הדפסה

בית משפט השלום בנצרת 15

בפני:
כב' השופטת הבכירה-שאדן נאשף-אבו אחמד

תובע

1. יצחק מירון

נגד

נתבע

1. אבי אלקבץ

פסק דין

לפניי תביעה כספית בסך 100,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

רקע כללי ומיהות הצדדים

1. התובע, מר יצחק מירון, עו"ד במקצועו, ובין השנים 2005-1998 ו- 2018-2013 כיהן כראש עיריית עפולה ; תפקיד שמילא גם במועד הגשת התביעה דנן (ועד חודש דצמבר 2018).

2. הנתבע, מר אבי אלקבץ, כיהן כראש עיריית עפולה בין השנים 2013-2005 ולאחר מכן כחבר מועצת העיר; מעיד על עצמו כעוסק בעשייה ציבורית ודמות מוכרת וידועה בתחום הפוליטי ובבחירות שנערכו בחודש אוקטובר 2018 נבחר לכהן כראש העיר.

3. הצדדים התמודדו האחד מול השני על תפקיד ראש עיריית עפולה בבחירות שנערכו בשנת 2018, ובסיומן נבחר כאמור הנתבע והחליף את התובע בראשות העיר.

4. הפרסומים מושא התביעה דנן עמדו במרכז קמפיין הבחירות שניהל הנתבע לראשות העיר.

תמצית טענות הצדדים והפרסום מושא התביעה
5. התובע טוען כי במהלך קמפיין הבחירות שלו, פרסם הנתבע בציבור, בין היתר, בכנסי בחירות, אמצעי תקשורת שונים ורשתות חברתיות, פרסומים שקריים וזדוניים שמטרתם לפגוע בתובע, ולפיהם התובע תומך בשינוי צביון העיר עפולה ואף פועל באופן אקטיבי על מנת לשנות את ההרכב הדמוגרפי שלה, על ידי עידוד הגירה חיובית של ערבים לעיר עפולה.

6. ואלה הם הפרסומים שביסוד התביעה דנן והמיוחסים לנתבע :

בפוסט שפורסם בדף הפייסבוק של הנתבע (להלן: "הפרסום בפייסבוק") ביום 13.6.18 נכתבו הדברים הבאים:

"מה שקורה בימים האחרונים ברובע יזרעאל בנושא מכירת הבתים לערבים, הוא תוצאה ישירה של התעלמות יצחק מירון מהתופעה של הפיכת עפולה לעיר מעורבת, ואף עידוד הנושא כאשר אמר שערבים ויהודים יכולים לגור יחדיו.

עפולה לא תהיה עיר מעורבת!
----
מוזמנים להאזין לראיון שלי היום ברדיו קול רגע ולעימות שלי מול ח"כ עיסווי פריג בנושא [קישור]".

הפרסום בפייסבוק הזמין את הקוראים להאזין לדבריו של הנתבע בראיון שהתקיים עמו ברדיו "קול רגע" ביום 13.6.18 (להלן: "הריאיון ברדיו"), בו השתתפו המראיין והנתבע, מבלי שהתובע לקח בו חלק, ובו אמר הנתבע את הדברים הבאים:

"אתה הרי יודע מירון אמר לא פעם אצלכם בשידור שהוא בעד עיר מעורבת, שהוא חושב שערבים ויהודים צריכים לגור ביחד, הוא בעצם עודד הגירה חיובית של ערבים לעיר עפולה ומכאן זה מתחיל.
.....

המראיין:

אומרים לי כאן שהוא אף פעם לא אמר דבר כזה ... הוא אמר שאי אפשר למנוע את זה חוקית.

אבי אלקבץ:

לא, לא הוא אמר".

בפרסום נוסף שהופיע באתר "עפולה נט" חדשות עפולה, עמק יזרעאל והגלבוע, מתאריך 11.7.18 (להלן: "הפרסום באינטרנט") הופיעה כתבה שבצדה כיתוב מודגש באותיות גדולות "מירון יהפוך את עפולה לעיר מעורבת", וכותרתה "מירון: יהודים וערבים יכולים לחיות ביחד באותה העיר". בכותרת המשנה נכתב : "ראש עיריית עפולה התראיין אתמול ברדיו, וטען שבערים רבות חיים ביחד יהודים וערבים וגם בעפולה רבים מבינים זאת". בגוף הכתבה נכתבו הדברים הבאים: "ראש עיריית עפולה, יצחק מירון, אמר אתמול כי הוא סבור שיהודים וערבים יכולים לחיות ביחד ועובדה שבערים רבות בארץ הם אכן חיים ביחד". "אני חושב שהמרחק בין יהודים לערבים היום הוא קטן מאוד", אמר מירון, וציין כי אולי לא נגזר על יהודים וערבים לחיות ביחד אלא הם נועדו לחיות ביחד. "אני חושב גם כאן בעפולה לא צריכה להיות בעיה ורבים מתושבי עפולה חותמים על כך", אמר מירון בראיון. מירון נשאל על ידי המראיין חן ביאר שאלות בנושא זה בעקבות פרשת מכרז הקרקעות בעפולה עילית. בתשובה לשאלה בנוגע למכרז, אמר מירון כי במדינת ישראל, יכול כל אזרח להתגורר היכן שהוא רוצה וכי פיתוחה של עפולה לא יפגע או יעצר בגלל שערבים רוצים לגור בה. בעקבות דבריו המתונים ביחס לחיים משותפים בין יהודים וערבים באותו היישוב, התקבלו בתחנת הרדיו פניות רבות של תושבים ומאזינים שביקרו את ראש העיר על דבריו". ייאמר כבר עתה, כי הקשר בין הנתבע לבין פרסום הכתבה הנ"ל באינטרנט, לא הוכח כלל.

7. לטענת התובע, הוא מעולם לא אמר, בשידור או באופן אחר, כי הוא בעד עיר מעורבת, או שערבים ויהודים צריכים לגור ביחד, אלא כי הם יכולים לגור יחדיו, והוא מעולם לא עודד הגירה חיובית של ערבים לעיר עפולה ולא פעל באופן אקטיבי להפיכתה לעיר מעורבת. הנתבע ניסה לבסס פרסומים אלה על התבטאויותיו של התובע באמצעי התקשורת, לפיהן הוא תומך בדו קיום בין ערבים ויהודים, והכוללות, בין היתר, ציטוט מדבריו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, לפיהם ערבים ויהודים נועדו לחיות יחדיו, אשר עוותו והוצאו מהקשרם על ידי הנתבע, בכוונה להשחיר את פניו של התובע ולהציגו כ-"בוגד" בעיני ציבור הבוחרים, או חלק נכבד ממנו, המתנגד להפיכת העיר למעורבת. בסופו של יום, פרסומים אלה הביאו להפסדו של התובע בבחירות, לאחר שחלק מהבוחרים האמינו לפרסומיו השקריים של הנתבע.

8. לגישת התובע, הפרסומים השקריים של הנתבע אודותיו, נעשו בזדון על רקע התמודדות הנתבע בבחירות ורצונו לשפר את סיכוייו להיבחר לכהונת ראש העיר, יצרו דעת קהל ורגשות שליליים כלפי התובע, גרמו לפגיעה בשמו הטוב, דימויו הציבורי ובמשלח ידו והפכוהו מטרה לשנאה ובוז, ולפיכך, הם מהווים עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק" או " חוק איסור לשון הרע"). מכאן עתירתו לחיוב הנתבע בתשלום כפל פיצוי, ללא הוכחת נזק, בגין פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע, בסך 100,000 ₪, לפי סעיף 7א (ג) לחוק.

9. עוד טוען התובע בסיכומיו, כי יש לעשות הבחנה בין קריאה לדו-קיום בין יהודים וערבים ועידודו (בכך הוא תומך), לבין מצב בו מיוחסת לו תמיכה בכינונה של "עיר מעורבת" או פעילות המעודדת "הגירה חיובית" של ערבים לעיר (דבר שלטענתו אינו משקף את המציאות ולראיה השימוש שהוא עשה במשפט "יכולים לגור ביחד"). משמדובר באמירה הנתפסת כפגיעה בקרב החוג או הקבוצה שבקרבה מתנהלים חייו של התובע (הציבור העפולאי), הרי היא עונה על המונח "לשון הרע", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע וכפי שפורש בפסיקה. בהקשר זה מפנה התובע לשלושה מקרים שנדונו בפסיקה: ע"א 809/89 משעור נ' חביבי (ניתן ביום 14.12.1992 - להלן: "עניין משעור"); ע"א 9258/04 מועין ח'ורי, עו"ד נ' חב' כל את-ערב בע"מ (ניתן ביום 21.6.2005 - להלן: "עניין ח'ורי") וכן ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני (ניתן ביום 30.7.1989 - להלן: "עניין העצני").
10. אשר לכוונת הזדון בפרסום, היא נלמדת לדידו של התובע מכך, שהנתבע ידע אף ידע כי פרסומיו מהווים שקר וכזב, ואף שניתנה לו הזדמנות לתקן את דבריו ע"י המראיין ברדיו, שהיה ער לכך שהדברים שמייחס הנתבע לתובע בראיון - אינם אמת, אך הנתבע המשיך בהצגת תמונה שקרית ומעוותת במטרה להביא להעברת קולות בין המחנות הפוליטיים.

11. התובע דוחה מכל וכל עמדת הנתבע ולפיה הפרסום חוסה תחת הגנות "אמת בפרסום" ותום הלב. לגישתו, סעיף 14 לחוק אינו חל במקרה דנן, מפני שמושא הפרסום אינו פרט לוואי, אלא מצוי בליבת המחלוקת בין הצדדים. הוא הדין לגבי סעיף 15 לחוק, מכיוון שפעולותיו של הנתבע לא נעשו בתום לב וביודעו היטב שהתובע לא אמר מעולם שיש להפוך את עפולה לעיר מעורבת או כי בכוונתו לעשות כן.

12. מנגד ביקש הנתבע להדוף את התביעה כנגדו ועיקר הגנתו הוא בכך, שהדברים המיוחסים לתובע אכן נאמרו על ידו במהלך ראיון רדיו שנערך עמו באותה תחנת רדיו, ומשכך אין הפרסום מושא התביעה נופל בגדר עוולת לשון הרע כמשמעותה בחוק. לשיטתו, מדובר בתביעה הלוקה בחוסר תום לב מובהק לאור עיתוי הגשתה, בעיצומה של מערכת בחירות מוניציפאלית לראשות העיר עפולה, אשר נסבה סביב ויכוח ציבורי סוער שהגיע לפתחם של בתי המשפט ועסק בחוקיותו של מכרז למכירת מגרשי מגורים, בו השתתפו גם בני מיעוטים תושבי כפרים מאזור עפולה, כאשר התובע צידד בהחלטה לאפשר זאת, ובכך הקים כנגדו מרבית מתושבי עפולה המתנגדים למכירת מגרשי בניה לבני מיעוטים מהכפרים השכנים. עוד נטען כי עסקינן בתביעת השתקה של יריב פוליטי ומטרתה הייתה להרפות את ידו של הנתבע מלהתמודד בבחירות.

13. עוד טוען הנתבע, כי האמרה ולפיה אדם תומך בעיר מעורבת (וכל אמרה בכיוון זה) אינה עונה על ההגדרה של "לשון הרע" כמשמעה בחוק. בהגיעו למסקנה שאין כאן עוולת לשון הרע, עושה הנתבע הבחנה בין המקרים שהתעוררו בפסיקה לבין עניינו שלו בשני היבטים: האחד - אין מדובר בכתבה חד צדדית, אלא במצב בו שני בעלי הדין התראיינו לאותו אמצעי תקשורת הפתוח לציבור הרחב ולא לקהל ספציפי ; והשני - עיתוי הגשת התביעה בשיאה של מערכת בחירות מטה את הכף לעבר המסקנה שלא הייתה פגיעה במשלח ידו של התובע. כן נטען כי הנתבע מעולם לא השתמש במילה "לבגוד" בהקשר של התובע ומעולם לא אמר כי "התובע תומך בשינוי צביון העיר עפולה ואף פועל באופן אקטיבי, על מנת לשנות את ההרכב הדמוגרפי שלה".

14. לשיטת הנתבע, הפרסומים משקפים את האמת, ולעמדתו זו הוא מוצא מספר תימוכין: האחד - הציטוט של התובע מדבריו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, לפיהם ערבים ויהודים נועדו לחיות יחדיו; השני - התבטאויותיו של התובע לעניין חשיבות הדו-קיום בין ערבים ליהודים; השלישי - עדות התובע בביהמ"ש, בה חזר על ציטוט דברי נשיא המדינה וצידד באמרה כי "יהודים וערבים יכולים וצריכים לחיות ביחד", העולה בקנה אחד עם דבריו של הנתבע, כשאין הבדל מהותי בין המילה "צריכים" שאמר הנתבע, לבין המילה "יכולים" שנאמרה ע"י התובע והמילה "נועדו" שציטט התובע מדברי נשיא המדינה; והרביעי - הסכמה עקרונית שהביע התובע בעבר לסיפוח הכפר דחי אל מועצה אזורית בוסתן אל מרג' במסגרת ועדת חקירה לבדיקת מעמד מוניציפאלי ולחלוקת הכנסות באזור.

