הדפסה

בית משפט השלום בנתניה ת"א 1080-03-17

בקשה מס' 12

בפני
כבוד ה שופטת מרי יפעתי

מבקש/ תובע ונתבע שכנגד

אדיב אדוארד

נגד

משיבים/ נתבעים ותובעים שכנגד

  1. ברייק פור לייף בע"מ
  2. חנן לוי
  3. שלו בראנץ
  4. אורן בן דור

החלטה

לפניי בקשה לדחיה על הסף של כתב התביעה שכנגד ומחיקת סעיפים מכתב ההגנה מחמת קיומו של מעשה בית דין.

1. בין המבקש למשיבה 1 (להלן החברה) נחתם ביום 29.1.14 הסכם שכירות (להלן הסכם השכירות) לפיו שכרה החברה מהמבקש מבנה המצוי במקרקעין בבעלות המבקש לצורך הפעלת מועדון ריקודים (להלן המושכר). המשיבים 2-4 הינם מנהלים או בעלים של החברה.

2. בהליך זה הגיש המבקש תביעה כספית על סך 593,775 ₪ כנגד החברה והמשיבים 2-5 בגין הפרותיהם את הסכם השכירות והנזקים שנגרמו ל ו עקב כך, ובין היתר דמי שכירות (לחודש ינואר 2016 שלא נתבע בהליך השטרי כפי שיפורט בהמשך ) , נזקים למושכר על פי חוות דעת שמאי, דמי שימוש ופיצוי מוסכם וכן נזק בשל הפסד דמי שכירות במהלך התקופה בה יבוצע תיקון הנזקים במושכר.

3. המשיבים הגישו כתב הגנה ותביעה שכנגד על סך 648,250 ש"ח. בתמצית, טוענים המשיבים כי המבקש הוא שהפר את הסכם השכירות עת הציג בפניהם מצגי שווא והתנהג במרמה לאורך כל ההתנהלות ביניהם.
לטענתם, בעת ההתקשרות בהסכם השכירות, ועוד בטרם החתימה על ההסכם, הציג המבקש מצגי שווא בכל הנוגע לזכויותיו בקרקע ולגבי האופק התכנוני במקום. על סמך מצגים אלו, שהתבררו כמצגי שווא, התקשרה עמו החברה בהסכם השכירות לתקופה של שנתיים, תוך שנכנסה להוצאות כבדות בגין רכישת המועדון (מחברה שהפעילה את המועדון) הוצאות בגין שיפוץ המושכר והכשרתו לצורך קבלת רישיון עסק.
בשל מצגי השווא של המבקש והפרת התחייבויותיו כלפיהם , ובין היתר התחייבותו לפעול , להשגת אישור לשימוש חורג, נסגר המועדון בצו סגירה, לא ניתן היה לעשות שימוש במועדון כל השקעות ה חברה ירדו לטימיון ונגרמו למשיבים הוצאות כבדות.

4. לתביעה זו קדם הליך בין הצדדים שהתנהל בבית המשפט השלום בנתניה בת"א 18906-05-16 ו בת"א 20293-09-16 (להלן ההליך הקודם). מדובר בשתי תביעות שטריות שהגיש המבקש שהחלו כבקשות לביצוע המחאות במסגרת תיקי הוצאה לפועל. תביעה אחת הינה לחיוב החברה בגין חמש המחאות שנמסרו על ידה כדמי שכירות, בהתאם להסכם השכירות , ובוטלו על ידה, והשניה לביצוע שטר חוב שניתן על ידי המשיבים 2-4 (וכן נתבע נוסף עמית שרעבי אשר כבר אינו חלק מההליך בפני) שנמסר להבטחת ההתחייבויות בהסכם השכירות .

לאחר שהוגשו התנגדויות לביצוע ההמחאות ושטר החוב נדונו שתי התביעות במאוחד בהליך סדר הדין הרגיל. הצדדים הגישו ראיותיהם בתצהירים. לאחר שהתקיים דיון הוכחות הוגשו סיכומי הצדדים בכתב. ביום 23.4.18 ניתן פסק דין (כב' השופטת ליאת הר ציון) בשתי התביעות המאוחדות.
בפסק דין מנומק קיבל בית המשפט את שתי התביעות המאוחדות שהגיש המבקש וחייב את המשיבים בתשלום דמי השכירות (מחודש אוקטובר 2015 ועד תום תקופת הסכם השכירות מרץ 2016) ובתשלום הפיצוי המוסכם ( ממועד תום תקופת השכירות בהסכם מרץ 2016 ועד לפינוי המושכר בפועל ביום 1.5.16).

