הדפסה

בית משפט השלום בנצרת 21

בפני
כב' השופטת הבכירה - שאדן נאשף-אבו אחמד

מבקש

1. אלון ברשי
ת"ז XXXXXX116

נגד

המשיבות
1. מועצה אזורית מגידו
רשויות מקומיות 500223136

2. מנהל מקרקעי ישראל - נצרת
משרדי ממשלה 570000728

3. יזרעאלים - ועדה מרחבית לתכנון ובניה

4. מדינת ישראל, משרד האוצר - היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה מחוז צפון

פסק דין

המבקש, מר אלון ברשי, פתח בהליך אשר הוכתר על ידו כ- "עתירה- בקשה דחופה ביותר", בגדרה עתר לחמישה סעדים כלהלן:

ראשית, ביקש שבימ"ש זה יעשה שימוש בסמכותו הטבועה ו/או בהתאם לכל דין אחר ולקבוע כי החלטת או פעולת המשיבות בנוגע לעסק נשוא תיק זה, מזנון למכירת כריכים וחנות נוחות למכירת מוצרים ארוזים במושב עין העמק, אשר מונעות מהעותר להשלים את תהליך ההסדר לעסק בהתאם לסיכום מפורש בין העותר למשיבות 1-3, ניתנו שלא כדין.

שנית, להורות למשיבות 1-3 למלא אחר הוראות ההסכם אשר כרת עמן העותר ביום 10.1.2010, בהמשך לפגישה מיום 7.1.2020 , ולאפשר השלמת מלוא הליכי ההסדר בנוגע לעסק העותר מול המשיבות 2-4 , לרבות מול מחלקת רישוי עסקים אצל המשיבה 1.

שלישית, להורות למשיבה 2 לאשר את התוכניות לשימוש חורג בעסק, אשר הוגשו ע"י העותר באמצעות מהנדס העותר, ג'ורג' קובטי, למשרדיה, ואשר מעוכבות במשרדיה מסיבות השמורות עמה וללא כל הסבר לעותר.

רביעית, להורות למשיבה 3 לאשר התוכניות להיתר בניה לעסק (אשר הוגשו ע"י העותר באמצעות מהנדס העותר), זאת מיד עם אישור המשיבה 2 לשימוש חורג בבית העסק.

חמישית, לתת צו זמני האוסר על המשיבות 1-4 לבצע כל פעולת אכיפה בנוגע לעסק העותר גם אך לא רק בקשר לאזהרה אשר נתנה המשיבה 4 לעותר ביום 14.8.2020, ולהקפיא מצב עד להכרעת בית המשפט בעתירה הנ"ל.

בהחלטתי מיום 3.2.21, הוריתי למבקש להבהיר את מקור הסמכות המוקנית לבית משפט זה, לתת את הסעדים המבוקשים, תוך שציינתי כבר אז, כי עיקרה של הבקשה מופנה לתהליך הסדר הרישוי עצמו, כאשר לא מצאתי שיש בבקשה עתירה לסעדים מכוח סעיף 22 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים "), או סעיף רלוונטי אחר שבחוק הנ"ל, המקנה סמכות לבית המשפט דכאן לדון ולתת את הסעדים שלעיל.
עוד ציינתי, כי עיון בבקשה על כל המצורף לה, אינו מלמד כי הוצא צו הפסקה מנהלי או צו סגירה מנהלי, ובכך לא מבוקש ביטול מי מהם, ועיקר טענות המבקש מופנות לאי השלמת הליך הרישוי, חרף ההסכם הנטען משנת 2010.

עוד הקדמתי וציינתי, כי בשים לב לאזהרה מפני נקיטת הליכים מנהליים לפי חוק התכנון והבניה, מחודש אוגוסט 2020, מוטלת על המבקש החובה לבחון את האפיקים המשפטיים הנכונים העומדים לרשותו, זאת בהתחשב בהלכה הפסוקה הדנה בעניין הזיקה שבין הליכי התכנון והבניה והליכי הרישוי.

כן הוריתי למשיבות להגיב לבקשה לאחר המצאתה ע"י המבקש.

המבקש הגיש הבהרה בגדרה טען כי הוא רואה בהחלטות ובאזהרות מטעם המשיבות כצו הפסקה לבית העסק, ומשום כך מוקנית הסמכות לבית משפט זה לתת את הסעדים אליהם הוא עותר בהליך, זאת מכוח סעיפים 20, 22(א), 22א', 22ב' לחוק רישוי עסקים , וכן בהתאם לסעיפים 55(א) ו- 58 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. עוד נטען כי נוהלו הליכים נוספים שנדונו בבית משפט זה בנוגע לצו שניתן לבית העסק דנן, תוך הפנייה לבר"ש 28647-03-20 ו- רע"ס 47062-03-20 (להלן: "ההליכים הקודמים").