15. כנימוק לדחיית התביעה נגדו, נסמך הנתבע בסיכומיו על שתי הגנות: הראשונה - הפרסום חוסה תחת הגנת "אמת הפרסום" (סעיף 14 לחוק) ; והשנייה - הגנת תום הלב (סעיפים 15 ו- 16 (א) לחוק). לטענת הנתבע, דבריו נאמרו בתום לב ומתוך רצון להביאם לידיעת הציבור, לאור חשיבותם הציבורית, מכוח החובה הערכית והמוסרית שלו כאיש ציבור, ומפאת מרכזיותו של נושא מגורי הערבים בעיר עפולה, והכל במטרה לעורר דיון ציבורי. בנסיבות אלו, קיים משקל מיוחד לעקרון חופש הביטוי, עת עסקינן בהשמעת ביקורת ציבורית-פוליטית על איש ציבור בעניין חברתי או פוליטי, ומכאן שהיסודות אשר עניינם 'כוונה לפגוע' (של ממש) והתנהגות 'זדונית', הדרושים להתקיימות עוולת לשון הרע, לא הוכחו כלל בנדון.

ראיות הצדדים
16. התיק דנן הועבר לטיפולי ביום 1.5.19. מיד לאחר מכן, הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית, וכל צד הגיש תצהיר מטעמו.

דיון והכרעה
17. לאחר ששקלתי את מלוא טענותיהם ועדויותיהם של הצדדים, עיינתי בסיכומיהם ובפסיקה שאליה הפנו, ולאחר שבחנתי את חומר הראיות שהונח לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. לדעתי, אין בפרסום בו עסקינן, בנסיבות שיתוארו, משום לשון הרע. לחלופין, גם אם מדובר בפרסום המהווה לשון הרע, עומדות לנתבע הגנות שבחוק ועיקרן הוא בהגנת תום הלב.
18. אין חולק, כי שלושת הפרסומים שביסוד התביעה פורסמו לאחר שנערך ראיון בתחנת הרדיו "קול רגע" עם התובע, שכיהן באותה עת כראש העיר עפולה. יאמר כבר עתה כי הדיון כאן יתמקד בשני פרסומים שבתביעה: הפוסט שפרסם הנתבע ברשת החברתית פייסבוק והריאיון שנערך עם הנתבע ברדיו "קול רגע" ביום 13.6.18. כפי שכבר צוין, הפרסום השלישי שהופיע באתר "עפולה נט" מיום 11.7.18 וצוטט לעיל בפרק "תמצית טענות הצדדים" (סעיף 6), לא הוכח הקשר שלו לנתבע, ואילו יתר הפרסומים שצורפו לכתב התביעה וסומנו כנספח ב' כמקשה אחת, הם תגובות של גולשים ולא דברים שאמר או פרסם הנתבע.
19. למען שלמות התמונה ראוי לציין, כי בתקופה הרלוונטית לפרסומים הנ"ל התקיים הליך משפטי בעניין הקצאת יחידות דיור למגורים במכרז, שעניינו בעתירה מינהלית בבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת, בו ניתן פס"ד על ידי כבוד הנשיא ד"ר א' אברהם, זאת ביום 24.4.16, ובגדרו נתקבלה העתירה שנסובה סביב טענות לקיומם של פגמים בניסוח המכרז ותיאום בין מציעים. בפסק הדין הנ"ל הורה בית המשפט על ביטול המכרז שערכה רשות מקרקעי ישראל לחכירת מגרשים לבנייה עצמית בעיר עפולה, בשל אי-בהירות באחד מתנאי המכרז ותיאום פסול בין חלק מהמציעים שזכו בו. כן חשוב לציין, כי טענת סף שהתעוררה בהליך הנ"ל ועניינה חוסר ניקיון כפיים של העותרים, בכך שהזוכים במכרז משתייכים למגזר הערבי ועתידים להתגורר בעיר יהודית ברובה, נדחתה, באשר הטעמים שנמצאו ביסוד פסילת המכרז אינם נוגעים לזהות הזוכים והדבר אף לא נטען על ידי העותרים (עת"מ 5460-01-16 עדי דוד נ' מינהל מקרקעי ישראל נצרת (ניתן ביום 24.4.16); כן ראו דברי בית המשפט העליון בעע"מ 4282/16 ראמי סאיג נ' נאיל חטיב (ניתן ביום 7.8.17), פיסקה 14 לעניין העדר ניקיון כפיים בהגשת העתירה).
20. התביעה דנן מביאה לדיון את עוצמתם היחסית של האינטרסים המתנגשים, חופש הביטוי מצד אחד, והזכות לשם הטוב, מן הצד השני, בפרסום שהצדדים לו הם 'יריבים פוליטיים', בעיצומה של מערכת בחירות מוניציפאלית (בעיר עפולה), בין ראשי עיר (מכהן ויוצא), בתקופת התמודדותם של השניים לראשות העיר (בחודש אוקטובר 2018). כפי שכבר צוין לעיל, בבחירות הנ"ל זכה הנתבע ומאז הוא מכהן כראש העיר. הפרסומים נעשו בחודשים יוני ויולי 2018 והתביעה הוגשה בחודש יולי 2018, קרי לפני מועד קיום הבחירות.
21. לא יכולה להיות מחלוקת, שבמהלך מערכת הבחירות האמורה רואיינו שני הצדדים באותו כלי תקשורת (רדיו "קול רגע"). תכני הראיונות, שכללו התייחסות לסוגיות שהיו על המפה הציבורית ובלב השיח הציבורי באותה תקופה, היינו מרקם היחסים בין יהודים לערבים וקליטתם של ערבים להתגורר בעיר עפולה הנחשבת לעיר בעלת רוב יהודי, מציבים את השאלה האם הם מהווים עוולה על פי דיני לשון הרע המזכים את התובע בפיצוי בגינם, אם לאו. הראיונות היו בסמיכות זמנים האחד לשני, כך שהריאיון עם התובע, היה הראשון בזמן (אם כי לא הוצג בפניי התאריך המדויק) והריאיון עם הנתבע, שאין חולק שהיה השני בזמן, היה בתאריך 13.6.18, זאת בנוסף לפוסט בפייסבוק שפורסם כבר באותו היום. כל הפרסומים פורסמו 3-4 חודשים קודם לבחירות.
22. עיקר הדברים הוא בכך, שלנתבע מיוחס ניהול קמפיין בחירות, שמטרתו להוציא את דיבתו רעה של התובע, על ידי הצגתו כמי שפעל לשינוי צביונה הדמוגרפי של העיר עפולה ל-'עיר מעורבת', באופן אקטיבי, ולא כך הוא, ובכך השחיר את פניו בעין ציבור בוחריו ובכלל. הפרסומים מהווים שקר וכזב, כך לשיטת התובע, ועל אף שהנתבע ידע שפרסומיו הם מחוסרי בסיס עובדתי, ועל אף שהתריעו בפניו כי מדובר בפרסום שקרי, הנתבע התעקש להמשיך ולייחס את הדברים לתובע ולהפיצם בזדון במטרה לפגוע בו, על מנת לשפר את סיכוייו להתמודד לבחירות. לטענת התובע, הדבר פגע בו וגרם בסופו של יום להפסדו בבחירות.
23. דבריהם של המרואיינים (התובע והנתבע), משמעותם והשלכותיהם, נתונים למחלוקת עובדתית ופרשנית בין הצדדים, משהם מכוונים לשאלה האם התובע אמר את הדברים באותה משמעות שהנתבע ייחס לו בראיון הרדיו שנערך עמו, או שמא הדברים הוצאו מהקשרם ע"י הנתבע, באמצעות הצגתם באופן מעוות במטרה לפגוע בתובע. מחלוקת זו עומדת במרכז התביעה שלפניי. מחלוקת נוספת נטושה בין הצדדים והיא - מה יגבר בנסיבות המקרה שלנו: הזכות לשם טוב או חופש הביטוי, בשים לב לנפשות הפועלות, עיתוי הפרסום, טיבו ומהותו, והאמצעים העומדים לרשות הנפגע לתיקון המעוות.
הגדרת לשון הרע שבפרסום

24. על מנת לקבוע האם מתקיימת בענייננו עוולת לשון הרע, יש להעמיד את הפרסום במבחני ארבעת השלבים שהותוו בפסיקה (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' שרנסקי (ניתן ביום 04.08.08)), ואשר על כולם חולש עקרון האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי, והם כלהלן:
ראשית - פירוש הביטוי בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמת מידה מקובלת של האדם הסביר. פרשנות זו, יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק).
שנית - יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים 'לשון הרע' על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה 'פרסום' כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. הגדרת ההיגד 'לשון הרע', המצויה בהוראת סעיף 1 לחוק, מורכבת מארבע חלופות: הראשונה, מעין חלופת- סל רחבת היקף, המתארת את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות, ואילו שלוש החלופות הנוספות מהוות מקרים קונקרטיים יותר של לשון הרע (ע"א (י-ם) 11062/07 סולטן ציון נ' לוק דוד (ניתן ביום 25.12.07)) והרלוונטית לענייננו היא חלופה (3) הקובעת כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול "לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".

שלישית - יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 14 - 15 לחוק: הגנת אמת הפרסום, המחייבת קיום רכיב של עניין ציבורי והגנת תום הלב של המפרסם, שתחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלוונטית. סעיפים 16-17 לחוק מוסיפים ועוסקים במצבים המקימים חזקות המבססות או השוללות, בהתאמה, את הגנת תום הלב, כשבענייננו הפנה הנתבע לסעיף 16(א) לחוק, בעוד שהתובע הפנה לסעיף 16(ב) לחוק.

רביעית - אם הפרסום ממלא את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים ובתוכה גם שאלת הפיצוי הראוי לתובע.

25. יצוין כי המיקום הגיאומטרי לגבי הדיון בזכות לחופש הביטוי אל מול הזכות לשם טוב והאיזון החוקתי המתבקש ביניהם, נעשה בכל שלבי הדיון לגבי עוולת איסור לשון הרע: בשלב של הדיון ב'פירוש המילים' שנטען שהן פוגעניות בהיבט האובייקטיבי, בשלב 'הקביעה' האם הביטוי מהווה לשון הרע, ובשלב הדיון ב'הגנות' המוקנות על פי החוק למעוול (ע"א 89/04 הנ"ל).

26. את הפרסום דנן יש לנתח לפי שלבי הניתוח של לשון הרע, וכך נעשה כאן. נתחיל בכך שהפרסומים מושא דיוננו מהווים "פרסום" כהגדרתו בחוק, משהובאו במסגרת ראיון ברדיו ונשמעו על ידי ציבור המאזינים.

27. מכאן, נעבור לשאלה האם מתקיים יסוד "לשון הרע". השאלה, אם הפרסום הינו בגדר לשון הרע על פי הגדרתו בסעיף 1 לחוק, היא שאלה פרשנית במהותה (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון (ניתן ביום 10.01.02), עליה עמדה כב' השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) בציינה כי : "פרשנות הפרסום תיעשה על ידי בית המשפט תוך עיון בפרסום עצמו בלא להיזקק בדרך כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. כבר נקבע בפסיקתנו כי המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על ידי הטוען לפגיעה בו [...] ככלל, על מנת לקבוע אם בפרסום לשון הרע, יפרש בית המשפט את הפרסום על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו, עם זאת, לעתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע 'מבין השורות' של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר". ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא/שמע את הדברים, מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים. לשם כך נבחן, מהי משמעות הדברים שפורסמו בעיני הקורא (המאזין) הסביר והרגיל. בעשותנו כן, קיימים שיקולים שהותוו בפסיקה, בראשם, והרלוונטי לענייננו הוא - זהות הנפגע.

28. בהקשר זה יצוין כי הפסיקה מייחסת משקל לזהות של הנפגע מאותו פרסום גם בשלב בחינת החבות, לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק, ובעניין זה ציין כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא (ניתן ביום 22.10.89) את הדברים הבאים: "גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי" (שם, בעמ' 863). הפסיקה גם מייחסת חשיבות לעובדת היותו של התובע משום דמות ציבורית, ובעניין זה נפסק זה מכבר כי "שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי" (ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (ניתן ביום 28.12.05)). לפיכך, במקרה של פרסום שעניינו ביקורת על פעילותו הציבורית של איש ציבור (ראש עיר) ואופן תפקודו כראש מועצה, כבענייננו, המבוקרת על ידי דמות פוליטית אחרת בזירה המוניציפאלית, ראוי ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני ציבור, בעת בחינת הפרסומים מושא כתב התביעה (ראו: ת"א (נת') 6970/08 אפריים דרעי נ' מקומון 'כאן חדשות' (ניתן ביום 31.7.12)).

