הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 75998-01-19

בפני
כבוד ה שופטת מיכל ברלינר לוי

תובעים

  1. פואד סלימאן
  2. מישל סלימאן

באמצעות בא כוחם עו"ד מוטי בן ארצי

נגד

נתבעים

  1. סאמר סעד
  2. סמיר סעד

באמצעת בא כוחם עו"ד מ. מויס

פסק דין

לפני תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מחלק מחלקה 10, גוש 14114, ביישוב גוש חלב (להלן: "החלקה"), כמפורט להלן.

רקע וטענות הצדדים בתמצית
טענות התובעים

בכתב תביעה מתוקן מיום 23/6/19, עתרו התובעים למתן צו לסילוק ידם של הנתבעים מן החלקה, להפסקת השימוש בה, להסרת הגדרות והשבת המצב בחלקה לקדמותו (סעיף 37 לכתב התביעה המתוקן). על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן, התובעים הם בעלי זכויות אף בחלקות סמוכות, 9 ו-11.

במהלך ההליכים בתיק זה, נרשמו זכויותיו של התובע 1 בלשכת רישום המקרקעין ביחס ל-3/4 מן הזכויות בחלקה מכוח פעולת מכר ללא תמורה. במקביל, נרשמו זכויות אביהם של הנתבעים ביחס ל-1/4 מן הזכויות בחלקה.

הזכויות בחלקה הן בלתי מסוימות (במושע), ולא קיים הסכם שיתוף בין הבעלים (ס' 4 לסיכומי התובעים).

לטענת התובעים, בחודש ינואר 2019 השתלטו הנתבעים על שטח של כ-250 מ"ר בחזית החלקה, גידרו, וייחדו אותו לשימושם הפרטי שלא כדין.

נטען, כי הכניסה החוקית היחידה לחלקה היא דרך החלק שגודר על ידי הנתבעים, וכי גידורו מונע מן התובעים גישה לחלקה ולחלקות הסמוכות; כי הנתבעים עושים בחלק שגודר על ידם שימוש בלתי סביר; כי הם השתלטו באופן חד צדדי על ה"חלק האיכותי" מתוך החלקה הסמוך לכביש; וכי התנהלותם מונעת מן התובעים שימוש ראוי ודומה בחלקה.

נטען עוד, כי אין לשותף יחיד חלק מסוים במקרקעין במושע מקום שלא בוצע פירוק שיתוף, ומשכך לנתבעים אין זכות לתפוס חזקה בשטח נקודתי ומוגדר, מבלי לקבל את הסכמת השותפים.

בנוסף נטען, כי אין מחלוקת שבמשך כל השנים אמם המנוחה של התובעים (להלן: "המנוחה"), ניהלה את המקרקעין וקבעה כל דבר הנוגע לניהול ולשימוש בהם. לטענת התובעים, ככל שהנתבעים חלקו על דרך ניהול המקרקעין, הסעד היחיד שהיה בידם הוא לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות.

טענות הנתבעים

במסגרת כתב ההגנה מיום 1/12/19 טענו הנתבעים, כי החזקת המנוחה במלוא שטח החלקה פגעה לכאורה בזכויותיהם, וכי הם שומרים על זכותם להגיש תביעה עצמאית לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש שנעשה בחלקם היחסי בחלקה.

לגוף המחלוקת נטען, כי לשם הפסקת הפגיעה בקניינם ובהיעדר פרצלציה בחלקה, הנתבעים ייחדו לעצמם שטח המשקף את שיעור בעלותו היחסי של אביהם בחלקה; כי זכותם לעשות שימוש בחלקו היחסי, בדומה לשימוש שעשתה המנוחה משך שנים בחלקה בחלקים העולים על שיעור חלקה היחסי; וכי התובעים עקרו עצים אשר היו נטועים בחלקה, ותחת זאת השכירו את החלקה לקבלן אשר הניח בה צינורות בטון וציוד, החוסמים את גישתם לחלקם.

נטען, כי בהיעדר הסכם שיתוף, לא קמה לבעלים משותף במקרקעין עילת תביעה בגין הסגת גבול, וכי השימוש שנעשה על ידם בחלק מן החלקה הוא שימוש סביר אשר אינו מונע שימוש דומה של התובעים בחלקה.
ההליך

ראשיתו של ההליך, בתביעה בסדר דין מקוצר לפינוי וסילוק יד בטענה להסגת גבול בחלקה 11, במובחן מחלקה 10. במהלך ההליך תוקן כתב התביעה, בין היתר, בהתייחס לחלקה שבנדון, היא חלקה 10 (ראו ס' 2 לכתב התביעה המתוקן מיום 23/6/19).