המשיבים הגישו ערעור על פסק הדין בהליך הקודם לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 10.12.18 נדחה הערעור בשל אי הפקדת עירבון.

יש לציין כי פסק הדין בהליך הקודם ניתן לאחר שהוגשו כתבי הטענות בהליך בפני ולאחר שכבר התקיים קדם משפט ראשון.

5. לטענת המבקש, פסק הדין בהליך הקודם מהווה "מעשה בית דין" בין הצדדים ומשכך, יש לדחות את התביעה שכנגד ולהורות על מחיקת סעיפים מכתב ההגנה המנוגדים לקביעות פסק הדין בהליך הקודם.
מנגד, טוענים המשיבים כי ההליך הקודם החל כבקשות לביצוע המחאות ושטר חוב. ההתנגדו יות שהוגשו התבססו על עילות ביטול ההמחאות וכישלון תמורה. אמנם, המשיבים הציגו בפני בית המשפט בהליך הקודם את הסיפור העובדתי בכללותו אך מבלי שהדבר יהווה טענה משפטית הדורשת בחינה או הוכחה. בהליך הקודם ב"כ המבקש אף התנגד באופן שיטתי וקבוע להרחבת חזית ובכך מנע העלאת טענות משפטיות שאינן קשורות לבקשה לביצוע שטר החוב או ההמחאות. נטען כי גם אם בית המשפט בהליך הקודם התייחס בפסק דינו לעובדות שונות הרי שלא נדרש לדון בהן ואין פסק הדין יכול לשמש מעשה בית דין.

6. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ובתצהירי הצדדים שהוגשו בהליך זה, וכן בבקשה, בתגובה ובתשובה לה, ולאחר שעיינתי אף בכתבי הטענות, תצהירי הצדדים ובפסק הדין שניתן בהליך הקודם, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

7. לכלל מעשה בי-דין שני ענפים שונים: השתק עילה והשתק פלוגתא. שני הענפים מבטאים תפיסה לפיה יש בכוחה של ההכרעה השיפוטית להביא, במקרים המתאימים, לסיומה של ההתדיינות באותו עניין. "...כוחו של המעשה השיפוטי כמעשה בית דין, פועל בכל הליך שיפוטי אחר בין אותם צדדים, בהקימו מחסום דיוני, השתק, כלפי כל אחד מבעלי הדין המבקש לשוב ולהתדיין "בעניין שבנדון" או "בשאלה שנדונה" בפסק הדין" ( ראה לעניין זה זלצמן , "מעשה בית דין בהליך אזרחי" , עמ' 5).
לעניין השתק הפלוגתא, הרלבנטי לענייננו, נקבעו בפסיקה ארבעה תנאים עיקריים לקיומו: ראשית, זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שעמדה לדיון והוכרעה בפסק הדין לבין הפלוגתה הקיימת; שנית, שהתקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, שלישית, בהתדיינות הראשונה נקבע ממצא פוזיטיבי ביחס לפלוגתא, ורביעית, ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לתוצאה הסופית בהתדיינות (ראה זלצמן עמ' 137
ופסקי הדין שם).

סבורני כי בענייננו מתקיימים כל ארבעת התנאים לקיומו של השתק פלוגתא. אין חולק כי קיימת זהות בין הצדדים בהתדיינות בהליך הקודם לבין הצדדים בהליך בפני. קיימת זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתאות שהועמדו לדיון בהליך הקודם והוכרעו בפסק הדין בהכרעה פוזיטיבית לבין הפלוגתאות בהליך בפני. עיון בפסק הדין בהליך ה קודם מעלה כי ההכרעה באותן פלוגתאות בפסק הדין היתה חיונית לתוצאה הסופית.

