הדפסה

בית משפט השלום בנתניה ת"א 55577-11-14

בפני
כבוד ה שופטת סמדר קולנדר-אברמוביץ

התובעים

1.חני כהן
2.אלון אלול
ע"י עו"ד אייזק

נגד

הנתבעים

1.מוקד עצמון אבטחה בע"מ
2.עצמון איון
ע"י עו"ד תובל

פסק-דין

1. מבוא:
תביעה כספית על סך 738,277 ₪ שהוגשה על ידי התובעים כהן חן ואלון אלול בגין נזק שנגרם להם בהמשך לאירוע פריצה שהתרחש בבית עסק העוסק במערכות הגברה ותאורה וכן ושיווק מערכות די.וי די וקולנוע, אשר בבעלותם במושב אודים. התביעה הוגשה כנגד עצמון אבטחה בע"מ וכנגד איון עצמון בעלי החברה אשר עימה התקשרו התובעים למתן שירותי שירה ומוקד.

2. טענות התובעים:
התובעים פועלים בעסק במושב רשפון הנקרא DVDZONE בשותפות מלאה כאשר כל אחד מהם הינו עוסק מורשה. התובעים התקשרו עם הנתבעת שהינה חברת שמירה ושירותי מוקד בהסכם מיום 4.11.11 שהינו הצטרפות לשירותיה. (ההסכם צורף כנספח א' לכתב התביעה).
הנתבעת התקינה מערכת אזעקה בבית העסק שברשותם כאשר המערכת תוכננה ומתוחזקת על ידי הנתבעת. המערכת מחוברת בתקשורת קווית לחברת האבטחה של הנתבעת כאשר לסייר מטעם הנתבעת יש מפתח על מנת שהוא יוכל להכנס לביצוע בדיקה פנימית במתחם.
ביום 26.6.13 בשעות הלילה ארעה פריצה בבית העסק. המלאי שהיה בבית העסק על פי דוחות מנהלי החשבונות מגיע לסך של 644,941 ₪ על הנתבעת מוטלת מלוא האחריות לפיצוי מכח עילת הרשלנות. כן הפרה הנתבעת ההסכם שבין הצדדים ואף פעלה בניגוד לדיון.
הנתבע מס' 2 הינו בעל השליטה בנתבעת עשה שימוש לרעה באישיותה הנפרדת של החברה ועל כן אף עליו מוטל נטל התשלום. התביעה הוגשה הן בגין אובדן המלאי והן בגין עלויות חוות הדעת, עלויות תיקון מערכת האזעקה, עלויות תיקון נזקי המבנה וכן הפסדי הכנסות, עלויות מימון והשבתת עובדים – סך כולל של
738,277 ₪.

3. טענות הנתבעים:
ראשית טענה הנתבעת להתיישנות התביעה כנגדה בהתאם להסכם שבין הצדדים. עוד טענה שבהתאם להסכם אינה אחראית שכן ההסכם קבע שאינה בגדר שומר שכר ועל כן אינה אחראית במקרה של גניבה. עוד טענה שקיים סכום פיצוי מוסכם בהתאם להסכם המגיע לתשלום עבור שלושה חודשים אחרונים כפול 60. לגופו של ענין טענה הנתבעת שלא היתה כל רשלנות מבחינתה באירוע. מערכת האזעקה פעלה כנדרש, סיירים הגיעו למקום ולא הבחינו בכל דבר חשוד. כאשר חובר בית העסק הרכוש והציוד שהיו בו לא היו כה רגישים ויקרי ערך רק לאחר מכן נוסף ציוד. התובעים הם שבחרו להגן על בית העסק במיגון חסר שכן הוצעה להם הצעה להתקנת גלאים אולם הם בחרו משיקוליהם שלא להתקין.
הנתבע טען שאין כל מקום להרים המסך ולתבוע אישית אותו כבעל מניות בנתבעת.

