הדפסה

בית משפט השלום בנתניה ת"א 47862-06-17

בפני
כבוד ה שופט נועם רף

התובעות

  1. קרן בי. די. החזקות בע"מ
  2. יאלו פתח לשלמות בע"מ

נגד

הנתבעים

  1. א. ברכאל בע"מ
  2. ינאי שיינפלד

פסק דין

כללי:

המחלוקת שבפני הינה האם התובעות , ש השקיעו כספים במיזם, זכאיות להחזר הכספים בניכוי הוצאות וזאת בשל התנהלות הנתבעים ומשך הזמן הקצר בו היה קיים המיזם. ככל שכך הדבר, האם יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות בנוגע לנתבע 2.

ביום 18.04.2021 התנהל דיון הוכחות. במעמד זה נשמעו עדי התובעות : הגב' גלית קרן ומר
מוטי קרן. מטעם הנתבעים העידו מר ינאי שיינפלד, מר אלי תורג'מן ומר אייל אמיר. כמו כן, לבקשת הנתבעים זומן לעדות המומחה מטעמו של ביהמ"ש, עורך דין ורואה החשבון מר שמשון מרון.

הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

טענות התובעות:

התובעת 1 הינה חברה שבבעלות ה"ה קרן ומוטי קרן בחלקים שווים (להלן: " קרן" ו "מוטי").

מר אייל אמיר (להלן: "אייל") ביצע עבודה פרטי ת של התקנת חלונות עבור משפחת קרן וכתוצאה מכך היתה ההכרות בת מספר שנים בין הצדדים.

בשנת 2016 נפגשו מוטי ואייל. במסגרת הפגישה עלה הרעיון של שיתוף פעולה עסקי באופן שמוטי, באמצעות התובעת 1 , יהיה המשקיע ואייל יהיה אחראי על החלק המקצועי.

לאחר מספר פגישות ניסו השניים להגיע להסכמה לגבי שיתוף פעולה ואף גיבשו תוכנית עבודה, כאמור בנספח 1/א לכתב התביעה.

מאחר ואייל היה דאז בהליכי פשיטת רגל והליך זה לא הסתיים כציפיית הצדדים, ההתקשרות עימו לא יצאה לפועל.

אייל היה עובד של הנתבעת 1 והוא הציג את מוטי לנתבע 2 (הבעלים של הנתבעת 1 - להלן: "ינאי").

בהחלטה משותפת של מוטי וינאי הוחלט כי הפעילות של הנתבעת 1, בה הועסק אייל, בתחום הברזל והזכוכית תועבר לחברה חדשה שתוקם החל מתחילת שנת 2017 - התובעת 2 (להלן: " המיזם").

החל מיום 31.10.2016, התובעת 1 העבירה כספים לנתבעת 1 על מנת לממן את הפעילות שעתידה היתה לעבור לתובעת 2.

בתחילת חודש ינואר 2017, עברה הפעילות מהנתבעת 1 לתובעת 2.

עד ליום 09.02.2017, התנהלה הפעילות לכאורה על פי המוסכם בין הצדדים.

משלב זה הובהר לתובעות כי תשלומי הלקוחות היו נמוכים בצורה משמעותית בהשוואה לתוכנית הגבייה שהוצגה למוטי וחלק מהסכומים שולמו במזומן ויכול ועברו ישירות לכיסו הפרטי של הנתבע 2.

ביום 12.02.2017 ומבלי שניתנה על כך כל הודעה מראש, נודע למוטי שהנתבע 2 נתן הוראה שלא להעביר את כספי הלקוחות לחשבון התובעת 2.

לאחר מכן ובמהלך חודש פברואר 2017, החזירה הנתבעת 1 את כל הפעילות של התובעת 2 לידיה, מבלי שהוחזרו כספים כלשהם לידי התובעות.

לטענת התובעות, התנהלות הנתבעים נעשתה בחוסר תום לב ומתוך כוונה למרמה וגזל, הצגת מצג שווא, עשיית עושר שלא במשפט והתנהלות בחוסר תום לב. התובעות השקיעו כספים רבים לטובת המיזם ותשלום חובות של הנתבעת 1 ולאחר פרק זמן קצר ביותר והעברת הכספים, משכו הנתבעים את ידם מההתקשרות והחזירו לידם את כל הפעילות במיזם, לרבות רווחים עתידיים.

טענות הנתבעים:

לטענת הנתבעים התובעות חפצו להפעיל עסק רווחי , מבלי לרכוש את העסק על כל חובותיו ומבלי לשלם עבורו.

הנתבעת 1 הסכימה להעסיק את אייל תוך שהיא משתפת אותו בכלל עסקיה.

הנתבעים הבהירו לאייל כי בכל עת בה ימצא יזם שיסכים להשקיע בעסק ולמנפו, ישמחו להעביר אליו את כלל הפעילות העסקית, כולל כל המחויבויות הממוניות והכספיות של הנתבעים כלפי לקוחות, ספקים, עובדים, קבלני משנה ובנקים.

מעולם לא נקשרו יחסים חוזיים בין התובעות לנתבעים ולא נכרת כל חוזה בין הצדדים.

ההתקשרות החוזית היתה בין התובעות לבין אייל בלבד.

דא עקא, לא ניתן היה להתקשר חוזית עם אייל מאחר והיה פושט רגל.

הנתבעים אכן ליוו את מהלכי העברת הפעילות העסקית מהנתבעת 1 לתובעת 2, כפי שסוכם בין מוטי לבין אייל.

מוטי הציע להעביר מימון ניכר לצורך הפעלת המיזם ופיתוחו.

לא היתה כל מניעה להעברת העסק לצורך הפעלתו ע"י התובעות או מוטי, כל עוד ההתחייבויות של הנתבעת 1 תועברנה אליהם.

משנודע לנתבעים על ידי המנכ"ל שמונה על ידי התובעות, מר אלי תורג'מן (להלן: "אלי") ועל ידי אייל כי התובעות ומוטי אינם מוכנים להשקיע עוד כספים במיזם, הנתבעים נאלצו להמשיך להפעיל את העסק בכוחות עצמם.

על מנת שלא לפגוע בהתחייבויות הנתבעים כלפי צדדים שלישיים (כדוגמת לקוחות, ספקים, עובדים, קבלני משנה וכדומה) החזירה לעצמה הנתבעת 1 את הפעילות במיזם בהמשך שיתוף פעולה עם אייל ואלי.

הנתבע לא נטל לעצמו כל כספים ואין כל יריבות בינו לבין התובעות.

כל הוצאת כספים במהלך תקופת ההתקשרות אושרה על ידי אלי, שהיה המנכ"ל מטעם התובעות.

השאלות שבמחלוקת:

להלן השאלות אליהן אתייחס בפסק הדין:

האם הייתה התקשרות מחייבת בין הצדדים.

