הדפסה

בית משפט השלום בנתניה ת"א 43409-08-14

בפני
כבוד ה שופט אלי ברנד

תובע
חגי ברזלי

נגד

נתבעים
1.שלום ביטון
2.תמיר ביטון
3.לילך ביטון (אוחנה)

ב"כ התובע: עו"ד עופר אזרחי
ב"כ הנתבעים: עו"ד אריה הבר

פסק דין
מבוא
לפני תביעת התובע לפיצוי בסך 389,588 ₪ בגין רשלנות, מצגי שווא, הפרת חובה חקוקה, עשית עושר ולא במשפט וניהול משא ומתן לכריתת חוזה בחוסר תום לב וכן לקביעה כי הסכם פשרה שנכרת בין הצדדים בטל בשל העובדה שנכרת תוך כפיה ועושק ולחילופין בשל הפרתו.
לאחר השלמת ההליכים הקדמיים וקדם המשפט נשמעו הראיות. מטעם התובע העידו – הוא, מר נועם מלכה שהיה נהגו ועוזרו של הנתבע 2 בעבר, עו"ד איתן קוברסקי אשר סייע לתובע בגיבוש הסכם הפשרה עם הנתבע 2 ומר רונן דרגולי שאף הוא תבע את נתבע 2 בגין עבודה דומה.
מטעם הנתבעים העידו הם עצמם וכן עו"ד אלכסנדר רינון אשר שלח בשם הנתבע 2 מכתב התראה אל התובע וייצג אותו במגעים לגיבוש הסכם הפשרה עם התובע .

רקע עובדתי
בעקבות פרסום במרשתת יצר התובע קשר עם הנתבע 2 במטרה להזמין ממנו בנית מבנה נייד.
על פי הפרסום עלות הבניה של מבנה כאמור היא 1,700 ₪ למ"ר , כאשר מדובר במפרט הכולל – "רצפות בטון, ופנל מבודד גימורים ברמה גבוהה מאוד כולל מטבח מפואר מקלחת מאובזרת דלתות מהודרות שליכט אקרילי חיצוני פורצלנים יוקרתיים ועוד ..." (נספח א' לתצהיר התובע).
בהמשך למגעים העביר הנתבע 2 אל התובע מסמך מיום 25.1.12 שכותרתו – "הצעת מחיר ומפרט טכני למבנה נייד 117 מ"ר" (נספח ב' לתצהיר התובע) אשר כלל מפרט מוצע למבנה ללא מחיר.
יוער כבר עתה כי הצדדים נחלקו בשאלה האם המחיר המוצע נקרע מתוך המסמך על ידי הנתבע 2 (גרסת התובע) או שמא פשוט לא צויין (גרסת הנתבע 2), ובהקשר זה אציין כבר עתה כי מקובלת עליי גרסת התובע הן לאור העובדה שהיא נתמכת בעדותו של העד מר נועם מלכה שלא נסתרה (סעיף 5 לתצהירו) ו הן בשל העובדה שאמנם לא הוגש המסמך המקורי אך מצילומו ניתן לראות בבירור סימנים מסביב למקום שנועד לרישום המחיר הנראים בהחלט כסימני קריעה, כאשר הנתבע 2 עצמו העיד – " אם זה היה קרוע היו רואים למרות שזה צילום" (עמ' 43 לפרוטוקול הדיון מיום 13.12.16 שורה 20).
מכל מקום, ביום 6.3.12 העביר הנתבע 2 אל התובע מסמך נוסף שכותרתו – "חוזה ומפרט טכני לבנית מבנה נייד בנווה דורון" (נספח ג' לתצהיר התובע) בו לא הופיע מחיר מלכתחילה אולם בסופו, תחת הכותרת "תנאי התשלום" נאמר כדלקמן –
"230000 ש"ח ברגע הצגת ערבות בנקאית ע"ס 200000 ש"ח (עמלת הערבות תתחלק בין שני הצדדים)
(הערבות תבוטל עם העברת המבנה לשטח המיועד)
יתרת התשלום עם התקדמות העבודה בבית הלקוח"
לטענת התובע יתרת התשלום הנזכרת היא סכום של 25,000 ₪ שבפועל אמור היה להשתלם עם קבלת המבנה וסיום עבודות התשתית לחיבורו, וסך כל שווי העסקה עמד על 255,000 ₪.
מסמך זה לא נחתם אולם התובע טוען כי הוא משקף את תוכן החוזה אשר נכרת בין הצדדים בעל פה לאחר שהנתבעים טענו בפניו כי נוצרו ביניהם כבר יחסי אמון וכי אין הם צריכים חוזה חתום, ולטענתו בשלב זה הבטיח לו הנתבע 1, אביו של הנתבע 2, כי הוא ערב אישית להתחייבויות החוזיות של בנו ואף הציג בפניו את נכסיו כערובה לכך שהוא בר פרעון ומהווה ערב טוב.
בהמשך הסכימו הצדדים כי תחת תשלום עיקר ה תמורה מראש כנגד ערבות בנקאית , כמופיע בסעיף תנאי התשלום, ישולם סכום התמורה לשיעורין מבלי שתומצא כנגדו ערבות בנקאית.
יש להעיר כי בין הצדדים נטושה מחלוקת גם בשאלה מה היו הנימוקים שהובילו לויתור על הערבות הבנקאית, אולם כפי שיוברר להלן – אין צורך בהכרעה במחלוקת זו.
במהלך התקופה שבין 18.3.12 ל-10.5.12 שילם התובע לנתבע 2, אם ישירות לידיו, אם באמצעות העברת תשלומים לספקיו ואם ב תשלומים שנמסרו לנתבעת 3, אשת נתבע 2, תשלומים על חשבון תמורת בנית המבנה ובמצטבר סכום כולל של 203,500 ₪ – תשלומים שאת קבלתם אישר הנתבע 2 בחתימתו (נספח ד' לתצהיר התובע) – וליווה את העבודות באופן צמוד תוך נוכחות באתר העבודות שבמשק הנתבע 1 באופן כמעט יומיומי.
לאחר העברת התשלום האחרון נקלעו היחסים בין הצדדים למשבר והעבודה הופסקה, כאשר גם בענין זה נטושה ביניהם מחלוקת – האם עילת המשבר היתה העובדה שהתובע סרב להמשיך להזרים תשלומים כשהעבודה התבצעה בעצלתיים וכשלפתע התברר לו כי הנתבע 2 דורש ממנו סכומים נוספים גבוהים בהרבה מן התמורה שסוכמה בין הצדדים ומשסרב הודיע לו הנתבע 2 על הפסקת העבודה וגרש אותו באלימות מאתר העבודות (גרסת התובע) או שמא בשל העובדה שלאור תוספות שהזמין התובע במהלך העבודות גדל סכום התמורה המוסכם בכ-200,000 ₪ נוספים שהתובע סרב לשלם לאחר שהגיע למסקנה כי שווי המבנה הקיים כבר עולה על הסכום ששילם בפועל ודרש לקבל את המבנה במצבו הקיים באותה עת (גרסת הנתבע 2).
החל משלב זה התקיימו מספר שיחות בין הצדדים סביב המחלוקת שנבעה ביניהם אולם הם לא הגיעו לכלל הסכמה, כאשר כל צד מאשים את משנהו בהפרת ההסכם ביניהם, באלימות מילולית ופיזית, בחוסר תום לב ועוד.ביום 14.5.12 שיגר עו"ד אלכסנדר רינון מכתב אל התובע בשם הנתבע 2 (נספח ח' לתצהיר התובע) ולהלן סעיפיו המרכזיים הדרושים לענייננו –

