הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 68133-06-18

בפני כב' השופט יוסף סוהיל – סגן נשיא

תובעת/משיבה

חברת מבני תעשיה בע"מ
ע"י עוה"ד לימור עמר ואח'

נגד

נתבעת/מבקשת

מועצה מקומית חצור הגלילית
ע"י עוה"ד אבי גבאי ואח'

החלטה

פתח דבר

1. בפני בקשת הנתבעת,מועצה מקומית חצור הגלילית, לסילוק התביעה נגדה על הסף, מחמת העדר סמכות עניינית.

רקע

2. התובעת, הינה חברת נדל"ן בינלאומית, הפועלת בתחום הנדל"ן, מתמחה בייזום, רכישה, הקמה וניהול של מבנים המיועדים למטרות תעשייה, משרדים, היי טק, מתחמי מגורים וכו'.

3. הנתבעת, שלחה לתובעת דרישת חוב לתשלום ארנונה בגין חובות ישנים לשנים 2014-2015 בסך כולל 253,562 ₪. בהמשך לדרישת החוב במסגרת הליך גבייה שננקט ע"י הנתבעת על פי פקודת המיסים (גבייה), הטילה הנתבעת עיקול על חשבונות הבנקים של התובעת.

4. בתאריך 28/6/2018 ניתן לבקשת התובעת צו זמני, המורה לנתבעת להסיר את כל העיקולים שהוטלו על ידה על חשבונות הבנק של התובעת ואצל צדדים שלישיים.

5. ע"פ כתב התביעה, בין התובעת לנתבעת נחתם הסכם שכירות, במסגרתו שכרה הנתבעת מהתובעת נכס לשימושה הפרטי. נטען, כי החל מדצמבר 2011 ביטלה הנתבעת הוראת הקבע שהייתה לטובת התובעת, ואשר נועדה להסדרת תשלומי דמי השכירות בגין המושכר. חובה המש וערך של הנתבעת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית , הסתכם בסך של 734,939 ₪.
בחודש מאי 2016 התנהל בין הצדדים מו"מ, לצורך הסדרת חובות דמי השכירות, וגם להסדרת תשלומי הארנונה בהם חוייבה התובעת. בסופו של יום הגיעו הצדדים ובאי כוחם להסכמה לפיה תשלומי הארנונה שחבה התובעת , בסך של 405,858 ₪, יקוזזו מתוך חובה של הנתבעת לתובעת בגין דמי השכירות, שעמדו על סך של 734,939 ₪. כך, לאחר הקיזוז שבוצע, הסתכם חובה של הנתבעת לתובעת בסך כולל של 329,081 ₪.

6. בכתב תביעתה עותרת התובעת לסעדים במסגרתם יורה בית המשפט לנתבעת להשיב לתובעת סך של 329,081 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, בגין יתרת חוב לדמי שכירות; ולהורות על ביטול דרישת חוב הארנונה שנשלחה לתובעת בסך של 253,562 ₪.

טענות הצדדים בתמצית

7. לטענת הנתבעת, הסמכות העניינית לדון בתביעה זו נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים. לטענתה, הסעד המבוקש הינו להורות על ביטול דרישת חוב הארנונה ששלחה הנתבעת לתובעת. כאשר החלטת הנתבעת להוציא דרישת תשלום ארנונה לתובעת היא החלטה מנהלית של רשות מקומית. מכאן שהסמכות לדון בחוקיות דרישת החוב נתונה לבית המשפט המנהלי.

8. מנגד, לטענת התובעת, הסעד העיקרי של התביעה, הינו סעד כספי לתשלום סך של 329,081 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין בגין דמי השכירות, כאשר הסעד לביטול דרישת חוב הארנונה הינו סעד אגבי ונגרר לסעד העיקרי.
הסכום הנקוב בדרישת חוב הארנונה כבר קוזז מתוך חובה של הנתבעת לדמי שכירות. כך שברור כי הסעד לביטול דרישת חוב הארנונה מהווה חלק בלתי נפרד מהתוצאה האגבית של בירור המחלוקת בשאלת הסעד הכספי בגין דמי השכירות, וכי ככל שתעמוד הנתבעת על דרישת החוב על סך 253,000 ₪, הרי בהתאמה תדרוש התובעת לתקן סכום התביעה ללא הקיזוז שבוצע בשנת 2016, כך שסכום התביעה יעמוד על סך 582,707 ₪ (329,081 + 253,626 ₪).

הכרעה

9. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות על צרופיהם, מצאתי, כי דין הבקשה להידחות.
10. אינני תמים דעים עם טענת הנתבעת לפיה הסמכות העניינית לדון בתביעה כזו נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים. לעניות דעתי, יש לבחון את כתב התביעה כמכלול, כאשר המבחן בפסיקה הוא של הסעד הדומיננטי, קרי, העילה המהותית העומדת בלב לבו של כתב התביעה. אין ספק, כי המקור המרכזי לבירור מהות עילת התביעה הוא כתב התביעה עצמו, אף שלעתים יעשה בית המשפט שימוש גם בכתבי הטענות האחרים (ראו: רע"א 1573/16 הרט נ' חברת אורג'ניקס (24.5.2016)) .