האם הודעת התובעת על הפסקת העברת הכספים למיזם הייתה מוצדקת .

האם התנהלות הנתבעים הייתה בתום לב.

האם התובעות זכאיות להחזר כספי. ככל שכך הדבר, שיעורו.

האם יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות כלפי הנתבע 2 .

דיון והכרעה:

בפני התקשרות בין הצדדים שהחלה בחודש אוקטובר 2016 והסתיימה בחודש פברואר 2017.

התקשרות זו החלה על רקע היכרות בת מספר שנים בין משפחת קרן לבין אייל.

עיסוקו של אייל הינו בתחום הברזל והאלומיניום ויצירת חלונות ועבודות דומות.

במהלך שנת 2016 נוצר קשר בין אייל למוטי בו הועלתה הצעה של שיתוף פעולה בין השניים.

מוטי ואייל אף גיבשו את העקרונות להתקשרות בין הצדדים, בדרך של הקמת חברה חדשה בה הבעלות תחולק באופן שלאייל יהיה 75% בעלות ולמוטי 25% בעלות. כמו כן, אייל ומוטי יתוגמלו כספית וסוכם שימונה מנכ"ל לחברה החדשה (ר' נספח 1 א לכתב התביעה).

מאחר ואייל היה דאז בהליכי פשיטת רגל והליכים אלו לא הסתיימו כציפיית הצדדים , ההסכם בין מוטי לאייל, שאוזכר לעיל, לא יצא לפועל.

מאחר ואייל היה עובד של הנתבעת 1, נוצר קשר באמצעותו בין מוטי לבין ינאי.

ההתקשרות בין התובעת 1 ומוטי לנתבעים:

לטענת הנתבעים אין כל יריבות בינם לבין התובעות. כבר בפתח הדברים אציין שאיני מקבל טענה זו.

ראשית, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שנוצר חיבור בין מוטי לבין ינאי באמצעות אייל.

מוטי מתאר את האמור בתצהירו באופן שהעברת הפעילות מהנתבעת 1 לחברה החדשה (התובעת 2) תעשה בשני שלבים. החל מסוף חודש אוקטובר 2016 ועד סוף חודש דצמבר 2016 תנוהל הפעילות כפעילות נפרדת בתוך הנתבעת 1. החל מחודש ינואר 2017 תעבור הפעילות ללא תשלום תמורה כלשהי נוספת מצד התובעת 1 לטובת חברה חדשה שתוקם – התובעת 2.

למצער, הצדדים לא השכילו לגבש את ההסכמה האמורה על כל שלביה ותנאיה בהסכם בכתב.

יחד עם זאת, הצדדים התנהלו על פי סיכום זה, כאשר החל מחודש ינואר 2017 הפעילות עברה לתובעת 2.

האמור קיבל, אשרור בתצהירו של אלי שהוגש מטעם הנתבעים, שהחל לעבוד בחודש אוקטובר 2016 כמנכ"ל המיזם - עוד שהפעילות התנהלה אצל הנתבעת 1.

תימוכין נוסף להסכם האמור ניתן לראות בעדותו של אייל (שלא הגיש תצהיר עדות ראשית) באומרו :

"מוטי קרן נכנס ל"עבוד" לנהל את ישיבות החברה. הוא ניהל את הישיבות השבועיות. אלי תורג'מן מונה למנכ"ל החברה מאוקטובר 2016. הוא היה בתחילה מנכ"ל בנתבעת 1, ניהל את כל העניינים הכספיים. הבעלות היתה של ינאי, הפעילות היתה אמורה לעבור מברכאל ליאלו, מסיבות חשבונאיות המעבר לא בוצע בסוף השנה אלא ינאי אמר לו לחכות עד 1 בינואר במקום שיצא מאזן על חודשיים שלושה. הוא נכנס לפעילות כבר ולקבל החלטות. הוא קיבל החלטה להעביר את כל הייצור מטול כרם שהיה שם במשך שנים לארץ. זו היתה החלטה טובה. מוטי קרן היה הרוח החיה.
מגיע ינואר, כל הפרוייקטים שהיו בתהליך בברכאל הועברו לפעילות של יאלו, כל ההכנסות מהפרוייקטים האלה נכנסו מיום 1.1 ליאלו מכל הפרוייקטים, גם פרוייקטים מלפני כן שהיו בתהליך." (ר' עמ' 56 ש' 1-8 לפרוטוקול).

האמור מקבל משנה תוקף אף בעדותו של ינאי בה התייחס להסכם בינו לבין מוטי בדברים הבאים:

"ת. מוטי כשנכנס, התנאי שלי היה שאני מוותר היו שאי אפשר להפריד את העבודה מהאמצע אני מוותר על רווח מעבודות קודמות ונותן למוטי ללא תמורה את ההשקעה של ברכאל בתנאי שישחרר אותי מכל ההתחייבויות וזה לא נעשה. אמרו שהוא משקיע 4 מליון ₪ לא התערבתי, לא שאל אותי. זה הגדיל את ההוצאות." (ר' עמ' 35 ש' 13-16 לפרוטוקול)

משכך פני הדברים, הגם שלא נחתם הסכם בכתב בין הצדדים, פעלו הצדדים על פי הסכמה זו בעל פה.

אין מניעה לכך שההסכמה תרקום עור וגידים לא רק בדרך של הסכם בכתב אלא גם בעקבות הסכמה שבעל פה שמקבלת תימוכין בהתנהלות הצדדים. אפנה בעניין זה לע"א 4933/17 מרדכי גרין (איבגי) נ' אריה פרידמן, (ניתן ביום 11.10.2020), שם נקבע:

" 35. סעיף 23 ל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". מהוראה זו נלמד שככלל, בהעדר הסדר אחר בחוק או בחוזה, אין מניעה להכיר בתוקפו המחייב של חוזה שנערך בעל פה, ובלבד שתתקיימנה הדרישות החיוניות לכריתת חוזה, כאמור בפרק א' לחוק החוזים (ראו: ע"א 528/86 פולגת נ' בלכנר, פ"ד מד(3) 821, 823 (1990); ע"א 705/88 אינקומר בע"מ נ' צוקר, [פורסם בנבו] פסקה 6 (31.12.1988)‏‏; ע"א 416/89 גל-אור נ' חברת כלל (ישראל) בע"מ, פ״ד מו(2) 177, 182 (1992)). ודוק, העובדה כי אין בנמצא מסמך כתוב אומנם עלולה להקשות על הצד הטוען לקיומו של הסכם להוכיח את גרסתו, ואולם זהו קושי ראייתי גרידא. כאשר לא קיימת דרישת צורה מהותית על פי חוק או הסכם בין הצדדים, הרי שלהסכמות העומדת בדרישות פרק א' ל חוק החוזים יינתן תוקף משפטי מחייב כחוזה לכל דבר ועניין (וראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 462–464 (מהדורה שנייה, 2018) (להלן: "פרידמן ו כהן, חוזים"); גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 261–262 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: "שלו ו צמח, דיני חוזים"))."

