הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 62310-09-17

בפני
כבוד ה שופטת מיכל ברלינר לוי

תובעות

  1. מורדות הארבל בע"מ
  2. אביגיל בהט

באמצעות בא כוחם עו"ד יהושע גבעון

נגד

נתבעת
ועדה מקומית לתכנון הגליל המזרחי
באמצעות בא כוחה עו"ד רני גורלי

פסק דין

לפני תביעה כספית אשר הגישו התובעות נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל מזרחי, לתשלום סך של 1,506,150 ₪, בגין החזר היטל השבחה שנטען כי שולם ביתר.
רקע עובדתי וטענות הצדדים בתמצית
טענות התובעות
התובעת 2 ואחיה, היו בזמנים הרלוונטיים בעלים במשותף של חלקות 38-39 בגוש 15515 במגדל, ובעלים במשותף יחד עם ילדיהם בחלקה 25 בגוש 15515. התובעת 1, היא חברה בע"מ בשליטת התובעת 2. התובעת 2 והחברה היו בעלים במשותף של חלקה 22 בגוש 15515 במגדל (להלן: " התובעת" ו- "החברה" בהתאמה).

התובעת טוענת, כי ילדיה וילדי אחיה ייפו את כוחה לטפל בשמם בחלקות, וכי פעולותיה ביחס לחלקה 25 נעשו על ידה ועל ידי אחיה כאפוטרופוסים של ילדיהם עת היו קטינים.

הנתבעת היא הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל מזרחי כמשמעה בחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: " החוק").

בשנת 1981 אושרה תמ"א 13 לחופי הכנרת ולמקטע מגדל (כ- 800 דונם), אשר שינתה את ייעודן של החלקות מחקלאות למלונאות ונופש.

כאשר החלו בעלי חלקות להגיש בקשות להיתרי בנייה בחלקות, הודיעה הועדה המחוזית צפון, כי לא תאשר תכניות פרטניות לכל חלקה, וכי בכוונתה להכין תכנית מפורטת לכל מקטע מגדל. אלא, שבהיעדר תקציבים למימון האמור, פנתה באמצעות ועדת משנה שהקימה לבעלי הקרקעות, לשם קבלת הסכמתם לתכנון משולב כולל ופניה משותפת למתכנן אחד.

בעלי הקרקעות, ביניהן התובעות, פנו יחדיו לאדריכל צמיר (להלן: "האדריכל") לשם הכנת תכנית מפורטת. נטען, כי האדריכל אושר על ידי הועדה המחוזית ; כי נחתמו חוזים בין חלק מבעלי הקרקעות ובינו לשם הכנת התכנית; וכי שכרו נקבע בהתאם לתעריף המקובל (כמצוין בסעיף 4 לחוזי התכנון).

אביהם של התובעת ואחיה חתם ביום 9/8/83 על הסכם תכנון עם האדריכל לגבי חלקה 22; באוקטובר 1983 העביר האב את חלקות 22, 38, 39 על שם התובעת ואחיה ואת חלקה 25 על שם התובעת, אחיה וילדיהם. ביום 4/11/83 הלך האב לעולמו.

בחודש דצמבר 1983, חתמו התובעת ואחיה על הסכם תכנון נוסף עם האדריכל לגבי חלקות 25, 38, 39 ושילמו לו את שכר הטרחה שנקבע בגין כל החלקות, לרבות בגין חלקה 22.

בשנת 1990 רכשה החברה את חלקו של האח בחלקה 22.

על פי הנטען, התובעות שילמו לאדריכל בתקופה שבין 1986-1990 סך של כ- 29,200$.

לאחר תהפוכות, אושרה תכנית מפורטת ג/5966 ביום 9/4/98 (להלן: " התוכנית").

לאחר אישור התכנית, הוציא שמאי הועדה המקומית לוח שומה, אשר תחילה הטיל על בעלי החלקות היטל השבחה בסך של 60,000 $ לדונם, לכאורה בהתעלם מקיומה של תמ"א 13 ותרומתה לשווי המקרקעין. התובעת ואחיה הגישו מצדם "שומה אחרת", לפיה חלה ירידה בשווי המקרקעין ואין השבחה כלל. לאחר מגעים בין בעלי החלקות לוועדה, בשנת 2005 הנחתה הוועדה את השמאי מטעמה לערוך שומה מתוקנת, ולתובעת נשלחה שומה חדשה בה הופחת היטל ההשבחה לסך של 11,000 $ לדונם. אלא, שהתובעות חלקו גם על שומה זו.

ביום 29/1/98 מכרו התובעת ואחיה 4 דונם מתוך חלקות 38 ו-39 לנובה תחנות דלק בע"מ (להלן: "המכירה הראשונה"). ביום 1/12/05 מכרו התובעת ואחיה חלק מחלקה 25 למ.ע.א השקעות בע"מ (להלן: "מ.ע.א" ו-"המכירה השנייה"). ביום 24/2/06 מכרו התובעת ואחיה למ.ע.א. את יתרת חלקה 25 ואת חלקות 38,39 (להלן: "המכירה השלישית"). ביום 19/10/06 מכרו התובעת והחברה את חלקה 22 למ.ע.א (להלן: "המכירה הרביעית").

על פי כל הסכמי המכר האמורים, היטל ההשבחה חל על המוכרים. במקביל, נמשכו המגעים בין התובעת לנציגי הנתבעת ביחס לשומה, עד אשר ביום 24/6/07 הוסכם על מינוי שמאי מכריע, המהנדס יוסף זרניצקי.

על אף המינוי, בשל התחייבויות חוזיות בהסכמי המכר, הסכימו התובעות לתשלום סכומי היטל ההשבחה הבאים, טרם קבלת שומת השמאי הכריע, מתוך כספים שהופקדו על פי ההסכמים בנאמנות, כדלקמן:

ביום 3/9/07 שולם לנתבעת סך של 856,661 ₪, בגין מכירת חלקות 25,38,39. סכום זה שייך בחציו לתובעת ובחציו לאחיה.

ביום 8/11/07 שולם לנתבעת סך של 500,000 ₪, בגין בחלקה 22. סכום זה שייך לתובעת ולחברה.

ביום 30/6/09 ניתנו שומות השמאי המכריע באשר לגובה היטל ההשבחה ביחס לכל חלקה וחלקה. בשומה המתייחסת לחלקות 25,38,39, וכן לחלקה 22 קבע השמאי המכריע:

" נטען בפנינו כי בגין השתתפות בתכנון המפורט שולמו ע"י הבעלים תשלומים שונים לאדריכלי התוכנית. תשלומים אלו באם שולמו בעבור תכנון תוכנית 5966/ג כאמור, אמורים להוות חלק ממטרות ההיטל." (ס' 10.3.6 (יח') לשומה המכרעת ביחס לחלקות 25,38,39 וכן סעיף 10.2.5 (יד') לשומה המכרעת ביחס לחלקה 22).

ביום 30/8/09 הגישה המועצה המקומית מגדל כתבי ערעור על קביעת השמאי המכריע, בין היתר כנגד התובעת ואחיה.

ביום 10/10/10 ניתן פסק דינו של בית המשפט השלום בערעורים (כב' השופטת עירית הוד) בגדרי עש"א (נצ') 22809-08-09 מועצה מקומית מגדל נ' רות נחושתן (10/10/10) . בפסק הדין נדחו הערעורים, תוך שנקבע: "לסיכום, פועל יוצא מהחלטתי זו, אזי כל הסכומים העודפים ששילמו/הפקידו המשיבים מעבר לשומה המכרעת לרבות הערבויות הבנקאיות שהופקדו יושבו לידי המשיבים בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו."

לטענת התובעות, פסק הדין בערעורים המאוחדים מהווה מעשה בית דין לעניין חובת ההשבה הנטענת. בנוסף לטענתן, פסק הדין הומצא לב"כ הנתבעות ביום 26/10/10, ומשכך, המועד האחרון להחזר סכומי היטל ההשבחה ששולמו ביתר חלף ביום 26/11/10.

משלא התקבל כל תשלום מהנתבעת על אף דרישות בעניין זה, ביום 26/12/10 הגישו התובעות ואחי התובעת בקשה לבית המשפט השלום בנצרת לאכיפת ביצוע פסק הדין לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט. ביום 16/3/11 נדחתה הבקשה ובית המשפט הורה למבקשות שם להגיש תביעה להוכחת תשלומי היתר. בקשת רשות ערעור על ההחלטה האמורה, נדחתה אף היא בגדרי 38090-04-11.

התובעת ואחיה פתחו בנוסף בהליכי הוצל"פ נגד הנתבעת והמועצה המקומית לשם גביית הסכומים ששולמו ביתר, אך ראש ההוצל"פ הורה אף הוא על סגירת התיק מן הטעם שעל התובעים להגיש תביעה.

