הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 60848-12-13

לפני כבוד השופטת אוסילה אבו-אסעד

התובע
דוד שגב
ע"י ב"כ עו"ד מרדכי נבון ואח'

נגד

הנתבע
מינהל מקרקעי ישראל
ע"י פרקליטות מחוז הצפון

פסק דין

לפני תביעה כספית על סך 2,037,261 ₪, וכן תביעה נזיקית בסכום שהוגבל לגבול סמכותו של בית משפט זה , בגין נזקים שעל-פי הנטען נגרמו לתובע כתוצאה מהתנהלות הנתבע, במהלך ניהולו של הליך משפטי, בין התובע לבין הנתבע, בבית המשפט המחוזי בנצרת, ואחריו.
רקע להליך והצדדים לו
התובע, מר דוד שגב ( להלן: "התובע" או " שגב"), הינו תושב כפר תבור, והוא בעל זכויות חכירה במקרקעין ששטחם 1,894 מ"ר (לערך) , עליהם בנוי מבנה בשטח של כ- 800 מ"ר. המדובר הוא במקרקעין הנמצאים בבעלות הקרן הקיימת לישראל ( להלן: "קק"ל"), הידועים כחלקה 3 בגוש 17036, מאדמות כפר תבור ( להלן: "הנכס" או " החלקה" או " המקרקעין" לפי העניין).

הנתבע, מינהל מקרקעי ישראל, ובשמו היום רשות מקרקעי ישראל ( להלן יכונה: "המינהל" או "הנתבע"), כשמו כן הוא רשות ציבורית המופקדת על ניהול נכסי המקרקעין הנמצאים בבעלות המדינה , ובין היתר אלה ה רשומים על שם קק"ל.

ביום 8/9/1997 נחתם בין התובע, מצד אחד, לבין המינהל , מצד שני, חוזה פיתוח [ נספח 2 לכתב התביעה המתוקן ( להלן: "הסכם הפיתוח")], במסגרתו התחייב התובע לפתח את החלקה ולבנות עליה מבנה ששטחו אינו פחות מ- 758 מ"ר, שישמש כמפעל למוצרי עץ. עם השלמת הבניה, וליתר דיוק ביום 8/11/2004, הנתבע חתם עם התובע על חוזה חכירה בקשר לאותם המקרקעין [ נספח 3 לכתב התביעה המתוקן ( להלן: "הסכם החכירה")]. על פי הסכם החכירה, הנתבע החכיר לתובע את החלקה על כל הבנוי עליה, למשך תקופה של 49 שנים ( החל מיום 20/7/1997 – ועד ליום 19/7/2046) , וזאת לשם מימוש מטרת החכירה – " מפעל למוצרי עץ".

התובענה דנא הוגשה לבית המשפט ביום 31/12/2013, ובמהותה הוגדרה זו כתביעה כספית- הצהרתית. במסגרתה של זו התובע סקר את התנהלות הנתבע ( באמצעות נציגיו), לפיה הוצג לפניו מצג שלפיו המינהל מסכים לשנות את הייעוד של המקרקעין ואת מטרת השימוש בנכס, מתעשייתי למסחרי. על פי הנטען, על בסיס אותו מצג התובע התקשר עם צדדי ג' (קבוצת בוגנה – להלן: "בוגנה" או " צדדי ג'"), בהסכמים, שבדיעבד סוכלו עקב סירוב המינהל לאשר את שינוי ייעוד המקרקעין – סירוב שבעקבותיו אף באה הודעתו של המינהל לתובע על ביטול הסכם החכירה. בעקבות אותה הודעה, הצדדים נקטו בהליכים משפטיים, זה כנגד זה, בבית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרת ת.א. 859/09 (להלן: "ההליך בביהמ"ש המחוזי").

במסגרת ההליך בביהמ"ש המחוזי, דן כב' השופט ארבל, בין היתר, בתביעות שלהלן:

א) בתביעה העיקרית של התובע לסעדים אלה: להצהיר על תקפות הסכם החכירה ו/או אי מתן תוקף להודעת הביטול של המינהל, ועוד סעד המצהיר על כך שהתוכנית לשינוי ייעוד המקרקעין תואמת את ההסכמות שבין התובע לבין המינהל ומכאן שיש לראות את המינהל כמי שחתם ואישר את התוכנית. לצד הסעדים הנ"ל התובע עתר בתביעתו האמורה לקבלת סעדים כספיים בגין השבה ( במקרה של ביטול הסכם החכירה), וכן נזקים בלתי ממוניים כמפורט בסעיף 34.2 לכתב התביעה שהוגש על ידו במסגרת ההליך בביהמ"ש המחוזי [ נספח 1 לתצהיר של עו"ד דובדבן מטעם הנתבע] "ובהם ירידה בתפקוד האישי, טרדות ודאגות הממשיכות ללוות את התובע עד עצם היום הזה, ואך קרוב לוודאי שימשיכו ללוות אותו עוד זמן רב בהמשך. עקב התנהלות הנתבעים מצוי התובע במצוקה אישית, נפשית, וכלכלית אדירה. את תביעתו בגין הנ"ל מעמיד התובע על סך של – 500,000 ש"ח." , וכן נזקים ממוניים כמפורט בסעיף 34.3. לכתב התביעה בהליך בבית המשפט המחוזי – " ו/או : אובדן רווח ו/או הכנסה, לרבות עתידיות, לרבות עפ"י הצעות ספציפיות – 1,000,000 ש"ח." .

ב) במקביל, נדונה גם תביעתו שכנגד של המינהל למתן פסק דין המצהיר על ביטול הסכם החכירה, סילוק יד התובע מהנכס והריסת המבנה, ועוד סעדים כספיים, לרבות דמי שימוש בגין התקופה שבה השכיר התובע את הנכס לצד ג' שעשה בנכס שימוש הנוגד את מטרת החכירה שסוכמה בין הצדדים במסגרת הסכם החכירה.

ביום 19/5/2013 ניתן פסק-דינו של כב' השופט ארבל המכריע במחלוקת בין הצדדים [ נספח 1 לכתב התביעה המתוקן, (להלן: "פסק הדין")], ובקצירת האומר יצויין כי בית המשפט המחוזי בפסק הדין שניתן מתחת ידיו, קיבל את תביעת התובע לסעד הצהרתי באופן חלקי, וקבע כי הסכם החכירה שבין התובע לבין המינהל הינו תקף מאחר ולא בוטל כדין. במקביל לכך, כב' השופט ארבל מתח ביקורת חריפה על התנהלות המינהל ונציגיו אשר הציגו בפני התובע מצגים ויצרו אצלו הסתמכות שגויה כאילו המינהל עומד לאשר את דרישתו לשינוי הייעוד של ה נכס ומטרת השימוש בו . חרף אותה ביקורת חריפה שנמתחה כאמור על ידי המשפט על המינהל ונציגיו, בית המשפט המחוזי החליט שלא לשים את שיקול דעתו במקום שיקול הדעת של המינהל, ובהתאם הוא דחה את דרישת התובע להצהיר על כך שהמינהל הסכים ואישר את שינוי הייעוד של המקרקעין. עם זאת, בית המשפט המחוזי המליץ למינהל לשקול בצורה ראויה את דרישת התובע לשינוי הייעוד ( סעיף 102 לפסק-הדין בביהמ"ש המחוזי).

ביחס לסעדים הכספיים, דחה בית המשפט המחוזי את כל דרישות התובע, מלבד דרישתו לסעד בגין נזק לא ממוני – דרישה אשר התקבלה לאור התנהלותם הבלתי סבירה של עובדי המינהל - התנהלות המגיעה, כלשון פסק הדין, לכדי חוסר תום לב ויצירת ציפיות בליבו של התובע כי בקשותיו יענו. התנהלות בלתי סבירה זו, כך נקבע, אינה מגיעה לכדי מצג שווא רשלני או לכדי הבטחה שלטונית, אם כי מזכה זו את התובע בפיצויים בגין נזק לא ממוני, אשר הוערך בידי בית המשפט המחוזי על דרך האומדנה, ואשר סכומם (של הפיצויים), קוזז אל מול הפרש דמי שימוש שהתובע חויב לשלמם למינהל בגין השימוש שעשה בנכס, כמרכול, במשך תקופה של 4.5 שנים ( סעיף 104 לפסק-הדין במחוזי).

לצד האמור, החליט בית המשפט המחוזי לקבל באופן חלקי את התביעה שכנגד שהגיש המינהל, ולאחר שדחה את הסעד ההצהרתי לביטול הסכם החכירה, קבע בית המשפט המחוזי כי למרות התנהלותו השערורייתית של המינהל ומצגיו כלפי התובע, התובע לא קיבל תשובה ו/או התחייבות ברורה מהמינהל ו/או נציגיו - כי אכן יותר לו לשנות את ייעוד הנכס, ולכן התובע לא היה רשאי להחליט על שינוי השימוש בנכס באופן חד צדדי. נקבע בנוסף כי הגם ששינוי השימוש בנכס הוא בגדר דבר אפשרי, הרי שזה הוא עניין המצוי בשיקול דעתו של המינהל, ובשיקול דעת זה בית המשפט לא התערב, והוא אף חייב את התובע בתשלום הפרש דמי שימוש בגין התקופה שבה הנכס שימש כמרכול ( הפרש שהוא מעבר לדמי השכירות המהוונים ששילם התובע בתחילת ההתקשרות). חיוב זה, כאמור, קוזז על ידי בית המשפט המחוזי אל מול נזקיו הלא ממוניים של התובע, וזאת מבלי לאמוד ו/או להעריך את הסעדים בערכים כספיים מדוייקים (סעיף 102 ו- 104 לפסק-הדין במחוזי).

בהליך דנא, התובע טוען כי מאז פינו צדדי ג' את הנכס והפסיקו את השימוש בו כמרכול, הנכס עומד ריק, שומם, לא נעשה בו כל שימוש, אינו מניב הכנסות, ואף צובר חובות ( בין היתר בגין ארנונה). כל זאת בשל התנהלותו של הנתבע שהמשיך להפר את חובתו כרשות ציבורית וכן הפר את פסיקת בית המשפט המחוזי, על ידי כך שסיכל כל אפשרות להשכיר את הנכס לצד ג' ולעשות בו שימוש. זאת הוא עשה על ידי התעלמות מופגנת מפניותיו של התובע להשכרת הנכס לצד ג' – התעלמות שגרמה לתובע לנזקים הממוניים שלהלן: אובדן דמי שכירות עבור הנכס בסך של 1,035,832 ₪, חיובי ארנונה והיטלי ביוב בתקופה שבה לא נעשה בנכס כל שימוש ( ובהתאם לתוצאה של ההליך המשפטי המתנהל בעניין מול הרשות המקומית בת.א. 46307-09-11) בסך של 188,444 ₪, נזקים שנגרמו למבנה עקב אי שימוש בסך של 295,000 ₪, והפסדים מול רשויות המס בסך של 17,985 ₪. בנוסף, התובע עתר לקבלת פיצוי בגין נזק לא ממוני, ובין היתר בגין הפגיעה הנפשית שנגרמה לו , בסך של 500,000 ₪. בסה"כ העמיד התובע את תביעתו על סך 2,037,261 ₪.