יוער כי הן על פי תמונות המבנה ביום שהועבר לבסוף לידי התובע (נספח ט' לתצהירו) והן על פי הודיית הנתבע 2 בחקירתו הנגדית, גם אם בשפה רפה וכשהוא מעומת עם הראיות (עמ' 37-34 לפרוטוקול הדיון מיום 13.12.16), לא כלל המבנה בפועל את כל שנטען במכתב כי קיים בו.
עוד יוער כי התובע הגיש חוות דעת שמאי מטעמו (נספח י"ב לתצהירו) על פיה שווי המבנה במצב בו קיבל אותו לידיו, כפי שיתואר להלן עומד על 58,695 ₪ ואילו הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית, לא חקרו את השמאי מטעם התובע ואף כשהתבקש הנתבע 2 שוב ושוב – כאיש מקצוע – להעריך את שווי המבנה במצבו במועד מסירתו לתובע טען כי נחוצות לו שעתיים לשם הכנת הצעת מחיר ביחס אליו , הגם שאמור היה להיות ערוך עם מידע זה לחקירתו.
בסופו של דבר טען נתבע 2 כי אם נכונה הערכת השמאי הוא מבקש לרכוש 20 מבנים במצב זה תמורת הסכום הנקוב בחוות הדעת (עמ' 37 לפרוטוקול שורות 9-7) אך לא העמיד כל גרסה בענין שווי המבנה זולת הטענה הכללית כי המבנה היה מוכן ב-90% עת נמסר לתובע בסופו של דבר (עמ' 36 לפרוטוקול שורה 14) – טענה שאינה עומדת בשום קנה מידה אל מול תמונות המבנה במועד מסירתו לידי התובע , אף בעיני הדיוט.
לאחר קבלת המכתב התקיימה בין הצדדים פגישה אצל ספק האלומיניום של התובע, מר אחמד דעאס אשר אחד השיקים שנתן התובע על חשבון התמורה בסך 25,000 ₪ היה לפקודתו, ובסיומה חתמו הצדדים, ועימם כעדים לחתימה גם מר דעאס, העד מר נועם מלכה ואדם נוסף בשם מר אילן בדיחי שלא העיד בהליך זה, על מסמך בכתב יד שכותרו – "הסכם הפסקת עבודה" ( נ/1).
מסמך זה לא צורף לתצהירי הצדדים והוגש רק במהלך חקירתו הנגדית של העד מר נועם מלכה ומוסדרת בו הפסקת העבודה של הנתבע 2 על המבנה, העברתו לידי התובע וגמר ההתחשבנות הכספית ביניהם. למען הנוחות להלן נ/1 ככתבו וכלשונו –

ניתן לראות כי נ/1 מתאר את מצב המבנה במועד חתימתו, מסדיר את מסירתו לידי התובע, תוך שהוא כולל התייחסות גם ל מסירת אלמנטים נוספים לתובע – הדרושים להשלמת תקרת הגבס, מחלק את האחריות למצבו של המבנה עד מסירתו לתובע וממנה ואילך וקובע תשלום נוסף של התובע לנתבע 2.
חשוב לציין כי יש בהסכם זה אישור מצד הנתבע 2 כי – "תמיר מבנים מצהיר שחגי (=התובע – א.ב.) אינו חייב שום סכום והכל שולם ... לשביעות רצונו המלאה ..." אך לא של התובע.
עם זאת, למרות החתימה על נ/1 לא הסתיימה הפרשה סופית והצדדים המשיכו לנהל מגעים ביניהם, כאשר בשלב זה נעזר התובע בעו"ד איתן קוברסקי, אותו הכיר מלימודים משותפים .
לטענת התובע, במהלך המגעים הבהירו לו הנתבע 2 ועו"ד רינון כי הנתבע 2 שקוע בחובות עד צוואר וכי מוצע לו להגיע עימו בהקדם להסכמה, אחרת עלול הוא להיוותר מול שוקת שבורה שכן נושי הנתבע 2 עלולים לפעול נגדו ולתפוס אגב כך גם את המבנה, כאשר אין הצדדים חלוקים כי אכן נוהלו נגד הנתבע 2 באותו שלב תיקי הוצאה לפועל בסכום כולל של מאות אלפי שקלים .
בסופו של דבר נחתם בי ן הצדדים הסכם נוסף (נספח י' לתצהיר התובע ונספח ז' לתצהיר הנתבע 2, להלן: "הסכם הפשרה"), אשר נוסח על ידי עו"ד רינון ועבר אל התובע לעיונו והלה נועץ לגביו עם עו"ד קוברסקי, ו בשל חשיבותו אף הוא יובא להלן ככתבו וכלשונו –

כפי שניתן לראות מחלקו העליון של הסכם הפשרה, הנושא עליו את הדפסי מועדי המשלוח במכשירי הפקסימיליה, הועבר המסמך מאת עו"ד רינון ביום 9.8.12 ונשלח בשנית – ככל הנראה לאחר ש נחתם על ידי התובע – ביום 16.8.12 ועליו מתנוסס ות גם חתימות התובע והנתבע 2.
מעבר למכלול המוסדר בהסכם הפשרה לענין המבנה והמחלוקות הכספיות כולל סעיף 5 שלו ויתור הדדי על טענות ותביעות בין התובע לנתבע 2, סעיף אשר בעטיו טענו הנתבעים כי דין התביעה להדחות.
עתה, משנסקרו עיקרי העובדות אעבור אל הדיון וההכרעה במחלוקות ובטענות הצדדים, ואגב הדיון אציג את טענות הצדדים הרלוונטיות הטעונות הכרע.

דיון והכרעה
טענת הנתבע בדבר ויתור הדדי על טענות ותביעות
בפי הנתבעים טענה כי לאור כריתת הסכם הפשרה בין הצדדים, הכולל סעיף ויתור הדדי על טענות ותביעות – הסכם אשר נכרת לאחר שכלל העובדות היו ידועות כבר לתובע ואף לאחר שנועץ בפרקליט וכאשר אין עילות הנובעות ממועד מאוחר לכריתתו – דין התביעה להדחות, ללא קשר לשאלה האם הופר החוזה המקורי בין הצדדים או נגרמו לתובע נזקים כלשהם בקשר אליו.
מנגד טוען התובע כי הסכם הפשרה נכרת לאחר שהופעלו על התובע כפיה כלכלית ועושק, כמשמעם בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), בכך שלכל אורך המגעים עם הנתבע 2 ועו"ד רינון "הוצמד אקדח לרקתו" בדמות האיום לאבד את מלוא השקעתו בשל החשש מעיקול המבנה על ידי נושי הנתבע 2 , שכן הלה לא היה מוכן לשחרר את המבנה לידיו ללא חתימה על הסכם הפשרה.
עוד טוען התובע כי גם אם לא תתקבל הטענה האמורה בוטל הסכם הפשרה בשל העובדה שהופר, באשר כולל הוא סעיף שנוסחו כדלקמן –
"4. תשלומים ששולמו עד כה
התשלומים ששולמו על ידי הצדדים לספקים חיצוניים מלבד הספק כהגדרתו בהסכם זה יזוכו כדלקמן:
א. התשלומים ששולמו לספק הקרמיקה והכלים הסניטריים יועברו לזכותו של הספק.
ב. התשלומים ששולמו לספק האלומיניום (אחמד) יועמדו לזכותו של המזמין"
לטענת התובע, מאחר שהתשלום בסך 25,000 ₪ ששולם על ידו לספק האלומיניום לא הוחזר לו, כהוראת סעיף 4.ב. הנ"ל , אלא הוא נאלץ לתבעו , הופר הסכם הפשרה ובוטל על ידו, ועל כן אין סעיף הויתור ההדדי על טענות ותביעות (סעיף 5) מחייב אותו עוד והוא זכאי היה להגיש את התביעה.
על טענה זו השיבו הנתבעים כי לא מתקיימים במקרה זו יסודות עילות הביטול של כפיה או עושק, כמשמען בחוק החוזים, וכן כי התובע לא הודיע לנתבע 2 הודעת ביטול ביחס להסכם הפשרה ולפיכך גם אם הופר אין הוא בטל מאליו ועל כן שריר הוא וקיים ועימו סעיף הויתור ההדדי.
אפתח, איפוא, תחילה בבחינת המסגרת המשפטית של מחלוקת זו , בגדרה יש לבחון את טיעוני הצדדים.

