נסתרה טענת הנתבעת כי התובע לא פנה אליה קודם לכן במהלך השנים באופן שיכול לתמוך בטענתה להעדר קיומו של חוב. נוכח השיהוי האמור, קשה לצפות כי יהיה בידי הנתבעת לצרף מסמכים נוספים על אלה שצירפה לכתב הגנתה. אם לא די בכך, התביעה עצמה הוגשה בחלוף שנה נוספת ממועד משלוח מכתב הדרישה. שיהוי ניכר זה פועל אף הוא לחובת התובע.

7. בשל כל האמור, אינני סבורה כי התובע עמד בנטל להוכחת תביעתו ואין לי אלא להורות על דחייתה. יש להצטער על כי בנסיבות ההליך דנן, נוכח סכום התביעה ובשל הכשלים בהוכחתה, עמד התובע על ניהול תביעתו עד תום.
התובע ישא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, י"ט חשוון תשע"ט, 28 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.