הדפסה

בית משפט השלום בנתניה ת"פ 68996-03-18

בפני
כבוד ה שופטת, סגנית הנשיאה טל אוסטפלד נאוי

מאשימה
מדינת ישראל

נגד

נאשמים

  1. א.ד.מ. סחר ומזון בע"מ
  2. דייניס סחר ומסחר בע"מ
  3. ארטיק שיווק מזון ארצי בע"מ
  4. שפע מהשדה בע"מ
  5. פרי טל וברכה מהדרין בע"מ
  6. משה דניאלי
  7. אדם שמחון

החלטה

בפניי בקשה לביטול אישומים בשל טענת התיישנות וטענות מקדמיות נוספות של הגנה מן הצדק, שהגישו הנאש מים 6 ו-7, כל אחד בנפרד .

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום בגין עבירות של אי הגשת דין וחשבון במועד, עבירה על סעיף 216(4) בפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), וזאת ב-13 מופעים בשנים 2006, 2007, 2009, 2010 ו-2011.

נאשמות 1-5 הינן חברות פרטיות העוסקות בענף המזון.
נאשמים 6-7 שימשו כמנהלים פעילים בנאשמת 1, בתקופות הרלוונטיות.
נאשם 6 שימש כמנהל פעיל בנאשמות 2-5, בתקופות הרלוונטיות.

מהאישומים הראשון – השלישי ע ולה כי הנאשם 6 יחד עם הנאשמים 1 ו-7, לא הגישו במועד לפקיד השומה את הדו"חות על הכנסותיה של הנאשמת 1 לשנות המס 2009, 2010 ו-2011.

מהאישומים הרביעי – השישי ע ולה כי הנאשם 6 יחד עם הנאשמת 2, לא הגישו במועד לפקיד השומה את הדו"חות על הכנסותיה של הנאשמת 2 לשנות המס 2011, 2012 ו-2013.
מהאישום השביעי עולה כי הנאשם 6 יחד עם הנאשמת 3 לא הגישו במועד לפקיד השומה את הדו"חות על הכנסותיה של הנאשמת 3 לשנת המס 2011.

מהאישום השמיני עולה כי הנאשם 6 יחד עם הנאש מת 4 לא הגישו במועד לפקיד השומה את הדו"חות על הכנסותיה של הנאשמת 4 לשנת המס 2007.

מהאישומים התשיעי והעשירי ע ולה כי הנאשם 6 יחד עם הנאשמת 5 לא הגישו במועד לפקיד השומה את הדו"חות על הכנסותיה של הנאשמת 5 לשנת המס 2006 ו-2007 .

מהאישומים האחד עשר – שלושה עשר עולה כי הנאשם 7 לא הגיש במועד לפקיד השומה את הדו"חות על הכנסותי ו לשנת המס 2009-2011.

כתב האישום הוגש ביום 29.3.2018.

טענות הנאשם 6
הנאשם 6 טו ען להתיישנות עבירות המס נשוא כתב האישום באישומים הרלוונטיים לדו"חות שלא הוגשו עד שנת המס 2009, דהיינו אישומים 1, 2, 3, 4, 7, 8, 9, 10.

הנאשם 6 ט וען כי נחקר לראשונה בתאריכים 29.5.17 ו-24.7.17, במשרדי יחידת יהלום. לטענתו, נחקר ביום 29.5.17 בגין אי הגשת דו"חות הנאשמות 1-3 אך לא היה הבעלים ולא המנהל בחברות הנ"ל . ב"כ הנאשם הפנתה בהקשר זה וצירפה את נוסח האזהרה – נספח א' לבקשה. ב"כ נאשם 6 הוסיפה, כי ביום 24.7.17 נחקר ה נאשם 6 ביחידת יהלום , בקשר להיותו בעלים של הנ אשמות 4 ו-5 אשר לא הגישו דו"חות. הפנתה וצירפה את נוסח האזהרה – נספח ב' לבקשה.

ב"כ הנאשם טענה כי מלבד הטענה להתיישנות, יש לבטל את האישומים הרלוונטיים לנאשמת 5 – דהיינו אישומים 9 ו-10 מאחר והנאשם לא נחקר בעניין אותן השנים.
בהקשר זה הפנתה הסנגורית ל -תיק מס' (ת"א) 1903/14 מ"י נ' סיינוב ועפ"ת 46728-09-13 שוסטר נ' מ דינת ישראל, שם נקבע:
"האחד והחשוב מכולם, הינו העובדה שכתב האישום הוגש כנגד המערער מבלי שנחקר כלל והוזהר באותה חקירה, ובעיקר ניתנה לו אפשרות להציג את גרסתו תחת אשמתו. אינני מכיר מקרה ואינני זוכר מקרה שבו הוגש נגד אדם כתב אישום (להבדיל מדו"ח או ברירת משפט או ברירת קנס), מבלי שקודם לכן נחקר תחת אזהרה לאישום שמיוחס לו."

עוד הפנתה הסנגורית לע"פ 70035/04 מדינת ישראל נ' חננה ואח' , וטענה כי מדובר בזכות חוקתית המהווה זכות נגזרת מזכותו של הנאשם למשפט הוגן, מטרתה להגן על כל אדם , לרבות חשוד, ואי חקירה מהווה פגיעה בזכות הבסיסית למשפט הוגן.

אשר להתיישנות טענה ב"כ הנאשם , כי התביעה מבקשת לה יתלות על חומר חקירה ישן יותר בעניינו של הנאשם 6 אותו צירפה לתיק.

הסנגורית הדגישה כי חומרי החקירה הינם של ימ"ר מרכז, אשר לטענתה, כלל לא עוסק בחקיר ות עבירות מס, ולא ברור כיצד הגיעו החומרים הללו לידי רשויות המס מבלי שקיים היתר צח"מ, חומרי חקירה שכלל לא הניבו לכתב אישום כנגד הנאשם 6.