בנוסף, התובעות הגישו עתירה מנהלית נגד הנתבעת בגדרי עת"מ 13882-05-11 במסגרתה עתרו לחייב הנתבעת להמציא אישור העברת הזכויות בחלקה 22 למ.ע.א. בהיעדר חוב בגין היטל השבחה בשל החזרים המגיעים להן. העתירה המנהלית נדחתה אף היא בנימוק שההליך הנכון הוא הגשת תביעת השבה.

לנוכח האמור, הוגשה התביעה דנן, ביסודה הטענה כי התובעות נשאו בשכרו של אדריכל התכנית, נושא ההשבחה, בסך של 29,200 $; כי תשלומי התכנון לאדריכל מהווים במהותם היטל השבחה; וכי יש להפחיתם מסכום ההיטל, באופן שיוחזרו הסכומים ששולמו ביתר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובתוספת תשלומי פיגורים לפי סעיף 17 לתוספת השלישית לחוק, ועל פי תחשיב התובעות (סעיף 7 לכתב התביעה, נספחים יב'). נטען עוד, כי אי השבת הסכומים מהווה התעשרות שלא כדין של הנתבעת ומסבה לתובעות נזק רב.

טענות הנתבעת
הנתבעת מקדימה וטוענת להתיישנות ושיהוי. זאת משהתשלומים לאדריכל בוצעו בשנים 1989-1998, וכבר ביום 30/6/09 הוכנו השומות המכריעות בהן נקבע כי תשלומי התכנון לאדריכל מהווים חלק ממטרות ההיטל. נטען כי דין התביעה סילוק על הסף, משהוגשה בחלוף שנים רבות, תוך התיישנות, דבר הפוגע ביכולתה לנהל הגנתה כראוי. כן נטען לשימוש לרעה בהליך השיפוטי.

נטען לאי מיצוי הליכים והיעדר סמכות עניינית. לשיטתה, דרך המלך לתקיפת השומה המכרעת היא בהליך של ערעור לבית השפט השלום (על פי הדין שקדם לתיקון 84 לחוק) או בתקיפת החלטות שיפוטיות שניתנו על ידי הערכאות שהשונות.

הנתבעת טוענת להיעדר עילה, השתק ומניעות, בטענה כי לא צורפו קבלות התומכות בתשלום הנטען לאדריכל; כי משהתכנית היא בסמכות הועדה המחוזית, ולא המקומית, הוצאות האדריכל לא היו בידיעת הנתבעת, לא אושרו על ידה, ואף אינן סבירות; כי אין לכרוך את הוצאת התכנון בהיטל ההשבחה; כי בהתאם לדין הרלוונטי לתביעה שחל דאז - לפני תיקון 84 לחוק - אין לשמאי המכריע סמכות לתת קביעות הנסבות על הוצאות התכנון כקיזוז או כהתחשבות בעניין היטל השבחה; וכי אף ככל שהייתה לשמאי המכריע סמכות לעשות כן -ממילא קביעתו הינה כללית, לא ברורה ומעידה כי ההוצאות נלקחו בחשבון בעת הערכת היטל ההשבחה.

לחלופין נטען, כי אף אם כוונת השמאי המכריע הייתה להצביע על קיזוז במסגרת התחשבנות של היטל השבחה, עדיין יש לקזז את הוצאות התכנון מההשבחה ולא מהיטל ההשבחה. היינו: כשם שמשולם היטל השבחה המהווה מחצית מההשבחה, כך לצורך התחשבנות, יש להתחשב במחצית הוצאות התכנון בלבד.

נטען עוד, כי משהתובעות אינן בעלות זכויות במקרקעין בשלמות, אף ככל שהן זכאיות להחזר הנטען, היה צורך לחשבו בהתאם לחלקן היחסי במקרקעין; כי משלא צורפו נסחי רישום, לא הוכחו זכויות התובעות במקרקעין; וכי תשלום ההיטל שולם ממילא על ידי הקונים באופן שככל שקיימת זכות להשבה, זו עומדת לקונים. כן נטען, כי על התובעות להיפרע מיתר בעלי הקרקע, לרבות מנהל מקרקעי ישראל, מהנאתם מהתכנון ללא השתתפות בהוצאות אשר שולמו על ידי התובעות. נטען, כי התובעת המחתה את זכותה לקבלת ההחזר בשנת 2010 לעו"ד מס בהתאם לכתב המחאת זכות; כי מדובר בתביעה מופרכת בשים לב להשוואת הסכומים ששולמו כהוצאות התכנון לסכום הנתבע להשבה.

בנוסף נטען, כי תכלית חיוב הנתבעת בריבית בגין השבת הכספים אינה מתקיימת, אלא מן המועד בו ידעה הרשות כי עליה להחזיר את הכספים. משרבץ חוב בגין חלקה 22 עד לשנת 2014, אשר שיעורו עלה על שיעור הכספים העודפים - ממילא לא היה מקום להשיב סכומים עודפים.

ההליך
ביום 20/3/18 ניתנה החלטת המותב הקודם, חברתי כבוד השופטת איזנברג, בדבר מינוי השמאי המכריע אף כמומחה מטעם בית המשפט בתיק זה, תוך שנקבע כדלקמן:

"לאחר שבחנתי את כתב התביעה וכתב ההגנה, שוכנעתי כי יש לשוב ולפנות לשמאי המכריע שמונה בעבר על מנת שישוב ויבחן את הסוגיה שעל הפרק, ועניינה, באופן פרטני, סכום ההיטל שיש להשיב, אם וככל שיש להשיב, לתובעות ובהתבסס על השומה שערך בשנת 2009 בגין אישור תכנית ג/ 5966 (לרבות אך לא רק, ביחס להחזר עלויות תכנון, הפרשי הצמדה וריבית) ויתר טענות הצדדים שכפי שהן עולות מכתבי הטענות.
אדגיש כי מינוי זה הכרחי, בעיקר נוכח הטענה המרכזית העולה מהתביעה ולפיה לכאורה, שמאי זה קבע כי יש לקזז את הוצאות התכנון מהיטל ההשבחה (ראו בעיקר סעיף 4.5.2 לכתב התביעה) כאשר מנגד, הנתבעת חלקה על פרשנות זו. בהקשר זה אציין, כי כב' השופטת ע' הוד בפסק דינה בערעורים שהוגשו, כבר קבעה כי לא נפלה טעות משפטית בשומה המכרעת או כאילו קיימת הצדקה להתערב בשומה זו.
הנתבעת עצמה טענה בסעיף 6 לכתב הגנתה כי ניסוח השמאי מעורפל בכל הנוגע לסכומים שיש להשיב ואופן חישובם ולפיכך, ברי הצורך כי דווקא אותו שמאי, יבהיר כוונתו וכן ראה סעיף ג י' לכתב ההגנה שם טענה גם הנתבעת כי קיימת מחלוקת ביחס לאופן קיזוז הוצאות התכנון.
לפיכך, פנייה לשמאי היא הכרחית בנסיבות העניין ומקבלת משנה תוקף על יסוד ההחלטה בעתירה אליה הפנתה הנתבעת בעצמה בסעיף יט' לכתב הגנתה (עת"מ 13882-05-11, שם ראה בית המשפט מסגרת של תביעה כספית כאכסניה מתאימה לבירור הטענות)."

ביום 1/11/18 הוגשה חוות דעתו הראשונה של השמאי המכריע בכובעו כמומחה מטעם בית המשפט.

ביום 18/11/18 ניתנה לבקשת התובעות, החלטת המותב הקודם בה הורה למומחה להשלים את חוות דעתו (ולהגישה בדרך של חוות דעת ערוכה כדין), ביחס לכל הסוגיות שבמחלוקת הנוגעות לסכום ההיטל שיש להשיב לתובעות בהתבסס על השומה שערך בשנת 2009. בנוסף, נאמר בהחלטה, כי לבקשת הנתבעת, אם וככל שהמומחה ימצא כי יש צורך בהכרעה משפטית ביחס לאיזו מן הסוגיות, יערוך 2 חישובים נפרדים: האחד בהתבסס על הטענה המשפטית של התובעות והשני בהתבסס על הטענה המשפטית של הנתבעת ובית המשפט יכריע בהמשך בסוגיה המשפטית הנדרשת.

ביום 9/12/18 הודיעה הנתבעת כי הגישה ערר על השלמת השומה המכרעת שערך השמאי המכריע בהנחיית בית המשפט. יוער, כי הערר הוגש למעשה על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. ביום 23/12/18 הגישה הנתבעת הודעה לפיה הערר נדחה על הסף תוך שנאמר כי חוות דעת מסוג זה כפופה לבחינתו של בית המשפט בהליך שמתקיים בפניו. בנוסף עתרה הנתבעת בהודעתה האמורה, כי בית השפט יקדים ויכריע בטענה "נקודתית", לפיה שגה המומחה בקביעתו בחוות הדעת כי יש לנכות מהיטל ההשבחה את שכר הטרחה למתכנן.