4. טענות מקדמיות:
התיישנות:
מאחר והנתבעת טענה להתיישנות התביעה לאור הסעיף בהסכם שבין הצדדים, אשר לטענתה מביא לכך שהתביעה התיישנה, אזי הגישו הצדדים סיכום טענותיהם בענין במהלך ניהול התביעה. בהחלטתי מיום 16.11.15 קבעתי שקיצור תקופת ההתיישנות, כמצויין בהסכם שבין הצדדים אינו עומד בדרישות סעיף 19 לחוק ההתיישנות, ומשכך יש מקום לדחות הבקשה ולא חלה כל התיישנות בתביעה זו.

5. העדר עילת תביעה:
הנתבעת טענה שאין כל עילת תביעה כנגדה לאור סעיף 16 להסכם שבין הצדדים הקובע שחוק השומרים לא יחול ביחסים שבין הצדדים.
איני סבורה שיש מקום לקבל הטענה.
הנתבעת היא שערכה ההסכם. ההסכם הינו למתן שירותי מנוי מוקד אבטחה בהמשך למערכת אזעקה הקיימת בבית עסק.
מדוע קיימת מערכת אזעקה וניתנים שירותי מנוי מוקד אם לא למנוע גניבה? אם הנתבעת אינה חבה בכל אחריות שהיא במקרה של גניבה אז מתי כן תחויב?

עילת התביעה הינה רשלנות הנתבעת וכן הפרת ההסכם שבין הצדדים ועל כן ברור הוא שהנתבעת אשר סיפקה השירותים היא האחראית במצב בו התרשלה ו/או הפרה ההסכם קיימת עילת תביעה כנגדה.
זאת ועוד, אם הנתבעת סברה שבכל מקרה של גניבה הינה פטורה מתשלום היה הדבר צריך להיות רשום וברור בהסכם, כאשר היה על הצדדים לקבוע שהנתבעת אינה אחראית אף אם התרשלה או פעלה שלא בהתאם להסכם, וכאשר לא צוין כך למדה אני שברור הוא שהנתבעת תהא חבה בפיצוי התובעים במקום בו התרשלה ו/או פעלה בניגוד להסכם.

6. ההליכים בבית המשפט:
מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית על ידם. כן ביקשו לזמן התובעים את המומחים רו"ח גרינפלד שלמה ויועץ המס אלי גמליאל באשר לנזק שנגרם לתובעים בהמשך לאירוע הגניבה. עוד ביקשו לזמן את המומחה מר שבתי עזר שנתן חוות דעת מטעמם באשר למערכת שהותקנה בבית העסק, ואת מר דניאל אבר'גיל עובד הנתבעת ליום התקנת המערכות אשר תחזק מערכת האזעקה.

הנתבעים הגישו תצהיר עדות ראשית מטעם נתבע מס' 2, וכן מטעם איון אורן, עובד המוקד, ואיש המכירות ניר קוטיגרו. כן הגישו חוות דעת מומחה מטעם מר דוד פריינטה.
7. השאלה הראשונה העומדת לדיון הינה האם פעלה הנתבעת ברשלנות.

8. אירוע הפריצה:
מעדות התובע עלה שמתגורר מאחורי מבנה העסק. כאשר ישן הופעלה מערכת האזעקה בביתו הוא התעורר אולם לא ראה דבר. במצלמת הבית הפונה לחצר ראה משהו חשוד בעצים. על כן טלפן לנתבעת בשעה 3.41 וביקש שסייר יגיע למקום. (ראה עמ' 18 שורות 6-9).
בתחקור הפריצה ניתן לראות ממצלמות אבטחה של בית עסק שכן. משעה 1.28 ועד שעה 1.45 נצפים מספר אלמונים בחצר העסק המשותפת עם בית העסק של התובעים. בשעה 2.15 נצפים שוב אלמונים.
בשעה 2.23 מגיעה ניידת סיור של מוקדן "סקאן" וכן ניידת סיור של הנתבעת. בשעה 2.34 עוזבים הסיירים.
בשעה 2.40 נצפים אלמונים יוצאים עם סחורות וציוד מבית העסק של התובע,
בשעה 4.06 מגיעה משאית למתחם ומתחילה את פעולת ההעמסה עד לעזיבה בשעה 4.27.