לחלופין, עתר המבקש להורות על העברת ההליך לבית המשפט המחוזי.

המשיבות לא הגישו תגובה מטעמן חרף חלוף המועד שנקבע לכך.

לאחר שעיינתי בבקשה על כל צרופותיה, לרבות הבהרת העותר וההליכים הקודמים אליהם הוא הפנה, סבורני כי המבקש לא צלח להראות את מקור הסמכות המוקנית לבית משפט זה לדון בעתירה שהוגשה על ידו. על כן, אני מורה על מחיקתה. להלן הנימוקים לכך.

כאמור, המבקש מיקד את טענותיו מכוח חוק רישוי עסקים ותוך הפניה לסעיפים מוגדרים שבו .

סעיף 20 לחוק רישוי עסקים מקנה סמכות לגורמים המנויים באותו סעיף, להוציא צו הפסקה מינהלי לעסק, במצב בו התקיימה אחת מהחלופות המנויות בסעיף 20(א) לחוק הנ"ל (להלן: "צו הפסקה מינהלי").

סעיף 22(א) לחוק רישוי עסקים קובע כי "הרואה את עצמו נפגע על ידי צו הפסקה מינהלי, רשאי לבקש את ביטולו בבית משפט השלום או בבית המשפט לענינים מקומיים שבתחום שיפוטו נמצא העסק שעליו ניתן הצו; לא יבטל בית המשפט צו הפסקה מינהלי אלא אם כן הוכח לו שהעסק פעל כדין או שלא התקיימו הדרישות למתן הצו לפי חוק זה, או אם התקיימה אחת מעילות המשפט המינהלי שמצדיקה את ביטול הצו; הגשת הבקשה לא תעכב את ביצועו של הצו, כל עוד לא החליט בית המשפט החלטה אחרת" . (הדגשה הוספה- ש.נ).

עוד קובע סעיף 22א לחוק רישוי עסקים כי "נעשו במקום פלוני פעולות הכנה לניהול עסק או לפתיחתו, או לשימוש במבנים, בחצרים או במקרקעין לצורך ניהול עסק טעון רישוי, בלי שניתן רישיון, היתר זמני או היתר מזורז, או בסטייה מרישיון או מהיתר כאמור, רשאי בית משפט השלום או בית המשפט לענינים מקומיים, ליתן צו ולפיו על המנויים בסעיף 14 או על בעל זכות בנכס או מי מטעמם, להימנע מפעולה באותו מקום במבנים, בחצרים או במקרקעין..". (להלן: "צו למניעת פעולות" ; הדגשה לא במקור – ש.נ. ).

כמו כן, סעיף 22ב' לחוק רישוי עסקים מורה כי "היה יסוד סביר להניח כי עסק טעון רישוי לפי חוק זה פועל בלא רישיון, היתר זמני או היתר מזורז, בניגוד לתנאיהם, או בניגוד לתקנות לפי חוק זה, רשאי בית משפט השלום או בית המשפט לעניינים מקומיים שבתחום שיפוטו נמצא העסק, לבקשת תובע, לצוות על בעל העסק על המחזיק בעסק, על מי שבפיקוחו או בהשגחתו פועל העסק, ועל כי מי שמועסק בשירותם, להפסיק את העיסוק בעסק, בין בסגירת החצרים ובין בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה בנסיבות העניין כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק" (להלן: "צו הפסקה שיפוטי").

בענייננו שלנו, אין כל רלוונטיות לסעיף 22ב' לחוק רישוי עסקים, אליו הפנה המבקש בהבהרותיו , כיוון שסעיף זה עוסק בצו הפסקה שיפוטי, שניתן על ידי בית המשפט ביחס לעסק. לא כך המצב במקרה שלפנינו. האמור נכון גם עניין סעיף 22א לחוק רישוי עסקים העוסק במתן "צו למניעת פעולות" על ידי בית המשפט .

משכך, הסעיף הרלוונטי למקרה הנדון הוא סעיף 22(א) לחוק רישוי עסקים שעניינו בצו הפסקה מינהלי, והוא מסדיר את זכותו של מי שנפגע מצו הפסקה מינהלי, לפנות לבית משפט שלום (או בית משפט לעניינים מקומיים), בדרישה לביטולו.