ביום 27/1/19 הוגשה חוות דעת מתוקנת מטעם מומחה בית המשפט.

אלא, שאף לאחריה הגישו התובעות בקשה נוספת למתן הוראות למומחה, בטענה כי עדיין חסרה התייחסות לנושאים שהועלו לכאורה בכתב התביעה (ראו בקשת התובעות אותו היום). לפיכך, במסגרת הדיון מיום 29/1/19 ניתנה החלטתי המורה למומחה להשלים את חוות דעתו ובמידת הצורך להיעזר ברואה חשבון לשם כך (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 3-22).

ביום 12/2/19 הוגשה הודעת המומחה לפיה, מעבר לחוות הדעת הראשונה והמשלימה אשר הוגשו על ידו - אין ביכולתו לטפל במחלוקת ביחס לסכום הכולל של היטל ההשבחה שנקבע בשנת 2009, וכי קביעת מסלול שיערוך הוא סוגיה משפטית הנתונה להכרעת בית המשפט.

ביום 14/3/19 נעתרתי לבקשת התובעות להגיש חוות דעת רואה חשבון מטעמן לשם השלמת הנקודות החסרות התייחסות, לשיטתן. בגדרי החלטה זו אף דחיתי את עתירת הנתבעות להקדים ולהכריע בסוגיה המשפטית לעניין ניכוי הוצאות התכנון מהיטל ההשבחה.

ביום 15/4/19 הוגשה מטעם התובעות חוות דעתו של רואה החשבון, מר עוזרי. ביום 6/10/19 הגישה הנתבעת חוות דעת נגדית של רואה חשבון מטעמה, מר שריה.

ביום 23/11/19 מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום החשבונאי רו"ח יזרלביץ. על אף האמור, ביום 19/12/19 הגיש המומחה הודעה לתיק לאורה ובהסכמת הצדדים, הושהה מינויו וניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים (ראו פרוטוקול מיום 25/12/19, עמ' 7, שורות 10-11) .

ביום 5/3/20 הגישו התובעות תצהירי עדות ראשית מטעמן של התובעת, עו"ד אורי מס וכן של מר יצחק ליבוביץ אשר שימש כמתכנן מחוז צפון במשרד הפנים בזמנים הרלוונטיים.

ביום 28/6/20 הודיעה הנתבעת כי לא יוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמה. בנוסף, ביום 12/8/20 הודיעה הנתבעת כי אין בכוונתה לחקור את המצהירים הנוספים מטעם התובעת.

לפיכך, ביום 8/9/20 התקיים דיון הוכחות אשר התמקד בחקירת התובעת, לאחריו סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שלפני באתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד, כמפורט להלן.

המסגרת הנורמטיבית

היטל השבחה נגבה מכוחו של סעיף 196א לחוק התכנון והבניה, לפיו: "ועדה מקומית תגבה היטל השבחה בשיעור, בתנאים ובדרכים שנקבעו בתוספת השלישית ועל פיה."

החבות בהיטל השבחה קבועה בסעיף 2(א) לתוספת השלישית שבחוק (להלן: "התוספת השלישית").

סעיף 1(א) לתוספת השלישית מגדיר "השבחה": "עליית שוויים של מקרקעין עקב אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג;" .

העובדה שחל חיוב בהיטל השבחה עקב אישור תכנית משביחה, אין פירושה כי הנישום יחויב מיד לשלם בפועל את ההיטל. סעיף 7(א) לתוספת השלישית לחוק קובע את עיקרון המימוש בהיטל השבחה, שמשמעו כי הנישום לא יידרש לשלם את ההיטל במועד שבו התחולל אירוע המס, אלא במועד שבו הוא יממש את זכויותיו במקרקעין וההשבחה תצא מן הכוח אל הפועל. יודגש, כי החיוב בהיטל ההשבחה אינו נדחה, אלא אך פירעונו (ראו ע"א 2761/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' הפטריארך היווני אורתודוכסי של ירושלים (27/8/12), עמ' 12-10; להלן: "פרשת הפטריארך היווני").

(ד) השר שר האוצר, בהתייעצות עם שר החינוך ועם שר האוצר שר הפנים ובאישור ועדת החינוך התרבות והספורט של הכנסת, רשאי להתקין תקנות לעניין סעיף זה.
מועד מימוש הזכויות בנדון, הוא מועד מכירת הזכויות (בהתאם להגדרת מימוש הזכויות בס' 1 לתוספת השלישית לחוק).

בהתאם לסעיף 13א לתוספת השלישית, חיוב בהיטל השבחה יהיה בשיעור הקבוע בשומת ההשבחה שנערכה לפי הוראות סעיף 4 או בשיעור הקבוע בלוח שומה כאמור בסעיף 5, או בהתאם להחלטת השמאי המכריע, ועדת הערר או בית המשפט, לפי העניין. ראו בנוסף סעיף 14 (ב) לתוספת השלישית, לעניין מנגנון מינויו של שמאי מכריע.

בבסיס החיוב בהיטל ההשבחה עומד העיקרון של צדק חלוקתי, שאחת ממשמעויותיו היא כי מי שנהנה מפעולות התכנון שביצעה הרשות במימון ציבורי, יחלוק את התעשרותו עם קהילתו (ע"א 7084/13 בר יהודה בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון (10/5/16), עמ' 19; עע"מ 8600/15 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית אתא נ' פז גז בע"מ (1/11/18)).

התיישנות

טרם דיון במחלוקת גופה, יש להקדים ולבחון את טענות הנתבעת להתיישנות ושיהוי.

כאמור לעיל, לאחר דין ודברים מתמשך בין התובעות לוועדה, מונה בהסכמה שמאי מכריע. השומות המכריעות ביחס לחלקות ניתנו על ידו ביום 30/6/09. לפיכך, לשיטת הנתבעת, עילת התביעה נולדה לכל המאוחר ביום זה ומשהתביעה הוגשה אך ביום 28/9/17, לאחר חלוף יותר משבע שנים - התביעה התיישנה.

מנגד, לשיטת התובעות, הנתבעת והמועצה הגישו ערעורים על קביעת השמאי המכריע לבית המשפט השלום. היות ופסק הדין בערעורים, אשר מבסס את זכותן הנטענת להשבה ניתן רק ביום 10/10/10 והומצא לנתבעת ביום 26/10/10, ומשהתביעה הוגשה ביום 28/9/17 - הרי שלא חלפה תקופת ההתיישנות, עת חלפו פחות משבע שנים ממועד ההמצאה.

סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע, כי תובענה בשאינו מקרקעין נתונה להתיישנות של שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום היוולדה של עילת התובענה.

אומנם נפסק כי המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא המועד בו נתן השמאי המכריע שומותיו ומסרן לצדדים (ראו והשוו: ת"א (מרכז) 31634-09-17 עיריית פתח תקווה נ' מ. זייטמן ובניו בע"מ (14/11/18) עמ' 4. ראו גם הדברים בהמשך פסק הדין בעמ' 8. ערעור על פסק הדין בגדרי ע"א 8571/18 מ. זיטמן ובניו בע"מ נ' עיריית פתח תקוה - נמחק)). עם זאת , בנסיבותיו של התיק דנן, טענת התובעות בסוגיה זו מקובלת עלי.

נפסק זה מכבר כי המבחן לצורך קביעת מועד תחילת מרוץ התיישנות בתובענה אזרחית מותנה, בקיומו של כוח תביעה מהותי בידי התובע לקבל סעד שהוא טוען לו. כוח תביעה מהותי עומד לתובע כאשר יש ביכולתו להביא את עניינו להכרעה, הן מן הבחינה המושגית והן מן הבחינה הדיונית והמעשית. " כך למשל נקבע, כי כל עוד אין בידי התובע נתונים מספיקים לדעת כי הנתבע חב בחבות כלפיו, וגיבוש נתונים בקשר לכך מחייב הכרעה שיפוטית קודמת, אין לומר כי הייתה בידו יכולת תביעה ממשית להגיש את תביעתו קודם להכרעה כאמור. מרוץ ההתיישנות יחל מאותה נקודת זמן שבה נתון בידי התובע לא רק כוח תביעה מושגי, אלא גם כוח קונקרטי, אשר ממנה ואילך הבשילה עילת התביעה שבידו להכרעה בידי הערכאות " (ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (24/5/10), עמ' 10).

במקרה דנן, אני סבורה כי נקודת הזמן שממנה ואילך נמצא כוח תביעה ממשי בידי התובעות לתבוע החזר היטל השבחה - היא הנקודה בה ניתן פסק הדין בערעורים, מכוחו הפכו קביעות השמאי המכריע לחלוטות. עד לאותה נקודה, עצם הזכות הנטענת להחזר היטל השבחה ששולם ביתר - הייתה לוטה בערפל ושנויה במחלוקת (השווה (ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ הנ"ל, סעיף 20 - 22 וכן ס' 25).