9. המומחה מטעם התובעים מר עזר קבע בחוות דעתו שהיו אמורות להרשם קריאות אזעקה מרגע חדירת הפורצים למבנה ועד לרגע החבלה במערכת האזעקה.
מאחר ולא נחשפו דוחות המוקד האלחוטיים וכי המשדר האלחוטי נלקח מהאתר ומאחר ולטענת הנתבעת לא נרשמו קריאות אזעקה במועד אזי המשדר ככל הנראה היה לקוי עוד קודם לאירוע.
גרסה זו לא הוכחה כלל ועיקר ועל כן איני יכולה לקבלה.

עוד קובע המומחה שתיבת הצופר לא היתה מוגנת במפסק הגנה פתיחה, כפי שנדרש, כאשר אם היתה מוגנת אז עצם העקירה היתה אמורה להוציא קריאה מיידית במידה והתיבה מחובר ת (ראה עמ' 10 שורות 10-11).

הנתבעת ניסתה להוכיח קודם חיבלו בתדר האלחוטי ועל כן הצופר לא עבד ואין כל משמעות למפסק, אולם בחינת הראיות מוכיחה שקודם חובל הצופר ורק לאחר מכן המערכת האלחוטית הקיימת בתוך המבנה (ראה עמ' 10 שורות 17-18).
כך שיחזור מערכת הצילום מלמד שהצופר חובל בשעה 1.37 ורק לאחר מכן יש תנועת פורצים במבנה.

מעדות מר דניאל אברג'יל עלה שהנתבעת לא נהגה לחבר כדבר שבשיגרה מפסקי הגנת צופר.
לא קיבלתי כל הסבר מספק מהנתבעת מדוע לאו חובר מפסק הגנת הצופר ומשכך סבורני שהנתבעת פעלה ברשלנות ולא כפי שמצפים אנו מבעל מקצוע מקצועי העוסק בהגנות לבתי עסק, כאשר לא עשתה כן שכן אם היה מחובר המפסק, כנדרש, אזי ברגע שחובל הצופר היתה מתקבלת התראה על כך במוקד הנתבעת, בשעה מוקדמת אשר היתה מאפשרת גילוי הפריצה טרם הוצאת הרכוש.

10. קימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים באשר לשעה בה התקשר התובע למוקד הנתבעת. התובע שב והעיד בשעה 3.41 פעלה מערכת האזעקה בבית התובע הגר בסמיכות. התובע זיהה דבר חשוד בעצים וביקש שישלחו סייר. בהתאם למצלמות בית העסק לא הגיע סייר. אם היה מגיע היה מבחין בפורצים והאירוע היה נמנע. התובע הציג את צילום מסך הטלפון שלו ממנו נלמד שאכן השיחה בוצעה בשעה זו.

11. לגירסת הנתבעת שיחת הטלפון שניהל התובע למוקד דרך שיחת ועידה היתה בשעה 2.20.
סייר הגיע למקום בשעה 2.20 ולא הבחין בכל דבר חשוד. המתין במקום 15 דקות. כן היה במקום סייר של חברת סקאן שבדק עסק סמוך. משכך קיימה הנתבעת חובתה.
הנתבעת המציאה מסמך המוקד הטלפוני לפיו בוצעה שיחה בשעה זו.
עם זאת קיים צילום מסך הטלפון של התובע בזמן אמת ממנו עולה באופן ברור שהשיחה התקיימה בשעה 3.41. אף עדותו הברורה של התובע בענין זה מחזקת מסקנתי שהשיחה בוצעה בשעה זו ולא שעה קודם לכן.
ענין נוסף הינה העובדה שבתצהיר העדות הראשית הצהיר מר עצמון שבשעה 3.40 התקבלה קריאה במוקד ובקשה מאחד התובעים לגבי אורות בחצר. המוקדן הסביר שאלה סיירים הבודקים עסק סמוך. בכל מקרה נשלח סייר אשר ביצע סריקה ולא מצא דבר.
הנתבע ניסה להסביר שרק לאחר שקיבל המסמך מהמוקד גילה השעה האמיתית בה בוצעה השיחה למוקד על ידי התובע.
לא ברור מדוע לא היו מסמכים אלה בידי הנתבעים קודם לכן, כאשר המוקד הינו מוקד הנתבעת וניתן היה לבחון טענות אלה קודם להגשת תצהירי הנתבעת.
נקודה נוספת הינה העובדה שבשעה 2.20 בהתאם לניתוח מצלמות בבית העסק השכן בשם "גאיה" לא נצפים כל פורצים אלא חמש דקות קודם לכן. אם זאת משעה 2.40 ובהמשך ועד לשעה 4.06 נצפים האלמונים היוצאים עם סחורות ויוצרים מערום גדול של סחורות שמוצאות מבית העסק של התובעים. מכאן שסביר שהתובע אכן ראה פעילות חשודה בשעה 3.40 עת התעורר ועל כן התקשר למוקד, כאשר בשעה 2.20 לא היתה כל פעילת חשודה אותה יכול היה לראות.

