הדפסה

בית משפט השלום בנתניה ת"א 25872-01-14

בפני
כבוד ה שופט אריאל ברגנר

התובע

דניאל פרץ

נגד

הנתבע

גיא קמפלר

פסק דין

בפני תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו כתוצאה מתקיפה שנעשתה כלפיו ע"י הנתבע ביום 16.7.11.

בכתב התביעה טוען התובע, בין היתר, כדלקמן:

  1. כי נפש בבית מלון בקפריסין עם הנתבע ועוד 3 חברים (להלן – "הקבוצה") במועדים החל מיום 15.7.11 ועד 21.7.11.
  2. כי ביום 16.7.11 בשעה 22.00 לערך, נפגשה הקבוצה באחד מחדרי המלון (חדרו של מר וקנין) לקראת יציאה לבילוי והנתבע הגיע לפגישה זו כשהוא שיכור לחלוטין.
  3. כי לקראת יציאה מהחדר, עשה הנתבע את צרכיו על רצפת החדר ומר וקנין דרש מהנתבע לנקות את צרכיו מידית. הנתבע אשר היה מבושם מאלכוהול זרק על מר וקנין את הסיגריה הבוערת שאחז בידו והודיע כי אינו מתכוון לנקות את צרכיו.
  4. כי בנסיבות אלה פנה אל הנתבע ודרש ממנו לנקות את צרכיו. בתגובה, הנחית הנתבע על התובע אגרוף לאזור החזה והצלעות, בעצמה רבה. התובע דחף והרחיק ממנו את הנתבע אל הקיר ודרש ממנו לחדול ולהתפכח. הנתבע המשיך לנקוט אלימות כלפי התובע וחבר נוסף (מר לאור) ניסה לאחוז בידיו של הנתבע. הנתבע הצליח לשחרר ידיו, אחז בכוס שהונחה ליד הכיור ולבסוף הטיחה על חלק שמאל בפניו של התובע.
  5. כי נפצע והחל לדמם דימום רב ופונה באמבולנס אל ביה"ח.
  6. כי טופל עם תפרים רבים ושוחרר מביה"ח ביום 17.7.11 וביום 21.7.11 חזר לישראל ביחד עם יתר חברי הקבוצה.
  7. כי פנה לטיפול רפואי לרבות ניתוח ובחוו"ד של ד"ר דן רגב נקבעו לו 20% נכות בגין צלקות מכערות ופגיעה בינונית בעצב.
  8. כי הנתבע עוול כלפיו בעוולת התקיפה וכי עליו לפצותו על כל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מתקיפה זו.

הנתבע הגיש כתב הגנה, בו הוא טוען, בין היתר, כדלקמן:

  1. כי התביעה קטנונית וקנטרנית ומטרתה ניסיון סחטנות מצד התובע וכי התובע הוא זה שתקף את הנתבע, אשר הגן על עצמו מפני תקיפת התובע וכתוצאה מהתנהגות התובע עצמו הוא נפגע.
  2. כי גרסת התובע נסתרה בחקירת המשטרה ובגרסה שמסר לחברת הביטוח הפניקס, ו/או לבית החולים בסמוך לאחר האירוע.
  3. כי כל הקבוצה היו בחדר המלון בו שהו ולנו כולם, התובע עצמו שתה לשכרה, החל לדחות ולהכות את הנוכחים בחדר בהם הנתבע. התובע דחף בחוזקה את הנתבע וככל הנראה התובע נפגע מכוס השתיה שהנתבע אחז בידו עוד בטרם הותקף ע"י התובע.
  4. כי מיום 17.7.11 ועד ליום 21.7.11 המשיך התובע לטייל ולבלות עם שאר חבריו, לרבות הנתבע.

ישיבת ק"מ התקיימה ביום 1.12.14 והוברר כי הנתבע לא הגיש ואינו מתכוון להגיש חוו"ד מטעמו, כך שחווה"ד היחידה הקיימת בתיק היא מטעמו של התובע.

ישיבת ההוכחות התקיימה בפני ביום 15.2.16 בה העידו מומחה התובע ד"ר דן רגב, התובע, הנתבע, הגב' איריס קמפלר ומר רון קמפלר.

לאחר תום שמיעת העדים הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בכתב וכך עשו.

הכרעה

עילת התביעה הממשית היחידה שיש בידי התובע היא עוולת התקיפה.

התובע טוען גם לעילות של פגיעה בזכות חוקתית (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), "דבר מסוכן" הפרת חובות חקוקות (סע' 2 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועבירות התקיפה בחוק העונשין).

