הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 60132-06-16

לפני כבוד השופטת הבכירה, רים נדאף

התובע

אלי זפרני
ע"י ב"כ עוה"ד מאיר זנטי או עוה"ד עמי זנטי ואח'

נגד

הנתבעים

1."אובייקטיבי - המקומון של הצפון"
2.שמעון בן חיים
3.אלי סבתי
ע"י ב"כ עוה"ד יורם ביטון ואח'

פסק דין

1. ענייננו בתביעה לפיצוי, ללא הוכחת נזק, על-סך של 140,332 ₪, על-פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), בגין כתבה שפורסמה אצל נתבעת מס' 1 (להלן: "העיתון"), ביום 4.3.16 (להלן: " הכתבה"), ונכתבה על-ידי נתבע מס' 3, מר אלי סבתי (להלן: "הנתבע"), כאשר נתבע מס' 2, מר שמעון בן חיים, היה העורך הראשי של העיתון (להלן: " העורך"). כן נתבע לפרסם בעמודים הראשיים של העיתון התנצלות והצהרה על אי נכונות הדברים.

רקע עובדתי וטענות הצדדים :
2. ביום 6.10.05, הוקמה חברת א.ר.צ כחול לבן בע"מ (להלן: " החברה המוכרת"), והתובע היה דירקטור יחיד שלה, ובעלי מניות הינם התובע, כהן רחמים וגילת, ייזום פרוייקטים בע"מ.

3. ביום 20.10.05 נחתם חוזה פיתוח (להלן: "החוזה") בין מנהל מקרקעי ישראל לבין התובע, כהן רחמים וצבי, בנוגע למגרש מספר 15.02, בגוש 13109, חלקה 37 (בחלק) (להלן: "המגרש" או "המקרקעין").

4. ביום 6.3.06 נחתמה תוספת (מס' 1) לחוזה הפיתוח בין מי נהל מקרקעי ישראל לבין החברה המוכרת, ולפיו במקום האמור בחוזה הפיתוח דלעיל, יבוא היוזם החדש : א.ר.צ כחול לבן בע"מ.

5. ביום 18.12.2014 הוקמה חברת כחול לבן חדש בע"מ (להלן: " החברה הרוכשת"). הדירקטורים שלה הינם דרורי טל וחסון אלדד, ובעלי מניותיה הם דרורי טל , חסון אלדד, חסון אורין וחסון עמרי.

6. ביום 12.1.15 נחתם הסכם בין החברה המוכרת ל חברה הרוכשת, למכירת הזכויות במגרש, כאשר המגרש הוגדר בהסכם: "המקרקעין הידועים מגרש מס' 15.02...בקרית שמונה, הידוע כגוש 13109 חלק מחלקה 37 בשטח של 533 מ"ר, בהתאם לחוזה חכירה מיום 11/01/2010..." (להלן: " ההסכם"/ " הסכם המכר").

7. התובע, הינו תושב קריית שמונה, ולאחר הבחירות המוניציפאליות שנערכו בשנת 2013, נבחר לראשונה בחייו כחבר מועצת העיר בקריית שמונה , והוא נושא בתואר של "משנה לראש העיר" , תפקיד אותו ממלא ללא שכר. לקראת תום חודש פברואר 2016, פנה אליו הנתבע, ושלח לו מספר שאלות ביחס לעסקה בה החברה המוכרת, אשר בה מחזיק הוא זכויות, מכרה שטח קרקע לחברה הרוכשת (להלן: "העסקה"). ביום 2.3.16 הועבר אל הנתבע מכתב בו פורטו כל העובדות הרלבנטיות, כולל אלו הקשורות למתן ההיתר לחברה הרוכשת, ועל היעדר כל קשר גלוי או נסתר, בין שתי החברות, למרות הדמיון המפתיע בשמות.

8. התובע טוען, כי ללא כל שהות לבדיקת העובדות שהובאו בטרם פרסום הכתבה, ומבלי שיש ביטוי בגוף הכתבה לעובדות המפורטות שהובאו לידיעת הנתבעים טרם פרסומה, פורסמה הכתבה בעיתון , ומקריאתה נוצר רושם מוטעה, לפיו התובע ניצל ומנצל את תפקידו, תוך ניגוד עניינים, בכדי לקדם את ענייניו הפרטיים ולעשות לביתו, בניגוד לכל דין. בכתבה נעשה קישור ישיר בין תפקידו הציבורי לבין העסקה (דבר המשולל כל קשר למציאות), נוצר מצג שווא שקשר בין הרווחים מהעסקה לתפקידו הציבורי, נטען באופן שקרי על הטבות בירוקרטיות שניתנו לו כביכול, למרות שמדובר בבקשות והליכים בירוקרטיים, הנוגעים בכלל לחברה הרוכשת, ולא לחברה המוכרת ו/או לתובע.

9. בכתבה, נרמז לטענתו, שהוא עדיין בעל זכויות במקרקעין, והשתתף באופן אקטיבי, בישיבות הנוגעות לנכס. בנוסף נכתב שם, שההתנגדות להיתר, כללה בין היתר , הסתייגות בנושא החנ ייה שעבורה לא נמסר פירוט מדויק איך וכיצד תיושם חובת היזם לבניית 37 מקומות חנייה כנדרש. בסוף הכתבה ניסו הנתבעים ליצור רושם שקרי, לפיו כאילו נעשה ניסיון למניעת כופר חניה – דבר שאין לו שום קשר למקרקעין ו/או לתוכניות החלות על המקרקעין, שהצריכו 37 חניות בלבד, ממתחם שיש בו כ- 200 חניות קיימות.

10. דברים אלו ורוב הטענות שבכתבה, לטענת התובע, אינם אמת, וכך גם ניסיונה של הכתבה להשחיר את פניו ויצירת מצג השווא, שמדובר באדם, המציג עצמו כמתנדב, אך בפועל, מקדם את עסקיו הפרטיים, בניגוד עניינים וגורף לכיסו מיליונים. טע נות שקר אלו ורבות אחרות, נשזרו לאורכה ולרוחבה של הכתבה, למרות שבאותו שלב, כבר היו ידועות היטב לנתבעים העובדות לאשורן, או למצער, הובא לידיעתם מידע שחייבם לבדוק ולאמתו, בטרם תפורסם כתבתם. אף על-פי כן , הנתבעים לא עיכבו את פרסום הכתבה בכדי לאמת את הדברים מול הגורמים הרלבנטיים ו/או לבדוק בשנית את נתוניהם, וציינו את העובדות הנ"ל בכתבתם ללא כל שינוי, מתוך מגמה ברורה, להשחיר את פני התובע באמצעות המצאת "עובדות", אשר או ש הנן שקריות ו/או שהובאו באופן מגמתי היוצר רושם מוטעה ומסולף על התובע, באופן הפוגע בו ובשמו הטוב.

11. הדרך בה פעלו הנתבעים, בכדי לקשור בין ההכנסה שצמחה לתובע ממכירת הנכס לבין תפקידו הציבורי, הנה משוללת ת"ל, היוצרת מצג שקרי והמהווה הוצאת לשון הרע. כן הצגת קידום ענייניה של החברה הרוכשת, כקידום ענייניו הפרטיים של התובע, תוך ניגוד עניינים וקיצור הליכים, מהווה גם הוא לשו ן הרע.

12. הנתבעים טענו להגנתם כי הקורא הסביר לא ימצא במכלול הדברים, באורם הטבעי וכחטיבה אחת, כאילו יש בהם הוצאת לשון הרע, אלא אמת בפרסום והבעת דעה. לטענתם, כפי שעולה מנסח החברה ברשם החברות, ביום 5.2.15, נרשם שעבוד לטובת החברה הרוכשת על-סך 3.9 מיליון ₪ להבטחת ההסכם. הסכום של 3.9 מיליון ₪, הינו סכום עתק והזוי גם ברמה ארצית למכירת מגרש בשטח של 533 מ"ר, מה עוד שמדוב ר בקריית שמונה ונראה כי סכום זה מגלם בתוכו זכויות מיוחדות, שלצורך קיומן ומימושן פעל ופועל התובע בניגוד עניינים, ליתן להם היתר באמצעות וועד ת התכנון והבנייה בה הוא ואחיינו חברים. כן, ניתן לראות כי בהתאם להסכם, הנכס האמור רשום בכל הזמנים הרלבנטיים ע"ש החברה המוכרת, שהתובע בעל מניות בה, על הנכס רשום שעבוד לטובת החברה הרוכשת, משמעותו הלכה למעשה , שהעסקה טרם הושלמה ועל-כן הבעלות בנכס טרם הועברה בפועל. מכאן, שהתובע לקח חלק בדיון הנוגע לחברה בבעלותו וקידם את עניינה בפועל לפחות בוועדות בהן הוא חבר.

13. עוד טוענים הנתבעים , כי הפרסומים בנסיבות העניין היו הוגנים, ראויים ומתחייבים מהנסיבות. התובע, המשמש בתפקיד המשנה לראש עיריית קריית שמונה, בכל הזמנים הרלבנטיים, ניצל את כוחו ומעמדו הציבורי הרם על-מנת לקדם את ענייניו ועסקיו הפרטיים, תוך ניגוד עניינים חמור בין האינטרס שבתפקידו הציבורי לבין עסקו הפרטי .

14. הנתבעים מתייחסים בכתב הגנתם למניע להגשת התובענה, ולטענתם המקומון אובייקטיבי סניף קריית שמונה, הוקם על הרקע ששומרי הסף בתקשורת המקומית בעיר קריית שמונה כשלו ובכך מאפשרים לתובע לפעול ללא בקרה ציבורית על פעילותו הכושלת. התובע, אשר רגיל היה במשך השנים לפעול בתקשורת המקומית כבשלו ולפרסם שם ללא כל מגבלת תקציב, פרסומים שמטרתם להציג את כישלונותיו כהצלחות, לא יכול להרשות לעצמו מקומון נוסף בעיר שבו תסוקר פעילותו באופן אובייקטיבי.