8. כאמור, בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד בהליך בפני טענו המשיבים כי המבקש הוא שהפר את התחייבויתיו כלפיהם. לטענתם, במעמד החתימה על הסכם השכירות, ועוד קודם לכן, הציג המבקש מצג שווא באשר לזכויותיו במקרקעין והתחייב לפעול להשגת אישור לשימוש חורג במושכר. על סמך מצג זה התקשרה החברה בהסכם השכירות. לאחר שימוע שנערך במועצה המקומית ניתנה ארכה להוצאת האישורים הנדרשים. המבקש התחייב בשימוע להשגת האישור לשימוש חורג. על סמך התחייבות זו נשאה החברה בתשלומים והוצאות בסכומים ניכרים לצורך קבלת האישורים. לאחר הוצאת צו סגירה למועדון התברר למשיבים כי המבקש הציג בפניהם מצגי שווא. למבקש לא היה הסכם חכירה בתוקף בשטח ומשכך נמנע מלהגיש בקשה לאישור שימוש חורג. בסוף שנת 2015 ולאור צו הסגירה וההוצאות הכבדות הודיעה החברה למבקש כי אין בדעתה להמשיך ולשלם דמי שכירות ובכוונתה לעזוב את המושכר. במידה וקיימת מניעה מלפעול במושכר קובע סעיף 5 להסכם השכירות כי ההסכם יגיע לקיצו.
לפיכך, טוענים המשיבים כי המבקש במצגי השווא שהציג ובהפרת התחייבויותיו הוא שגרם נזקים כבדים למשיבים. התנהלות המבקש הביאה את החברה ובעליה להשקיע מאות אלפי שקלים במושכר, השקעה שירדה לטימיון, ולהוציא הוצאות כבדות וניכרות.
בכתב התביעה שכנגד עותרים המשיבים לחייב המבקש - בשל מצגי השווא באשר לזכויותיו במקרקעין והאופק התכנוני של המקום – בתשלום נזקיהם: סך של 100,000 ש"ח נזק בגין השקעות החברה שירדו לטימיון, סך של כ- 397 ,000 ₪ הוצאות בגין שיפוץ ובניה במושכר, סך של כ- 89,000 ₪ השבת דמי השכירות בתקופה בה נמנעה הפעילות במושכר, וסך של כ- 61,000 ₪ בגין הוצאות משפטיות שנאלצה החברה להוציא.

9. עיון בפסק הדין שניתן בהליך הקודם מעלה כי פלוגתאות אלו עמדו לדיון בפני בית המשפט בהתדיינות הקודמת והוכרעו באופן ברור ופוזיטיבי בפסק הדין תוך דחיית טענות המשיבים.

בית המשפט קבע בפסק הדין כי לא ניתנה התחייבות מצד התובע (המבקש כאן) בהסכם השכירות ביחס למצב התכנוני ולא הוכח מצג שווא. לשון ההסכם היתה מפורשת והשוכר (החברה) הצהירה כי היא מודעת למצבו החוקי של הנכס ונטלה על עצמה אחריות להסדרת מצבו החוקי כולל נשיאה באגרות וקנסות. הצדדים נטלו על עצמם התחייבויות עם החתימה על הסכם השכירות תוך חלוקת הסיכונים בין הצדדים בעסקה.
בית המשפט קבע כי לא הוכח מצג מטעה שניתן בעל פה בעת כריתת ההסכם אשר עומד בסתירה לאמור בהסכם. לא הוכח מצג שווא הנוגע לזכויותיו של התובע במנהל. לא הוכח כי בשל מצג השווא הנטען הפסיקה החברה לשלם דמי שכירות אלא טענה זו הועלתה בדיעבד. לא הוכח קשר סיבתי בין מצג השווא הנטען לאי קידום הליך התכנון. לא הוכח מצג שווא הנוגע לקידום הליך התכנון. היפוכו של דבר, הנתבעים (המשיבים כאן) הודו כי התובע סירב להוסיף התחייבות מטעמו בהסכם.
עוד קבע בית המשפט כי מעבר לכך כי לא הוכחו מצגים מטעים מצד התובע בשלב כריתת ההסכם, לא הוכחו גם מצגים או התחייבות שניתנה מצד התובע בעת השימוע במועצה. גם אם היה מקום לראות בשימוע כהתחייבות מצד התובע הרי שהתחייבות זו לא הופרה.
עוד נקבע בפסק הדין כי הנתבעים לא הודיעו על ביטול הסכם השכירות, המשיכו לשהות בנכס עד למועד פינויו בחודש מאי 2016, וכל עוד שהו בנכס הם מחוייבים בתשלום דמי השכירות. בית המשפט דן בטענת הנתבעים כי אינם מחויבים בתשלום דמי שכירות ממועד הוצאת צו הסגירה, וזאת מכח סעיף 5 להסכם השכירות, ודחה את הטענה.