עפ"י סע' 38 לפקודת הנזיקין (להלן – "הפקודה") "דבר מסוכן" אינו עילה עצמאית אלא חלק מעוולת הרשלנות ואשר לכל היותר גורם להיפוך נטל ההוכחה של עוולת הרשלנות, בשל המסוכנות הברורה הנשקפת מאותו "דבר מסוכן" .

יתרה מזאת, לא ברור כלל האם אותה כוס בה נעשה השימוש, מהווה "דבר מסוכן", שאלה זו לא הוכחה כלל. אמנם הנזק שנגרם לתובע, נגרם כתוצאה משבירת הכוס על פניו של התובע אך מדובר בכלי אשר שימושו הרגיל אינו מסוכן, כגון: כסא, מטאטא וכיוצ"ב.

לגבי עוולת הפרת החובות החקוקות שבחוק העונשין מדובר על אותה עוולת התקיפה שבפקודה ועל כן הדיון יהיה רק בעוולה זו.

עוולת התקיפה הוגדרה בסע' 23 לפקודה כדלקמן:

"(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, המנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.
(ב) "שימוש בכוח", לענין סעיף זה - לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק" (ההדגשות שלי – א.ב.).

אציין כי עוולת התקיפה כוללת שימוש בכוח במתכוון ועל התובע להוכיח כי אכן הנתבע עשה כלפיו שימוש בכוח במתכוון כנטען על ידו , עם כוס הזכוכית.

ראיות התובע

העד היחיד אשר מסר עדות בדבר הגרסה לפיה הנתבע לקח כוס זכוכית במתכוון מהשיש והטיח אותה בפניו של התובע - הוא התובע בעצמו.

למרות שבמקום היו עדי ראיה נוספים, לא הובא למתן עדות תומכת אף לא אחד אחד נוסף.

עד ראיה שמסר תצהיר, מר ארד לאור, אשר תצהירו וגם הודעתו במשטרה, תומכים בגרסת התובע, לא הגיע למסור עדות ולהיחקר בביהמ"ש ובהחלטתי מיום 15.2.16 בעמ' 19 לפרוטוקול הוריתי על התעלמות מתצהירו.

בנסיבות אלה לא ניתן גם לעשות שימוש בהודעתו של מר לאור במשטרה שכן לא ניתן להגישה אלא באמצעותו (כך הנתבע זכאי לחקור אותו על הודעתו זו) והפרוצדורה החלה על אמרת עד מחוץ לכותלי ביהמ"ש (לפי סע' 10א' לפקודת הראיות) ממילא חלה רק בהליך פלילי וממילא לא התמלאו התנאים להגשתה גם לפי אותו הליך (מתן האמרה לא הוכח) .

כך שהעדות היחידה הקיימת בתיק, לגרסתו של התובע, היא עדותו בלבד.

עפ"י סע' 54 לפקודת הראיות, על ביהמ"ש להתייחס בזהירות רבה לעדותו של בעל הדין אשר אין לה תמיכה ולו של "סיוע" והיה ויסתפק בעדות זו עליו לנמק מדוע עשה זאת.

אין חולק לגבי העובדות הבאות:

  1. התובע אחז והדף את הנתבע.
  2. הנתבע הדף את התובע בחזרה כתגובה.
  3. התובע נפצע מכוס זכוכית בה אחז הנתבע בידו.

שאלה שלא ברורה היא הכיצד נשברה הכוס אותה אחז בידו הנתבע?

גרסת הנתבע היא:

"אני הדפתי אותו ממני והכוס נשברה" (עמ' 20 לפרוטוקול בשורה 16).

מגרסה זו עולות שאלות שאינן פתורות:
מה גרם לכוס להישבר?
כמה כוח הופעל על הכוס עד שנשברה?
באיזה כוס מדובר? כוס עבה? כוס דקה?
באיזו זווית הוטחה הכוס בראשו של התובע, כך שהיא נשברה?
שאלות אלה (אשר אין להן מענה בראיות), מהותיות לטענת ההגנה שכן יש לקשור את הקשר הסיבתי בין פעולת ההדיפה, כאשר הנתבע אוחז בידו כוס, לבין שבירת הכוס.

כאשר לא הובאו ראיות אשר נותנות מענה לשאלות אלה ולאחר שהפכתי והפכתי בראיות ובעדויות, נותרתי עם אפשרות סבירה אחת בלבד, כי הכוס הוטחה בעוצמה רבה על ראשו של התובע !! שהרי אם לא כך, הכיצד נשברה הכוס?