15. הנתבעים טוענים, כי אין בפרסום משום לשון הרע, גם אם יוכח שעשו שימוש במילים בוטות, עדיין מדובר בהבעת דעה חופשית שנעשתה בתום לב, כאשר בכל מקרה עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 14 -"הגנת אמת הפרסום", ההגנה הקבועה בסעיף 15, "הגנת תום לב", תתי סעיף (1), (2), (3), (4) ו-(6). כן הפנו להגנה המנויה בסעיף 13 לחוק , ובכלל זה טענו, שבמידה ולא תעמוד להם כל הגנה מן הדין, אז י תעמוד להם אחת או יותר מההקלות המפורטות בסעיף 19 לחוק.

16. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, מטעם התובע הוגש תצהירו ו תצהיר של מר אלדד חסון, אשר הינו אחד מבעלי הזכויות בחברה הרוכשת (להלן: " חסון"). התובע אף הגיש חוות-דעת של רואה החשבון, יורם טהור (להלן: "רואה החשבון") ותעודת עובד ציבור של מר אשכול שוקרון, מנכ"ל עיריית קריית שמונה (להלן: " שוקרון").
מטעם הנתבעים הוגש ו תצהירי נתבעים מס' 2 ו- 3 ו תצהיריהם של מר יורם מלול, אשר נבחר להיות חבר מועצת העירייה מיום 11.12.13 וחבר וועדת משנה לתכנון ובנייה קריית שמונה , מתחילת כהונתו (להלן: " מלול") ושל מר אביחי שטרן, אשר כיהן כחבר מועצת עיר (אופוזיציה) מאז חודש אפריל 2015 (להלן: "שטרן").

17. בדיוני ההוכחות שהתקיימו בתיק, נחקרו המצהירים דלעיל, וכן רואה החשבון ומר חגי קול, אשר החל לעבוד ביום 1.9.14 בעיריית קריית שמונה בתפקיד מהנדס העיר וזומן כעד הגנה (להלן: "קול"), ולאחר מ כן הוגשו סיכומי טענות הצדדים בכתב.

דיון והכרעה :
18. הפסיקה התוותה את הדרך לבחינת השאלות המתעוררות בתביעות לשון הרע, וכב' הנשיא (דאז), השופט ברק פירט בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 (2004), בסעיף 9 לפסק-הדין את שלבי הבדיקה כדלקמן :
"ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת...בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק ... בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות"...כך האיזון שולט על קביעת הגדרתם של הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים " (הדגשות לא במקור – ר.נ.).
19. סעיף 1 לחוק, קובע, כי "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו...".

20. בסיס התביעה הינו פרסום הכתבה מיום 4.3.16, אשר יש באמור בה, לטענת התובע, משום הוצאת לשון הרע, כאשר מצאתי לנכון לצטט קטעים ממנה כדלקמן :
א. כותרת הכתבה וכותרת המשנה שלה: "לתועלת הציבור?" ובהמשך "המתנדב המיליונר".
ב. "אמרו עליו שהוא מתנדב ושהוא פועל ללא תמורה למען הקהילה ומקדם את ענייני העיר. בפועל: הוא סייע גם לעצמו... הוא זכה ליחס בירוקרטי שתושב מן השורה כנראה רק יכול לייחל לקבלו. התיק בו מעורב זפרני בצד של החברה המוכרת, הוכנס לפחות לשתי ועדות מבלי שהופיע בסדר היום ובהפרש של ימים ספורים בלבד".
ג. "תפיסת התושבים כאילו ומדובר בנבחר ציבור הפועל כמתנדב, מעלה בחודשים האחרונים סימני שאלה של ממש".
ד. תחת הכותרת של "ניגוד עניינים?" נכתב : "לאחר חתימת ההסכם בין חברת א.ר.ץ כחול לבן בע"מ לבין כחול לבן חדש בע"מ , נכנס כבר זפרני למשחק כאיש היושב בוועדות המכריעות באשר לעתיד הנכס בו הוא עדיין מחזיק, כך על פי הנתונים העולים מנסח החברה. האצבע שלו שווה המון ביושבו כחבר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה... וזפרני כמוצא שלל רב, קפץ על המציאה ונכח בישיבת ועדת התמרור, על אף שידע כי הוא מצוי בניגוד עניינים ולמרות שנמסר לו כי אינו יכול לשבת בישיבה שתיקבע את סדר החניות ומספרן, בסמוך לשטח שנמצא בתהליך מכירה ואשר בבעלותו. מפה, נכנס זפרני לתמונה. ב- 19 בנובמבר 2015 הובא הנושא לדיון חוזר בוועדה המקומית לתכנון ובנייה...המשנה לראש העירייה הנגוע לכאורה בניגוד עניינים לא פסל עצמו מלהשתתף בדיון והחליט להישאר גם כשמדובר בנושא הנוגע אליו אישית. כאמור , הוא זקוק לאישורים הנדרשים, כאלה שיהיו לרוחו...".
ה. תחת הכותרת של "גם התמרור לא עצר אותו" נכתב: "מזה כשנתיים וחצי משמש זפרני חבר בוועדת התמרור. ממכתב שמשגר מהנדס העירייה חגי קול בנושא, עולה כי זפרני, מאז נבחר לשמש כחבר מועצה, הוזמן ליטול חלק בלא פחות משבע ישיבות ועדת תמרור. רק לאחת הוא טרח להגיע. נכון, לוועדה שדנה במציאת פתרון לשאלת ה חנייה למתחם בו אמור להיבנות על הקרקע שהוא מוכר, בניין משרדים. רוצים להיות מופתעים עוד יותר? הנושא כלל לא הופיע לסדר היום ...במהלך הישיבה הוחלט להעלות את הנושא והחברים בה אישרו את נספח החנייה, לפיו כל החניות שסומנו בשטח נעשו על חניות ציבוריות קיימות ולא חדשות – מה שחסך בנייתן של 37 חניות המוערכות בשווי של כ- 300 אלף שקלים... ".
ו. תחת הכותרת "הלו, מה עם החניות?" נכתב: "על פי החוק, המעוניין לבנות בניין, מחויב בהסדרת וביצירת חניות על פי נוסחה שנקבעה. עלות כל חנייה מוערכת בכ-2000 דולרים... באין מגרש סמוך המאפשר בנייה והסדרה של חניות, על היזם לשלם "כופר חנייה"...הדיון שהתנהל בוועדת התמרור, עסק כידוע באיתור ובסימון מקומות חנייה בסמוך לבניין המשרדים שמתעתד להיבנות על הקרקע אותה מוכרת חברת א.ר.ץ כחול לבן בע"מ שמנהלה הכללי הוא זפרני. החברה הרוכשת מעוניינת שוועדת התמרור תחייב אותה במספר חניות קטן כלל ניתן".
ז. בסיפא של הכתבה, תחת הכותרת "האישור הסופי" נכתב: "יום לאחר שאשרה ועדת התמרור א ת נספח החניות, שוב הובאה התכנית לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, הפעם עם הנספח המאושר. גם בישיבה זו נכח זפרני...כמו בוועדת התמרור, הנושא כלל לא הופיע בזימון. ..והשאלה היא: האם גם בעבור אזרח מן השורה, היה מי שדואג כך באופן זהה ?".

הפרסום:
21. באשר לאלמנט הפרסום, אין ממש מחלוקת, שכן הנתבעים אינם מכחישים את עצם הפרסום, כאשר הלכה למעשה הפרסום נעשה במקומון, ומשכך יועד לאדם זולת התובע ואף הגיע לאדם אחר זולת התובע, כאמור בסעיף 2(ב)(1) לחוק.
לשון הרע:
22. השאלה אם יש בפרסום מסוים להוות לשון הרע אם לאו, היא במהותה פרשנית. פרשנות הפרסום תיעשה על-ידי בית-המשפט תוך עיון בפרסום עצמו בלא להיזקק בדרך-כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו (ראה : ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ואח', פ"ד נו(2) 607 (2002)).

23. ככלל, על-מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת לעתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר. לעניין זה מתייחס סעיף 3 לחוק. הדעה המקובלת היא, כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע (ראה: ע"א 1104/00 דלעיל).

24. לפרסום הפוגע יינתן המובן שיוחס לו על-ידי "האדם הסביר". הפרסום יפורש על-פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל-פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו" (ראה: אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997), בעמ' 110) (להלן: "שנהר").

25. לטעמי, יש בדברים שנכתבו בכתבה משום לשון. האשמת אדם , שהינו גם משנה לראש העיר, בכך שהוא מנצל את תפקידו הציבורי לצרכיו הוא, וכי בעודו מחזיק במקרקעין פועל בכובעו הציבורי להפקת רווחים, ובכלל זה עקב תפקידו הציבורי זוכה ליחס בירוקרטי שתושב מן השורה רק יכול לייחל לקבלו, ורמיזה לקשר בין הרווחים מהעסקה לתפקידו הציבורי, והצגתו כמי שלוקח חלק בוועדות מכריעות באשר לעתיד נכס בו הוא מחזיק, כל אלו יש בהם כדי להוציא את דיבתו רעה.

26. קורא סביר שקורא כתבה זו, יכול להגיע למסקנה, כי התובע פועל באופן בלתי תקין ואף אגדיל ואומר בלתי חוקי , תוך ניצול מעמדו הציבורי, גם לשם הפקת והעצמת רווחו האישי, כך שיש בפרסום זה כדי לבזות את התובע, לפגוע בשמו הטוב, להשפילו ואף לפגוע במשרתו הציבורית, שכן אין זה מן הנמנע שבקהל קור אי העיתון נמנה גם ציבור בוחריו, אשר מתוודעים לכך שהוא פועל באופן בלתי תקין ומנצל את מעמדו הציבורי לצרכיו הוא. המסקנה המתבקשת אם כך היא, כי הכתבה, נשוא דיוננו, מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק.
הגנות:
27. הנתבעים טוענים בכתב ההגנה, לתחולת סעיפים 13,14,15 ו-19 לחוק, אך בסיכומיהם זנחו הם את הטענה לתחולת סעיף 13 לחוק וטוב עשו, שכן לא מצאתי כי הכתבה חוסה תחת אחד הפרסומים המותרים.