12. הנתבעת הגישה כתמיכה בטענותיה את חוות דעת המומחה פריינטה דוד . מומחה זה קבע בחוות דעתו שאם התובעים היו מאשרים להתקין את מערכת האזעקה כפי שהנתבעת הציעה הפריצה היתה נמנעת. בדיקת ההיסטוריה של המערכת מלמדת שהמערכת פעלה כראוי עד מועד הפריצה. בשעה 23.01 היתה פתיחה של המערכת אשר נותר פתוחה עד מועד הפריצה ועל כן לא היתה נשלחת כל התראת אזעקה למוקד הבקרה מאחר והמערכת היתה מנוטרלת.

בבית המשפט הוברר שלמומחה זה אין כל הכשרה לימודית בתחום האבטחה כן הוברר שמעולם לא נתן חוות דעת לבית המשפט (ראה עמ' 26 שורות 14-17).
מעדותו עלה שכל העובדות נמסרו לו מפי איוון עצמון, נתבע מס' 2 בעצמו.
כך עלה מעדותו שכלל לא ביקר בבית העסק לבדוק את מידת האפשרות להתקנת גלאים והסתפק בשיחת טלפון עם הנתבע מס' 2 (ראה עמ' 28 שורות 6-7).
עוד כעולה מסיכומי התובעים, אם היה מבקר בבית העסק היה מגלה שמדובר במתחם בו מספר בתי עסקים כך שגלאים חיצוניים אינם ישימים ולא תתאפשר התקנתם. (ראה עמ' 15 שורות 10-11 ).
המומחה גם לא בדקת את המשדר האלחוטי שנלקח מהאתר, בטענה כי אין זה רלוונטי. (ראה עמ' 29 משורה 22).
מכלול עובדות אלה מביאות אותי למסקנה שלא אוכל ליתן אמון כלל בעדותו זו של המומחה.

בכל הנוגע למערכת עצמה, כעולה מהמסמכים המערכת נותרה פתוחה משעה 23.01, כך עלה מעדות התובע (ראה עמ' 18 שורות 21-22) אף מעדות המומחה מטעמו עלתה עובדה זו. אם כן כיצד ניתן לקבוע שלא היתה תקינה? לא קיבלתי לכך כל הסבר מספק מהנתבעת. אף המומחה מטעמה לא יכול היה לקבוע בבירור שהמערכת לא היתה תקינה.
בבית המשפט העיד שהמערכת היתה פתוחה (עמ' 30 שורות 7-8), הווה אומר נדרכה.

13. הנתבעת הביאה כתמיכה את מר ניר קוטיגורו שהתקין המערכת אצל התובעים. מעדותו עלה שאין כלו כן ניסיון והכשרה בתכנון מערכות מיגון ומשכך איני נותנת משקל רב לעדותו.