בית המשפט הוסיף וקבע שיש לבחון את השאלה אם נכרת חוזה באמצעות הגישה המהותית, דהיינו בחינת התקיימות התנאים המהותיים לכריתת חוזה – גמירות דעת ומסוימות – ביחס להבנות שהושגו במהלך המשא ומתן.

בעניין גמירות הדעת בית המשפט קבע:

"דרישת גמירות הדעת מחייבת שהצדדים יגיעו למפגש רצונות להיקשר בעסקה לאלתר. לעיתים, יכול בית המשפט ללמוד על קיומה של גמירות דעת מדברים שאמרו הצדדים וממעשים שעשו לפני המועד הנטען לכריתה ולאחריו, אולם בכך בית המשפט אינו יוצר בדיעבד את גמירות הדעת אלא לומד על התגבשותה בעת הכריתה מנתונים המעידים על כך במבט לאחור (עניין רבינאי, עמ' 286; שלו וצמח, דיני חוזים, עמ' 159 והאסמכתאות המופיעות שם)."

בעניין המסוימות בית משפט קבע:

"לצידה של דרישת גמירות הדעת עומדת דרישת המסוימות. בהתאם לדרישה זו על הצדדים לכלול בחוזה את כל התנאים העיקריים החיוניים להתקשרות. עם השנים רוככה הדרישה בפסיקה – אשר הכירה בחוזה כבעל מסוימות מספקת גם כאשר לא ניתן היה למצוא בו את כל התנאים העיקריים החיוניים להתקשרות, וזאת כאשר פרטים אלו ניתנים להשלמה לפי הוראות שבדין או לפי הנוהג המקובל (ע"א 692/86 בוטקובסקי נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 66 (1989)). השלמה כאמור לא תיעשה כאשר בין הצדדים קיימת אי-הסכמה מפורשת או משתמעת לגבי אותם פרטים חסרים (ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 682 (1998)). עוד נקבע, כי העדה חזקה על גמירות דעת נתפשת כפיצוי על מסוימות חסרה או פגומה (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 588 (2001)). ההנחה היא שבמידה והצדדים גמרו דעתם להתקשר בחוזה, אין לאפשר לאחד המתקשרים להתחמק ממנו בטענה שחלק מתנאיו אינם מסוימים דיים. למעשה, כיום נהוגה במשפט הישראלי הגישה כי דרישת המסוימות, שהיוותה בעבר אחד משני עמודי התווך שעליו נבנה החוזה, ירדה מגדולתה, ומהווה מעין "כינור שני" לדרישת גמירות הדעת (ראו: ע"א 7193/08 עדני נ' דוד, [פורסם בנבו] פסקה 9 (18.7.2010)‏‏ (להלן: "עניין דוד"); ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן, [פורסם בנבו] פסקה 14 (24.7.2013); ע"א 9255/11 דניאל נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה 19 (11.8.2013)). "

בע"א 4933/17 (אוזכר לעיל) התייחס בית המשפט גם לאפשרות של כריתת הסכם מחייב בהתאם לעקרון תום הלב. בית המשפט קבע בסוגיה זו:

"להשלמת התמונה אוסיף כי גם בהקשר זה ניתן היה להגיע לתוצאה דומה באמצעות שימוש בעקרון תום הלב, הפעם תום הלב בקיום חוזה לפי סעיף 39 ל חוק החוזים. כידוע, סעיף זה מחיל את דרישת תום הלב הן על קיום חיובים הנובעים מהחוזה, הן על שימוש בזכויות שהחוזה מקנה. פסיקתו של בית משפט זה פירשה את החובה האמורה, בין היתר, כמקימה חובת שיתוף פעולה בין צדדים לחוזה באופן המאפשר לצד לקיים את חיוביו על פי ההסכם (בג"ץ 640/77 ברנובסקי נ' מנהל אגף המכס והבלו, פ"ד לב(2) 75 (1978)), וכי צד לחוזה שמנע מצד אחר למלא את התנאים שיזכו אותו בתשלום אינו רשאי להסתמך על אי התקיימותם של תנאים אלה (ע"א 5786/15 אזורים חברה להשקעות בפיתוח ובבנין בע"מ נ' חסן, [פורסם בנבו] פסקה 24 (3.9.2017); ע"א 5892/06 דואק נ' המועצה המקומית גדרה, [פורסם בנבו] פסקה 16 (19.5.2009); ע"א 3912/90 Eximin S.A נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז (4) 64, 78-76 (1993)."

מהאמור עולה כי קודם להעברת הפעילות במיזם מהנתבעת 1 לתובעת 2, ישבו הצדדים וסיכמו על תנאים להעברת הפעילות לחברה החדשה – התובעת 2.

המו"מ שהתנהל בין הצדדים התגבש לכדי הסכמה מחייבת לאורה הם פעלו. הצדדים הגיעו למפגש רצונות להיקשר בעסקה ולראיה שהפעילות עברה מהנתבעת 1 לתובעת 2. כך גם ככל שהתנאים להסכמה לא היו מסוימים דיים, אין בכך כדי לאפשר לאחד מהמתקשרים להתחמק מההסכם. לא זו אף זו, כאמור ניתן להגיע לתוצאה דומה גם מכוח עקרון תום הלב והחובה לאפשר לקיים חיובים מכוח החוזה שהתגבש ולש יתוף פעולה.

לאור זאת וכפי שציינתי לעיל , איני מקבל את טענת הנתבעים לפיה אין יריבות בינם לבין התובעות.

הפסקת ההתקשרות:

אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבמהלך חודש פברואר 2017 התנהלה שיחה בין מוטי לבין אייל, בה הודיע מוטי לאייל על הפסקת ההתקשרות.

בהתאם לעדותו של אייל השיחה התנהלה ביום 16.2.2017.
במהלך הדיון ביקשו הנתבעים להציג הקלטה של השיחה, אך כאמור בהחלטה שניתנה
במהלך הדיון, ביהמ"ש לא אישר את הצגתה (ראה עמוד 25 לפרוטוקול).