10. הנה כי כן, מרבית טענות המשיבים בהליך בפני נדונו והוכרעו באופן פוזיטיבי בפסק הדין בהליך הקודם. בכל הנוגע לפלוגתאות אלו שהוכרעו בפסק הדין בהליך הקודם חל הכלל של השתק פלוגתא.

11. לא מצאתי ממש בטענת המשיבים בתגובה לבקשה כי הטענות בדבר מצג שווא ותרמית לא נטענו על ידם בהליך הקודם אלא רק כחלק מהסיפור העובדתי בכללותו, מאחר ועילות ההתנגדות נסובו סביב טענות כישלון תמורה ופרשנות הסכם השכירות.

עיון בתצהירי ההתנגדות בהליך הקודם ובתצהיר המשלים שהגישו המשיבים וכן עיון בפסק הדין מעלה כי טענות אלו נטענו באופן מפורש, נדונו בדיון הראיות והוכרעו באופן פוזיטיבי וברור על ידי בית המשפט בפסק הדין. אמנם, ההליך הקודם החל כתביעות שטריות לביצוע שטרות ואולם, יש להדגיש כי טענות ההגנה של המשיבים לא נדחו מהטעם כי אינן מהוות טענות הגנה שטריות. טענות אלו נדונו לגופן ונדחו.

מעבר לכך, המבחן הוא מבחן זהות הפלוגתא להבדיל מזהות הטענה. דרישת הזהות מתייחסת לפלוגתא שקמה כתוצאה מחילופי הטענות בין הצדדים ולא לטענות עצמן. אם טענתו "החדשה" של בעל דין אינה מצליחה לחולל שינוי במרכיביה של הפלוגתא שכבר נדונה והוכרעה, ולהצמיח בכך פלוגתא חדשה בין אותם צדדים, יהא בעל הדין מושתק מכוחו של כלל המניעות מלעורר התדיינות נוס פת (ראה זלצמן עמ' 146).
זאת ועוד, גם אם לא נטענה טענה כזו או אחרת על ידי המשיבים בהליך הקודם , ואיני סבורה כך, הרי שאין בטענות שנטענו בהליך בפני כדי להצמיח פלוגתא חדשה בין הצדדים . מדובר למעשה באותן שאלות שכבר נדונו והוכרעו בהתדיינות הקודמת.
יתרה מכך, מאחר ומדובר באותן פלוגתאות בשני ההליכים – פלוגתאות הנוגעות להסכמות הצדדים בהסכם השכירות, מצגים והבטחות בעל פה, אם ניתנו, וטענות להפרות הסכם השכירות - הרי שגם אם נמנעו המשיבים מלהעלות טענות הנוגעות לאותן פלוגתאות במהלך ההתדיינות הקודמת הם אינם רשאים להעלות טענות אלו כעת לאחר שאותה פלוגתא כבר נדונה והוכרעה בהליך הקודם.

12. לאור האמור לעיל, המשיבים מושתקים מלהעלות טענות הנוגדות את קביעות בית המשפט בהליך הקודם ביחס לפלוגתאות שנדונו והוכרעו בפסק הדין.
מאחר וכל טענות המשיבים בכתב התביעה שכנגד לנזקים וההוצאות שנגרמו להם מתבססות אך על הטענות כפי שפורטו לעיל - הפרות המבקש את הבטחותיו כלפי המשיבים, מצגי השווא שהוצגו והוראות הסכם השכירות הרלבנטיות למצב בו נמנע השימוש במושכר (סעיף 5 להסכם השכירות) – הרי משנדחו טענות אלו בפסק הדין בהליך הקודם והמשיבים מנועים מלהעלות טענות אלו בהליך זה, הרי שדין התביעה שכנגד להידחות על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין.

כמו כן, במסגרת הגנתם כנגד התביעה העיקרית מנועים המשיבים מלהעלות כל טענה או להביא כל ראיה המנוגדות לקביעות בית המשפט בפסק הדין בהליך הקודם המהוות "מעשה בית דין" בין הצדדים בהליך בפני.

המשיבים ישאו בהוצאות המבקש בגין בקשה זו בסך של 1,800 ₪.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג טבת תשע"ט, 31 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.