ביום 1/9/19 הגישו הנתבעים בקשה לסילוק התביעה על הסף, וזו נדחתה בהחלטתי מיום 2/5/20.

ביום 15/9/20 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובע 1, מר פואד גאד סלימאן. ביום 28/12/20 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים, של אביהם, מר סעד מחמוד ושל הנתבע 1, מר סאמר מחמוד סעד.

ביום 20/4/21 התקיים דיון הוכחות במסגרתו נחקרו המצהירים על תצהיריהם. לאחריו, סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב.
דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שלפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה - להידחות, כמפורט להלן.

בהתאם לסעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם לא כדין."

סעיף 27 לחוק המקרקעין שכותרתו "בעלות משותפת במקרקעין ", קובע כי " מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם."

סעיף 28 לחוק המקרקעין שכותרתו: "שיעור חלקו של שותף" קובע עוד, כי "חלקיהם של כל אחד מהשותפים במקרקעין, חזקה שהם שווים."

כמו כן, בהתאם לסעיף 34 לחוק: "(א) כל שותף רשאי להעביר חלקו במקרקעין המשותפים, או לעשות בחלקו עסקה אחרת, בלי הסכמת יתר השותפים."

ככלל, על מנת שתתקבל תביעה לסילוק יד, על התובעים להוכיח הן את זכותם במקרקעין והן את היעדר זכותם של הנתבעים להחזיק בהם.

בנדון, עסקינן בחלקה ששטחה 1,088 מ"ר, אשר זכויות הבעלות בה הן בלתי מסוימות, במושע, ולא קיים הסכם שיתוף בין הבעלים. ביום 17/3/20 נרשמו זכויותיו של התובע 1 ביחס ל-3/4 מן הזכויות בחלקה מכוח עסקת מכר ללא תמורה. ביום 8/9/20 נרשמו זכויותיו של אבי הנתבעים, מר סעד מחמוד, ביחס ל-1/4 מן הזכויות בחלקה מכוח ירושה (ראו נסח הרישום מלשכת רישום המקרקעין, נספח א' לתצהיר עדות ראשית הנתבעים).

אבי הנתבעים הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי התיר לבניו, הנתבעים , לעשות שימוש בחלקו בחלקה, כבתוך שלהם (ס' 3 לתצהירו). לפיכך, לנתבעים זכות להחזיק במקרקעין מכוח בעלות אביהם ורשותו לעשיית השימוש בחלקה.

נוסף על כך, נפסק כי בעלים של חלקים בלתי מסוימים במקרקעין, אינו יכול לעתור לסילוק ידו של בעלים אחר השווה לו במעמדו הקנייני. לעניין זה יפים הדברים שנפסקו ב-ע"א (מחוזי חי') 5977-01-20 שוקרי סרור עבוד נ' סלמאן סעידה (21/6/20), ס' 10:

"לעניין הסעד שנתבע אציין כי שגה בית משפט קמא משלא הורה על סילוקה של התביעה על הסף. זאת משום שגם אם נתעלם מהעובדה שלמשיבים זכויות אובליגטוריות בלבד, ונצא מתוך הנחה היפותטית כי מעמדם של הצדדים שווה במובן זה ששניהם בעלים רשומים במשותף לגבי חלקים בלתי מסוימים, עדיין לא היתה קמה למשיבים הזכות לתבוע סילוק ידו של המערער מן המקרקעין. לצדדים זכויות בלתי מסוימות במקרקעין ובמקרה זה חל סעיף 27 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 המורה כי בעלותו של כל אחד מהשותפים לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם. לפיכך, נקבע בפסיקה כי בעלים של חלקים בלתי מסוימים במקרקעין, אינו יכול לעתור לסילוק ידו של בעלים אחר השווה לו במעמדו הקנייני (ע"א 458/82 וילנר נ' גולני ואח', פ"ד מב(1), 49). " (ההדגשה אינה במקור)

במקרה בו שותף מבקש להשתמש בנכס והדבר נמנע ממנו על ידי בעלים משותף המחזיק בנכס, באפשרותו לעתור לבית המשפט בתביעה להחזקה משותפת או לציווי למניעת הפרעה להחזקה משותפת, אך לא לסילוקו (יהושע ויסמן דיני קניין - בעלות ושיתוף (1997), עמ' 234, להלן: " ויסמן").

במצב דברים זה, דין התביעה לסילוק ידם של הנתבעים מן החלקה - להידחות.