לצד סעדים אלו, התובע עתר לקבלת סעד הצהרתי שיצהיר על זכאותו להשכיר את הנכס לצד ג' למטרת תעשייה ומלאכה.

במהלך ניהול ההליך, נעשה ניסיון להביא את הצדדים להסכמות, ובמסגרת אותם ניסיונות התיק הופנה לגישור פנימי. במסגרת התיק התקיימו לא מעט דיוני קדם משפט, גם לפניי וגם לפני המותב הקודם שדן בתיק לפניי ( בהתחלה כב' השופטת עירית הוד ואחריה כב' השופטת (בדימוס) דחלה-שרקאוי). ביום 4/6/2015 הצדדים הגיעו להסכמה שלפיה יינתן פסק-דין חלקי ביחס לסעד ההצהרתי, לאחר שהנתבע אישר את השכרת הנכס לצד ג' (יקבי תבור), למטרות תעשייה ומלאכה כמפורט בפרוטוקול הדיון מיום 4/6/2015 ( להלן: "פסק-הדין החלקי").

עם מתן פסק הדין החלקי הנ"ל, התובענה המשיכה להתנהל ביחס לסעדים הכספיים בלבד , והצדדים נתבקשו להגיש את ראיותיהם בתצהירים. ביום 6/9/2015 הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע אליו צורפה חוות דעת של מומחה פסיכיאטרי בתמיכה לטענת התובע לגרימת נכות נפשית כתוצאה מניהול ההליכים המשפטיים נגדו. הנתבע התנגד לטענה זו של הנתבע ובמסגרת התנגדותו הוא טען כי מדובר בחוות דעת רפואית שהיה על התובע לצרף מלכתחילה לתביעתו הנזיקית ולא בשלב הבאת הראיות. טענת הנתבע התקבלה ובית המשפט הורה על הוצאת חוות הדעת הרפואית של הפסיכיאטר מראיות התביעה ( החלטה מיום 9/11/2015).

בהמשך לאמור, התובע ביקש לתקן את כתב תביעתו ע"י צירוף חוות דעת רפואית לשם תמיכה בטענות הנזיקיות שבפיו, ואכן הבקשה נידונה בפני כב' השופטת דחלה-שרקאוי אשר שמעה את טענות הצדדים במהלך דיון שקיימה לפניה ב יום 5/5/2016, והחליטה ביום 6/6/2016 להיעתר לבקשה ולהתיר הגשת כתב תביעה מתוקן.

בהמשך להשתלשלות העניינים שלעיל, התובע הגיש כתב תביעה מתוקן, שבעקבותיו הנתבע הגיש כתב הגנה מתוקן. לאחר מכן ראיות הצדדים הוגשו בתצהירים, והתקיים עוד דיון קדם משפט לפניי במהלכו נעשה ניסיון להביא את הצדדים להסכמות, אך ניסיון זה לא צלח. משכך, לאור קיומו של פער בין ממצאי חוות הדעת הרפואיות של המומחים מטעם הצדדים מונה מומחה רפואי פסיכיאטרי מטעם בית המשפט – ד"ר פרחאת כמאל ( להלן: "ד"ר פרחאת" או " המומחה"), אשר חיווה דעתו לעניין נכותו הרפואית של התובע בתחום הפסיכיאטרי כתוצאה מההליכים המשפטיים שהתנהלו בין התובע לבין המינהל , ונתן חוות דעתו ביום 25/10/2017 . בגדרה של חוות דעתו הנ"ל ד"ר פרחאת הגיע למסקנה כי התובע פיתח תהליך דכאוני חרדתי תגובתי עם סימנים פוסט טראומטיים כתוצאה מניהול ההליך המשפטי מול המינהל, ובהתאם הוא קבע לתובע נכות זמנית בשיעור 20% הרלבנטית לתקופה מיום 31/10/2010 עד 7/8/2016, וכן נכות צמיתה בשיעור 10% החל מיום 8/8/2016 בהתאם לסעיף 34( ב)(3) לתקנות הביטוח לאומי.

ביום 2/11/2017 התקיים דיון הוכחות במסגרתו נשמעו עדויות הצדדים. מטעם התובע העיד התובע עצמו, ואילו מטעם הנתבע העידה עו"ד רבקה דובדבן ( להלן: "עו"ד דובדבן"). בתום הדיון הצדדים נתבקשו לסכם את טענותיהם בכתב.

להלן אביא בתמצית את עיקר טענות הצדדים, ולאחר מכן אכריע במחלוקות שבין הצדדים.

תמצית טענות הצדדים
טענות התובע וראיות התביעה
התובע טוען כי המינהל לא הפסיק להתנכל לו גם לאחר שניתן פסק-הדין בביהמ"ש המחוזי על ידי כך שזה התעלם מפניות התובע אליו למען קביעת פגישה לצורך דיון בבקשתו לשינוי ייעוד הנכס ( מכתב התובע מיום 19/6/2013 – נספח 5 לכתב התביעה המתוקן), וביחס להשכרת הנכס לצד ג' (מכתב התובע מיום 7/10/2013 – נספח 8 לכתב התביעה המתוקן). בהמשך לכך, גם ביחס לאישור חוזה שכירות שנחתם ביום 27/10/2013 בין התובע לבין יקבי תבור 2005 בע"מ ( להלן: "יקבי תבור" או " צד ג'") (מכתב התובע מיום 27/10/2013 – נספח 9 לכתב התביעה המתוקן). לטענת התובע, כל הפניות האלו לא זכו להתייחסות כלשהי מצד המינהל, ובמקום זאת המינהל בחר לשלוח התראה לתובע, ביום 10/9/2013 , שבמסגרתה הוא חזר על טענות שכבר הוכרעו בבית המשפט המחוזי, ואיים בביטול הסכם החכירה ( פניית המינהל צורפה כנספח 6 לכתב התביעה המתוקן). בתגובה למכתב ההתראה האמור התובע התכחש לטענות שהעלה המינהל בפנייתו האמורה, וביקש לקבל פירוט והסבר לנטען ( פניית התובע מיום 1/10/2013 – נספח 7 לכתב התביעה המתוקן), אך שוב המינהל לא התייחס לדרישות התובע ופניותיו, ובנסיבות אלה לא עמדה לפני התובע ברירה אחרת מאשר לנקוט בהליך משפטי זה.

לטענת התובע, כתוצאה ממעשיו ומחדליו האמורים של המינהל, נמנעה ממנו האפשרות לממש את זכויותיו בנכס על ידי שימוש בו , והנכס נותר ריק ללא שימוש החל מהיום שבו פונה ע"י השוכר שהשתמש בו כמרכול ( בוגנה), קרי החל מיום 1/1/2010 . בגין האמור התובע עותר לפסיקת פיצוי המשקף את נזקיו עד למועד השכרת הנכס בפועל, ובתביעה העריך את הנזק בגין הפסד דמי שימוש בעבור הנכס, עד למועד הגשת התביעה, בסך של 1,035,832 ₪ ( לפי 16 ₪ למ"ר * 818 מ"ר שטח מבנה, ו- 5 ₪ למ"ר * 1,040 מ"ר יתרת שטח ה נכס ) , והכל בתוספת מע"מ. יובהר כי בתצהירו העריך התובע את נזקו בגין ראש נזק זה החל מיום 1/1/2010 ועד ליום 1/8/2015 ( מועד השכרת הנכס ליקבי תבור), ודרש פיצוי רק ביחס לנכס המבונה בסך של 16 ₪ למ"ר ( בהתאם לחוות דעת שמאי שהוגשה ע"י המנהל בהליך המשפט במחוזי – מר אבישי זיו), וביחס לתקופה זו העריך את הנזק בסך של 16 ₪ * 818 מ"ר * 6 7 חודשים = 876,896 ₪.

בנוסף, עתר התובע לפיצוי בגין החיובים שדרשה ממנו הרשות המקומית בגין ארנונה והיטל ביוב בתקופה שמיום 1/1/2010 ועד ליום 30/6/2013 בסך של 164,889 ₪. בתצהירו הבהיר התובע כי המועצה המקומית כפר תבור נקטה בהליך משפטי נגדו ונגד המינהל ובמסגרתו דרשה את החובות הנ"ל, הליך שהסתיים בהסכם פשרה בת.א. 46307-09-11 (להלן: "פסק-הדין בעפולה"), שבמסגרתו התובע חוייב בתשלום סך של 53,817 ₪, וכן במחיקת התביעה נגד המינהל. גם בגין סכום זה עתר התובע לחייב את המינהל.

בנוסף, עתר התובע לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לנכס המבונה בתקופה שלא נעשה בו שימוש בסך של 295,000 ₪, ועוד פיצוי בגין הפסדים מול רשויות המס בסך של 17,985 ₪, ובנוסף לכל אלה בגין נזק בלתי ממוני שהוערך על ידו בסך של 500,000 ₪.

במקביל, התובע עותר לקבלת פיצוי בעילה נזיקית, ובעניין זה הוא טען כי הוא נותר עם נכות נפשית צמיתה וביקש פיצוי בגין נזקים מיוחדים – הכוללים הפסדי שכר, הוצאות רפואיות ועזרת הזולת, וכן בגין נזקים כלליים.

את עילת תביעתו, מבסס התובע על הטענות שלהלן: מעשי ומחדלי הנתבע מהווים הפרת התחייבות, והפרת מצגים והתחייבות שלטונית של רשות ציבורית, וכן הפרה של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכן של החלטת מועצת מנהלי ישראל; בנוסף, פעולות הנתבע מהוות הפרת חובת זהירות שרשות ציבורית סבירה לא הייתה מבצעת; מעשי הנתבע ומחדליו נובעים משיקולים זרים ובלתי סבירים, ונעשו ללא סמכות ו/או בחריגה מסמכות; מעשי הנתבע ומחדליו נגועים בהפרת כללי המשפט המינהלי וכללי הצדק הטבעי, ונגועים בחוסר מידתיות; ההתראה ששלח המינהל לתובע נגועה בחוסר תום לב ואין לתת לה תוקף כלשהו.

עוד הוסיף התובע וטען כי הנתבע הציג בפני התובע מצגים שהתבררו כמצגי שווא, בחוסר תום לב, ו/או ברשלנות, בין היתר מאחר וגרם לתובע להבין כי אין מניעה עקרונית לביצוע העברת זכויות ושינוי ייעוד הנכס. עוד הוסיף התובע כי הנתבע הטעה אותו בקשר להשכרת המבנה ושינוי הייעוד שלו. בנוסף טען התובע כי פעולות התובע מהוות עוולות בנזיקין, לרבות: גרם הפרת חוזה, עיכוב נכס שלא כדין, תרמית ( ובכלל זאת מצגי שווא רשלניים) , ו/או התרשלות.

