הדפסה

בית משפט השלום בנתניה תא"מ 47780-03-18

לפני
כבוד ה שופט אלי ברנד

תובע
עדי אסולין

נגד

נתבעת
עיריית נתניה

ב"כ התובע: עו"ד שלמה כהן
ב"כ הנתבעת: עו"ד צבי רוטמן

פסק – דין

רקע עובדתי וההליך
בסמוך לבית התובע, ברחוב שמואל ציון בנתניה, ממערב, מצוי שטח ציבורי פתוח שחלק ממנו, המזרחי הסמוך יותר לבית התובע, הוא חורש טבעי וחלקו המערבי הוא אדמה גלויה ( בחלקה מכוסה או כוסתה בעבר על ידי פסולת, מכולות וכד') ובלשון מנהל אגף גנים ונוף בנתבעת מר אסף דניאל – " מעין שטח בור בהגדרה ... זה חורשה טבעית, חלק משטחי הטבע העירוניים " (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 31-30, להלן: "השטח" או החורש").
הגישה לשטח, המגודר בחלקו, היא דרך מעבר פתוח מכביש עירוני על גבי העפר הכבוש, כאשר אין כל תמרור או סימון האוסר על כניסה לשטח זה של כלי רכב.
אעיר כבר עתה, כפי שהזכיר התובע בעדותו (עמ' 1 לפרוטוקול שורה 28) ואף ידוע היה לנתבעת, כי במסגרת הליך אחר – בקשה של הועדה המקומית לתכנון ובניה של הנתבעת לצו הריסה של מבנים שהיו בשטח האמור, ביקרתי בשטח האמור.
ביום 22.8.17 החנה התובע את רכבו בחורש למרגלות נופו של אחד העצים במרחק מטרים ספורים מגזעו ו הלך ל כיוון ביתו וכעבור דקות ספורות שמע רעש וראה כי ענף מן העץ נשבר, נפל על רכבו והסב לרכב נזק.
התובע יצר קשר עם הנתבעת אשר שלחה למקום פקחים והללו צילמו את המצב הקיים, סייעו לתובע לפנות את הענף מעל רכבו, ולמחרת הגיעו למקום עובדי הנתבעת וביצעו גיזום ונקיון.
התובע טוען כי האחריות לנזק שנגרם לרכבו רובצת לפתחה של הנתבעת, בהיות השטח שטח עירוני ציבורי שתחזוקתו באחריותה ואילו הנתבעת טוענת כי טפלה בחורש כראוי וכי אחת המכו לות שהוצבו במקום ובעליה נאלצו לפנותה (במסגרת ההליך הנוסף שנוהל לפני) פגעה בעץ תוך כדי פינויה על ידי בעליה וגרמה לנפילת הענף ועל כן לא הוכחה כל אחריות שלה לאירוע או רשלנות מצידה.
לא אאריך בשלב זה בפירוט טיעוני הצדדים וראיותיהם, אשר יובא במסגרת פרק הדיון וההכרעה לצורך כל שאלה בה עלי להכריע.
מטעם התובע העיד הוא בלבד ומטעם הנתבעת העיד מר אסף דניאל המצוטט בפתח דברי.