היות ופסק הדין בערעורים ניתן ביום 10/10/10 והומצא לנתבעת ביום 26/10/10, ומאז ועד הגשת התביעה חלפו פחות משבע שנים - אין לומר שהתביעה התיישנה.

הדברים אמורים אף לנוכח המוצהר בסעיפים 50-54 ו-59 לתצהיר עדות ראשית התובעת ולנוכח העולה מנספחים ט' - י' לתצהירה, בשים לב לסעיף 9 לחוק ההתיישנות לעניין הודאה בזכות.

לא מצאתי ממש אף בטענת הנתבעת לשיהוי. נפסק זה מכבר כי טענת שיהוי בהליך אזרחי תתקבל במקרים חריגים בלבד (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז (5) 433, 448). איני סבורה כי המקרה דנן נמנה עם מקרים חריגים אלה, בשים לב להליכים שננקטו על ידי התובעות משך השנים והליכי הגישור שהתנהלו בין הצדדים (ראו ס' 13.2 לסיכומי התובעות).

מה בין התשלום לאדריכל להיטל השבחה

לטענת הנתבעת, אין לראות בתשלומים לאדריכל כחלק מהיטל ההשבחה. זאת, בראי הנפסק בהלכת אברמוביץ, לפיו כל חיוב או הוצאה אחרת שהם חיצוניים לתכנית, ושאין בהם כדי להשפיע על שווי השוק של המקרקעין ככאלה - לא יילקחו בחשבון בעת עריכת השומה (רע"א 147/14 הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו נ' סוניה אברמוביץ (31/12/14); ס' 5 לסיכומי הנתבעת).

דין הטענה להידחות.

השמאי המכריע קבע בשומות המכריעות ביחס לחלקות הנדונות (סעיף 10.3.6 (יח') לנספח ה'1 וסעיף 10.2.5 (יד') לנספח ה'2) כדלקמן:

"נטען בפנינו כי בגין השתתפות בתכנון המפורט שולמו ע"י הבעלים תשלומים שונים לאדריכלי התכנית. תשלומים אלו באם שולמו בעבור תכנון תכנית ג/ 5966 כאמור, אמורים להוות חלק ממטרות ההיטל." (ההדגשה אינה במקור)

הנתבעת והמועצה המקומית ערערו על קביעות השמאי המכריע כאמור לבית המשפט השלום, בין היתר ביחס לחלקות הנדונות, בטענה לטעות משפטית. בגדרי פסק הדין בערעורים נדונו, בין היתר, מעמדו המעין שיפוטי של השמאי המכריע ומשמעות קביעותיו (ס' 18-22 לפסק הדין בערעורים), ונפסק כי בית המשפט לא מצא כי נפלה טעות משפטית בשומה המכרעת או כי קיימת הצדקה אחרת להתערב בה (ס' 39 לפסק הדין בערעורים). משכך הערעורים נדחו. כפועל יוצא מכך, נקבע בפסק הדין בערעורים כי סכומים עודפים ששילמו המשיבים שם - יושבו לידיהם.

ראו עש"א (נצ') 22809-08-09 מועצה מקומית מגדל נ' רות נחושתן (10/10/10), סעיפים 38-41 לפסק הדין:

"...כאמור לעיל, השמאי המכריע הינו שמאי מוסכם, אשר בענייננו הוצע על ידי המערערות עצמן, והכרעתו הינה סופית ומחייבת. הליך הערעור מתוחם למקרים מיוחדים בלבד אשר מצדיקים התערבות בקביעתו של השמאי המכריע מטעמים של צדק. כך לדוגמא, כאשר נפל בהליך פגם כלשהו, לא ניתנה לצדדים ההזדמנות לשטוח את טענותיהם וכדומה. ...
...
. הליך הערעור אינו עוסק בשאלה האם נפל פגם בהפעלת שיקול דעתו המקצועי של השמאי ואין מקום להעלות טענות באשר לקביעותיו, אשר אינן מהוות טעות שיפוטית.
לאור כל האמור לעיל, מצאתי, כי אין ממש בטענת המערערים לפיה נפלה טעות משפטית בשומה המכרעת או כי קיימת הצדקה אחרת בגינה יש מקום להתערב בשומה המכרעת. בנסיבות אלו, הערעורים נדחים.
לאור מסקנתי האמורה, הרי שדין בקשת המערערים לתיקון כתבי הערעור בדרך של הוספת משיבים להדחות. בעניין זה אוסיף ואומר, כי אף במידה והערעורים היו מתקבלים לא היה מקום להיעתר לבקשה האמורה לאור השלב בו הגשה הבקשה, אשר הוגשה בשיהוי ניכר ומבלי שניתן לכך הסבר מניח את הדעת.
לסיכום, פועל יוצא מהחלטתי זו, אזי כל הסכומים העודפים ששילמו/הפקידו המשיבים מעבר לשומה המכרעת לרבות הערבויות הבנקאיות שהופקדו יושבו לידי המשיבים בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו." (ההדגשות אינן במקור)

יודגש, כי דבר היותו של השמאי המכריע רשות מעין שיפוטית ודבר היותה של השומה המכרעת חלוטה, עולה אף מהודעות הנתבעת עצמה בהליך זה (ראו סעיף ג' להודעת הנתבעת מיום 11/3/18).

להשלמת התמונה, אפנה גם לפסיקה לעניין מעמדו של שמאי מכריע (בין היתר ב- עמ"נ (מרכז) 15039-10-16 הוועדה המקומית לתכנון ובניה דרום השרון נ' אורי וינהבר (25/6/17) ס' 22; ערר (חי') 8050-09-19 ועדה מקומית לתכנון ובניה קרית אתא נ' יורשי המנוחה ארהנהפט (28/10/20), והמובא בגדרם).

מכאן, שעצם הזכאות להחזר היטל השבחה בגין סכומים ששולמו מעבר לשומה המכרעת, ככל ששולמו - עוגנה בשומה המכרעת והפכה חלוטה עם מתן פסק הדין בערעורים.

אני ערה לטענת הנתבעת לעניין ההבדל בין הקביעה בשומה המכרעת ביחס לחלקה 26, לגביה נקבע בבירור כי במידה ויוצגו קבלות בגין הוצאות התכנון "...יש לקזז סכומים אלה מהיטל ההשבחה", לעומת הקביעה הכללית שבשומה המכרעת ביחס לחלקות הנדונות, שאינה מבססת כשלעצמה זכאות להחזר (ראו ס' 40 לתצהיר התובעת, נספח ה/3 לתצהירה).

הדברים מצאו ביטוי אף ב- עת"מ (נצ') 13882-05-11 מורדות הארבל בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי (18/8/11) (כבוד השופט זיאד הווארי), בו עתרו התובעות לחיוב הנתבעת להמציא אישור להעברת הזכויות בחלקה 22. ראו עמ' 6 לפסק הדין:

"כאמור, קביעת השמאי המכריע, באשר לחלקה הנדונה בעתירה, הייתה כי:
"נטען בפנינו כי בגין השתתפות בתכנון המפורט שולמו ע"י הבעלים תשלומים שונים לאדריכלי התוכנית. תשלומים אלו באם שולמו בעבור תכנון תוכנית 5966/ג כאמור, אמורים להוות חלק ממטרות ההיטל."

קביעה זו הפכה להחלטה חלוטה, כאשר ערעור שהוגש על החלטת השמאי המכריע נדחה ע"י בית המשפט קמא ביום 10.10.10, ולעניין סכומי היתר קבע כי: "כל הסכומים העודפים ששילמו/הפקידו המשיבים מעבר לשומה המכרעת לרבות הערבויות הבנקאיות שהופקדו יושבו לידי המשיבים בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו."

בחינה של החלטת השמאי המכריע ביחס לחלקה 22 העומדת בבסיס העתירה מלמדת, כי למעשה כלל לא ברור מהו סכום היתר ששולם בגין חלקה זו, אותו נדרשת המשיבה להשיב לעותרות. השמאי המכריע לא קבע כל קביעה אופרטיבית הדורשת החזר של סכום מסוים או כל דרך לחישוב ההחזר. למעשה בהחלטתו של השמאי המכריע אין אפילו קביעה לעצם קיומו של סכום עודף, וכל שהוא מציין הוא כי נטען כי שולמו תשלומים שונים, ובאם שולמו, אמורים, הם להיות חלק ממטרות ההיטל. העותרות טענו בכתב העתירה, כי עפ"י חישוב שערכו הרי שסכום יתרת הזכות שלהן יחד עם אחיה של העותרת 2 עומד על סכום של 1,042,923, ₪, אולם המשיבה הצהירה בכתב תשובתה, כי היא חולקת לחלוטין על סכום זה ואופן חישובו. בתשובתה לעתירה אף הבהירה המשיבה, כי על אף שהשיבה לעותרות את הערבויות ששילמו בגין חלקה 22, קיימת לשיטתה מחלוקת לפירוש החלטת השמאי, באם הביא בחשבון בהחלטתו הוצאות תכנון ובאם לאו.
נוכח כל האמור, הרי שהמחלוקת בין הצדדים הינה באשר לגובה הסכומים אשר על המשיבה להשיב לעותרות ולפיכך המדובר בסכסוך כספי, אשר ראוי שיתברר במסגרת הפרוצדוראלית המתאימה, שהינה כידוע מסגרת של תביעה אזרחית רגילה."