לתמיכה בטענות התובע, הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע עצמו, אליו צורפו כל הראיות, ובמסגרת התצהיר התובע חזר באופן עקבי על הנטען בכתב התביעה, ובתצהירו הוא הוסיף כי טענת המינהל ביחס לקיומו של צורך בקבלת אישור התמ"ת, לשם השכרת הנכס לצד ג', כלל אינה נכונה, וזו מותנית רק באישור המינהל, וממילא אישור התמ"ת ניתן כפוף לאישור המינהל. בנוסף טען התובע בתצהירו כי טענות הנתבע בכתב ההגנה אודות השתלטות התובע על השצ"פ הינה המשך ישיר לאותו מסע התנכלות בו החל המינהל נגדו. מה עוד שהתובע תיקן בתצהירו את דרישתו לפיצויים בגין הפסד רווח מאי השכרת הנכס כפי שהובא לעיל, וכן ביחס לחיובי הארנונה והביוב בהתאם לתוצאות פסק הדין בעפולה ( כפי שהובא לעיל), תוך שהוא זונח את דרישותיו לעניין הנזקים שנגרמו למבנה, והפסדיו הנטענים מול רשויות המס, ותוך שהוא מאחד את דרישתו לנזק לא ממוני ביחד עם דרישתו לפיצוי על דרך האומדנה בגין הנזקים הנפשיים שנגרמו לו.

טענות הנתבע וראיות ההגנה
הנתבע מכחיש את טענות התובע, וטוען כי יש לסלק את התובענה על הסף מחמת השתק עילה ו/או השתק פלוגתא. כן טוען הנתבע כי התובע מערפל במתכוון במועדים ובזמנים בכתב התביעה, ולא מבחין בין התקופה שלפני הגשת ההליך בבית המשפט המחוזי, לתקופת שבמהלכה התנהל ההליך במחוזי, ולתקופה שאחריה.

לטענת הנתבע, בעניין תשלומי הארנונה שדורש התובע, הרי שבמחלוקת זו הצדדים מתדיינים בבית המשפט השלום בעפולה, והתיק אמור להסתיים בפשרה, וממילא התובע לא שילם סכום זה כדי לדרוש את החוב. בנוסף, טוען הנתבע כי הנכס עמד ריק בלי שימוש בשל סכסוך בין התובע לבין צד ג' ששכר את הנכס ממנו בעבר והפעיל בו סופרמרקט. לאחר פינוי הנכס ו במהלך ניהול ההליך בביהמ"ש המחוזי צד ג' החזיק במפתחותיו, כך שדרישת התובע לתשלום סך של 295,000 ₪ בגין נזקים למבנה הינה מופרכת. לטענת הנתבע, התובע בחר שלא לצרף את מר בוגנה שהחזיק במפתחות הנכס במהלך ניהול ההליך בביהמ"ש המחוזי. וביחס לדרישת התובע לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים, טוען הנתבע כי מדובר בנושא שנדון והוכרע בבית המשפט המחוזי, ובית המשפט המחוזי פסק לטובת התובע פיצויים בגין נזק לא ממוני וקיזז את הסכום מדמי השימוש שנפסקו לטובת הנתבע. מעבר לכך, טוען הנתבע כי סכום התביעה הינו מוגזם ומופרז, ומכיל דרישות לגבי נזקים שכבר הוכרע בעניינם, ולגביהם מושתק התובע מכוח כלל השתק פלוגתא.

ביחס לסעד ההצהרתי, טוען הנתבע כי בין הצדדים הושגו הסכמות, וניתן פסק-דין חלקי.

עוד טוען הנתבע כי התובע עשה שימוש חורג ופסול בנכס במשך 4.5 שנים, והפעיל בנכס (באמצעות צד ג'), סופרמרקט תוך השתלטות על מתחם סמוך שייעודו שצ"פ לצורך מגרש חניה – והכל בניגוד למטרת ההקצאה ולהוראות חוק התכנון והבניה, ולכן שימוש זה הופסק כדין, ובית המשפט המחוזי מעולם לא קבע כי השימוש שעשה התובע היה כדין, אלא שבית המשפט המחוזי לא ביטל את הסכם החכירה ונתן לתובע הזדמנות לעשות שימוש בנכס בהתאם להסכם החכירה – קרי להפעלת מפעל למוצרי עץ, ברם, התובע לא עשה זאת וככל שנגרמו לו נזקים עקב כך, הרי שאין לו אלא להלין על עצמו.

הנתבע לטענתו אינו הבעלים של הנכס ומעולם לא תפס חזקה בנכס ולכן הוא טוען להחלת סעיף 8 לחוק הנזקים האזרחיים ( אחריות המדינה), תשי"ב – 1952 ( להלן: "חוק הנזקים האזרחיים"), וטוען כי פעל בתחום הרשאה חוקית, ולכן יש להחיל בענייננו את הגנת סעיף 3 לחוק הנזקים האזרחיים, ולדחות את התביעה נגדו.

הנתבע חזר על הטענות העובדתיות שעמדו בבסיס ההליך המשפטי בביהמ"ש המחוזי, לרבות הנסיבות שהביאו אותו להודיע על ביטול הסכם החכירה, וציין כי בית המשפט המחוזי לא קבע שהשימוש שעשה התובע בנכס במשך 4.5 שנים כסופרמרקט היה כדין, ולא הורה על שינוי ייעוד הנכס, וככל שנגרם לתובע נזק כתוצאה מניהול ההליך בביהמ"ש המ חוזי, הרי שמדובר בנזק שנגרם לתובע באשמתו הבלעדית, עקב בחירתו לעשות בנכס שימוש מסחרי על דעת עצמו ובטרם קיבל את הרשאת המינהל לאותו שימוש . עוד הוסיף הנתבע, כי הוא פעל כדין ובתום לב למילוי תפקידו השלטוני בעת הגשת התביעה וניהולה, ואין בעצם נקיטת וניהול ההליך נגד התובע כדי לגבש עילת תביעה כנגד המינהל.

ביחס לתקופה שלאחר מתן פסק-הדין בביהמ"ש המחוזי, טוען הנתבע כי רק בשלהי שנת 2013 התובע פנה בדרישה לשינוי מטרת המפעל ליקב, והתובע ובא כוחו הופנו בעל פה, ובהמשך גם בכתב, כדי לקבל את המלצת התמ"ת כמתחייב מנהלי המינהל. עוד טוען הנתבע כי כל פניות התובע זכו למענה, וכי עמדת המינהל הובהרה לתובע כבר במכתב מחודש 9/2013, ובמכתב מיום 10/2/2014 המפרט את התנאים בהם נתבקש התובע לעמוד כדי להפעיל יקב במקום מפעל למוצרי עץ.

ביחס לנזקים הנטענים, טוען הנתבע כי תביעתו הקודמת של התובע בבית המשפט המחוזי כללה דרישה לסעדים בגין אותם נזקים נטענים, ואלו נדחו ע"י בית המשפט המחוזי, מלבד הפיצוי בגין נזק לא ממוני, שהתובע עותר בשנית לפסיקתו בתובענה זו.

בהקשר הזה, טוען הנתבע כי בית המשפט המחוזי כלל לא נתן לתובע רשות לפצל את סעדיו, ולכן אין כל בסיס לתביעתו של התובע ביחס לעילה שנוצרה בתקופה שלפני מועד מתן פסק-הדין במחוזי. ביחס לתקופה שמיום מתן פסק- הדין במחוזי (19/5/2013) ועד להגשת כתב התביעה דנא (31/12/2013), טוען הנתבע כי בתקופה זו פעל המינהל בסבירות ובהגינות, ומילא את תפקידו כדין ואין כל בסיס לטענות התובע ביחס לנזק הנטען, וממילא גם אם התובע טוען לנזק שטרם פוצה עליו, הרי שטענתו אינה מבוססת, דרישתו מוגזמת ומופרזת, וככל שנגרם נזק, הרי שזה נגרם באשמתו הבלעדית של התובע, ואין כל קשר סיבתי משפטי או עובדתי בין המעשים ו/או המחדלים המיוחסים לנתבע בכתב התביעה לבין הנזקים הנטענים והמוכחשים על ידי הנתבע.

בתמיכה לטענות ההגנה, הוגש תצהיר עדות ראשית של עו"ד דובדבן ששימשה בתור יועצת משפטית במינהל במשך התקופה הרלוונטית לתביעה, ועד לפרישתה מתפקידה האמור . עו"ד דובדבן חזרה בתצהירה על טענות ההגנה באופן עקבי, והוסיפה ופירטה את העובדות והמחלוקות שעמדו להכרעה לפני בית המשפט המחוזי, וסיכמה את עיקר פסק-דינו של בית המשפט המחוזי לפי הבנתה. ביחס לטענות התובע לפיהן הנתבע סירב במהלך ההליך המשפטי במחוזי להקטין את הנזק ולאפשר לתובע להשכיר את הנכס, טענה עו"ד דובדבן כי מדובר בטענה שגויה, שכן מבחינת המינהל התובע הפר את הסכם החכירה והיה עליו להחזיר את הנכס למינהל לשם החכרתו לאדם אחר שיפעילו וישתמש בו למטרות תעשייה, אך לאחר שניתן פסק-הדין של המחוזי הקובע כי הסכם החכירה עם התובע שריר וקיים, הרי שהיה על התובע לעשות שימוש בנכס בהתאם למטרות הקבועות בהסכם החכירה.

באשר לטענות התובע ביחס לתקופה שלאחר מתן פסק-הדין המחוזי, הוסיפה עו"ד דובדבן ופירטה את השתלשלות העניינים מאז הוגשה בקשתו של התובע לשינוי השימוש בנכס ממפעל למוצרי עץ לתעשייה למטרת יקב לתעשייה, ואת התנאים והדרישות שדרש המינהל לצורך אישור הבקשה, הן בעל פה והן במכתבים מיום 10/2/2014 ומיום 25/8/2014 [ נספחים 22 ו- 23 לתצהיר של עו"ד דובדבן], וטענה כי ככל והיה עיכוב באישור בקשת התובע לשינוי מטרות החכירה בנכס ליקב, הרי שזה נבע מאי מילוי דרישות המינהל ע"י התובע עצמו. כל פניות התובע בנושא זה זכו להתייחסות עניינית כמתואר בהתכתבויות בין הצדדים [ נספחים 24 -29 לתצהיר של עו"ד דובדבן], ובסופו של דבר הצדדים הגיעו להסכם, שקיבל תוקף של פסק-דין חלקי, שלפיו הנכס ישמש למטרות תעשייה ומלאכה, כפי שביקש המינהל מלכתחילה, ולאחר שהתובע עמד בדרישות ובתנאים של המינהל.