הראיות
כפי שצויין לעיל, העיד התובע באשר לאירוע, טען כי החנה את רכבו בריחוק של מספר מטרים מן העץ שענף ממנו נפל על הרכב (עמ' 1 לפרוטוקול שורה 14) וכי האירוע תועד על ידי נציגי הנתבעת שהגיעו למקום (שם, שורה 17) .
התובע טען כי החליף את הטלפון הנייד שלו מאז האירוע ועל כן אין בידיו את התמונה המתעדת את האירוע (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 6).
יובהר כי על פי עדותו לא ראה התובע את ניתוק הענף מן העץ שגרם לנפילתו אלא רק שמע את רעש הפגיעה (שם , שורה 11), לא יכול היה להעיד מהי סיבת הנפילה (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 14-16) אך לא ראה סימני מחלה על העץ (שם, שורה 17 ועמ' 3 לפרוטוקול שורה 24).
כשנשאל התובע מדוע לא ביצע בדיקה של העץ על ידי אגרונום על מנת להבין את סיבת הנפילה הבהיר כי לאחר שיצר קשר עם אנשי הנתבעת נמסר לו כי האגרונום העובד עבורה בחופש וכי בתום חופשתו יגיע לבדוק את העץ אך הדבר לא קרה (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 6-4).
אעיר כי עדות התובע התאפיינה בנימה עניינית, לא מתלהמת, פשוטה וישירה והותירה עלי רושם אמין.
מטעם הנתבעת העיד מר אסף דניאל וביקש ל הגיש תמונה של העץ ממנו נפל הענף ( נ/1) על מנת להוכיח כי במקום עמדו קודם לכן מכולות וכי ככל הנראה הזזתן, אשר על סימניה הצביע בתמונה, והפגיעה בעץ הן שגרמו לנפילת הענף ולא היה כל פגם באופן הטיפול בעץ (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 5-3).
כאן המקום לציין כי התובע טען במפגיע שהתמונה אשר הגישה הנתבעת (נ/1) כלל אינה של העץ ממנו נפל הענף על רכבו (עמ' 1 לפרוטוקול שורות 32-31).
בחקירת מר דניאל התברר כי הכרותו עם המקרה החלה רק לאחר הגשת התביעה, כי לא היה במקום בסמוך לאחר האירוע נושא התובענה אלא רק הוצגה לו תמונה של "לנד קרוזר לבן מתחת לעץ הספציפי שאני רואה בתמונה" (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 6-5) וכי אין לו כל דרך לדעת , למשל, האם נפלו ענפים מעצים נוספים סמוכים ( שם, שורות 7-6).
מר דניאל אישר בחקירתו כי הסיבות לנפילת ענפים יכולות להיות שונות – " רוח חזקה, תנאי מזג אויר קיצוניים, במידה ואין מחלה או ריקבון, או כוח מכני חיצוני." (שם, שורה 31).
באשר לזכות לחנות בשטח לא יכול היה מר דניאל להצביע על מקור חוקי האוסר זאת ורק הניח כי הדבר אסור וכי אדם סביר לא יעשה כן אך אישר כי לא קיים בכניסה לשטח תמרור או שלט או סימן כלשהו המורה על איסור כאמור (שם, שורה 33 – עמ' 7 שורה 14) .
מר דניאל טען כי לפחות 4 פעמים בשנה בודק מפקח של הנתבעת את השטח, בין היתר בעקבות תלונות שכנים אשר לא כללו תלונות על נפילת ענפים (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 34-29).
דא עקא, משהתבקש מר דניאל להציג תיעוד של התלונות במקום טען כי לא הביא, כלל לא ידע לומר מי צילם את התמונה נ/1, מתי היתה הפגיעה המכנית הנטענת על ידו בעץ או האם נפילת הענף על רכב התובע היתה לפני או אחרי מועד פינוי המכולה הנטענת.
מר דניאל טען אמנם כי אנשי אגף הפיקוח בנתבעת אמורים להיות מסוגלים לתת מידע זה (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 29-1), אך הללו לא התייצבו למתן עדות מטעם הנתבעת הגם שהם בשליטתה.
למרות שמר דניאל העיד כי במוקד העירוני המקבל תלונות קיים תיעוד מסודר, ובדו"ח שלו שצורף לכתב ההגנה נזכרת תמונה המתעדת את האירוע שהעביר המפקח אל המוקד העירוני וייתכן כי היא התמונה שהוצגה לו סמוך לאחר האירוע, הוא לא טרח לבדוק האם תמונה זו עודנה קיימת , לא בדק לקראת עדותו אם יש דו"ח של המפקח שהגיע לתעד את המקרה ולא זכר אם יש כזה ואף לא חשב שיש צורך לברר פרטים עם המפקח שהיה במקום (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 34-3).
לא זו אף זו, מר דניאל העיד כי לאחר קבלת התביעה שלפני בקרו במקום לצורך בדיקה הוא, המפקח והאגרונום מטעם הנתבעת אך לא ערכו דו"ח של בדיקתם ומסקנותיה , לא צי למו את הפגיעה המכנית הנטענת בעץ ולא בדקו את הפגיעות הנטענות בעץ מקרוב אלא במבט העין בע מדם למרגלות העץ שגובהו 20-15 מ' והענף נפל ממקום כלשהו בצמרתו (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 20-7 ועמ' 11 שורות 5-1).
כאן המקום להדגיש כי בהמשך עדותו טען מר דניאל כי – "נפילה של עץ אנו עושים תחקיר כמו בצבא ..." (עמ' 12 לפרוטוקול שורה 2) , אך כאמור לעיל וכפי ששב מר דניאל והעיד לא הוגש לבית המשפט ולו שמץ של תיעוד שנערך בסמוך לאחר קרות המקרה או של הבדיקה שנערכה לצורך אותו "תחקיר צבאי" נטען.