ראו בנוסף הנפסק בעמ' 10 לפסק הדין בנקודה זו.

הדברים מצאו ביטוי אף בהחלטת בית המשפט השלום מיום 16/3/11 בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט (ראו ס' 20-24 להחלטה; נספח יא' לתצהיר התובעת).

בראי כל האמור לעיל, אני סבורה כי הקביעה בשומה המכרעת ביחס לחלקות הנדונות מבססת את עצם הזכאות העקרונית להשבה של סכומים ששולמו לאדריכל כהוצאות תכנון, אך אין בה כדי לבסס את עצם תשלומם בפועל או את שיעורם.

חוות דעת השמאי המכריע בכובעו כמומחה מטעם בית המשפט

לשם חידוד הסוגיה, במסגרת הליך זה, מונה השמאי המכריע אף כמומחה מטעם בית המשפט.

במסגרת החלטת המינוי מיום 20/3/18 התבקש המומחה, בין היתר, לשוב ולבחון את הסוגיה שעל הפרק שעניינה, סכום ההיטל שיש להשיב, אם וככל שיש להשיב לתובעות, בהתבסס על השומה המכרעת.

ביום 1/11/18 הוגשה חוות דעתו הראשונה של המומחה לתיק. מחוות הדעת הראשונה עלה, כי ביום 9/8/83 נחתם הסכם עם האדריכל צמיר להכנת תכנית בנין ערים מפורטת בשטח של 18.450 דונם הכלול במקטע מגדל של תכנית תמ"א 13. התמורה שנקבעה בהסכם שכר הטרחה הנ"ל עמדה על סך של 9,200 $ לפי שער הדולר היציג בתוספת מע"מ (498 דולר/דונם + מע"מ). ביום 19/12/83 נחתם הסכם נוסף להכנת תכנית בנין ערים מפורטת בשטח של 45 דונם הכלול במקטע מגדל של תכנית תמ"א 13 בתמורה לשכר טרחה בסך של 20,000 $ לפי שער דולר יציג ביום התשלום בתוספת מע"מ (445 דולר/דונם+ מע"מ).

הובהר בחוות הדעת, כי הועדה המחוזית יזמה והעסיקה את האדריכל צמיר לתכנן את התכנית המשביחה ג/5966 פיתוח חוף מגדל תשמ"ו - 1986 בקטע פיתוח חוף מגדל ששטחה 857 דונם, לרבות השטח הנזכר בהסכם התובעות; כי התכנית המשביחה פורסמה למתן תוקף ביום 9/4/1998; וכי הבעלים, כבעלים של שטח כאמור לעיל, הכלולים בתכנית מחוזית מס' ג/5966 פיתוח חוף מגדל דרום (התכנית המשביחה), קידמו את תכנון חלקם בשטח של 56.823 דונם באמצעות ההסכמים הנזכרים לעיל ותשלום ישיר לאדריכל צמיר.

משכך, המשיך המומחה וקבע בחוות דעתו הראשונה מפורשות כדלקמן:

" לפיכך, מצאתי לנכון לנכות את תשלום שכר הטרחה למתכנן ממרכיב היטל ההשבחה אשר נועד, בין היתר, לכיסוי הוצאות התכנית.
את הסכום היחסי של ההיטל המיוחס להוצאות התכנון ע"י הבעלים שלקחו יוזמה לקידום ומימוש הפרויקט אשר לדעתי שולם מעבר להיטל ההשבחה יש להחזיר על פי מסלול הקבוע של תשלום היטל השבחה."

אף בחוות דעתו המשלימה מיום 13/1/19 חידד המומחה בעמ' 3 את קביעתו, לפיה:

"את הסכום היחסי של ההיטל המיוחס להוצאות התכנון על ידי הבעלים שלקחו יוזמה לקידום ומימוש הפרויקט אשר לדעתי שולם מעבר להיטל השבחה ומהווה כפל תשלום מצאתי לנכון להחזירו לבעלים.
בחוות דעתי מיום 1/11/18 המלצתי כי יש להחזיר על פי מסלול הקבוע של תשלום היטל ההשבחה. "

ראו גם המשך הקביעות בעמ' 4 לחוות הדעת המשלימה:

"יצוין כי מרכיב ההחזר, לעניות דעתי, הינו תוצאה של כפל תשלום עבור רכיב עלויות התכנון במכלול הערכת היטל השבחה אשר נקבעה בשנת 2009. סכום ההיטל בשלמותו הינו חלוט ואינני רואה עצמי מוסמך לפתוח מחדש את הדיון בנושא הכללי של היטל ההשבחה לאור הנ"ל. "

ראו עוד, סעיף 2 להודעת המומחה מיום 12/2/19, אף במסגרתו ציין המומחה כי באפשרותו להכיר בתשלומים שנזכרים בהסכם עם המתכנן ואשר קשורים באופן ישיר לתכנית; כי הוא רואה בתשלומים הללו כחלק מתשלום כפול להיטל השבחה; וכי סכומים אלה ששולמו בהסכם המתכנן יש להחזירם לפי אחד המסלולים לשערוך שנזכרו בחוות דעתו מיום 13/1/19.

יוסף, כי בניגוד לטענות הנתבעת המבוססות על הלכת אברמוביץ - מצאתי כי הקביעה הכלולה בשומה המכרעת ובחוות הדעת, לפיה יש לנכות את תשלום שכר הטרחה לאדריכל המתכנן ממרכיב היטל ההשבחה, עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. ראו הערת אגב בפרשת הפטריארך היווני , בעמ' 16:

"יש הרואים בהיטל השבחה מס המיוסד על היגיון של עשיית עושר ולא במשפט:
"... ביסוד היטל השבחה עומדת אפוא תכלית של מיסוי על התעשרות כתוצאה מתכנית משביחה, ובאין 'עשיית עושר ולא במשפט'... אין היטל." (רע"א 7172/96 קרית בית הכרם בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נב(2) 494, 525 (1998)); ראו גם: רע"א 4487/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רחובות נ' מ. לוסטרניק ובנו חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ"ד נז(5) 529, 535 (2003) והאסמכתאות שם).
דומה כי רציונל זה עמד לנגד עיני המחוקק בחוקקו את התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה:
"היסוד הרעיוני להטלת המס נעוץ בדיני 'עשיית עושר ולא במשפט', לאמור: אם הרשות הציבורית משקיעה בתכנון ובפיתוח, וכתוצאה מכך עולים נכסים בערכם, מן הראוי שבעלי נכסים ישאו בחלק מהוצאות התכנון והפיתוח." (מתוך דברי ההסבר להצעת חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 15), התשמ"א-1980, ה"ח 1491, בעמ' 55).

במאמר מוסגר יצוין כי ניתן להטיל ספק עד כמה מתקיימת תכלית זאת כאשר בעל הקרקע או יזם פרטי הוא שנשא בעלות התכנון והפיתוח ולא הרשות (כמו במקרה שלפנינו)." (ההדגשה אינה במקור)

בנוסף, היטל השבחה יש לגבות באופן שיבטיח גביית מס אמת, שכן גבייה ביתר מובילה להתעשרות שלא כדין של הרשות. ראו בר"מ 4367/16 אהרון מאיר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הוד השרון (25/3/18), עמ' 12:

"זאת ועוד, ככל מס, גם את היטל ההשבחה יש לגבות באופן שיבטיח גביית מס אמת שמשמעו כי על הרשות לגבות מבעל המקרקעין את שיעורו המדויק של היטל ההשבחה המגיע ממנו בגין התעשרותו ...
גם מטעם זה אין לאפשר גביית היטל השבחה ביתר. צדו השני של המטבע הוא כי גבייה כאמור מובילה להתעשרות הרשות שלא כדין. התעשרות כאמור נוגדת את חובת ההגינות הבסיסית של הרשות ואינה יכולה לעמוד (וראו בשינויים המחויבים: ע"א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה, [פורסם בנבו] פסקה 8 (24.8.2015); דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, [פורסם בנבו] פסקאות 32-30 (14.4.2015)). על רקע זה כבר נפסק כי רשות שגבתה היטל השבחה בגין תכנית מתאר שפקעה חייבת להשיב לאזרח את סכום ההיטל שנגבה, שכן ההתעשרות שהצדיקה את גביית ההיטל לכתחילה אינה עומדת עוד (ע"א 2761/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' הפטריארך היווני האורתודוכסי של ירושלים, [פורסם בנבו] פסקאות 33-32, 37 (27.8.2012)). ואם אלו הם פני הדברים מקום שכבר נגבה היטל השבחה כדין, הרי שהדברים הם בבחינת קל וחומר בנקודת הזמן שבה טרם נגבה ההיטל. אך מובן הוא כי יש להימנע מגביית היטל השבחה בנסיבות שבהן ברור וגלוי כי מדובר בהיטל יתר שיעשיר את קופת הרשות שלא כדין והיא תידרש אפוא להשיבו. "

ראו בנוסף ערר (מרכז) 8002-01-18 חצרות המושבה שותפות מוגבלות נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רחובות (31/12/18), המובאות בעמ' 7-8.