29. העובדה שמדובר בביקורת של אנשי ציבור, האחד כלפי משנהו, זכתה להכרה במספר פסקי דין, במסגרתם ניתן משקל מוגבר לחופש הביטוי והעדפת זכות הציבור למידע מלא, שיאפשר לו גיבוש דעה על אנשים המשפיעים על חייו (ראו: ת"א (ת"א) 62370/06 זילברשטיין נ' רוכברגר (ניתן ביום 30.10.09), פיסקה 16 וההפניות שם). בית המשפט נותן משקל לכך, שמדובר בשיג ושיח פוליטי בין שני פוליטיקאים, על רקע יריבות פוליטית מרה, גם ברמה המוניציפלית, וראוי לבחון את הדברים באספקלריה זו גם במקרה שלנו (ראו: ת"א (ת"א 62370/06 זילברשטיין נ' רוכברגר (ניתן ביום 30.10.09)), פיסקה 16 וההפניות שם). הפסיקה הקיימת, אשר בחנה מקרים בהם הוגשו תביעות על ידי ראשי ערים שטענו לפגיעה בשמם הטוב, מצאה בחופש הביטוי עקרון על שלא בנקל יוגבל על ידי בית המשפט, למעט במקרים חריגים וקיצוניים (ראו: ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (28.12.05)). לעובדה שמדובר בפרסום שהתנהל ביחס לאנשי ציבור הפעילים במובהק בפוליטיקה המוניציפאלית המקומית, נודעת חשיבות רבה כאשר מדובר בתביעה בגין פרסום לשון הרע (ראו: ת"א 62370/06 הנ"ל).

30. להרחבה ראו דברי בית המשפט המחוזי בבאר שבע ברת"ק (ב"ש) 17220-05-16 אבירם דהרי נ' מר דרור לדרמן (החלטה מיום 21.9.16), שם עמד על העקרונות הכלליים בתביעות מסוג זה. כב' השופטת יעל רז-לוי הדגישה כי "בבואנו לבחון פרסומים מסוג זה המופנים כנגד רשות ציבורית והעומדים בראשה, יש לזכור כי הביקורת הציבורית כנגד השלטון הינה מעמודי היסוד של הדמוקרטיה. יש להיזהר בהחלתו של חוק איסור לשון הרע שעה שמדובר בביקורת לגטימית ובתום לב כפי שהתרשם בית המשפט קמא במקרה דנא". (ראו עוד: רע"א 7535/16 אבירם דהרי נ' מר דרור לדרמן (החלטה מיום 26.12.16)). התובע בענייננו היה בתקופה הרלוונטית לפרסום, ראש העיר המכהן של עיריית עפולה, אשר בעצמו התראיין בעניין מושא הפרסום שאליו נתייחס בהמשך.

31. השיקול השני עוסק בביטוי הפוליטי עליו חל חופש הביטוי. נתחיל בהגדרה: "'חופש הביטוי, כזכות חוקתית, משתרע על כל ביטוי. 'ביטוי' בהקשר זה הוא כל פעילות המבקשת להעביר מסר או מובן. הוא משתרע על ביטוי פוליטי, ספרותי או מסחרי. ... לעניין היקפו של חופש הביטוי, אין בודקים אם הביטוי הוא אמת או שקר; אין בודקים את תוכנו; אין בודקים את תוצאותיו" (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (12.11.2006)).

32. חופש הביטוי הפוליטי, אף הבוטה שבו, קיבל מעמד רחב היקף בפסיקת בתי המשפט. כך למשל, פסק ביהמ"ש המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 26523-09-14 רמי דרזיה נ' רן קוניק (ניתן 7.5.15), בנושא פרסום בראיון רדיו, בעניינם של שני חברי מועצה מהקואליציה והאופוזיציה, בהתבססו על ההלכה הידועה לעניין האיזון בין הזכות של איש ציבור לשם טוב לבין חופש הביטוי, והכלל שלפיו כאשר מדובר בהבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים , חשיבותו של חופש הביטוי היא הגוברת, בציינו בנסיבות אותו מקרה כי "כאשר איש פוליטי מביע דעתו במסגרת ראיון על נושא פוליטי, הוא הסביר, כי הצטרפותו של חבר מועצה לקואליציה תוך קבלת תפקיד בשכר, מהווה 'קניית' שקט, אזי מדובר באמירה שיש לאפשר אותה במסגרת חופש הביטוי הפוליטי. היא לא חורגת מגבול הלגטימיות". עוד נקבע כי "איש ציבור צריך לדעת להכיל גם אמירות כאלו. בית משפט אינו יכול להוות כתובת לכל אמירה של חבר מועצה כלפי חבר מועצה אחר. רק אמירות חריפות ביותר יצדיקו התערבותו של בית משפט". כשעל הפרק מונחת התבטאות שתכליתה להביא שינוי בסוגיה ציבורית, בית המשפט מעניק לה לגיטימיות בהיותה התבטאות במסגרת שיח חופשי הנוגע לעניין ציבורי, אף במקרים בהם הדעות חלוקות. על חשיבותו של חופש הביטוי, יפים לענייננו דבריו של בית המשפט העליון בע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (ניתן ביום 22.7.15), שם נפסק: "חופש הביטוי מבטא את החשיבות שבמיצוי זכותו של האדם לאוטונומיה אישית ולביטוי עצמי. 'הוא חיוני להבטחת תקינותו של ההליך הדמוקרטי, הבנוי על הבעת הרצון והדעה החופשית של כל אדם; הוא מהווה יסוד רעיוני ומעשי לשלטון הנבחר בבחירות חופשיות, בהליך שעיקרו חופש דעה ובחירה. [...] מידת ההגנה על חופש הביטוי, תקבע, בין היתר, לפי סוג הביטוי ומאפייניו, וכן בהתאם למשקל הזכות המתנגשת בו. ככל שהביטויים חוסים תחת 'ליבת' חופש הביטוי, קרי ככל שחשיבותם להגשמת המטרות העומדות בבסיס חופש הביטוי גדלה, כן יורחב היקף ההגנה עליהם".

33. שיקול זה, עוצמתו וחשיבותו, מתקיימים בענייננו, שעה שעסקינן בסוגיה ציבורית מובהקת, שלגביה קיימות דעות חלוקות של אישי ציבור הנוגעות לסוגיית המגורים המשותפים, בין הסגרגציה לאינטגרציה במגורים, המעוררות שאלות הנוגעות למרקם היחסים בין הקבוצות האתניות השונות, והיא חוסה לדעתי בנסיבות העניין, תחת חסותו של חופש הדעה הפוליטי.

34. ידוע כי סוגיית המגורים המשותפים והיפוכה- סוגיית ההפרדה במגורים, היא נושא שמעסיק את השיח החברתי, הפוליטי, המשפטי והאקדמי בגוונים שונים, ואליה נדרשו בתי המשפט בהיבטים שונים, כגון; עקרון השוויון, הקצאת קרקעות, תעמולת בחירות, דיני מכרזים, ועדות קבלה ליישובים מסוגים שונים, גזענות, הפליה בדיור, בשים לב לערכי היסוד של המדינה, ועוד (ראו והשוו: בג"ץ 6906/13 סמיר עלי טוהא נ' רשות מקרקעי ישראל (ניתן ביום 7.2.17); בג"צ 2311/11 אורי סבח נ' הכנסת (ניתן ביום 17.09.14); בג"צ 10907/04 ישראל סולדוך נ' עיריית רחובות (01.08.10); בג"צ 7574/06 הסוללים קבוצת מכבי נ' מעיר להתיישבות חקלאית נ' מינהל מקרקעי ישראל (ניתן ביום 23.1.07); בג"ץ 953/01 ח"כ מרינה סולודקין נ' עיריית בית שמש (ניתן ביום 14.6.04); בג"צ 6924/98 האגודה לזכויות האזרח נ' ממשלת ישראל (ניתן ביום 9.7.01); בג"צ 6698/95 עאדל קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל (08.03.00); בג"ץ 528/88 אביטן נ' מינהל מקרקעי ישראל (ניתן ביום 25.10.89); עב 2/88 יהורם בן שלום נ' ועדת הבחירות המרכזית לכנסת (26.09.89)), והרשימה עוד ארוכה.

35. בתחום הערים, סוגיה זו הוסיפה והעסיקה את הוגי המחקר העירוני הגיאוגרפי שעמדו על ההבחנה בין ערים יהודיות, ערים 'מעורבות' וערים יהודיות 'מתערבבות', בהן הוצגו הדגמים המרכזיים של סגרגציה עירונית, מצד אחד, לאינטגרציה והיטמעות, הפליה והדרה של קבוצות אוכלוסייה שונות, תרבותיות ואתניות, מן העבר השני. סוגיה זו של מגורים וערים, מעוררת שאלות של "קהילתיות", "בדלנות אתנית", "היטמעות", "סובלנות הדדית", לעומת סוגיות ומתחום השוויון והדמוקרטיה, הקצאת קרקעות ומשאבים, הכוללות שאלות של דו-קיום בין יהודים לערבים בתחומים שונים, לרבות בתחום הדיור, התכנון והתשתיות, המסחר, החינוך, כלכלה, חברה ועוד.

36. יישום השיקול הנוסף בנסיבות המקרה שלפנינו, קרי סוג הביטוי ומאפייניו, מביא אף הוא לתוצאה של דחיית התביעה. השאלה האם קריאה לדו-קיום בין יהודים לערבים, בעיר בעלת רוב יהודי, שווה/זהה לקריאה או פעולה לשם הפיכתה של אותה עיר לעיר מעורבת, ומה דינה של אי מניעת 'הגירה חיובית' לעיר שכזו, על ציר הפרשנות של הגישות והדעות, הוא ללא ספק שיח החוסה, לעניות דעתי, תחת כנפי חופש הביטוי הפוליטי, שיש בו כדי להכיל נתח בלתי מבוטל של דעות שונות, אף עת נבחנת פרשנותו של הדו-קיום. ניתן לומר כי מושג/עקרון הדו-קיום כמוהו כמושג השוויון, הוא מושג מורכב. היקפו שנוי במחלוקת. פרשנות מילונאית לדו-קיום היא "קיום זה ליד זה של שני משטרים מדיניים מתנגדים או של שני גופים מתחרים" (מלון אבן שושן, בעמ' 301). פרשנותו המילונאית במדיניות ובחברה היא, "הנחה או הסכם על אפשרות קיומן בשלום, זו בצד זו של מדינות יריבות בעלות אידיאולוגיות ומשטרים מתנגדים, של מפלגות שונות וכדומה (Co-existence)" (מלון אבן שושן, בעמ' 1659). סוגיה זו עומדת בחסות ההגנה על חופש הביטוי הפוליטי, בשים לב לרב-גוניות של השיח הנוגע לדו-קיום, משמעותו וגבולותיו, בעיניו של ראש עיר מכהן, בהינתן הגישות והתפיסות העוסקות בנושא של מגורים משותפים בערים, קרי האם מדובר בשוויון מהותי בדיור של ערבים בערים שהרוב בהן הוא יהודי, או שמא כוונת הדובר לעקרון הידוע בפסיקה "נפרד אך שווה" גם בתוך העיר עצמה ; לעומת האופן בו מייחס מתמודד אחר לראשות העיר, שהיה בעצמו ראש העיר בקדנציה קודמת, לדברים אלו - הרואה בהם, הלכה למעשה, עידוד הגירה חיובית של ערבים לעיר עפולה, או דומה היא לפעילות למען הפיכתה של העיר מעיר של יהודים ל-"עיר מעורבת". לטעמי, סוגיה זו, לרבות הפרשנות שכל צד מנסה לייחס לדבריו של האחר, היא סוגיה פוליטית וציבורית החוסה תחת חופש הביטוי, שיש בו כדי להביא לגיבוש עמדות ודעות ציבוריות ופוליטיות שונות, והיא חיונית להבטחת תקינותו של ההליך הדמוקרטי, הבנוי על הבעת רצון ודעה חופשיים של כל אדם, וקשה להלום, תחימתה בגבולות, בנסיבות המקרה דנן, בשים לב למלוא האמור בראיונות של הצדדים. לדידי, המקרה כאן מגלם את הצורך בהדגשת המטרות העומדות ביסוד חופש הביטוי, שעיקרן ההגשמה העצמית של בני האדם, קידום ההליך הדמוקרטי, והעשרת שוק הרעיונות התורמת לגילוי האמת.

