הדפסה

בית משפט השלום בנצרת תא"ק 67804-03-18

בפני
כבוד ה שופטת עינב גולומב

תובע

עבד אל סלאם עתאמלה

נגד

נתבעת
מועצה מקומית ריינה

החלטה

  1. התובע, עו"ד במקצועו, הגיש את התביעה דנן בסדר דין מקוצר, לחיוב הנתבעת לשלם לו שכ"ט בגין שירותיו המקצועיים בטיפול בגביית חובות מתושבי המועצה, בסכום כולל של 523,193 ₪.
  2. הנתבעת הגישה (לאחר אורכות) בקשה למתן רשות להתגונן, אותה לא תמכה בתצהיר. חלף זאת ביקשה לקבוע דיון בבקשתה ולזמן אליו נציגים מטעמה על מנת שיעידו באותו דיון.
  3. בהחלטתי מיום 2.9.18 הוריתי לנתבעת לפרט את הבסיס הנורמ טיבי לבקשתה, בשים לב לשלב הדיוני בו מצויים אנו ולסוג ההליך. אציין כי בתשובה שהגישה הנתבעת בהקשר זה, לא מצאתי ממש. בהתאם להוראה המפורשת של תקנה 205(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, בקשה למתן רשות להתגונן תיתמך בתצהיר. תצהיר זה יהפוך בסופו של יום, וככל שהבקשה תתקבל, לכתב ההגנה של הנתבע (תקנה 211 לתקנות). אין התקנות מאפשרות שיקול-דעת לבית המשפט לפטור כליל מהגשת תצהיר, וזאת בפרט כאשר טענות הגנה שמעלה הנתבע כוללות יסודות עובדתיים (וכך הוא בענייננו, כאשר טענות ההגנה של הנתבעת אינן משפטיות בלבד) . הפסיקה אליה הפנתה הנתבעת בהודעתה איננה רלוונטית לענייננו, שכן היא עוסקת בסיטואציה שונה, בה מבקש נתבע המגיש בקשה למתן רשות להתגונן להסתמך על תצהיר של זולתו. דבר זה הותר בפסיקה, במקרים מתאימים, כגון כאשר אותו מצהיר יודע טוב יותר את העובדות , או במקרה של חייב משני (כגון ערב) המסתמך על תצהירו של החייב העיקרי ביחס לעובדות הנוגעות לחיוב . אולם לא זהו המצב בענייננו, שכן כאמור לא הוגש תצהיר כלשהו. אף אינני רואה ממש בטענות הנתבעת בדבר היותה רשות ציבורית באופן המשליך על הסוגיה העומדת לדיון . נשגב מבינתי כיצד יש במעמדה של הנתבעת כרשות ציבורית, להצדיק ליתן לה הקלות דיוניות שאינן מבוססות בדין, ושאינן ניתנות לאף בעל דין אחר. מעמדה של הנתבעת כרשות ציבורית עשוי להטיל עליה חובות מוגברות בהתנהלותה בהשוואה למתדיין "פרטי", אך לא להיפך.
  4. לצד זאת, משבחנתי את כתב התביעה סברתי, כי מתעורר לכאורה קושי בהתאמת ההליך לתביעה בסדר דין מקוצר. לנוכח זאת, ביקשתי את התייחסות התובע לסוגיה זו בהחלטתי מיום 21.11.18. יצוין כי הנתבעת לא הגישה אמנם בקשה למחיקת כותרת, אולם כפי שקובעת ההלכה הפסוקה, מוסמך בית המשפט, ואף חייב, לבדוק בעצמו את שאלת התאמת התביעה למסלול הדיוני המיוחד של סדר דין מקוצר (ראו: ע"א 7/78 קמחי נ' איצקוביץ, פ"ד לג(1) 224).
  5. לגופו של עניין ולאחר עיון בתגובת התובע, סבורני כי תביעה זו איננה מתאימה להידון בסדר דין מקוצר. על טעמי לכך אעמוד בתמצית להלן.
  6. תקנה 202(1)( א) לתקנות קובעת (בחלופה הרלוונטית לענייננו) כי ניתן להגיש תביעה בסדר דין מקוצר מקום בו התביעה הינה לסכום כסף קצוב מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ומלבד שיש עליהן ראיות שבכתב.