יחד עם זאת, אייל העיד בנוגע לתוכן השיחה כדלהלן:

"היתה ביני לבין מוטי שיחה באמצע פברואר, בשיחה הזו אני מנסה להסביר לו שינאי העביר כסף לפועלים וזה לא מתפקידו. הכסף היה אמור להגיע מיאלו לנתבעת 1 ואז לפועלים. הפועלים אם לא משלמים להם כל שבוע שבועיים הם הולכים הביתה. הצטבר חוב של מוטי אצל הנתבעת 1. ינאי ביקש ממני לנסות לדבר איתו. מוטי אמר שיש לי בשיחה מיום 16.2 השיחה מוקלטת ומתומללת. הוא אמר שאין לו כסף, נגמר לו הכסף, היתה לו הלוואה שלקח על סך של ארבעה מליון. הוא אמר שעכשיו אני יודע שאין לו כסף. השיחה התחילה ברוב טובה ונגמרה בזה שממחר בבוקר העסק סגור ושאני אעשה מה שאני רוצה." (ר' עמ' 56 ש ' 14-20 לפרוטוקול).

שמוטי נשאל על השיחה האמורה הוא השיב :

"ת. מאשר שהיתה שיחה לא זוכר את תוכנה, היתה דאגה של העברת כספים.
ש. במהלך אותה שיחה אמרת שאם צריך כספים צריך קודם לגבות כספים מלקוחות.
ת. לא זוכר, אבל יכול להיות, נשמע הגיוני.
ש. במהלך אותה שיחה אמרת לאייל שאתה לא מזרים יותר כספים לעסק.
ת. נכון.
ש. באותה שיחה אמרת לאייל שיש לך הלוואות אחרות שאתה צריך לפרוע שלא קשורות לעסק הזה.
ת. לא זוכר." ( ר' עמ' 26 ש' 22-28 לפרוטוקול)

השיחה האמורה הובאה גם לידיעתו של המנכ"ל אלי, כפי שעולה מעדותו:

"ש. אייל סיפר לך על השיחה שהוא עשה עם מוטי ביום 16.2 ?
ת. אני יודע שהם הלכו לפגישה.
ש. אייל סיפר לך על השיחה בינו ובין מוטי שאח"כ הפעילות חזרה לברכאל ?
ת. היתה איזה ערב שיחה ביניהם, אייל סיפר לי על השיחה, הוא סיפר לי שהיה פיצוץ וכנראה הם נפרדים.
ש. האם ינאי ידע על השיחה הזאת ?
ת. אני מאמין שכן.
ש. מי נתן את ההנחיה להחזיר את הפעילות לברכאל ביום 17.2, אתה החלטת את זה ?
ת. מה פתאום, פתאום הפסיקו את כל הפעילות ולא היה כסף לשלם לספקים."
(ר' עמ' 49 ש' 30 ואילך לפרוטוקול).

לאחר השיחה האמורה הועברה הפעילות העסקית של המיזם מהתובעת 2 בחזרה לנתבעת 1.

בעדותו של ינאי, הנ"ל העיד כי לא ידע בזמן אמת על השיחה בין אייל לבין מוטי , אלא רק בדיעבד מהתמלול של אותה שיחה (ר' עמ' 38 ש' 28-30 לפרוטוקול). האמור אינו מתיישב עם עדותם של אייל ואלי. בהתאם לעדותו של אייל ינאי הוא זה שביקש ממנו לקיים את השיחה עם מוטי ובהתאם לעדותו של אלי ינאי ידע על השיחה.

שנשאל ינאי מתי אמר לו אייל שמוטי מסרב להשקיע כספים נוספים, השיב ינאי :"לא זוכר,..." (ר' עמוד 38 ש ' 36 לפרוטוקול) .
שנשאל ינאי מתי היה הסוף, השיב ינאי "לא זוכר, זה היה בשנת 2017. אם הייתי יודע קודם ואם מוטי היה מעדכן אותי". (ר' עמ ' 39 ש ' 2 לפרוטוקול).

עדותו זו של ינאי לכך שלא ידע בזמן אמת על השיחה בין מוטי ואייל לסיום ההתקשרות, לא נחזתה בעיניי כעדות אמינה מאחר וזו אינה מתיישבת עם עדותם של אייל ואלי. יתרה מכך, התרשמתי שינאי מנסה להתחמק ממתן תשובה ישירה וכנה בעניין זה.

בהתאם לעדותו של אלי, לאחר מספר ימים ינאי ואייל אמרו שהם נפרדים מהתובעות וממוטי ושאלו אותו אם הינו רוצה להישאר (ר' עמ' 50 ש ' 4-7 לפרוטוקול).

האמור מלמד על כך שינאי ידע על השיחה בין אייל למוטי בזמן אמת , ביחד עם אייל הגיע למסקנה לפיה על הצדדים להיפרד וינאי פעל להשבת פעילות המיזם מהתובעת 2 לנתבעת 1.

כך גם לא מצאתי את טענתו של ינאי לכך שלא היה מעורב בפעילות המיזם כעדות מהימנה. ינאי אישר שעסק בפעולות גבייה והפקדת הכספים (ר' עמ' 37 ש' -11-12 לפרוטוקול) וכן שהיה נוכח בפגישות השבועיות (ר' עמ' 36 ש' 32-33 לפרוטוקול).

בשלב הבא יש לבחון אם הודעתו של מוטי לכך שאין בכוונתו להמשיך ולהזרים כספים למיזם, כאמור בשיחה בין מוטי לאייל, לצורך תשלום משכורות לעובדים הייתה מוצדקת ונעשתה בתום לב.

לטענת התובעות, מוטי לא הסכים להמשיך ולהזרים כספים למיזם במהלך חודש פברואר 2017 לצורך תשלום משכורות העובדים . לטענתו, למרות הקמתה של התובעת 2 ולמרות שכל הפעילות הייתה אמורה לעבור לתובעת 2, חלק מההכנסות הועברו ישירות לנתבעת 1 ולא לתובעת 2, באופן שאינו מתיישב עם ההסכמות שבין הצדדים.

מוטי טען בתצהירו שעד ליום 9.2.17 סבר שהמיזם פועל כשורה. ממועד זה הבין שהתקבולים שהיו אמורים להיות משולמים ומעוברים לתובעת 2 היו נמוכים באופן משמעותי מתחזית הגבייה. בשלב זה הבין שתשלומים שהיו אמורים להיות משולמים לתובעת 2, שולמו ככל הנראה במזומן ולא הועברו לחשבונה של התובעת 2. מוטי עדכן את אייל באמור והבהיר לו שהמצב אינו יכול להמשיך כך. ביום 12.2.17 נודע למוטי שהעובדים קיבלו הנחייה מינאי שלא להעביר תקבולים מלקוחות לתובעת 2, אייל נעלם והפעילות של התובעת 2 רוקנה מכל תוכן.

לצורך בחינה של האמור, יש לבחון ולצלול להתנהלות הכספית של הצדדים, כפי שעולה מעדותם של העדים, הראיות וחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט.

ההתנהלות הכספית של הצדדים במהלך תקופת המיזם:

כאמור, לטענתו של מוטי במהלך התקופה בה הפעילות היתה אמורה לעבור לתובעת 2, כספים שהיו אמורים להיכנס לחשבונה של התובעת 2 לא התקבלו אצלה, אלה הועברו לכיסם של הנתבעים.