37. באיזון בין שתי הזכויות דלעיל, דעתי היא שהפעלת מסננת על הזכות לחופש הביטוי במקרה הנדון, אינה ראויה, ולעניין זה יפים הדברים שנפסקו זה מכבר ולפיהם "לעיתים נמצאות הזכות לחופש ביטוי והזכות לשם טוב במתח וכל אחת מהן מושכת לכיוון שונה: השמת הדגש על חופש הביטוי מאפשרת 'לסבול' ביטוי פוגעני יותר לשמו הטוב של אדם, ולהפך: נכונות יתר להגן על השם הטוב ולקבוע, כפועל יוצא, כי ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע עשויה להיות בעלת השלכות מצננות על חופש הביטוי. 'נקודת האיזון' הראויה בין הערכים הנוגדים [...] נחתכת על פי משקלם היחסי של ערכים אלה. האיזון מושג כפרי הערכה ערכית- עקרונית, תוך יישום הערכה זו על נסיבותיו המיוחדות של המקרה [...]. כחלק מהערכה זו של נקודת האיזון, שממנה נגזר היקף ההגנה הראויה על הפרסומים- יש להביא בחשבון את מידת העניין הציבורי שמגלה הפרסום שלגביו נטען כי הוא פוגעני וכן את מידת ההשפעה הפוטנציאלית שלו על החיים הציבוריים" (רע"א 10520/03 הנ"ל).

38. במסגרת חופש הביטוי הפוליטי, ניתן לומר כי המקרים בהם ייתפסו דבריו של מרואיין, בכלי תקשורת, בהם הוא מייחס לאיש ציבור אחר, ראש עיר מכהן, את היותו 'בעד עיר מעורבת', 'שהוא חושב שערבים ויהודים צריכים לגור ביחד', וכי 'הוא בעצם עודד הגירה חיובית של ערבים לעיר עפולה', באוזניו של ציבור המאזינים, כביטוי דיבתי, הם לדעתי מקרים חריגים והמקרה שלפנינו אין בו חריגה ממתחם הלגיטימיות. התשובה לכך, היא תלוית זהות הצדדים, מקום הפרסום, אופן הפרסום והבוטות שבהתבטאות, נסיבות הפרסום, קרי האם הוא בא בעקבות פרסום קודם של הנפגע שלו עצמו, או פרסום עצמאי ויזום ומנותק מכל, והאפשרות העומדת בפני הנפגע להגן על שמו בהיות הזירה התקשורתית מוכרת לו היטב.

39. לעניות דעתי, פרסום שכזה הנעשה בתקופת בחירות, על רקע 'אירוע מכונן', הלא הוא פרשת המכרזים בעפולה וההליכים המשפטים שעסקו בעניין תקינותו של המכרז באספקלריה של דיני המכרזים, וכן השיח הציבורי-פוליטי שעורר אותו מכרז, יכול להרחיב את גבולותיו של חופש הביטוי ולהעדיפו על פני הזכות לשם טוב, לאור מערך האיזונים והבלמים שנסקרו לעיל.

40. מוצאת אני להדגיש כי לא תוכן ההשקפה האידאולוגית הוא הנבחן כאן, אלא האם ייחוס השקפה או עמדה אידאולוגית כזו או אחרת לאיש ציבור, והצבת אמרה בעד מגורים משותפים של ערבים ויהודים כשוות ערך לעידוד הגירה חיובית לאותה עיר, מהווה היא לשון הרע על פי החוק. הקושי לקבוע קביעה שכזו, נובע גם כן מהנושא בו עוסק הפרסום, קרי נושא שתמצא שיסברו שהוא בעל מאפיינים רגישים במיוחד בחברה הישראלית, המעורר שאלות של דיור וקבוצות תרבותיות בין יהודים וערבים בערים, ויש הרואים בו כמשקף את הצביון הדמוגרפי של העיר. האופן בו משתקף פועלו הציבורי של איש ציבור בסוגיה נתונה מעין זו, בעיניהם של אחרים, לרבות בעיניו של איש ציבור יריב במחנות הפוליטיים, אינם עונים על הגדרת "לשון הרע", זאת בהעדר התקיימותן של נסיבות חריגות ומיוחדות.

41. לצד האמור, יצוין ויודגש כי הזירה הפוליטית אינה נטולת גבולות ואין הכניסה לדלתותיה משמעה ביטול כליל של הערך של שמו הטוב של איש ציבור, משום שפגיעה כזו יש בה כדי להסב נזק לאיש הציבור - ביקר לו- שמו הטוב. בהקשר זה נפסק כי "אין הדבר אומר שאין מגבלות והסכרים פרוצים. הזכות לחופש הביטוי אינה זכות בלתי מוגבלת ומסויגת. המדובר בזכות יחסית ולעיתים יש להעדיף את שמו הטוב של איש הציבור על פני השיקול של חופש הביטוי". משכך, במצב בו דברי הדיבה כוונו לפגוע באיש הציבור אישית ולא בהשקפותיו הפוליטיות, באופן שבו הפרסום סטה ממתחם הסבירות ומהתועלת החברתית הנצמחת ממתן הגנה לאותו פרסום, תהיה ידה של הזכות לשם הטוב, על העליונה (ראו: ת"א 5640-05-09 נריז'ני נ' עיתון עורי עיר (ניתן ביום 26.3.17), פיסקה 7 וההפניות שם; לעניין הגנת תום הלב ראו פיסקה 17; ע"א 25014-05-17). אלא, שגבולות אלו, כפי שהראיתי קודם לכן, וכפי שעוד אראה, לא נחצו בנסיבות דנן, ואבהיר.

42. בבואנו לבחון את הביטוי כאן, אף אם אניח כי ניתן למצוא עיגון מסוים לטענת התובע באשר לרזוננס השלילי שעשוי פרסום מסוים להיתפס בקרב החוג או הקבוצה שבקרבה מתנהלים חייו של הנפגע. אלא, שהנחה זו אין בה כדי לסייע לתובע בקבלת התביעה. שכן, במערך האיזונים המתבקשים, אין בדברים האמורים משום לשון הרע המצדיק הגנה על פי החוק, משלא מדובר בדברי לשון רע פוגעניים העוברים את רף הביטוי המותר, ומשלא מצאתי בהם את העוצמה הנדרשת המצדיקה את הקביעה כי מדובר בלשון הרע. כך, שחופש הביטוי במקרה הנוכחי, ובנסיבות בהן נאמרו הדברים, גובר. למסקנה זו הגעתי, לאחר שבחנתי גם את מתחם הסבירות של ההתבטאות ונסיבותיה, ולא מצאתי כאמור חריגה המצדיקה התערבותו של בית המשפט, בשיח הפוליטי בזירה בה התנהל. בענייננו, לא רק שלא מדובר בהתבטאות פוגענית מהסוג של אמרות קיצוניות בחומרתן, אלא, חשוב לענייננו שתוכן הפרסום הוא סוגיה ציבורית, שקיומן של דעות חלוקות ביחס אליה, חוסה תחת עקרון חופש הביטוי. אף אם אקבל את עמדת התובע, שיש בדברים משום אי דיוק או אפילו עיוות של עמדותיו ביחס לאותה סוגיה ציבורית, הרי אין לבית המשפט הכלים להכריע בה. לדידי, תוכן הדברים שנאמרו בראיונות ופרשנותם, מגלמים את השיח החברתי- פוליטי ומשפטי שמעסיק לא אחת את הספרות המקצועית והפסיקה, כך גם הציבור בכללותו, שעוצמתו נגלית ביתר שאת באותם מקרים בהם קיימת התנגשות בין זכויות יסוד שונות. דבריהם של שני המרואיינים כאן, מבטאים את השיח הנוגע להגדרה המושגית והמעשית בתחום הדו קיום בחברה רב-גונית, וסוגיית ההפרה וההתבדלות במגורים (ראו למשל: בג"ץ 10907/04 ישראל סולודון נ' עיריית רחובות (1.8.2010)). מחלוקת זו, ביחס לדברי המרואיינים, מעלה שאלות של פרשנות מספר מונחים, וביניהם המונח "ערים מעורבות- mixed cities", "ערים מעורבות עם נטייה למגורים בשכונות נפרדות", לעומת העיקרון של "נפרדים אך שווים" וכיוצ"ב. כמו גם עולות שאלות בדבר משמעותו של הדו-קיום בין קבוצות אתניות שונות בתחומים שונים של החיים, כגון מסחר, מגורים, דת ועוד.

43. שיקול נוסף שעומד בבסיס המסקנה בדבר דחיית התביעה קשור לעצם היות הצדדים יריבים פוליטיים וכן התקופה והנסיבות שבהם נאמרו הדברים, קרי במהלך מערכת בחירות וכחלק מקמפיין בחירות. כזכור, מדובר בראיונות של שני בעלי הדין, מועמדים לראשות העיר, לקראת הבחירות המוניציפאליות, כאשר שניהם נשאלו ביחס לנושא בעל עניין ציבורי נכון לאותה התקופה, וכל אחד מהם הביע את עמדתו וראייתו הפוליטית והציבורית בסוגיה זו. אולם, אין באמור כאן כדי להביא לקביעה מוחלטת ולפיה כל פרסום בתקופת בחירות חוסה הוא תחת הגנת חופש הביטוי. אלא, שבענייננו, מדובר בפרסומים שעסקו בשורה של ראיונות בנושאים שכונו על ידי המראיין כ- 'מוקש' של ראש העיר המכהן, מתוך הבנה, שנושאים אלה, הם שנויים במחלוקת בזירה הציבורית והפוליטית. המאזין הסביר, השומע את הדברים, יביא בחשבון שהדברים הנאמרים הם חלק מוויכוח פוליטי בין שני מתמודדים לראשות העיר, במהלכו של קמפיין בחירות, ובמיוחד שהתעקשותו של הנתבע בריאיון כי התובע אכן אמר את הדברים שהוא מייחס לו, עת השיב למראיין "הוא אמר, הוא אמר", ניתנים לבחינה בנקל על ידי שמיעה חוזרת של הריאיון, או על ידי השימוש באותו ראיון על ידי התובע בעצמו, על מנת להעמיד את הדברים על דיוקם בפני חוג הבוחרים והמאזינים שבו מתנהלים חייו של התובע. חשובים לענייננו הדברים שנפסקו ברע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" (ניתן ביום 16.6.08)) ולפיהם : "כידוע, הקביעה כי פרסום מהווה הוצאת לשון הרע אינה נלמדת אך מן המילים הפוגעניות כעומדות לעצמן, בפני עצמן. היא נלמדת בראש ובראשונה ממכלול הנסיבות שסבבו את הפרסום. לא המילים לעצמן יוצרות את לשון הרע אלא הקונטקסט והנסיבות, המעניקים למסכת העובדות את עוצמתה, את צבעיה, את טעמה וריחה".

44. תעמולות בחירות והתבטאויות במהלכה של תקופת בחירות המהוות חלק ממנה, זכו להתייחסות קונקרטית בפסיקת בתי המשפט. כך למשל, נפסק בת"א 64122/06 אנשל אשכנזי נ' יואב שמחי (ניתן ביום 6.1.09) כי "מטבע הדברים, המתמודדים לתפקיד הנהגה בארגון ציבורי, נוהגים לעתים להטיח דברי ביקורת חריפים זה בזה, ובעיקר, בחברי ההנהגה הקיימת שהם שואפים להחליפם. האדם הסביר אינו נוטה לייחס משקל רב להאשמות המועלות במסגרת מערכת בחירות, מתוך הנחה כי מדובר בחלק בלתי נפרד ממערכה פוליטית בין מתמודדים על ההנהגה. על כן, לא כל פרסום שעלול להחשב כלשון הרע בימי שיגרה, ייחשב ככזה בזמן ניהולה של מערכת בחירות סוערת". דברים אלה נכונים ויפים גם לענייננו.

45. על האמור יש להוסיף עוד שיקול והוא, האפשרות העומדת לרשות הנפגע להפרכת המיוחס לו ונגישותו לאמצעי התקשורת. לעניין זה נפסק כי לאיש ציבור, להבדיל מאדם פרטי, יכולת טובה יותר להתגונן מפני הפרסומים אודותיו ודברי שקר, לכאורה, המוטחים כלפיו, מכוח נגישותו לאמצעי התקשורת, המאפשרת לו להכחיש ולהזים את הפרסומים ולהציג את גרסתו לציבור. העובדה שלאנשי ציבור קיימת אפשרות טובה להגן על שמם תומכת אף היא בעמדה, כי ההגנה שיש ליתן לזכותם לשם טוב אינה זהה להגנה לה זכאי האדם מן הישוב (שנהר, שם, בעמ' 71). בענייננו, עמדה בפני התובע האפשרות להפריך את 'הפרסום השקרי' שמיוחס לו על ידי יריבו הפוליטי, על ידי הצגת עמדתו לאישורה, קרי- תמיכתו בדו קיום במובן שתואר על ידו בראיון עמו, לעומת העדר תמיכתו ואי פועלו האקטיבי לשינוי צביונה של העיר עפולה, בראשותה הוא מכהן. אף אם אראה בדבריו של הנתבע, כאלה שיש בהם ייחוס דברים לא נכונים או בלתי מדויקים לתובע, בהינתן מעמדו של האחרון באותה תקופה כראש עיר, ונגישותו לאמצעי התקשורת השונים, המאפשרים לו להביא את מלוא משנתו בפני 'החוג או הקבוצה בקרבה מתנהלים חייו', קרי ציבור בוחריו או ציבור הבוחרים הפוטנציאליים, בתקופה הרלוונטית, לרבות בכנסי הבחירות, בברושורים השונים, ובקמפיין הבחירות מטעמו, הרי אין בדברי הנתבע כדי להוות עוולת לשון הרע בנסיבות העניין שלפנינו.

