הדפסה

בית משפט השלום בנצרת 28

בפני
כב' השופטת הבכירה - שאדן נאשף-אבו אחמד

התובעת/ המשיבה

1. רינא את עודה חלאק בע"מ

נגד

הנתבעים/ המבקשים

  1. מ.ג.ד. קבוצת המכון הגבוה בע"מ
  2. בשארה גראיסי

החלטה

החלטה זו עוסקת בבקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים בבקשה
ביום 10.3.2007 נערך ונחתם בין הצדדים הסכם שכירות בלתי מוגנת ולפיו שכרה הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת" או "המבקשת") מאת התובעת (להלן: "התובעת" או "המשיבה") שתי קומות בשטח כולל של 370 מ"ר בבניין שבבעלות המשיבה והשוכן בעיר נצרת, וזאת למטרות עסקיות שונות כהגדרתן בהסכם. על פי הסכם השכירות, תקופת השכירות הינה למשך 24 חודשים, מיום 1.4.07 ועד 31.3.09. ההסכם מאפשר לצדדים להמשיך בהתקשרות החוזית ביניהם, לתקופת אופציה נוספת בת 24 חודשים, מיום 1.4.09 ועד 31.3.11 ( ראו סע' 2 להסכם).

עוד מסדיר ההסכם את תשלום דמי השכירות/השימוש, כמבואר בסעיף 7 להסכם, לרבות הרשות הניתנת למשיבה להפסקת ההתקשרות עקב אי תשלום דמי השכירות, היינו הפרת ההסכם, ותשלום פיצויים בגין כך ( סעיפים 10-11 להסכם). לעניין דמי השימוש, הם הועמדו בהסכם ע"ס 3,000$ ארה"ב כולל מע"מ לחודש עבור תקופת השכירות הראשונה ( עם מתן הנחה לחודשים 4,5,6,7,8 משנת 2007 שם הועמדו ע"ס 2,500$ ארה"ב). עוד נקבע כי, כל תנאי ההסכם יחולו גם בתקופת האופציה, למעט לעניין דמי השכירות ( בסך 3,000$). מועד התשלום הוסדר בסעיף 7 ( ג) להסכם ובו נקבע כי "השוכר ישלם את דמי השכירות הנ"ל כולל מע"מ עבור כל שנה מראש גם בתקופת השכירות וגם בתקופת האופציה, התשלום יבוצע בשישה צ'קים רצופים דו חודשיים".
מכתב התביעה עולה, כי המשיבה שיגרה ביום 7.3.10 וביום 27.4.10 מכתב הודעה על אי חידוש תקופת השכירות מעבר לזו הקבועה בהסכם ( עד 31.3.11). עוד עולה כי היא פנתה למבקשת בדרישה בכתב לתשלום דמי שכירות ביום 9.8.10 ובגדרו טענה להפרת ההסכם מחמת אי תשלום דמי שכירות לתקופה שבין 1.1.10 עד 31.3.11 .

ביום 16.3.18 הגישה המשיבה את התביעה שלפניי ע"ס 180 אלף ₪ ובמסגרתה טענה, כי המבקשת עזבה את המושכר במהלך תקופת הרשות ללא הסכמתה המוקדמת ובכתב של המשיבה (המשכירה) ובלא ששילמה את דמי השכירות בגין החודשים ינואר 2010 ועד מרץ 2011 וכן הותירה אחריה חובות חשמל מים וארנונה. מכאן, קמה לה עילת תביעה מכוח החוב שבפיגור. כבר בכתב התביעה, ציינה המשיבה כי כל פניותיה ודרישותיה הנשנות וחוזרות למבקשים לתשלום דמי השכירות, לא נענו, כשהמשיבה התנערה מהתשלום ללא כל סיבה מוצדקת (סע' 18 לכתב התביעה). להשלמת התמונה יצוין כי התביעה כנגד הנתבע 2 בגין (להלן: "המבקש") בגין ערבותו להתחייבויות המבקשת כלפי המשיה בהתאם להסכם השכירות.

