הדפסה

בית משפט השלום בנתניה ת"א 59602-02-16

מספר בקשה:23
לפני
כבוד ה שופט אלי ברנד

התובעת
חנה עטר

נגד

הנתבע
מושל שמריהו בן אהרון

ב"כ התובעת: עו"ד ציונה גולן
ב"כ הנתבע: עו"ד אילן בומבך
החלטה

לפני טיעוני הצדדים בסוגית ההוצאות בהליך זה , כאשר כל צד טוען כי יש לחי יב את משנהו בהוצאות ריאליות בגין הליך זה במסגרתו ניתן כבר פסק דין לגוף המחלוקות .
ברקע הדברים, מדובר בתביעה שהגישה התובעת לפינוי הנתבע מנכס שהיא משכירה לו בתנאי דיירות מוגנת.
התובעת הגישה בעבר תביעת פינוי נגד הנתבע בבית משפט זה ( ת"א (נתניה) 1834/09, להלן: "ההליך הקודם") אשר נדחתה ובמסגרת ערעור שהגישה על פסק הדין (ע"א (מחוזי מרכז) 20706-10-13) פסק לזכותה בית המשפט על דרך הפשרה פיצוי בסך 50,000 ₪ אך לא שינה את התוצאה בנושא הפינוי ואף בהסכמת הצדדים נקבע כי – "לא יהיו טענות ותביעות הדדיות של הצדדים בגין האירועים נושא ההליכים דלמטה" (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון בערעור שורות 5-4).
בהליך שלפני עלו טענות אשר קיימת קרב ה בינן לבין הטענות שנדונו כבר בהליך הקודם וכבר בראשית ההליך עתר הנתבע לסילוק התובענה על הסף בשל מעשה בית דין, בשל היות התביעה קנטרנית ובהעדר יריבות לגבי חלק מעילות התביעה.
לאחר עיון בטיעוני הצדדים ונוכח ההלכות ביחס לסילוק על הסף, המורות כי מדובר בסעד שינתן במקרים חריגים בלבד, דחיתי את הבקשה אך הבהרתי בהחלט ה מיום 5.7.16 את הקשיים הלא מבוטלים העומדים בפני התובעת בתביעתה ואף ציינתי במפורש כי –
" ... ייתכן שניתן לקבל את הטענה כי הגם שמדובר בהתנהגות זהה (לזו אשר נדונה בהליך הקודם – א.ב.) עדיין קיים אי תשלום חדש בדרך זו ואולי ניתן להותיר, אף אם כהר התלוי בשערה, גם עילת תביעה זו על כנה ולא לסלקה על הסף.
אעיר כבר עתה כי אין ספק כי עילת תביעה הנותרת על כנה עשויה לאפשר לצד לזכות לסעד בעטיה אולם בה בעת עמידה עקשנית על עילות תביעה שבסיסן הרעוע ידוע מלכתחילה עשויה להזקף לחובת צד בבחינת אופן ניהול ההליך על ידו לצורך פסיקת ההוצאות בתום ההליך."
בהמשך עתר הנתבע לחיוב התובעת בהפקדת ערובה בקופת בית המשפט על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, בקשה אשר התובעת מכנה בסיכומיה "בקשה קנטרנית מאין כמוה", אולם בקשה זו התקבלה ובהחלטתי מיום 16.2.17 הוריתי לתובעת להפקיד בקופת בית המשפט 10,000 ₪.
באותה החלטה, לאחר שציטטתי גם מהחלטתי הנזכרת לעיל, הוספתי והבהרתי כי –
"לאור דברי האמורים, אשר ב"כ המבקש ציטט בהדגשה בבקשתו זו, נהיר כי עמדתי הינה כי מדובר בתביעה אשר סיכוייה אינם מן המשופרים, הגם שאין מדובר במידה כה ניכרת של קלישות המצדיקה סילוק על הסף לאור ההלכות בענין זה וחומרת הסנקציה של סילוק על הסף."
לכך הוספתי באותה החלטה –
"... אציין גם כי בין הצדדים התנהל כבר הליך במסגרתו תבעה המשיבה את המבקש בגין עילות קרובות לעילות המבססות את התובענה דכאן ותביעתה נדחתה ואף ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה."
בהקשר זה ראוי להבהיר כי גם אם נפסק במסגרת הערעור פיצוי כספי כלשהו לזכות התובעת על דרך הפשרה לא היה בכך משום שינוי מקביעות בית משפט זה (כב' השופטת קיציס) בהליך הקודם לענין סעד הפינוי ומשמעותן ביחס לסיכויי הליך זה, וראו הציטוט המובא לעיל מהסכמת הצדדים.