גדר המחלוקת
בין הצדדים אין מחלוקת כי בית המשפט המחוזי בנצרת בפסק דינו שניתן בעניינם, הותיר את הסכם החכירה על כנו, ולא אישר את ביטולו, ובד בבד קיבל את התביעות הכספיות של שני הצדדים באופן חלקי. עוד אין מחלוקת בין הצדדים כי התביעה דנא מבוססת על אותה מסכת עובדתית שעמדה בפני בית המשפט המחוזי ככל שעניינה הסכם הפיתוח, הסכם החכירה, ההסכמות של התובע עם צד ג', ונושא שינוי הייעוד לשימוש בנכס. אך לצד אותה מסכת עובדתית, טוען התובע לקיומה של עילת תביעה המבוססת על התנהלות הנתבע לאחר מתן פסק-הדין בבית המשפט המחוזי, וכן עילת תביעה נזיקית בגין נזק נפשי נטען שנגרם לו, לטענתו, כתוצאה מעצם ואופן ניהול ההליכים המשפטיים בין התובע לנתבע.

ואילו המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלות שלהלן:

האם פסק-הדין של בית המשפט ה מחוזי, הביא למיצוי מלוא טענות התובע כנגד הנתבע, והאם דין התביעה כאן להידחות על הסף מחמת השתק עילה אם לאו?

לצורך בחינת השאלה הזו, מן הראוי לבחון את עילות התביעה שנ דונו במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי ואת הסעדים שהתובע עתר להם ו/או היה עליו לעתור להם, ובמקביל להשוות את אלה ל עילות התביעה העומדות ב בסיס התביעה לפניי, ולעמוד על הש וני ועל החפיפה בין העילות והסעדים השונים.

ככל ומתברר כי התובע לא מיצה את מלוא עילת התביעה בהליך הקודם בפני בית המשפט המחוזי, יש להידרש לשאלה באם עלה בידי התובע להוכיח את עילת תביעתו ברף הדרוש במשפט האזרחי?

ככל שהתשובה על השאלה הקודמת היא חיובית, יש לענות על השאלה – מה הוא הנזק שנגרם לתובע?

דיון והכרעה
לאחר עיון ובחינה לטענות הצדדים וראיותיהם, לרבות במסמכי התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי ובפסק-הדין הנ"ל, וכן ביתר המסמכים שהונחו לפניי, ולאחר שקילת טענות הצדדים כפי שעלו בכתבי טענותיהם ובסיכומיהם הכתובים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד , כפי שיובא בפירוט להלן.

התובע מיצה את עילת תביעתו – האומנם?

בבואנו לבחון אם יש בתביעה שנדונה והוכרעה בין הצדדים בפני בית המשפט המחוזי בנצרת, משום מיצוי עילת התביעה כנגד הנתבע, הנובעת מהסכם החכירה, שעה שלא הוגשה במסגרת ה הליך בביהמ"ש המחוזי בקשה לפיצול סעדים וממילא לא ניתן היתר לפיצול סעדים, יש לבחון אם אכן מדובר בעילת תביעה אחת החולשת על שתי התובענות, זו שהוגשה בבית משפט המחוזי וזו המונחת לפתחנו. במילים אחרות, השאלה המתעוררת במקרה זה הינה, האם שתי התובענות שהוגשו כנגד הנתבע מבוססות על אותה עילה, או שמא מדובר בעילות תביעה נפרדות.

המתווה הנורמטיבי
תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 ( להלן: "התקנות") קובעת כדלקמן:
"(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט.
(ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה".

ואילו תקנה 45 לתקנות קובעת:
"מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".

הוראות תקנות 44 ו- 45 לתקנות קובעות, כי על התובע לתבוע את מלוא הסעד לו הוא זכאי מכוח עילת התובענה, ולחילופין, עליו לעתור לקבלת היתר לפיצול סעדים מבית המשפט, שאם לא כן, יהיה מושתק מלתבוע בעתיד סעדים נוספים מכוח אותה עילת תביעה (ראו: א. גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית, תשס"ט – 2009 , עמ' 110,126).

ביסוד הוראת תקנות אלו עומד, כידוע, עיקרון סופיות הדיון, שהוא אחד מעקרונות היסוד בשיטת המשפט. עיקרון זה, העומד גם בבסיס הדוקטרינה של מעשה בית-דין, נועד להבטיח שיהא סוף להתדיינות משפטית, ככל שהמדובר באותן עובדות ובאותה עילה, ושתהא נקודה, בה יוכל בעל דין נתבע להניח שאינו חשוף לתביעות נוספות (ראו: ע"פ 7853/05 פנחס רחמיאן נ' מ"י (פורסם במאגרים המשפטיים, 27.11.2006)).

לכלל בעניין מעשה בית דין שני ענפים שונים: השתק עילה והשתק פלוגתא. "השתק עילה" חל מקום בו תביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך. במצב דברים זה לא ניתן להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, ככל שהתביעה הנוספת מבוססת על עילה זהה, ואילו "השתק פלוגתא" חל אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם, במפורש או מכללא, ואזי יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, על אף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות (ראו: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561; וגם ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות (פורסם במאגרים המשפטיים, 05.01.2011), פסקאות 24-25).

בנוסף, הכלל של מעשה בית דין, ובכלל זה עקרון השתק העילה, נועד בעיקרו להגן על הנתבע ועל בית-המשפט מפני התדיינות כפולה. כאשר החריג לכלל זה, קבוע בתקנה 45 לתקנות, וייעודו לסייע לתובע באותם מקרים שבהם כלל מעשה בית דין עלול להחמיר עם המבקש לעמוד על זכויותיו המהותיות, וקשיים דיוניים שעומדים כאבני נגף בדרכו (ראו: ע"א 571/88 בניני איפל בע"מ ואח' נ' איתן סתוי ואח', פ"ד מד(3), 636 (1990)).

השאלה, מהי "עילת תביעה" לצורך יישום תקנות 44 ו- 45 לתקנות, וכן לצורך בחינת קיומו של מעשה בית דין בדמות השתק עילה, אינה קלה, והמבחן הינו מבחן של זהות העילה ולא מבחן של זהות הסעד. במה דברים אמורים? הגישה הרווחת בפסיקה הינה, כי עילת תביעה יש לראותה כמכלול העובדות המרכיבות את הזכות העיקרית הראשונית של התובע, שבשל הפגיעה בה הוא טוען לזכותו לקבלת הסעד המשפטי. לצורך זיהוי עילת התביעה יש לבחון את הזכות הנפגעת או האינטרס המוגן, להבדיל מהסעד הנתבע בגין אותה פגיעה, אשר יכול להיות מורכב מסעדים שונים ואף חילופיים (נינה זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי", תשנ"א – 1991, עמ' 51 ו- 69 (להלן: "הספר של זלצמן").

המבחן שאומץ בהלכה הפסוקה ביחס לבחינת זהות "עילת התביעה" לעניין תקנות 44 ו- 45 לתקנות, שכאמור הוא גם המבחן לקיומו של השתק עילה ומעשה בית דין, הינו מבחן רחב. עמדה על כך המלומדת נינה זלצמן בספרה, עמוד 46-73, ו עמד על כך בית המשפט בע"א 167/63 פהימה ג'ראח נ' יעקב ג'ראח, פ"ד יז(4) 2671. בע"א 527/80 שטורך-רגל מפעלי בניה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 51, הטיב בית המשפט העליון לציין את הדברים הבאים :

"הגדרת עילת תביעה היא רחבה ביותר למטרת מבחן זהות העילה. היא רחבה וחורגת מעבר למשמעותה הרגילה. כשהשיקול הקובע הוא, שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה [...].
והשאלה היא, כפי שהגדירה השופט זוסמן (כתוארו אז) [...]: 'אם יכול היה וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה בתובענה אחת ....'[...] ".

עוד נאמר בהלכה הפסוקה שניתנה ע"י בית המשפט העליון כי - כאשר צד להליך מעלה טענה בדבר השתק עילה בשל עילות תביעה זהות, המבחן לו נזקק בית המשפט חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה. הוא בוחן האם על פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו ענין עצמו, והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן בית המשפט את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים ( לעניין הזה ראו: ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, עמ' 181; ע"א 1545/08 מוסקונה נ' סולל בונה, (פורסם במאגרים המשפטיים, 04.03.10) שם פסקה 7 ; ע"א 1835/11 אבני נ' מ"י, (פורסם במאגרים המשפטיים, 17.11.2011) שם פסקה 5; ע"א 6982/12 עזבון המנוחה Rachel Corrie נ' מ"י (פרוסם במאגרים המשפטיים, 12.02.2015),שם פסקה 20; ע"א 3395/13 בלום נ' מ"י, (פורסם במאגרים המשפטיים, 11.08.2014), שם פסקה 6).

לאור הפרשנות המרחיבה למונח עילת תביעה כפי שהובא לעיל, הרי שגם כאשר מדובר בעילות תביעה שונות מבחינה משפטית, קיימים מקרים, בהם מחויב תובע לרכז את כל טענותיו ולהגיש תביעה בגין כל המגיע לו מן הנתבע ביחס לאותה מסכת עובדתית שנוצרה עד להגשת כתב תביעתו. יתר על כן, אפילו במקרים של עילות משפטיות שונות, הנובעות ממסכת עובדתית אחת, כמו למשל תביעה הן בעילה חוזית והן בעילה נזיקית, כמו המקרה נשוא ענייננו, נפסק, כי קיימת זהות עילה לצורך תקנות 44 ו- 45 לתקנות (ראה: ע"א 259/83 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סקום (ישראל) בע"מ, לט (4), 141).

זאת ועוד, הלכה היא, שמעשה בית דין אינו חל רק לגבי הפלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין להעלותן במסגרת הליך זה. ראו: ע"א 4087/04 מוטי גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, (פורסם במאגרים המשפטיים, 08.09.2005) (להלן: עניין " גורה"); וכן ע"א 9774/05 דורון ראובן נ' מאוריציו רוקח, (פורסם במאגרים המשפטיים, 18.04.2007), שם הבהיר בית המשפט העליון כדלקמן:

"כלל מיצוי העילה אינו חל רק על טענות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה עליהם להעלותן במסגרת אותו הליך"

יתר על כן, השתק מכוח דוקטרינת מעשה בית דין יחול גם אם קיימת האפשרות, שאילו נבחנו הטענות החדשות לגופן, ייתכן שהיה בהן כדי לשנות את התוצאה שנפסקה. עמד על כך בית המשפט העליון בעניין גורה הנ"ל.

מן הכלל אל הפרט –
בענייננו, השוואה פשוטה בין האמור בסעיף 41 לכתב התביעה המתוקן, במסגרתו סקר התובע את עילת תביעתו, לבין האמור בסעיף 25 לכתב התביעה שהגיש התובע לבית המשפט המחוזי (נספח א' לתצהיר עו"ד דובדבן), מעלה בבירור כי מדובר ממש באותן עילות שהועתקו מכתב התביעה הקודם - שהוגש לבית המשפט המחוזי - והודבקו לכתב התביעה שלפניי, עם שינויים סמנטיים, ותוספות הקשורות לנסיבות ולעובדות שהתפתחו לאחר מתן פסק-הדין במחוזי בנוגע לאי קיום פגישות לעניין שינוי הייעוד בקשר לשימוש במקרקעין ואי מתן אישור להשכרת הנכס ליקבי תבור.