הסנגורית הוסיפה כי באזהרות שהוזהר הנאשם 6 בימ"ר מרכז לא ה וזכר כי מדובר בעבירות מס, או אי הגשת דו"חות, אלא נמסר לו כי הוא חשוד באלה: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע, הלבנת הון והשמטת הכנסות במזיד בכך שחבר לאחרים ולארגון פשיעה ופעל באמצעות עסקים בהם עבד ובאמצעות אחרים להלבין את כספי ארגון הפשיעה.

עוד טענה הסנגורית כי בחקירתו השלישית מיום 15.1.13 (בבקשה נרשם 15.1.19 – כשכנראה הכוונה היא 15.1.13) נחקר ה נאשם 6 בנוסף לחשדות הנ"ל, בגין עבירת משיכת שיקים ללא כיסוי. ואילו בחקירתו הרביעית מיום 17.1.13 נחקר, שלא על ידי חוקר מס הכנסה , וגם כאן לא בהקשר לאי הגשת דו"חות אלא בהמשך לאזהרה הקודמת.

הסנגורית הוסיפה וטענה כי ביום 20.6.15 נגבתה מהנאשם 6 עדות שלא באזהרה במשרדי יהלום, בה נשאל על עיסוקיו, עדות זו צורפה לחומר החקירה . לגישתה, לא ניתן לעשות שימוש כלשהו בעדות פתוחה זו כנגד ה נאשם 6, כאשר כלל לא הוזהר ולא יכול היה לנצל את זכותו לשתיקה, זכות העומדת לו בהתאם לדין וכפי שאכן עשה בחקירותיו האחרות תחת אזהרה.

באשר לתקופת ההתיישנות בעבירות מנהליות, טענה הסנגורית, כי סעיף 225 לפקודה מאריך ביחס לעבירות שנמנו בפקודה את תקופות ההתיישנות שנקבעו בהסדר הכללי בפלילים, וזאת באופן שבא לידי ביטוי בשניים: ראשית תקופות ההתיישנות הקבועות בסעיף 9 לחסד"פ הוארכו באופן שבמקום 5 שנים יבואו 6 שנים ובעבירה על סעיף 220 בפקודה 10 שנים. שנית, מניין תקופת ההתיישנות יהיה מתום שנת המס שבמהלכה נעברה העבירה, ולא מיום ביצועה בפועל והסנגורית הפנתה בהקשר זה לע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל.

הסנגורית ציינה כי בעבר הופנתה ביקורת כנגד הארכת המועד להתיישנות בעבירות מנהליות בפסק דין מנומק של בית הדין לעבודה בתל-אביב - הע"ז 2191/09 מאת כב' השופטת ד"ר אריאלה גילצר כץ.
עוד הפנתה הסנגורית להצעת החוק לתיקון מס' 4 לעבירות המנהליות, סעיף 11א:
"(א) עברה שנה מיום ביצוע עבירה מנהלית, לא יוגש כתב אישום ולא יוטל קנס מנהלי בשלה" – בסעיף 9 להצעת החוק.

הסנגורית ציינה כי הפסיקה קובעת אחרת בענייני מס הכנסה. לפיכך, לטענתה, כל הדו"חות עד שנת 2009, כולל , המופיעים בכתב האישום דינם להימחק מטעמי התיישנות.
הוסיפה כי העבירה נעברה בשנת 2010, ולאחר מכן עברו 6 שנים של התיישנות, עד סוף 2016. משבוצעה חקירה בשנת 2017 בלבד, כל העבירות הללו התיישנו.
עוד לגישת הסנגורית, לא התקיים אירוע מנתק אשר יכול לעצור את מרוץ ההתיישנות כהגדרת סעיף 9(ג) לחסד"פ.

הסנגורית טענה לשיהוי בהגשת כתב האישום וציינה כי ביצוע החקירה בשנת 2017 מאיינת אף את היכולת של מי שחפץ בהסרת המחדלים המאפשרים פניה לערוץ המנהלי. שכן , חובה לשמור חומר חשבונאי 7 שנים בלבד. לטענתה, הגשת כתב אישום בשנת 2018 מאיינת את יכולת הנאשם להסיר את המחדלים של השנים 2006-2011, ואף מהטעם הזה יש לבטל את האישומים בכתב האישום עד לשנת 2010 כולל.
הסנגורית הביעה תמיהה מעיתוי גילוי אי הגשת הדו"חות על ידי המאשימה , בשנת 2017, וציינה כי הנאשמות כבר לא פעילות, בכך שהנאשמת 1 אינה פעילה משנת 2011, הנאשמת 2 אינה פעילה משנת 2013, הנאשמת 3 שפעלה בשנת 2011 בלבד; הנאשמת 4 שפעלה עד לשנת 2007 ואילו הנאשמת 4 שפעלה מ- 9/06 עד לשנת 2007.

הסנגורית הפנתה לת"פ (נתניה) 56034-10-15 מדינת ישראל נ' ש.א.מ. הגז בע"מ , לעניין ביטול כתב אישום בשל שיהוי ואף בשל התיישנות, ועתרה לביטול האישומים.

טענות הנאשם 7

ב"כ הנאשם 7 טען, כי מחומר הראיות עולה ש ישנם עוד שני מעורבים לפחות, שהם הבעלים של 2 מהחברות הנאשמות, ועניינם זהה לחלוטין, באופן שהם הבעלים הרשומים של החברות, ומי שהיה מעורב בניהול החברות הינו דניאלי (הנאשם 6).
האחרים הם, מילבובסקי ליאור (להלן: " ליאור") בעל המניות בנאשמת 3, כאשר בחלק מהתקופה הרלוונטית לכתב האישום, היה גם הבעלים של נאשמת 1. הסנגור הוסיף וטען , כי מסיבה שאינה ברורה, ליאור כלל לא נחקר ואפילו לא זומן למתן עדות בפרשה.
האדם הנוסף הוא דיין דני עומרי (להלן: "עומרי") בעל המניות בנאשמת 2. עומרי נחקר באזהרה בתאריך 22.9.11 ומדבריו עלה כי דניאלי (נאשם 6) היה מעורב באופן בלעדי בניהול נאשמת 2, ועומרי שימש אך ורק כבעל המניות בחברה. הסנגור ציין, כי על אף ועומרי נחקר כחשוד, מסיבה שאינה ברורה לא עוכבה יציאתו מהארץ, לא הוטלו עליו ערבויות והוא עזב את הארץ וטרם שב.