המבקשת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות וזאת תחת ההנחה כי כל העובדות המצוינות בכתב התביעה הינן נכונות. לשיטתה, כשמדובר בתביעה כספית חוזית כבענייננו, עילת התביעה החוזית נולדה במועד ההפרה הנטענת, והוא המועד שבו הייתה אמורה המבקשת לשלם למשיבה את דמי השכירות עפ"י הוראות ההסכם ולא עשתה כן, קרי בתחילת כל שנת שכירות, כך שדמי השכרות בגין החודשים 4/2009 ועד 1.4.2010 היו צריכים להיות משולמים מראש ביום 1.4.09 , ודמי השכירות בגין החודשים 4/2010 עד 3/2011 היו צריכים להיות משולמים ביום 1.4.10. יוצא אפוא, כי התביעה בגין תשלום חוב דמי השכירות הנטען לתקופה שבין חודשים ינואר עד מרץ 2010, התיישנה, משהיה על המבקשת לשלם את דמי השכירות מראש ביום 1.4.09 , והוא המועד אשר ממנו נמנית תקופת ההתיישנות שמסתיימת ביום 2.4.16 . כך גם ביחס לחוב דמי השכירות עבור חודשים אפריל 2010 ועד מרץ 2011, שכן תשלומו היה אמור להתבצע מראש ביום 1.4.10, ולפיכך עילת התביעה בגינו התיישנה כבר ביום 2.4.17.

לחילופין נטען כי בהתאם לסעיף 14 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, מקום שנקבעו דמי שכירות בסכום מסוים לתקופות קצובות, ישלם אותם השוכר בראשית כל תקופה, כאשר פרשנות מיטיבה עם המשיבה למונח " תקופה" מובילה לקביעה, כי עילת התביעה קמה בתחילת כל חודש שכירות ומועד תשלום דמי השכירות בגין החודש האחרון מושא כתב התביעה (מרץ 2011) חל ביום 1.3.11 ומשכך, התביעה בגין סכום זה התיישנה כבר ביום 2.3.18 , קרי חצי שנה לפני הגשת התביעה דנן. הוא הדין באשר ליתר החובות בגין התשלומים הנלווים. כך או כך - התביעה התיישנה.

מנגד טענה המשיבה בתגובה מטעמה , כי התביעה הוגשה ביום 15.3.18 בטרם חלוף תקופת ההתיישנות, כאשר המועד האחרון להתיישנותה הוא ביום 1.4.18 , וזאת בהתאם למסמכים ולהוראות הסכם השכירות , וכי המבקשת איחרה את המועד לתשלום דמי השכירות לאורך כל תקופת השכירות ועוד בתקופת האופציה, וכי תמיד נתבקשו ע"י המבקשת אורכות לתשלום והוסיפה והבטיחה לשלם את החוב שבפיגור ( סעיפים 2-5 לתגובת המשיבה). עוד נטען בתגובה , כי הטיפול בעניין חובות השכירות היה בידיו של עו"ד שניהל את כל הסכמי השכירות של המשיבה, אלא שהוא התרשל, כך נטען, ולא הגיש את התביעה קודם לכן. ברם, א ין בכך כדי לגרום להתיישנות התביעה. גם לאחר שעזבו המבקשים את המושכר, התנהל ביניהם לבין המשיבה מו"מ לסיום המחלוקת בדרכי נועם, ללא הועיל. זאת ועוד, המבקשת לא צירפה שום ראיה להוכחת תשלום דמי השכירות ויתר החובות הנלווים בתחילת כל שנת שכירות, כמצוות הוראות הסכם השכירות.

לאחר הגשת טיעונים בכתב השמיעו הצדדים טיעונים משלימים בע"פ במהלך דיון שהתקיים לפניי. לאחר עיון בכתובים ושקילת טענות הצדדים, נחה דעתי שיש לעת הזו לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, כטענת סף, הואיל ומקומה להתברר במסגרת ההליך עצמו, ואנמק.

הלכה פסוקה היא, שסילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה, מן הטעם שתוצאת הסילוק היא מניעת הכרעה בזכויות המהותיות של התובע בשל מחסום דיוני ( ע"א 9431/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים ( ניתן ביום 22.6.08)).