אך מעבר לבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה, בחינה של התשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים, זה שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי וזה שמתנהל לפניי, מעלה כי התובע מבסס חלק מעילות תביעתו בהליך זה לפניי על אותה מסכת עובדתית שעמדה בפני בית המשפט המחוזי. שכן בית המשפט המחוזי דן בנושא המצגים של נציגי המינהל לעניין שינוי הייעוד של ה שימוש במקרקעין, בתוקפו של הסכם החכירה, ואי מתן תוקף להודעת הביטול שניתנה על ידי המינהל בקשר להסכם החכירה. בדונו בנושאים אלו, הכריע בית המשפט המחוזי ונתן את דעתו גם ביחס לסעדים ההצהרתיים ההדדיים שנתבעו על ידי הצדדים, וגם ביחס לסעדים הכספיים ההדדיים שנתבעו על ידי הצדדים, ולעניין הזה, חשוב להדגיש כי התובע עתר בתביעתו בבית המשפט המחוזי בנצרת המחוזי לסעדים כספיים חלופיים, כך שהוא עתר לסעד של השבה למקרה ובית המשפט המחוזי יחליט לבטל את הסכם החכירה, ובמקביל הוא עתר לסעדים כספיים בדמות נזק לא ממוני וכן הפסדי רווח והכנסה ( לרבות עתידיות) בשל אי השכרת הנכס - למקרה ותביעתו תתקבל ובית המשפט המחוזי יחליט על מתן תוקף מחייב להסכם החכירה.

עולה אם כן, כי במועד הגשת כתב התביעה בפני בית המשפט המחוזי, התובע ידע את המשמעות שיש לה ודעת הביטול שניתנה על ידי המינהל בנוגע להסכם החכירה, הודיע על כך לצד ג', והבין היטב כי עלול להיגרם לו נזק כתוצאה מאי השכרת הנכס ומניעת האפשרות לעשות בו כל שימוש. על כן הוא עתר לסעד הצהרתי שיתן תוקף להסכם החכירה, ובנוסף עתר לסעד כספי בגין הפסדי הרווח מאי השימוש בנכס בתקופה שבה הנכס עומד ריק, לצד דרישתו לפיצוי בגין נזק לא ממוני. ואכן בית המשפט המחוזי הכריע במחלוקת בין הצדדים, וקבע כי התובע השכיר את הנכס למשך 4.5 שנים לצד ג' שהפעיל בנכס עסק מסוג מרכול בניגוד למטרות החכירה, יחד עם זאת, ובשל מצגיהם של נציגי המינהל שגרמו לתובע להבין כאילו הם מסכימים לשינוי הייעוד של השימוש בנכס, בית המשפט המחוזי החליט שלא לבטל את הסכם החכירה, והשאירו על כנו מבלי שראה מקום להתערב בשיקול דעת המינהל בכל הנוגע לשינוי הייעוד של השימוש בנכס. הכל תוך שהוא מחייב את התובע בתשלום הפרש דמי שימוש ביחס לתקופה שבה עשה התובע ( באמצעות צד ג') שימוש בנכס בניגוד למטרות החכירה. במקביל לכך, קיבל בית המשפט את תביעת התובע לסעד כספי בגין נזק לא ממוני, ודוחה את יתר דרישות התובע לסעדים כספיים אחרים ( סעיפים 103 ו- 104 לפסק-הדין במחוזי).

בדונו בסעדים הכספיים, התייחס בית המשפט המחוזי לדרישת התובע לפיצויים בגין הפסדי רווח כתוצאה מאי התקנת מערכת סולרית על גג המבנה, והתייחס גם לנזקים הנטענים בגין עוולת מצג שווא רשלני, שנקבע לגביה כי זו לא הוכחה, ובית המשפט המחוזי דחה את הסעדים הכספיים הנובעים ממנה, ודחה את כל דרישות התובע לסעדים כספיים, מלבד דרישתו לפיצוי בגין נזק לא ממוני, שכאמור קוזז מול חיובו של התובע כלפי המינהל לתשלום הפרש דמי שימוש.

מן האמור לעיל, עולה כי בגין עילת התביעה המבוססת על מסכת עובדתית של מצגים, תוקפו של הסכם חכירה, שינוי היעוד לשימוש בנכס וכו' – אותה תשתית שעמדה בפני בית המשפט המחוזי, עומדת גם לפניי ביחס לחלק מעילות התביעה, ולפיכך היה על התובע לרכז את מלוא סעדיו הכספיים ולדרוש אותם במסגרת התביעה בפני בית המשפט המחוזי. ואכן התובע ציפה לגרימת נזק כספי בגין אי השימוש בנכס ודרש סעד כזה בכתב התביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי, ולמרות שבתצהירו בפני בית משפט המחוזי פירט מה הם הנזקים הנגרמים לו כתוצאה מהיעדר אפשרות להשתמש בנכס ולרבות על ידי השכרתו לצד ג' , ובכלל זאת הפסד דמי שימוש, וחיובי ארנונה ומיסי עירייה שהתובע חויב לשלם לעירייה על אף שלא השתמש בנכס, יחד עם זאת, התובע בחר שלא לרכז ולדרוש סעד כספי בגין נזקים אלו ביחס לתקופה מאז פונה הנכס ועד להכרעה בתביעה בפני בית המשפט המחוזי, נזק שגם אם לא התגבש בתקופה שבה נוהל ההליך בפני בית המשפט במחוזי, הרי שעדיין מדובר בנזק שהוא תולדה של עילת התביעה שנדונה והוכרעה בפני בית המשפט המחוזי, וגם אם התובע לא יכל להעריך אותו בערכים כספיים, לכל הפחות יכל היה לתחום את הנזק בין התקופה שבה פונה הנכס ועד להכרעה בתביעתו במחוזי, ומשלא עשה כן, ולא ביקש ו/או לא קיבל רשות לפיצול סעדים, הרי שהוא מושתק מלדרוש סעדים כספיים שהוא כלל, ו/או שיכל היה לכלול בתביעתו בפני בית המשפט המחוזי, כגון דרישתו לפיצוי בגין הפסדים מאי השכרת הנכס בתקופה שמיום פינוי הנכס ע"י צדדי ג' ועד למועד מתן פסק-הדין במחוזי, וכגון דרישתו לפיצוי בגין תשלומי ארנונה והיטלים ששילם ו/או שחויב לשלם לעירייה בתקופה שבה הנכס לא היה בשימוש מאז פינויו ע"י צדדי ג' ועד למתן פסק-הדין בבית המשפט המחוזי. אלו שתי דרישות לסעד כספי שהיה על התובע למצות בפני בית המשפט המחוזי, ומשלא עמד על קבלת סעד כזה בבית המשפט המחוזי, לא ביקש לתקן את כתב תביעתו כדי לזכות בסעד זה כפי שידע לדרוש ולקבל תיקון כזה אחרי הגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו בתביעה המתנהלת לפני, ומשלא ביקש ו/או קיבל רשות לפצל את סעדיו, ולא ערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ביחס לקביעות בעניין הסעדים הכספיים, הרי שאין לתובע אלא להלין על עצמו, ואני דוחה את דרישות התובע ביחס לשני סעדים אלו, ככל ואלו מתייחסים לתקופה המתחילה ביום פינוי הנכס ומסתיימת במועד מתן פסק-הדין במחוזי ( מיום 1/1/2010 – 19/5/2013) ( להלן: "התקופה הראשונה").

בהקשר הזה אוסיף, כי לעניין הסעד הכספי הנוגע לתשלומי ארנונה בהם חויב התובע, הרי שמדובר בחיוב שנקבע במסגרת פסק-דין שיצא מתחת ידיו של בית משפט השלום בעפולה, בהסכמת התובע שהיה אחד הנתבעים באותו הליך. בידיעת התובע התביעה של העירייה לחיוב הנתבע בתשלומי ארנונה נמחקה בד בבד עם קבלתה נגדו. מכאן שככל והיו בפי התובע טענות כלפי הנתבע ביחס לחיוב זה, הרי שהייתה לו עוד הזדמנות להעלותן בפני בית המשפט שדן בחיובי הארנונה, למשל ע"י הגשת הודעת צד ג' נגד הנתבע, ולכל הפחות היה מצופה ממנו לסרב להתפשר בנושא זה. דא עקא, התובע בחר להתפשר ולהסכים כי חיובי הארנונה האלו יוטלו עליו, ועל כן אינו להלין אלא על עצמו. זה הוא טעם נוסף המצדיק דחיית ניסיונו של התובע לדרוש סעד כזה בתביעה המתנהלת לפניי, מכוח השתק.

עוד ראוי לציין בהקשר זה, כי לעניין הטענה להפסדי רווח כתוצאה מאי השכרת הנכס בתקופה בה התנהל ההליך בפני בית המשפט המחוזי, הרי שלא ברור מדוע התובע לא ביקש סעד זמני בתקופת ניהול המשפט בבית המשפט המחוזי כדי להקטין את אותו נזק נטען, כך שלא ברור גם אם בית המשפט המחוזי, ככל שהתובע היה עותר לסעד זמני כזה, היה מאפשר לו להשכיר את הנכס בייעוד תעשייתי השונה ממטרות החכירה או בדומה לה, כל עוד לא הוכרעה המחלוקת בין הצדדים לעניין תוקפו של הסכם החכירה בין הצדדים שהמינהל הודיע על ביטולו.

בדומה, אני דוחה את דרישתו של התובע לסעד של פיצוי בגין נזק לא ממוני ביחס לתקופה הראשונה ( מיום 1/1/2010 – 19/5/2013), שכן תביעתו של התובע ביחס לסעד זה הנובע מאותה עילת תביעה שעמדה בפני בית המשפט המחוזי ועומדת כאן לפניי, נדונה והוכרעה כבר בפני בית המשפט המחוזי, והתובע מושתק מלדרוש סעד כזה שוב לפניי, הן מפאת השתק עילה, והן מפאת השתק פלוגתא, ביחס לתקופה האמורה.

לעומת זאת, ככל ויעלה בידי התובע להוכיח את עילת תביעתו ביחס להתנהלות המינהל לאחר מתן פסק-הדין במחוזי ועד למועד מתן פסק-הדין החלקי בתיק המונח לפנינו (19/5/2013 – 4/6/2015) ( להלן: "התקופה השנייה")– כמפורט בכתב התביעה המתוקן, הרי שמדובר בעילת תביעה הנשענת על מסכת עובדתית שונה מזו שנדונה בפני בית המשפט המחוזי, ובכלל מדובר בעילת תביעה שנולדה לאחר מתן פסק-הדין במחוזי, כך שאין התובע מושתק מלדרוש את הסעדים הכספיים הנובעים מעילת תביעה זו, לרבות סעד של פיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם לו בתקופה השנייה, הפסדי רווח הנובעים מאי השכרת הנכס בתקופה השנייה, וחיובי ארנונה והיטלים ככל והוא חויב לשלמם ביחס לתקופה השנייה. כל אלו סעדים שככל והתובע יוכיח את זכאותו לקבל אותם לאחר הוכחת עילת תביעתו בתקופה השנייה, הרי שאין התובע מושתק מלדרוש אותם בהליך הזה לפניי.