14. מכאן סבורני שהנתבעת התרשלה ולא פעלה כפי שמצפים אנו מבעל מקצוע מקצועי
העוסק בתחום האבטחה, כאשר כל המטרה הינה מניעת פריצות, כאשר לאחר שיחת הטלפון של התובע אליה בשעה 03:41 , לא שלחה כל סייר למקום. ברור הוא שסייר אשר היה מגיע בשעה 3.41 למקום, או בסמוך לשעה זו, היה רואה פעילות חשודה מחוץ לבית העסק שכן בשעות אלה הוציאו הפורצים את הסחורה מבית העסק ויצרו מערום בחוץ עד להגעת המשאית, ואז היה ניתן לגלות הפריצה בזמן אמת.

15. האם לתובעים יש אשם תורם בהתרחשות אירוע הפריצה?
לא הוכח כלל שהנתבעת הציעה לתובעים הצעה למיגון העסק אף בדרך של התקנת גלאים והתובעים בחרו משיקוליהם שלא לעשות כן. לא הוכח שהנתבעת הודיעה לתובעים שאם לא יעשו כן אזי למעשה המיגון אינו תקין, ואינו יעיל.

התובע העיד שמעולם לא הוצע לו מוקד רואה (ראה עמ' 16 שורות 15-16).
מומחה התובעים הסביר בחוות דעתו המשלימה שבמוקד רואה מוקדנית צופה במצלמות רק כאשר מתקבלת קריאה במוקד, ובמקרה הנדון לא התקבלה קריאה אלא התובע מיוזמתו הוא שראה באמצע הלילה תכונה חשודה, ועל כן אין כל משמעות למוקד רואה.
אף מומחה הנתבעת אישר שהמסך יעלה למוקדנית רק אם יש אזעקה (עמ' 28 שורות 10-11). הווה אומר לא הוכח כלל בפני שאם העסק של התובעים היה מחובר למוקד רואה היה נמנע אירוע הפריצה.

מכאן סבורני שלא הוכח כל אשם תורם של התובעים כפי שטענה הנתבעת.
16. הנתבעת טענה שעסקם של התובעים גדל במהלך השנים מבלי שהודיעו על השינוי לנתבעת כאשר בעד שנערך ההסכם בין הצדדים הציוד בעסק לא היה כה רב ובסכומים כה ניכרים.
מעדות התובע עלה שאומנם העסק גדל במהלך השנים אולם אותו הציוד היה במקום במהלך השנים. (ראה עמ' 15 שורות 17-18).
עדותו היתה ברורה ובית המשפט נותן בה אמון.

17. האם יש לחייב הנתבעת בנזק שנגרם לתובעים או בסך פיצוי כפי שנקבע בהסכם?
הנתבעת טענה לסך מקסימלי של פיצוי כפי שנקבע בסעיף 27 להסכם שבין הצדדים.
עוד טוענת בסיכומיה שהתובעים מנסים להתעשר על חשבון הנתבעת כאשר התשלום החודשי אותו שילמו עמד בסך של 89 ₪ ואילו תביעתם הינם לפיצוי בסכומים ניכרים.

הוראת הסעיף שבמהותה הינה הוראת פטור המשחררת את חברת השמירה מחבות בין מעשיה ומחדליה לרבות "רשלנות בלעדית" הינה הוראה בחוזה אחיד שנוסחה על ידי הנתבעת ועל כן יש לפרשה בצמצום. קריאת הסעיף מלמדת שהיא חלה כאשר החברה אכן מקיימת את הסכם כלשונו, אולם מקום שהנזק אירע עקב אי ביצוע ההסכם אזי ניתן לראות זאת כהפרת ההסכם. (ראה לענין זה ע"א 4525-08-07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' השמירה טכנולוגיות מיגון):