הסנגור הוסיף, כי מבדיקה שנערכה על ידי משטרת ישראל, רק בתאריך 13.1.13, במטרה לאתר את ליאור ועומרי, עלה כי ליאור יצא מן הארץ עוד ביום 21.1.12, זאת לאחר שנחקר ארבעה חודשים קודם, כחשוד בפרשה. הרשויות כאמור, אפשרו לו לעזוב את הארץ מבלי למצות עימו את הדין, ללא ערבויות או בטחונות על אף העובדה כי הוא אזרח קנדי וכי אין בכוונתו להישאר בארץ.

הסנגור טען כי נוצר מצב שכתב האישום מוגש אך ורק נגד האשם 7, אשר מהווה, כלשונו, סוג של "שעיר לע זאזל", בעוד השניים הנוספים, שמעשיהם זהים למעשיו של נאשם זה, נמלטו לאור מחדלים חמורים ובלתי מוסברים של רשויות החקירה והאכיפה.

הסנגור הוסיף, כי המאשימה אוכפת את החוק בצורה בלתי שוויונית, בכך שבסופו של יום הוגש כתב אישום רק כנגד נאשם 7, בעוד רשויות האכיפה והמאשימה לא מיצו את אפשרות העמדתם לדין של עומרי וליאור ואפשרו להם הימלטות בצורה מקוממת והתנהגותה פגעה באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות בהליך זה.

הסנגור הפנה לדוקטרינת ההגנה מן הצדק ולאכיפה בררנית ולהלכות רלוונטיות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון.

הסנגור טען כי ליאור יצא את הארץ רק ביום 24.1.12, בעוד החקירה נפתחה בשנת 2010, וכי החלטת רשויות האכיפה לא לזמן את ליאור לחקירה כחשוד, מהווה אכיפה בררנית שרירותית שאין לה כל הסבר מתקבל על הדעת.

עוד טען הסנגור כי העובדה שבשנת 2013 נעשה על ידי משטרת ישראל ניסיון לאתר את עומרי וליאור, מעידה כי אחד מהם היה דרוש לחקירה כבר בזמן אמת. הסנגור ציין כי אין כל הסבר מדוע ליאור לא זומן לחקירה ומדוע לא נעשה ניסיון לאתר אותו עוד לפני שנמלט.

הסנגור הוסיף כי אי זימונו של ליאור לחקירה כחשוד, אשר הובילה לכך שלא הוגש נגדו כתב אישום בפרשה זו, מהווה אכיפה בררנית, פסולה ושרירותית, אשר פוגעת בתחושת הצדק וההגינות ומביאה למסקנה כי יש לבטל את כתב האישום כנגד מרשו.

לגישתו של הסנגור, הדברים נכונים גם לגבי עומרי, אשר נחקר כחשוד בפרשה, ואף שמסר בחקירתו כי הינו אזרח קנדי ואין בכוונתו להישאר בארץ, לא הוצא נגדו צו איסור יציאה מהארץ, ובכך התאפשרה "בריחתו".

נוכח אלה, עתר הסנגור לקבל את טענותיו ולקבוע כי המשיבה אוכפת את החוק בצורה בלתי שוויונית בכך שנמנעה מהעמדה לדין של שני חשודים בפרשה, שמעמדם בהקשר זה זהה למעמדו של מרשו. כמו כן, הסנגור עתר לקבוע כי הפגמים שנפלו בהתנהגות רשויות האכיפה והמשיבה בהליך זה פוגעים באופן חמור בתחושת הצדק וההגינות של ההליך, וכי לא ניתן לרפא את הפגמים באמצעי אחר, לבד ביטול כתב האישום כנגד מרשו.

תגובת המאשימה

המאשימה עתרה לדחות את טענות המבקשים ולהורות על המשך ההליך הפלילי.

אשר למבקש 1-נאשם 7 (להלן: "נאשם 7") , טענה ב"כ המאשימה כי מעיון במסמכי דפי רשם החברות, שנמסרו לעיונו של ב"כ נאשם זה, לפי תקנון החברה, הונה של הנאשמת מס'1 מחולק ל-38,000 מניה, בנות 1 ₪ כל אחת, הנמצאות בבעלותו של הנאשם 7 בשלמותן וזאת מיום 15.1.10 כאשר באותו יום העבירה הנאשם 100 מניות מהחברה מתוך ה-38,000 מניות שהחזיק, לליאור ובאותה הזדמנות חדל המבקש מלכהן כדירקטור של החברה ובמקומו מונה ליאור כדירקטור , כש מועד תחילת כהונתו - מיום 15.1.10.

המאשימה ציינה כי לאחר כשנה, ביום 23.1.11 כעולה מרשם החברות , ליאור העביר בחזרה את מאה המניות שרכש מהמבקש. כך , שהמבקש חזר להיות בעל 100% המניות בחברה.

ב"כ המאשימה מסרה כי לצורך הגשת כתב האישום בפרשייה, המשיבה בדקה מי נחשב "לבעל שליטה" בנאשמת 1 וזאת לפי סעיף 32(9)(א)(3) בפקודה. הוסיפה כי הנאשם 7 החזיק במשך כל השנים ביותר מ-99% מהמניות של החברה, כך שגם אם חדל מלכהן בפועל כדירקטור של החברה הוא עדיין נחשב לבעל שליטה בחברה, ועליו מוטלת האחריות הפלילית. לדעת המשיבה לא ניתן לטעון כי ליאור, בנוסף לנאשם 7, היה הבעלים של החברה - נאשמת 1, כך שלא ניתן לשוות את מעמדו לזה של נאשם 7.
המאשימה הוסיפה, כי מעבר לבחינת זהותו של בעל שליטה בחברה, היא בדקה מי היה המנהל הפעיל של החברה. הבדיקה העלתה, כי מעורבים אחרים העידו , שאינם מכירים את ליאור, מעולם לא פגשו אותו והפנו לנאשמים 6 ו-7.