כפיה כלכלית
סעיף 17 לחוק החוזים העוסק בעילת הביטול בשל כפיה קובע כדלקמן –
"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה."
פסיקת בתי המשפט עסקה בשאלה מהי אותה כפיה בה עוסק הסעיף, לרבות בשאלה הספציפית באילו תנאים תוכר הכפיה הכלכלית כבאה בגדרו .
בע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד ( ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705 (23.11.1994) (להלן: "הלכת פנפורד") , מן ההלכות היסודיות בסוגית הכפיה, נקבעו מספר קביעות מהותיות לענייננו, ולהלן עיקריהן.
תחילה מציג פסק הדין האמור את כלל היסוד הפרשני ביחס לעילת הכפיה ואת השאלות הטעונות הכרעה לענין כפיה בכלל וכפיה כלכלית בפרט (פסקה 9 עמ' 717) –
"לבחינת פירושו וגדר התפרסותו של סעיף 17 לחוק, שומה עלינו, בראש ובראשונה, לאתר את הכוחות המושכים לצדדים והשואפים – כל אחד מהם – לבכורה, והרי בשיווי המשקל בין אותם כוחות ייקבע "משפט הכפייה" בדין ישראל. אינטרסים אלה לא יקשה עלינו לקרוא בשמותיהם, והם יימצאו לנו על נקלה: מעבר מזה, הצורך לקיים חוזים שכרתו בעלי אינטרסים אלה עם אלה, והרי חוזים לקיום נולדו, לקיום – ולא להפרה: pacta sunt servanda ומעבר מזה, הצורך לקיים ולשמר רצון חופשי וחופש בחירה לאדם, ולחייב אדם בדיבורו רק במקום בו הייתה "הרשות נתונה". ... שלוש שאלות הן התובעות פתרון (השאלה הראשונה כשאלה ראשה ושתי השאלות האחרות כשאלות משנה וככלי עזר לפתרון השאלה הראשונה). האחת: מה היא, על דרך העיקרון, "כפיה... בכוח או באיום", והאם לחץ כלכלי – לענייננו: איום בהפרת חוזה – הוא בכלל "כפיה באיום"?; השנית: מה היא איכותה של אותה כפייה-מקנה-זכות לנפגע?; והשלישית: מה היא עוצמתה של כפייה-מקנה-זכות?"
בהמשך מביע בית המשפט העליון עמדה כללית באשר לנטיה או המגמה של בתי המשפט בבואם לבחון האם מתקיימת כפיה כלכלית כאמור, וכך נאמר (פסקה 10 עמ' 718) –
"נטיית בתי המשפט הייתה לקבוע כי תקום ותהיה כפייה-מקנה-זכות במקום בו נשללת בררת אמת מן הצד התם לחוזה, במקום בו "נאלץ" צד להתקשר בחוזה עקב "כורח מיידי ולוחץ" urgent and pressing need אשר נלווה לקיפוח (או לאיום בקיפוח) זכות חוקית הקנויה למאולץ: ע"א 278/56 סופרגז, חברה להפצת גז בע"מ נ' מזרחי [2], בעמ' 403-408; ע"א 228/65 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' חלקה בגוש 7166בע"מ ואח' [3], בעמ' 257-265. למותר יהיה אם נאמר כי נוסחאות מסגרת אלו עמומות הן בתחומי התפרסותן, וכי אין בכוחן להורותנו הדרך אלא להצביע לפנינו על כיוון כללי גרידא"
עת עסק בית המשפט העליון בבחינת איכות הכפיה קבע כדלקמן (פסקה 12, עמ' 719) –
"בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. בשוק חופשי רשאי פלוני לעשות שימוש ביתרון עסקי-כלכלי שיש לו על אחרים, וחוזה הצומח מתוך מערכת מעין זו לא נסווג אותו כחוזה שנכרת בכפייה. לו אחרת פסקנו, כי אז הכרתנו ביטחון ויציבות בחיי המסחר, וכזאת לא יעלה על הדעת. ואולם, גם בשוק חופשי יש כללי התנהגות ראויים ומקובלים – "כללי משחק" מכנים אותם במקומותינו – והפוגע באותם כללים ייתן את הדין על מעשיו או על מחדליו. כללים אלה, הבריות בחיי המסחר והעסקים נוהגות על פיהם, ובתי המשפט יקבעו את גבוליהם מעת לעת, ברוח הזמן והמקום. ענייננו הוא ב"מוסר העסקים" בחיי המסחר והעסקים, וחריגה מאותו מוסר-עסקים תחויב בתגובתו של בית המשפט."
בדונו בבחינת עצמת הכפיה קבע בית המשפט העליון כדלקמן (פסקה 14, עמ' 721) –
"לחץ כלכלי "בלתי ראוי" הינו תנאי הכרחי לקיומה של כפייה-מקנה-זכות, אך אין די בו. אותו לחץ חייב אף שיהיה בעל עוצמה המקדיחה תבשיל. מבחן עוצמתו של הלחץ הכלכלי מצטרף אל מבחן איכותו של הלחץ, ורק בנסיבות שבהן מתקיימים שני המבחנים כאחד נכיר בכפייה ככפייה בת-פועל משפטי על-פי סעיף 17 לחוק החוזים. ומה תהא עוצמתה של כפייה כדי שנכיר בה כבת-פועל משפטי? המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם הייתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ."
בהקשר זה ציטט בית המשפט העליון פסק דין קודם, ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95, 100 (9.11.1989), שם נקבע כי –
"כעיקרון, האפשרות לפנייה לערכאות להשגת סעד סותרת את קיומה של עילת כפייה... מה שקובע הוא עצם קיומה של אפשרות מעשית לפנות לערכאות כדי למנוע את הפעלת האיום"."
בהמשך הדברים בהלכת פנפורד קבע בית המשפט העליון גם כי (עמ' 724) –
"מבחן נוסף לעוצמת הלחץ יימצא בשאלה אם זכה הצד התם לייעוץ משפטי עצמאי, ואם היה סיפק בידו לזכות בייעוץ משפטי. קבלת ייעוץ משפטי יש בה, על דרך העיקרון, כדי להחליש טיעון של כפייה בת-פועל, ובנסיבות מסוימות אף כדי לשלול כפייה מכול-וכול."
לשם ההבהרה יצויין כי מקרה בו לא קיבל בית המשפט את העובדה שניתן יעוץ משפטי כנימוק המאיין את עילת הכפיה הכלכלית היה מקום בו האיום שהופעל על טוענת הטענה היה הוצאת מכונות משטחה ביום ניהול המשא ומתן – מצב שלמעשה לא הותיר בידיה סיפק לשימוש בחלופות פרקטיות לכניעה לתכתיב ולחתימה על החוזה (רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1) 721, 727 (21.2.1999) סוף פסקה 8 לפסק הדין).