הדברים אמורים אף בהינתן, שהתובע 2 נעדר זכויות בחלקה (ראו עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 23-24); בהינתן שהנתבעים הוכיחו את זכותם להחזיק ולהשתמש בחלקה מכוח בעלותו של אביהם ורשותו; ומשהתובעים, באמצעות חוכרים מטעמם, עושים שימוש ייחודי דומה ביתר החלקים שבחלקה, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך.

הדברים עולים אף מעדות התובע 1 בעמ' 9 לפרוטוקול, שורות 11-14, לפיה התובעים מכירים בזכויות הנתבעים בחלקה, ומשכך דורשים לכאורה אך את הסרת הגדרות:

" ש: אתה כבעל התביעה, מה עילת התביעה שלך.
ת: מדובר בחלקה 10 שהיא חלק במושה שיש לתובע זכות בה כפי שיש גם לנתבע זכות בה. לכן אני מבקש להוריד את הגדרות , כי הנתבע לא יכול להשתלט על חלק מסוים מהחלקה ולבחור את החלק הטוב ולומר שזה שלו."

אפנה בנוסף, לעדות התובע 1 בעמ' 9 לפרוטוקול, שורות 34-35:

"...אנו לא בתביעה לפירוק שיתוף ולכן לא הגשתי. ביקשתי להסיר הגדרות שחוסמים את הגישה שלי לחלקה ולי יש זכות בחלק שהוא משתמש בו. ".

ראו עוד, עדות התובע 1 בעמ' 12 לפרוטוקול, שורות 11-13, אף ממנה עולה הכרה בזכותם של הנתבעים להחזיק בחלק מן החלקה, על אף שלשיטת התובעים עליהם להחזיק בחלק אחר (שאיננו החלק הצפוני), לכאורה על מנת שלא יקטע רצף החלקות שבבעלותם. בנוסף ראו ס' 16 לכתב התביעה המתוקן.

נוסף על כך, בהתאם לסעיף 31 לחוק המקרקעין, שכותרתו "זכותו של שותף יחיד":

"(א) באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים –
(1) להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר;
(2) לעשות כל פעולה דחופה ובלתי צפויה מראש הדרושה להחזקתם התקינה של המקרקעין ולניהולם;
(3) לעשות כל דבר הדרוש באופן סביר למניעת נזק העלול להיגרם למקרקעין ולהגנת הבעלות וההחזקה בהם.
(ב) עשה שותף כאמור בסעיף קטן (א), יודיע על כך לשותפים האחרים ככל האפשר בהקדם."

הנה כי כן, בהתאם לסעיף 31(א)(1) לחוק, כל שותף רשאי להשתמש במקרקעין "שימוש סביר", אף ללא הסכמת יתר השותפים, ובלבד שלא ימנע "שימוש כזה" משותף אחר. שאלת סבירות השימוש היא שאלה עובדתית אשר תיקבע על פי אופי הנכס ונסיבות העניין ( ויסמן, 229; ע"א 458/82 עדה וילנר נ' מרים נוביץ, פ"ד מב(1) 49).

בנדון, עסקינן בקרקע במושע שייעודה חקלאי (ראו עדות התובע 1 בעמ' 9 לפרוטוקול, שורות 15-16; ס' 9 לתצהיר עדות ראשית הנתבע 1; ס' 4 לסיכומי הנתבעים). מן החומר שהוגש עולה, כי הנתבעים עושים שימוש בשטח של 250 מ"ר בחלק הצפוני של החלקה, שטח ההולם את שיעור הבעלות היחסי של אביהם (272 מ"ר). השימוש אשר נעשה על ידי הנתבעים בחלקה הוא נטיעת מטע עצי דובדבנים (ראו ס' 9 לתצהיר עדות ראשית התובע 1; ס' 10 ו-14 לתצהיר עדות ראשית הנתבע 1).

במצב דברים זה, אני סבורה כי מתקיים התנאי הראשון לפיו, על פי אופי הנכס ונסיבות העניין מדובר בשימוש סביר, קרי: שימוש חקלאי לגידול עצי דובדבנים בשטח אשר אינו חורג משיעור חלקו היחסי של אבי הנתבעים בחלקה.

לעניין הסכמת התובעים לאופי השימוש ראו בנוסף עדות התובע 1, בעמ' 11 לפרוטוקול, שורות 4-6:

"ש: אם אתה מתיר לזידאן לנטוע בחלקה עצים, אז אין לך בעיה עם נטיעת עצי הדובדבנים של הנתבעים.
ת: הבעיה היא השתלטות על חלק ספציפי מחלקה 10."