בעניין הטלת צו איסור יציאה מהארץ לליאור, המאשימה טענה כי תפקידו בחברה היה זעיר ומינורי . על פי סעיף 42 לחסד"פ, בעת הטלת ערובה על אדם יש להביא את השיקולים המוזכרים בסעיף 46 לחסד"פ, ושיקול ראשון הוא מהות העבירה ומידת מעורבותו של החשוד בתיק. בתיק זה, מדובר בעבירות לכאורה טכניות לפי הפקודה, כשהחשוד הנוסף, ליאור, אינו החשוד המרכזי בתיק לאור הבדיקה.

ב"כ המאשימה ציינה כי אמנם התביעה לא מיצתה את הדין עם ליאור לאור נסיבות יציאתו לחו"ל, אך הדבר לא נגרם לאור החלטה לא נכונה מצד הרשות החוקרת, כנטען על ידי ב"כ הנאשם 7.

אשר לטענתו השניה של ב"כ הנאשם 7, בעניינו של עומרי, ב"כ המאשימה טענה כי דין הטענה להידחות. המאשימה ציינה כי לא נתבקש עיכוב יציאתו של עומרי מן הארץ , מאותם השיקולים בעניינו של ליאור. המאשימה הוסיפה, כי בהמשך לחקירתו הראשונה של עומרי ולאור התפתחות הפרשייה, רק כשנדרש לחקירה נוספת, נודע לרשות החוקרת כי עומרי עזב את הארץ.

ב"כ המאשימה ביקשה לדחות את טענת ב"כ הנאשם 7 בעניין ידיעת היחידה החוקרת אודות כוונתו של עומרי לעזוב את הארץ. הבהירה כי לאחר עיון נוסף בחקירתו של עומרי, ובמיוחד לשורות אליהן הפנה ב"כ הנאשם 7, לא עולה מטענותיו כי בכוונתו של עומרי לעזוב את הארץ בעתיד, אלא ההפך בדיוק, הוא מסר ליחידה החוקרת כי הוא גר בקנדה ולפני 10 חודשים מיום החקירה הגיע לארץ והחליט שהוא מתכוון להישאר בארץ ולא רוצה לחזור לשגרת העבודה בקנדה ( שורות 3-6 לחקירתו של עומרי שצורפה וסומנה כנספח ב').

ב"כ המאשימה הוסיפה וטענה כי לא עלה בידי המאשימה להבין מדוע ב"כ הנאשם 7 קושר את עניין מרשו לעומרי. מסרה כי מעיון בחומר הראיות עולה כי אין שום קשר בין הנאשם 7 לבין עומרי , ועלה כי עומרי הינו בעל מניות בחברת דייניס סחר ומסחר בע"מ – נאשמת 2, הקשורה לנאשם 6 בכלל.

לעניין המבקש 2 - הנאשם 6 (להלן: "נאשם 6") ביקשה ב"כ המאשימה, בדומה לנאשם 7, לדחות טענותיו.

ב"כ המאשימה ציינה כי ביום 25.10.10 נחקר לראשונה הנאשם 6 במשטרה.

הוסיפה כי בתאריכים 9 .1.13, 15.1.13, 17.1.13, 21.1.13, נחקר הנאשם 6, בגין מס' עבירות ובין היתר הוא הוזהר על עבירת השמטת הכנסות במזיד מעסק בהקשר החברות נאשמות 1 – 5 לכתב האישום.
המשיכה וציינה כי בתאריכים 2.9.14, 11.11.14 ו-9.7.17 נחקר הנאשם 7 במשרדי יהלום בגין העבירות המנויות בפקודת מס הכנסה בהקשר לנאשמת 1.

עוד ציינה ב"כ המאשימה כי בתאריכים 29.5.17 ו-24.7.17 נחקר הנאשם 6 במשרדי יהלום בגין עבירות המנויות בפקודת מס הכנסה בהקשר החברות נאשמות 1 - 5 לכתב האישום.

ב"כ המאשימה עתרה לדחות את טענות ב"כ הנאשם 6 לעניין ההתיישנות בהסתמך על סעיפים 9(א) ו-9(ג) לחסד"פ, כשסעיף 9(א) קובע את תקופת ההתיישנות לסוגי העבירות וסעיף 9(ג) קובע כי מניין תקופת ההתיישנות בעבירות פשע או עוון הינו מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר.
הוסיפה, כי לפי הפסיקה הנרחבת העוסקת בשאלת הפסקת מרוץ ההתיישנות, נקבע כי במקרה שבו מתקיים אירוע מהאירועים המפורטים בסעיף 9(ג) לחסד"פ יתחיל מניין התקופות מיום ההליך האחרון. לצורך כך הפנתה ב"כ המאשימה לבג"צ 6972/96 התנועה לאיכות השלטון נ' היועץ המשפטי, שם נקבע:

"כעולה מסעיף 9(ג) לחוק עניין לנו בהפסקת מירוץ ההתיישנות ובמחיקה מוחלטת של התקופה שחלפה, ולא רק בהשהיית הספירה. בכל עת שמתרחש "ארוע" מהמנויים בסעיף מתחיל מניינה של תקופת ההתיישנות מחדש. על -כן, אדם שביצע עבירה לא יוכל לחסות תחת כנפיה של ההתיישנות אלא אם עברה תקופת התיישנות שתחילתה בהליך המאוחר ביותר מאלה המנויים בסעיף 9(ג). פועל יוצא מכך, כי עשויות לחלוף מיום ביצוע העבירה ועד להגשת אישום, שנים רבות יותר מאלה הנקובות בסעיף 9(א). זאת, אם במהלך אותן שנים נערכים מעת לעת הליכי חקירה. והכול, כמובן, כל עוד פער הזמן שבין הליך והליך אינו עולה על תקופת ההתיישנות."

ב"כ המאשימה הפנתה לאירועים שהפסיקו את מרוץ ההתיישנות, כגון חקירותיו של הנאשם 6 משנת 2010, חקירותיו של הנאשם 6 בהקשר של הנאשמות 1-5 החל משנת 2013, חקירותיו של שותפו, הנאשם 7 במשרדי יהלום בשנת 2014 והמשך חקירותיו של הנאשם 6 ביהלום בשנת 2017.