עושק
מקורה של עילת העושק בסעיף 18 לחוק החוזים הקובע כי –
"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."
הפסיקה קבעה כי לצורך קיומה של עילת העושק נדרשת הוכחת שלושה יסודות (כאן מתוך ע"א 403/80 חי סאסי נ' נעמה קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767 (3.9.1981), להלן: "פסק דין קיקאון") –
"על שלושה יסודות - השלובים זה בזה ככלים שלובים - השתית המחוקק את עילת העושק, שהראשון בהם עניינו מצבו של העושק (-צ"ל העשוק – א.ב.) ("מצוקה", "חולשה שכלית או גופנית", "חוסר נסיון"), השני - התנהגותו של העושק (ה"ניצול שניצל") והשלישי - העדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו ("תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל"). "
לענין היקפו של יסוד המצוקה קבע בית המשפט בהמשך דבריו (באותו עמוד) –
"אין לומר, שאותו עשוק הוא בגדר מי שלא ידע ולא הבין מה הוא עושה, שאינו מסוגל כלל לאותו רצון הדרוש לכריתת חוזה, שמעשיו כלא היו (est factum non) ... אין הוא בעל מום, שמומו פוסל אותו, ואין הוא חסר דעה וידיעה, שחסרונם עושה את פעולתו כאין וכאפס, אלא הוא בגדר "מעין בעל מום", הקרוב או דומה לשני אלה מבחינת הפגם בשיקול-דעתו, ש"מומו" פוגם בהתקשרות חוזית מסוימת, הניתנת לביטול רק בהתקיים יתר יסודותיה של עילת העושק. לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון. גורמים קלי ערך מסוג "הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים" (סוטה, ז, א [א]) לא די בהם. גם שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים הגנה על ביטחון המסחר, שאל לנו לערערו על-ידי כל רוח מצויה."
עוד נקבע לענין יסודותיה של עילת העושק כדלקמן (ע"א 3156/98 יצחק בן ישי נ' אלכס ויינגרטן , פ"ד נה(1) 939, 949 (30.12.1999)) –
"מקום שבו אחד מיסודותיה של העילה מוצא לו ביטוי חמור במיוחד, מוקל לעתים הנטל הראייתי הרובץ על המבקש להוכיח את קיומם של היסודות האחרים, אך בכך אין כדי להמעיט מן הדרישה כי גם היסודות האחרים יתקיימו במלואם, כי מצוקת המתקשר תהא מצוקה חמורה, וכי תתקיים מודעות מלאה לה אצל המתקשר האחר. "עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול-דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל כך שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין" (הנשיא שמגר בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואפרטיב המאוחד להובלה בע"מ [2], בעמ' 541). לפיכך "הצטברות יסודותיה של עילת העושק חשובה וחיונית היא" (שלו בספרה הנ"ל [23], בעמ' 253), ואין לגרוע מן המשקל הנדרש לגבי כל אחד מהם. "
אשר לעצם העלאת טענת העושק בהקשרים כלכליים או מסחריים נקבע (ע"א 9207/04 יוסף כמיסה נ' דן גרטלר (14.8.2008) לקראת סוף פסקה 9 לפסק הדין) –
"בהקשרים כלכליים-מסחריים, מעוררת הסוגיה של עושק קשיים ניכרים. עומדים על כך המלומדים פרידמן וכהן בספרם: "מתקשרים חוזיים פועלים ממילא תחת לחצים ואילוצים כלכליים שונים וקיים חשש מפני ערעור הביטחון המשפטי אם כל קושי כלכלי יפתח את השער לטענת עושק" (פרידמן וכהן, חוזים, הוצאת אבירם, 1992, בעמ' 990)."
נמצא כי קיים קושי בהוכחת טענת עושק בהקשרים כלכליים, לא רק מבחינת היסודות הטעונים הוכחה, אשר יש להוכיח את כולם, אלא גם מבחינת מדיניות משפטית ראויה הרואה לנגד עיניה את השפעת קבלתן של טענות מעין אלה על חיי המסחר והפעילות הכלכלית בכללותה.

משפט עברי
גם חכמי ישראל לדורותיהם עסקו בשאלת כריתת חוזה בנסיבות בהן קיים פגם נקודתי ברצונו החופשי על המתקשר, וכך מלמדנו התלמוד הבבלי (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף מ"ח עמוד א' ואילך) –
"אמר רבא, הלכתא: תליוהו וזבין - זביניה זביני. ולא אמרן אלא בשדה סתם, אבל בשדה זו - לא. ובשדה זו נמי - לא אמרן אלא דלא ארצי זוזי, אבל ארצי זוזי - לא. ולא אמרן אלא דלא הוה לאישתמוטי, אבל הוה ליה לאישתמוטי - לא. והלכתא: בכולהו דהוו זביניה זביני"
מקור זה האמורא רבא קובע כי ההלכה היא שאדם שכפו עליו למכור ומכר – מ יכרו תקף.
סוגית התלמוד מנסה להציע צמצום של הקביעה במקרים ספציפיים כגון מכירה של שדה ללא זיהוי ולא שדה ספציפי או רק למקרה בו לא שול מה התמורה באופן מיידי או רק למקרה בו לא היתה לו דרך לחמוק מן העסקה וקובעת בסיכום כי בכל המקרים , גם בשדה ספציפי, בין אם שולמה התמורה מיידית ובין אם לאו ובין אם היתה לו דרך לחמוק מן העסקה ובין אם לאו המכר תקף.
בספרו פסקי הרא"ש על אתר (למסכת בבא בתרא פרק ג' סימן נא) מבחין רבנו אשר בן יחיאל בין מכירה, שהכלל האמור חל לגביה , לבין מתנה , שלגביה אין הכלל חל, נוכח ההבדל המהותי בין שני סוגי עסקאות אלה ובין התוצאה השונה הגלומה בכל אחת מהן .
בשלב מוקדם יותר בסוגיה מסביר האמורא רב הונא (שם, דף מ"ז עמוד ב') כי למעשה בכל מכר יש סוג של כורח ו כנראה שיש להבין את דבריו כך שהכוונה היא לכורח הפרנסה או הצורך במימוש נכסים על מנת להשיג כסף נזיל למטרות שונות .
למעשה הכיר בכך המשפט העברי לפני מאות בשנים באותו עקרון שהובא לעיל מתוך הלכת פנפורד, על פיו האנושות מצויה כל העת בסוג כזה או אחר של מערכת לחצים כלכלית, ולא ניתן לבטל כל עסקה בעטיו של לחץ כלכלי שהמוכר נתון בו.
ברוח זו פסק הרמב"ם (משנה תורה, ספר קנין, פרק י' מהלכות מכירה הלכות א ' ו-ג', ההדגשה שלי – א.ב. ) –
"(הלכה א) מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה, אע"פ שלא לקח הדמים בפני העדים ... ( הלכה ג) במה דברים אמורים במוכר או בעושה פשרה, אבל במתנה או במחילה ..."
חשוב לשים לב לקביעת הרמב"ם כי הכלל האמור חל גם על פשרה , שיש בה אלמנט של שיקולי עלות ותועלת, כבדידן, וגם רבי יוסף קארו בספרו שולחן ערוך הלך באותה דרך ופסק (שולחן ערוך, חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן ר "ה, סעיפים א' – ג') –
"(סעיף א) מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפילו תלוהו עד שמכרו, ממכרו ממכר בין במטלטלים בין בקרקע, שמפני אונסו גמר והקנה אף על פי שלא לקח הדמים בפני העדים. ... (סעיף ב) במה דברים אמורים, במכר; אבל במתנה או מחילה אין צריכין להכיר אונסו. ( סעיף ג) פשרה, דינה כמכר; ומחילה, דינה כמתנה."
יש לציין כי גם התלמוד וגם ספרי ההלכה שצוטטו לעיל מצביעים אמנם אף על מקרים בהם המכר אינו תקף, אולם מדובר במקרים ייחודיים המצביעים באופן מובהק על העדר כוונת הקניה מצד המוכר (כגון – מסירת הודעה מראש, מודעא בלשון התלמוד, כי מדובר במכר למראית עין בלבד על מנת להחלץ מן הכפיה) ואין מדובר בכפיה גרידא .
גישה זו דומה לגישה הקיימת בפסיקת בתי המשפט בישראל , כפי שהובא לעיל, וברי כי המגמה הכללית היא שמירה על חיי מסחר מתנהלים ועל היכולת להתבסס על חוזים.