וכן עדות הנתבע 1, בעמ' 14, שורות 13-15:

"ש: למה גידרת את החלק הצפוני ולא את הדרומי למשל.
ת: זה המקום היחיד שאני יכול לגדר כי לא היה בו עצים. המטרה שלי היתה לנטוע עצים וכך עשיתי דובדבנים."

טענת התובעים כי תפיסת החזקה על ידי הנתבעים בחלק הצפוני של החלקה דווקא, מונעת גישה חוקית למקרקעין מיתר השותפים, וכי מטעם זה לכאורה אין המדובר בשימוש סביר - לא הוכחה במאזן ההסתברויות הנדרש.

מהסכם החכירה מיום 1/1/19 שצורף כנספח ב' לתצהיר התובע 1, עולה כי התובעים החכירו את חלקם בחלקה יחד עם חלקות נוספות לאחרים, ולמעשה החל מיום 1/1/19 החלקה מוחזקת בפועל על ידי החוכרים והם שעושים בה שימוש. אותם חוכרים לא הובאו למתן עדות ביחס לסוגיית הגישה לחלקה או מניעת הגישה הנטענת לחלקה, על כל המשתמע מכך לעניין הימנעות מהבאת ראיה. ראו עדות התובע 1 בעמ' 11 לפרוטוקול, שורות 31-33:

" ש: אני שואל עצמי אם אתה השכרת את החלקה הזאת עד 2028 למר זידאן והוא עושה בה שימוש והבעיה שלך היא לגבי הגישה חלקה 10 ומדוע מר זידאן לא צורף כתובע או הובא כעד.
ת: אני לא חייב לצרפו כעד, הוא לא רוצה להעיד כי הוא מכיר את שנינו."

הדעת נותנת כי ככל שהייתה נמנעת גישה לחלקה, החוכרים עצמם כמי שמשתמשים בה בפועל היו מובאים למתן עדות לשם תמיכה בגרסת התובעים בנקודה זו.

נוסף על כך, לעמדת הנתבעים כלל אין גישה לחלקה מכיוון כביש 89. ראו עדות הנתבע 1 בעמ' 13 לפרוטוקול, שורות 20-21 לפיה: "לפי הוראות התוכנית אין גישה לכל הקרקעות מכביש 89, למעט כניסה לתחנת דלק הנמצאת רחוק." ראו בנוסף, המשך עדותו בעמ' 13 שורות 29-35 והסבריו כדלקמן:

" ש: מה הגישה שלך לחלק המגודר.
ת: 89 בחלקו הדרומי הוא לא סלול עד הגבול המאושר, יש רצועה בין האספלט עד לחלקה שלי שעדיין לא סלול והגישה לחלקה שלי מאותו מקום. יש ממזרח לחלקה 11 דרך מעבר שהוצגה על ידי הרשות לצורך חליפין לחלקה 1 וחלקה 18.
ש: איך אתה מגיע לחלק המגודר.
ת: מסביר על השרטוט. אני משרטטת על גבי השרטוט מהבר"ל שכך אני נכנס לחלקה שלי באמצעות הדרך המאושרת על ידי המנהל ולא מכביש 89."

ראו עוד, סעיף 15 לתצהיר עדות ראשית הנתבע 1 לפיו, מעולם לא הייתה לתובעים גישה לחלקות מכביש 89, שכן משך שנים הייתה במקום גדר אשר הפרידה בין החלקות לדרך הראשית מכביש 89. לגרסה זו של הנתבעים, נמצא תימוכין אף בעדות התובע 1 בעמ' 12 לפרוטוקול, שורות 18-21, כדלקמן:

"ש: אם אנו מדברים על כניסה מצפון, כוונתך דרך כביש השירות.
ת: נכון אבל הם גם גידרו, הגיעו אלי מרמ"י כי נטעתי וגידרתי ליד הכביש הראשי כי ביקשו ממנו להסיר, והם הלכו וגידרו. "

לסיכום אפנה להמשך עדות הנתבע 1 בעמ' 14 לפרוטוקול; לתשריט שצורף להסכם חילופי הקרקעות עם רמ"י (נספח ו' לתצהיר עדות ראשית הנתבע 1), אף לפיו לכאורה, הדרך המוצעת בתשריט חלוקת השימוש היא דרך חלקה 11; ולתשריט אשר הוגש וסומן נ/1, בשים לב לסימון השחור ולעדות הנתבע 1 בעמ' 15 לפרוטוקול.

לנוכח כל האמור, אני קובעת כי השימוש שנעשה על ידי הנתבעים בחלקה - הוא שימוש סביר.