מנגד, קיימות עדותו של הנתבע שנתמכה בעדות אחיו רון קמפלר.

סעיף ההגנה הרלוונטי מתוך סע' 24 לפקודה הוא ס"ק (1):

"בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם –
(1) עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר";

אין חולק כי התובע תפס את הנתבע והנתבע כתגובה הדף את התובע ואני מקבל את האפשרות כי הנתבע הדף את התובע מתוך הגנה עצמית.

שאלה נוספת היא האם "התוספת" של המצאות הכוס בידיו של הנתבע אשר הוטחה בפניו של התובע היא אפשרות סבירה הנכנסת לגדר ההגנה או "תוספת" חיצונית אשר שוללת הגנה זו.

הדיפתו של הנתבע את התובע כאשר הוא אוחז בכוס זכוכית בידו המוטחת אל פניו של התובע אינה יכול ה להיות מעשה סביר הבא כדי למנוע נזק גדול יותר.

התובע לא הדף את הנתבע ואחז בו כדי לגרום לו לנזק או לחבלה כלשהי אלא פעולתו זו באה אך ורק לאחר שהנתבע עשה את צרכיו על רצפת חדר המלון וכאשר כל שמבקש התובע הוא להרגיע את הנתבע ולגרום לו לנקות אחריו. לא הובאו כל ראיות ע"י הנתבע כי התובע תקף אותו בצורה כזו אשר אילצה אותו לתקוף אותו בחזרה על מנת למנוע נזק חמור יותר לולא פעולה זו.

אני קובע כי כאשר הנתבע הדף את התובע כאשר הוא אוחז בכוס זכוכית בידו אשר הוטחה על פניו של התובע, כי הנתבע אינו יכול "ליהנות" מההגנה הקבועה בסע' 24 לפקודה.

הדברים לעיל מהווים לדעתי את אותם נימוקים נדרשים לצורכי סע' 54 לפקודת הראיות כאשר בחרתי לקבל את גרסתו של התובע לאירוע, למרות היותה עדות יחידה של בעל הדין וללא סיוע ממשי.

אשר על כן אני קובע כי הנתבע תקף את הנתבע בכוס הזכוכית וגרם לו נזקים.

יחד עם זאת בנסיבות שפורטו בטיעוני הצדדים ובראיות, יש לייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור ניכר בהתאם לסע' 68 לפקודה .

התובע הוא זה שיזם את הפניה אל הנתבע והוא שיזם את המגע הפיזי בין השניים.

ניתן לומר כי לולא יוזמה זו של התובע, לא היתה מתפתחת קטטה כלל ואף לא אחד מהנוכחים היה נפגע.

סע' 5 (א) לפקודה קובע כדלקמן:

"בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו".

לא יכול להיות חולק כי התובע חשף את עצמו למצב הספציפי הזה כאשר קם ויזם את האחיזה והדחיפה של הנתבע.

הלכה פסוקה היא כי בבואנו לבחון את קיומו של האשם התורם עלינו לבחון את התנהגות התובע בשני שלבים. ראשית, עלינו לקבוע כי אכן התנהגותו של התובע אינה עולה עם התנהגותו של האדם הסביר באותן נסיבות העניין, שנית, על מנת לחלק את האחריות הנזיקית בין הצדדים מקובל כי המבחן המנחה הוא " מידת האשמה", דהיינו על בית המשפט להציב את התנהגותם של הצדדים זה מול זה ולהכריע מה משקלה של האשמה המוסרית במעשיו ובמחדליו של כל אחד מהצדדים ( ר' ע"א 316/75 אלן שור נ' מדינת ישראל ( משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות, נצרת), פ"ד לא(1) 299 בעמ' 305, וע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עיריית בני - ברק, פ"ד מג(3) 343 בעמ' 350).

כפי שציינתי, שוכנעתי כי תרומתו של התובע לאירוע התקיפה הייתה משמעותית בשים לב להתנהלותו. התובע לא פעל כאדם סביר ובחר להתעמת עם הנתבע אף שידע שהנתבע שיכור. התובע פנה לנתבע בתקיפות וכשהנתבע לא נענה לו, דחף והדף אותו אל ה קיר.

בנסיבות אלה אני סבור כי יש להעמיד את שיעור הרשלנות התורמת על 70%.

הנזק

הנכות
התובע הגיש את חוות דעתו של ד"ר דן רגב, מומחה לכירורגיה פלסטית. ד"ר דן רגב קבע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% בגין צלקות המכערות את פניו ופגיעה בינונית בעצב VII בפניו, לפי סעיף 75(2)( ג) וסעיף 29(5)( ב)(II) לקובץ תקנות המל"ל. לדבריו צלקות אלו לא ניתנות לטשטוש מלא וחולשת הגבה ככל הנראה לא תשתפר.