46. מקבץ כל השיקולים שמניתי לעיל מוביל למסקנה, שבמקרה הנוכחי אין מדובר בפרסום דיבתי. כשלנגד עינינו מצויים מלוא דבריהם של שני המרואיינים, ידו של חופש הביטוי על העליונה. אופיים הכללי של שני הראיונות, של התובע מצד אחד, ושל הנתבע מהצד האחר, מעלה כי אין עסקינן בפרסום שהוא חורג ממתחם הסבירות. לא מצאתי, כי הדברים שייחס הנתבע לתובע באותו ראיון ברדיו, חוצים את הרף של פרסום לגיטימי בתקופת בחירות. הטחת דברי ביקורות בין המחנות הפוליטיים השונים היא חלק ממערכה זו, מפאת הרצון של כל מחנה לזכות בהנהגה בזירה המוניציפאלית. אף ציבור המאזינים- אינו הולך שולל אחר כל פרסום כזה או אחר המייחס לאיש ציבור ופוליטיקאי, על ידי יריבו הפוליטי, עמדה בסוגיה בעלת עניין לציבור, ודבר 'טשטוש העמדות הפוליטיים' יש וימצא לו ביטוי, במלוא עוצמתו, בתקופת הבחירות. לדידי, לא בנקל ראוי להביא סכסוכים מסוג זה לכותלי בית המשפט, למעט כאמור במקרים חריגים שדבר הדיבה בהם הוא כה עוצמתי וחוצה גבולות. המקרה שלפנינו אינו חריג ואינו נמנה לדעתי על המקרים הללו.

47. לאור טענות שהועלו בסיכומי הצדדים לעניין הפגיעה הנבחנת בקרב החוג בו מתנהלים חייו של הנפגע, אוסיף את הדברים הבאים. בחינת מכלול האמור בפרסום, תוכנו, עיתויו, נסיבותיו ו זהות המעורבים בו, מובילה למסקנה שאין בפסקי הדין בעניין משעור ובעניין ח'ורי עליהם נשען התובע בסיכומיו, כדי לסייע בידי האחרון להביא לקבלת התביעה, ואבאר.

48. כאמור בשני פסקי הדין הנ"ל ובפסיקה אחרת, ייתכן ויהיו מקרים בהם ייבחן פרסום דיבתי, נפקותו ומשמעותו ביחס לחוג או הקבוצה שבקרבה מתנהלים חייו של נפגע, באופן המחיל הגנה על מי שנפגע מפרסום כזב בקרב המגזר או החוג שבו מתנהלים חייו, ולאו דווקא בקרב החברה בכללותה (ראו והשוו: ע"א 534/65 מצטפא אבו דיאב נ' זכי דיאב (ניתן ביום 17.5.1966); ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734; ע"א 809/89 הנ"ל; ע"א 740/86 הנ"ל ; וכן לדיון נרחב בשאלה, מה דינו של פרסום בעל משמעות ערכית שונה בעיני קבוצות שונות בציבור, ראו: שנהר, סע', 10.4, עמ' 132-141; חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור, דיני לשון הרע הדין המצוי והדין הרצוי, התש"ף-2019, בעמ' 146-151, 210-211).

49. לדידי, המענה לשאלה האם ייחוס כוונה לתובע, ראש עיר מכהן, להפיכתה של העיר שהוא עומד בראשה, לעיר מעורבת, או עידוד הגירה חיובית אליה, יש בה כדי להציג את ראש העיר המכהן והמתמודד בבחירות שבפתח, באור שלילי בקרב תושבי העיר, כשעל הפרק עומדת מערכת בחירות לראשות העיר, אינו חד משמעי ותלוי נסיבות של זמן ומקום, כפי שהוא גם תלוי באופן בו בחרו הדוברים לנסח את הדברים בעצמם, דבר המקרין על האופן בו עשויה החברה לקבל את אותו הפרסום. אמנם, אין להתעלם מכך שבראיון של הנתבע נעשה שימוש דמונסטרטיבי במילים, שלא ניתן להיכחד לתהודה שיכולים לעורר מינוחים אלה, כגון "בעד עיר מעורבת", "עידוד הגירה חיובית" של קבוצה לאומית או אתנית, בשיח הציבורי הישראלי, במיוחד בתחום המגורים המשותפים. אלא שבכך לא די, והעיקר בענייננו הוא, שפרסום כזה יש לבחון לאחר שקילת הנסיבות בהן הוא נעשה, בזמן ניהולה של מערכת בחירות, כאשר על הפרק עומדות סוגיות סוערות, זהותם של בעלי הדין (אנשי ציבור בזירה הציבורית), כשהדברים נאמרו בתקשורת שלא באופן חד צדדי, ובמיוחד כאשר שתי העמדות והדברים שחושב ומשמיע כל צד מהמחנות הפוליטיים, מובאים במלואם בפני הציבור שעושה בעצמו את המסננת המתאימה.

50. טעם נוסף לדחיית טענת התובע טמון בכך, שהתובע בחקירתו מבסס את הפגיעה בקרב החברה בה הוא חי ופועל, על שקריות הפרסום. אמנם, בנסיבות מתאימות מכירה הפסיקה בכך, שפרסום מהווה מעשה דיבתי, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, במצב שיש בו כדי להשחיר את פניו של הנפגע ולהשפילו בעיני חלק מהציבור. אלא, שבענייננו שלנו אין בידי הכלים והתשתית המתאימים להגיע למסקנה זו, ואין בידי לקבוע כי בעיר עפולה, ראש עיר או דמות ציבורית שיעודדו הפיכתה של העיר ל-'עיר מעורבת' של יהודים וערבים, או כאלה שיעודדו הגירה חיובית אליה, ייתפסו בעיני כלל ציבור הבוחרים בעיר עפולה כ-'בוגדים' (בין במפורש או במשתמע), או שיש בכך כדי להשפילם. "המקובל והנהוג באותו חוג", כפי שנפסק בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן הנ"ל, אין בו כדי לסייע לתובע בפרסום מושא דיוננו. בעניין זה, אני מפנה לעדות התובע עצמו, הרואה בפרסום משום " לשון הרע", כאשר האמירה אינה אמת ושקר מוחלט והיא מופנית לציבור מסוים (עמ' 4 לפרט'; עמ' 5 ש' 1-7 ועמ' 6 לפרט' ש' 3-5).

51. הפרשנות, שלפיה יש במקבץ הפרסומים יחדיו כדי להציג את התובע 'כבוגד' לפי השקפת העולם של תושבי העיר עפולה (ראו עדות התובע בעמ' 5 לפרט' ש' 15 ואילך), אינה הפרשנות האפשרית היחידה, וכשמה היא - פרשנות - שהקורא והמאזין הסביר יעבירה תחת שבט הביקורת, וייחס לה את המשקל הראוי, בשים לב לתקופה בה הדברים נאמרים. הדבר מקבל משנה תוקף בענייננו, שעה שהתובע כיהן בתקופה הרלוונטית כראש עיר, כך שפועלו הציבורי ודעת הקהל ביחס לפועלו זה ולהשקפותיו, אינם נבחנים במשקפת צרה של פרסום בודד במהלך תקופת בחירות ובמסגרת תעמולת בחירות.

52. על יסוד כל האמור עד כה, דין התביעה להידחות.

53. אף שניתן לחתום כאן את פסק הדין ולמען שלא יימצא הנייר חסר, ואף בהנחה שהייתי מאמצת את גישת התובע, ולפיה על יסוד פסקי הדין שאליהם הפנה בסיכומיו, יש לקבוע כי מתקיים בענייננו פרסום העונה על הגדרת "לשון הרע" שבסעיף 1 לחוק, הרי אין בכך כדי להושיע לתובע בצליחת התביעה, שכן לנתבע עומדות ההגנות המוסדרות בסעיפים 14 ו- 15 לחוק.

הגנת אמת הפרסום (סעיף 14 לחוק)

54. הגנת אמת הפרסום קבועה בסעיף 14 לחוק, וזו לשונה: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". על יסודותיה המצטברים של הגנה זו ראו בהרחבה ע"א 10281/03 אריה קורן נ' עמינדב אגרוב (ניתן ביום 12.12.06), פיסקאות 11-14). בקצירת האומר אציין, כי להוכחת הגנה זו נדרשים שני יסודות מצטברים: אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. ההכרעה בדבר קיומם של שני אלה נעשית על פי מבחן אובייקטיבי, תוך איזון בין חופש הביטוי ל זכות לשם טוב, כשהרציונל מגולם ב תועלת החברתית בקיומו של דיון ציבורי בנושא בו עוסק הפרסום הנשען על עובדות נכונות. משכך, הגנה זו לא תינתן לפרסום עובדתי שגוי, שכן גם אם נוגע הוא לסוגיה בעלת חשיבות ציבורית, אין עניין בקיום דיון על בסיס עובדות שגויות. יסוד אמיתות הפרסום עיקרו בבחינה, האם תואם תוכנו של הפרסום את האמת, את המציאות 'האובייקטיבית', שתיקבע על פי המובן שייחס לתכנו קורא או מאזין סביר, אך אין נדרשת זהות מוחלטת בין מצב הדברים בפועל לבין תוכן הפרסום, והדרישה היא לכך שהמשמעות הכללית העולה מן הפרסום והתוכן הכללי העולה ממנו יתאמו (שם, פסקה 12). הנטל הוא על המפרסם במידת ההוכחה הנהוגה במשפט אזרחי. עוד יצוין כי למניעיו של המפרסם, מטרותיו ואף תום ליבו אין נגיעה ממשית לשאלה, האם קמה למפרסם הגנת האמת בפרסום, אם לאו.

55. בענייננו, לא יכולה להיות מחלוקת על אודות קיומו של היסוד השני של הגנת אמת דיברתי הנוגע לקיומו של 'עניין ציבורי' בפרסום. סוגיית הצביון של עיר כזו או אחרת, לרבות סיווגה כעיר מעורבת, הומוגנית או הטרוגנית, דתית, או חילונית וכיוצ"ב, ותנודות בסיווגה, הוא נושא בעל עניין ציבורי מובהק, והדעות בעניינו בשיח הציבורי, החברתי והפוליטי יכולות להיות קוטביות. משכך, פועלם, השקפותיהם, ודעותיהם של העומדים בראש הפירמידה הפוליטית בזירה המוניציפאלית, היא חלק אינטגרלי מן הדיון הציבורי בסוגיות אלו. פרסום ברבים בסוגיה זו והבעת דעה ביחס אליה, יש בהם משום הגשמת חופש הביטוי הפוליטי של הנתבע, בהיותה כאמור סוגיה בעלת חשיבות ציבורית ופוליטית. חופש ביטוי זה חוסה גם על הבעת דעה על איש ציבור, ראש העיר המכהן, ביחס לפועלו והשקפת עולמו באותה סוגיה, המצויה בפולמוס ציבורי של הפלגים המפלגתיים השונים הנאבקים על דעת הקהל בתקופת בחירות (על חופש הביטוי הפוליטי ראו: בג"ץ 6226/01 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים (ניתן ביום 02.02.03)).

56. אשר ליסוד הראשון שעניינו אמיתות תוכן הפרסום, אקדים מסקנה לניתוח ואומר כי בחינת הפרסום בו עסקינן במשקפת של משמעותו הכללית והכוללנית, מביאני לכדי קביעה כי אף יסוד זה מתקיים בענייננו. משכך, טענת ההגנה ולפיה מתמלאים יסודותיה של הגנת אמת דיברתי בהתאם לסעיף 14 לחוק מתקבלת. (ראו סעיפים 5-17 לכתב ההגנה).

57. נפסק לא אחת, כי ביטוי שקרי אינו זוכה להגנת אמת הפרסום, גם אם יש בו ענין ציבורי, משום ש-"אפילו ניצל הנפגע את אמצעי הנגישות לציבור לצורך הכחשת תכניה של לשון הרע, עדיין עלול לדבוק בו רבב בתודעה הציבורית" (ע"א 89/04 הנ"ל, פיסקה 23). אלא, שגם לעניין זה נפסק כי "תוכן הפרסום ומשמעותו נבחנים על פי מבחן השומע או הקורא הסביר, והם כוללים הן את המסר המובע בפרסום באופן ישיר, והן את המסרים המובעים בו בעקיפין ו'בין השורות'; סעיף 3 לחוק)". גם כאן, בבוא בית המשפט לבחון את פרשנות הפרסום, יש לתת משקל לזהות הצדדים, היותם אנשי ציבור ויריבים פוליטיים, כפי שבמקרה המונח לפנינו. שכן, "כאשר הנפגע מפרסום לשון הרע הוא איש ציבור, והפרסום נוגע לנושא הכרוך בעיסוקיו הציבוריים ושהוא מעניינו של הציבור, הרי שבפרשנות משמעותו של הפרסום לעניין תחולתה על המפרסם של איזו מההגנות הנתונות לו לפי החוק, יש להעדיף את הנוסחה הפרשנית המתיישבת עם עקרון חופש הביטוי על פני הנוסחה הפרשנית המייחסת את עיקר המשקל לזכותו של הנפגע להגנת שמו הטוב" ( ע"א 323/98 הנ"ל, בעמ' 266).