על אף האמור, עמדה התובעת על ניהול ההליך ובמסגרתו נוהלו הליכים מקדמיים, לרבות שתי הבקשות שהזכרתי לעיל, התקיימו שתי ישיבות קדם משפט , הוגשו תצהירי עדות ראשית ותיקי מוצגים המחזיקים מאות עמודים והחל שלב ההוכחות , אשר לדאבוני נ אלצתי לקטוע בשל התנהלות הצדדים במהלך החקירה והקושי לקיימו וקבע תי למועד נוסף בהקלטה.
במועד האמור לא נשמעו בסופו של דבר ההוכחות ולאחר דיון מחוץ לפרוטוקול הגיעו הצדדים לכלל הסכמה אשר קבלה תוקף של פסק דין ונותרה להכרעה רק סוגית ההוצאות.
בהקשר זה חשוב להדגיש כי התוצאה עליה הסכימו הצדדים עלתה בעיקרה בהמלצתי כבר בשלבים מוקדמים יותר של ההליך וניתן היה ליישב מחלוקת זו מוקדם יותר, תוך חסכון בזמן, אנרגיה והוצאות של שני הצדדים ו כן כי ההסכמה אינה כוללת קבלה של טענות התביעה, גם במישור העקרוני .
לאור האמור ונוכח התוצאה סבורני כי יש מקום להשית על התובעת חיוב בהוצאות לזכות הנתבע.
עתה באה העת להכריע בסוגית סכום ההוצאות.
תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי –
"בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון."
לצד הוראות תקנה זו והתיאור שתארתי לעיל, חשוב לזכור גם כי לו היתה התובעת ממשיכה לעמוד על ניהול ההליך היה הדבר גורר השלמה של ישיבת הוכחות ארוכה, הגשת סיכומים מטעם שני הצדדים ומתן פסק דין מנומק במספר סוגיות שהיו מצריכות התייחסות, באופן שהיה גוזל זמן ומשאבים ניכרים נוספים הן מן הצדדים והן מבית המשפט.
בכך שפרשה זו הסתיימה בהסכמה נחסכו מן הצדדים כל השלבים האמורים.
לצד זאת אין ניתן להתעלם גם מן העובדה ש בה בעת יכול היה גם הנתבע לייתר לפחות חלק ניכר מן ההתדיינות – שלא לומר את כולה – לו היה מחליף את השיקים ששלח אל התובעת בשיקים אישיים שלו, אולם הלה נמנע במודע מעשות זאת.
בית המשפט העליון התייחס במקרים רבים למדיניות של עידוד הסכמי פשרה, וכך למשל נקבע בבר"מ 8689/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ' מבני תעשיה בע"מ (4.5.2015, פסקה 16) –
"בית משפט זה עמד לא פעם על יתרונותיהם של הסדרי פשרה ועל החשיבות שבעידודם, הן למערכת המשפטית הן לציבור כולו ( ראו למשל ע"א 4340/06 לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 30 (21.4.2010); עניין אבנר איגוד לביטוח, בעמ' 60; ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא, פ"ד מג(1) 714, 719 (1989); ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב(1) 446, 480-477 (1988); ע"א 624/80 אמארה נ' נמני, פ"ד לז(2) 606, 614 (1983)). הסדר הפשרה הוא אמצעי ליישוב סכסוך בין צדדים בתנאים שאותם רואים הצדדים כהוגנים, והוא כולל, לרוב ומטבע הדברים, ויתורים הדדיים של כל צד על חלק מטענותיו. ככל הסכם, הסדר הפשרה יוצר איזון בחלוקת הסיכונים והסיכויים בין הצדדים להסכם. הסיכון יכול שיתייחס למצב עובדתי שנוי במחלוקת, לפרשנותו המשפטית ולהתפתחויות עתידיות. בפשרה שנוצרת אגב הליך משפטי יש אפוא משום " קניית סיכון" או " קניית דין", וזאת על רקע מודעותם של הצדדים לכך שבהליך משפטי טמונה לעיתים קרובות אי ודאות עובדתית או משפטית ( ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 590 (1997); ע"א 4481/90 אהרן נ' ג. פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ, פ"ד מז(3) 427, 437 (1993); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 736 (1992)). "