הגנת אמת הפרסום:
28. סעיף 14 לחוק, אשר עניינו הגנת אמת הפרסום קובע כי : "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

29. הגנה זו משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמדובר באמת ובמידע שיש בו עניין לציבור. ההנחה היא כי בפרסומים מעין אלו יש תועלת חברתית וכי הם תורמים לדיון הציבורי ול"שוק הרעיונות" במידה המצדיקה הגנה, רק מקום שהם נכונים. רק בשילובם של שני היסודות – אמיתות הפרסום ועניין ציבורי בו – תקום ההגנה שבסעיף 14 לחוק (ראה: דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך ואח' (18.9.14)).

30. השאלה אם הפרסום היה אמת ואם היה בו עניין ציבורי מוכרעת על-פי מבחן אובייקטיבי. מפרסם י יהנה מהגנת הסעיף אם יצליח להוכיח במשפט את יסודותיה האובי יקטיביים של ההגנה (אמיתות הפרסום ועניין ציבורי), ואילו מניעיו, כוונותיו ומודעותו בעת הפרסום כלל לא יהיו רלבנטיים לצורך ההכרעה בשאלה אם עומדת לו ההגנה (ראה: שנהר, עמ' 216).

31. לגישת כב' הנשיא דאז, השופט גרוניס, בדנ"א 2121/12 דלעיל, ה"אמת" שאליה מכוון סעיף 14 לחוק, היא אמת משפטית ( או אמת שיפוטית). היינו, פרי עיבוד בית-המשפט, בכלים משפטיים, את המציאות העובדתית כפי שהיא מוצגת בפניו. כדי להכריע בשאלה אם מה שפורסם היה אמת, יש להשוות בין תוכן הפרסום לבין האמת כפי שנקבעה על ידי בית-המשפט באותו עניין. הפרסום נדרש לשקף אמת " שלמה". כלומר, שלא ייעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום, וכן שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים. לא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת המשפטית יוביל למסקנה, כי לא נתקיים התנאי של אמיתות הפרסום. כפי שנקבע במפורש בסיף 14 לחוק, ההגנה לא תישלל רק בשל העובדה שלא הוכחה אמיתותו של " פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
עוד מוסיף כב' הנשיא דאז, השופט גרוניס, כי הפרסום נדרש לשקף את האמת כפי שהייתה בזמן הפרסום, ולא כפי שנחזתה באותה עת. הכוונה היא לאמת העובדתית ברגע הפרסום, שהיא אחת ויחידה:
"הגנת אמת הפרסום, כשמה כן היא, מתעניינת באמיתות הפרסום. ההכרעה האם מה שפורסם אמת הוא אם לאו איננה תלויה בשאלה מתי נודעה האמת. די בכך שזו האמת...באותה הרוח, לצורך הגנה זו, אין זה משנה האם הפרסום נחזה בתחילה לאמת ורק לנוכח מידע שנתגלה לאחר מכן נתברר כי לא כך הדבר, או שמא מלכתחילה היה ידוע כי מדובר בפרסום כוזב. בשני המקרים, בעת המשפט ידוע כי הפרסום אינו נכון ועל-כן אין מקום כי מפרסמו ייהנה מהגנת אמת הפרסום. הדגש במסגרת הגנת אמת הפרסום הוא לא על הדרך, אלא על התוצאה – פרסום המשקף את האמת כפי שהייתה במועד שבו נעשה הפרסום. זאת, על בסיס מכלול הראיות, אף אם חלקן נתגלו או נוצרו לאחר מועד הפרסום. אם אין זה המצב, הרי שאין מקום להחיל את ההגנה. הגנה זו איננה מתעניינת בהלכי הרוח או בתום לבו של המפרסם...מודעותו, בכוח או בפועל, של המפרסם לראיות החדשות ואמונתו כי הפרסום נכון עשויות להיות בעלות משקל לעניין הגנת תום הלב. בנוסף, הדבר עשוי להילקח בחשבון בעת גזירת הדין או פסיקת פיצויים ( ראו, סעיף 19(2) לחוק). לשיקולים אלה אין מקום בעת בחינת התקיימות הגנת אמת הפרסום".

32. התנאי השני לתחולת הגנת אמת הפרסום, הינו קיומו של עניין ציבורי בפרסום. בע"א 1104/00 לעיל, נפסק, ש" עניין ציבורי" ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו. לא פעם "העניין הציבורי" שבפרסום עשוי לנבוע מהיות הפרסום נוגע לדמות ציבורית, אם כי לא תמיד די בכך. ברי כי לא ניתן לקבוע מראש אילו נושאים יהוו "עניין ציבורי" והדבר ייבחן לגבי כל פרסום לגופו.
הכרעה בסוגיית ה"עניין הציבורי" היא פועל יוצא של מדיניותו השיפוטית של בית-המשפט, ולפיכך תיעשה על ידי השופ ט היושב בדין, ואין לשמוע ראיות בנושא זה. ההכרעה בשאלה האם היה בפרסום "עניין ציבורי" מוכרעת בדרך של מציאת איזון בין אינטרסים מתנגשים: מחד גיסא, אינטרס הפרט במניעת פרסום פרטים פוגעים אך נכונים אודותיו, ומאידך גיסא האינטרס שבחופש הביטוי, כשבמסגרת אינטרס זה תישקל בעיקר זכות הציבור לדעת. (ראה: שנהר, עמ' 224 ו-226).

33. בכל הנוגע לעניין ציבורי בדיווחים על דמויות ציבוריות, הרי שתועלת חברתית קיימת גם בנוגע לקבלת מידע על אנשים המצויים בעמדה חברתית המאפשרת להם להשפיע על כלל הציבור, שכן בחברה דמוקרטית ופתוחה זקוק ומעונין הציבור במידע מלא, שיאפשר לו לגבש דעה על האנשים המשפיעים על חייו. בהחלטת אדם ליטול על עצמו מעמד חברתי מסוים, ניתן לראות במקרים מסוימים הסכמה מכללא מצידו לוויתור מסוים על פרטיותו. שיקולים אלו מצדיקים את התרת פרסומם של פרטים הנוגעים ל"דמויות ציבוריות", אשר אילו היו נוגעים לאנשים פרטיים לא היה מקום לפרסמם. היותו של אדם "דמות ציבורית", אינה הופכת כל פרסום אודותיו לכזה שיש בו "עניין ציבורי" , אך נדירים יהיו המקרים שבהם לא יכירו בתי-המשפט בקיום עניין ציבורי בדיווח על עבירות ואפילו על חשד לביצוע עבירות על-ידי אנשי ציבור (ראה: שנהר, עמ' 233-235).

34. נטל הוכחת ההגנה של " אמת הפרסום" מוטל על המפרסם. ככלל, מידת ההוכחה הנדרשת היא של מאזן הסתברויות רגיל במשפט אזרחי ( ראה: ע"א 844/12 ונוספים, דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש ואח' (22.2.17) ).

החזקה ובעלות במקרקעין וצפי לקבלת כספים:
35. מהכתבה עולה, כי בעוד התובע מחזיק ובעלי המקרקעין פעל הוא בכובעו הציבורי, ונוצר הרושם כי העסקה טרם הושלמה והוא צפוי לקבל עוד כספים ממכירת המקרקעין. בעניין זה פורסם בכתבה כי:
א. "...חברת א.ר.ץ כחול לבן בע"מ בה משמש אלי זפרני דירקטור יחיד, מנכ"ל ומורשה חתימה, מכרה קרקע במרכז העיר קריית שמונה וצפויה לקבל בעבורה בתום העסקה ועל פי הפעימות המצוינות בהסכם, סכום עתק וחריג לכל הדעות לעיר פריפריאלית כקריית שמונה – סך 3.9 מיליוני שקלים. ..על פי ההסכם, במעמד החתימה הועברו למוכרת ובה כאמור גם זפרני, 824 אלף שקלים ואת יתר התשלום בעבור העסקה, אמורה היתה הרוכשת להעביר למוכרת תוך 60 יום...".
ב. לאחר חתימת ההסכם בין החברה המוכרת לחברה הרוכשת : "נכנס כבר זפרני למשחק כאיש היושב בוועדות המכריעות באשר לעתיד הנכס בו הוא עדיין מחזיק, כך על פי הנתונים העולים מנסח החברה".
ג. "וזפרני כמוצא שלל רב, קפץ על המציאה ונכח בישיבת ועדת התמרור, על אף שידע כי הוא מצוי בניגוד עניינים ולמרות שנמסר לו כי אינו יכול לשבת בישיבה שתיקבע את סדר החניות ומספרן, בסמוך לשטח שנמצא ב תהליך מכירה ואשר בבעלותו"...".
ד. התובע נכח בישיבת ועדת התמרור ש"דנה במציאת פ תרון לשאלת החנייה למתחם בו אמור להיבנות על הקרקע שהוא מוכר, בניין משרדים".
ה. "הדיון שהתנהל בוועדת התמרור, עסק כידוע באיתור ובסימון מקומות חנייה בסמוך לבניין המשרדים שמתעתד להיבנות על הקרקע אותה מוכרת חברת א.ר.ץ כחול לבן בע"מ שמנהלה הכללי הוא זפרני...".