על-פי חוק ההתיישנות, תש"ח-1958, התיישנות תביעה נמנית מן היום שבו נולדה עילת התובענה. "עילת התובענה" היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את הנושה ( התובע) בקיום החיוב של החייב ( הנתבע).

עילת תביעה חוזית נולדת במועד הפרת החוזה. בהפרת חוזה אין על התובע להמתין לאירוע נזק כדי לתבוע את המפר, ודי בהפרה עצמה על מנת להעמיד לו עילת תביעה בגין הפרת החוזה ( ע"א 3599/94 בנק לאומי יופיטר נ' לישראל בע"מ ( ניתן ביום 18.2.1997)).

בחיוב שהצדדים קבעו מועד לקיומו, מתגבשת עילת התביעה בהגיע אותו מועד ומיום זה ואילך מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות. קביעת היום בו נולדה העילה- שחשיבותה בעניין ההתיישנות ברורה מאליה- היא בעיקרה סוגיה עובדתית ונלמדת, מקום בו העילה חוזית, בין היתר, מפרשנות החוזה ונסיבות המקרה, כאשר ככלל זכות זו נולדת עם הפרת החוזה או ביטולו (רע"א 8856/06 הנ"ל). בעוד שבמקום בו מדובר בהפרה עתית נמשכת, כגון אי-תשלום דמי שכירות בניגוד להסכם, עילה זו סווגה כמתחדשת באופן שכל יום של הפרה יוצר עילת תביעה חדשה, שמניין ההתיישנות בעניינה מתחיל למחרת היום ( רע"א 8856/06 רבקה גרינפלד נ' הירקון בע"מ ( ניתן ביום 17.07.07)).

ועוד, לצורך בחינת עילת התביעה נדרשים אנו לכלל דיוני נוסף, המהווה כלל מנחה ולפיו יש להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות ואינן נתונות כשלעצמן במחלוקת. נקבע כי, לצורך בחינת טענות בעניין התיישנות, עלינו להניח כתשתית עובדתית את הנטען בכתב התביעה, בלא חקירה ודרישה, אלא אם כן אי נכונותן של העובדות הנטענות ניכר על פניו בדרך שאינה מצריכה הוכחה וביסוס בראיות ( ע"א 9413/03 הנ"ל).

ולענייננו - המבקשת עמדה על הבקשה וטענה הן בתשובה לתגובת המשיבה והן במעמד הדיון, כי אין די בהעלאת טענות סרק ללא פירוט וללא ביסוס, ולפיהן המועד האחרון להתיישנות חל ביום 1.4.18, מכוח מסמכים והוראות הסכם השכירות, וללא התמודדות אמתית עם המועדים שאותם פירטה המבקשת בבקשתה המלמדים על התיישנות התביעה. בהעדר פירוט מטעם המשיבה אודות הארכת מועד ההתיישנות, מחמת אותן סיבות שפורטו בתגובה מטעמה (סע' 3-5 לתגובה) ובכלל זה מועדי הארכות הנטענות , יש מקום להורות על סילוק התביעה על הסף.

לעומת זאת, במעמד הדיון בפניי הדגישה המשיבה כי תאריך 1.4.18 , שהוא התאריך הקבוע לעניין ההתיישנות, לא נטען על ידה בסתמיות וכלאחר יד, כטענת המבקשת, שכן המבקשת נטשה את המושכר ביום 31.3.11 , כך שיום 1.4 .11 הוא מועד סיום השכירות, והגשת התביעה ביום 16.3.18 נעשתה בטרם חלפה לה תקופת ההתיישנות.
נכון הוא, שמועד היווצרות העילה לעניין תשלום דמי השכירות הוא מועד ההפרה , כפי שנקבע בהסכם בין הצדדים , ומשנקבע בהסכם כי חובת תשלום דמי השכירות היא עבור כל שנה מראש, הרי עילת התביעה בגין אי תשלום דמי השכירות לשנת 2010 מתגבשת בתחילת שנת השכירות, קרי ביום 1.4.2009, בעוד שעילת התביעה בגין אי תשלום עבור דמי השכירות לשנת 2011 מתגבשת בתחילת שנת השכירות, 1.4.2010. יוצא אפוא, שביום הגשת התביעה (16.3.18) חלפו מעל 7 שנים ממועד התגבשות העילה ביחס לשתי שנות השכירות הנ"ל. יתרה מכך, שיגורם של שני מכתבי ההודעה על אי חידוש תקופת השכירות בתאריכים 7.3.10 ו- 27.4.10 וכן מכתב דרישת תשלום דמי השכירות שבפיגור מושא כתב התביעה מיום 9.8.10 , אין בהם כשלעצמם כדי להוות ביסוס להארכת מועד ההתיישנות, שכן גם ממועדים אלה ועד הגשת התביעה, חלפו מעל 7 שנים.