דיון והכרעה
מסקירת הראיות לעיל ניתן ללמוד כי אמנם התובע לא הביא ראיה התומכת בגרסתו לענין סיבת קרות הנזק לרכבו אולם עדותו של מר דניאל ודו"ח האירוע אשר צורף לכתב ההגנה תומכים בגרסתו באשר לעצם קרות האירוע.
משאופן קרות האירוע וטיבו אינם שנויים במחלוקת נותר לי לבחון מהי סיבת האירוע והאם רשלנות הנתבעת היא אשר גרמה להתרחשותו אם לאו .
בבואי לדון בשאלת רשלנות הנתבעת בשל אחריותה על השטח יש לזכור תחילה כי הפסיקה קבעה כבר בפסקי דין רבים מספור כי אין להטיל על רשות מקומית חובה שאין היא יכולה לעמוד ו כבר בע"א 343/74 רחל ואברהם גרובנר נ' עיריית חיפה (פ"ד ל(1) 141, 160 (16.9.1975) , העוסק אמנם בסוג מפגע אחר אך עקרונותיו יפים גם לענין המפגע בו עסקינן הכא) נקבע כדלקמן –
"אם נדרוש מרשות ציבורית – כתנאי לפטירתה האחריות בנזיקין – כי עליה לנקוט בכל אמצעי סביר אפשרי כדי למנוע פגיעה על-ידי מעשה עבירה של צד שלישי, יהיה מחירו של האמצעי אשר יהיה, הרינו יוצרים מצב בו יעמדו בפני הרשות הציבורית לא אחת שתי החלופות הבאות אשר נוגדות מיניה וביה את האינטרס של הכלל: החלופה האחת תהיה סגירתו של המקום כליל, כדי למנוע מן הרשות את הסיכון של תביעת נזיקין; החלופה האחרת תהיה כי יינקטו כל האמצעים האפשריים, יהיה מחירם אשר יהיה וגם אם תיעשה הוצאה זו על חשבון מטרות אחרות, החשובות יותר בעיני הציבור; היינו, תיעשה הוצאה כספית בניגוד לדעה המקובלת בציבור בדבר דרך חלוקת המשאבים הכספיים אשר בידיו."
היטיבה לנסח את המסקנה הנובעת מן האמור כב' השופטת שירלי דקל-נוה בתא"מ (רחובות) 16567-11-09 מדינת ישראל נ' עיריית רחובות (3.2.2011, גם כאן בקשר למפגע אחר) , בזו הלשון –
"עירייה אינה יכולה לחוב בנזיקין בגין כל כתם שמן בדרכים שבתחום שיפוטה, אלא אם כן, גרמה או תרמה במעשיה או במחדליה להיווצרותו, או שלא פעלה בסבירות למניעתו או להסרתו, כאשר נודע לה על קיומו. אין זה סביר לדרוש מהנתבעת שתדע בכל זמן נתון אודות כל מפגע שקיים בשטחה, וודאי מקום בו מדובר במפגע שיכול להיווצר בתוך שניות. צפייה שכזו תחייב את הנתבעת בהצבת פקחים מטעמה, מסביב לשעון בכל מקום שבשטחה. מיותר לציין, כי נקיטת אמצעי כזה הינו כמעט אינו אפשרי, ויהיה בו כדי להכביד באופן משמעותי על הקופה הציבורית והציבור כולו."
עתה נבחן את השלכת האמור על ענייננו.
ראינו לעיל מתוך עדות מר דניאל מטעם הנתבעת כי לנתבעת אמורות היו להיות ראיות הן באשר לאופן הטיפול המונע שלה במקום, הן באשר לקרות המקרה עצמו והן באשר לבדיקה שביצעה בעקבות התביעה על מנת להתחקות אחר סיבתה ואף באשר לעצם הרשות לחנות בשטח .
ברם, הנתבעת נמנעה מלהביא כל ראיה מתוך הראיות הללו ואף לא טענה כי הללו אבדו או אינן מצויות ברשותה ולמעלה מכך, אף לא מצאה לנכון להביא לעדות עדים רלוונטיים אשר ראו את האירוע – מי בסמוך להתרחשותו (המפקח) ומי עם קבלת התביעה ולשם בחינת סיבתו (האגרונום) והעד היחיד מטעמה אינו יודע מאומה ביחס לתאונה וסיבותיה מידיעה אישית ואף לא יכול היה לזהות בוודאות את העץ ממנו נפל הענף שגרם לאירוע .