אשר לתנאי השני שעניינו באי מניעת "שימוש כזה" משותף אחר - ברע"א 4107/15 כרם עתאמלה נ' קיבוץ אושה (24/8/15) (להלן: " עניין כרם עתאמלה") , נפסק כי עת מדובר בקרקע חקלאית אשר אין הבדל בין חלקיה השונים, שאלת השימוש של שותף בכל שטח המקרקעין לא מתעוררת. זאת משום שגם אם הושכר חלקו היחסי של שותף במקרקעין, השותפים האחרים יכולים להשתמש ביתרת השטח באופן דומה. משמע, אין מדובר במצב שבו שימוש של שותף אחד מונע שימוש דומה משותף אחר. הודגש כי המונח "שימוש כזה" המופיע בסעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין לא מחייב שהשימוש של השותפים האחרים במקרקעין יהיה דווקא באותו תא שטח, אלא שיהיה דומה מבחינה מהותית. ראו סעיפים 9-12 לפסק הדין, להלן:

" סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, שצוטט לעיל, קובע שני תנאים נפרדים לזכותו של שותף להשתמש במקרקעין בלי הסכמתם של יתר השותפים: האחד, כי השימוש יהיה סביר; והשני, כי הוא לא ימנע "שימוש כזה" משותף אחר (ראו גם יהושע ויסמן דיני קניין - בעלות ושיתוף 229 (1997)). סבירותו של השימוש - התנאי הראשון - היא שאלה עובדתית אשר נקבעת על פי אופי הנכס (ע"א 452/82 וילנר נ' גולני, פ"ד מב(1) 49, 56 (1988), להלן: ענין וילנר). כך למשל, שימוש בקרקע שייעודה חקלאי לצרכי חקלאות הוא שימוש סביר, ואילו שימוש בקרקע כאמור למטרות מגורים ייחשב ככלל כבלתי סביר. התנאי השני - שהשימוש לא ימנע שימוש כזה משותף אחר - עניינו בכך שהשותף המשתמש בנכס לא ימנע מהשותפים האחרים להשתמש עמו בנכס בצוותא.
בענין וילנר הנזכר לעיל נדון התנאי השני בהרחבה. באותו ענין התעוררה השאלה, האם מגורים של אחת מהשותפות בדירה משותפת בדירה כולה, שלא בהסכמת יתר השותפות, הם שימוש המונע "שימוש כזה" בנכס משותפה אחרת. דעת הרוב, שניתנה מפי המשנה לנשיא מ' בן פורת, קבעה כי בנסיבות אותו ענין המגורים בנכס לא מנעו "שימוש כזה", כמשמעות המונח בסעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, מהשותפה האחרת, משום שאותה שותפה לא הייתה מעוניינת באמת להשתמש בנכס:
"לסיכום, דעתי היא, כי בהעדר בקשה לחזקה משותפת, וכאשר השותפים האחרים אינם מעוניינים למעשה לעשות שימוש בנכס, אין לצוות על סילוק ידו של השותף המשתמש, רק משום שתכונותיו של הנכס ותכונות השותפים מובילות, אולי, למסקנה לכאורה, שהשימוש המשותף אינו אפשרי" (שם, בעמ' 57-56; ההדגשה במקור, מ.מ).
ברם, ענייננו שונה מענין וילנר, וכפי שקבע בית משפט השלום - פשוט יותר. בניגוד למקרה שנדון שם שנסב על שימוש בדירת מגורים על כל שטחה, במקרה דנן עסקינן בקרקע חקלאית (שבשונה מדירת מגורים, אין הבדל באופן עקרוני בין חלקיה השונים), ושאלת השימוש של שותף בכל שטח המקרקעין כלל לא מתעוררת. כאמור, בענייננו השכירה הרשות לקיבוץ את חלקה היחסי במקרקעין, ומכאן שהמבקש והבעלים האחרים יכולים להשתמש ביתרת השטח באופן דומה. בהקשר זה יודגש, כי המבקש אף לא טען שהרשות משתמשת בחלק העולה בערכו על חלקי המקרקעין האחרים. אם כן, אין המדובר במצב שבו שימוש של שותף אחד מונע, מעצם טיבו, שימוש דומה משותף אחר (אף שגם מצב זה, בנסיבות שבהן השותף שתובע את הפסקת השימוש לא מעוניין להשתמש בעצמו בנכס, כפי שנפסק בענין וילנר, לא בהכרח מונע "שימוש כזה", כמשמעות המונח בסעיף 31(א)(1) הנ"ל, מהשותף האחר - ועל כך ראו להלן). מכאן שהתנאי השני שעניינו אי מניעה של שימוש דומה במקרקעין מתקיים בענייננו, ושימושה של הרשות בקרקע נעשה בהתאם לסעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין.
.....
נוכח האמור, דעתי היא כי בדין נדחה ערעורו של המבקש לענין סילוק ידו של הקיבוץ משטחי הרשות; ואשר להנמקה, כמבואר לעיל, שותף אני לדעתה של השופטת שטמר בענין זה המיישמת את ההלכה הפסוקה בענין כראוי." (ההדגשות אינן במקור)