לנוכח כל האמור לעיל, אני מאמצת את קביעת המומחה מטעם בית המשפט כי התשלומים המצוינים בהסכמים עם האדריכל מהווים תשלום כפל של היטל השבחה באופן שעל הנתבעת להשיבם.

אשר לטענות הנתבעת לעניין אי סבירות שכר טרחתו של האדריכל - מצאתי לדחותן. בנקודה זו מקובלים עלי טיעוני התובעות בסעיף 6 לסיכומיהן.

חלקן של התובעות בסכומים ששולמו לאדריכל

מן החומר שהוגש לתיק, מחוות דעת המומחה, ומעדות התובעת לפני עלה, כי על פי ההסכמים שולם לאדריכל בגין החלקות הנדונות סך של 29,200 $ (ראו נספחים ב'1- ב'4 לתצהיר התובעת; עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 14-15).

מסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית של מר ליבוביץ, מתכנן מחוז צפון במשרד הפנים, עלה כי שכר טרחתו של האדריכל שולם על ידי הבעלים בחלקות וכי כל אחד חתם עמו על הסכם פרטני, כטענת התובעות. לעניין חלקם היחסי של התובעת, אחיה והחברה בחלקות ראו עוד חוות דעת רואה החשבון מטעם התובעות.

מסעיף 14-17 לתצהיר עדות ראשית התובעת, בדגש על סעיף 17, עלה כי שכר טרחת האדריכל בגין כל החלקות, לרבות חלקה 22, שולם על ידי התובעת ואחיה בלבד.

לעניין זה אפנה בנוסף, לסעיף 36 לתצהיר התובעת לפיו, על אף שהתובעת ואחיה סברו כי נכון יהיה להמתין לשומות המכריעות טרם תשלום היטל ההשבחה, בשל התחייבויותיהם החוזיות הם הסכימו לתשלום הסכומים שפורטו בסעיף זה מתוך כספי הנאמנות. מכאן, שהתשלומים לאדריכל שיש להשיבם, שולמו בפועל על ידי התובעת ואחיה בלבד, באופן שאף הזכות להשבתם עומדת לתובעת ואחיה בלבד. זאת, במובחן מהחברה, התובעת 1, אשר שיעור התשלומים ששולמו על ידה לאדריכל לא הוברר עד תום, בין היתר, בהינתן שחובת תשלום היטל ההשבחה על פי הסכמי המכר - חלה על המוכרים.

נוסף על כך, התובעת אישרה בעדותה לפני כי היא זכאית למעשה למחצית סכום ההשבה בלבד (ראו עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 14; עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 1-19). ראו עדות התובעת, בעמ' 12 לפרוטוקול, שורות 18-21:
"ש. מתוך הסכום של 29,200$ מגיע לך רק חצי.
ת. אני לא תבעתי יותר מזה.
ש. אז אם החישובים שלך מראים אחרת, צריך לתקן את החישובים.
ת. כן." (ההדגשות אינה במקור)

ראו גם סעיפים 2-4 לתצהיר עדות ראשית התובעת לעניין החלק היחסי בבעלות בחלקות; סעיף 7 לתצהיר עדות ראשית התובעת, אף לפיו כתב התביעה הוגש אך ביחס לחלקה של התובעת וילדיה והחברה, בקשר עם החלקות הנדונות; סעיף 10 לסיכומי התובעות לעניין חלוקת התשלומים בין התובעת ואחיה; ס' 12.1 לסיכומי התובעות לפיו סך כל התשלומים לאדריכל, 29,200 $, שולמו על ידי התובעת ואחיה.

לנוכח על האמור לעיל, אני קובעת כי חלקה של התובעת בסכום ההשבה עומד על 50% בלבד מתוך סך של 29,200 $.

הנה כי כן, לתובעת עומדת הזכות להשבת מחצית התשלומים לאדריכל. מנגד, דין התביעה ביחס לחברה - להידחות, בהיעדר הוכחה במאזן ההסתברויות הנדרש.

סוגיית הריבית

עתה יש לבחון, האם סכום ההשבה נושא הצמדה וריבית או ריבית פיגורים, וככל שכן, מהי הריבית הנכונה אשר על הנתבעת לשלם בנסיבות.

סעיף 17 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, שכותרתו "החזר היטל" קובע:
"הוחלט בהליכים לפי תוספת זו על הפחתת החיוב בהיטל או על ביטולו, יוחזרו הסכומים ששולמו מעבר למגיע, בתוספת תשלומי פיגורים כמשמעותם בחוק ההצמדה, וסעיף 6 לחוק ההצמדה לא יחול."

חוק ההצמדה הנזכר בסעיף 17 לעיל, הוא חוק הרשויות המקומיות (ריבית, הפרשי הצמדה ותשלומי חובה), תש"ם - 1980 (להלן: "חוק ההצמדה").

סעיף 1 לחוק ההצמדה מגדיר "תשלומי פיגורים" - ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש, או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר, ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה.

במקביל, כאמור, לפי סעיף 17 לתוספת השלישית, סעיף 6 לחוק ההצמדה, הדן בהחזר תשלומי יתר, לא יחול. להשלמת התמונה, סעיף 6 לחוק ההצמדה קובע: "שילם אדם תשלום חובה שלא חב בו ביתר על הסכום שהוא חב בו (להלן – תשלום יתר) ולא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שילומו, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני יום שילומו של תשלום היתר עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום החזרתו; לא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שהאדם ששילמו הודע בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הינו תשלום יתר, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד כאמור ובתוספת ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש מיום שילומו של תשלום היתר עד יום החזרתו."

נוסחו של סעיף 17 לתוספת השלישית זכה לפרשנויות סותרות בבתי המשפט, בעיקר ביחס לשאלה מה מועד החיוב שממנו יש להוסיף תשלומי פיגורים על הסכום ששולם ביתר - היום שבו שולם הסכום העודף בפועל או יום ההחלטה המצהירה כי שולם סכום עודף.

ראו לעניין זה: פרשת הפטריארך היווני , בעמ' 21:

"כזכור, קובע סעיף 17 כי סכומי ההיטל ששולמו מעבר למגיע יוחזרו לנישום בתוספת תשלומי פיגורים כמשמעותם בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: חוק ההצמדה). חוק ההצמדה מגדיר תשלומי פיגורים כ"ריבית צמודה בשיעור של 0.75% לחודש, או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר, ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה" (סעיף 1 לחוק ההצמדה). במקביל קובע סעיף 17 כי סעיף 6 לחוק ההצמדה, הדן בהחזר תשלומי יתר, לא יחול. המשמעות היא כי הנישום זוכה להחזר טוב יותר מזה הקבוע בסעיף 6, הכולל מלבד הפרשי הצמדה גם ריבית חודשית צמודה בשיעור של 0.75% (ראו נמדר, בעמ' 404).
41. נוסח סעיף 17 אינו חף מקשיים וזכה לפרשנויות סותרות בבתי המשפט המחוזיים בעיקר בשאלה מה מועד החיוב שממנו יש להוסיף תשלומי פיגורים על הסכום ששולם ביתר – היום שבו שולם הסכום העודף בפועל או יום ההחלטה המצהירה כי שולם סכום עודף (ראו: ת"א 38475/94 רייניץ נ' עיריית חולון [פורסם בנבו] – מתוך הנריק רוסטוביץ היטל השבחה – פסקי דין כרך א 535 (1996); ת"א (ת"א) 2983/00 אילן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון ([פורסם בנבו], 9.6.04); בש"א 15707/08 חברת דרך ארץ הייוייז בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גזר ([פורסם בנבו], 31.10.08); רע"א 24215-12-11 קוטליצקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה בת"א-יפו ([פורסם בנבו], 5.4.12)). המלומד א' נמדר תומך בפרשנות שלפיה יש להוסיף את תשלומי הפיגורים מהיום שבו שולם הסכום העודף בפועל. הוא מבסס את טענתו, בין היתר, על כך שבסעיף 17 אין כל אסמכתה המורה על חלוקת המועדים לתשלום הפרשי הצמדה מצד אחד ולתשלום הריבית מצד שני. כמו-כן, הדבר נלמד לדעתו מחוקי מס אחרים, הנוהגים להחזיר את תשלום היתר בתוספת ריבית והפרשי הצמדה החל מיום תשלום היתר ולא ממועד מאוחר יותר (נמדר, בעמ' 404 - 405. יצוין כי הוא מתייחס להשבה הכללית שבסעיף 17 ולאו דווקא להשבה בנסיבות המיוחדות של התיק שלפנינו).
ישנם טעמים המצדיקים את השבת ההיטל בתוספת ריבית פיגורים ממועד תשלומו בפועל, אך נראה כי הרציונל התומך בפרשנות זאת נובע, בין השאר, גם מהנחה סמויה בדבר אשם מצד הרשות, שאינה מתקיימת בהכרח במקרה שלפנינו.
בנסיבות ענייננו, אחריותה של הרשות לסיטואציה המחייבת השבה מתמצית בכך שקבעה תאריך תפוגה ידוע מראש לתכנית המשביחה.
....
ההחלטה בדבר השבת ההיטל אין משמעה כי גבייתו הייתה בלתי מוצדקת מלכתחילה, אלא שהמשך החזקתו בידי הרשות בנסיבות שבהן פקע אירוע המס מבלי שהוגשמה תכלית גבייתו, אינה כדין. אין פירושו כי לא צריכה להשתלם ריבית, המגלמת את דמי השימוש בכסף, אלא שאינני בטוחה כי ראוי לחייב את הרשות בריבית פיגורים מן הסוג הקבוע בסעיף 17." (ההדגשה אינה במקור)