36. הנתבעים טענו כי הוכיחו שכל פרסומיהם אמת, ניתן לראות שבהתאם להסכם הרכישה, הנכס האמור רשום בכל הזמנים הרלבנטיים על שם החברה המוכרת, שהתובע הוא בעל מניות בה, על הנכס רשום שעבוד לטובת החברה הרוכשת, שמשמעותו הלכה למעשה, שהעסקה טרם הושלמה ועל כן הבעלות בנכס טרם הועברה בפועל. מכאן שלא יכול ה להיות מחלוקת שהתובע לקח חלק בדיון הנוגע לחברה בבעלותו וקידם את עניינה בפועל לפחות בוועדות בהן הוא חבר.

37. לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בסיכומים ובמכלול החומר המצוי בתיק, שוכנעתי כי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח הגנה זו. הם לא הוכיחו שהמדובר בפרסום שמשקף את האמת, ובכלל זה, כי המשמעות והתוכן הכללי של הפרסום, כמפורט לעיל, תואמים את המציאות העובדתית במועד הפרסום , ואנמק;

38. אין מחלוקת כי ביום 11.12.13 נבחר התובע לשמש בין היתר משנה לראש העיר וחבר בועדת משנה לתכנון ובניה. גם אין מחלוקת כי ביום 12.1.15 נחתם ההסכם (נספח יג לתצהיר התובע ןתצהיר חסון ).
ביום 12.1.15 החליטה החברה המוכרת, כפי שעולה מפרוטוקול האסיפה הכללית שלה, למכור את הנכס לחברה הרוכשת ו"למנות את מר צבי כהן ביחד עם רחמים כהן ו/או אלי זעפרני , לחתום בשם החברה על הסכם המכר וכן על כל מיני מסמכים ו/או חוזים ו/או הצהרות ו/או שטרות ו/או יפויי כוח ו/או דיווחים לשלטונות המס והרשויות – מכל מי ן וסוג שהוא ... והכל לשם הוצאת המכ ירה אל הפועל..." (ראה: נספח ט' לתצהיר הנתבע).
בהסכם נקבע, כי תמורת הזכויות במגרש ישלם הקונה למוכר את התמורה בסך 3.9 מיליון ₪ בתוספת מע"מ, בסכומים ובמועדים המנויים בסעיף 5, תתי סעיף 5.1-5.1 .2, כאשר בסעיף 5.1.2 להסכם נקבע: "כל יתרת התמורה תשולם בתוך 60 יום ממועד חתימת החוזה (להלן: "מועד המסירה") לידיו הנאמנות של ב"כ המוכר (להלן: "הנאמן") וישוחרר לידי המוכר כאמור בסע' 5.15 לה לן ובתנאי שהוסר השעבוד הרובץ על הנכס 30 יום לפני מועד התשלום והמצאת נסח חברה ואישור זכויות רמ"י "נקיים" (ראה גם: סעיפים 5.1.3 ו-5.1.5) . בסעיף 9 להסכם נקבע, כי מועד מסירת החזקה במגרש לידי הקונה הנו בתוך 60 יום מיום חתימת ההסכם וכנגד תשלום מלוא התמורה לפי סעיף 5 לעיל.

39. התובע הצהיר, כי התמורה שולמה כפי שנקבע בהסכם, הסכום הראשוני הוחזק בנאמנות עד 6.2.15, ויתר התשלומים בוצעו על-פי המועדים שנקבעו בהסכם, ובכך מב חינתו תם והסתיים הקשר שלו למגרש. בדומה הצהיר חסון, כי התשלומים על-פי ההסכם בוצעו במועדם, כאמור בסעיף 5 להסכם. התובע צירף לתצהירו העתק כרטסת הנה"ח של הרוכשים, לפיה נראה שמלוא התמורה הושלמה ביום 16.3.15 והתשלום לרשויות המס שולם ביום 1.4.15 (ראה: סעיפים 23-24 ונספח יד לתצהיר התובע, וסעיף 10 לתצהיר חסון).
חסון גם צירף לתצהירו "אישור על רישום זכות בנכס" מיום 24.6.15, ובו אישרה רמ"י כי הזכויות בנכס רשומות אצלה על שם "כחול לבן חדש בע"מ" , הרוכשת (ראה: סעיף 8 ונספח א'2 לתצהירו).

40. ביום 5.2.15 ניתנה תעודת רישום שעבוד או משכנתא בה צוין כי : "וזאת לתעודה כי משכנתא או שעבוד שנוצרה על ידי החברה א.ר.צ. כחול לבן בע"מ...לשם הבטחת סכום של: 3,900,000.00 שקל חדש המגיע או שיגיע ל : כחול לבן חדש בע"מ..." (ראה: סעיף 11 ו נספח ג'2 לתצהיר חסון ונספח י' לתצהיר הנתבע).

41. המסקנה המתבקשת מנתונים אלו היא שהאמור בכתבה אינו משקף את האמת. אין זה נכון שהתובע החזיק עדיין במועד הרלוונטי במקרקעין ו/או שהיו עדיין בבעלותו. במועד הרלוונטי שולמה כבר מלוא התמורה, ואף עברה התקופה של 60 ימים שנקבעה בהסכם ממועד תשלום התמורה, אשר בתומה עברה החזקה במגרש לחברה הרוכשת, לכל המאוחר במרץ 2015. מהאישור שהוצג עולה גם כי ביום 24.6.15, הזכויות בנכס היו רשומות ברמ"י כבר ע"ש החברה הרוכשת. הגם אם עולה מנסח הרישום של החברה המוכרת, מיום 4.1.16 (ראה: נספח א' לתצהיר הנתבע), כי על הנכס רשום שעבוד לטובת החברה הרוכשת, עדיין אין הדבר מלמד על כך שהעסקה טרם הושלמה על כל המשתמע מכך.

42. זאת ועוד, הנתבע הודה, כי לדעתו שולם התשלום האחרון, חודש או חודשיים אחרי חתימת החוזה (ראה: ישיבה מיום 30.4.18, עמ' 59, שורות 27-29), והוא אף לא חלק על כך שבנובמבר 2015 הבעלות בנכס הייתה כבר רשומה על שם החברה הרוכשת (שם, עמ' 64, שורות 1-3. ראה גם: שורות 8-12 ועמ' 66, שורות 20-24) .

43. מכך עולה שהכתבה אינה משקפת את האמת כפי שהייתה בזמן הפרסום, וכי זו לא הייתה המציאות האובייקטיבית/העובדתית כפי שעולה בכתבה, שכן העסקה אל מול החברה הרוכשת כבר הושלמה, התובע לא פעל בכובעו הציבורי בעת שהיה המחזיק ו/או בעלי המקרקעין, ובמועד בו התקיימה ישיבת ועדת התמרור כבר לא היתה לתובע כל זיקה לנכס, ואף יובהר בהמשך שהוא גם לא השתתף בדיון בישיבת ועדת התמרור בעניין נכס זה, והחברה המוכרת לא צפויה לקבל עוד כספים בעבור העסקה שהושלמה זה מכבר.

ניגוד עניינים, קידום עניינים אישיים, השתתפות בוועדת תמרור בה סומנו ואותרו חניות, חיסכון בבניית חניות ופטור מכופר חנייה:

44. מהכתבה עולה, כי התובע פועל בניגוד עניינים ומשתמש בתפקידו הציבורי לקידום ענייניו האישיים, ובכלל זה ניצל את תפקידו הציבורי בוועדות לתו"ב ובוועדת התמרור כדי לקדם מתן היתר למקרקעין ופטור לחניות ולכופר חניות, ולהלן הציטוטים הרלבנטיים:
א. "אמרו עליו שהוא מתנדב ושהוא פועל ללא תמורה למען הקהילה ומקדם את ענייני העיר. בפועל: הוא סייע גם לעצמו... הוא זכה ליחס בירוקרטי שתושב מן השורה כנראה רק יכול לייחל לקבלו. התיק בו מעורב זפרני בצד של החברה המוכרת, הוכנס לפחות לשתי ועדות מבלי שה ופיע בסדר היום ובהפרש של ימים ספורים בלבד".
ב. "תפיסת התושבים כאילו ומדובר בנבחר ציבור הפועל כמתנדב, מעלה בחודשים האחרונים סימני שאלה של ממש. בייחוד לנוכח נתונים שנחשפו לאחרונה, לפיהם חברת א.ר.ץ כחול לבן בע"מ בה משמש אלי זפרני דירקטור יחיד, מנכ"ל ומורשה חתימה, מכרה קרקע במרכז העיר קריית שמונה וצפויה לקבל בעבורה בתום העסקה ועל פי הפעימות המצוינות בהסכם, סכום עתק וחריג לכל הדעות לעיר פריפריאלית כקריית שמונה – סך 3.9 מיליוני שקלים... ".
ג. תחת הכותרת של "ניגוד עניינים?" נכתב: "לאחר חתימת ההסכם בין חברת א.ר.ץ. כחול לבן בע"מ לבין כחול לבן חדש בע"מ , נכנס כבר זפרני למשחק כאיש היושב בוועדות המכריעות באשר לעתיד הנכס בו הוא עדיין מחזיק, כך על פי הנתונים העולים מנסח החברה. האצבע שלו שווה המון ביושבו כחבר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה...חודש לאחר מכן, ב- 8 ביוני התקיים דיון נוסף ממנו יצא זפרני מהאולם ובסופו ניתן ההיתר. בעקבות התנגדות של בעל עניין, הנושא הובא לדיון בוועדת ערר שנערכה בספטמבר 2015...הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה החזירה את נושא החניות בחזרה לדיון בוועדה הרלוונטית בעיריית קריית שמונה וזפרני כמוצא שלל רב, קפץ על המציאה ונכח בישיבת ועדת התמרור, על אף שידע כי הוא מצוי בניגוד עניינים ולמרות שנמסר לו כי אינו יכול לשבת בישיבה שתיקבע את סדר החניות ומספרן, בסמוך לשטח שנמצא בתהליך מכירה ואשר בבעלותו. מפה, נכנס זפרני לתמונה. ב-19 בנובמבר 2015 הובא הנושא לדיון חוזר בוועדה המקומית לתכנון ובנייה. עוד בטרם עלה הנושא לדיון הפציר מהנדס העירייה בזפרני כי מחשש לניגוד עניינים אסור עליו לקחת חלק בדיון. זפרני התנגד והשיב: "בפעם הקודמת (8 ביוני א.ס.) הייתי צדיק יותר מהאפיפיור"...המשנה לראש העירייה הנגוע לכאורה בניגוד עניינים לא פסל עצמו מלהשתתף בדיון והחליט להישאר גם כשמדובר בנושא הנוגע אליו אישית. כאמור, הוא זקוק לאישורים הנדרשים, כאלה שיהיו לרוחו ...ובחזרה לישיבת הוועדה. בעוד זפרני מתעקש שלא לעזוב את הישיבה ונוכח בדיון, החליטה הוועדה להעביר לאישור ועדת התמרור את נספח החנייה. רק ארבעה ימים חלפו וועדת התמרור התכנסה ".
ד. תחת הכותרת "גם התמרור לא עצר אותו" נכתב: "... עולה כי זפרני, מאז נבחר לשמש כחבר מועצה, הוזמן ליטול חלק בלא פחות משבע ישיבות ועדת תמרור. רק לאחת הוא טרח להגיע. נכון, לוועדה שדנה במציאת פתרון לשאלת החנייה למתחם בו אמור להיבנות על הקרקע שהוא מוכר, בניין משרדים. ..במהלך הישיבה הוחלט להעלות את הנושא והחברים בה אישרו את נספח החנייה, לפיו כל החניות שסומנו בשטח, נעשו על חניות ציבוריות קיימות ולא חדשות – מה שחסך בנייתן של 37 חניות המוערכות בשווי של כ- 300 אלף שקלים. בפרוטוקול הישיבה, לא צוין שם מבקש הבקשה ל דיון בוועדה, כפי שנעשה ביתר הסעיפים, מה שמעלה תהיות רבות".
ה. תחת הכותרת "הלו, מה עם החניות?" נכתב: "על פי החוק, המעוניין לבנות בניין, מחויב בהסדרת וביצירת חניות על פי נוסחה שנקבעה. עלות כל חנייה מוערכת בכ-2000 דולרים... באין מגרש סמוך המאפשר בנייה והסדרה של חניות, על היזם לשלם "כופר חנייה". בכסף שישולם לרשות, עליה לפעול למציאת מגרש קרוב ככל שניתן ולהכשיר בו מקומות חנייה... הדיון שהתנהל בוועדת התמרור, עסק כידוע באיתור ובסימון מקומות חנייה בסמוך לבניין המשרדים שמתעתד להיבנות על הקרקע אותה מוכרת חברת א.ר.ץ כחול לבן בע"מ שמנהלה הכללי הוא זפרני...".
ו. בסיפא של הכתבה, תחת הכותרת "האישור הסופי" נכתב: "יום לאחר שאשרה ועדת התמרור את נספח החניות, שוב הובאה התכנית לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, הפעם עם הנספח המאושר. גם בישיבה זו נכח זפרני. המהנדס ביקש ממנו שלא להיות נוכח מאחר והיה "מצוי תחת ניגוד עניינים". אך הוא סירב לצאת ונותר בה עד תומה. כמו בוועדת התמרור, הנושא כלל לא הופיע בזימון...והשאלה היא: האם גם בעבור אזרח מן השורה, היה מי שדואג כך באופן זהה ?".
חלק מההדגשות אינן במקור (ר.נ.).

45. הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי אין ולא יכול ה להיות מחלוקת שהתובע בעל עניין בחברה הרוכשת או לפחות בסיום העסקה עמה, ועל-כן קידום עניינה הוא בהכרח קידום עניינו שלו ומכאן שאין לשון הרע בפרסום .

46. מעדות הנתבע התברר, כי הוא עומד מאחורי הטענה שהועלתה בכתבה , שהתובע הפעיל את השפעתו לקידום הבנייה במגרש לצורך קידום ענייניו האישיים, ובכלל זה ע ומד מאחורי הטענה שהתובע השתתף בניגוד עניינים בישיבת ועדת התמרור ביחס לנושא שדן בנכס (ראה: ישיבה מיום 30.4.18, עמ' 59, שורות 1-7). אף מלול העיד, כי הבין מהכתבה שהתובע נמצא בניגוד עניינים, שיש לתובע עניין בכל המכירה והוא מקדם את ענייניו האישיים באמצעות תפקידו הציבורי (ראה: שם, עמ' 36-37. ראה גם עדות שטרן, עמ' 73, שורות 26-29 ועמ' 80, שורות 23-24, 28-32).

47. יחד עם זאת, מסקנתי היא שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי הכתבה משקפת את האמת, או כי התובע פעל בניגוד עניינים, או נצל את תפקידו הציבורי לקידום ענייניו האישיים או השתתף בישיבת ועדת התמרור על כל המשתמע מכך, ואנמק;

48. כפי שפורט לעיל, ויפורט גם בהמשך, הושלמה התמורה עבור רכישת המקרקעין לכל המאוחר בחודש מרץ 2015, וביום 1.4.15 בוצע התשלום לרשויות המס, כך שכאשר התקיימו דיונים ב- 12.5.15 וב-8.6.15 בבקשה למתן היתר, לא הייתה לתובע כל זיקה לנכס , זאת אף בהתעלם מכך ש התובע לא נכח בדיונים שדנו בבקשת ההיתר, כפי שיובהר בהמשך, ומשכך בכל אופן לא ניתן לטעון ו/או לרמוז כנגדו לניגוד עניינים. לזה מצטרף שעוד בטרם פרסום הכתבה, ביום 24.6.15, הזכויות בנכס היו רשומות ע"ש החברה הרוכשת, ולא עלה בידי הנתבעים להוכיח שקידום ענייני החברה הרוכשת , הוא בהכרח קידום ענייני התובע . העסקה הסתיי מה זמן נכבד לפני שניתן ההיתר, ובכל אופן התובע אף לא השתתף בישיבת ועדת התמרור בעניין הנכס , כך שלא הוכח שהוא ניצל את תפקידו הציבורי לצורך אישור מתן היתר ו/או הוצאתו.

49. הנתבע העיד, כי ההסכם נחתם ביום 12.1.15, והתשלום האחרון שולם לדעתו חודש או חודשיים אחרי חתימת ההסכם. ביום 10.2.15 הגישה החברה הרוכשת בקשה להיתר, וכפי שעולה מפרוטוקול ועדת המשנה לתכנון ובנייה מיום 12.5.15, הת ובע יצא מהדיון בבקשה הנ"ל בלבד, כאשר מתחת ל סעיף "מהלך דיון" נכתב "א.ר.ץ כחול לבן", וכך גם בסוף הפרוטוקול נאמר על ידי המהנדס קול: "על א.ר.ץ כחול לבן?". בסופו של דבר הוחלט לדחות את ההחלטה עד לקבלת חוו"ד של מהנדס הועדה בעניין פתרונות חניה (ראה: נספח י"א לתצהיר הנתבע).

50. חסון נשאל בחקירתו אודות הרישום בפרוטוקול "א.ר.ץ כחול לבן", ולדבריו אין לו מושג מדוע נרשם כך והפנה לרישום שם המבקשת שם: "כחול לבן חדש". עוד הוסיף, כי התכניות הוגשו על-ידי מר זגורי, בשם החברה הרוכשת, האגרות וכל התשלומים שולמו בשמה (ראה בנידון גם עדות התובע: ישיבה מיום 28.3.18 , עמ' 30, שורות 20-24 ועמ' 31, שורות 21-28), והנתבעים לא סתרו את גרסת חסון בנידון.

51. הנתבע הצהיר, בסעיף 27 לתצהירו, ב נוגע לישיבה מיום 12.5.15, כי התובע יצא מהדיון בבקשה האמורה היות ומצוי בניגוד עניינים (ראה גם עדותו בישיבה מיום 30.4.18, עמ' 61, שורות 3-5), ושקול הופנה בעדותו לכך שאמר בפרוטוקול "א.ר.ץ כחול לבן", ולא החברה הרוכשת, השיב שלטעמו היה בלבול שלם בין השמות, הוא לא זוכר (ראה: שם, עמ' 44, שורות 1-6).
ברם, באף מקום בפרוטוקול לא נאמר או נכתב שהתובע יצא הואיל ומצוי בניגוד עניינים. מהצד השני של המטבע, גם אם יבין הקורא את האמור שם "אלי זפרני יצא מהדיון בבקשה הנ"ל בלבד", בשל כך שהוא מצוי בניגוד עניינים, הרי שבכל אופן נראה שלא לקח חלק בדיון, ולנוכח האמור לעיל נראה אף שבמועדים בהם התקיימו וועדה זו והבאות אחריה, לא הייתה לו כבר זיקה למקרקעין, ומשכך אף לא ניתן לטעון או לרמוז נגדו לניגוד עניינים.

52. הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי לאחר סדרת לחצים שהפעיל התובע על הסגל המקצועי של הוועדה הועלתה הבקשה ביום 12.5.15 לדיון בוועדה , תוך שהפנו לעדויות התובע וקול (ראה: סעיף 12 לסיכומים). ברם, לא ניתן להסיק מהעדויות הללו, את שמבקשים הנתבעים להסיק (ראה: ישיבה מי ום 28.3.18, עמ' 30, שורות 9-19). בכל הנוגע לדברי קול שהיה לחץ גדול להכניס את התיק הנדון לוועדה, הרי שמלבד העלאת טענות בעלמא מצדו , הדבר לא הוכח, ו בכל אופן הגם אם אניח כי היה לחץ להכניסו לוועדה, הרי שכאמור לעיל התובע לא נכח בדיון ולא היתה לו עוד זיקה למקרקעין.