בדומה, עילת התביעה המבוססת על טענות התובע לנזק נפשי שנגרם לו כתוצאה מעצם ניהול ההליכים המשפטים בינו לבין המינהל, גם במהלך ניהול התביעה הקודמת בפני בית המשפט המחוזי, ובהמשך גם במהלך ניהול התביעה הזו המונחת לפניי, המדובר בעילה שכלל לא הועלתה ולא הייתה חלק מעילות התביעה שנדונו והוכרעו בפני בית המשפט המחוזי, ובכלל זו נולדה כתוצאה מניהול ההליך המשפטי, קרי במהלך ניהול ההליך המשפטי בפני בית המשפט המחוזי, וגם בתקופה שלאחריו, כך שאין לצפות מהתובע לכלול עילה זו במסגרת כתב התביעה שהוגש על ידו בפני בית המשפט המחוזי, ולטעמי התובע לא יכול היה להעלות טענה כזו בפני בית המשפט המחוזי בטרם ידע את השלכות ניהול ההליך המשפטי נגדו על מצבו הנפשי, ולכן ביחס לעילה זו, הרי שאין התובע מושתק מלהעלות אותה לפניי, וככל ויעלה בידי התובע להוכיח את עילת תביעתו הנזיקית הזו, הרי שמן הראוי לבחון את הסעד המבוקש בגינה.

לסיכום חלק זה, אני דוחה את דרישת התובע לפיצוי בגין אובדן דמי שכירות בתקופה הראשונה ( מיום 1/1/2010 – 19/5/2013), וכן את דרישת התובע להחזר ארנונה שבה חויב בסך של 53,817 ₪ בגין התקופה מיום 1/1/2010 – 30/6/2013 ( בהתאם לפירוט התובע בסעיף 80 לסיכומי התביעה), שכן מדובר בדרישות וסעדים כספיים שהיה עליו למצות ולכלול כחלק מהסעדים הכספיים שעתר לקבלתם בפני בית המשפט המחוזי כחלק מעילת התביעה שנדונה והוכרעה בפני בית המשפט המחוזי, ומשלא עשה כן, ואף לא ביקש פיצול סעדים ( ובכלל לא ברור אם הוא יכול לדרוש פיצול של חלק מהסעדים הכספיים), הרי שאני דוחה את תביעתו לסעדים אלו בשל השתק עילה.

ביחס לטענות התובע האחרות ביחס להתנהלות הנתבע לאחר מתן פסק-הדין במחוזי ולעילות התביעה שנולדו כתוצאה מההתנהלות הנטענת בתקופה שלאחר מתן פסק-הדין במחוזי, וכן ביחס לטענות התובע לנזקים הנפשיים שנגרמו לו כתוצאה מעצם ניהול ההליכים המשפטיים נגד המינהל, הרי שמדובר בעילות תביעה שאין התובע מושתק מלטעון לסעדים בגינן, ואלה יוכרעו ויבחנו עתה.

התנהלות המינהל לאחר מתן פסק-הדין במחוזי
התובע מנסה לשכנע כי לאחר מתן פסק-דינו האמור של בית המשפט המחוזי, המינהל המשיך בסירובו לאפשר לתובע להשכיר את הנכס לצד ג', וזאת אף לא כשהשכירות יועדה למטרת תעשייה, על פי הייעוד הקבוע בהסכם החכירה. בכלל זאת, על פי הנטען, המינהל לא התייחס לפניותיו של התובע , וסיכל את ההתקשרות החוזית בינו לבין יקבי תבור. בשל כך, התובע נאלץ לנקוט בהליך משפטי זה. רק כפועל יוצא מכך המינהל ניאות לבחון את בקשת התובע להשכרת הנכס ליקבי תבור, דא עקא שהמינהל הציב בפני התובע ויקבי תבור דרישות ומכשולים שגרמו לעיכוב באישור המינהל למשך כשנתיים, כאשר לטענת התובע התנהלות המינהל נעשתה שלא כדין ושלא משיקולים ענייניים.

מעיון בסיכומי התובע, ניתן לראות כי מתוך רשימת עילות התביעה שסקר בכתב התביעה, התובע החליט לבסס את עילת תביעתו על: עילה חוזית - הפרת הסכם החכירה, וחוסר תום לב בקיום הסכם החכירה ; עילה נזיקית – רשלנות ; עילה מתחום המשפט הציבורי/מנהלי.

באשר לעילה החוזית, הרי שדין טענות התובע להידחות בשל הרחבת חזית אסורה, שכן עילה זו כלל לא הופיעה בכתב התביעה המתוקן, ומעבר לכך כלל לא נטען ע"י התובע כי המינהל הפר את הסכם החכירה. משום כך התובע נאלץ לצרף לסיכומיו נספח שמעולם לא צורף לראיותיו. ואם לא די באמור, הרי שגם בחינת טענות התובע לגופן מלמד כי המינהל לא הפר את תנאי הסכם החכירה, שכן בסופו של יום המינהל אישר את השכרת הנכס לצד ג' לתקופה של 7 שנים, תקופה הטעונה רישום ומצריכה קבלת אישור המינהל, וממילא מטרת השכירות היא ליקב, בשונה מהמטרה הקבועה בהסכם החכירה, כך שבכל מקרה התובע היה צריך לקבל את הסכמת המינהל לשם שינוי מטרת החכירה, בהתאם לסעיף 4 לנספח שצורף וסומן באות א' לסיכומי התובע. על כן טענות התובע בסיכומיו לעניין הפרת הסכם החכירה בידי המינהל, דינן להידחות גם לגופן.

בהקשר הזה, אעיר כי טענות התובע לעניין חוסר תום ליבו של המינהל בקיום הוראות הסכם החכירה, הינה טענה שראויה להיבחן במהלך בחינת יסודות עוולת הרשלנות, כפי שזו נבחנה בעניין ברדוגו ( ת.א. (שלום חי') 6569-01-09 ניסים ברדוגו נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, 11.11.2012) (להלן: עניין " ברדוגו")), אליו הפנה התובע בסיכומיו, וכפי שיובא בהמשך.

באשר לעילה מתחום המשפט הציבורי- מנהלי, הרי שמדובר בטענה כללית שנטענה ע"י התובע באופן סתמי מבלי שיוחסה לנתבע התנהלות ספציפית שהינה בניגוד לאחד הכללים של המשפט המינהלי, ולכן טענות התובע ביחס לעילה זו דינן להידחות גם הן .

אם כן, כל שנותר לבחון הוא טענות התובע ביחס לקיום יסודות עוולת הרשלנות, הן לעניין הטענה כי התנהלות המינהל גרמה לעיכוב בהשכרת הנכס ליקבי תבור - עיכוב שהסב לתובע לטענתו נזקים ממוניים בדמות הפסד רווח של דמי שימוש; והן לעניין הטענה לגרימת נזק נפשי כתוצאה מהתעמרות המינהל בתובע במהלך ניהול ההליך המשפטי, בבית המשפט במחוזי בנצרת בשלב ראשון ובבית משפט זה, בשלב שני.

השאלה עליה ישנו מקום להשיב אפוא הינה: האם עלה בידי התובע להוכיח כי המינהל התעמר בו, התעלם מפניותיו, התעלם מקביעות בית המשפט המחוזי, והמשיך לסרב להתיר לתובע להשכיר את הנכס, וגרם לעיכוב באישור בקשת התובע להשכרת הנכס ליקבי תבור?

במסגרת סעיף 102 לפסק-הדין בבית המשפט המחוזי בנצרת, הבהיר כב' השופט ארבל את עמדתו לעניין שינוי הייעוד באשר לשימוש בנכס, ומפאת חשיבות הדברים, ומאחר והצדדים פירשו את הדברים כל אחד באורח המתאים לו, להלן אצטט בהרחבה את דברי כב' השופט ארבל הרלוונטיים לענייננו :

"[...] אין ספק כי התנהלותו של המינהל היתה בלתי ראויה, הן מבחינת ההתייחסות לפניות והן מבחינת " גרירת הרגליים" אשר אפיינה את התנהלותו. עם זאת, התשובות שקיבל שגב וכל מי מטעמו, לא כללו התחייבות ברורה, כי אכן יותר לו שינוי השימוש בנכס. על כן, הוא לא היה רשאי להחליט על שינוי השימוש בנכס באורח חד צדדי. שגב קיבל לרשותו נכס, המהווה נכס מנכסי הציבור, על מנת שישמש לצרכי הקמת מפעל באזור עדיפות לאומית, ולא לשימוש אחר.
הקצאת נכסים כאמור, בפטור ממכרז, הינו חריג לחוק חובת המכרזים. ההקצאה נועדה להעניק כלים יצרניים ותעסוקתיים לתושבי אזורי העדיפות הלאומית, וככזאת תעשה במשורה, תוך הטלת מגבלות על השימוש בהם והעברתם לאחרים.
על כן, משקיבל שגב את הנכס האמור, ידע כי ההקצאה נועדה לשימוש קונקרטי בלבד – שיעשה על ידו. אמנם שינוי אפשרי, אולם הדבר ניתן לשיקול דעת הרשויות, ולא יעשה כדבר המובן מאליו. לעניין זה, איני מקבל את עדותו של שגב, אשר אינה עומדת בקנה אחד עם הראיות והמסמכים שהומצאו, ולפיה נאמר להם על ידי הגב' אבינערי, כי אין מניעה לשינוי היעוד. אף נספח 17 לתצהירו, אינו מלמד על כך. [...]. כאמור, קבעתי גם כי שגב אף לא הוכיח קיומה של הבטחה שלטונית.
לפיכך, איני מקבל את תביעת התובע לסעד של הצהרה, לפיו יש לראות בתוכניות שהוגשו על ידו למינהל כחתומות על ידי המינהל. אף לא אעמיד את שיקול דעתי חלף שיקול דעתו של המינהל, ואקבע כי אכן יטיב המינהל עשות, לו ישקול כיום בצורה ראויה, את פנייתו של שגב לשינוי השימוש. שכן, חלפו כ- 16 שנים מיום ההחלטה של ההקצאה ובמשך פרק זמן החמיר מצבו הבריאותי של שגב, אשר שוב אינו אדם צעיר".
[ההדגשות הוספו, א.א.א.]

מהאמור לעיל, עולה במפורש, כי במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים לעניין שינוי ייעוד הנכס, מתעשייה ומלאכה לשימוש מסחרי, החליט בית המשפט המחוזי שלא לשים את שיקול דעתו במקום שיקול הדעת של המינהל ולמעשה הוא נמנע מלהתערב בשיקול דעתו של המינהל, וציין בגדר המלצה, להבדיל ממתן צו או קביעה שיפוטית -אופרטיבית, כי המינהל יטיב לעשות באם ישקול בצורה ראויה את פנייתו של התובע לשינוי השימוש בנכס. אם כן, וככל והמינהל לא פעל בהתאם לאותה המלצה, ולא שקל באופן ראוי את פניות התובע בנוגע לשינוי הייעוד ו/או השימוש בנכס, הרי שאין בכך בהכרח משום הפרה ו/או אי מילוי צו שיפוטי , אלא לכל היותר ניתן לבחון התנהלות זו באספקלריה של הפרת חובת זהירות כלפי התובע.