דומה כי במקרה זה חלה במובהק החזקה על פיה צד שנמנע מהבאת עדים או ראיות המצויים בשליטתו ללא הסבר מינח את הדעת חזקה כי הללו היו פועלים לרעתו (ראו למשל – ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (16.12.1980)).
אמנם התובע לא הוכיח מהי סיבת אולם סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כי –
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."
ב"כ הנתבעת הפנה אל ע"א ( מחוזי חיפה) 15084-02-11 המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (30.10.2011) שם נקבע כי יש לדחות את הטענה בדבר היות עץ "דבר מסוכן" כהגדרתו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין וכן יש לדחות את הטענה כי במקרה שהונח לפניו התקיימו התנאים להחלת הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה, פסק דין אשר בקשת רשות ערעור ביחס אליו נדחתה על ידי בית המשפט העליון ברע"א 9144/11, וביקש לקבוע כי עקרונות אלה חלים גם בדידן.
אינני סבור כי הנידון דומה לדין וכי ניתן לקבל השוואה זו ולהקיש מפסק הדין האמור לענייננו.
במקרה דנן נתן התובע הסבר מניח את הדעת מדוע לא ביצע בעצמו בדיקה של סיבת הקריסה והבהיר כי סמך על בדיקת הנתבעת, אשר לגרסתה בוצעה על ידי גורמים מקצועיים , אולם ממצאי הבדיקה לא הוצגו ואף מבצעיה לא העידו , הכל כפועל יוצא ממחדלה של הנתבעת.
עוד שוני בין ענייננו לבין ע"א 15084-02-11 הוא כי שם קבע בית המשפט המחוזי שגם אם הגיע בית המשפט למסקנה כי קיימת חובת זהירות וכי נטל הראיה הועבר לידי המועצה, הרי שהיה בעדות שהוצגה מטעמה כדי לעמוד בנטל זה ולבסס מסקנה על פיה אכן ננקטו אמצעי פיקוח זהירים כפי שנדרשו ממועצה סבירה על מנת למנוע נזק דומה, מה שאין כן בהליך שלפני כלל ועיקר .
הנתבעת לא הוכיחה מאומה מן האמור, הגם שהראיות והעדים היו בשליטתה, וכאמור לעיל – המנעותה מהגשת ם והעדתם , בהתאמה , פועלת לרעתה.
בהקשר זה סבורני כי לפחות ביחס לנידון דידן יש לקבל את עמדת בית המשפט בתא"מ (הרצליה) 7850-09-17 איי. אי. ג'י. ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית רמת השרון (11.10.2018) אשר החיל על העירייה את כלל הידיעה המיוחדת בהקשר של נסיבות המצויות בידיעתה הייחודית בהסתמך על קביעת בית המשפט העליון כי כלל זה הוחל על רשות מקומית בע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עיריית בני-ברק (פ"ד מג(3) 343 (26.9.1989)) ופסקי דין נוספים משל בית המשפט העליון אשר צוטטו שם .