עוד הפנתה ב"כ המאשימה לע"פ 2910/94 יפת נ' מ"י, שם נקבע:

"אין כלל צורך שחשוד פלוני או נאשם פלוני ייחקרו בתוך התקופה דווקא. די אם הפרשה עצמה החלה כבר להיחקר ונאספו ראיות, שבסופו של דבר היו בבחינת חומר רקע לחקירתו של החשוד במקרה דנן, רפאל רקנאטי."

ב"כ המאשימה גרסה כי גם חקירותיו של הנאשם 7 ייחשבו כאירועים שמפסיקים את מרוץ ההתיישנות בעניינו של נאשם 6. הוסיפה וטענה כי חקירת החברות עצמן, בהיותן איש ויות משפטיות המעורבות בפרשה, עוצרת את מרוץ ההתיישנות דנן.

ב"כ המאשימה הוסיפה כי לטענת ההתיישנות ביחס למועד חובת הגשת הדוחות, גם במקרה ותתקבל טענת הנאשם 6 לפיה חקירתו הראשונה של המבקש מיום 29.5.17 היא זאת שעוצרת את מרוץ ההתיישנות, עדיין לא קמה התיישנ ות לגבי האישומים ביחס לנאשמות 1-3. המאשימה נימקה, כי לנאשמת 1 ניתנה אורכה להגיש את דו"ח 2009 ע ד ליום 30.11.11. הפנתה לע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"מ נ' מדינת ישראל (להלן: "בוני הבירה") תקופת ההתיישנות נמדדת מתום שנת המס בה היה על הנאשם להגיש את הדו"ח, הינו מיום 31.12.11 (הפנתה לנספח ד' לתגובה).

ביחס לנאשמת 2 טענה ב"כ המאשימה, כי ניתנה אורכה להגשת הדו"ח לשנת 2011 עד ליום 15.5.12, גם במקרה זה תקופת ההתיישנות נ מנית מיום 31.12.12.
ואילו לנאשמת 3 ניתנה אורכה להגיש את הדו"ח של שנת 2011 עד ליום 15.7.12 וגם כאן תקופת ההתיישנות נמנית מיום 31.12.12.

ב"כ המאשימה הוסיפה והדגישה כי היה ובית המשפט יקבל את טענות ב"כ הנאשם 6, עדיין, אין זה המקרה לקבוע התיישנות ביחס לעבירות המפורטות בהקשר לנאשמות מס' 1-3. זאת מאחר ו חקירתו של המבקש- נאשם 6 התקיי מה ביום 29.5.17 ועפ"י סעיף 225 לפקודת מס הכנסה, ההתיישנות בגין העבירות נשוא כתב האישום הינה 6 שנים.

אשר לנאשמת 4, דו"ח החברה לשנת 2007 היה אמור להיות מוגש עד ליום 15.7.08, ולשיטת המשיבה וכאמור לעיל, תקופת ההתיישנות נמנית מיום 31.12.08. הנאשם נחקר בשנת 2013, ועפ"י פס"ד בוניה הבירה וסעיף 225 הנ"ל, לא קמה עילה להתיישנות היות ולא חלפו 6 שנים מיום חובת הגשת הדו"ח.

לעניין הנאשמת 5, המאשימה הדגישה כי ניתנה לה אורכת להגשת דו"ח שנת 2006 עד ליום 30.11.07. כמו גם, לדו"ח לשנת 2007 ניתנה אורכה עד ליום 30.11.08. לשיטת המאשימה תקופת ההתיישנות בייחס לשנת 2006, הינה עד ליום 31.12.13, כשנה לאחר מועד חקירתו הראשונה במשטרה בגין עבירות המס. כמו כן, לטענתה ההתיישנות לא חלה על דו"ח שנת 2007 שתקופת ההתיישנות שלו היא ליום 31.12.14.
חרף האמור לעיל, המאשימה הודיעה לבית המשפט כי במהלך בדיקת התיק, הסתבר כי הדו"חות של נאשמת 5 לשנים 2006 -2007 הוגשו במועדם החוקי. כך שדו"ח שנת 2006 הוגש ביום 23.8.07 ודו"ח שנת 2007 הוגש ביום 30.11.08. לאור אלו, ציינה כי בכוונתה למחוק מכתב האישום את אישום 9 ו-10, משלא בוצעה עבירה ולא מתוך הסכמה לקיומה של טענת ההתיישנות.

ב"כ המאשימה גרסה כי בעניין אזהרת הנאשם 6 בחקירתו, (שם הוזהר בגין סעיף השמטת הכנסות במזיד), הרי שלאחר בחינת מכלול הראיות ולאחר שמסר כבר בחקירתו הראשונה ביום 9.1.13 עובדות לגבי החברות בהן הוא עסק, מאזני החברות והדוחות, החליטה בהסתמך על היסוד הנפשי שנמצא בראיות , כי יש להאשים אותו בסעיף עבירה "טכנית" שמטבע הדבר ים הינו סעיף עבירה יותר בסיסי. המאשימה הפנתה בהקשר זה לת"פ 9330-06-15 מדינת ישראל נ' אורי מוקמל (להלן: "מוקמל"), שם נקבע כי פגם כזה הוא בעוצמה חלשה יחסית ולא נוסח האזהרה הוא שהשפיע על רצונו של הנאשם למסור גרסה מסוימת.

ב"כ המאשימה הוסיפה כי בעניינו של הנאשם 6 לא נטענה כל טענה קונקרטית כי לנאשם נגרמה פגיעה ממשית עד כדי לעיוות דין אלא רק טענה כללית לפיה יש למחוק את כתב האישום מאחר והנאשם לא נחקר ולא הוזהר ספציפית בסעיף החוק שהוגש בעניינו כתב האישום.