  7. לכתב התביעה צירף התובע הסכם שנחתם בינו לבין הנתבעת ביום 14.10.2017, לפיו יעניק הוא לנתבעת שירותים משפטיים בגביית חובות מוניציפליים של תושבים, עבור שכ"ט כפי שנקבע בהסכם. תקופת ההסכם, כפי שהוגדרה בו – מיום 14.10.17 עד יום 13.10.22 (סעיף 17 להסכם). ברי כי מדובר בראיה בכתב להתחייבות, כדרישת התקנות. דא-עקא, שעיון בכתב התביעה מעלה ששכר הטרחה אותו תובע התובע מתייחס גם לשנים קודמות להסכם הנ"ל, החל משנת 2009. כפי שצוין, ההסכם הנזכר מגדיר במפורש את תקופת תחולתו - מיום חתימתו והלאה . על-פניו, הטענה לתחולתו הרטרואקטיבית איננה מתיישבת לכאורה עם כך. עולה מהאמור, כי ההסכם איננו בגדר ראיה בכתב ביחס לחלק נכבד מעילת התביעה מבחינת התקופה בה היא עוסקת . לא למותר לציין, כי די בכך שחלק מעילות התביעה אינן כשירות להיתבע בסדר דין מקוצר, על מנת שהתביעה כולה לא תוכל לבוא בגדרי סדר דין זה (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009) 401).
  8. התובע מפנה לעניין זה לייפוי-כוח שניתנו לו מטעם הנתבעת בשנים שקדמו להסכם בין הצדדים. לטענתו, אלה מהווים משום ראשית ראיה בכתב להתחייבות המועצה כלפיו, ודי בכך לפי הפסיקה אשר פירשה את תנאי הכתב באופן מקל. איננו סבורה כי יש בייפוי-הכוח כדי להוות ראיה בכתב כנדרש בענייננו. מדובר בייפוי-כוח כוללניים ביותר שאינם ממוקדים ואינם ספציפיים לשירות המשפטי העומד בבסיס תביעתו של התובע. יש בהם הסמכה של התובע לפעול עבור הנתבעת ולייצגה, אולם אין בהם ולו קצה של הסכמה לגבי תשלום עבור שירות זה, לא כן שכן שיעורו. הדבר עשוי אמנם להיות מושלם בראיות חיצוניות, אך כאלה אינן קיימות בענייננו באופן מספק. התובע מסתמך בעניין זה (לפי העולה מתגובתו) על שכ"ט א' ו- ב' כפי שנפסק בתיקי הוצל"פ שונים בהם טיפל לטענתו עבור הנתבעת, ברם אין ראיה בדבר הסכמה, מפורשת או מכללא, לפיה ישולם לו שכר זה ע"י הנתבעת ביחס לתקופה שקדמה להסכם הכתוב בין הצדדים. ברי כי התובע זכאי לתבוע שכר ראוי עבור שירותיו מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, אולם אין מדובר בתביעה המתאימה להידון בסדר דין מקוצר.
  9. לאמור לעיל אוסיף, כי לטעמי אף התנאי של תביעת סכום כסף "קצוב", לא מתקיים בענייננו. בכתב התביעה פירט התובע בטבלה את השכר המגיע לו לטענתו בגין תיקים שונים בהם טיפל עבור הנתבעת (סעיף 23 לכתב התביעה). בתגובתו הסביר הוא כי שכר הטרחה אותו הוא תובע הוא השכר שנקבע בתיקי ההוצל"פ (שכ"ט א' ו- ב'). בהתאם לפסיקה, דרישת הסכום הקצוב מתייחסת לסכום שניתן לחישוב אריתמטי ואיננו דרוש הערכה או אומדנה. לכאורה, המקרה דנן עומד באמת-מידה זאת. אולם כפי שנקבע בפסיקה, לא די בציון מספר הנחזה להיות פרי חישוב מתמטי, אלא על כתב התביעה לפרט באופן ברור את העובדות המשמשות יסוד לה ולסכום הנתבע במסגרתה. ראו לעניין זה ע"א 316/64 ארגון פועלים ע"ש בן-עמי להתיישבות שיתופית בע"מ נ' קק"ל, פ"ד יח(4) 356, כדלקמן:

"בכל תביעה, ובייחוד בתביעה המוגשת לפי סדר דין מקוצר, חייב כתב-התביעה להראות על-פניו בבירור מה נתבע, מהן העובדות המשמשות יסוד לתביעה, וכיצד הגיע התובע לסכום התביעה, כדי שאם הנתבע לא יתגונן או לא יקבל רשות להתגונן יוכל בית-המשפט לפסוק את הדין על-אתר ולדעת בדיוק מה הוא פוסק".
בענייננו, סבורני כי לא מתקיים מאפיין זה. לא ניתן להבין מהתביעה איזה פעולות ביצע התובע בתיקים השונים בגינם הוגשה התביעה, מהו סטטוס התיקים הנ"ל לעת הגשת התביעה, האם נגבו בהם כספים וכיוצ"ב. זאת ועוד, אין הלימה מלאה בין הסכומים שפורטו בטבלה שערך התובע בכתב תביעתו, לבין מסמכי ההוצל"פ שצורפו לתביעה. לשם הדוגמא (בלבד) : בפריט חיוב מס' 61 בטבלה בכתב התביעה (החייב סלימאן נרימאן), נתבע בתביעה שכ"ט של 593 ₪, אולם במסמכי תיק ההוצל"פ שצורפו צוין שכה"ט 0. בפריט חיוב מס' 55 בטבלה בכתב התביעה (החייב ואליד עיטאף) נתבע שכ"ט בסך 10,197 ₪, אולם במסמכי ההוצל"פ שצורפו צוין שכ "ט בסך 5,436 ₪. בנסיבות אלה, בהמ"ש איננו יכול ללמוד מתוך כתב התביעה עצמו כיצד הגיע התובע לסכום התביעה המלא "ולדעת בדיוק מה הוא פוסק" כלשון ע"א 316/64 הנ"ל. למקרים דומים בפסיקה בהם נמחקה כותרת בתביעות בסדר דין מקוצר לתשלום שכ"ט עו"ד, וזאת בשל היעדר פירוט ברור דיו של בסיס השכר הנתבע, ראו לדוגמא: ע"א 17711-05-17 (מחוזי נצרת) מועצה מקומית עילבון נ' עביר סרור (פורסם במאגרים) (2017); : תא"ק 15327-11-11 (מחוזי תל-אביב – יפו) מדינת ישראל נ' י. שפירא ושות', משרד עו"ד (פורסם במאגרים) (2012)). כפי שכבר צוין, די בכך שהתנאים להגשת תביעה בסדר דין מקוצר לא מתקיימים ביחס לחלק מעילות התביעה/הסכומים הנתבעים בה, על מנת שהתביעה בכללותה לא תוכל להידון בסדר דין מקוצר.
10. לכל האמור יש להוסיף, כי התובע מבסס את תביעתו גם על עילת עשיית עושר ולא במשפט, שאיננה כשירה להידון בסדר דין מקוצר ושהעלאתה בכתב התביעה, גם כטענה חלופית, עלולה להביא למחיקת כותרת ולהעברת הדיון למסלול של תביעה רגילה. בענייננו, בשים לב לכך שביחס לחלק גדול מהתקופה לגביה מתייחסת התביעה, אין לכאורה הסכם בכתב בין הצדדים ואין לשלב זה אינדיקציות מ שמעותיות לגבי שכ"ט מוסכם, לא ניתן לראות בעילה שהועלתה מדיני עשיית עושר כמתייחסת בהכרח לרקע חוזי, אלא כעומדת אף עצמאית בפני עצמה.
11. נוכח כל המקובץ, מסקנתי היא כי התביעה איננה מתאימה להידון בסדר דין מקוצר ולפיכך אני מורה על מחיקת הכותרת והעברת התביעה לסדר דין רגיל.
12. כתב הגנה יוגש עד יום 23.12.18.
13. אני קובעת קדם משפט ליום 13.2.19 בשעה 9:00.
14. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים

ניתנה היום, כ"ח כסלו תשע"ט, 06 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.