מן הכלל אל הפרט
עתה אבחן האם מתקיימים בענייננו יסודות אחת מעילות הביטול הנטענות – כפיה ועושק , באופן המאפשר לקבל את טענת התובע כי חתם על הסכם הפשרה אגב כפיה או עושק וכי בשל כך דינו להבטל ואין הוא מונע ממנו את הגשת תובענה זו.
אשר לעילת הכפיה, עסקינן בכפיה כלכלית ובקשר אליה ראינו כי לצורך הקביעה האם מתקיימת עילה זו בנסיבותיו של מקרה נתון על בית המשפט לבחון את איכות הכפיה ואת עוצמתה.
להלן עיקרי עדותו של התובע בנושא זה בחקירתו הנגדית (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 3.7.16 שורה 20 – עמ' 11 שורה 30 ) –
ש: התקשרת בהסכם בקשר למבנה הנוכחי?
ת: היתה הצעת מחיר, חוזה ובשלב מאוחר היה הסכם פשרה ואני קורא לזה הסכם סחיטה.
ש: מה שאנחנו קוראים לו הסכם פשרה, זה מה שכתוב בהסכם?
ת: כן לכן אני קורא לו הסכם סחיטה כי הכתיבו לי את התנאים. החזיקו את שלד המבנה בידם 3.5 חודשים והכתיבו לי תנאים והצמידו לי אקדח לרקה.
ש: תוכל להראות לי מכתב שכתב שחתמת מתוך סחיטה?
ת: כן. ביום 14.9.12, כאשר המבנה שוחרר ביום 21.8.12, כשבועיים וחצי לאחר מכן פניתי לנתבעים בדואר רשום – מפנה לנספח כ' לכתב התביעה
...
ש: בעקרון, לפי מה שהצהרת, הצהרת שלצורך החתימה על הסכם הפשרה, התייעצת עם מישהו מטעמך אשר ייעץ לך מכל מיני סיבות לחתום.
ת: היה לי חבר שלמד איתי, נחשף למקרה וניסה לעזור לי ובהכשרתו הוא עורך דין אך לא פעיל. הוא היה בקשר עם עו"ד רינון מטעם הנתבעים.
ש: כלומר, ההסכם נערך בנוכחות שני עורכי הדין?
ת: לא. ההסכם הועבר אלי בפקס ואמרו לי לחתום עליו. חתמתי ואז הועבר בפקס. אני חתמתי שני לאחר שהמבנה מוחזק 3.5 חודשים.
ש: כמה זמן לפני החתימה ידעת את נוסח ההסכם?
ת: זמן אפסי. גורשתי ב-10/5. לשאלתך, זה היה באותו היום. זה היה ביום 16.8.12.
ש: כמה זמן לפני שזה נשלח אליך בפקס אתה ידעת על תוכן המסמך או היה לך טיוטא של תוכן המסמך.
ת: כל יום היתה דרישה חדשה. למשל, בחוזה סוכם שההובלה תחול על הנתבעים אבל בהסכם הפשרה הוכתב לי שההובלה בעלות של 20,000 ₪ תחול עלי.
ש: כשדיברת על אקדח, אני מבין שבעת החתימה אף אחד לא היה עם אקדח על הרקה שלך.
ת: זה היה דימוי מטאפורי. כשעו"ד רינון ייצג...
ש: מי שלח לך את הטיוטא?
ת: רינון שלח לחבר שלי והחבר אלי.
ש: האם החבר ששלח את זה ייעץ לך לחתום?
ת: אמר לי או שאאבד את המבנה ושלד המבנה או שאציל את שלד המבנה וגם עו"ד רינון אמר לי בביקור במשרד וגם עוה"ד החבר אמרו לי לחתום כדי שאציל את שלד המבנה ושאח"כ אתבע. עו"ד רינון אמר שגם האבא אחראי להסכם והוא המנהל בעסק.
...
ש: זה נכון שההתנהלות סביב ההסכם הזה ארכה 3.5 חודשים.
ת: הדרישות. כל יום היו דרישות חדשות סביב ההסכם הזה. זה נמשך 3.5 חודשים שאומרים לי שעו"ד רינון אומר שיש לתמיר 25 תיקי הוצל"פ, כ-850,000 ₪ חובות. שלד המבנה שלי יכנס לסל כינוס הנכסים ואם לא אחתום, אאבד גם את המבנה.
פניתי ובדקתי את זה וזה היה נכון.
ש: אני מבין שהחשש שלך היה שנושים ייחסו לתמיר את המבנה הזה.
ת: חשבתי שבעקבות החובות יקחו לי את המבנה. חששתי שעל בסיס החובות ששלד המבנה יעלם.
ש: אם השלד היה שלי, לא היו לוקחים אותו. נכון?
ת: נכון. הבנתי שלתמיר יש חובות וברוך וזו משפחת נוכלים. ...
ש: המשא ומתן שיצר ידידות בין עוה"ד היה פרוש על 3.5 חודשים, סביב הסכם הפשרה.
ת: כן. לא ברצף. ..."
התובע מבהיר, איפוא, כי הלחץ שהופעל עליו נבע מן העובדה שלנתבע 2 היו חובות רבים והתנהלו נגדו מספר תיקי הוצאה לפועל לשם גבייתם והודגש בפניו שוב ושוב הסיכון שמא ינקטו אותם נושים הליכים לתפיסת המבנה, באופן שהוא יאבד את כל השקעתו.
עוד עולה מדברי התובע כי המשא ומתן לקראת כריתת הסכם הפשרה נמשך כשלושה חודשים ומחצה וכי שני הצדדים הסתייעו בעורכי דין לצורך גיבושו, התובע בעו"ד איתן קוברסקי והנתבע 2 בעו"ד אלכסנדר רינון, וטיוטות הסכם הפשרה הועברו בין עורכי הדין ומעו"ד קוברסקי לעיונו של התובע .
נסיבות אלה מצביעות, תחילה , על כך שהלחץ שפעל על התובע נבע ממצבו הכלכלי האובייקטיבי של הנתבע 2 ומחששו מתוצאותיו ולא מאיום בפגיעה או הפעלת לחץ בלתי חוקי בדרך כלשהי, ואליו יש לצרף את הלחץ הכלכלי בו היה התובע נתון ואת החשש כי כל השקעתו תרד לטמיון.
ראינו כבר כי בית המשפט העליון עסק גם בפן המוסרי של הלחץ, סביב השאלה האם מדובר בלחץ בלתי ראוי, אולם ברי כי המציאות בה נתון הנתבע 2 בחובות וקיים חשש כי נושיו יפעלו משקפת לחץ שהוא פרי המציאות האובייקטיבית הנגזרת מנסיבותיו של הנתבע 2.
המשכות המשא ומתן על פני שלושה חודשים ומחצה מצביעה על כך שלא דובר במקרה חירום בו היה על התובע לקבל החלטה מהיום למחר, והסתייעות התובע בחוקר ובעורך דין תוך החלפת טיוטות ובחינת הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו טרם כריתת הסכם הפשרה מלמדת על כך שהיה בידו סיפק לבחון את המצב בו הוא נתון ולשקול באופן ענייני את המשך צעדיו.
יש לזכור כי התובע אף הצהיר (סעיף 32 לתצהיר העדות הראשית) כי ביצע בדיקה של טענות הנתבע 2 בדבר מצבו הכלכלי, חובותיו והתיקים המתנהלים נגדו והעיד כי עשה זאת באמצעות חוקר מטעמו (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 26-11), דהיינו – התובע ביצע בדיקה מעמיקה של מצב הדברים טרם כריתת הסכם הפשרה וגם לו לא אצה הדרך עד כדי כך שפעל רק על סמך המידע שמסר לו הנתבע 2.