ב"כ המאשימה ציינה כי ההפרדה בין הרשות החוקרת לרשות התובעת, גורמת לעיתים שהרשות החוקרת מציינת בעת החקירה סעיפי עבירה מסוימים ולאחר שהחומר מועבר לתביעה, התובע המוסמך מוצא לנכון לאחר לימוד חומר החקירה, לייחס לנאשם בכתב האישום סעיפי עבירה אחרים וזאת כל עוד מדובר באותה מסכת עובדתית לגביה נחקר הנאשם . לפיכך, אין בכך משום פגם ממשי המצדיק ביטול סעיף האישום.

המאשימה הוסיפה כי הדבר עולה בקנה אחד עם הוראות החסד"פ המאפשרות הרשעת נאשם בעבירה אחרת שנתגלתה מן העובדות שהוכחו בבית המשפט ולגישתה, ברור כי מדובר בעברה שהוא לא נחקר בגינה, אך חשוב כי בעת החקירה באותה מסכת עובדתית לא נגרם לחשוד נזק ראייתית או עיוות דין והתאפשר לו להציג את מלוא גרסתו בין אם זה בחדר החקירות או בכותלי בית המשפט.

עוד הוסיפה ב"כ המאשימה כי לא פעם קבעה הפסיקה כי הרשות החוקרת מתחילה לחקור פרשיות גם כאשר התמונה אינה מלאה. כך שיתכן , כי האזהרה תהיה כללית ולא מפורטת. המאשימה הפנתה בהקשר זה לע"פ 70035/04 מדינת ישראל נ' חננה, שם נקבע:

"אין ספק שגוף חוקר רשאי וצריך לחקור, גם כאשר התמונה איננה בשלמותה בפניו, שעל כן ייתכן כי האזהרה תהיה כללית, לא תנקוב בתאריך, שעה וכיו"ב, או פרטים דומים, אם אינם ידועים, או שיש סיבה חקירתית שלא להזכירם בשלב מסוים של החקירה. אי-מתן אזהרה לא בהכרח פוסל את קבילותה של הודעת חשוד, גם אם לימים תהפוך להיות הודאת נאשם".

כמו כן ציינה ב"כ המאשימה, כי בחקירותיו הראשוניות של הנאשם 6 נכללו באזהרות גם חוקים אחרים, מלבד פקודת מס הכנסה. בין היתר, סעיף מרמה לפי חוק העונשין, על מעשי ם העשויים לבסס גם עבירות מס ואין כל מניעה שהמשיבה תכלול את הראיות והחקירות דנן בפרשייה לאחר ביסוס תשתית ראייתית המסתמכת עליהם והפנתה בהקשר זה לפס"ד מוקמל הנ"ל.

לטענת ב"כ המאשימה לא נגרם כל פגם אשר גרם לנאשם 6 עיוות דין, עם זאת וכפי שנטען בע"פ 10049/08 אבו עצא נ' מ"י:

"יש להבחין בין אי מתן אזהרה או היעדר אזהרה כדין לבין השלכות הפגם על קבילות ההודעה שנגבתה. לא כל פגם יביא לפסילת ההודאה. הפגם צריך להיבחן בהתאם למכלול הנסיבות ובשים לב לשיקולים והאיזונים עליהם מבוססת דוקטרינת הפסלות הפסיקתית כפי שהתגבשה בהלכת יששכרוב ובכפוף להתפתחות שחלה בה בפסיקתו של בית משפט זה".

ב"כ המאשימה ציינה כי ההחלטה שקיבלה המאשימה בהגשת כתב האישום במקרה זה אינה החלטה שהתקבלה בקלות ראש או על סמך שיקולים זרים, אלא מדובר בהחלטה שהתקבלה לאחר שנבחנו כל השיקולים הרלוונטיים. המאשימה הפנתה לבג"ץ 3469/18 עזבון המנוח ARIEL YITCHAK NEWMAN נ' היועץ המשפטי לממשלה , שם נקבע כי הכרעות בדבר אופן ניהולן של חקירות פליליות, לרבות בחירת זהות הנחקרים, מצויה בלב שיקול הדעת המקצועי המסור לרשויות האכיפה והתערבות שיפוטית בהחלטות אלו היא מצומצמת ותעשה אך במשורה.

לעניין השיהוי, ציינה ב"כ המאשימה כי נקבע בפסיקה לא פעם, שתיקים העוסקים בעבירות מס מטריאליים הינם מטבעם תיקים המכילים חומר רב, ובמיוחד בפרשות מסובכות, גדולות ומרובות מעורבים כמו במקרה זה: 5 חברות, 2 מנהלים ומס' רב של מעורבים. הוסיפה כי הפסיקה קבעה גם, כי יש לתת משקל מועט לטענת השיהוי בתיקים מסוג זה, והפנתה לת"פ 64247-12-17 מ"י ישראל נ' מסייס ואח', שצורף כנספח ח' לתגובה.

כמו כן, הפנתה ב"כ המאשימה לע"פ 6922/08 פלוני נ' מ"י, שם נקבע:

"מקובלת עליי מסקנת בית המשפט קמא כי ביטויו של השיהוי הכבד בהגשת כתב האישום צריך לבוא בגזירת העונש. אשוב ואבהיר: איני שוללת את האפשרות כי תהיינה נסיבות בהן שיהוי כבד בהגשת כתב האישום, אשר גרם נזק ממשי ומהותי ליכולתו של נאשם להתגונן, תבאנה לביטול כתב האישום. ואולם, עניין זה מחייב בדיקה בכל מקרה לנסיבותיו, אשר תביא בחשבון את מהות העניין, את סיבת השיהוי ומשכו ואת טיב הנזק שנגרם לנאשם. אין להפוך את ההגנה מן הצדק למכשיר לקיצור תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ויש להקפיד על כך שתיוותר מכשיר להגשמת עקרונות של הגינות וצדק. מהטעמים שנפרשו לעיל, איני סבורה כי פגיעה שכזו נגרמה במקרה דנן באופן שיצדיק ביטול כתב האישום, ואולם יש להביאה בחשבון בגזירת הדין."

