הדפסה

בית משפט השלום בנצרת תא"ק 48046-02-16

בפני
כב' הרשם הבכיר ריאד קודסי

תובעת

שי - חברה לשירותי סיעוד בע"מ

נגד

נתבע

דוד הלפר

פסק דין

לפניי תביעה כספית לתשלום סכום של 19,274 ₪.

העובדות וטענות הצדדים:

בין התובעת לנתבע נחתם ביום 28.3.12 הסכם לאספקת שירותי סיעוד לאמו של הנתבע, גב' שושנה הלפר ( להלן: "ההסכם"), שהעתק ממנו צורף לכתב התביעה וסומן א'.

הגב' הלפר קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי גמלת סיעוד החל מתאריך 1.4.12 ובהתאם שילם המוסד לביטוח לאומי לתובעת, סכומים בגין שירותי הסיעוד שקיבלה, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, כפי שמופיע בנספחים ב', ג', ו-ד' לכתב ההגנה.

התובעת טוענת ,כי מעבר לשעות שאושרו ושולמו בידי המוסד לביטוח לאומי, היא סיפקה שעות נוספות בין החודשים 3/2012 ועד 4/2013, כפי שמופיע ביומני הדיווח שצורפו לתצהיר התובעת. עלות השירות הסתכמה בסך של 14,821 ₪ אותו היא דרשה מהנתבע לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בשיעור 4,453 ₪, אולם, משלא שילם לה הוגשה התביעה דכאן.

הנתבע מאשר את חתימתו על ההסכם, ואף מאשר כי אמו קיבלה מהתובעת שירות מעבר לשעות שהוקצו לה ע"י המוסד לביטוח לאומי וזאת בתקופה הרלוונטית לתביעה, אולם הוא חלק על הסכום הנתבע.

הנתבע טען כי, יומני הדיווח לא מולאו בדייקנות וכי אמו לא חתמה על היומנים בשעת אמת אלא שהם הוצגו לה פעם בחודש בלבד, כך שלא היה באפשרותה לבדוק בדיעבד את נכונות ואמיתות הנתונים. אמו הייתה צריכה שעות שירות קבועות וממה שעולה מהיומנים סופקו לה שעות לא אחידות מה שמוכיח את אי הדיוק שבדיווח.

הנתבע טען כי, התובעת מעולם לא שלחה לו דרישה לתשלום עבור שירותי הנתבעת במשך כל תקופת השירות ולראשונה קיבל דרישת תשלום רק בשנת 2014, מחדל שמוכיח שלא היה חוב כלשהו בגין השירות. בנוסף, מחדל זה גרם לאמו של הנתבע, לאבד זכויות אצל המושב שבו גרה מאחר וזה האחרון משתתף בהוצאות הסיעוד ואם היה התובע ממציא למושב מסמכים מטעם התובעת בזמן אמת, הוא היה מקבל סיוע בהשתתפות. מחדל זה, מהווה התרשלות חמורה ויש לזקוף אותו לחובת התובעת.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בכתבי הטענות שלהם והתרשמתי מעדיהם באופן בלתי אמצעי, נחה דעתי כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי;

בהתאם להוראות תקנה 214 טז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 ינומק פסק הדין בתמצית.

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת ביצעה עבודת שירותי סיעוד נוספים מעבר למה ששילם המוסד לביטוח לאומי. המחלוקת בינם ניטשת על היקף השעות אשר ביצעה התובעת.

כלל בהליך אזרחי כי " המוציא מחברו עליו הראייה", היינו, התובעת נושאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתה.

חובת ההוכחה המוטלת על בעל דין הנושא בנטל השכנוע היא עמידה ברמה של מאזן ההסתברויות. בעל דין נדרש להוכיח כי גרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד.

להוכחת התביעה, התובעת מסתמכת על " יומני דיווח" החתומים בידי המטפלות והגב' הפלר- אמו של הנתבע. הנתבע התנגד לתוכן היומנים וטען כי הרישום בהם אינו מדויק וכי אמא שלו הוחתמה עליהם רק פעם בחודש, ולכן, לא יכלה לוודא אם השעות שנרשמו בוצעו בפועל במדויק כפי שרשום. לפיכך, היה על התובעת להעיד את עורכי היומנים, אותם מטפלות שביצעו את שירותי הסיעוד בפועל אצל אמו של הנתבע.