כעולה מפסק-הדין, הרי שהתוצאה שלו היתה שהסכם החכירה הינו בתוקף, ומשלא ראה בית המשפט המחוזי מקום להתערב בשיקול דעת המינהל לעניין שינוי הייעוד של הנכס, הרי שהמשמעות היא כי על הצדדים לקיים את הסכם החכירה כלשונו, קרי התובע יכול לעשות שימוש בנכס בהתאם לייעוד המקרקעין ולמטרה הקבועה בהסכם החכירה בלבד - דהיינו, "מפעל למוצרי עץ", בייעוד של תעשייה ומלאכה. תנאים אלו בהסכם החכירה, הינם תנאים מהותיים, ובניגוד לעמדת התובע ( סעיף 35 לסיכומיו), אינני סבורה כי ה מדובר הוא בעניין טכני. הרי, הסכם החכירה בין הצדדים נכרת על בסיס הבטחות התובע לקיים בנכס עסק התואם את ייעוד המקרקעין ומטרת החכירה, ולאחר שהתקבלה המלצת התמ"ת למטרה האמורה. על כן, לטעמי, עמידת הנתבע על קיום שני תנאים אלו ביחס לשימוש שיעשה התובע בנכס או ביחס לשימוש שיעשה צד ג' שישכור את הנכס מהתובע, הינה דרישה סבירה ואף מתחייבת מעצם תפקידו ומעצם החובה המוטלת על הנתבע לנהל את מקרקעי המדינה בצורה ראויה, והדברים נאמרים ביתר שאת מקום שמדובר במקרקעין שהוקצו לתובע בפטור ממכרז, ואשר כבר נאמר לגביהם ( בדברים המצוטטים לעיל מדבריו של כב' השופט ארבל בפסק-הדין במחוזי), כי " ההקצאה נועדה להעניק כלים יצרניים ותעסוקתיים לתושבי אזורי העדיפות הלאומית, וככזאת תעשה במשורה, תוך הטלת מגבלות על השימוש בהם והעברתם לאחרים".

בעניינו, ולאחר בחינת שלל הראיות שהוצגו לפניי, עולה כי לאחר מתן פסק-הדין, התובע כלל לא ביקש להשתמש בנכס בעצמו, נוכח התדרדרות שחלה במצבו הרפואי שלא אפשרה לו להפעיל נגריה בנכס, כך גם התובע לא ביקש להשכיר את הנכס לצד ג' לשם ניהול מפעל למוצרי עץ בהתאם לאמור בהסכם החכירה. רק בחלוף חודש ימים לאחר מתן פסק-הדין במחוזי, פנה התובע באמצעות בא כוחו למינהל, וביקש לקבוע פגישה בניסיון " להגיע לפתרונות בדרך של הסכמות וללא צורך בהתדיינות נוספת.." [נספח 8 לתצהיר התובע], בפנייה זו, כביכול, התכוון התובע להזכיר למינהל לפעול בהתאם להמלצת בית המשפט המחוזי, ואכן המינהל לא התייחס לפנייה זו של התובע, לפחות לא בכתב, יחד עם זאת, לא ברור אם באותו מועד לתובע הייתה הצעה קונקרטית להשכרת הנכס לצד ג' – הצעה הראויה להישקל ע"י המינהל, ולכן איני רואה בהתנהלות המינהל המתבטאת באי מתן מענה לפניית התובע משום התעלמות מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי או משום התנהלות שגרמה לעיכוב בלתי סביר וממושך בהשכרת הנכס לצד ג' כלשהו.

בהמשך, הנתבע פנה לתובע ביום 10/9/2013 בהתראה לביטול הסכם החכירה [ נספח 20 לתצהיר עו"ד דובדבן], ובמסגרתה ביקש ממנו, בין היתר, להתאים את השימוש בנכס למטרת החכירה, לפנות את שטח השצ"פ ועוד דרישה להשלמת הבנייה בנכס ( דרישה שהמינהל לא עמד עליה בהמשך). גם במכתב התראה זה, סבורני כי המינהל לא סטה ולא הפר את הוראות פסק-הדין, שכן אין בעצם הקביעה של בית המשפט המחוזי כי הסכם החכירה הינו בתוקף כדי להצדיק הפרה מאוחרת של הסכם החכירה של מי מהצדדים, ובכל שלב שבו צד לחוזה אשר רואה כי הסכם החכירה הופר באופן יסודי, רשאי לפנות לצד השני בהתראה מתאימה, ובמידת הצורך גם בהודעה על ביטול ההסכם.

בהמשך לכך , התובע פנה, באמצעות בא כוחו, ביום 1/10/2013 לנתבע במכתב תגובה לאותו מכ תב התראה [ נספח 10 לתצהיר התובע], ושוב ביום 17/10/2013 פנה התובע בעצמו לנתבע וביקש לברר האם הוא רשאי להשכיר את הנכס לצד ג'. אומנם לא הוצגה בפניי ראיה שיכלה להעיד כי פניות אלו לא זכו להתייחסות המינהל, יחד עם זאת, שוב פניות אלו אינן מכילות הצעה ספציפית להשכרת הנכס לצד ג' והראויה להישקל ע"י המינהל.

פנייתו העניינית הראשונה של התובע ביחס להשכרת הנכס לצד ג', הייתה ביום 27/10/2013 . המדובר הוא בפנייה שהתובע ביצע בעצמו למינהל ולה הוא צירף הסכם שכירות שנחתם בינו לבין יקבי תבור. במסגרת אותה פנייה התובע ביקש את אישור המינהל להשכרת הנכס ליקבי תבור לשם הפעלת יקב בייעוד תעשייתי, מבלי שיהיה צורך בשינוי הייעוד של השימוש בנכס [ נספח 21 לתצהיר עו"ד דובדבן ( להלן: "הבקשה לשינוי מטרת החכירה")]. למעשה, בקשה זו של התובע משמעותה - דרישה לשינוי מטרת החכירה, שכן הפעלת יקב שונה במהותה מהפעלת מפעל למוצרי עץ, ובמקביל על המינהל לבחון באם השימוש שייעשה תואם את הייעוד של השימוש במקרקעין, קרי באם הפעלת היקב הינה בגדר שימוש תעשייתי או שמא מדובר בשימוש מסחרי המצריך את שינוי הייעוד של ה שימוש בנכס, בנוסף לשינוי מטרת החכירה.

משלא ניתן מענה לבקשתו האמורה של התובע לשינוי מטרת החכירה, במשך כחודשיים ימים, התובע הגיש את התביעה הזו המונחת לפנינו ביום 31/12/2013.

ביחס לטיעון זה של התובע, טוען הנתבע בכתב ההגנה כי הוא התייחס בצורה עניינית לכל פניות התובע, כך גם עו"ד דובדבן העידה בתצהירה כי ניתן על ידה מענה הולם לכל פניות התובע, חלק מהפניות נענו בכתב וחלק אחר בעל פה. עו"ד דובדבן צירפה אף לתצהירה את כל ההתכתבויות שהיו בין הצדדים לאחר מתן פסק-הדין בבית המשפט המחוזי.

ואכן, עיון בנספחים 22 – 29 לתצהירה של עו"ד דובדבן, מלמד כי בקשת התובע לשינוי מטרת החכירה קיבלה את התייחסותו הכתובה של המינהל ביום 10/2/2014 [ נספח 22 לתצהירה של עו"ד דובדבן], ובמסגרת התגובה הבהיר המינהל כי גם אם השימוש שייעשה בנכס הינו תעשייתי, עדיין יש צורך לקבל את המלצת התמ"ת לשם שינוי מטרת השימוש התעשייתי ממפעל למוצרי עץ ליקב, זאת בהתאם לנהלי המינהל והסכם החכירה. עוד הדגיש המינהל באותה תגובה, כי השימוש שייעשה בנכס הינו רק בגבולות המגרש שהוקצה לתובע מלכתחילה וכפוף לפינוי שטח השצ"פ הנמצא בפלישה.

מאז תגובתו הנ"ל של המינהל ביחס לבקשת התובע, החלו התכתבויות בין הצדדים, במסגרתן הציב המינהל דרישות ותנאים לצורך מתן האישור המיוחל, כאשר במקביל לאותן התכתבויות ההליך המשפטי בתיק זה המשיך להתנהל, והצדדים קיימו ביניהם הליך גישור - הליך שהניב הסכמות בין הצדדים שתגבשו לכדי פסק-הדין החלקי שניתן בגדרי התיק. בהתאם לפסק הדין החלקי הנ"ל ומכוחו, המינהל אישר לתובע להשכיר את הנכס ליקבי תבור לשם הפעלת יקב לשימוש תעשייתי בעיקר, אליו מתווסף שימוש לצרכי אחסון שהוא שימוש נלווה בלבד.

כאן המקום לציין, כי המינהל לא הוכיח כי נתן מענה בעל-פה לבקשת התובע לשינוי מטרת החכירה בטרם מתן תגובתו הכתובה, יחד עם זאת ניתן להיווכח כי תגובתו של המינהל לבקשת התובע ניתנה לכל המאוחר ביום 10/2/2014, קרי בעבור כ- 3.5 חודשים מאז פנה התובע בבקשתו לשינוי מטרת החכירה.

מעבר לאותו עיכוב, התובע טוען כי הנתבע עיכב את השכרת הנכס למשך כשנתיים עד שאישר את השכרתו ליקבי תבור במסגרת פסק-הדין החלקי. טענה זו של התובע כלל לא הוכחה, ואינה מקובלת עליי, שכן התובע החל לספור את פרק הזמן בן השנתיים מאז מתן פסק-הדין במחוזי ב- 5/2013 ועד מתן פסק הדין החלקי בתיק ב- 6/2015. זאת הוא עשה תוך התעלמות מן העובדה כי את בקשתו לשינוי מטרת החכירה הוא הגיש רק ביום 27/10/2013 . בקשה אחרונה זו זכתה להתייחסותו העניינית של המינהל, לכל המאוחר ביום 10/2/2014, והראיות מלמדות כי מאז החלו התכתבויות ענייניות בין הצדדים, המינהל שקל את בקשתו של התובע באופן ענייני, והתנה את הסכמתו בתנאים ודרישות, שרק לאחר שהתובע השכיל לקיימם, או אז הסכים המינהל לאשר את השכרת הנכס ליקבי תבור לשם הפעלת יקב [ ההתכתבויות צורפו כנספחים 23 – 29 לתצהיר של עו"ד דובדבן].