יוער, כי שיעור הריבית הצמודה הקבועה בסעיף 1 לחוק ההצמדה עמד, קודם לתיקונו בצו הריבית בשנת 2014, על 0.75% לחודש.

כן יודגש, כי בסעיף 43 לפרשת הפטריארך היווני הנ"ל נפסק כי אין כוונה לקבוע הלכה מחייבת בעניין זה וכי הדבר יתברר ויידון בהזדמנות שתעלה בעתיד. מכאן שטרם נקבעה הלכה מחייבת בסוגיה.

לעניין הגישות הפרשניות לסעיף 17 לתוספת השלישית, ראו בנוסף ת"א (ת"א) 67498-01-17 נילי וינברג נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה תל-אביב (9/4/19), ס' 16 ואילך:

"אציג להלן את שתי הגישות הפרשניות. בית המשפט העליון טרם קבע הלכה.

גישה פרשנית אחת גורסת כי יש הצדקה להשבת היטל ששולם ביתר בתוספת תשלומי פיגורים מהמועד בו שולם התשלום העודף בפועל. פרשנות זו מתבססת, בין היתר, על הטענה כי לא ניתן להבין מסעיף 17 לתוספת השלישית כי הוא מורה על חלוקת מועדים לתשלומי הפרשי הצמדה, מחד גיסא, ותשלום הריבית, מאידך גיסא. כמו כן היא נשענת על קיומם של חוקי מס אחרים המחייבים בהשבת תשלום ששולם ביתר בתוספת ריבית והצמדה ממועד התשלום. כן נשענת הפרשנות על הטענה לפיה מבחינה מהותית "יום תשלום ההיטל העודף יוצר את החיוב להחזירו, כשם שיום יצירת ההשבחה יוצר את החיוב לתשלום ההיטל" (אהרן נמדר היטל השבחה 405-404 (מהדורה שניה, 2011) (להלן – נמדר)). גישה פרשנית זו הוכרה בפסיקה (ת"א (שלום ת"א) 38475/94 רייניץ נ' עיריית חולון (30.11.1994); בש"א (מחוזי-ת"א) 15707/08 חברת דרך ארץ הייוייז בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה גזר [פורסם בנבו] (31.10.2008)).
בעניין הפטריארך היווני ציין בית המשפט כי עשויים להיות טעמים המצדיקים את השבת ההיטל בתוספת ריבית פיגורים ממועד התשלום בפועל, אולם "[...] הרציונל התומך בפרשנות זאת נובע, בין השאר, גם מהנחה סמויה בדבר אשם מצד הרשות". באותו עניין הגיע בית המשפט למסקנה כי אין אשם מצד הרשות. הוא ציין כי החלטה בדבר השבת ההיטל אינה מעידה כי גביית ההיטל הייתה בלתי מוצדקת מלכתחילה, אלא שבנסיבות העניין שלפניו, משפקע אירוע המס מבלי שהוגשמה תכלית גבייתו, המשך החזקת התשלום אינו כדין. בית המשפט סיכם כי "אין פירושו כי לא צריכה להשתלם ריבית, המגלמת את דמי השימוש בכסף, אלא שאינני בטוחה כי ראוי לחייב את הרשות בריבית פיגורים מהסוג הקבוע בסעיף 17" (פיסקה 42). בית המשפט הותיר את הסוגיה בצריך עיון.

גישה פרשנית אחרת גורסת כי הוועדה המקומית תחויב בתשלום ריבית פיגורים רק במקרה בו לא הושב סכום ההיטל שנגבה ביתר בחלוף 30 ימים ממועד החלטה המורה לוועדה לעשות כן. אם תשלום היתר הוחזר במועד, יושב סכום ההיטל שנגבה ביתר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה בלבד – ללא תוספת של ריבית פיגורים. גישה פרשנית זו הוכרה אף היא בפסיקה (תא"ק (שלום ת"א) 987-02-13 אבן חי 1993 בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב יפו [פורסם בנבו] (26.9.2013); ע"א (מחוזי מרכז) 44846-10-12 זאדה נ' עיריית רחובות [פורסם בנבו] (12.4.2015) (להלן – עניין זאדה)). גישה פרשנית זו קיבלה ביטוי גם בפסיקת בתי המשפט המחוזיים מהעת האחרונה, במסגרת אישור הסדרים בתובענות ייצוגיות...
.....
20. מהסקירה האמורה עולה כי הגם שטרם נקבעה הלכה מחייבת בסוגיה ואף שהעמדות בפסיקה אינן אחידות, המגמה המסתמנת בפסיקה המאוחרת היא כי ככלל, בהעדר פיגור בהשבת התשלום ששולם ביתר, אין לחייב את הוועדה המקומית בריבית עונשית בגין גביית היטל השבחה ביתר שנעשתה על פי שומת שמאי ומשלא נמצא כי מקור השומה באשם שדבק ברשות. עד להכרעה בהליכי הערר יראו בתשלום היטל ההשבחה ככזה המוחזק על ידי הוועדה כדין. תשלום שנגבה ביתר ויושב לנישום בתוך 30 ימים ממועד ההחלטה בהליכי הערר יושב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית "רגילה" על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה. ככל שלא הושב הסכום במועד, יתווספו לו תשלומי פיגורים, כמשמעם בסעיף 2(א) לחוק ההצמדה." (ההדגשות אינה במקור)

יצוין כי ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין הנ"ל- נדחה בגדרי ע"א (מחוזי ת"א) 71655-05-19 וינברג נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה תל-אביב ואח'.

ראו בנוסף ובהרחבה: ע"א (מרכז) 44846-10-12 מינודורכת יעקב זאדה נ' עירית רחובות (12/4/15), ס' 31:

"מלשון סעיף 17 עולה כי סעיף 6 לחוק ההצמדה הינו הסעיף היחיד שהמחוקק בחר לדחותו במפורש במקרה שבסעיף 17, משמע יתר סעיפי חוק ההצמדה חלים אף חלים לעניין השבת היטל השבחה ששולם ביתר, ובכלל זה חל גם סעיף 2(א) לחוק ההצמדה, הקובע כי "תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים".

החרגת סעיף 6 כאמור בסעיף 17 אין משמעה בשום פנים ואופן תשלום ריבית פיגורים במקרה של צורך בהחזר. סעיף 17 קובע כי תשלומי הפיגורים יהיו "כמשמעותם בחוק ההצמדה".