כמו כן, התובעת צירפה לתצהיר, פלט מחשב שכולל היסטורית חשבון למטופלים ושלפיו קיימת יתרת חוב לגב' הלפר ( נספח ג' לתצהיר מטעם התובעת).

התובעת לא העידה את עורכי המסמכים ועל כן מדובר בעדות שמיעה, ורק אם מתקיימים התנאים של הוראות פקודת הראיות ניתן לקבל את יומני הדיווח/ פלט היסטורית המטופלים ללא העדת עורכיהם כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה.

שאלת מעמדן הראייתי של יומני הדיווח/ פלט המחשב נפקותה לבחינת השאלה אם התובעת הוכיחה את תביעתה ואם נטל הראיה עבר אל הנתבע.

סעיף לפקודת הראיות [ נוסח חדש] תשל"א- 1971 קובע כי:

"(א) רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה –
(1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;
(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;
(3) הייתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי –
(א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על  אמינותה;
(ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת  המחשב".

"רשומה מוסדית" מוגדרת בסעיף 35 לפקודת הראיות [ נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "הפקודה") כ"מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד".

התנאים לקבילותה של רשומה מוסדית נדונו בהרחבה בפסק הדין של בית המשפט העליון ברע"פ 3981/11 שרביט נ' מדינת ישראל [ פורסם בנבו] (5.7.2012) שם נקבע כי על מנת שרשומה תוכר כרשומה מוסדית עליה לעמוד בתנאים הבאים: " התנאים הצריכים הוכחה...הם שהמוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו ושדרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד אל אמיתות תוכנה. אם הייתה הרשומה " פלט" – כהגדרתו בחוק המחשבים – יש להוכיח בנוסף, ... כי דרך הפקתו של הפלט יש בה כדי להעיד על אמינותו וכי המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב... " ( שם, פסקאות 8-9). " מוסד" הוגדר בפקודה כ"המדינה, רשות מקומית, עסק או כל מי שמספק שירות לציבור". דהיינו: לא נדרש כי המוסד יהיה בעל אופי " ממסדי" דווקא וגם עסק יכול להיחשב כמוסד. באופן דומה, נקבע כי הנהלת החשבונות של חברה לבנייה היא בגדר רשומה מוסדית ( ת"א ( תל-אביב-יפו) 3160/00, דירום - חברה לבניה השקעות ופיתוח בע"מ נ' מעלה ראשון בע"מ, [ פורסם בנבו] תק-מח 2005(4), 4073 עמ' 4076).
לא ברור איך נערכו יומני הדיווח, האם המטפלת הייתה משאירה אותם אצלה או במשרד של התובעת ומדווחת טלפונית ורק בפעם בתקופה הייתה מגיעה לחתום או האם הושארו בבית המטופלת ואיך בוצע הדיווח וההחתמה. מהיומנים ברור, כי הגב' הלפר לא הוחתמה מדי יום ביומו. עיון ביומנים מעלה כי בכל דף נוכחות, בצדו השמאלי, לצד כל שבוע, קיים סימן " X " אשר מסמן בד"כ למאן דהוא על המקום שהוא צריך לחתום לידו וכך, רואים כי ליד כל שבוע וליד ה-" X " קיימת חתימה של " שרה".

התובעת לא הציגה את מהלך הרישום ולא הסבירה מדוע קיימת חתימה אחת בלבד מדי שבוע של המטופלת ולא בכל יום כפי שקיימת חתימה של המטפלת. הגב' ציונה ליבל מטעם התובעת שמשמשת מנהלת גבייה אצל התובעת העידה בפניי (עמ' 3) לא הבהירה את התמונה אודות הליך עריכת דפי הנוכחות : "ת. ידוע לך אם דפי הנוכחות מולא בדיעבד? ת. לא ידוע לי.".