לטענתו של ינאי לא היה מעורב בפעילות המיזם, טענה שלא מצאתי בה עקביות ואמינות, וכן לא היתה לו כל כוונה לשלשל לכיסו או לכיסה של הנתבעת 1 כספים של התובעות.

כפי שעולה מעדותו של ינאי ומחוות דעתו של המומחה מטעמו של בימ"ש, פעילות המיזם היתה רק חלק מכלל הפעילות של הנתבעת 1.

התובעת צירפה דו"ח צפי תקבולים וגבייה לחודשים 11/16-1/17 מיום 21.11.2016 (סומן כנספח ת' 10).

כאמור, למיזם מונה מנכ"ל – אלי שזומן למתן עדות מטעם הנתבעים.

במסגרת עדותו התייחס אלי לאופן בו בוצעה הגבייה:

"ת. יש את החודשים של אוקטובר נובמבר ודצמבר, היתה בחורה בשם אורטל שהיתה מנהלת את הגביות והפעילות התפעולית של החברה, והיתה מציגה רשימה לינאי ומי צריך לשלם, זה היה בהתחלה, אח"כ אני התחלתי להיכנס לזה ועשיתי את זה יותר מסודר, זה היה באמצע אוקטובר, ואז התחלתי להכין את כל הרשימות, למי יש לחברה הזאת חובות.
לינאי היינו מביאים את הרשימות למי צריך לשלם והוא היה מעביר לנו את השיקים. גביה ינאי היה מקבל." (ר' עמ' 46 ש' 21-26 לפרוטוקול).

אציין שהגב' אורטל היתה עובדת של הנתבעת 1, שלא זומנה למתן עדות.

במסגרת דו"ח צפי התקבולים (ת' 10) שנשלח ע"י הגב' אורטל, ישנם סימונים של כוכבית לצד סכומים שונים שאמורים להיות משולמים מלקוחות.

שנשאל אלי לגבי הסימון של הכוכביות ומשמעותו, השיב:

"ת. אני חושב שהכוכבית זה היה משהו מזומן.
ש. האם מדובר בכספים שהתקבלו בשחור ולא הוצהרו עליהם ?
ת. לא לשכוח שזה פרויקטים לפני שאנחנו נכנסנו, וזה לא שייך אלי.
ש. האם אתה יודע האם מדובר בכספים שהתקבלו בשחור ?
ת. זה הסימן שאני יודע. (ר' עמ' 47 ש' 5-9 לפרוטוקול).

שנשאל אלי ע"י בית המשפט האם הוגדר השלב ממנו הכספים מופסקים להיכנס לחשבונה
של הנתבעת 1 ועוברים לחשבונה של התובעת 2, השיב אלי שיש מסמך של הבנק על המשיכות
אך מסמך זה לא צורף ע"י הנתבעים ולא הוצג ע"י העד.

משהוצגו הכרטסת והחשבונות לינאי והנ"ל אומת אל מול הטענה שמרגע שהוקמה התובעת 2 לא כל הכספים נכנסו לחשבון של התובעת 2, השיב ינאי:

"ש. מצד אחד אתה אומר שהיה צריך לשלם את כל חובות העבר, מצד שני בינואר פברואר הפעילות כבר עברה לאיילו הייתה קיימת ההכנסות מהפרוייקטים נכנסים לחשבון שלך?
ת. לא נכון. כל העבודות של ברכאל נכנסו לחשבון מרגע שהקים חברה הוא גבה את הכסף ואני ממשיך לבצע.
ש. מציגה לך כרטסת וחשבונות?
ת. לא מכחיש ולא אומר כלום. הוא מושך את הכסף ואני צריך לבצע.
זה רק מוכיח את ההשקעה של ברכאל. אני לא מכחיש את זה שהעבודות נכנסו לברכאל."

שנשאל ינאי בעניין הכוכביות, השיב שאין לו מושג בעניין זה.

אלי העיד בעניין זה באופן מפורש שכספים שנכנסו מפרויקטים שכבר התחילו ע"י הנתבעת 1 כספים אלו הועברו לנתבעת 1, ככל שהיתה גבייה (ר' עמ' 50 ש' 8-10 לפרוטוקול).
האמור אינו מתיישב עם עדותו של ינאי שהעיד שהינו מוותר על כל רווח מעבודות קודמות (ר' סע' 45 לפסק הדין).

ניתן ללמוד מהאמור שניים. הראשון, בהתאם לעדותו של אלי – המנכ"ל, היו כספים ששולמו במזומן שלא באו לכדי ביטוי בהכנסות של המיזם.

השני, ינאי עצמו מאשר שהעבודות נכנסו לנתבעת 1 וכן הינו מתחמק ממתן דין וחשבון בנוגע לטענה שכספים מפרויקטים נכנסו לחשבונה של הנתבעת 1 ולא לחשבונה של התובעת 2.

לא זו אף זו, במסגרת עדותו של ינאי נטען על ידו שאייל הודיע למוטי שעד שלא גומרים עבודות לא ניתן לגבות כספים מעבודות של הנתבעת 1. משאומת ינאי עם העובדה שנגבו כספים בחודשים ינואר ופברואר 2017, למרות שטען שלא ניתן לגבות, השיב על כך ינאי בתשובה "כן" והמשיך לטעון שכלל לא היה מעורב בצד הכספי או בצד המקצועי ורק ליווה את המיזם עם הידע שלו (ר' עמ' 35 ש' 35 ואילך) . עדות זו כאמור אינה מתיישבת עם מסקנתי לעניין מעורבותו של ינאי במיזם וכן אינה מתיישבת עם כך שעסק בגבייה. האמור אך נותן משנה תוקף לכך שהוצג מצג למוטי שמחד גיסא לא ניתן לבצע גבייה ולהכניס כספים למיזם בחודשים ינואר ופברואר 2017 ומאידך גיסא מבוצעת גבייה בחודשים אלו. לגבי גורל הכספים ינאי מתחמק ממתן תשובה ומשיב על כך "לא מכחיש ולא אומר כלום..." (ר' אזכור לעיל).

מצאתי שעדותו של ינאי בעניין קבלת תקבולים לידי הנתבעת 1 היתה מתחמקת ולא היה בה כדי ליתן כל הסבר לפעילות זו. ביחד עם עדותו של אלי לכך שלמיטב הבנתו היו כספים שנגבו מלקוחות במזומן, האמור מלמד על חוסר תום הלב בהתנהלות הנתבעים בכך שלמרות שהכספים היו אמורים להתקבל ולעבור לחשבונה של התובעת 2, אלו עברו לחשבונם של מי מהנתבעים.