בהקשר הזה, אני דוחה את טענות התובע בסעיף 41 לסיכומיו, על תתי הסעיפים שבו, שכן מלבד העובדה כי מדובר בטענות שנשמעו לראשונה רק בסיכומים, וטענות אלה הינן בבחינת הרחבת חזית, הרי שמדובר בטענות שהן פרי פרשנותו של התובע ובא כוחו, והתערבות בית המשפט בשאלה האם דרישות המינהל היו ראויות אם לאו, הינה בגדר התערבות בשיקול דעתו של המינהל. בעניין זה ובדומה לגישתו של בית המשפט המחוזי, אינני רואה מקום להתערב בשיקול דעת זה של המינהל. אציין בהקשר זה כי על פניו נראה כי המינהל פעל בהתאם לסמכות הנתונה לו על פי דין, לקיים את הסכם החכירה כלשונו ולדאוג לכך שהשימוש שייעשה בנכס יהיה תואם את הייעוד של תעשייה ומלאכה. דברים אלו נאמרים ביתר שאת, מקום שההתכתבויות מלמדות על כך שהנתבע דרש את אישור התמ"ת לשם בדיקת בקשת התובע, ולאחר מכן המינהל בעצמו דאג לתאם את הנושא מול התמ"ת כפי העולה מדברי ב"כ התובע בפנייתו למינהל ביום 7/9/2014 [ נספח 24 לתצהיר של עו"ד דובדבן]. בשלב מסויים מאוחר יותר התעוררה מחלוקת בין הצדדים לעניין השימוש האמור להיעשות בנכס לצרכי אחסנה, ובעקבות מחלוקת זו דרש המינהל פרטים בנוגע למהות פעולות הייצור והאחסנה הדרושות - פרטים ש התובע מסר אותם בכתב באמצעות השוכר ( יקבי תבור). רק אז הנתבע א ישר את בקשת התובע להשכרת הנכס ליקבי תבור ולשינוי מטרת החכירה.

לסיכום חלק זה, ניתן לראות כי מתוך רשימת המעשים והמחדלים המיוחסים למינהל, עלה בידי התובע להוכיח כי עד אשר הוגש כתב התביעה נשוא ענייננו, הנתבע לא התייחס לפניות התובע, וכי מאז הגשת בקשתו של התובע לשינוי מטרת החכירה, עברו כ- 3.5 חודשים עד שהנתבע החל לטפל בבקשה ולדרוש בירור ענייני. מלבד מעשים אלו, לא עלה בידי התובע לשכנעני כי הנתבע גרם לעיכוב כלשהו, לא כל שכן הערים קשיים על ידי הצבת לדרישות ותנאים שעד לקיומם הוא נמנע מלאשר את בקשת התובע להשכרת הנכס ליקבי תבור. בנסיבות העניין נראה התנהלות המנהל עומדת נמצאת בגבולות סמכותו ושיקול דעתו של המינהל, והינה בגדר פעולה של המינהל כרשות המופקד על ניהול מקרקעי המדינה, ואין בדעתי להתערב בשיקול דעת זה.

מכאן אנו עוברים לבדיקת מעשי הנתבע במבחני עוולת הרשלנות.

בבחינת קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, לא יכולה להיות מחלוקת כי המינהל ( הנתבע), המופקד על ניהול מקרקעי המדינה, חב בחובת זהירות מושגית כלפי החוכרים החתומים על חוזה חכירה עימו, ועל זה ניתן ללמוד, בין היתר, מהפסיקה אליה הפנה התובע בסעיף 71 לסיכומיו.

באשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית, יש לבחון באם רשות סבירה הייתה יכולה לצפות בנסיבות המיוחדות של המקרה כי התנהגות שלה או מחדלה יגרמו לנזק שנגרם בפועל ( ראו: פרופ' ע. דקל, בספרו " מכרזים", כרך שני , עמ' 295). בשלב הזה אניח לטובת התובע כי המינהל " התעמר" בתובע עת התעלם מפניותיו, ועיכב את מתן התייחסותו לבקשת התובע משך כ- 3.5 חודשים. עתה נשאלת השאלה, האם המינהל יכול היה לצפות כי מעשים אלו, יגרמו לתובע נזק בדמות בעיה נפשית המגיעה לכדי נכות צמיתה, או לנזק מסוג אובדן דמי שימוש מאי השכרת הנכס?

בנדון, סבורני כי ניתן להטיל על המינהל חובה לפעול בסבירות ובמהירות ככל האפשר כדי לבחון את בקשת התובע, וניתן לקבוע כי המינהל יכול לצפות כי עיכוב בלתי סביר מצדו והצבת מכשולים לא מוצדקים בפני התובע בבירור הבקשה לשינוי מטרת החכירה ( שלא הוכחו), יכולים לגרום לנזק מסוג של אובדן דמי שכירות כתוצאה מאי השימוש בנכס. עם זאת, בשום פנים ואופן, לא ניתן להרחיק לכת ולקבוע כי המינהל יכול לצפות לגרימת נזק נפשי לתובע, שכן מטעמי מדיניות משפטית בעיקר, איני סבורה כי יש מקום להרחיב את גבולותיה של עוולת הרשלנות על ידי הטלת נטל כה כבד על רשות מנהלית המופקדת על ניהול מקרקעי המדינה לצפות כי עמידתה על קיום תנאי הסכם החכירה והפעלת שיקול דעתה בבחינת בקשתו של חוכר לשינוי מטרות החכירה שבהסכם, יכולות להביא לגרימת נזק נפשי לחוכר. הרחבה כזו, הינה בגדר הצבת סטנדרט התנהגות בעייתי על רשות מנהלית, והאפשרות ליישמו מוטלת בספק. די בטעם זה כדי להביא לדחיית טענות התובע ביחס לנזק הנפשי שנגרם לו.

מכאן עוברים לבחינה יסוד ההתרשלות, קרי - באם יש בהתנהלות המתוארת משום הפרה של סטנדרט סבירות מצידו של המינהל?

התובע הפנה בסיכומיו לעניין ברדוגו הנ"ל, ושבמסגרתו נדונה התנהלות המינהל אשר קיבל בקשה מסוימת מאזרח, ובמקום לטפל בה שלח אותה לגניזה, ורק כעבור 10 שנים נתן את התייחסותו לבקשה! באותו מקרה של ברדוגו, החליט בית המשפט להטיל אחריות על המינהל בציינו כי:
"כריתת חוזי חכירה על ידי המינהל אל מול פרטים לרבות הכנסת שינויים בהם הינה בגדר הסמכות שניתן לו לנהל את מקרקעי המדינה. סמכות זו הינה סמכות על פי דין לכן הפעלת הסמכויות בהקשר זה מן הראוי כי תתבצע במהירות הראויה כפי שחוק הפרשנות קובע.
[...] אין ספק כי הנתבעת הפרה חובה לפעול במהירות הראויה ולתת תשובה ומענה לפניית התובעים עת פנו אליה בשנת 1999.
[...]בשים לב לכך אני סבור כי יש לקבוע כי המינהל הפר את חובתו לפעול בהגינות ובסבירות במערכת היחסים החוזית ששררה בינו לבין התובעים".

בנדון סבורני, כי לא ניתן להשוות את נסיבות המקרה נשוא ענייננו, לנסיבות המקרה בעניין ברדוגו. שכן לטעמי אין לראות באי התייחסות המינהל לפניות התובע שלא כללו הצעה ספציפית, וכן ב"עיכוב" של המינהל במתן התייחסות לבקשת התובע לשינוי מטרת החכירה למשך 3.5 חודשים, משום עיכוב בלתי סביר הנוגד את החובה המוטלת על המינהל לפעול במהירות בהתאם לסעיף 11 חוק הפרשנות, התשמ"א – 1981.

לכל היותר, ניתן לראות באי התייחסות המינהל לפניות התובע עד אשר נאלץ התובע לנקוט בהליך משפטי זה, משום חוסר תום לב של המינהל בקיום הסכם החכירה, שכן התעלמות המינהל מפניות התובע לאחר מתן פסק-הדין במחוזי, והגם שלא כללו הצעה להתקשרות ספציפית עם שוכר, הביאה את התובע לכך שהוא יוותר על נושא שינוי הייעוד לשימוש במקרקעין מתעשייתי למסחרי, ובהמשך כשהשיג התובע שוכר המוכן להפעיל יקב בייעוד התעשייתי, הוא פנה בבקשה מתאימה למינהל, והמתין משך כחודשיים, בהם המינהל לא התייחס לבקשתו, ועל רקע ההתעלמות הקודמת של המינהל מפניות התובע, הרי שהוא נאלץ לנקוט בהליך משפטי זה, שגרם למינהל לתת תשובה עניינית לפניות התובע ולהתחיל לשקול ברצינות את דרישתו להשתמש בנכס תוך שינוי מטרת החכירה.

אם כן, ניתן לקבוע כי המינהל התרשל כלפי התובע עת התנהל כלפיו בחוסר תום לב בקיום חוזה החכירה, תוך התעלמות מפניות התובע עד אשר נאלץ התובע לנקוט בהליך משפטי זה וגרם לנתבע לשקול בצורה עניינית את בקשתו להשכרת הנכס ליקבי תבור תוך שינוי מטרת החכירה.

ומה הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מאותה התרשלות? לעניין הזה, סבורני כי ניתן לקבוע כי לתובע נגרם נזק מסוג של אובדן דמי שכירות שהיה על המינהל לצפותו מראש ביחס לתקופה מאז הוגשה בקשת התובע להשכרת הנכס תוך שינוי מטרת החכירה ועד למתן תשובה עניינית של המינהל ( למשך 3.5 חודשים), שבמהלכם המינהל עיכב את בירור בקשתו של התובע, ושכידוע אושרה בסופו של דבר ובעקבות אישורה עלה בידו של התובע להשכיר את הנכס ליקבי תבור.

להערכת נזקו של התובע בתקופה זו, אני מקבלת את הערכת התובע המבוססת על חוות דעת שמאית שהוגשה ע"י המינהל בהליך המשפטי שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי, ושלפיה דמי שכירות חודשיים של מ"ר מבונה עומדים על כ- 16 ₪ ( בצירוף מע"מ) , ומאחר ואין מחלוקת כי גודל הנכס המבונה עומד על 818 מ"ר , הרי שהנזק שנגרם לתובע מאי השכרת הנכס למשך 3.5 חודשים עומד על: 818 מ"ר * 16 ₪ למ"ר * 3.5 חודשים = 45,808 ₪ ובתוספת מע"מ בסכום כולל של 53,595 ש"ח.

סוף דבר
לאור המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת באופן חלקי ביותר.

על הנתבע לשלם לתובע פיצויים בסך של 53,595 ₪.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבע לשאת בהוצאות התובע, באופן חלקי בלבד, בשים לב לתוצאות ההליך, בסך של 10,000 ₪ , וכן בסכום כולל בגין שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.

כל הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת עותק של פסק-דין זה לידי הצדדים, שאם לא כן, הסכומים יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא עותק של פסק-דין זה לידי הצדדים, באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ח, 04 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.