הדפסה

בית משפט השלום בנתניה ת"א 25222-05-15

מספר בקשה:27
בפני
כבוד ה שופט עוז ניר נאוי

המבקשת (הנתבעת):

שנני שדמן

נגד

המשיבה (התובעת):
"דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ

החלטה

לפני בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף או להעברתה לבית הדין לשכירות.

המבקשת טוענת כי יש לדחות את התביעה על הסף או להעבירה לבית הדין לשכירות, שכן התביעה עוסקת בזכויות דיירות מוגנת של הנתבעת.

התובעת טוענת מנגד, כי הבקשה נעדרת כל בסיס משפטי שכן הסעדים המבוקשים בכתב התביעה הם בסמכותו של בית משפט השלום, קרי בית משפט זה, ולכל היותר, עסקינן בעניינים אשר בסמכות מקבילה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבורני כי דין הבקשה להידחות; להלן טעמי.

סעיפים 140(א) ו- 151 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 עוסקים בסמכותו העניינית של בית הדין לשכירות . סעיף 140(א) קובע כי בית דין לשכירות יהיה מוסמך לדון בכל עניין הנובע מהוראות פרקים ב' עד ה' של חלק ב ', קרי בדמי שכירות של דירות או בתי עסק, הפחתות דמי שכירות וכן שירותים ותיקונים. סעיף 140(ג) מבהיר "סעיף זה אינו בא לגרוע מסמכות הנתונה לבית משפט אחר לפי חיקוק אחר."

סעיף 151(ב) קובע כי "ענין שבסמכותו של בית דין לשכירות, רשאי לדון בו גם בית המשפט כשהענין מתעורר אגב דיון בענין שבסמכותו".
בע"א 495/66 רפאל מני נ' בן-ציון כהן ו-3 אח', פ"מ כא(1) 113 (1967) , הבהיר בית המשפט העליון, כי רק מקום בו עילת התביעה מבוססת לבדה על חוק הגנת הדייר תהיה לבית הדין לשכירות סמכות ייחודית, ואילו בעניינים אחרים, הסמכות היא מקבילה לבית המשפט:

"ברי ואין ספק בכך שמקום שעילת התביעה לא נולדה אלא בחוק הגנת הדייר, סמכותו של בית-הדין היא לפי טבעה ייחודית.
...
בענינים אחרים סמכותו של בית-הדין לשכירות יכול שתהא מקבילה לסמכותו של בית-המשפט. איננו רואים חובה לעצמנו למצות את כל הענינים בהם קיימת סמכות שיפוט מקבילה שכזאת; דיינו אם נצטמצם בבירור הסמכות בענין שלפנינו" [ההדגשות שלי-נ.ע.]

אם כן, עניינים בסמכות ייחודית הם אך ענינים העוסקים באופן בלעדי בדמי שכירות וכן עניינים הקשורים בתיקונים ושירותים במושכר, כפי הקבוע בחוק.

במקרה דנן, התובעת עותרת לביטולו של הסכם פשרה מיום 4.3.1996 אשר קיבל תוקף של פסק דין (ה עוסק הן בקיומה של זכות דיירות מוגנת והן בזכויות שאינן כאלה), לפינוי ולסילוק יד יה של הנתבעת מן המקרקעין, לקבלת סעד הצהרתי לגבי העדרה של זכות שכירות וביטולה של זכות שימוש במקרקעין, ולחלופין עותרת להורות לנתבעת להסיר כל מתקן שהציבה במקרקעין ללא היתר כדין.

התובענה במקרה דנן אינה עוסקת כלל בדמי שכירות, וכפי שטוענת התובעת בתגובתה, מרבית העילות כלל אינן מבוססות על חוק הגנת הדייר , והן בסמכותו של בית משפט השלום, לכל הפחות מכוח סמכותו המקבילה.

יוער כי אף מקובלת עלי טענת המשיבה כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר אשר אף הוא תומך בדחיית הבקשה. המבקשת אמנם הגישה לאחרונה כתב הגנה מתוקן, אולם בכתב הגנתה המקורי שהוגש עוד ביום 17.12.2015, ציינה המבקשת במפורש כי הוא מאשרת את סמכותו של בית משפט זה (סעיף 17 לכתב ההגנה).

סבורני כי אף חלוף הזמן וניהול התיק בבית משפט זה משך כ – 3 שנים, תומכים בדחיית הבקשה בנסיבות אלה. ברע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49 (1.2.2004) כבר הביע בית המשפט העליון את דעתו בעניין, וציין כי המגמה המתחזקת היא שלא להיזקק לטענת סמכות עניינית המועלית באיחור:

"אכן, היה מקובל שטענה של חוסר סמכות עניינית היורדת לשורשו של ההליך המשפטי, ניתן להעלותה בכל שלב של הדיון, אולם לאחרונה מתחזקת והולכת בפסיקת אכן, היה מקובל שטענה של חוסר סמכות עניינית היורדת לשורשו של ההליך המשפטי, ניתן להעלותה בכל שלב של הדיון, אולם לאחרונה מתחזקת והולכת בפסיקת בתי-המשפט המגמה שלא להיזקק לטענת היעדר סמכות עניינית הנטענת באיחור (ראו דברי השופט (כתוארו אז) אור ב ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן [1]; דברי השופטת פרוקצ'יה ב ע"א 1662/99 חיים נ' חיים [2]). " [ההדגשות שלי –נ.ע.]

לנוכח כל האמור לעיל, ראיתי לדחות את הבקשה. המבקשת תישא בהוצאות הבקשה בסך 1,500 ₪, לתשלום תוך 30 יום.

המבקשת תפעל בהתאם להחלטתי מיום 20.2.2018, ותגיש תגובתה לבקשה 26 עד מחר (27.2.2018) בשעה 17:00.

המזכירות תשלח את החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, י"א אדר תשע"ח, 26 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.