בעקבות יתרונות אלה חזרה הפסיקה וקבעה שוב ושוב כי המטרה המוצהרת של עידוד פשרות יכולה לבא לידי ביטוי גם בסוגית פסיקת ההוצאות (ראו למשל בע"מ 6832/15 פלוני נ' פלוני (4.1.2016), בג"ץ 6490/04 נאדר מוחמד עלי צביח נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נט(3) 742 (12.1.2005) ועוד ועוד).
לאחר שהבאתי התייחסות עקרונית לסוגית פסיקת ההוצאות במקרים מסוג זה אתייחס אל הנטען במקרה שלפני.
יש לזכור כי פתוחה לכל צד להליך משפטי הזכות לבחור את ייצוגו המשפטי ולבחו ר את הסכום שהוא מוכן להשקיע בייצוג שכזה וככל שחפץ ויכול הוא לשכור ייצוג יקר זכותו לעשות כן .
השאלה הנשאלת היא האם כל סכום שיוציא צד בעבור ייצוגו שומה על הצד שהפסיד או שגרם לניהול ההליך או התארכותו לשלם ובהתאם יש לפסוק הוצאות .
התשובה לשאלה זו שלילית, כפי שגם בפיצוי נזיקי אין בית המשפט מטיל על מזיק כל סכום שבחר ניזוק להוציא לשם שיקום נזקיו אלא רק את עלות שיקום הנזק באמצעים סבירים ובשים לב לחובת הקטנת הנזק .
סכום ההוצאות ושכר טרחת עוה"ד לו עתר הנתבע הוא 218,696.68 ₪, ואף בגוף הסכם שכר הטרחה אשר הוגש לעיוני הובהר לנתבע (בסעיף 4) כי – "שכר הטרחה עלול להיות יקר מאוד" .
מובן כי מדובר בהבהרה ראויה במסגרת היחסים שבין פרקליט ללקוחו, על מנת שלקוח לא ימצא עצמו עומד לפתע בפני חיוב גבוה של ציפה לו, אולם ברי כי הדברים מצביעים על כך שאין מדובר בשכר הטרחה המצוי בטווח הממוצע או המקובל בגין הליך שכזה. ושוב, כפי שכבר צויין לעיל – זכותם של פרקליט ולקוחותיו בהתקשרות וולונטרית שכזאת להסכים גם על תנאים החורגים מן המקובל , אולם ספק אם יש להטיל את מלוא משמעותה של הסכמה שכזו על הצד שכנגד.
בהקשר זה הפנה ב"כ הנתבע בטיעוניו אל פסיקת בתי המשפט ואל נוהל נשיא בית המשפט העליון בענין פסיקת שכ"ט עו"ד, ויש לשים לב היטב ולדייק בלשון הקביעות אליהן הפנה.
בע"א 27/81 מודול חברה להנדסה מכנית בע"מ נ' אימקו הנדסה תעשייתית וימית בע"מ (פ"ד לז(1) 211, 213 (3.2.1983), אשר הוא המקור ממנו ציטט בית המשפט העליון בפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ הנתבע בסעיף 10 לטיעוניו, קבע בית המשפט העליון כדלקמן (ההדגשה שלי) –
"אין ספק, שבעבר השתרשו, במקרים מסוימים, נהגים לפסוק לבעלי דין רק חלק קטן מן השכר שאלו שילמו לפרקליטיהם, ויצא בעל הדין שזכה בדין נפסד. סבור אני, שהגיעה השעה להשתחרר מנהגים אלה, ושיש לפסוק לבעלי הדין שזכו בדינם את השכר הראוי להם בהתחשב בכל הנסיבות , גם אם במקרים מסוימים הוא עולה על התעריף המינימאלי."
גם בפסקי דין נוספים העוסקים בסוגיה זו, אלה שאליהם הפנה ב"כ הנתבע כמו גם כאלה אליהם לא הפנה, נוקטים בתי המשפט בלשון של הוצאות ראויות או ריאליות אך לא בהכרח כל סכום שסוכם בין צד לבין פרקליטו.
אף נוהל נשיא בית המשפט העליון אליו הפנה ב"כ הנתבע קובע כי בית המשפט רשאי להביא בחשבון הסכם שכ"ט בכתב, אך אין מדובר בציווי – כזה ראה וקדש.
אני סבור כי בשים לב לשקלול הכולל של האמור לעיל אין מקום לפסיקת הסכום המבוקש על ידי הנתבע במלואו, אשר ספק אם היה נפסק אף לו ה תנהל ההליך עד תומו.
לאחר ששקלתי את מכלול האמור אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪.
המזכירות תעביר את סכום הפקדון אל הנתבע באמצעות ב"כ והיתרה תשולם ישירות על ידי התובעת.

ניתנה היום, י"ג כסלו תשע"ט, 21 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.