הסעדים שביסוד העתירה שלפניי אינם מכוונים לצו סגירה, משאין לפניי ראיה לכך כי צו כזה ניתן על ידי מי מהמשיבות, מכוח סעיף 20 לחוק רישוי עסקים, שאז ניתן לתקוף אותו בהתאם לסעיף 22(א) לחוק הנ"ל בפני בית המשפט השלום או בית המשפט לעניינים מקומיים שבתחום שיפוטו נמצא העסק.

בבקשת ההבהרה, הפנה ב"כ המבקש לשני הליכים אחרים שהתנהלו בפני בית משפט זה והם בר"ש 28647-03-20 ו- רע"ס 47062-03-20. עיון בשני התיקים מעלה, כי מדובר במקרה בו אכן ניתן צו הפסקת פעילות מכוח סעיף 20(ג)(6) לחוק רישוי עסקים, המקנה זכות למי שנפגע מהצו האמור לפנות בהליך לפי סעיף 22 לחוק הנ"ל , לביטול הצו ע"י בית משפט השלום או בית משפט לעניינים מקומיים; ובעניינו של אותו צו, הוגש הליך להארכת צו ההפסקה שניתן ועניי נו בשיקולים תברואתיים ובטיחותיים בניהול עסק המסעדה והמרכול. משכך, שאלת הסמכות העניינית לא התעוררה שם, ובצדק, משום שהסמכות לדון בעתירה לביטול צו הפסקה שניתן בנסיבות שתוארו לעיל , נתונה לבית המשפט השלום (עם סמכות מקבילה לבית המשפט לעניינים מקומיים). שני ההליכים הנ"ל הסתיימו זה מכבר, בחודש יוני 2020.

עניינה של העתירה שמונחת כאן הוא שונה. הסעד העיקרי שביסוד העתירה דכאן נוגע להליכי הרישוי עצמם והשלמתם, כל זאת על סמך אותה התחייבות לה טוען המבקש ואשר ניתנה לו (לטענתו) בשנת 2010, כאשר אין בפניי ראיה כי הוצא ביחס למרכול צו מנהלי להפסקת שימוש, שהסמכות להורות על ביטולו אכן קנויה לבית משפט זה.

המבקש אכן צירף מסמך "אזהרה לפני נקיטת הליכים", בהתאם לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965, שניתן על ידי היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה ביום 16.8.20 מחמת שימוש אסור במקרקעין, כך שלמבקש מיוחס שימוש מסחרי בקרקע חקלאית – הפעלת פונדק בכניסה לעי ן העמק, וכן אזהרה מפני קבלת קנס בסכום של 300 אלף ₪ (נספח 13 לעתירה). יצוין כי בגוף האזהרה לא נמצאה הפנייה להוראה ספציפית בחוק התכנון (אם כי הפניה לתקנות העבירות המינהליות (קנס מנהלי- תכנון ובנייה, התשע"ח-2018) .

בהבהרה שהוגשה לבקשתי, לא התייחס המבקש מדוע מוקנית לבית משפט זה סמכות לפי דיני התכנון והבניה, ובעניין זה יוער כי לא נטען וממילא לא צורפה אסמכתא ולפיה ניתן צו מינהלי להפסקת שימוש או צו סגירה. כל שצורף הוא, אזהרה לפני נקיטת הליכים מחודש 8/2020 [ראו: סעיפים 219 ו- 220 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965; סעיף 55 לחוק בתי המשפט]. אף אם נניח כי ניתן צו מינהלי (ולא כל הוכח), הרי המועד הקבוע בסעיף 228 לחוק התכנון והבניה להגשת בקשה לביטולו של הצו המנהלי, הוא 15 ימים מיום המצאת הצו, ומועד זה חלף לו חודשים רבים לפני הגשת ההליך הנוכחי. אשר לתקנות העבירות המינהליות המבקש כלל לא התייחס לתקנות הנ"ל ולחוק שמסדיר את הטלת קנס מנהלי ודרכי תקיפת הקנס, כולל המועדים לתקיפתו.