אמנם, אכן בע"א (ת"א) 11823-09-15 יעקב לארי נ' רונן דוידי (4/6/18), עמ' 15 נפסק, כי אין מקום לאפשר למשיבים שם להמשיך ולעשות שימוש ייחודי, מגודר ונפרד, לצורך בית קפה בחלק המקרקעין היחיד שניתן לעשות בו שימוש שכזה ובהיעדר הסכמת המערערים, וכי יש לסלק את ידם מן השטח. ברם, בנסיבות שם, בשונה מעניין כרם עתאמלה, נפסק כי אין מדובר בקרקע חקלאית ואין שוויון איכותי בין החלק בו השתמשו המשיבים לבין יתר החלקים בחלקה. בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה בגדרי רע"א 5143/18 רונן דוידי נ' לארי יעקב (9/7/18), תוך שנפסק, למעלה מן הצורך, כי במישור העקרוני קיים קושי בשימוש ייחודי בחלק ממקרקעין הנמצאים בבעלות משותפת, מבלי שניתנה הסכמת הרוב לכך ומבלי שמתאפשר לשותפים האחרים לעשות שימוש דומה במקום לצרכיהם.

אלא שבנדון, מתצהיר התובע 1 ועדותו לפני עולה, כי נעשה על ידי התובעים שימוש דומה בחלקה, הן באמצעות עיבודה והשכרתה בעבר על ידי המנוחה והן באמצעות החכרת חלקים מתוכה בשכירות ארוכת טווח לאחרים כיום. ראו לעניין זה סעיף 7 לתצהיר התובע 1 לפיו, משך 40 שנה (מאז שנת 1980 ועד הגשת התביעה) הקרקע עובדה על ידי המנוחה שהחזיקה בקרקע, ובנוסף הקרקע גם הושכרה לאחרים לצורך עיבוד אשר שמר על הקרקע.

ראו בנוסף הסכמי החכירה שצורפו כנספח ב' לתצהיר התובע 1. יוער לעניין זה, כי על אף שמהסכם החכירה מיום 1/1/19 עולה לכאורה כי השטח המוחכר כיום הוא שטח החלקה כולה (וחלקות נוספות) - בעדות התובע 1 הוברר, כי לחוכרים הושכר שטח חלקי בלבד מתוך החלקה, מתוך התחשבות בחלקו היחסי של אבי הנתבעים, לשיטתם.

ראו עדות התובע 1, בעמ' 10 לפרוטוקול, שורות 15-26:

"ש: מי האנשים שהשכרתם להם את החלקה לאורך השנים.
ת: השכרנו לשתי אנשים אחד בשם טוני משנת 2000 עד 2018 לפי זכרוני, וב 2018 השכרנו לחדיג'י זידאן.
ש: זו אשתו של עומר שהוא קבלן ובנו גם קבלן.
ת: כן.
ש: כשהשכרתם לזידאן, מה החלקים שהשכרתם לה מתוך החלקה.
ת: את כל החלקים חוץ מהחלק של האדון. יש לו רבע בטאבו אז מחצית ממנו 136.
ש: עד מתי השכירות הזאת .
ת: השכרנו ל 5 שנים. עד 2023.
ש: מה הגב' זידאן או בנה עושים ב 7/8 החלקה. איזה שימוש.
ת: בהסכם השכירות שהוצג לי, רשום שמטרת השכירות לחקלאות ונטיעת עצים בלבד. החוכר עקר את העצים ביצע יישור ומתכוון לנטוע."

ראו בנוסף, סעיף 19 לסיכומי הנתבעים ממנו עולה עוד, כי בין הנתבעים ובין החוכרים מטעם התובעים - אין כל סכסוך.

לנוכח כל האמור לעיל, יש לקבוע כי התקיים אף התנאי השני לפיו, אין בשימוש שעושים הנתבעים בחלק מן החלקה, בשיעור הנופל משיעור בעלותו היחסי של אביהם, כדי למנוע שימוש דומה של התובעים או מי מטעמם בחלקים האחרים שבחלקה. הראיה, כאמור, כי יתרת החלקה מוחכרת בפועל מכוח הסכם השכירות מיום 1/1/19 ועד לשנת 2028, וכי אותם חוכרים לא הובאו למתן עדות בעניין זה.