11. סעיף 76 לחוק בתי המשפט ( נוסח משולב), התשמ"ד-1984:
"הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר"

12. השופט ( בדימוס) זמיר הגדיר מהי תקיפה עקיפה:
"מאז ומתמיד היו בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים בישראל, בעקבות בתי המשפט באנגליה, נוהגים לבקר את חוקיות ההחלטות של רשויות מינהליות כאשר שאלת החוקיות התעוררה אגב הדיון בענין המצוי בסמכותו של בית המשפט, כלומר, כשאלה אינצידנטלית. ביקורת כזאת קרוייה בשם ביקורת עקיפה או תקיפה עקיפה ( collateral attack) להבדילה מתקיפה ישירה ( direct attack) , שהיא ביקורת בדרך של ערעור לבית דין או לבית משפט, מקום שהחוק העניק זכות ערעור, או בדרך של עתירה לבג"צ. כיום ניתן לעגן את התקיפה העקיפה בסעיף 35 של חוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, הקובע כך: " הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו היחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר."
(ראו: יצחק זמיר, השפיטה בעניינים מינהליים 19 (1975) ).

13. ככלל, כאשר נתבע סעד כספי ובמסגרתו נעשית תקיפה עקיפה של החלטה מנהלית, הרי הסמכות הינה לבית המשפט שיש לו סמכות לדון בסעד הכספי. ברע"א 7987/10 מדינת ישראל - משרד החינוך נ' עמותת מוסדות " חזון ישעיה" ( ניתן ביום 28.04.11):
"ההכרעה בסוגיית הסמכות העניינית לדון בתביעה המשלבת רכיבים מנהליים ואזרחיים נדונה על ידי בית משפט זה בעבר והבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית או ציבורית עקרונית נוספת בסוגייה זו. בית משפט זה קבע לא פעם - לרבות אחרי חקיקתו של חוק בית המשפט לעניינים מנהליים - כי ההכרעה בסוגיית הסמכות העניינית לדון בתביעה בה נעשית תקיפה עקיפה של החלטה של רשות תיעשה על פי מבחן הסעד וכי ככל שמתבקש סעד כספי אשר לא נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לתיתו במסגרת תובענה מנהלית - הסמכות לדון בתביעה בה אותו הסעד מתבקש נתונה לבתי המשפט האזרחיים (השלום או המחוזי על פי סכום התובענה)."

14. ובענייננו, מצאתי כי תקיפת החלטת הנתבעת הינה אגב הדיון בעניין הכספי המצוי בסמכותו של בית המשפט. התביעה הוגשה לסעד כספי בגין דמי שכירות בסך של 329,081 ₪, לאחר קיזוז חוב הארנונה, ופועל יוצא מזה להורות על ביטול דרישת חוב הארנונה בסך של 253,562 ₪. ולשם השלמת התמונה אביא ציטוט מטיעוני כתב התביעה. בסעיפים 6, 7, 8 ו- 9 לכתב התביעה נטען, כי:
"6. חובה הנומינאלי של הנתבעת, בגין דמי השכירות שלא שולמו לתובעת, הסתכמו באותה עת בסך כולל של 547,08 ₪.
7. בהתאם לחוזה השכירות, סעיף 26 לחוזה השכירות, קובע כי פיגור בגין אי תשלום דמי שכירות נושא הפרשי הצמדה וריבית, כך שחובה המשוערך של הנתבעת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מסתכם בסך כולל של 734,939 ₪.
8. בחודש מאי 2016 התנהל דין ודברים בין הצדדים, לצורך הסדרת חובות דמי השכירות, כמו גם הסדרת תשלומי הארנונה של התובעת. במסגרת דין ודברים שהתקיים בין הצדדים ובאי כוחם באותה עת, סוכם כי תשלומי הארנונה של התובעת, המסתכמים בסך כולל של 405,858, יקוזזו מתוך חובה של הנתבעת לתובעת, דהיינו מתוך סך חובות דמי השכירות.
9.אם כן, לאחר הקיזוז שבוצע בין חובות דמי השכירות לבין תשלומי הארנונה השוטפים, מסתכם חובה של המועצה לתובעת בסך כולל של 329,081 ₪".

ועוד, בסעיף 43.1 לכתב התביעה:

"על הנתבעת להשיב לתובעת את יתרת דמי השכירות שהינה חבה לתובעת
ובסך כולל של 329,081 ₪ ...". (הסעיף מודגש במקור - ס"י).

ובהמשך בסעיף 43.2 לכתב התביעה:

"להורות על ביטול דרישת החוב ששלחה הנתבעת לתובעת בגין חובות ארנונה
ישנים לשנים 2014-2015 בסך כולל 253,562 ₪".

15. סבורני, כי ההכרעה בעניין דרישת חוב הארנונה היא אינצדינטלית לבירור הסעד הכספי. מה גם, אין בטענות התובעת משום תקיפת חוקיות דרישת התשלום, אלא עיקר טענותיה מתמקדות בטענת הקיזוז כנגד חוב דמי השכירות.

16. לאור המקובץ, הגעתי לכלל מסקנה, כי לבית המשפט זה נתונה הסמכות העניינית לדון בשאלת ההשבה, על אף שבין טענות התובעת נכללו טענות לביטול דרישת חוב הארנונה, אשר מקורה בהחלטה מנהלית ( השוו גם: ע"א (ת"א) 11454-02-17 אמנון ליסר נ' רשות מקרקעי ישראל מחוז מרכז (7/12/2017); ת"א ( מחוזי ת"א) 62963-02-16 ארמונות חן (2000) בע"מ נ' מי שיקמה בע"מ (20/03/2018)).
הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עוה"ד בסך כולל של 4,000 ₪ (כולל מע"מ) , וזאת תוך 30 ימים מיום המצאת ההחלטה.

הנתבעת תגיש כתב הגנה תוך 30 ימים מיום המצאת ההחלטה.

המזכירות תמציא לצדדים.
5129371

ניתנה היום, י"ט כסלו תשע"ט, 27 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.