53. הנתבעים טוענים עוד בסיכומיהם, כי התנהגות התובע בישיבה מעידה כי הוא מצוי היה בניגוד עניי נים, שכן הוא מאשר שיצא מהדיון וכי לשאלות חברי הוועדה מדוע הוא יוצא נאמר על-ידי בודקת התכניות מורן וע"י יו"ר הוועדה שהתובע מצוי בניגוד עניינים היות והמגרש שלו (ראה: סעיף 14).

54. למקרא פרוטוקול הוועדה לא עלתה טענה זו כלל. יתרה מכך, לא בודקת התכניות ולא יו"ר הוועדה נקראו לעדות על-ידי הנתבעים, ומשכך המדובר בטענה בעלמא ללא ביסוס עובדתי ולו מינימאלי. לשם הוכחת הטענה, לא די באמירתו של קול לפיה הבין הוא שהתובע נמצא בניגוד עניינים ולכן צריך לצאת מהדיון (ראה: ישיבה מיום 30.4.18, עמ' 43-44), שכן עובדתית התובע לא היה מצוי בניגוד עניינים באותה העת, וגם אם כן הרי שבכל אופן הוא יצא, ומשכך אין לבוא אליו בכל טרוניה בנידון.

55. גם בישיבת וועדת המשנה לתכנון ובניה מיום 8.6.15 בה נדונה התנגדות י.ב. גלאור (להלן: "גלאור") הנוגעת לאותם מקרקעין, עולה מהפרוטוקול כי התובע לא נכח בה. הועדה החליטה לדחות את ההתנגדות ואושרה הבקשה לה יתר (ראה: נספחים ד' לתצהיר חסון וי"ב לתצהיר הנתבע) . התובע בחקירתו הנגדית העיד כי בכל ישיבה שהייתה בקשר לכחול לבן הוא יצא ממנה (ראה: ישיבה מיום 28.3.18, עמ' 32, שורות 1-2).

56. חקירת חסון התמקדה בין היתר סביב השאלה, הכיצד הוגשה בקשה להיתר ללא רישום זכויות של החברה הרוכשת שנעשה מאוחר יותר , ואף התובע נשאל בחקירתו הנגדית בדומה , ובכלל זה נטען כנגדו כי ביום 10.2.15 לא יכול להיות שעמד בפני הוועדה אישור זכויות של החברה הרוכשת, כי הכסף עדיין לא הועבר במלואו (ראה: ישיבה מיום 28.3.18, עמ' 17, שורות 2-8, עמ' 18, שורות 2-23 ועמ' 30, שורות 1-8. ראה גם: עדות הנתבע בנידון, ישיבה מיום 30.4.18, עמ' 60, שורות 13-18 ו סעיפים 10-11, 49-50 לסיכומי הנתבעים).

57. לא היה מקום לשאלות אלו שהופנו לחסון ולתובע ובכלל זה לטענות הנתבעים בנידון בסיכומיהם, הואיל ובית- משפט זה אינו יושב בתיק דנא כערכאת ערעור על ועדת המשנה לתכנון ובנייה ו/או על ועדת ערר לתכנון ובנייה. הנתבעים גם לא טענו שנפל פגם במהלך אישור מתן ההיתר, ולא העלו טענה כנגד תוקפו של ההיתר, ובעניין זה ראה החלטתי בישיבה מיום 28.3.18, עמ' 19, שורות 4-6. יתרה מכך, עד ההגנה, חגי קול העיד, כי הוועדה לא יכולה לאשר הית ר למישהו שאינו רשום כבעלי הנכס, וכי במקרה של ההיתר לחברה הרוכשת ההתנגדות שלו לא הייתה בעניין חוסר חוקיות, אלא הטריד אותו נושא החנייה (ראה: ישיבה מיום 30.4.18, עמ' 43, שורות 29-30, ועמ' 46, שורות 12-16).

58. גלאור הגישה ביום 8.7.15 ערר על החלטת הועדה המקומית לתו"ב, הדוחה את התנגדותה לבקשה (ראה: נספח ה'1 לתצהיר חסון), וביקשה לבטל את החלטת הועדה המקומית ליתן לחברה הרוכשת היתר בתנאים.

59. בכתבה צוין שבעקבות התנגדות של בעל עניין, הנושא הובא לדיון בוועדת ערר שנערכה בספטמבר 2015. ההתנגדות כללה בין היתר הסתייגויות בנושא החנייה שבעבורה לא נמסר פירוט מדויק איך וכיצד תיושם בפועל חובת היזם לבניית 3 7 מקומות חנייה כנדרש. בערר, צוין בכלל, בין היתר, כי מבחינה תכנונית, הבניה המבוקשת, עולה באופן משמעותי על התכנון המקורי, משנה את אופי הסביבה ולא מספקת פתרון תחבורתי ראוי לתוספת העומס ביחס לתוכנית המקורית שאישרה הועדה המחוזית.

60. ביום 20.9.15 התקיים דיון בוועדת ערר לתכנון ובניה (ראה: נספח יג לתצהיר הנתבע). עו"ד עמי זנטי הופיע בישיבה מטעם החברה הרוכשת, וטען כי:
"...חברי עושה מעשה שלא ייעשה, שהוא לוקח את השמות הגדולים. הוא לוקח את השם של חבר הועדה אלי זעפרני. מדובר ב- 2 חברות שונות לחלוטין ואין ביניהן שום קשר"ארץ כחול לבן" ו"כחול לבן חדש"...מר אלי זעפרני שהיה אחד הבעלים של חברת ארץ עשה את העסקה בשנת 2007 והוא נבחר למועצת העיר רק בשנת 2014. לא היה לו קשר למועצת העיר או לועדה לתכנון ובניה מ-2007 ועד שהוא נבחר. חברי מלין מדוע מר אלי זעפרני לא התריע בפני חברי הועדה, אבל הוא נגוע בניגוד אינטרסים ולכן לא יכול היה להשתתף בדיון...".

61. הנתבעים טוענים שיש בדברי ב"כ התובע חיזוק ואימות לטענתם בדבר ניגוד עניינים בו פעל התובע (ראה: סעיפים 30-31 לתצהיר הנתבע, סעיף 9 לתצהיר שטרן וסעיף 17 לסיכומי הנתבעים).

62. איני מקבלת טענה זו. המדובר בטענה מפיו של עו"ד זנטי, מי שייצג את החברה הרוכשת, ולא הוכח שישנו קשר בין שתי החברות. הגם אם המדובר בעו"ד שמייצג עתה את התובע, אין להסיק מכך דבר, במיוחד משהתובע גם לא לקח חלק בישיבה זו . בנוסף, לאור האמור לעיל נראה, כי התובע כלל לא היה מצוי בניגוד עניינים, כאשר הדיון בוועדת הערר התקיים מספר חודשים לאחר מכירת המגרש והשלמת מלוא התמורה על-ידי החברה הרוכשת, ובכלל זה לאחר שאף נרשמו הזכויות ברשות מקרקעי ישראל ע"ש החברה הרוכשת (ראה בנידון עדות התובע, ישיבה מיום 28.3.18, עמ' 32, שורות 10-14, והחלטתי בעמ' 32-33).

63. בכתבה צוין כי ביום 19.11.15 הובא הנושא לדיון חוזר בוועדה המקומית לתכנון ובנייה, וכי באותו דיון הפציר מהנדס העירייה בתובע, כי מחשש לניגוד עניינים אסור עליו לקחת חלק בדיון , והתובע התנגד, למרות שהוא נגוע בניגוד עניינים, ולא פסל עצמו מלהשתתף בדיון.
מפרוטוקול ישיבת ועדת המשנה לתו"ב מיום 19.11.15 בה נכח התובע עולה , כי חגי קול טען, ש התכנית הועברה למשרד התחבורה (ראה: נספח יד לתצהיר הנתבע). אין שום עדות להעלאת טענה מצד קול כלפי התובע בדבר חשש לניגוד עניינים וכו'. מה עוד דיון זה התקיים לאחר ששולמה התמורה, נמסרה החזקה והזכויות היו רשומות כבר ע"ש החברה הרוכשת, כך שאין כל מניעה שהתובע יהיה נוכח בישיבה, ו לא ניתן לטעון נגדו כי הוא מצוי ו/או יש חשש כי מצוי בניגוד עניינים או כי המדובר בנושא הנוגע אליו אישית.

64. בכתבה צוין בנוגע לוועדת התמרור, כי מזה כשנתיים וחצי משמש התובע חבר בוועדה. ממכתב שמשגר קול בנושא, עולה כי התובע, מאז שנבחר לשמש כחבר מועצה, הוזמן ליטול חלק בלא פחות משבע ישיבות ועדת תמרור. רק לאחת הוא טרח להגיע, לוועדה שדנה במציאת פתרון לשאלת החנייה למתחם בו אמור להיבנות על הקרקע שהוא מוכר, בניין משרדים. הנושא כלל לא הו פיע לסדר היום, סדר יום שחולק לחברי הוועדה. במהלך הישיבה הוחלט להעלות את הנושא והחברים בה אישרו את נספח החנייה.
דא עקא, כפי שיפורט להלן, התברר כי גם האמור בעניין זה בכתבה , אינו משקף את האמת.

65. אומנם נושא זה (נושא 10 בפרוטוקול רשות התמרור) לא הופיע בסדר היום, אך באותה מידה גם לא הופיע בסדר היום גם נושא 11 אשר נידון בפועל באותה ישיבה כפי שעלה מפרוטוקול הדיון (ראה: נספח טז). משמע, אין מניעה עקרונית לדיון בנושאים שלא צוינו קודם בסדר היום בדומה לנושא מס' 11, ובוודאי שאין ללמוד מכך את מה שמבקש הנתבע ללמוד, במיוחד משלא נסתר כפי שיפורט בהמשך , שהתובע כלל לא נכח בישיבה מיום 23.11.15, וכי אינו מצוי בניגוד עניינים והעסקה עם החברה הרוכשת הושלמה.