אף את טענת התובעים כי מדובר בחלק "האיכותי" של הקרקע, ראיתי לדחות. זאת, משלא צורפה חוות דעת שמאי לתמיכה בטענתם האמורה ומשלא הונחה כל ראיה לעניין שווי החלקה או חלקיה השונים (ראו עדות התובע 1 בעמ' 9-10 לפרוטוקול), ואף לטענת התובעים עצמם, השימוש אשר עושים שני הצדדים בחלקה הוא למעשה שימוש דומה (לטענת התובעים, חלקתם הושכרה למטרת חקלאות ונטיעת עצים והנתבעים נטעו בחלקתם עצי דובדבן).

טענת התובעים כי השימוש שנעשה על ידם בחלקה משך עשרות שנים מהווה למעשה "ניהול ושימוש רגילים" של בעלי רוב הזכויות במקרקעין, ומשכך ככל שהנתבעים חלקו על דרך הניהול היה באפשרותם לפנות לבית המשפט בבקשת הוראות, וזאת בלבד, בהתאם לסעיף 30 (ב) לחוק - אינה נקייה מספקות.

סעיף 30 לחוק המקרקעין שכותרתו "ניהול ושימוש" קובע כדלקמן:

"(א) בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם.
(ב) שותף הרואה עצמו מקופח מקביעה לפי סעיף קטן (א) רשאי לפנות לבית המשפט בבקשת הוראות, ובית המשפט יחליט כפי שנראה לו צודק ויעיל בנסיבות הענין.
(ג) דבר החורג מניהול או משימוש רגילים טעון הסכמת כל השותפים."

על פי הנפסק, העובדה, שהחלטת הרוב היא הקובעת בענייני הניהול והשימוש הרגילים, אינה פוטרת את הרוב מהחובה להציג את מלוא העובדות למיעוט ולשתפו בקבלת ההחלטה ומהחובה להפעיל את כוחו בדרך מקובלת ובתום-לב. ראו: ע"א 458/82 וילנר הנ"ל, עמ' 54:

"לכאורה ובעיון ראשון ניתן לחשוב, שבעלי רוב החלקים בדירה (שתי האחיות-המשיבות, להן סך הכול 5/8) אכן קבעו, שהשימוש הבלעדי יהא למשיבה, אולם הלכה פסוקה היא, שיש לשתף את המיעוט בהחלטה כזאת ולהיוועץ בו. אביא בעניין זה את דבריו של השופט ברק בע"א 810/82 [2], בעמ' 744מול אות השוליים ה:
"כשלעצמי נראה לי, כי עצם העובדה, שהחלטת הרוב היא הקובעת בענייני הניהול והשימוש הרגילים, אין בה כדי לשחרר את הרוב מהחובה להציג את מלוא העובדות למיעוט ולשתפו בקבלת ההחלטה. מהחובה להפעיל את כוחו של הרוב בדרך מקובלת ובתום-לב מתבקשים, בין השאר, התייעצות עם המיעוט, העמדתו על הצורך בפעולה המתבקשת וגילוי כל העובדות הרלוואנטיות, תוך מתן הזדמנות למיעוט, אם יחפוץ, לפנות לבית המשפט בטענת קיפוח. הרוב אינו רשאי לפעול במחשכים" (ההדגשות שלי - מ' ב"פ)."

בהקשר זה, אבי הנתבעים העיד בעמ' 6 לפרוטוקול, שורות 21-23 כדלקמן:

"ש: מי החזיק בקרקע מ 1995. נכון שלא גידלת שום דבר בקרקע עד 2019. ושהתובעים השכירו את הקרקע הרבה שנים.
ת: זה לא נכון, אפילו לא ידענו שאמא שלו החליפה עם המדינה, הם עשו את זה בסוד."

בהעדר הוכחה כי התובעים הגיעו להחלטה בדבר הניהול והשימוש הרגילים במקרקעין תוך שיתוף השותף האחר, לא שוכנעתי כי השימוש והניהול שנעשה בחלקה משך עשרות שנים נעשה מכוח החלטת רוב, במובן סעיף 30 לחוק המקרקעין (עניין וילנר, עמ' 55).

זאת ועוד, בסעיף 11 לתצהיר עדות ראשית הנתבע 1 הוצהר, כי התובעים והמנוחה עשו ועושים שימוש חורג בחלקה, על ידי השכרתה לקבלנים, המאחסנים בה צינורות בטון ענקיים לניקוז ולשימוש בפרויקטים ציבוריים, לרבות הנחת משטחים הכוללים אבנים משתלבות ואלמנטים מבטון מזויין, צנרת לקווי ביוב, מכסים לשוחות ביוב וניקוז ציבוריות, אשר הועברו מחלקה 1 לחלקה 10.