בתא"מ (הרצליה) 7850-09-17 הבהיר בית המשפט כי גם אם יוחל כלל זה והמאזניים ייוותרו מעויינות תדחה התביעה (על פי ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, כפר סבא (פ"ד מו(4) 627, 645-644 (1.10.1992)) אולם כי – " ככל שלא תביא הרשות ראיות רלוונטיות עשוי הדבר להוביל לקביעת ממצא לחובתה".
כפי שראינו לעיל, בענייננו שלנו מדובר במקרה מובהק בו נמנעה הנתבעת שהיא רשות מקומית, וככזו חלות עליה חובות תום לב מוגברות כלפי האזרח, מהבאת שלל ראיות שהיו מצויות בשליטתה וכמעט ניתן לומר כי אין בפיה גרסה של ממש מאחר שהעד היחיד מטעמה מעיד כמעט אך ורק עדות מפי השמועה.
עוד הוזכר בתא"מ (הרצליה) 7850-09-17 כי קיימת מחלוקת פוסקים בין הגישה הקובעת כי על רשות מקומית להביא ראיות לענין נוהל עבודתה המסודר בתחום הפיקוח והבקרה על מצב העצים על בסיס יעוץ אגרונום מוסמך (ע"א (מחוזי חיפה) 2661-06-12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור (30.1.2003) לבין הגישה על פיה על התובע להביא ראיות לסיבת נפילת עץ ומבחינת הרשות המקומית די בעדות מנהל מחלקה כי ידוע לו שמתבצעים גיזום וכריתה על בסיס קבלת אישורים ( ע"א ( מחוזי חיפה) 15084-02-11 הנ"ל), ו בתא"מ 7850-09-17 צידד בית המשפט בעמדה המטילה על הרשות את הדרישות המחמירות יותר.
מבלי להכניס ראשי כעת בין ההרים הגבוהים שבבית המשפט המחוזי בחיפה דומני כי לאור הצגת חומר הראיות שהובא לפני בהליך זה, ובעיקר לאור הראיות המשמעותיות להוכחת פרשת ההגנה שדווקא לא הוגשו, יקשה גם על בעל הגישה המקלה עם הרשות לטעון כי עובדות ענייננו יכולות להוביל לכל מסקנה אחרת זולת קבלת גרסת התובע ודחית גרסת הנתב עת בשל שלל המחדלים הראייתיים שחדלה לצד התימוכין הבסיסיים לגרסת התובע והחזקה הראייתית החלה.
יודגש כי קביעתי זו אינה מטילה על הרשות "סטנדרט תיעוד בלתי ריאלי" כאזהרת בית המשפט בתא"מ (הרצליה) 7850-09-17, ואף אינה קובעת סטנדרט תיעוד כלשהו, אלא מסיקה מן העובדה שתיעוד וראיות שהיו קיימים בידי הנתבעת לא הוגשו ו אף לא הועדו עדים רלוונטיים שבשליטתה את המסקנות המתבקשות.
הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא כי אני מקבל את טענת התובע כי רשלנותה של התובעת היא שגרמה לנפילת הענף על רכבו ולגרימת הנזק ודוחה את טענת הנתבעת בדבר קיומו של גורם זר מתערב אשר לא הוכחה כלל ועיקר.
לאחר קביעתי זו ומשלא היתה מחלוקת באשר לגובה הנזק יש לקבל את התביעה במלואה.

סיכום
אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 24,046 ₪ וכן את אגרת בית המשפט בסך 748 ₪, כשלסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה – 21.3.18 .
בשים לב להתנהלות הנתבעת לכל אורך הדרך, הן טרם הגשת התביעה והן לאחריה, כעולה מחומר הראיות שלפני ומניהול ההליך, לרבות התעקשותה למיצויו עד תום למרות הכשלים הראייתיים הרבים מצידה, תשא הנתבעת גם בשכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ט, 30 מאי 2019, בהעדר הצדדים.