סעיף 2(א) הנ"ל קובע מה המועד הנכון לחיוב תשלומי הפיגורים. בהתאם לסעיף 2(א), המועד הוא בתוך 30 ימים מאז חלה החבות להחזר, וחבות שכזו בענייננו חלה אך ורק מהיום שפסק השמאי המכריע את פסיקתו." (ההדגשה אינה במקור)

פרשנות זו מצאה ביטוי אף בפסיקות מאוחרות של בתי המשפט - והיא מקובלת אף עלי. ראו למשל, ת"א (קריות) 40020-06-13 אייזנברגר יעקב וטובי, חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה קרית אתא (20/11/17); ת"א (עפ') 62862-11-15 מעגן עבודות ימיות וצלילה בע"מ נ' עיריית עפולה (12/5/19); סעיפים 21.2-21.3 לסיכומי הנתבעת והמובא בגדרם.
הנה כי כן, על פי הגישה הרווחת בפסיקה, הוועדה המקומית תחויב בתשלום ריבית פיגורים רק במקרה בו לא הושב סכום ההיטל שנגבה ביתר, בחלוף 30 ימים ממועד החלטה המורה לוועדה לעשות כן. ככל שתשלום היתר הוחזר במועד, בסמוך לאחר החלטה המורה כאמור, יושב סכום ההיטל שנגבה ביתר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה בלבד, ללא תוספת של ריבית פיגורים.

בנדון, משאף לשיטת התובעות, פסק הדין בערעורים הוא שהפך את השומות המכריעות לחלוטות; משאף לשיטת התובעות בפסק הדין בערעורים נקבע כי תשלומי ההשבה, ככל שיש להשיבם, יושבו תוך 30 ימים ממועד המצאת ההחלטה (ס' 47 -49 לתצהיר התובעת); בהינתן שהתובעות הצהירו כי פסק הדין בערעורים הומצא לנתבעת ביום 26/10/10 ורק לאחר מכן החלו התובעות לנקוט בפעולות לגביית הסכומים (כמפורט בס' 50-63 לתצהיר התובעת); ובשים לב לעובדה כי שיעור סכום ההשבה הסופי התברר והוכרע אך במסגרת ההליך דנן -אני מוצאת לנכון לחלק את חיוב הסכומים בריבית לשתי תקופות, כדלקמן:

בתקופה שמיום תשלום הסכומים לאדריכל בפועל (כמפורט בס' 7.1 לכתב התביעה ובס' 3.1 לחוות דעת רואה החשבון מטעם התובעות) ועד לחלוף 30 יום מיום המצאת פסק הדין בערעורים לנתבעת, יום 26/11/10 - יישא סכום ההשבה הפרשי הצמדה וריבית, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה בלבד.

החל מיום 27/11/10 ועד ליום מתן פסק דין זה, יישא סכום ההשבה "תשלומי פיגורים" כהגדרתם בחוק ההצמדה, ובהתאם לס' 17 לתוספת השלישית.

השוו: מתכונת הפשרה אשר אומצה ב- ע"א 8534/04 אילן מרים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשל"צ (7/11/05):

"על פי המלצתנו נדברו באי-כוח בעלי-הדין ביניהם, ולשמחתנו הודיעונו כי הגיעו לכלל הסכמה אשר תבוא תחת פסק-דינו של בית משפט קמא. וזוהי ההסכמה: פסק דינו של בית משפט קמא ייוותר על כנו ובלבד שתחת ההחלטה בנושא ההצמדה והריבית כפי שקבע תשלם המשיבה למערערות את ההפרש שבין החיוב כפי שנפסק לאחר הערעור האחרון בבית משפט השלום לבין הסכום שהמערערות שילמו למשיבה, כאשר סכום כסף זה ישא הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, וזאת מיום התשלום בפועל שהמערערות שילמו למשיבה ועד ליום פסק דינו האחרון של בית משפט השלום (29.10.01), ומאותו יום ועד לתשלום המלא בפועל הצמדה וריבית כהגדרת המושג "תשלומי פיגורים" בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980.
כאמור לעיל, הסכמה זו הושגה בהמלצתנו, בנסיבות המיוחדות של המקרה, ובכפיפות לאמור לעיל יעמוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו."
 
לנוכח קביעותי דלעיל, לא ראיתי לאמץ את תחשיבי המומחה מטעם בית המשפט במלואם.

לא ראיתי לאמץ אף את תחשיבי רואה החשבון מטעם התובעות. זאת, הן בראי קביעותי דלעיל והן מן הטעם שהנחת המוצא, לפיה נוצרה לזכותן יתרת זכות במועד התשלומים לאדריכל, הצוברת ריבית פיגורים (ס' 3.2 לחוות דעת רואה החשבון התובעות ( - אינה מקובלת עלי. זאת, בהינתן שמתצהיר עדותו הראשית של עד התביעה מר ליבוביץ, על נספחיו, לא ניתן לומר כי בזמן אמת התחייבה הועדה כלפי בעלי החלקות שהתשלומים לאדריכל יבואו על חשבון היטל השבחה או ינוכו מהיטל ההשבחה (ראו סעיף 9 לתצהיר מר ליבוביץ; עמדת עו"ד לוי ממשרד היועץ המשפטי במשרד הפנים העולה מנספח מיום 19/4/83; מכתב יו"ר הועדה מיום 25/5/83, ס' 1). בראי האמור, הטענה כי התשלומים לאדריכל הקימו יתרת זכות לטובת התובעות - הופרכה.

בנוסף, בחוות דעת רואה החשבון מטעם התובעות צוין כי בחישוביו הוא לא התייחס ולא בדק את המסמכים נושא החישובים, אלא ערך חישובי ריבית והצמדה על פי העקרונות שבכתב התביעה, ואף לכך יש לתת את המשקל המתחייב (ראו עמ' 2 לחוות הדעת). כמו כן, סכום ההשבה הנטען על פי חוות דעת התובעות עולה ממילא על סכום התביעה באופן משמעותי.

בטענות הנתבעת לאי מיצוי הליכים או היעדר סמכות עניינית - לא מצאתי ממש בראי קביעותי דלעיל ולנוכח הסכום הנתבע. אף בטענות ביחס להמחאת זכות לטובת עו"ד מס - לא מצאתי ממש, בשים לב לתצהיר עדותו הראשית ולנספח יג' לתצהיר התובעת, מהם עולה בברור כי המחאת הזכות לטובתו בוטלה זה מכבר. אף טענת הנתבעת כי משרבץ חוב בגין חלקה 22 עד לשנת 2014, לא היה מקום להשיב סכומים עודפים - אינ ה מקובלת עלי. זאת מש לאחר שניתן פסק הדין בערעורים, על קביעותיו בנוגע להשבת הסכומים העודפים ששולמו, ככל שהנתבעת החזיקה בדיעה כי זכותה לקזז בין החיובים, מן הראוי היה כי הדברים יקבלו ביטוי באופן מסודר, תחת העלאת הטענה בעלמא בעת הזו.

לסיכום

לנוכח כל האמור, אני קובעת כי התובעת זכאית להשבה של מחצית מן התשלומים לאדריכל, כדלקמן:

סך התשלומים לאדריכל על פי מכלול החומר, עמדו בערכי קרן על הסכומים הבאים:

23,360 $ לפי שער דולר 1.6024 ביום 16/6/87 (אמצע תקופה) –37,432 ₪
4,380 $ לפי שער דולר 1.9485 ביום 26/12/89 - 8,534 ₪
1,460 $ לפי שער דולר 2.322 ביום 7/5/91 - 3,390 ₪

התובעת זכאית להשבה של מחצית מן התשלומים לאדריכל, קרי בערכי קרן:

11,680 $ לפי שער דולר 1.6024 ביום 16/6/87 (אמצע תקופה) – 18,716 ₪
2,190 $ לפי שער דולר 1.9485 ביום 26/12/89 - 4,267 ₪
730 $ לפי שער דולר 2.322 ביום 7/5/91 - 1,695 ₪
(להלן: "סכומי ההשבה לתובעת בערכי קרן")

כל אחד מסכומי ההשבה לתובעת, יישא הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, החל ממועד התשלום (16/6/87, 26/12/89 ו-7/5/91 בהתאמה) ועד ליום 26/11/10.

סיכום הסכומים האמורים בסעיף ג', יהווה את סכום ההשבה הכולל לתובעת נכון ליום 26/11/10.

סכום ההשבה הכולל לתובעת, יישא הפרשי הצמדה ותשלומי פיגורים לפי חוק ההצמדה, החל מיום 27/11/10 ועד מועד התשלום בפועל (להלן: " סכום ההשבה לתשלום").

סוף דבר

דין התביעה ביחס לחברה, התובעת 1 - להידחות.
דין התביעה ביחס לתובעת 2 - להתקבל באופן חלקי.

הנתבעת תשלם לתובעת 2 את סכום ההשבה לתשלום, בהתאם למתווה לעיל, תוך 30 ימים מהיום.

נוכח התמשכות ההליך, מורכבותו והתשלום למומחים , ובשים לב לפער בין סכום התביעה לשיעור הסכום שנפסק, תשלם הנתבעת לתובעת 2 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪. ההוצאות ישולמו תוך 30 ימים מהיום, אחרת יתווספו להן הצמדה ור יבית מהיום ועד התשלום בפועל.

במידת הצורך, יגישו הצדדים פסיקתה לחתימתי.

ניתן היום, ט"ו אדר תשפ"א, 27 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.