המומחה נחקר על חוות דעתו אשר לא נסתרה ולא הופרכה.
המומחה הבהיר את הנכות וציין בעמ' 5 לפרוטוקול לעיל, ש' 17, כי ישנו עיוות משמעותי בעת מימיקה והעמקת הצלקות, חולשת מצח משמאל לימין, הפרשי גבות וחולשת גבה שמאלית המעוותת את פניו של התובע.
בנסיבותיו האישיות של התובע, אדם צעיר בתחילת חייו, אני קובע כי הצלקות, הפגיעה בעצב ואובדן התחושה אינן משפיעות באופן מלא (כנכות הרפואית) על כושרו התפקודי של התובע אלא רק באופן חלקי ועל כן אני קובע את נכותו התפקודית במידה נמוכה במעט מזו הרפואית - בשיעור של 15%.
ראשי הנזק
התובע, יליד 1993, היה בן 17 במועד האירוע וכיום בן 23.
אובדן השתכרות לעבר
לפני קרות האירוע, התובע עבד כשליח פיצה דומינוס. התובע לא הציג אסמכתאות כלשהן המעידות על הפסדי שכר שנגרמו לו עקב הפגיעה באירוע, כמו כן, אישורי המחלה שצירף לתיק אינם קשורים לאירוע נשוא התובענה שכן הם ניתנו עוד בטרם קרות האירוע, לפיכך אין מקום לפצותו בגין הפסדי שכר לעבר.
אובדן השתכרות לעתיד
התובע טוען כי הפגיעה המכערת את פניו תהווה לו קושי במציאת עבודה ראויה והולמת, בנוסף טוען כי נוכח הפגיעה נפסלו ממנו אפשרויות תעסוקתיות הדורשות יופי חיצוני כדוגמת דוגמנות או עבודה מול לקוחות ו/או שירות פרונטאלי, מאחר והצלקות יוצרות סלידה, דבר ממנו המעסיקים מעדיפים להימנע.
בעדות התובע בביהמ"ש, הודה התובע כי מעולם לא פנה לסוכנות דוגמנות ( עמ' 7 לפרוטוקול לעיל, ש' 17-18). כמו כן, התובע לא העלה כל טענה ו/או הביא כל ראיה שהיא בדבר ניסיון להתקבל לעבודה כלשהי שנכשל ובמיוחד התובע לא הציג כל ראיה בדבר קשר כלשהו לדוגמנות עובר לתקיפה.
לכאורה, משקבעתי כי הנכות התפקודית אינה גבוהה , יש מקום לפסוק סכום גלובאלי כפיצוי עבור הפסד כושר השתכרות בעתיד.
בתיק ת"א ( תל-אביב-יפו) 22174-06- נור שעאבן ואח' נ' סמי שעאבן ואח', תק- של 2010(1), 90002(12/01/2010) קבעה השופטת מיכל שריר: " כאמור בע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל פ"ד מ"ז (1) 802,822:" בפסיקת פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות אומר עקרון היסוד כך: שמים כמה היה אדם משתכר ללא מומו; כמה ישתכר במומו; והפיצוי הוא כדי ההפרש בין שני סכומים אלה. כך נקבע בע"א 70/52 גרוסמן ואח' נ' רוט, פד"י ו' 1242, 1247 (מפי כב' הש' חשין), וכך דין עד לימינו אלה.
העקרון ברור ופשוט- יישומו, כרגיל קשה. וכאמירתו הקולעת של השופט ד' קציר בסיפרו החשוב והמקיף פיצויים בשל נזק גוף ( מהדורה שלישית, תשנ"ג01993, הוצאת " תמר") בעמ' 34 (פרק 8: " חוסר וודאות)": 'קביעת יכולת השתכרותו של הנפגע מפני הפגיעה והשוואתה עם יכולת זו אחריה, היא... לעיתים קרובות, בגדר ניסיון להשוות מצב שטרם נוצר בעת ההערכה, עם מצב שלא יוותר לעולם'. אכן בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות עתיד- עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה- ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים".
דברים אלו מקבלים משנה משמעות כשמדובר על בחור צעיר שנמצא בתחילת דרכו המקצועית וכל עתידו עוד לפניו.
ביהמ"ש העליון פסק, בע"א 6410/96 ז'נט אשכנזי נ' עזבון המנוח גד לסרי, פדאור לא פורסם 98 (2)) 764, בעמ' 2:" אכן הנכות האסתטית בשיעור 28% אינה יכולה, בנסיבות המקרה להוות מודד לשיעור הפסד כושר השתכרותו. עם זאת, יש לקחת בחשבון את האפשרות שנכותו זו עלולה בנסיבות מסוימות להקשות עליו, במידה כזו או אחרת, בקבלת עבודה. אין לשלול את האפשרות שכיעור עלול לגרום לנחיתות קבלת עבודה..."
גם בפס"ד ת.א 1131/02 ( שלום י-ם) מלול אופיר נ' המגן חב' לביטוח בע"מ, מיום 28.11.04, קבע כב' סגן הנשיא הש. כרמי מוסק:" התובע הוא בחור צעיר הנמצא בתחילת דרכו המקצועית. הצלקות נמצאות על פניו הן בולטות ומכערות...ברור כי צלקות כאלה עלולות להגביל את מבחן מקומות העבודה או אפשרויות לעסוק למשל בתחומי שיווק או מכירות. איננו יודעים היום במה יעסוק התובע בדיוק, אולם יש לקבוע כי הצלקות כשלעצמן פוגעות בכושרו להשתכר ומעמידות את התובע בנקודת זינוק פחותה מזו של אדם אחר בגילו".
לאור האמור לעיל, ניתן לומר כי אכן צלקות התובע בפניו אכן מעמידות אותו בנקודת זינוק פחותה מזו של אדם אחר בגילו למציאת עבודות מסוימות, משכך אפסוק בדרך של אומדן בלבד, כי הפיצוי בגין ראש נזק זה יעמוד ע"ס 70,000 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, נסיעות ונלוות
התובע טוען כי הוא צפוי להוצאות עתידיות רבות בגין, נסיעות, הוצאות רפואיות נוספות וניתוח עתידי. כמו כן טען, כי לאור הבושה נדרש לאפר את פניו כדי לטשטש את הצלקת ומשכך נדרש למוצרי איפור וטיפוח מסוימים.
אמנם התובע לא הציג קבלות רבות, אך מצאתי לנכון לפסוק גלובאלית, סך כולל של 20,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות לעבר ובין הוצאות קוסמטיות לעתיד.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד
התובע לא פירט דבר בתצהיר ובעדותו לגבי העזרה שנתנה לו על ידי הזולת והיקפה. במצב דברים זה קיים קושי לאמוד את נזקיו ולא על דרך האומדן.
אני פוסק סכום גלובאלי של 5,000 ₪.