58. כך הוא מצב הדברים במקרה הנוכחי. שכן, בניגוד לניסיון הצדדים להיצמד לפרשנות המילים "נועדו", "צריכים", "יכולים" ו- "נגזר עלינו", ראוי לבחון את מלוא הדברים שנאמרו במסגרת הראיונות והשתלשלות הנאמר בהם. בחינה כוללנית זו, מובילה לקבלת טענת הנתבע בדבר תחולתה של הגנת אמת דיברתי, על שני יסודותיה, וזאת בשים לב לנסיבות האופפות את הפרסום, ותוכנו המותיר מקום לפרשנות.

59. למקרא מלוא האמור על ידי התובע במסגרת הריאיון עמו, שניבחן דרך תמליל שהוגש לעיוני, ניתן להיווכח כי סוגיית המגורים המשותפים של ערבים ויהודים, על רקע פרשת המכרזים בעפולה שהתעוררה בתקופת כהונתו של התובע כראש העיר, אינה סוגיה ציבורית רגילה המצויה בלבו של דיון ציבורי סוער (בלשון המראיין מעין 'מוקש' שניצב בפני ראש העיר המכהן; ראו עמ' 1 לתמליל ש' 7-19). דבריו של התובע במסגרת הריאיון ולפיהם "... הרי מצד אחד עפולה בת חמישים ואחד אלף התושבים אין כמעט אוכלוסייה ערבית שגרה. יש כשלוש מאות, ארבע מאות איש בסה"כ. זה לא אומר שזה לא יקרה בהמשך", מותיר מקום לפרשנות, כפי שזו הובאה על ידי הנתבע בראיון עמו. מקריאת דבריו המלאים של התובע עולה כי מדובר, אף לשיטתו של התובע, ובמילותיו הוא- בסוגיה שעוררה 'סערה' בעיר במישור הציבורי. "סערה", שלא הייתה מוצדקת בעיניו, ועוצמתה נבעה מכך שהזוכים היו כולם ממגזר מסוים, ולא מעצם המגורים עצמם, בהינתן שמספרית אחוז הערבים המתגוררים בעפולה עומד על מספר קטן של מאות בודדות (אשר לעניין הציבורי שבסוגיה זו ראו גם עדות הנתבע בעמ' 12, ש' 1-21). התובע הוסיף ועמד על כך, שהעיר עפולה מצטיינת ביחסים מעולים ששוררים בין יהודים לערבים ביום יום, בכל כך הרבה מסגרות, וכן על כך שאם תיבחן דעת רוב האנשים בעפולה, יתגלה שהסערה לא כצעקתה.
60. להמחשת דבריו, נעזר התובע בציטוט מדבריו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שנאמרו במעמד טקס הפתיחה של כביש מנהרת "אכסאל" (המחבר בין יישובי העמק ליישובי הגליל) בו השתתפו מספר אנשי ציבור. במעמד זה, דיבר כב' הנשיא על הדו-קיום בין יהודים וערבים. כזכור, לאחר הריאיון של התובע באו דבריו של הנתבע, אשר מצא בדברי התובע משום עידוד הגירה של ערבים לעיר עפולה ושינוי צביונה לעיר מעורבת.

61. מתשובתו המצוטטת לעיל של התובע נגלית ההבחנה שביקש לעשות בין פרשת המכרזים, שם תקינות המכרז הייתה כובד הבעיה, לבין הטענה בדבר קיומה של תופעה נרחבת לגבי עפולה, כפי שגם נגלית הדגשתו כי הציבור מכיר את דעותיו שהתבטא בהן בעבר ולדעות האמורות שותפים רוב תושבי עפולה; בדעות אלו הוא דבק, קרי השמירה על הדו-קיום בין יהודים לערבים וכן הצורך בשמירה על מרקם היחסים ביניהם ואי פגיעה בו. למושג דו-קיום יצק התובע משמעות ותוכן בגוף הראיון. בחינת מלוא דבריו של התובע, כאמור בעמ' 1 לתמליל ש' 20-29 והמשך בעמ' 2 לתמליל ש' 1-20, מולידה מספר אלמנטים פרשניים הנוגעים לליבת המחלוקת של הגנת אמיתות הדברים, שמובילים למסקנה כי בבחינה כוללנית מדובר בפרסום החוסה תחת הגנת אמת דיברתי. אלמנט ראשון, נוגע לערכים שבהם מאמין התובע קרי- דו קיום בין ערבים ליהודים. השני, נוגע להיצדדות נוספת של המרואיין בדבריו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, ע"י השימוש בהיגד 'נועדנו' לחיות יחד ולא רק 'נגזר עלינו' לחיות יחד (שהם מעבר להיגד 'יכולים' לחיות יחד בו עשה התובע שימוש לאחר מכן, בעמ' 2 לתמליל ש' 22), זאת במובחן מההיגד "צריכים" לחיות יחד בו עשה הנתבע שימוש, והכל תוך ש" כל אחד על פי הגרסה שלו". האלמנט השלישי נוגע לסברת התובע ולפיה "שגם כאן, גם בעפולה לא צריכה להיות שום בעיה ורוב תושבי עפולה שותפים לדעה שלי ... אנשים יודעים בדיוק מה הדעות שלי ואני גם ביטאתי אותן ... אני חושב ששותפים לדעה הזאת ולגישה הזאת רוב תושבי עפולה. כך הם חושבים...". האלמנט הרביעי, מצוי בדבריו של התובע בסוף הריאיון.

62. כפי שניתן להיווכח, לפי ארבעת האלמנטים שמניתי לעיל, הפרשנות שניתן ליצוק לדבריו של התובע, ככל שהם קשורים לסוגיית המגורים המשותפים, במענה לשאלה האם דעתו היא, שיהודים וערבים צריכים לגור ביחד בערים משותפות, אינה דקה, אלא היא נתונה לפרשנות שכל מאזין או יריב פוליטי, ירצה למקמה על ציר הדעות השונות בסוגיה זו. אמנם, התובע עשה שימוש בהיגד "יכולים" לגור ביחד, שאין משמעותו "צריכים". אלא, המומשל - הם הערים חיפה ותל-אביב, עשוי לשקף תמיכה בקיומן של ערים מעורבות של יהודים וערבים במישור המגורים המשותפים. פרשנות זו אפשרית (גם בשים לב לסיווג הערים המשותפות כערים היסטוריות). בדומה לכך, הפרשנות של הדו-קיום אליו כיוון התובע בדבריו, בעיקר בסוגיית המגורים המשותפים, באומרו כי " אנחנו צריכים לדבוק בחיזוק דו קיום. ובסופו של דבר איש באמונתו יחיה ", נבחנת באצטלה של מכלול דבריו בראיון האמור (אני מפנה למלוא דבריו של התובע בעמ' 2 לתמליל ש' 21-29 והמשך בעמ' 3 ש' 1-8, שכללו את הציטוט אליו הפניתי לעיל).

63. עינינו הרואות, משמדובר בסוגיה ציבורית ובדעות פוליטיות של אנשי הציבור בסוגיה שעמדה על הפרק בתקופת בחירות, לרבות הדעות השונות על אודות ההבחנה המתבקשת בעיניהם של המרואיינים בסוגיות של דיור וקבוצות תרבותיות, דו-קיום, קווי התיחום של החיים המשותפים בין יהודים וערבים בערים בעלות רוב יהודי בכלל ובנושא מגורים בפרט, הרי הפרשנות שייתן כל מאזין לסוגיות שמניתי לעיל, לרבות איש ציבור מהמחנה הפוליטי האחר, חוסה תחת הגנת אמת דיברתי, בפרט במצב כמו שבענייננו, בו קיימת התאמה במשמעות הכללית של הפרסום, כפי שהיא משתקפת ממנו, ואין על בית המשפט להכריע במידת האמיתות והנכונות המוחלטת של הדברים שיוחסו לאיש ציבור, בין היתר, על יסוד אותו ראיון ברדיו.

64. ולראיה, גם במעמד הדיון לפניי ניסו הצדדים לתת פרשנות שונה לתוכן הפרסום מושא המחלוקת. לעניין זה ראו מלוא האמור בסעיפים 9 ו- 13 לתצהיר התובע (לעניין מה התכוון לומר בראיון ומה לא), וכן מלוא עדותו בעמ' 6 לפרט', במסגרתה הוא עמד על הקונטקסט שבין סוגיית המגורים על רקע פרשת המכרזים בעפולה, לבין נושא הדו-קיום. פרשנות זו של הדברים, ניצבת אל מול הפרשנות השונה שנתן הנתבע למושג דו-קיום בין ערבים ליהודים בסוגיית המגורים (להבדיל מסוגיות אחרות כגון מסחר ותעשייה), לרבות התיזה השונה לעניין האחוז המספרי של הערבים (עמ' 12 ש' 22-23 ועמ' 13 לפרוטוקול) והשלכתו על הגדרת הדו קיום או הגדרת סוגיית המגורים של יהודים וערבים בערים משותפות, שעליה נשאל התובע בראיון (עמ' 17 לפרט' ש' 3-5). לצורך פרשנות זו, מקובלת עלי ההבחנה, שאליה הפנה הנתבע גם בעדותו, ולפיה בעוד שדברי נשיא המדינה התייחסו באופן כללי לחיי יהודים וערבים במדינה, הרי דבריו של התובע היו ספציפיים לעיר עפולה, ולפי פרשות הנתבע "מגיעים לדוגמא של נשיא המדינה שמדבר על כלל התושבים במדינה ולא רומז על כך שהם צריכים לגור באותו מקום. לעומת זאת התובע אומר 'כן, גם בעפולה יהודים וערבים יכולים לחיות ביחד" (ראו עדות הנתבע בעמ' 14 לפרט ש' 22-25). משמדובר במחלוקת ציבורית על אודות פרשנותו של פרסום העוסק במושג הדו-קיום בין יהודים לערבים, לרבות בתחום המגורים, העומד במרכזו של הפרסום מושא התביעה, עדיפה בעיני הפרשנות המתיישבת עם עקרון חופש הביטוי. ההכרעה בסיווג כל משנה על הסקאלה של הדעות הפוליטיות בסוגיה זו, יש להותירה בידיו של הציבור. למסקנה זו הגעתי, מבלי שאדרש לראיות נוספות שהנתבע נתלה בהן, הגם אם עקרונית ביכולתו לעשות כן על סמך ראיות שלא היו בידיו בעת הפרסום (ראו: מוצגים נ/1-נ/3).

65. תשובת הנתבע למראיין, אשר שלל את ייחוס הדברים לתובע, באומרו כי "לא, הוא אמר, הוא אמר", אין בה כדי לשנות ממסקנתי, שכן מאזין או קורא סביר היה מבחין בנקל, אחר שמיעה כוללת של הראיונות ונסיבותיהם, כי אף במילים הללו אין משום ייחוס עובדות אובייקטיביות מטעם היריב הפוליטי, אלא מדובר בפרשנות והסקת מסקנות, כפי שהובנו על ידי היריב הפוליטי, מאותו ראיון קודם שנעשה עם התובע, ראש העיר המכהן, ומפועלו כראש עיר בתחום זה, במישרין או בעקיפין, במפורש או במשתמע. חיזוק לכך ניתן למצוא בשימוש בהיגדים הבאים באותו ראיון עם הנתבע, עת ייחס לתובע כי הוא 'בעד עיר מעורבת', שהוא "חושב שערבים ויהודים צריכים לגור ביחד" וכי " הוא בעצם עודד הגירה חיובית של ערבים לעיר עפולה ומכאן זה מתחיל". השימוש בהיגדים "חושב", "הוא בעצם עודד" והמשפט "מכאן זה מתחיל", כולם מטים את הכף לטובת הקביעה שמדובר בדעה, ולא בקביעת עובדות של ממש, הגם שהדברים נאמרו בנחרצות.

66. לסיכום כל המקובץ לעיל - על הפרסום מושא הדיון חלה הגנת אמת דיברתי, לפי סעיף 14 לחוק. שכן, פרסום בנושא ההפרדה במגורים בין יהודים לערבים ככלל, ובתקופת בחירות בפרט, הוא סוגיה שבלב השיח הציבורי הישראלי. שיח זה עשוי לעורר מחלוקת גם בעניין מיקומן של הדעות השונות הנשמעות בהקשר זה, והמעשים הנעשים במפורש או במשתמע לצרכי הגשמתן של דעות אלו, על המפה הפוליטית המקומית והארצית, באופנים שונים. מחלוקת זו יכולה להתעורר בכיוון הנגדי, כך ביחס להוקעת התבטאויות המדירות סגרגציה בזירה המוניציפאלית. בחינתם הכוללנית של דברי המרואיינים, במשקפת של נכונות הפרסום, מצריכה בנסיבות העניין איזון בין הזכות לשם הטוב לבין חופש הביטוי. כמו כן, יש לתת משקל לתועלת החברתית בקיום דיון ציבורי בנושא שנוי במחלוקת שלגביו נחלקות הדעות. מתן עדיפות גם במקרה הנוכחי לחופש הביטוי הוא הכרחי ונחוץ, משום שהוא מאפשר גיבוש עמדות ותפישות עולם שונות.