משכך פני הדברים, הגעתי למסקנה שהנתבעים התנהלו בחוסר תום לב באופן שבו במקום להעביר את כל הפעילות של המיזם אל התובעת 2, המשיכו הנתבעים לקבל תקבולים לחשבונה של הנתבעת 1 או תקבולים במזומן. משמע, הנתבעים ציפו מהתובעות להמשיך ולהזרים כספים למיזם לרבות תשלום משכורות עבור חודש 2/17, כאשר חלק מהתקבולים שאמורים היו לכסות את הוצאות המיזם (כולל המשכורות), הועברו לחשבונה של הנתבעת 1 או במזומן ולא לחשבונה של התובעת 2.

לא זו אף זו, לטענת הנתבעים ואייל במהלך חודש 2/17 היו אמורים להיות מוזרמים כספים מהתובעות לטובת תשלום המשכורות. אייל העריך סכומים אלו בעשרות אלפי שקלים (ר' עמ' 56 ש' 13 לפרוטוקול), דא עקא, כאשר נשאל לגבי הסך של 43,290 ₪ שהעביר מוטי לנתבעת 1 ביום 16.2.17, אישר אייל את ההעברה אך טען שהסכום לא הספיק. מה היה הסכום שנדרש לצורך תשלום לעובדים בחודש 2/17 שהביא להפסקת ההתקשרות, על כך אין תשובות והנתבעים לא הביאו כל ראיה בנושא.

הגם שהצדדים לא השכילו לערוך הסכם בכתב, התרשמתי שהצדדים הגיעו לכדי גמירות דעת לפיה הכספים שאמורים להתקבל מהמיזם החל מחודש 1/17 היו אמורים לעבור לחשבונה של התובעת 1 ואין הדברים כך.

מצב דברים זה מהווה הפרה של תנאי ההתקשרות שבין הצדדים באופן שמצדיק את הודעתו של מוטי לכך שהוא אינו מוכן להזרים כספים נוספים מצדו למיזם.

בשלב זה יש לבחון את הנזק הכספי שנגרם לתובעות כתוצאה מהתנהלות הנתבעים בהתאם לחוות דעת המומחה מטעמו של בימ"ש.

הנזק וחוות דעת המומחה מטעמו של בימ"ש:

משקבעתי שהתובעות החליטו בצדק להפסיק להזרים כספים למיזם והנתבעים החליטו למשוך בחזרה את כל הפעילות של המיזם מיד לאחר מכן, פרק הזמן הקצר של ההתקשרות בין הצדדים והתנהלות הנתבעים מצדיקה בחינה והתחשבנות ביחס להשקעת התובעות במיזם.

ביום 10.3.2019 מונה המומחה מטעמו של בית המשפט, עו"ד ורו"ח שמשון מרון. כתב המינוי ניתן כאמור בהסכמת הצדדים בדיון מיום 5.7.2018, שם הסכימו הצדדים כדלהלן:

"מכל מקום מוסכם כי לאחר שינתן צו לעניין גילוי ועיון במסמכים וככל שלא נסכים על העברת ההליך לבוררות ימונה מומחה, רואה חשבון מטעם ביהמ"ש לבדיקה חשבונאית של העסק נשוא התביעה על דרך בחינת תקבולי העסק והוצאותיו, כמו גם השקעות מי מיחידיו בתקופה שבין אוקטובר 2016 ועד פברואר 2017 כולל כאשר הבדיקה תעשה בהסתמך על כל מסמך אותו ידרוש המומחה ובכלל זה יבדוק את פעילות העסק אף קודם למועד 1.10.16 בהשוואה לתקופה מיום 1.10.16 ועד 2.17 (כולל)."

ביום 11.11.2020 הוגשה חוות הדעת.

בהתאם לחוות הדעת ריכוז ההשקעות של התובעות במיזם של התובעת 2 לאחר הפחתת הכספים שהוחזרו מגיע לסך של 702,454 ₪.

מעדותו של המומחה, לחקירתו הנגדית של ב"כ הנתבעים, נמצא כי יש להפחית מסכום זה דמי ניהול בסך של 89,181 ₪ שהתובעת 1 קיבלה בחזרה (ר' עמ' 40 ש' 19-21 לפרוטוקול).

משמע, התובעות השקיעו במיזם סך של 613,273 ₪.

בכל הנוגע להוצאות המיזם, רכיב זה לוטה בערפל. המומחה אישר בעדותו כי אינו יכול לדעת מתוך הדוחו"ת שהוצגו בפניו אילו הוצאות היו בתקופת הפעילות או אחריה (ר' עמ' 40 ש' 32-33 לפרוטוקול).

הוצאות ההפעלה הוערכו ע"י המומחה בסך של 693,364 ₪.

כפי שהובהר ע"י המומחה ההוצאות הינן לתקופה של שנה קלנדרית ו אין ביכולתו להעריך אילו הוצאות היו בתקופת הפעילות ואלו לאחריה.

מאחר ואין באפשרותו של המומחה להעריך מהן היקף ההוצאות בתוקפת הפעילות של המיזם, הדרך ההגיונית בה ניתן לנקוט הינה חלוקה של ההוצאות לשנה (לחלק ב 12 חודשים) לסך של 57,780 ₪ עבור כל חודש.

מאחר והתובעות השקיעו במיזם 613,273 ₪ והמיזם החל בסוף חודש 10/16 והסתיים ביום 16.2.17, מדובר בתקופה של 3.5 חודשים כך שהוצאות המיזם לתקופה זו הגיעו לסך של 202,230 ₪.

לא נעלמה מעיני העובדה כי התקופה כוללת בתוכה פעילות של המיזם גם לשנת 2016 כאשר המיזם היה עדין תחת קורת הגג של הנתבעת 1 והחישוב נעשה לפי הוצאות לשנת 2017. בהתאם לחוות הדעת המומחה לא ניתן לזהות מהכרטסת של הנתבעת 1 שהוצגה בפני המומחה את הפעילות של המיזם בנפרד מפעילות אחרת של הנתבעת 1 שאינה קשורה להליך שבפני (ר' סע' 4.4.2 לחוות הדעת). על כך אין לנתבעים אלא להלין על עצמם.

לסיכומם של דברים, מצאתי לנכון להורות על השבת הסך של 411,043 ₪ לתובעות (סכום ההשקעה בניכוי ההוצאות היחסיות לתקופת ההתקשרות).

בשלב זה יש לבחון האם יש להרים את מסך ההתאגדות או להטיל אחריות אישית על הנתבע 2.

הרמת מסך ההתאגדות ואחריות אישית :

סעיף 6 לחוק החברות קובע:

"6.(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר
ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).
(ד) בסעיף זה ובסעיף 7, "בית המשפט" – בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה."