חרף האמור, בשים לב לטענת המשיבה שבכתב התביעה, לפיה ניתנו על ידי המבקשים הבטחות חוזרות ונשנות לשלם את חוב השכירות משך תקופה ממושכת וכן נעשו אליה אין ספור פניות לקבלת אורכות לתשלום החוב האמור, ואף לאחר תום מועד ההתקשרות החוזית ביום 31.3.11 התנהל בין הצדדים מו"מ ליישוב המחלוקות ביניהם, הרי שעסקינן בטענה רצינית המצריכה בירור עובדתי העלולה להשליך על מניין תקופת ההתיישנות, וככזו מקומה להתברר במסגרת ההליך עצמו.

אכן, בין הצדדים התעוררה מחלוקת ביחס לשאלה, האם די בטענת המשיבה שבכתב התביעה ובאמור בתגובה מטעמה ולפיה חרף פניות חוזרות ונשנות ואין ספור הבטחות לתשלום דמי השכירות, לא שילמה המבקשת את חוב השכירות ללא סיבה מוצדקת, על מנת לדחות בשלב זה את בירור טענת ההתיישנות שהעלו המבקשים כטענת הגנה מפני התובענה .

כידוע, נתבע הטוען שתביעה המופנית נגדו התיישנה, מחויב להעלות את הטענה בהזדמנות הראשונה, כאמור בסעיף 3 לחוק ההתיישנות, כפי שמחויב הוא לטעון בכתב הטענות את העובדות המבססות אותה ואף ל הוכיחן במשפט ( ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ ( ניתן ביום 12.7.2010) . הכלל הוא, שהנטל להוכיח טענת התיישנות מוטל על הנתבע, משזה מבקש לדחות על הסף תביעה נוכח המחסום הדיוני הצומח מהוראות ההתיישנות הקבועות בדין. על מנת לקבוע, כי חלה התיישנות על תביעה פלונית, נדרש הנתבע להוכיח כי כל רכיבי התובענה התיישנו.
אולם, משהעלה הנתבע טענת התיישנות, והתובע מבקש להיבנות מאחת מעילות ההשעיה או ההארכה שבחוק, עובר הנטל אל כתפי התובע לטעון ולהוכיח את העובדות המבססות את העילה הרלוונטית, משמדובר הוא בפלוגתא עובדתית. בכך נפסק בע"א 3114/12 ששון נ' משרד הרווחה ( ניתן ביום 13.4.14) , כי אם הגיש הנתבע בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות, והתובע טען בתשובה לבקשה לקיומה של עילת הארכה או השעיה, די בכך כדי שבית המשפט יידרש לטענה, אף אם לא נטענה בכתב התשובה.