אמת הדבר, ניצול מציאות כזו אינו מצב נוח לצד המנהל משא ומתן עם צד שכנגד עתיר חובות ואף מכעיס, אולם מדובר במידע שיכול היה התובע לברר גם טרם כריתת החוזה המקורי עם הנתבע 2 ובעקבותיו לנקוט באמצעי הזהירות הראויים – שהראשונים בהם אמורים היו להיות חתימה על חוזה מסודר ועמידה על זכותו לקבל ערבות בנקאית כפי שסיכמו הצדדים ביניהם מלכתחילה או המנעות מן העסקה, אולם התובע ויתר על אמצעי זהירות אלה וספק רב אם מציאות שכזו מולידה טענה ללחץ העולה כדי עילת הכפיה בנסיבות שתוארו לעיל .
לאמור לעיל יש להוסיף את העובדה שקודם להסכם הפשרה נחתם בין התובע לנתבע 2 הסכם הפסקת העבודה נ/1, אשר אף הוא הסדיר את הפסקה ההתקשרות בין הצדדים ורק כשלושה וחצי חודשים אחריו נכרת הסכם הפשרה, כך שהתובע גילה למעשה דעתו יותר מפעם אחת ובהפרשי זמן ניכרים על נכונותו להגיע להסכמות עם הנתבע 2 על מנת להביא את הפרשה לכלל סיום.
זאת ועוד, ראינו לעיל כי הפסיקה קובעת שלא רק יעוץ משפטי אלא גם האפשרות לפנות לערכאה המוסמכת לקבלת סעד עומדת כנגד טענת כפיה, כאשר בענייננו – במהלך אותם שלושה ומחצה חודשי משא ומתן בין הצדדים יכול היה התובע בנקל לעתור לסעד זמני כזה או אחר אשר ימנע מנושי התובע לתפוס את המבנה ולחילופין לפנות לסעד נגד מי מן הנושים, לו תפס את המבנה , ולהוכיח את בעלותו בו.
המסקנה העולה מן האמור לעיל היא כי בנסיבותיו של המקרה דנן לא מתקיימים יסודות איכות הלחץ שהופעל על התובע כלחץ פסול מיסודו או היות עצמת הלחץ כזאת המקדיחה את התבשיל ופוגמת ביסוד ההסכמה שבבסיס כריתת הסכם הפשרה , ועל כן סבור אני כי לא קמה לתובע טענת כפיה כמשמעה בסעיף 17 לחוק החוזים.
גם לענין טענת העושק התוצאה דומה על פי דעתי.
אינני סבור כי התובע הוכיח כי התקיים לגביו היסוד הראשון של מצוקה כפי שפורש בפסיקה על פי סעיף 18 לחוק החוזים.
ראינו לעיל כי הפסיקה קובעת שבהקשר כלכלי קיים קושי בסיסי בהעלאת טענת עושק, אולם מעבר לכך בענייננו אנו אינני סבור כי הוכחה מצוקה ברמה שדרשה הפסיקה – כזאת המציבה את התובע במצב של " מעין בעל מום" (כלשון פסק דין קיקאון) .
שוב יוזכר כי התובע חתם על הסכמי פשרה פעמיים על פני תקופה, עובר לכריתת הסכם הפשרה היה מיוצג או למצער הסתייע ביעוץ משפטי, ביצע בדיקות טרם כריתתו, ומכלול עובדתי זה שולל לטעמי מכל וכל את קיומו של יסוד המצוקה הנדרש לענין טענת עושק.
אשר לטענה שהעלה התובע כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה, בכך שויתר על השבת הכספים מחלק מן הספקים והסכים לקבל את המבנה במצבו, סבורני כי גם טענה זו אינה יכולה להתקבל.
לענין זה יפים דבריו של בית המשפט העליון בע"א 11/84 אשר רבינוביץ נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ , פ"ד מ(4) 533, 542 (7.12.1986) (ההדגשה שלי – א.ב.) –
"בע"א 395/83 [4], בעמ' 741, נאמר בהקשר זה:
השופט אלון הציע בע"א 719/78 - על יסוד בחינה של השימוש הספרותי במונח 'מצוקה' ובעקבות עיון בהגדרתו המילונית - כי נראה במצוקה מצב של חומרה ושקיעה לא רק קושי ארעי או חולף של מי שנושיו באים אליו, למשל, בזמן מן הזמנים לתבוע את שלהם ולמצות זכויותיהם על-פי הדין. לא הייתי קובע לעניין זה מסמרות ( ע"א 43/80, בעמ' 770), כי יכול אני לתאר לעצמי גם נסיבות ארעיות, שמשקלן והשפעתן יכריעו את שיקולו החופשי של צד לחוזה. מכל מקום, מדובר בכל מקרה בקושי בעל משקל, ואין לראות את המצוקה כאי-נוחות, הנגרמת עקב הצורך להתמודד עם קשיים כלכליים, שאין בהם חומרה מיוחדת".
כן נפסק, כי "קושי כלכלי ארעי או חולף אינו יוצר מצב של מצוקה", וכי "לא כל אי-שוויון באורך הנשימה של צדדים, החולקים זה על זה ומתווכחים זה עם זה, יוצר את עילת העושק" (ע"א 700/83[5] בעמ' 475).
הרבה חוזים, ובייחוד כתבי ויתור, נערכים מתוך אילוץ כלכלי כלשהו, אשר יסודו בשיקולי כדאיות בהתאם לזמן ולנסיבות. זהו בדרך כלל טיבה של כל פשרה. במקרה זה, רצונו של רבינוביץ לקבל את הכסף מהר גרם להחלטת הוויתור על זכותו לקבל סכום גדול יותר בהמשך, וכאמור, כמו בכל פשרה, טמון גם בו "הוויתור על חלק מן הדרישות, שבעל הדין רואה עצמו זכאי להן" (שם)."
גם בענייננו שקל התובע את נסיבות הענין ואת הסיטואציה אליה נקלע, לאחר שבדק את העובדות לאשורן, נועץ בפרקליט אודות הסיכונים והסיכויים העומדים נכחו, ובחר – כפי שהוא אומר במפורש – לוותר על חלק מזכויותיו על מנ ת להציל נכס גדול יותר שלו, תוך שהוא מבכר "ציפור אחת ביד על פני שתיים על העץ", ומדובר בשיקול רציונאלי ומפוכח.
אמנם ברי כי יסוד הניצול קיים בענייננו, שכן הנתבע 2 ניצל את מצבו שלו לשם הפעלת לחץ על התובע על מנת שיסכים לחתום על הסכם הפשרה ואף על מנת שיסכים לתנאיו, אולם כפי שראינו לעיל מתוך הפסיקה מדובר ביסודות השלובים זה בזה וקיומו של אחד או יותר מביניהם אינו פוטר את הטוען מחובת הוכחת קיומם של היסודות הנוספים.
לפיכך, אינני סבור כי התובע הוכיח במקרה זה כי מתקיימת עילת העושק ו על כן הסכם הפשרה נכרת כדין , גם אם בנסיבות מקוממות.