גם לעניין הפלט, לא הוצג דרך הקלדת הנתונים, מה הם האמצעים שבהם התובעת משתמשת על מנת להגן על המידע ועל עריכתו באותה תוכנת מחשב, ומלבד צירוף המסמך לא הובהר דבר אודות דרך הפקתו ואמינותו של אותו פלט.

לאור האמור, לא אוכל לקבוע כי יומני העבודה ו/או היסטורית חשובונות הקשיש, בוצעו בזמן אמת ובמהלך הדברים הרגיל, וכי הם מהווים "רשומה מוסדית" מכאן שהוראות סעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש) לא חלות. ויומני הדיווח ומסמכי היסטורית חשובונות הקשיש, אינם יכולים להיות קבילים להוכחת אמיתות תוכנם.

מנגד, הנתבע לא הכחיש כי בוצעה עבודה נוספת על ידי התובעת, הוא רק מיקד את טענותיו אודות אי הדיוקים לגבי חודש 4/2012 וימי שישי.

במצב דברים זה, מאחר ושוכנעתי, כי התובעת ביצעה עבודה נוספת מעבר למה שהביטוח הלאומי שילם לאמו של הנתבע ומאחר שטענות אי הדיוקים של הנתבע התמקדו בנקודות ספציפיות בלבד, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את גרסת התביעה לגבי עצם ביצוע העבודות הנוספות.

התרשלות התובעת:

מהראיות עולה כי, על אף שחובו של הנתבע הצטבר כבר מחודש אפריל 2012, אלא שהתובעת לא טרחה כלל להודיע לו כי קיים הפרש חוב שעליו לשלם לה.

הדרישה הראשונה לתשלום, נשלחה לנתבע לאחר כשנה וחצי מיום הפסקת מתן שהירותים, והתובעת לא הוכיחה כי שלחה התראות ו/או דרישות לפני מועד זה. עדות מנהלת הגבייה מטעם התובעת כי נשלחו לו מסמכים בדואר רגיל (עמ' 3-4), לא גובתה בראיה נוספת והיא נטענה בעלמא.

כך העידה מנהלת הגבייה בפניי:

"ש. בתצהיר שלך מופיע ששלחת חשבונות לאמא שלי ?
ת: מנהלת הסניף שלחה את זה לא אני שלחתי. אני יודעת שהעתקים גם נשלחו אליך.
ש: אני אומר לך שאני לא קיבלתי מה יש לך לומר ?
ת: זה נשלח בדואר, בדרך כלל זה נשלח בדואר רגיל אבל תיקים שהוא טוען שלא קיבל נשלחו בדואר רשום. כל חודש זה היה נשלח אליה בדואר לאחר שהוצאנו חשבונית ושולחים אותה בדואר רגיל. עצם זה שהדפים האלה עצמו המקוריים זה מעיד שהוא קיבל בדואר את המסמכים האלה. משדכים את הדפים האלה לחשבונית אז שולחים, אין יסוד לטענה שכאילו לא שלחנו אלייך.
ש: נניח ששלחתם חשבונות, ראיתם שחשבונות לא משולמים מה עשיתם?
ת: מי שעושה את זה היא מנהלת הסניף.
ש: שפניתם בדרישה לאמא שלי לבקש תשלום חוץ מהחשבונות שנשלחו ע"י מנהלת הסניף
נעשה משהו לשאול את אמא שלי למה היא לא משלמת?
ת: אתה חתום על ההסכם ולכן פנו אליך ולא לאמא שלך.
ש: אנו מדברים על תחילת הליך שהתחיל בשנת 2012, נראה לך שעובדת שלנה עבדה ולא שולם לה תשלום ?
ת: אני אומרת לך שכן פנו אלייך לפחות טלפונית.
ש: האם יש לך הוכחה?
ת: יש לך הוכחה שהחשבוניות לא היו מהודקות?.