בע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, (ניתן ביום 16.10.2005 פורסם בנבו), נקבע:

"עינינו הרואות, כי סעיף 6 צומצם בתיקון החדש, באורח שבו הרמת מסך על-ידי ייחוס חוב של חברה לבעל מניה בה אפשרית במקרים שבהם נעשה השימוש באישיות המשפטית הנפרדת "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה ..." או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה", וזאת בין היתר, בשים לב לאחזקות בעל המניות וכן ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. מעין עילות אלה היו לפני כן בס"ק (ג), ובנוסח המתוקן הוספה מודעות (וראו גם ס"ק (א) (2)). ס"ק (ב) החדש מאפשר הרמת מסך על-ידי ייחוס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה, "אם מצא (בית המשפט – א"ר) כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון בפניו". על פי הסעיף במתכונתו החדשה בוטלה "עילת הסל" של ס"ק (ב) לגבי ייחוס חובות של חברה לבעל מניות, והאפשרות צומצמה למקרי הונאה או קיפוח."

עוד נקבע:

"הביטוי "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן" מזכיר נוסח דומה בחוק קרוב, ואף הוא עניינו בתרופה לעת פגם, קרי ס' 3(4) ל חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: חוק החוזים (תרופות)), שלפיו לא יאכף חוזה אם האכיפה "היא בלתי צודקת בנסיבות הענין". גם באשר לזכות לביטול בהפרה לא יסודית נאמר שם (ס' 7(ב) ל חוק החוזים (תרופות)) כי הזכות לא תקום "אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי צודק" (וראו גם ס' 18(ב) לחוק החוזים (תרופות)).
 
(2)לשון זו בחוק החוזים (תרופות) פורשה כבעלת מאפיינים אחדים, והם איזון אינטרסים בין הצדדים, מבחן העוול הנגרם, ההתנהגות, וכן גורם הזמן (ראו ג' שלו, דיני חוזים (מה' ב', תשנ"ה) ע' 534-531).
 
(3)באשר למבחן הצדק, נאמר (ג' שלו, שם, 534). כי אינו "מבחן אטום-הרמטי"; ויש לבחון את ההתנהגות גם באספקט של תום לב. פרופ' שלו מבחינה בין מבחן תום הלב, ה"מתחקה אחר התנהגות הצדדים זה כלפי זה" ובין מבחן הצדק הבוחן "את האינטרסים שלהם זה לעומת זה". עם זאת (ראו הע' 70 שם) ביטאו שופטים דעתם ברוח שונה. המשנה לנשיא ח' כהן בד"נ 21/80 ורטהיימר נ' הררי, פ"ד לה(3) 253, 279 השווה בין סעיף 39 ל חוק החוזים (חלק כללי) העוסק כזכור בתום-לב לסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות); וכך גם דברי המשנה לנשיא בן-פורת ב ע"א 48/81 פומרנץ נ' ק.ד.ש. פ"ד לח(2) 813, 823, ודברי המחבר ז' צלטנר המצוטטים על-ידי פרופ' שלו (הע' 70). היטיב לבטא זאת, בעיני, השופט אנגלרד (ע"א 2686/99 אייזמן נ' קדמת עדן, פ"ד נה(5) 365, 379-378): "דעתי נוטה לכך, כי אף הוראות סעיפים 3(4) ו- 4 סיפא ל חוק התרופות אינן אלא החלה פרטנית של עקרון תום הלב". לענייננו, לדעתי - בכל הכבוד - גם אם המדובר בשני מבחנים, תשתיתם, קרי, חובת ההגינות, שהיא מושג בלתי נפרד מן הצדק, היא אחת. לענין הצדק ולענין תום הלב ראו גם א' ברק, פרשנות המשפט: פרשנות החוזה (2001) ע' 553: "תכליתו האוביקטיבית של כל חוזה היא במימוש עקרון הצדק". באנלוגיה, ברוח סעיף 61(ב) ל חוק החוזים (חלק כללי), נוכל לומר, "תכליתה האוביקטיבית של כל פעולה משפטית במשפט הפרטי היא במימוש עקרון הצדק" (ראו גם שם, ע' 613-612)."

בע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי (פס"ד מיום 1.8.2010 – פורסם בנבו), התייחס בית המשפט לאפשרות של הטלת אחריות אישית על אורגן, בקובעו:

"..אכן, הלכה היא כי החובה לנהל משא ומתן בתום לב לפי סעיף 12 ל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים) חלה גם על האורגנים ונושאי המשרה בחברה, כאשר הפרה של חובת תום הלב יכולה להוביל להטלת אחריות אישית וחובת פיצוי על האורגן או נושא המשרה עצמו [ראו: ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983) (להלן: עניין פנידר); ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ ([פורסם בנבו], 20.10.2009) בפסקה 16 לפסק דינו של השופט א' גרוניס (להלן: עניין א. ברזני שירותים בע"מ); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 729-726 (1994)]. בעניין א. ברזני שירותים בע"מ נקבע כי הדרישה לקיום משא ומתן בתום הלב בשלב הטרום חוזי, יפה גם לעניין חובת תום הלב בשלב קיום החוזה לפי סעיף 39 ל חוק החוזים"

בית המשפט הוסיף וקבע:

"ער אני לפסיקה, אשר הכירה באפשרות לפיה הפרת חוזה על ידי החברה תגרור אחריה הטלת חבות אישית על האורגן או נושא המשרה הפועל בשמה של החברה ואחראי להפרה בשל התנהגותו חסרת תום הלב. בעניין זה נקבע בע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט ([פורסם בנבו], 20.9.2007) (להלן: עניין א. אדמון בע"מ):
"ישנם לדעתי מקרים, ושמא המקרה הנדון נכלל בהם, בהם נושה חוזי הופך בעל כורחו לנושה נזיקי. מקרים שבהם המזיק מבצע כנגד הניזוק עוולה מתמשכת של הפרת חוזה, בחוסר תום לב, תוך שאין בידי הניזוק היכולת להקטין נזקיו או לשלוט בהם מעבר לאשר הוא עושה במסגרת פניותיו לערכאות משפטיות - אלה הם המקרים בהם הופך הוא בעל כורחו למי שקשור לאורך זמן בחוזה עם מי שכלל לא היה רוצה להיות יותר קשור עמו. נזקים אשר צובר הוא לאורך אותה תקופה אינם נזקים שיכול היה לצפות ביום שכרת חוזה עם המזיק ואין בידיו כל דרך למנועם או לצמצמם. יתכן שגם על מקרים אלה צריך לחול הגיונה של הלכת צוק אור, המצדיק הטלת חבות אישית על נושא המשרה מבצע העוולה" (ראו: שם, בפסקה 32; וראו גם: עניין א. ברזני שירותים בע"מ, לעיל, בפסקה 17).
יחד עם זאת, יש לזכור כי גם אם ייתכנו מקרים שבהם ניתן להטיל חבות אישית חוזית על אורגן או נושא משרה בחברה בשל התנהגותו חסרת תום הלב שתרמה להפרת החוזה, עדיין, אין ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות שחריגה ממנו יוביל להטלת חיוב חוזי על החברה, לבין סטנדרט ההתנהגות המצופה מאורגן או נושא משרה לצורך הטלת חבות אישית מכוח דיני החוזים (ראו: עניין א. ברזני שירותים בע"מ, לעיל, בפסקה 17). בבחינת תום הלב של האורגן או נושא המשרה לצורך הטלת חבות אישית, לא די להוכיח כי הופרה חובת תום הלב על פי מבחן אובייקטיבי, אלא יש להראות שעל האורגן או נושא המשרה רובץ אשם אישי, סובייקטיבי [ראו: ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53, 58 (2003)]. "