"בחינת לשון התניה לרקע הקשרה, מצביעה על כך שאין עסקינן בתנית פטור גורפת...עניין לנו בקביעת הגבלה על תקרת הפיצוי ולא במתן פטור מוחלט מאחריות. נוסף על כך, החוזה הוא חוזה מסחרי, לא חוזה צרכני. העסקה היא עסקה רצונית העוסקת בהקצאתם של סיכונים וככלל, בית המשפט אינו נוהג להתערב בהקצאה שכזו בחוזים מסחריים או ממתן את התערבותו בה. בפסיקה מצינו שתי הצדקות להתערבות בחוזה אחיד. האחת – יחסי כוחות בלתי שווים בין הספק לבין הלקוח; השנייה – פערי מידע עמוקים בין הספק לבין הלקוח .... יישום הצדקות אלה מוביל לכאורה למסקנה כי אין להתערב בתוכן תניית הגבלת הפיצוי...אולם ההצדקות האמורות אינן סוף פסוק. הן מתייחסות לשלב המשא והמתן לקראת כריתת החוזה ולשלב כריתת החוזה. שומה עלינו להמשיך ולבחון אם יש להתערב בתוכן התניה לאור התנהגות הצדדים בשלב ביצוע החוזה. הכלי המשפטי הראוי בנסיבות העניין הוא החלת עקרונות של מניעות, תום לב וצדק. כלי משפטי זה אינו מחייב קביעה כזו או אחרת לגבי היקף התפרסותה של תניית הפטור....".
הפסיקה יצרה אבחנה ברורה בין נסיבות השונות של כל מקרה בו נעשה שימשו בתנית הגבלת אחריות כך שחברות המספקות שירותי מוקדם לא תוכלנה להיתלות בתניה זו בכל עת ובכל מצב. ראה לענין זה ת"א (י-ם) 7/86 גילמור נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח'.

כפי שקבעתי לעיל הנתבעת התרשלה ברשלנות כפולה באירוע המתואר ועל כן למעשה הפרה ההסכם הפרה מהותית ויסודית. במצב זה יש לבחון את תנית הפטור במשנה זהירות ובאופן המצמצם תחולתה.
השאלה הינה האם בנסיבות הענין צודק ראוי וסביר להפעיל תניה זו. איני סבורה כך.
על כן ניתן לקבוע שההסכם בין הצדדים הופר ואין כל מקום לתחולת הסעיף.
אף עקרונות הצדק, המניעות ותום הלב מביאים למסקנה שיש לקבוע שההסכם הופר ואין כל מקום לתחולת סעיף זה אשר בעטיו לא יוכל לקוח לקבל מן המעוול ו/או המפר פיצוי כדי מלוא נזקו.

18. הנתבעים בסיכומיהם מפנים לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 11628/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מאגר ציוד למשרד ולמחשב בע"מ (פורסם בנבו, 27.12.07) וטוענים כי במקרה דומה הנדון שם קיבל בית המשפט את תניית הפטור.

בפסק הדין בעניין מנורה שצוין לעיל מתייחס בית המשפט לפסק דינו של בית המשפט העליון ומאבחן כי לשון הוראת ההסכם מלמדת שאין היא חלה אלא במקום שבו חברת השמירה אכן מקיימת את ההסכם, ועדיין מתרחש נזק. ואולם – מקום בו לא קיימה חברת השמירה את ההסכם, ולמעשה הפרה אותו – אין כל מקום להחיל את התניה המגבילה את אחריותה לנזק שנגרם.

כב' השופט יפרח (שהיה בעמדת מיעוט באותו עניין) סבר אף הוא כי אין תחולה לתניית הגבלת האחריות, אך נימוקו לכך היה שונה. לשיטתו, גם אם תניית הגבלת האחריות כשלעצמה היא סבירה, ההחלטה האם יש מקום להתערבות בתוכן התנייה תושפע גם מהתנהגות הצדדים בשלב ביצוע החוזה, כאשר ההתערבות תתאפשר באמצעות החלת עקרונות של מניעות, תום לב וצדק.

ממכלול פסקי הדין עם כן ניתן להגיע למסקנה כי יש לפרש את תניית הגבלת האחריות כך שכאשר היא נוגעת למקרים בהם ביצעה חברת השמירה את התחייבויותיה הבסיסיות על פי החוזה ובכל זאת נגרם נזק – תחול התניה, ואילו במקרים בהם התרשלה חברת השמירה ולמעשה הפרה את ההסכם הפרה יסודית – אין כל מקום לתחולת התניה שכן אין להניח כי כוונת התניה היתה לפטור את חברת השמירה מאחריות מלאה גם במקרים בהם לא פעלה בהתאם להסכם ולא מילאה את תפקידה.