כאב וסבל ואובדן ( הקטנת) הסיכוי להינשא
לתובע נכות רפואית של 20% בגין צלקות בפניו ופגיעה בעצב.
צלקות שנותרו לאדם כתוצאה מפגיעה והן מכערות אותו, וגורמות לו לבושה, לכאב ולסבל, מזכות אותו בפיצוי.
התובע טוען כי הוא חושש שהצלקות המקנות לו לטענתו " מראה פלילי" יבואו לו כרועץ במציאת זיווג בעתיד, אך מעדותו בביהמ"ש עולה כי אין לו כל בעיה כזו וכי היו לו שתי בנות זוג לאחר קרות האירוע, (ר' עמ' 14-15 לפרוטוקול לעיל, ש' 9).
בשים לב לפגיעה שנגרמה לתובע בגיל צעיר, אשר הצריכה טיפול רפואי, וגרמה לו סבל , צער, אי נוחות ובושה, ובהתחשב בעובדה שהפגיעה אינה ברת ריפוי, אני סבור כי יש לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל בשיעור של 40,000 ₪.

סוף דבר
סכומי הפיצויים אותם קבעתי הם:
הפסד שכר לעתיד - 60,000 ₪
הוצאות רפואיות ונסיעה - 20,000 ₪
עזרת הזולת - 5,000 ₪
כאב וסבל - 40,000 ₪
סה"כ - 125,000 ₪

מסכום הפיצוי של 125,000 ₪ יש לנכות 70% רשלנות תורמת ועל כן סכום הפיצוי אשר על הנתבע לשלם לתובע הוא בסך של 37,500 ₪.

אשר על כן התביעה מתקבלת באופן זה שלסילוק מלא וסופי של התביעה הנתבע ישלם לתובע סך של 37,500 ₪ בצירוף הוצאות המשפט (החזר אגרת התביעה והחזר שכ"ט מומחה התובע – לפי קבלות) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ.
הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' תמוז תשע"ו, 11 יולי 2016, בהעדר הצדדים.