במהלך הזמן הרב שחלף מיום היווצרות החוב ועד למשלוח ההתראה הראשונה בגין החוב, יכל הנתבע לבדוק את המסמכים ולהעלות טענותיו מול התובעת והיה נחסך ממנו תשלום ריביות והפרשי הצמדה על הסכום. בנוסף, ואם הנתבע היה ממציא מסמכים למושב אלוני אבא שבו גרה אמו של הנתבע, לפיהם יש גידול בהוצאות הסיעוד, המושב היה עשוי להשתתף בהוצאות הסיעוד כפי שהעיד מר דוד אריאל מטעם הנתבע (עמ' 5):

"ת. אנו נמצאים באגודה הנקראת מושב שיתופי אלוני אבא, אני מטפל בכל הפנסיונרים של האגודה והגברת שושנה היא אחת מפנסיונרים אלה. בגלל שאין לה פנסיה היא מחזיקה אותם עם תקציב חופשי ומעבר לזה יש ביטוח לאומי שמקבלים מהמדינה ובאגודה קיימת החלטה לבריאות וסיעוד שכל פנסיונר מגיל פנסיה ואילך כל הוצאה כספית אם זה סיעוד או בריאות הוא מביא חשבונית והאגודה משתתפת בשילום ההוצאות. אמא שלו קיבלה מהאגודה שלנו כל חודש 700 ₪ ללא קשר לדיווחים לצורכי סיעוד, זה התחיל מיום שהיא הוכרה בביטוח לאומי כבעלת זכאות לגמלת סיעוד.
בגיל 67 מקבלים סיעוד והיא קיבלה 700 ₪ על השעות שלה. בשום שלב יותר מאוחר לא הייתה דרישה לשושנה שיש לה הוצאות והגדילו לה את כמות השעות. בדרך כלל אנו מגדילים את הקצבה כאשר יש פניה על כך ועל צורך הגדלת השעות. "

התובעת, בתור חברה למתן שירותי סיעוד, מוטלת עליה חובת זהירות מושגית וקונקרטית בעת מימוש זכויותיה בזמן סביר. ככל חברת סיעוד עליה לדרוש את תשלום חובות הלקוחות בזמן אמת והיה עליה לצפות כי מחדלה עלול לגרום להפסד זכויות הקשיש הקיימות אצל צד ג'.
מחדלה של התובעת מהווה התרשלות והוא גרם לנזק בדמות הפרשי הצמדה וריבית שנוספו לסכום וכן הפסד סכומי ההשתתפות של המושב במידה והיו מודיעים לו בזמן לגבי עלויות הסיעוד המוגדלות. הנזק יובא באומדן הסכום הסופי.

העלות:

עניין עלות השירות בשים לב לכל האמור לעיל, יוכרע על דרך האמדנא. לפסיקה על דרך האומדנא, ראו : ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פד"י לה (2) עמ' 800. דברי כבוד השופט ברק, אשר קבע כי מקום בו הוכח קיומו של נזק, אין בהעדר האפשרות לכמת אותו במדויק, כדי לשלול פיצוי.

יש להזכיר גם את תפיסת המשפט העברי בסוגיה זו. פסיקתו של הרא"ש, רבינו אשר בן יחיאל, מחכמי ספרד במאה ה 13, אשר הורה כי " נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין יכול להתברר בראיות...ופעמים באומד הדעת".(שו"ת הראש, כלל קז, סימן ו'). ראו גם בקיצור שולחן ערוך, הלכות חושן המשפט,סימן י' סעיף ה'.

לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות בתיק והתנהגות כל אחד מהצדדים, הגעתי למסקנה כי על הנתבע לשלם לתובעת סכום של 9,000 ₪ והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד 2,500 ₪.

מאחר ובתיק מופקד ערבון על סך 2,400 ₪. הסכום הזה ייגרע מהסך של 9,000 ₪, כך שיוותר סך של 6,600 ₪, שיהא על הנתבעת לשלם לתובעת בנוסף לסך של 2,500 ₪ שנפסקו לעיל.

סוף דבר;

אם כן , הנתבע ישלם לתובעת סכום של 9,100 ₪ אשר ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תעביר את הערבון בסך 2,400 ₪ לתובעת באמצעות בא כוחה.

תשלח החלטה זו לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ט תשרי תשע"ט, 08 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.