ב"כ המאשימה הציעה כי ככל שהטענות המקדמיות שהועלו מצריכות בירור עובדתי מעמיק והרי שבשלב הזה טרם התבררו הראיות במשפט, ידחה בית המשפט את ההכרעה בטענות ההגנה מן הצדק ויכריע בהן במסגרת הכרעת הדין או לחילופין יוגשו כלל הראיות התומכות לרבות חקירותיהם של המבקשים בתגובת המאשימה בהסכמת בית המשפט בלבד.
עוד הוסיפה ב"כ המאשימה, כי היא סבורה שכל אחת מהנסיבות שהעלו ב"כ המבקשים כשלעצמה, כמו גם מכלול הנסיבות גם יחד, אינן יכולות להכתיר את הגשת כתב האישום כנגד המבקשים בתיק דנן כהתנהגות שערורייתית של הרשות, שיש בה משום רדיפת הנאשמים, דיכוי או התעמרות בהם.

נוכח כל אלה, עתרה המשיבה כי בית המשפט ידחה את בקשותיהם של הנאשמים בדבר ההגנה מן הצדק וביקשה להורות על המשך ניהול ההליך הפלילי.

דיון והכרעה

דוקטרינת ההגנה מן הצדק מעוגנת בסעיף 149(10) בחוק סדר הדין הפלילי, ומקנה לבית המשפט סמכות להורות, בין היתר, על ביטול כתב אישום מקום בו הגשתו או ניהולו של ההליך הפלילי, עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
הדין מכיר בטענת אכיפה בררנית כבסיס אפשרי להגנה מן הצדק (ראו למשל ע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל, פיס' 13, פורסם בנבו, 12.8.12. להלן: "עניין סלכגי" או "פרשת סלכגי"). הקריטריון החולש על טענה זו, ככל טענה להגנה מן הצדק, הוא השאלה האם יש בקיום ההליך משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, וכיצד ניתן לרפאה (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ''ד נט(6) 776).
כאשר הטוען להגנה מן הצדק מבסס את טענתו על אי נקיטת הליכים כנגד אחרים, עליו לעמוד במבחן משולש. תחילה, עליו להראות כי עניינם של אותם אחרים דומה מבחינה עובדתית לעניינו, באופן המצדיק התייחסות מקבילה בשאלת הגשת כתב אישום כנגדם. מצב זה כונה בפסיקה "קבוצת שוויון". בשלב השני, עליו להראות כי אי-נקיטת הליכים כנגד האחרים באותה קבוצת שוויון היא בבחינת אכיפה בררנית פסולה, להבדיל מ"מצבים רגילים ולגיטימיים של אכיפה חלקית מטעמים של מגבלת משאבים וסדרי עדיפויות" (עניין סלכגי, בפיס' 14). לבסוף, ככל שהוכחו שני השלבים הראשונים, יש לבחון האם הדבר מחייב את ביטול האישום או זיכוי הנאשם, או שמא ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מתונים ומידתיים יותר, כגון התחשבות במישור הענישה (שם, פיס' 15; עניין בורוביץ' הנ"ל, 807-808).
יישומו של הדין, כפי שתואר לעיל, מוביל למסקנה כי לא עומדת לנאשמים הגנה מן הצדק, בטענה של הגנה מן הצדק ו/או אכיפה בררנית.
בחינת המקרה בהתאם לשלבים שנקבעו בהלכת בורוביץ' מלמדת כי המקרה אינו נמנה על אותם המקרים בהם ניתן לומר כי מתקיימת פגיעה בתחושת הצדק וההגינות שאין לרפאה אלא על ידי ביטולו של כתב האישום.

מן הכלל אל הפרט
ראשית בהתאם להודעת המאשימה כי בכוונתה למחוק את האישומים 9 ו-10, ההחלטה לא תתייחס לאישומים אלו והינה רלוונטית אך לאישומים 1 – 8.

אשר לטענותיו של הנאשם 6 להתיישנות ו/או השיהוי, לאחר שעיינתי בטענות ההגנה ובפסיקה אליה הפנתה ובתשובת המאשימה ובמסמכים שצורפו על ידי המאשימה, מצאתי לדחות את הבקשה.

אכן מדובר בעבירות מהשנים 2007 – 2013, כאשר כתב האישום הוגש ביום 29.03.2018. אין חולק כי ההתיישנות בגין עבירות כגון המקרה דנן הינה לתקופה של 6 שנים. המחלוקת בין הצדדים הינה האם מניין אותה תקופה מתחיל ביום ביצוע העבירות, כך לגישת ההגנה, או שמא התקופה נמנית מתום שנת המס בה היה על הנאשם להגיש את הדו"ח.
לאחר בחינת הפסיקה הרלוונטית בעניין זה, מצאתי לקבל את עמדת המאשימה.
כאמור, הנאשמות קיבלו ארכות להגשת הדו"חות, אשר בסופו של יום לא הוגשו, והנאשמים נחקרו בתוך התקופה, כאשר טרם חלפו 6 שנים מתום שנת המס המוקדמת ביותר מבין השנים נשוא האישום.

חרף האמור לעיל, לא ניתן להתעלם מהשיהוי הניכר בחקירת הנאשמים כשלעיתים נחקרו על גבול תקופת ההתיישנות. אין ספק כי מדובר שיהוי אשר עלול לפגוע בהגנת הנאשמים. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון כי מדובר בעבירות שמטבען מורכבות, היקף החומר בהן הוא רב ומרובות מעורבים.

ובכך בחינת השלב הראשון בהלכת בורוביץ מלמדת כי מדובר בפגם אשר נפל בהתנהלות המאשימה.
בחינת השלב השני, דהיינו קיום ההליך חרף הפגם, מעלה כי על אף השיהוי הניכר, ניתן לומר כי בעבירות שלפניי, כשמדובר בעבירות מנהליות של אי הגשת דו"ח במועד, לא נגרמה פגיעה משמעותית בהגנת הנאשמים. לא נטענו טענות לפיהן הדו"חות הוגשו על ידי מי מהנאשמים והמאשימה מכחישה זאת, וכעת אין בידי הנאשמים להוכיח הגשת הדו"חות.