הפרת הסכם הפשרה וביטולו
התובע הוסיף וטען, כפי שהובא לעיל, כי גם אם לא תתקבלנה טענותיו בדבר חתימת הסכם הפשרה אגב כפיה ועושק, הרי שההסכם הופר בשל אי קבלת התשלום מספק האלומיניום ובוטל על ידו כדין בעקבות הפרה זו.
הבה נבחן, איפוא, מה בדיוק התחייב הנתבע 2 כלפי התובע בהקשר זה והאם הופרה התחייבותו, ולשם הנוחות יובאו שוב ההוראות הרלוונטיות בסעיף 4 להסכם הפשרה, שכותרתו "התשלומים ששולמו עד כה" ואשר ביחס אליו נטענה טענת ההפרה על ידי התובע –
"התשלומים ששולמו ע"י הצדדים לספקים חיצוניים מלבד הספק כהגדרתו הסכם זו, יזוכו כדלקמן:
א. התשלומים ששולמו לספק הקרמיקה והכלים הסניטריים יועברו לזכותו של הספק.
ב. התשלומים ששולמו לספק האלומיניום (אחמד) יעמדו לזכותו של המזמין."
מדובר בהוראות העוסקות בתשלומים ששילם התובע במהלך תקופת העבודות על המבנה על חשבון התמורה החוזית, אולם על פי הסכמה עם הנתבע 2 לא שילם אותם לידיו אלא ישירות לספקי אלמנטים נדרשים למבנה להם חב הנתבע 2 תשלומים והסכומים נזקפו על חשבון התמורה.
בסעיף 4 להסכם הפשרה חילקו ביניהם הצדדים את הזכויות ביחס להחזרי תשלומים אלה, אשר גם התובע אינו טוען כי היו בידיו או בשליטתו של הנתבע 2 באותה עת אלא בידי צדדים שלישיים.
משמעות הדברים היא כי למעשה חילקו הצדדים ביניהם זכויות כלפי צדדים שלישיים, ובהקשר זה ראוי לשים לב גם אל ניסוחו המדוייק של סעיף משנה ב' הקובע כי התשלומים הנדונים בו – "יעמדו לזכותו של המזמין".
הסעיף אינו קובע כי הכסף יועבר לידי המזמין – הוא התובע דכאן – ואף אינו קובע מסגרת זמנים לביצוע הוראה זו, זאת – ככל הנראה – מן הטעם הפשוט שאין מדובר בענין המצוי בשליטת מי מן הצדדים היכול להתחייב לביצועו, קל וחומר שלא תוך פרק זמן מוגדר.
משמעות האמור היא כי מה שהוקנה לתובע בסעיף זה הוא הזכות לקבלת כספים מספק האלומיניום, אותה יוכל לנצל, הא ותו לא.
ניתן גם להבין את ההגיון בקיומה של הוראה כזו מבחינת התובע, אשר כפי שצויין לעיל הכיר לאשורו את מצבו הכלכלי הבעייתי של הנתבע 2, יש להניח כי לא האמין כי ניתן לגבות ממנו כספים ולא נתן בו קמצוץ של אמון, וכל מטרת הסכם הפשרה מ בחינתו היתה קבלת המבנה במצבו הקיים באותה עת והקטנת נזקיו .
לפיכך, העדיף התובע לקבל זכות כספית מול צד שלישי, שסיכויי הגביה ממנו היו גבוהים בעיניו הרבה יותר מאשר מן הנתבע 2, זכות אותה אכן קיבל ואף מימש בהמשך – הגם שהיה הדבר כרוך בהליך משפטי נגד אותו צד שלישי.
יש להזכיר כי הסכם הפשרה נוסח בסיוע שני עורכי דין מטעם שני הצדדים ועל כן יש לייחס לניסוחו משקל נכבד שכן חזקה על עורכי הדין כי השקיעו בכך את מיומנותם וכישוריהם המקצועיים.
בהקשר זה יש להצביע גם על הבדלי הניסוח בין סעיפי משנה א' ו-ב', כאשר בסעיף משנה א' נאמר כי התשלומים "יועברו" לזכותו של הנתבע 2, ניסוח המצביע על תשלום בפועל, בעוד שבסעיף משנה ב' נאמר כי התשלומים "יועמדו לזכותו" של התובע, ניסוח המצביע על הקנית הזכות לקבלם ולא על תשלומם בפועל, וכך לכאורה אכן היה.
לא הוכח, ואף לא נטען, כי הנתבע 2 חיבל ביכולתו של התובע להפרע מאותו ספק אלומיניום או שפעל בניגוד להתחייבות זו בכל דרך שהיא, ולפיכך לא ברור הבסיס לטענת התובע כי הסכם הפשרה הופר על ידו, קל וחומר שלא הפרה יסודית.
משאלה פני הדברים אין כלל צורך לדון בשאלה האם שיגר התובע אל הנתבע 2 הודעת ביטול בגין הפרת הסכם הפשרה, שכן זה כלל לא הופר.
התובע טען עוד כי בהסכם הפשרה נקבע תנאי מתלה , שכן סעיף ויתור הטענות (סעיף 5 להסכם הפשרה) פותח במילים – "עם ביצוע האמור בהסכם זה ... ", ולטענתו – משלא התקבלו הכספים מספק האלומיניום לא בוצע האמור בהסכם זה ועל כן לא התקיים התנאי המתלה והוא כלל לא נכנס לתוקף.
דא עקא, לאור האמור לעיל נראה כי הנתבע 2 קיים כדין את חלקו בהסכם הפשרה, שהתמצה בהעברת המבנה לרשות התובע ובהעמדת הזכות לקבלת הכסף כלפי ספק האלומיניום ל רשותו.
גבית התשלום בפועל מספק האלומיניום לא היתה חלק מהתחייבויות הנתבע 2 ואף לא היתה בשליטתו ועל כן קיים קושי להניח כי היה מקבל על עצמו התחייבות שכזו, וכאמור לעיל – היה גם הגיון מצד התובע להעדיף התנהלות ישירה מול ספק האלומיניום , אשר ממנו סבר כי יש סיכויי גביה, כפי שאכן הוכח בסופו של דבר בפועל, גם אם לאחר הליך משפטי.
העולה מן האמור לעיל במקובץ הוא כי אינני מקבל את טענת התובע לקיומו של תנאי מתלה ביחס לסעיף ויתור הטענות ההדדיות המתלה את כניסת ו לתוקף בקבלת התשלום בפועל מספק האלומיניום ואף אינני מקבל את הטענה כי הנתבע 2 הפר את הסכם הפשרה, כל זאת ללא קשר לשאלת הפרת החוזה המקורי בין הצדדים.