במקרה שלפנינו, המשיבה ציינה בכתב התביעה את המועד שבו לשיטתה נולדה עילת התביעה ו הוא מועד פינוי המושכר ללא רשות וללא הסכמתה, כמתחייב מלשון ההסכם, דבר המקנה לה זכ ות לפיצויים, ולאור מעד זה לא חלפו 7 שנים מאותו מועד (31.3.2011) ועד ליום הגשת התביעה דנן. לעומת זאת, המבקשת חולקת עליה וטוענת שמועד ההתיישנות נמנה מהמועד ההסכמי שנקבע לתשלום החוב מושא ההפרה הנטענת. אמנם, נכון הוא, ש עפ"י תקנה 9 (5) לתקנות סדה"א, יש לכלול בכתב התביעה את "העובדות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה" ובתקנה 71( א) לתקנות סדה"א נקבע כי "כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי הענין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן...". עוד קובעת תקנה 78 לתקנות סדה"א כי " כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרשים ותאריכיהם בכתב הטענות". אלא, כפי שנפסק לא אחת ו בפרט לאחרונה , "כאשר על פני הדברים מתגלית מחלוקת ( או מחלוקות) בין הצדדים בעניינים עובדתיים, הקשורים בשאלת העילה, או בסוגיית ההתיישנות- אין מקום לדחיית התובענה על הסף" ( ע"א 9063/12 עז' המנוח הוראס ריכטר ז"ל נ' Harvey Delson (5.9.17); רע"א 34402-12-18 רונן אור נ' דוד פאסי (26.12.18)).

הדברים הללו נכונים ויפים גם לענייננו. כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם בעניין מועד התגבשות עילת התביעה, כאשר כל צד משמיע טענות עובדתיות שונות נוגדות וסותרות, להוכחת עמדתו- זה אומר להיצמד להוראות הסכם השכירות המסדירות חובת תשלום דמי שכירות שנתיים מראש (ומשחלפו 7 שנים מאותו מועד- זה המקום לסלק את התביעה על הסף); וזה טוען מנגד כטענה עובדתית כי המבקשים ביקשו אורכות לתשלום שכללו הבטחה לתשלום חוב השכירות ואף נוהל בין הצדדים מו"מ ליישוב ההדורים לאחר עזיבת המושכר ביום 31.3.11. בהעדר כל ראיה מטעם מי מהצדדים לעניין התנהלותם באשר לשנות השכירות הקודמות, בכל הנוגע לאופן ומועד ביצוע תשלום דמי השכירות בפועל , ובהינתן הוראות הסכם השכירות וטענת המשיבה לעניין הארכות וההבטחות לתשלום החוב אשר מקימה את הטענה להודאה במקצת הזכות, הרי לא ניתן לקבוע בשלב זה, בוודאות חסונה, שעילת התביעה התיישנה, משמצאתי כי טענה מעין זו מצריכה בירור עובדתי, שלא ראוי כי יעשה בשלב זה של הדיון, כטענת סף, ובטרם נשמעו ראיות בתיק.

יוער לפני סיום, כי נכונה א ני לקבל את השגת המבקשים כי היה על המשיבה ליתן פרטים ותאריכים מדויקים בכתב התביעה, באשר למועד הפניות לקבלת אורכות ואישורן, מועד ניהול המו"מ בין הצדדים, וההבטחות לתשלום החוב שבפיגור, שיש בכל אלה להקים יסוד לטענה בדבר הודאה במקצת הזכות או להארכת מועד ההתיישנות. ואולם, אין לראות בפגם זה בנסיבות העניין כטעם לסילוק התביעה על הסף כבר עתה, משנטענו טענות אלו מפורשות בכתב התביעה עצמו, כך שנושא הארכות, ההבטחות לתשלום והמו"מ, לרבות מועדיהם והשפעתם על תקופת ההתיישנות, מהווים פלוגתא עובדתית שיש מקום לאפשר בירורה לגופה, כולל טענת ההתיישנות, במסגרת ההליך עצמו. במצב דברים זה, עדיף הוא תיקונו של הפגם בדבר הצורך בפירוט ( במסגרת בקשה לתיקון כתב התביעה או במהלך שלבי הבירור השונים של ההליך), על פני סילוקה של התביעה על הסף, וכך אני קובעת.

על יסוד כל הנאמר לעיל, דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות להידחות כטענת סף ומקומה להתברר במסגרת ההליך.

בנסיבות העניין, ולאור התוצאה אליה הגעתי, אני מותירה סוגיית ההוצאות לסוף ההליך ובהתאם לתוצאה הסופית.

המבקשים יגישו בקשת רשות להתגונן בתוך 30 יום מ היום.

התיק יובא לעיוני ביום 2.4.19 .

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג אדר א' תשע"ט, 28 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.