עיון בסעיף 7 להסכם החכירה מיום 1/1/19 מעלה עוד כי: "סוכם בין הצדדים לעיל כי מטרת החכירה הינה לניהול משק חקלאי ו/או בניית מחסן חקלאי ו/או מחסן ציוד...." -

בהינתן שהחוכרים עצמם לא הובאו למתן עדות בסוגיית השימוש אשר נעשה בפועל בחלקה על ידם; בראי הצהרות הנתבע 1 לעניין זה והתמונות שצורפו כנספח ג' לתצהירו; ובהינתן שבהסכם מיום 1/1/19 הורשו החוכרים לכאורה לבצע פעולות בנייה בחלקה - הטענה כי מדובר בניהול ושימוש רגילים, כהגדרתם בסעיף 30 לחוק המקרקעין - אינה נקייה מספקות, וממילא לא הוכחה במאזן ההסתברויות הנדרש (השוו: ת"א (אשד') 2726-12-18 הימנותא בע"מ נ' יבגניה וינקוב (31/12/20), ס' 42-43 והמובא בגדרו).

לא מצאתי להיעתר אף לבקשת התובעים להורות על הסרת הגדרות. זאת, הואיל ומעדות התובע 1 עצמו עלה כי יש לגדר חלקות חקלאיות על מנת להגן עליהן ; וכי התובעים עצמם גידרו את החלקות לשם כך, לרבות את חלקה 10 אשר נכללה באותן החלקות אשר גודרו על ידם בעבר. ראו עדות התובע 1, בעמ' 11 לפרוטוקול, שורות 11-22:

"ש: בגידולים שהיו לכם, הגשתם תביעת נזיקין, היו גידולים, החלקה היתה מגודרת. חלקה 2.
ת: מדובר במטע חקלאי שמורכב מ 5 חלקות, 1,2,9,10,11 כל החלקות האלה היו מגודרות מסביב לכל המטע, ולא לכל חלקה בנפרד. כי כולם היו בבעלות שלנו.
ש: מדוע הייתם צריכים לגדר חלקות חקלאיות.
ת: כדי להגן על המטע מפני .... החלק שהם גידרו לא מגן על החלק שלהם כי יש מסביב לכל המטע גדר לכל החלקות עם שער. גם אם יוריד את הגדר שלו עדיין יש הגנה. כולל חלקה 10.
ש: מדוע לא טענת זאת בתצהיר.
ת: אני לא חייב לטעון כל טענה.
ש: אבל אתה עו"ד. תסכים איתי שחקלאי שרוצה לגדל גידולים חקלאיים כדי להגן על החלקה שלו מותר לו לעשות גידור.
ת: זה נכון , אבל זה נכון שאין הגנה, ובמקרה הזה י גדר המגנה על כל החלקות. כולל החלק שהוא השתלט. "

מכאן, שטענת התובעים אינה מופנית נגד פעולת הגידור עצמה, אלא יותר כנגד מיקום הגדר, הקוטע לטענתם את רצף המטעים שלכאורה בבעלותם (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 10). לעניין הגידור בקרקע חקלאית, השוו בנוסף, עניין כרם עתאמלה הנ"ל, אף במסגרתו הועלתה הטענה כי הקיבוץ שם תפס תא שטח, גידר אותו ונטע בו נטיעות. בנוסף יש לתת את הדעת לעדות הנתבע 1 כי מדובר בגדר תיל שניתן להסירה בקלות, במובחן מגדר בנויה (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 25-26).

בטענת התובעים לגידור חלקים מחלקות נוספות אשר שייכות לרמ"י (ס' 10 לתצהיר עדות ראשית התובע 1) - לא מצאתי ממש, משלא צורפה מפת מדידה לתמיכה בגבולות החלקות או השטחים שגודרו כנטען (ראו בנוסף לעניין זה בקשת התובעים לזימון עדים מיום 22/9/20; החלטה מיום 19/10/20; וכן הודעת בא כוח התובעים בעמ' 12 לפרוטוקול, שורה 22 לפרוטוקול).

לנוכח כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

סוף דבר

אשר על כן, דין התביעה להידחות.

התובעים יחד ולחוד ישלמו לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 12,500 ₪ (25,000 ₪ לשני הנתבעים יחדיו), וזאת תוך 30 ימים מהיום, אחרת יתווספו לסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ז' כסלו תשפ"ב, 11 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.