66. אומנם בפרוטוקול הישיבה מיום 23.11.15 של רשות התמרור המקומית צוין התובע כאחד המשתתפים , אך
מנכ"ל העירייה, מר שוקרון, הגיש תעודת עובד ציבור, ב ה אישר כי בישיבת רשות התמרור מיום 23.11.15, בה הוא נכח באופן אישי, התובע השתתף אך ורק בדיון בנושא סעיף 2 שעסק בסדרי התנועה ברחוב יהודה הלוי ובתום הדיון בנושא זה עזב את הישי בה. הוא עוד ציין כי הרישום בפרוטוקול המקורי נעשה בשגגה, ובישיבה 4/2016, מיום 4.8.16, אישרו את תיקון הפרוטוקול. לא עלה בידי הנתבעים לסתור את הנטען על ידו, ומשכך האמור בכתבה כי התובע נכח בוועדת התמרור, אינו אמת.

67. אומנם תיקון פרוטוקול הישיבה בוצע לאחר פרסום הכתבה, אך אין בכך כדי לשנות את האמת העובדתית האובייקטיבית לפיה לא נכח התובע בדיון בנושא הרלוונטי באותה ישיבה, וזה מה שקובע בבואנו לבחון את נכונות הפרסום. הגנת אמת הפרסום, כשמה כן היא, מתעניינת באמיתות הפרסום, וההכרעה האם מה שפורסם אמת אם לאו, איננה תלו יה בשאלה מתי נודעת האמת. (ראה: דנ"א 2121/12 לעיל).

68. לעניין הטענות בדבר מועד תיקון הפרוטוקול שלא בהתאם לסעיף 52 לתוספת השנייה לפקודת העיריות, שאלה זו אינה רלוונטית לענייננו, ואיני נדרשת להכריע בה. עובדה היא כי הפרוטוקול תוקן בסופו של דבר, והנתבעים לא סתרו את האמור בו. כאן המקום לציין כי עדויות עדי ההגנה קול ושטרן בנושא זה אין בהם לסתור את האמור בפרוטוקול המתוקן, הרי עולה מחקירתו של קול כי הוא לא השתתף באותה ישיבה, וכי עדותו בעניין זה מסתמכת על מה שנמסר לו מאמסלם (שלא הובא לעדות), ובכלל זה המדובר בעדות שמועה ותו לא. גם עדות שטרן אין בה כדי להוכיח מאומה היות והוא אינו חבר כלל בוועדת התמרור, לא נכח כלל באותה ישיבה, ובעדותו הסתמך על האמור בפרוטוקול הראשון, טרם שתוקן.

69. בכתבה נכתב, כי התובע הגיע ל וועדת התמרור "שדנה במציאת פתרון לשאלת החנייה למתחם בו אמור להיבנות על הקרקע שהוא מוכר, בניין משרדים", וכי "במהלך הישיבה הוחלט להעלות את הנושא והחברים בה אישרו את נספח החנייה, לפיו כל החניות שסומנו בשטח, נעשו על חניות ציבוריות קיימות ולא חדשות – מה שחסך בנייתן של 37 חניות המוערכות בשווי של כ- 300 אלף שקלים ", ובכלל זה ש"הדיון שהתנהל בוועדת התמרור עסק כידוע באיתור ובסימון מקומות חנייה בסמוך לבניין המשרדים שמתעתד להיבנות על הקרקע אותה מוכרת חברת א.ר.ץ כחול לבן בע"מ...".

70. הנה כי כן, גם ביתר הפרטים בקטע הנ"ל של הכתבה לא דייקו הנתבעים, הרי עולה מפרוטוקול הדיון כי לא היה כל דיון באיתור ובסימון מקומות ח ניה, לא צו ין שם עלות החניות, אלא כל שנעשה שם אישור נספח תנועה וחניה ותו לאו, ומשכך גם בעניין זה האמור בכתבה, אינו משקף את האמת.

71. זאת ועוד, לא הוכח על- ידי הנתבעים כי בניית 37 חניות מוערך בשווי של 300 אלף שקלים או עלות כל חניה מוערכת בכ- 2000 דולר, וגם בעניין זה לא עלה בידם להוכיח שהאמור בכתבה משקף את האמת. יתרה מכך, חסון הצהיר, ש הם לא נדרשו לשלם כופר חנייה וגם לא היו צריכים, משום שהבניין שלהם היה צריך רק 37 מקומות חניה מתוך 200 מקומות החנייה הקיימים במגרש. לא עלה בידי הנתבעים לסתור טענה זו, ומשכך גם הטענה אודות כופר חנייה והרמיזה שהתנהלות התובע בכובעו הציבורי היא שהביאה לביטולו אינה נכונה.

72. גם עדויות ההגנה של מלול, קול, ושטרן, לא היה בהן כדי להוכיח את הגנתם לאמת הפרסום, ואנמק;

73. בתצהירו של עד ההגנה מלול הוא טען כי:
א. השתתף בישיבות הועדה לתכנון ובניה אשר דנה בבקשות למתן היתר למבנה משרדים של חברת כחול לבן (ראה: סעיף 2);
ב. ידע שלתובע נגיעה כלשהי לשטח המקרקעין, ב עת הדיונים בוועדה בעניין הבקשה להיתר בנייה, נטען על ידי קול לניגוד עניינים של התובע ו זאת בנוסף למכתבו של קול אל מר יגאל בוזגלו מיום 5.1.16 (סעיף 3);
ג. התנגדותו לבקשה להיתר בנייה נסובה בעיקר סביב הבקשה ליתן היתר ליזם מבלי לבנות מקומות חנייה במקום הבעייתי ביותר בעיר ומדובר בפטור לעשרות מקומות חניה (סעיף 4);
ד. בישיבה שהתקיימה ביום 19.11.15, התובע השתתף בישיבה באופן פעיל ביותר, ביחד עם יו"ר הוועדה וראש העירייה, לחמו להוביל אישור לפטור מהקמת החניות, דבר העומד בניגוד מוחלט לאינטרס הציבורי (סעיף 6);
ה. ההתנגדות שהוביל הצליחה, לאחר מכן הוביל מהלך פשרה שבו ביקש מראש העירייה להתחייב שבמקום החניות שהם פוטרים את היזם, יזרז את סלילת כביש ארלוזורוב-הרצל, כביש שאמור לייצר עוד 92 מקומות חנייה לאורכו ובכך תנוח דעתו שהאינטרס הציבורי יפגע פחות, הצעתו התקבלה וראש ה עירייה התחייב שכך אכן יהיה (סעיף 7);
ו. לאורך כל הדרך תחושתו הייתה רעה מאוד לאור נוכחותו ופעילותו הרבה של התובע בוועדות השונות לטובת מתן היתר הבנייה ליזם (סעיף 8);
ז. הוא נוכח לראות ולשמוע את זעקות מהנדס הוועדה נגד אישור הבקשה להיתר (סעיף 9);
ח. היה מבולבל עד מאוד כאשר נאמר להם שלמעשה יש שתי חברות בשם דומה הנושא את המילים "כחול לבן", כאשר לא ידעו אותם ו הסתירו שמדובר בשתי חברות שונות, שמות החברה בשיח היה "כחול לבן" ולא שמם המלא (סעיף 10).

74. בחקירתו הנגדית התברר כי תחושותיו הרעות וידיעתו לניגוד עניינים מצד התובע, ופועלו הלא ראוי של התובע בוועדות כנטען, לא קבלו כל ביטוי מצדו של מלול. אין מפיו מילה אחת בפרוטוקולי הוועדות אודות התערבותו של התובע בהחלטות הוועדה, או בדבר הלחץ שהוא הפעיל בעניין החניות, והעד אף חזר בו מהביטוי שהתובע פעל לקבלת "פטור" מחניות , לא לפני שהוצגה לו בקשת היזם לאישור חניות, ולאחר שהתברר במהלך החקירה שהטענה לא נכונה עובדתית. להיפך, בסופו של יום העד הצביע בעד מתן ההיתר, וההיתר ניתן. כעת ובדיעבד, ושנים לאחר דיוני הוועדות, מפריח העד הצהרות לאוויר שלא מצאו כל ביטוי במציאות בזמן אמת.

75. כשעומת מלול עם פרוטוקולי הוועדות, הוא טען כנגד תוכן הפרוטוקולים, ומסר כי אין התאמה בין הפרוטוקולים לבין קלטות הדיונים בוועדות, ומאידך לא הציג קלטות אלו, כך שהטענה נטענה בעלמא. כשנאמר לו כי לא הועלתה מפיו כל טענה בזמן אמת בדבר ניגוד עניינים מצד התובע, הוא מסר כי לעניין זה די ביציאתו של התובע מדיון הוועדה מיום 12.5 .15 כדי להצביע על ניגוד העניינים. כמובן שיש לדחות טענה זו מכל וכל, כפי שפורט לעיל.
העד עוד הטעים והוסיף כי התובע ושותפיו אמורים לקבל עוד מיליון ₪ בעסקה ומכך נובע ניגוד העניינים. כמובן שיאן כל בסיס עובדתי לטענה זו, והיא לא נכונה מבחינה עובדתית, ואף שקרית.

76. זאת ועוד, לא ברור כיצד מלול ידע בין היתר שלתובע נגיעה למקרקעין בהסתמך על מכתב המהנדס למר בוזגלו מיום 5.1.16, שעה שהבקשות להיתר נדונו בחודשים מאי ויוני 2015. כשנשאל על כך, התחיל העד להתפתל והשיב כי: "זה רק מאוחר יותר לחיזוק..". (רא ה: ישיבה מיום 30.4.18, עמ' 37, שורות 19-21).