ובחזרה לרישוי העסק. מהמסמכים שצירף המבקש עולה, כי בקשה לרישיון לעסק (מרכול ללא טיפול במזון ) הוגשה בשנת 2020 (נספח 8 לעתירה) במצורף לעתירה. אמנם, נמצא מסמך משנת 2010 העוסק בפונדק בו מחזיק העותר (נספח 2 לעתירה), ברם לא ניתן לדעת בוודאות אם מסמך זה מ תייחס גם למרכול, אם לאו (ראו גם נספח 7 העוסק באישור בדיקה מקדמי שלא במ סגרת בניה עצמית תכנית שמיועד לשימוש חורג). בהנחה שכן, ובהנחה ויש במסמכים אלה, ביחד עם התצהיר של המהנדס מטעם העותר , על מנת לבסס את טענתו , שהמשיבות מונעות ממנו להשלים את תהליך ההסדר לעסק, בניגוד להסכם מפורש שניתן ל ו, הרי הסמכות לדון בעתירה זו אינה קנויה לבית משפט השלום ( ראו והשוו: עת"מ 50081-07-20 לאטי עזרא קירור ואספקה בע"מ נ' מדינת ישראל (28.07.2020)). יתרה מז את, עתירה כזו אפשרית רק לאחר השלמת תהליך מיצוי הליכים על ידי העותר (ראו והשוו: עת"מ 60403-05-17 צחור- צדק, חופש, חינוך ורווחה בירושלים (ע"ר) נ' עיריית ירושלים (18.07.17) ; סעיף 7ג'5 לחוק רישוי עסקים). לדיון בעתירה במקרה של התנגדות העירייה ומוסדות התכנון ליתן רישיון עסק, מן הטעם שהשימוש המבוקש טעון היתר לשימוש חורג ( אי עמידתו בדיני התכנון ובניה) ראו והשוו : עת"מ 41112-06-11 חברת קוקיא ניהול נכסים והשקעות בע"מ נ' עיריית ירושלים ( 1.1.2012)).
לפי סעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000, בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בעתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה, בעניין המנוי בתוספת הראשונה. הפרט הרלוונטי לענייננו, הוא פרט (7) לתוספת הראשונה לחוק מעניק סמכות לבית המשפט לעניינים מינהליים לדון בנושאי רישוי עסקים, דהיינו בענייני מתן רישיון או ביטול רישיון, היתר זמני או אישור לעסק טעון רישוי, לרבות קביעת תנאים לפי חוק רישוי עסקים.

עתירה המכוונת כנגד החלטת מחלקת רישוי שלא ליתן רישיון עסק, תוך שזיר ת טענות הנוגעות להחלטות הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, נדונה בבית המשפט לעניינים מנהליים (ראו והשוו: עת"מ (מחוזי- נצ') 56533-60-18 מרדכי שמעוני נ' עירית טבריה (7.11.2018)). באותו מקרה אכן ניתנו צווי סגירה שיפוטיים, ולא כ ך בעניין שלנו (למעט בעניין התברואתי). עוד נפסק כי הפרת דיני התכנון והבניה עשויה לשמש טעם מספיק המצדיק אי מתן רשיון עסק.

במקום אחר, נפסק בעניין הסמכות לדון בתקיפת החלטת עירייה ודרישתה לסילוק דוכן רוכלות מטעם עירייה בשל אי החזקת רישיון הפעלה, ראו והשוו: רע"פ 847/07 אברהם גרשון נ' עיריית חיפה (18.03.07)).

יצוין כי הסמכות של בית המשפט לעניינים מינהליים משתרעת לא רק על עתירות התוקפות החלטות פוזיטיביות של הרשות, כי גם על אלו הנוגעות להיעדר החלטות או למחדלים של הרשות (בג"ץ 4304/20 נתן ודבקר נ' עיריית באר שבע (28.06.2020)). לעומת זאת, במקרים שבהם ניתן צו סגירה שיפוטי ע"י בית המשפט לעניינים מקומיים, לא מוקנית הסמכות העניינית לבית המשפט לעניינים מנהליים (ראו: עת"מ (מח'- תל אביב) 16680-03-18 סלימאן נ' עיריית תל-אביב יפו (18.3.18)).

לסיכום - מאחר ואין בפניי טענה לתקיפת צו מנהלי להפסקת שימוש מכוח דיני התכנון והבניה, כמו גם אין מדובר בביטול צו הפסקה מכוח חוק רישוי עסקים, שעה שהסעד העיקרי הוא עיכוב ברישוי עסק והשלמת תהליך ההסדר לעסק , בהתאם לסיכום מפורש בי ן המבקש לבין המשיבות 1 -3, הרי הסמכות העניינית לדון בעתירה זו אינה בסמכות בית משפט זה.

לפיכך, אני מורה על מחיקת ההליך דנן בשל חוסר סמכות עניינית. לא מצאתי מקום להורות על העברת ההליך לערכאה אחרת , לאור האלמנטים שעליהם עמדתי בגוף ההחלטה.

מאחר ולא הוגשה תגובה מטעם המשיבות , אין צו להוצאות. החזר אגרה בהתאם להוראות התקנות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתנה היום, ט' אדר תשפ"א, 21 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.