בע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ, (ניתן ביום 5.2.2004, פורסם בנבו) נקבע :

"אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה "להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת" (ראו א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 197, בעמ' 214; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5) 661).
אבחנה זו חשובה היא, שכן האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קנה המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים - לעומת זאת - הרמת המסך, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה (ראו א' פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 167). "

בת"א (תל אביב –יפו) 30851-01-16 חבס השקעות (1960) בע"מ נ' ברוך חבס יישום (2005) בע"מ, (ניתן ביום 30.7.2020) התייחס בית המשפט לסעד של הרמת מסך ההתאגדות בדברים הבאים :
"אני סבור כי יש לאמץ את עמדתו של בית המשפט העליון בעניין סיביל ג'רמני. כך, סבורני כי הרמת מסך רגילה, כשלעצמה, איננה עילת תביעה עצמאית כי אם תרופה הניתנת לצד שלישי אשר הוכיח את תביעתו נגד החברה – ונוסף לכך, מאחר שאיננו יכול להיפרע מהחברה, עותר לכך שבית המשפט יכיר בית המשפט באפשרות שיוכל להיפרע ישירות מבעלי מניותיה. וכפי שקבע הנשיא מאיר שמגר:
"הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה...הרמת המסך – לעומת זאת – חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיות המשפטית של החברה... הסרת המחיצה האופפת את אישיות החברה עלולה לחייב את בעלי המניות באחריות בהיקף עצום, ללא בחינה מדויקת של אחריותם האישית בהתאם למכשירים המקובלים במשפטנו האזרחי" [ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 701 (1994; להלן: עניין צוק אור), ההדגשות שלי; וראו והשוו: ע"א 8845/12 רום נ' זאבי, [פורסם בנבו] פס' 2 לפסק דינו של השופט עמית (25.11.2014)].
מכאן, לא זו בלבד שהרמת מסך איננה עילת תביעה כי אם תרופה, אלא שהיא מראש עומדת לרשותו של צד שלישי המגיש את תביעתו כנגד החברה ובמקביל עותר לייחוס חובותיה לבעלי מניותיה, ואין מדובר בזכות תביעה עצמאית העומדת לחברה עצמה. לצד זאת, אין בדברים אלה לשלול את העובדה כי אפשר שלחברה עצמה קיימות עילות תביעה כנגד בעלי מניותיה בגין הפרת חובותיהם כלפי החברה – אך זה איננו המקרה שלפנינו.
זאת ועוד, ההבחנה בין נושה חוזי לנזיקי וההבחנה בין הטלת אחריות אישית על האורגנים בחברה ובין הרמת מסך נדונו בפסיקה לא אחת. כך, הבחנות אלה בוצעו לראשונה בעניין צוק אור, ולאחר מכן אושררו לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון. כך למשל, בעניין נשאשיבי נקבע כי:
"הטלת אחריות אישית אין משמעה הרמת מסך ההתאגדות של החברה. בהטלת אחריות אישית על אורגן בחברה נשמר הכלל בדבר אישיותה הנפרדת של החברה. חיובו האישי של האורגן הוא בעצם ביצוע העוולה על ידיו" [שם, פס' 49; עניין שמואל; ע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ [פורסם בנבו] (14.12.2006; להלן: עניין יצהרי)]. "
ומן הכלל אל הפרט, הגעתי למסקנה לפיה יש לחייב את הנתבע 2 ביחד ולחוד עם הנתבעת 2 וזאת מכוח כלל הרמת מסך ההתאגדות והן מכוח הכלל של הטלת אחריות אישית.

בנסיבותינו אנו הנתבע 2 התקשר עם התובעות, הגיע להסכמה לפיה התובעות ישקיעו כספים במיזם והפעילות תעבור לתובעת 2. כספים הועברו, כפי שנקבע לעיל, ולאחר 3.5 חודשים המיזם התפרק וכל הפעילות על הציוד והכנסות העתידיות עברו חזרה לנתבעת 1, מבלי שזו סברה שעליה להחזיר לתובעות חלק מההשקעה.

הנתבע 2 (בעלים יחיד של הנתבעת 1) התנהל בחוסר תום לב והגינות , כאשר היה אחראי על גבייה ולא דאג להעברת כל התקבולים לטובת המיזם ולידי התובעת 2. הנתבע 1 השתמש בכספים אלו על מנת לשלם חובות ותשלומים של הנתבעת 1 וכפי שצוין לעיל, דוחו"ת הנתבעת 1 לא יכלו לשפוך אור על השימוש שנעשה בכספים אלו.

בנסיבות אלו יהיה זה צודק ונכון להורות על הרמת מסך ההתאגדות וכן על הטלת אחריות אישית כבעלים יחיד של הנתבעת 1 וכרוח החיה מאחוריה.

סוף דבר:

לסיכומם של דברים, התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעות, ביחד ולחוד, סך של 411,043 ₪.

הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת כתב התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כמו כן, הנתבעים, ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות התובעות, ביחד ולחוד, בסך של 24,464 ₪ אגרת בימ"ש, סך של 11,500 ₪ החזר הוצאות המומחה וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 40,000 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 ימים.

בכל הנוגע לבקשה לפיצול סעדים ומתן חשבונות, לאור הטענות והעדויות שעלו במסגרת ההליך שבפני, הנני נעתר לבקשת התובעות ומתיר סעד של פיצול סעדים בכל הנוגע לרווחים עתידים של המיזם שיכול והתקבלו אצל הנתבעים. בהתייחס לבקשה למתן צו למתן חשבונות, הצדדים לא התעמקו ודנו בעניין זה במסגרת ההליך שבפני ועל כן רשאיות התובעות להעלות טענות בעניין זה במסגרת הליך נפרד, ככל שיתנהל.

הפיקדון שהפקידה התובעת יוחזר לידיה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז- לוד בהתאם להוראות הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' כסלו תשפ"ב, 08 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.