67. הואיל ומדובר בענייננו בפרסום הנוגע לפועלה ודעותיה של דמות ציבורית בעניין ציבורי-פוליטי, והפרשנות שמייחס יריב פוליטי לדבריו של איש הציבור בסוגיה רלוונטית, הנעשית בתקופת בחירות, כאשר אופן ניסוח הדברים מותיר מקום לפרשנויות בלתי אחידות, ובשים לב לכך שלשני הצדדים יש את הכוח והיכולת להביא לתיקון המיוחס להם על ידי היריב הפוליטי, תוך שימוש באמצעי התקשורת, עדיף הוא בעיני חופש הביטוי אשר גובר כאן על הזכות לשם טוב.

הגנת תום הלב (סעיף 15 לחוק)

68. הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק תעמוד למפרסם בהתקיים אחת מהחלופות המפורטות בסעיף (באופן מצטבר), לפי יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים ובהתאם לנסיבות הספציפיות של המקרה. עם זאת, הגנה זו איננה מוחלטת ובסעיפים 16 ו- 17 לחוק נקבעו התנאים שמקימים חזקת תום לב או שוללים אותה (ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ (ניתן ביום 16.8.01)). בענייננו, הצדדים הפנו בסיכומיהם להגנה ולחזקה מכוח סעיפים 14 ו-15 לחוק , ועיקר הטיעון כוון לשתי החלופות המוסדרות בסעיפים 15(2) ו- 15(4) לחוק.

69. חלופה 15(2) לחוק קובעת, כי למפרסם תהא הגנה טובה אם הוא עשה את הפרסום בתום לב וכאשר "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית, או חברתית לעשות אותו פרסום". נתבע יכול לחסות בצילה של הגנת סעיף 15(2) לחוק אם יוכיח שני תנאים במצטבר: הראשון - פרסם לשון הרע בתום לב ; והשני- היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה לעשות זאת (ע"א 3721/04 כהן נ' עו"ד וילצ'יק (ניתן ביום 1.2.07)). החובה לפרסם קיימת כאשר "האינטרס החברתי בכך שאדם ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו הוגשה התביעה הינו חשוב כל כך, עד שיהיה זה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, גם אם יתברר בדיעבד שתוכן הפרסום אינו אמת" (שנהר, בעמ' 283). ברם, אינטרס זה הוא מצומצם במצב שפורסם דבר שלא הוכח כאמת וכלל שימוש בלשון בוטה, תוך הצגת פרטים בצורה בלתי עניינית ובלתי תכליתית (ע"א 915-10-11 הנ"ל ; פיסקה 11). שני מבחני משנה חלופיים נמצאו בפסיקה ביחס לקביעה אם קיימת חובה חברתית או מוסרית שהטילה חובת הפרסום: הראשון - הוא המבחן האמפירי ולפיו בודק ביהמ"ש האם רובו של חוג האנשים בעלי השכל הישר, שהיו נמצאים במצבו של המפרסם, היו חושבים שחובתם לפרסם בנסיבות המקרה ; והשני - הוא המבחן הנורמטיבי ובמסגרתו נסמך ביהמ"ש על השקפת עולמו הערכית כדי לקבוע אם המפרסם פעל בגדרה של חובה מוסרית או חברתית (ראו והשוו: ע"א 3268/05 עמותת אמת תורה ומדע בזמנינו נ' עיתון יום שישי (1992) בע"מ (ניתן ביום 09.7.08)).

70. לתחום הדיבתי הספציפי בו עוסקת התביעה דנן, קרי הגנה מכוח חלופה 15(2) לחוק, הנטענת על ידי מפרסם שהוא מתמודד בעצמו לבחירות, נדרשה הפסיקה בעבר ובה נקבע כי פרסום אשר יש בו כדי להשפיע על אופן ההצבעה של הבוחרים, יתכן ותחול עליו ההגנה ה קבועה בסעיף 15(2) לחוק. הרציונל שעומד במקרה של פרסום תעמולת בחירות הוא מתן מעמד מיוחד ומוגבר לחופש הביטוי. עוד נקבע כי גם פרסום שגוי המופנה לאנשים שלהם יש עניין בבחירות קרובות ואשר יש בו כדי להשפיע על החלטתם בבחירות, עשוי להיות מוגן, בהגנת תום הלב. כן נפסק כי "מבין סוגי הביטויים השונים, ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי - שהוא תנאי הכרחי לקיומו של הליך דמוקרטי - היא רחבה במיוחד ... הויכוח הציבורי ראוי לו שיהא חופשי, איתן, חסר מעצורים ואף בוטה" (רע"א 10520/03 הנ"ל; פסקה 16). הגנה זו לא תחול בכל מקרה בו מדובר ביריבות פוליטית ויש לבחון כל מקרה ונסיבותיו, שכן "גם לפוליטיקה יש גבולות" (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד לד(1) 589; ת"א 6970/08 הנ"ל; ת"א 39333-10-11 הוועד המקומי שערי תקוה נ' פלד (ניתן ביום 14.7.15); שנהר, בעמ' 75). לא מן הנמנע שעומק היריבות הפוליטית יקרין על עוצמת ההתבטאות וכנגזרת של כך הצורך בהגנה על השם הטוב של המתמודד האחר (ראו והשוו: ע"א (מח'- נצ') 44799-10-11 הלפרן בן דב נ' איצקוביץ (ניתן ביום 17.2.12), שם נעשה שימוש במילות גנאי; בתחום התחרות העסקית ראו ע"א (מח'- נצ') 51730-05-10 יצחק אברהם נ' ארגון מורי נהיגה נצרת ונצרת עילית (ניתן ביום 6.6.11)).

71. לא מצאתי שמצב דברים זה מתקיים במקרה הנדון ובנסיבות הפרסום כפי שצוטט קודם לכן. לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת חנה קיציס בת"א 6970/08 הנ"ל (פסקה 67) לפיהם: "טבעה של התמודדות ובפרט התמודדות פוליטית, כי המשתתפים בה חושפים את עצמם לחיצי הביקורת של מתמודדים אחרים, ולעיתים אף לביקורת חריפה. משטר דמוקרטי נמדד באפשרות השמעת דברי ביקורת ובדרך זו להחלפת דעות, כאשר הזכות לבקר נושא משרה ציבורית מעוגנת בזכות חופש ביטוי. מקום בו הפרט יהיה צפוי להליכים במסגרת איסור לשון הרע בגין כל הבעת דעה שלילית וביקורתית בנוגע לתפקידו של איש ציבור, יהיה בכך כדי למנוע ביקורת המהווה את הבסיס למשטר דמוקרטי". לפיכך נקבע שם כי "העברת ביקורת על נושא משרה ציבורית המכהן כראש מועצה על ידי חבר אופוזיציה המתמודד על תפקידו, הינה לגיטימית כחלק ממשטר דמוקרטי תקין ובפרט נכונים הדברים כאשר מדובר בתעמולת בחירות". (ראו גם: ת"א (ת"א) 67115/07 שי דבורה נ' איציק ציזר (ניתן ביום 18.10.09)).

72. בענייננו שני מבחני המשנה מתקיימים, ואפשר לראות בנתבע כמי שחלה עליו חובה מוסרית או חברתית לפרסם את הדברים. זאת ועוד, משולש המרכיבים המקים חובה לפרסם שהם יסוד היחסים, יסוד התוכן ויסוד הנורמה החברתית או המוסרית, אף הוא מתקיים במקרה שלפנינו (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה אורבך (ניתן ביום 18.9.14)). שכן, קיים אינטרס חברתי וציבורי שהמחנה הפוליטי היריב יביא את עמדתו שלו ויטיח ביקורת, ואף ביקורת חריפה, על עמדותיו, פועלו, והשקפת עולמו של ראש עיר ב יחס לסוגיה בעלת ערך חברתי מובהק, וליבתה מגורים משותפים, בימים רגילים, קל וחומר בתקופה שבה סוגיה זו מצויה בלב לבו של דיון ציבורי סוער, בשים לב למכרז שעמד בבירור משפטי בפני הערכאות המשפטיות השונות. דברים אלה מבוססים על יסוד היחסים בין הצדדים, כמי שפועלים בזירה המוניציפאלית והעיסוק של שניהם בסוגיות של חברה, כלכלה ומרחב של תושבי המקום, וכן על יסוד התוכן הנוגע למרחב המגורים של התושבים בכלל ותושבי המקום בפרט ויסוד הנורמה החברתית של התושבים, ובלבד שהדברים נאמרים עניינית וללא מילות גנאי.

73. בהגיעי לקביעה זו, לא נעלמו מעיני דבריו של הנתבע בתגובה להערת המראיין, שציין לפניו כי "אומרים לי כאן... שאף פעם הוא לא אמר דבר כזה... הוא אמר שאי אפשר למנוע את זה חוקית", ואשר השיב לו "לא, לא הוא אמר". הואיל ועסקינן ביריבים פוליטיים בתקופת בחירות מוניציפאליות, מאזין וקורא סביר, מבין כי מדובר בתעמולת בחירות ומאבק על דעת קהל המצביעים, על ידי הטיית הפרשנות של דבריו של מועמד אחד, לטובת המועמד האחר, ורמת האמינות שהוא מייחס לאמור - מתוחמת היא, ועוברת את המסננת האינדיווידואלית של הבוחר הפוטנציאלי (ראו פיסקה 33 לפסק דין זה). לדעתי, במקרה הנוכחי, האופן בו מתייחס הציבור לביקורת פוליטית, הנשמעת מפיו של מי שמבקש להחליף את ההנהגה הקיימת, במיוחד בנושאים פוליטיים- ציבוריים מובהקים, הוא בערבון מוגבל בעיניו של הקורא והמאזין הסביר, ובכך פרסום שנעשה תוך הטחת ביקורת עניינית על אודות התפיסה הפוליטית והחברתית ואיש הציבור שאוחז בה, ללא שימוש בלשון בוטה או פוגענית, כפי שהיה בענייננו, חוסה תחת הגנת סעיף 15 (2) לחוק.

74. זאת ועוד, אני סבורה כי הפרסום שבנדון חוסה אף תחת חלופה נוספת הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, אשר מכוחה העניק המחוקק הגנה להבעת דעה בתום לב על איש ציבור, כאשר הפרסום נעשה בתום לב ואם: "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע, במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

75. לתחולת ההגנה הנ"ל שלושה יסודות: שניים מהם חיובי ושלילי, והשלישית המכונה 'הפן השלישי של החזקה', היא הרלוונטית לענייננו, קובעת כי חלופה לשלילה של תום לב היא מקום שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב. קרי- בין אם הדברים הם אמת, ובין אם לאו, קיומה של כוונה סובייקטיבית במפרסם לפגוע בנפגע בדרך החורגת מהמידה הסבירה האובייקטיבית, הנדרשת להגנת הערכים המוגנים מכוח הגנת תום הלב, כאשר רק חריגה מ-'מתחם הסבירות הנורמטיבי', כפי שקיבל ביטוי בפסיקה, תכשיל הקמת הגנת תום הלב בפרסום. ובעת שעסקינן באיש ציבור, הרי היקף ההגנה הוא רחב יותר. (ראו בהרחבה פסקאות 25-29 לע"א 89/04 הנ"ל).

76. הגנת זו מבחינה בין אמירה פוגענית המציגה עובדות, לבין אמירה פוגענית המביעה דעה כנגד איש ציבור. ההגנה מתמקדת בהבעת דעה על איש הציבור, אשר הרובד העובדתי עליו נשענת דעה זו אינו בהכרח מטריאלי לדעה המושמעת, והיא ניתנת לדעה ולא לעובדה, אף כי לעיתים קרובות ישנו ערבוב בין עובדות לדעות המושמעות, כאשר אלה משמשות את אלה (ראו והשוו: ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו (ניתן ביום 29.4.1992); כן ראו דיון ממצה בע"א 5845/05 דרור חוטר ישי נ' מרדכי גילת (ניתן ביום 20.7.07); ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן (ניתן ביום 18.02.02)). המבחן שאומץ בפסיקה באשר לסבירות הבעת הדעה ביחס לעובדות שעליהן היא מסתמכת קובע, כי "די בכך, שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה שהיתה בגדר לשון הרע מן העובדות שצוינו בפרסום" (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון הארץ בע"מ, פד"י לב(3), בעמ' 350). אמנם, הנטל להוכיח את יסודות ההגנה מוטל על הנתבע, אך כאשר מדובר בביקורת ציבורית פוליטית נטל זה יהיה פחות מכביד, בשל האינטרס הציבורי להגן על שיח פוליטי חופשי (ת"א 1801/07 ג'אק לארדו נ' שמעון גפסו (ניתן ביום 17.5.09, פסקה 37).