19. זאת ועוד, הנתבעת אחראית אף מכח חוק השומרים כפי שיפורט להלן.

חוק השומרים תשכ"ז 1967 קובע:

2 (ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו.

5 (א) היה השומר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זכאי בעל הנכס לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה.

הנתבעת אשר קיבלה שכר מכח היותה שומרת במקום בית העסק אחראית בהתאם לחוק לנזקי התובעים.
מידת השליטה של הנתבעת בנכס היתה גבוהה, הן מבחינת מיקום בית העסק, שטחו, היכולת הגישה לעסק ובדיקתו וכאשר הנתבעת אף משמשת כמאבטחת הישוב בו נמצא העסק.
מכח נסיבות האירוע כפי שפורטו לעיל הכוללות התרשלות חמורה והפרה יסודית של ההסכם מצד הנתבעת אין כל מקום להגבלת חובת הפיצוי לנוסח הסעיף שכן הנתבעת פועלת למעשה בשלושה כובעים שונים- האחד שומר שכר במושב אודים, השני חברת שירותי מוקד בקרה וסיור האחראית בין השאר למתן התרעה ללקוחותיה מפני פריצה ושליחת סייר למקום, והשלישי מתקינת מערכות אזעקה והתראה.
ההסכם שנכרת בין התובעים לנתבעת הינו רלוונטי למקרה של מתן שירותי מוקד. אולם ההסדרים הקבועים בו אינם רלוונטים לצורך בחינת פועלה של הנתבעת כמתקינה ונותנת שירות תחזוקה.

20. הנתבעים בסיכומיהם מעלים טענה לפיה לאחר שנכרת הסכם ההתקשרות עימם שכרו התובעים שירותי טיפול במערכת האזעקה באמצעות אחרים. טענה זו לא נטענה בכתבי הטענות ועל כן הינה בגדר הרחבת חזית אסורה.
אף לגופו של ענין לא הוכחה טענה זו כלל ועיקר ואף אם היתה מוכחת לא ברור הקשר בגין שירותי הטיפול לרשלנות הנתבעת באירוע הגניבה כפי שפורט לעיל.

21. הנזק שנגרם לתובעים:
התובעים כך הוברר בפני פעלו כל אחד כעוסק מורשה נפרד. כל אחד מהם הגיש חוות דעת של מומחה מטעמו להוכחת המלאי שהיה אותה עת במקום. המומחים נחקרו בבית המשפט אולם חוות דעתם לא נסתרה. מכאן שיש לקבל האמור בחוות דעת אלה וכן חוות דעת המומחה.

באשר ליתר הנזקים- בסיכומיהם לא מפרטים כלל התובעים מדוע יש לחייב הנתבעים בסכומים בגין עלות תיקון המערכת, עלות נזקי מבנה, השבתת עובדים, הפסד הכנסות ועלויות מימון. בהעדר כל ראיות לכך וכאשר הסיכומים אינם מתייחסים כלל לנזקים אלה אין כל מקום לפסקם.

22. חיוב אישי של נתבע מס' 2:
התובעים טענו שיש לחייב נתבע מס' 2 בחבות אישית. הנתבעת הינה חברה בע"מ אשר ההתקשרות היתה עימה. לא הוכחה כל עילה להרמת מסך ההתאגדות. כן לא הוכחה כל התחייבות ו/או ערבות אישית של הנתבע לתובעים. זאת ועוד, הנתבע טען שאינו בעל מניות בנתבעת מס' 1. טענה זו לא הופרכה. משכך אין כל מקום לחיובו האישי של הנתבע.

23. סוף דבר:
על הנתבעת מס' 1 לשלם לתובע מס' 1 סך של 294,941 ₪ ולתובע מס' 2 סך של 350,000 ₪. כן תשלם הנתבעת עלויות חוות הדעת בסך 8250 ₪ לתובעים. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. עוד תשלם אגרת בית המשפט כפי ששולמה וכן שכ"ט עו"ד לשני התובעים גם יחד בסך 30,000 ₪.

ניתן היום, י"א אב תשע"ו, 15 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.