סיכום ביניים
לאחר שלא קבלתי את טענות התובע, אשר ביקש לשלול את תוקפו של סעיף 5 בהסכם הפשרה – סעיף ויתור הטענות והתביעות ההדדי , אם בשל פגם בכריתת הסכם הפשרה, אם בשל תנאי מתלה שלא קויים ואם בשל הפרת הסכם הפשרה, עומד הסכם הפשרה בתוקפו ועל כן ויתר התובע על כל טענותיו ותביעותיו נגד הנתבע 2 בגין ההתקשרות ביניהם , ולהפך.

הנתבעים 1 ו-3
עד כה עסקנו בתביעה נגד הנתבע 2, הוא מי שכרת את החוזים השונים עם התובע, אולם התובע תבע גם את הנתבע 1 בטענה שניהל את העסק ואף ערב לקיום התחייבויותיו של הנתבע 2 וגם את הנתבעת 3 בטענה שהיתה שותפה פעילה בעסק.
נשאלת עתה השאלה האם חלות הוראות הסכם הפשרה, בדגש על סעיף 5 שבו – סעיף ויתר הטענות והתביעות, גם על טענות ותביעות כלפי הנתבעים 1 ו-3.
עיון בפתיח להסכם הפשרה מלמד כי נכרת בין התובע לבין – "תמיר ביטון אישית ובאמצעות תמיר מבנים".
גם החוזה המקורי בין הצדדים נושא בראשו את השם "תמיר מבנים" כצד להתקשרות ובחתימתו את השם תמיר ביטון, כאשר התובע טוען – כאמור לעיל – כי הנתבעים 1 ו-3 מהווים חלק מבעלי העסק המכונה "תמיר מבנים" ועל כן מחוייבים כלפיו באותן התחייבויות שקיבל על עצמו "העסק" ומר תמיר ביטון מכוחו.
סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 קובע כדלקמן –
"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.
...
(ג) ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים."
המחוקק קבע, איפוא, כי בבואו לפרש חוזה ואת כוונת הצדדים בעת כריתתו, עומדים לרשות בית המשפט שני מקורות עיקריים – לשון החוזה ונסיבות הענין.
בקשר ליחס בין שני כלים חשובים אלה קבע בית המשפט העליון בע"א 3894/11 דלק – חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום (6.6.2013) בפסקה 19 לחוות דעת כב' השופט סלים ג'ובראן, היא עמדת הרוב בפסק דין זה, כדלקמן –
"דרך הכלל היא כי לצורך פרשנות חוזים "אחוז בזה ( בלשון) וגם מזה (נסיבות העניין) אל תנח את ידך". ברם, לטעמי, ההיסטוריה החקיקתית, לשון סעיף 25(א) הנ"ל לחוק החוזים, ומדיניות משפטית ראויה, מחייבים גם זאת: ככל שהחוזה ברור יותר מתוכו, על-פי לשונו, פוחת משקלן של הנסיבות החיצוניות, עד כי, לעיתים, נדירות, תזכה הלשון למעמד בלעדי."
ראינו לעיל כי התובע טען כי הוראות החוזה המקורי עם העסק באמצעות הנתבע 2 חלות גם על הנתבעים 1 ו-3, ומכח טענה זו תבע אף אותם.
ברי, איפוא, על פי כללי הפרשנות שבסעיף 25 לחוק החוזים כפי שבוארו על ידי הפסיקה, כי הן לאור לשון הסכם הפשרה – המתאר את מי שהתקשר בו עם התובע הן כנתבע 2 והן כעסק המכונה "תמיר מבנים", והן לאור טענת התובע עצמו אודות חלות הוראות הסכם כזה גם על הנתבעים 1 ו-3 כחלק מבעלי העסק, אין התובע יכול "לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה" ועל כן טענתו זו אמורה לחול גם על הסכם הפשרה.
לפיכך, גם הוראות סעיף 5 להסכם הפשרה יחולו גם על הנתבעים 1 ו-3 והויתור ההדדי על הטענות חל גם על טענות התובע נגדם.
אין, כמעט, צורך לציין כי גם עילת התביעה נגד הנתבע 1 מכח הטענה כי ערב לחובות הנתבע 2 נשמטת ברגע שנחתם בין התובע לנתבע 2 – החייב העיקרי – הסכם בו ויתר על הטענות כלפיו , נוכח הוראת סעיף 6(א) לחוק הערבות, התשכ"ז – 1967 הקובע כי –
"גרם הנושה לאי-מילוי החיוב הנערב, מופטר הערב.
בענייננו גרימת אי מילוי החיוב הנערב היא כריתת סעיף הויתור ההדדי, וסעיף 7(ב) לחוק הערבות קובע כי –
"כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב".
למעלה מן הנדרש אעיר כי ספק רב בלבי באשר לבסיס עליו עומדת עילת התביעה נגד הנתבעת 3 גם ללא קשר להסכם הפשרה, אולם אין הדבר טעון הכרע לאור המסקנה האמורה .

טרם חתימה
מסקנת הדברים עד כה היא כי דין התביעה להדחות נוכח הסכם הפשרה בין הצדדים.
מסקנה זו נשענה על בחינת הסכם הפשרה ותקפותו ומבלי שעסקתי כלל ועיקר בטענות התובע נגד הנתבעים בענין הפרות החוזה המקורי ביניהם, התנהלותם במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו ובמהלך התקופה החוזית ומכלול הנטען בהקשר זה בכתב התביעה, טרם כריתת הסכם הפשרה .
עם זאת, אין מדובר בתביעה אשר סולקה על הסף אלא התבררה במלואה ובמהלך ניהולה, שמיעת העדויות, העיון בראיות ובסיכומי הצדדים הוצגו לפני מכלול הטענות והחומר הראייתי גם ב נוגע לעניינים אלה.
לאור מסקנתי דלעיל אין צורך להכריע בעניינים אלה כלל ועיקר אולם בבואי לפסוק הוצאות בהליך זה דומני כי לא ניתן להתעלם גם מעניינים אלה ואבהיר בקצרה.
לאחר שנחשפתי אל מכלול החומר הראייתי השתכנעתי כי הנתבעים 2 -1 הטעו את התובע במהלך המגעים לקראת חתימת החוזה המקורי, נהגו עימו בחוסר תום לב קיצוני ובדרך בלתי ראויה בשלב זה וגם לאחר כריתת החוזה נהגו כך וגרמו לו נזקים כבדים .
אפילו במהלך ניהול ההליך עצמו נראה כי הנתבעים ניסו להטעות את בית המשפט ואת התובע בענין פרעון חובות אחרים שלהם והליכים משפטיים שניהלו ביחס למחלוקות דומות, התחייבו להמציא לתיק בית המשפט מסמכים התומכים בטענות שלא המציאו בסופו של דבר , ואף עולה הרושם כי הנתבע 2 ניסה להשפיע שלא כדין, או למצער באופן בלתי ראוי, על עד שביקש התובע לזמן ועוד ועוד.
אגב כך התברר כי לכאורה עצם ניהול העסק על ידי הנתבע 2 היה שלא כדין ותוך הפרת הוראות חיקוקים שונים, לרבות עבירות בתחום המיסוי ועבירות על חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט – 1969 העולות במפורש מחומר הראיות (לענין העבירות לכאורה הנזכרות בחומר הראיות ראה תצהיר התובע מיום 2.2.17 אשר הוגש במסגרת בקשה מס' 16 על נספחיו, פרוטוקול הדיון מיום 1.10.17 ופרוטוקול הדיון מיום 13.12.16).
נושאים אלה יעמדו ברקע פסיקת ההוצאות, לאור הוראות תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי האזרחי, התשמ"ד – 1984.
במקביל יועברו החלקים הרלוונטיים מתוך חומר הראיות אל גופי החקירה הרלוונטיים על מנת שהללו יבחנו האם וכיצד יש לטפל בהם.

סוף דבר
נוכח כריתת הסכם הפשרה הכולל סעיף ויתור טענות ותביעות בין הצדדים, לאחר שנדחו טענות התובע לפגם בכריתתו, לאי כניסתו לתוקף ולביטולו עקב הפרתו , ונוכח קביעתי כי הוראותיו חלות ביחסים שבין התובע לכל הנתבעים, התביעה נדחית בזאת במלואה .
בשים לב לאופן התנהלות הנתבעים, כפי שהבהרתי בפרק שכותרתו "טרם חתימה", הרי שלמרות התוצאה אליה הגעתי אינני עושה צו להוצאות.
נוכח האמור בסעיפים 117-116 לעיל תעביר המזכירות אל הלשכה המשפטית של הנהלת בתי המשפט פסק דין זה וזו תבחן האם יש מקום להעביר את פסק הדין והראיות אליהן הפניתי בסעיף 117 לעיל אל גורמי החקירה הרלונטיים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד תוך 45 יום.

ניתן היום, ט' שבט תשע"ח, 25 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.