77. לצדו של סעיף 15 לחוק, קיים סעיף 16(א) לחוק הקובע חזקה, ולפיה הפרסום נעשה בתום לב בהתקיים שני תנאים מצטברים: הראשון הוא, שהמפרסם עשה את הפרסום באחת מהנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק ; התנאי השני הוא, ש-"הפרסום לא חרג מהסביר באותן נסיבות", וכן החזקה המבטלת, שהפרסום היה מכוון "לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15" (סעיף 16(ב)(3) לחוק). משכך, שיקול נוסף שנבדק במסגרת בחינת תום הלב הוא מידת הסבירות של הפרסום (ע"א 809/89 הנ"ל). עם זאת, כאשר מדובר בהבעת דעה על איש ציבור בעניין ציבורי, ירחיב בית המשפט את גבולות 'התחום הסביר', שבמסגרתו רשאי המפרסם להתבטא מבלי שתאבד לו חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק. יסוד הסבירות אשר סעיף 16(א) נדרש לו, משמעו כי על המפרסם שלא לחרוג בנוסחו ובזיקתו לאירועים שעליהם הוא התבסס, מכל קשר הגיוני אפשרי עם הנתונים (ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא(2), 281, 307-308).

78. על האיזון שבין חופש הביטוי לזכות לשם טוב, גם עת מדובר באיש ציבור, עמדתי קודם לכן (ראו והשוו: ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא (ניתן ביום 22.10.89); ע"א 89/04 ד "ר יולי נודלמן נ' שרנסקי (ניתן ביום 04.08.08), פיסקאות 12-14; ע"א (נצ') 34633-10-16 בוריס יודיס נ' מיכאל ברקן (ניתן ביום 1.2.2017), פיסקה 10); ת"א 41244-06-14 סנא להב נ' אחמד שרקיה (ניתן ביום 17.5.16 )). ככלל, חשיבותו של חופש הביטוי אכן גוברת, כאשר מדובר בהבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' דנקנר (ניתן ביום 12.11.2006)). כפי שנפסק לא אחת, כאשר עסקינן באנשי ציבור, נוהגים לציין את חופש הביטוי כזכות הראויה להגנה של ממש, ומאנשי הציבור הציפייה היא כי יעמדו בביקורת המופנית כלפיהם, בשם אותה זכות, שכן המדובר באמצעי חיוני לקיום המשטר הדמוקרטי המאפשר לדעות שונות להתחרות ביניהן, וכך יכול הציבור לגבש את עמדותיו, ולפקח באופן יעיל יותר על רשויות השלטון (ע"א (ב"ש) 915-10-11 אלדד נס נ' צבי קורבשי (ניתן ביום 24.5.12)). משכך, נפסק כי ביטויים בנושאים פוליטיים וציבוריים, מצויים בלב ליבו של חופש הביטוי. ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי- שהוא תנאי הכרחי לקיומו של הליך דמוקרטי- היא רחבה במיוחד (בג"ץ 6226/01 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים (ניתן ביום 2.2.03). על כן, המשקל שניתן לחופש הביטוי יגדל כאשר מדובר בפרסומים המתייחסים לאנשי ציבור (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (ניתן ביום 12.11.06)).

79. איזון זה נעשה תוך שקילת הנסיבות בהן נאמר הפרסום, תדירותם ומקום פרסומם. טול לדוגמא, גידופים וכינויים שונים אשר נאמרים בלחץ הסיטואציה, בשעת כעס וללא שליטה, אינם בהכרח דומים לגידופים הנאמרים בראיון עיתונאי ומתפרסמים בעיתון המופץ ברבים, עת הם נבחנים במשקפת של דיני לשון הרע. בהקשר זה נקבע, כי שימוש מושכל בביטוי נבחר שהוא משפיל ומבזה, אינו דומה לתגובה ספונטנית וכעוסה (עניין בוריס הנ"ל, פסקאות 12-13). בחינת הפסיקה מלמדת על הבחנה בין מקרים קוטביים, קרי- מקרים שכללו התבטאויות שהם בבחינת 'גידוף סתם', לבין מקרים אחרים בהם מדובר בהבעת ביקורת על עמדות ודעות הצד השני. לעומתם, מקרים בהם האמירה נאמרת כקביעת עובדה (ראו והשוו: רע"א 8279/13 עו"ד יורם שפטל נ' אמנון הולצמן (ניתן ביום 20.3.2014), פיסקה 8; ע"א 52910-09-12 הולצמן נ' שפטל (ניתן ביום 29.10.13)). בתי המשפט העליון והמחוזי בעניין שפטל הנ"ל הדגישו את ההבחנה המתבקשת בין השמעת דעה שהיא מותרת, גם אם מדובר בביקורת קשה, ובלבד שהיא נאמרת בדרך תרבותית, סבירה ומקובלת, לבין השפלה ביזוי וקללה, וכן ההבחנה בין קיומה של מחלוקת עובדתית - היסטורית בין הצדדים, לעומת הצגת עובדות, כאשר רף הסיבולת שנטל על עצמו הציבור במדינה דמוקרטית, הוא גבוה, הגם שאין משמעו כי האוזן והנייר סובלים הכל, שכן חופש הביטוי אינו חופש הביזוי (ראו: ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן (ניתן ביום 18.2.02)).

80. על האמור אוסיף, כי אחת המגמות הראויה לציון, שהתפתחה בפסיקה הנוגעת להגשתן של תביעות לשון הרע על ידי אנשי ציבור, קובעת כי חייבים האחרונים להיות ערוכים לביקורת נוקבת ולעתים צולבת מתוקף מעמדם הציבורי, משזה מחיר היחשפותם האישית לציבור והפרסום ברבים של דבריהם (ע"א (חי') 53416-01-15 שמעון לנקרי נ' שלמה פדידה (ניתן ביום 31.5.15, פיסקה 13)). כמו כן, על האפשרות לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות, שיש לציבור עניין בהם, מדיון רציני בבעלי העמדות ובהוגי הרעיונות, עמד בית המשפט העליון בע"א 214/89 הנ"ל בציינו כי "בתחום הציבורי והפוליטי קשה לנתק את הקשר בין הדעה לבין מי שמביע אותה. מכאן הצורך החברתי לאפשר חופש לא רק באשר לדעות אלא גם באשר לנושאי המשרה המשמים להן שופר. אכן, דווקא תחום ציבורי זה חיוני ליתן משקל מירבי לחופש הביטוי, שכן בתחום זה מעוצבת התפיסה החברתית והמדינית הקובעת את כיוונה של החברה. דווקא בתחום זה הופכת חירות הביטוי לפגיעה במיוחד, בשל הנטייה לראות בצמצומה פתרון קל לבעיות חברתיות שהפתרון הראוי להן נמצא במקום אחר".

81. לפי העקרונות שעליהם עמדתי לעיל והשיקולים שעל בית המשפט לשקול, אני סבורה כי במקרה שלפניי חוסה הפרסום דנן תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15 (4) לחוק, ולדעתי אף קיימים שיקולים משפטיים לסיווג האמירה/הפרסום כהבעת דעה. בהגיעי אל מסקנה זו, הבאתי בחשבון את מכלול השיקולים שלהלן:

ראשית, הנתון העובדתי, ולפיו מדובר בתביעה בין שני אנשי ציבור, יריבים פוליטיים, משך מספר קדנציות, בעיצומה של מערכת בחירות בשלטון המקומי, כשהדברים נאמרו בתקופת בחירות. הנסיבות שבהן נאמר הפרסום וכן זהות הצדדים לו, מצדיקים מתן אפשרות לקיום שיח ציבורי ומטרתו עיצוב עמדות פוליטיות וציבוריות בחברה, כחלק מהזכות לחופש הביטוי (ראו: ע"א 1104/00 הנ"ל). השיח הציבורי הפתוח ככלל, וכך הוא במקרה שלפניי, נועד לאפשר זרימה של דעות ורעיונות הטמונה ביסודם של תהליכים חברתיים במשטר חופשי. בגדר זרימה חופשית זו, קיים קושי לנתק בין מתן ביטוי לעמדות בנושאים שלציבור ענין בהם, לבין התייחסות לאנשי הציבור עצמם ולאישיותם, כמובילים של העמדות החברתיות והנושאים הרעיוניים העומדים במחלוקת ציבורית (לחריגים השוו: ע"א 89/04 הנ"ל, פיסקאות 31-32).

שנית, בנסיבות בהן מדובר ביריבים פוליטיים המתמודדים האחד כנגד השני לקראת מערכת בחירות, כשברקע קיים שיח ציבורי נוקב בסוגיה שיש בה עניין לציבור, ראיה לכאורה שהפרסום נעשה בתום לב. אין לצפות שהמאזין והקורא הסביר, המאזין והמעיין בפרסומים שעליהם נשענת התביעה דנן , אשר נעשו בתקופת בחירות וכחלק מתעמולת בחירות, כך אף לגישתו של התובע (סעיפים 3 ו-10 לכתב התביעה), שעה ששני הדוברים מתמודדים לראשות העיר ואף כיהנו בעבר כראשי עירייה בתקופות שונות של חיי העיר עפולה, יסיק נחרצות שהתובע בעד שינוי צביונה של העיר עפולה, או כי הוא פועל באופן אקטיבי להשגת מטרה זו. תקופת בחירות, מעצם טבעה, מביאה עמה עניין ציבורי בהצגת הפן החיובי והשלילי ביחס לכל מתמודד, פן זה- הגם שהוא נתון לפרשנות עמדות של יתר המועמדים וכלל הציבור, הרי לא נמצא כי הוא חורג ממתחם הסבירות, ולעניין תום הלב נפסק לא אחת כי "העובדה שפרסום נעשה תוך כדי תעמולת בחירות מהווה ראיה לכאורה לכך שהוא נעשה בתום לב" (בג"ץ 206/61 המפלגה הקומוניסטית הישראלית נ' ראש העיר ירושלים, פד"י טו, 1723).

שלישית, קווי מעטפת דומים למקרה שלפנינו מצאתי במקרה שנדון בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, ע"א 1185/97 סאלם אבו רקייק נ' באסם ג'אבר (ניתן ביום 16.4.1998). באותו עניין, הוגשה תביעה בגין מאמר שפורסם ואשר עיקרו עוסק בביקורת כלפי התובע שהיה מועמד לבחירות הכנסת, בשל אי העשייה בתחום מדיניות הריסת הבתים וכן 'התנתקותו מצרכי קהל בוחריו", ובהיותו פרסום הנוגע לתפקודו של איש הציבור, הוא מקשה על קביעה ברורה אם הפרסום אמת, אם לאו. באותו עניין העדיף בית המשפט המחוזי לתת משקל להגנת תום הלב, ובעיקר סעיף 15(4) לחוק. נפסק שם, והדברים יפים לענייננו, בשינויים המתחייבים, כי "דברי המאמר שבפנינו כי המערער לא עשה מספיק להלחם נגד מדיניות הריסת הבתים, אינם אלא הבעת דעה. הטענה לפיה איש ציבור המעוניין להציג את עצמו בפני בוחריו לא עשה די בתחום זה או אחר, הינה טענה אשר מטבעה קשה לאמתה מבחינה עובדתית. קורא המאמר יבין כי הכתב איננו מציג עובדה הניתנת לבדיקה מכרעת, אלא מביע דעה באשר לתיפקודו הציבורי של המערער. כותב המאמר נחרץ בדעתו, אולם אין בכך כדי להפוך דעה זו לעובדה, גם בעיני הקורא הסביר" (שם, פסקה 4).

רביעית, לעניין הסיווג של הבעת דעה, לעומת קביעת עובדה בעת השימוש בהיגד "לא לא הוא אמר" ע"י הנתבע בענייננו, אני מפנה לדברים שכבר עמדתי עליהם קודם לכן, ולפיהם ניתן לראות בהיגד זה בנסיבות העניין כהבעת דעה.

82. על יסוד כל המקובץ לעיל , ובהינתן שהפטור מאחריות ללשון הרע בנוי מיסוד תום הלב בפרסום ומתוכן ההתבטאות הקשורה בהתנהגות איש ציבור בתפקידו הציבורי, או בקשר לעניין ציבורי, הרי הפרסום מושא התביעה דנן חוסה תחת הגנה זו. הואיל ועל הפרסום דנן חלות, כמבואר לעיל, מספר הגנות מכוח חוק איסור לשון הרע, הרי לא ניתן לקבוע כי הנתבע עוול כלפי התובע בפרסום דיבתי.

83. לסיכום, התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבע ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪. התשלום יבוצע תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

84. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח חשוון תשפ"א, 15 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.