בחינת השלב השלישי, הבו חן ה אם ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטול כתב האישום, מלמדת כי התשובה לכך חיובית.
ניתן לרפא את הפגם הנ"ל על ידי שקלול הראיות שיעלה קושי בהבאתן בשל אותו שיהוי יילקח, לכשתשמענה הראיות.

נוכח אלה, איני מקבלת את טענת ההתיישנות.

לעניין הגשת כתב האישום בגין העבירות כאשר הנאשם 6 לא הוזהר בגינן בחקירותיו במשטרה, מקובלת עליי עמדת המאשימה המנומקת והנתמכת בפסיקה לפיה, בין היתר, האזהרה כללית ואינה מפורטת בשל העובדה כי בעת תחילת חקירת הפרשייה, לא היתה בפני החוקרים תמונה מלאה (ע"פ 70035/04 הנ"ל).
כמו כן, שוכנעתי כי לא נגרם עיוות דין לנאשם 6 בשל נוסח האזהרה. הנאשם הוזהר בעבירות שהן אף חמורות מזו שבענייננו. רק לאחר בחינת חומר הראיות, המאשימה שהינה הגוף התובע, החליטה על הגשת כתב האישום דנן, בהתאם לראיות ולא מתוך שיקולים זרים .

לעניין הטענה של אכיפה בררנית כנגד הנאשם 7 המקנה לנאשם זכות לטעון להגנה מן הצדק.
 בע"פ 4855/02 בעניין בורוביץ נפסק כי :
"ככלל, יש לומר, כי בבוא בית-המשפט להחליט אם לבטל כתב-אישום מחמת אכיפה בררנית, שלכאורה הוכחה לפניו, מוטל עליו ליתן את הדעת לטיב מניעיה של הרשות, שבהיעדר צידוק גלוי לעין להבחין בין שניים שביצעו אותה עבירה, בחרה להעמיד לדין את פלוני וחדלה מלהעמיד לדין את אלמוני. הכלל הוא, כי אכיפה חלקית עשויה להיות עניינית ומותרת בנסיבות מסוימות, אך עלולה להיחשב כאכיפה בררנית פסולה בנסיבות אחרות. וההכרעה בשאלה אם המדובר, במקרה נתון, באכיפה חלקית מותרת או באכיפה בררנית פסולה, עשויה, בדרך כלל, להיגזר מבחינת מניעיה של התביעה. כדברי השופט זמיר, שהיטיב הסביר את ההבחנה:

...אפשר לומר עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך-כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק. אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עיקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט. הסמכות להגיש אישום פלילי היא סמכות חשובה וקשה. היא יכולה לחרוץ גורל אדם. כך גם הסמכות לאכוף חוק בדרך אחרת, כגון הסמכות לעצור אדם או הסמכות להחרים רכוש. היא חייבת להיות מופעלת באופן ענייני, שוויוני וסביר (בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289, 305-304)".

בחינת טענת הנאשם 7 לאכיפה בררנית, לפי המבחן המשולש הרלוונטי כפי שנקבע בהלכת בורוביץ', מובילה למסקנה כי אין הטענה עומדת בדרישות הדין. אכן הנאשם הצביע על אחרים – ליאור ועומרי – שלגישתו, עניינם דומה מבחינה עובדתית לעניינו, באופן המצדיק התייחסות מקבילה בשאלת הגשת כתב האישום נגדם. אך הנני מקבלת את טענת המאשימה לפיה אי מיצוי הדין עם אותם אחרים אינו נובע מתוך שיקולים פסולים העולים לכדי אכיפה בררנית .
בעניינו של ליאור, המאשימה נימקה כי מבדיקה מעמיקה בחומר הראיות התברר כי הנאשם 7 הוא המנהל הפעיל של החברה, מעורבים רבים העידו כי אינם מכירים את ליאור ומעולם לא פגשו אותו. משכך , לא הוטלו עליו ערובות ולא מוצה איתו הדין משיצא לחו"ל. שוכנעתי כי המאשימה לא פעלה מתוך מניעים פסולים וכי אכן באותה השעה לא היה זה סביר להטיל עליו ערובה ומגבלות בדמות איסור יציאה מהארץ בשל חלקו בפרשה. כך גם לגבי עומרי, אשר לאור התפתחות הפרשייה ודרישתו לחקירה, התברר כי עזב את הארץ.

אציין כי גם אם היו מעוכבים יציאתם מהארץ של ליאור ועומרי, בסמוך לחקירות הראשונות בפרשייה, ספק אם הצווים היו עומדים בתוקף למשך תקופה ארוכה שעברה מאז החקירות ועד דרישתם לחקירה נוספת או עד למועד הגשת כתב האישום.

אוסיף, כי עיינתי בהודעתו של עומרי מיום 22.9.2011 (נספח ב' לתגובת המאשימה) והנני דוחה את טענת ההגנה כי כבר בהודעתו זו עלתה כוונתו לעזוב את הארץ. בהודעה הנ"ל צוין: " נולדתי בקנדה, הורי התגרשו, אבא שלי ששמו ויקטור הסתבך בגלל שהוא לא היה חוקי במדינה. הוא חזר לישראל. אני גרתי בקנדה. לפני 10 חודשים הגעתי לארץ, לא תכננתי להישאר, באתי לחודש וחצי אבל יצא שנשארתי כי לא רציתי לחזור לשגרת עבודה בקנדה...".
לפיכך לא זיהיתי קיומו של פגם שנפל בהליך העמדתו לדין של הנאשם 7 .

לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי נגרמה פגיעה בתחושת הצדק וההגינות. כמו כן, לא מצא תי כי נפל פגם בהתנהלות המאשימה או שהתנהגותה נגועה בזדון או בחוסר תום לב. כתב האישום הוגש נגד הנאשמים על פי חומר החקירה ולא משיקולים זרים אחרים.

לאור האמור לעיל, הנני דוחה את בקשות הנאשמים וקובעת כי על הנאשמים להשיב לכתב האישום.

קובעת להקראה ליום 17.3.20 בשעה 08:30.
הנאשמים מוזהרים בחובת התייצבות.

ניתנה היום, י"ח שבט תש"פ, 13 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.