77. מלול הצהיר בסעיף 11 לתצהירו, כי כאשר נחשף ההסכם, נדהם לגלות סכום מכירה של 3.9 מיליון ₪, המגלם בתוכו הטבה כספית משמעותית, אשר תשולם לאחר קבלת ההיתר , דבר זה העיד לדעתו על מוטיבציה מיוחדת לאישור הבקשה להיתר, ככה תפס את פעילות התובע. בחקירתו הפנה לסעיף התמורה בהסכם וטען שבין היתר כתוב גם "היתר", מכאן מבין שאם התובע יילחם על ההיתר, יש לו שכר (ראה בנידון : ישיבה מיום 30.4.18, עמ' 37, שורות 28-29, עמ' 40, שורות 25-32 ועמ' 41, שורה 7).
78. יש לדחות את הטענה שאינה נכונה עובדתית. בסעיף ההגדרות בהסכם, נקבע בכל הנוגע לתמורה כדלקמן : "היא המחיר שמשלם הקונה למוכר בעד רכישת הזכויות במגרש בסך של 2,900,000 וכן סך של 1,000,000 ₪ בעבור הוצאות שהוציא המוכר לרבות, אגרות, היטלים למיניהם, הוצאות תכנון ותכניות, ה וצאת היתר בנייה...ו/או כל הוצאה אחרת הקשורה למגרש ובעבור מילוי כל התחייבויות המוכר לפי הסכם זה, הכל בתוספת מע"מ כחוק". דהיינו, נעשה שימוש בלשון עבר – "הוצאות שהוציא המוכר"- כאשר למקרא ההסכם לא מצאתי כל התחייבות מצד החברה המוכרת לדאוג לחברה הרוכשת להיתר על כל המשתמע מכך, ו בכל אופן במועד בו התנהלו הדיונים בעניין ההיתר נראה כי התובע כבר לא היה קשור באופן כלשהו למקרקעין. הוא כבר קבל את מלוא התמורה והנכס כבר הועבר.

79. עד ההגנה קול נקרא לעדות על-ידי הנתבעים, ומחקירתו עולים הנתונים הבאים:
א. במקרה של ההיתר לחברה הרוכשת, התנגדותו או ה סתייגויותיו, כפי שהבי עם לא היו בעניין חוסר חוקיות, אלא הטריד אותו נושא החנייה באזור (ראה: ישיבה מיום 30.4.18, עמ' 46, שורות 12-16 ועמ' 51, שורות 17-18).
ב. בדיון שהתקיים ביום 8.6.15, הבעיה או השאלה שניצבה בפני חברי הוועדה הייתה האם יש אפשרות לחייב את המבקשים בחניות נוספות, כאשר היועמ"ש של הוועדה לתכנון ובנייה הבהיר להם שהבקשה להיתר נסמכת על תב"ע וכל עוד התב"ע אינה מאפשר ת לדרוש חניות, הם לא יכולים לדרוש את זה מהיזם (ראה: שם, עמ' 46, שורות 17-23).
ג. הוא אישר, כי ועדת הערר המחוזית לא ביטלה את ההיתר וביקשה להגיש גם נספח תנועה שהיה אמור להיות מאושר או על ידו או על-ידי מהנדס המחוז (ראה, שם, עמ' 47, שורות 7-12). בוועדת התמרור לא נכח.
ד. הוא סירב לחתום על ההיתר ליזמים, מכיוון שתחום התנועה איננו במומחיותו הספציפית ולכן סב ר שעדיף שמפקח התנועה המחוזי יאשר את הדברים, כאשר הוסיף ואמר שהסתייג מהנושא הזה של חנייה ותנועה (שם, שם, שורות 13-20).
ה. אחרי שהתקיימה ישיבת ועדת המשנה לתו"ב ביום 19.11.15 ורשות תמרור ביום 23.11.15 חתם ביום 30.12.15 על ההיתר, כאשר התנה את טו פס 4 בסלילת כביש ארלוזורוב. תנאי זה בוטל בסוף. שנאמר לו שאין החלטה בפרוטוקול מיום 19.11.15 שמוסיפה תנאי כזה לצורך מתן ההיתר , הפנה להקלטה של הוועדה הזו , ולדבריו אם זה לא צוין בפרוטוקול הוועדה מיום 19.11.15, הדבר הושמט ולא בתום לב.

80. מכל האמור לעיל עולה, כי התובע לא פעל בניגוד עניינים, שכן קול אינו יכול להעיד על נוכחות התובע בו ועדת התמרור משלא נכח בעצמו שם. גם נושא התנועה לא אושר על ידו רק בשל היעדר מומחיותו בתחום, וכי ההיתר שניתן היה חוקי ונראה כי כל ההתנהלות במקרה נשוא דיוננו הייתה תקינה ולא נפל בה כל פגם .

81. באשר לעד ההגנה שטרן, הוא הצהיר כי הגיש תלונה על ניגוד עניינים של התובע על שלקח חלק בדיוני וועדת התכנון והבנייה ובוועדת תמרור בעניין הנכס המצוי בבעלות החברה המוכרת (ראה: סעיף 4). ברם, כאמור לעיל , התובע יצא מהדיון שהתקיים ביום 12.5.15, לא נכח בדיונים שהתקיימו בימים 8.6.15 ו-23.11.15 בנוגע לחברה הרוכשת, ובמועדים הללו גם לא היה בעל עניין במקרקעין, כמפורט לעיל.
82. מעבר לכך, שטרן הצהיר, כי במסג רת פעילותו, הגיש מספר תלונות כנגד התובע, הנוגעים להתנהלותו הציבורית בחוסר מנהל תקין, כאשר הוא צירף לתצהירו את המכתבים, כמפורט להלן:
א. מכתב לעו"ד משה רותם, יועץ משפטי, ועדת משנה לתכנון ובנייה קריית שמונה, מיום 31.12.15, בנוגע לחשד לעבירת ניגוד עניינים של התובע.
ב. מכתב ליחידה הארצית לחקירות הונאה, מיום 5.1.16, בעניין : "תלונה ניגוד עניינים חמור של חברי הועדה מר אלי זפרני המשנה לראש העיר ומר יגאל בוזגלו סגן ראש העיר והממונה על אגף הנדסה".
ג. מכתב הממוען למר ניסים מלכה, בתפקידו כיו"ר הועדה לתכנון ובנייה עיריית קריית שמונה, מיום 5.1.16, בעניין בקשה לביטול היתר שניתן בתיק שבו מגישת הבקשה הינה החברה הרוכשת, בשל ניגוד עניינים חמור של חברי הועדה : התובע ומר בוזגלו.
ד. מכתב ליחידה הארצית לחקירות הונאה, מיום 3.7.16, בנוגע לניגוד עניינים חמור של התובע והעלמת עין של היועץ המשפטי לוועדה.

83. עו"ד משה רותם השיב לשטרן ביום 6.1.16 בנוגע לבקשה לביטול היתר בנייה של החברה הרוכשת כדלקמן:
א. הדיון בדבר מתן היתר לחברה הרוכשת נערך ביום 8.6.15, מישיבה זו יצא התובע, ובאותו מועד דנה הוועדה המקומית בבקשה והחליטה לאשרה. על החלטה זו הוגש ערר על-ידי חברת י.ב. גלאור בע"מ, וביום 20.9.15 ועדת הערר המחוזית דחתה את כל טענות העוררת.
ב. משהתקבלה החלטת ועדת הערר, אשר לא קבעה כי יש לשוב ולדון בנושא בוועדה המקומית, אלא אך הציבה תנאי להוצאת היתר, ממילא לא נדרש עוד כל דיון בוועדה המקומית. כל מטרת הדיונים שנערכו לאחר החלטת ועדת הערר, ה ייתה לקבל עדכון ממהנדס העיר ולשמוע את טענות המבקשת.
ג. הואיל ולא נדרש דיון לגופה של הבקשה, הרי שגם אילו היה מי מחברי הועדה מצוי בניגוד עניינים, לא היה צורך שיצא מהדיון, שכן לא נדרשה כל החלטה של הוועדה (ראה גם עדות שטרן בעמ' 74-75).

84. הנה כי כן, היועץ המשפטי של הועדה המקומית, דחה את הטענה לניגוד עניינים, ומשכך גם מטעם זה אין מקום לקבל את האמור בכתבי שטרן הנ"ל. הנתבעים אף לא טרחו לקרוא לעו"ד רותם לעדות, כמי שעול ההוכחה מוטל על כתפיהם, ו עניין זה פועל לחובתם. העד גם אישר בחקירתו כי בהתאם לפרוטוקולי הוועדות, יצא התובע מהישיבה מיום 12.5.15, ואף נעדר מהישיבה מיום 8.6.15, אך הוסיף שהפרוטוקולים לא בהכרח משקפים את האמת מול הקלטות. שוב טענה זו נטענה בעלמא ללא בסיס עובדתי מינימלי.

85. בחקירתו של שטרן אישר כי אינו יודע מה עלה בגורל תלונותיו לגופים השונים, משטרה, או הוועדה למניעת ניגוד עניינים של נבחרי ציבור, והדבר אומר דרשני.
86. שטרן הצהיר, בין היתר, כי בהתאם להסכם , הנכס האמור רשום בכל הזמנים הרלבנטיים על שמה של החברה המוכרת, שהתובע בעל מניות בה, כאשר נרשם שעבוד לטובת החברה הרוכשת והעסקה לא בוצעה בפועל, מכאן שהתובע הצביע בהחלטה הנוגעת לחברה בבעלותו וקידם את עניינה בוועדות שונות בהם הוא חבר.
בחקירתו טען שבהסכם נקבע שהתמורה עבור המכר היא רק לאחר הוצאת ההיתר, ובעניין זה הפנה לסעיף ההגדרה של התמורה בפתיח ההסכם. ברם, למקרא סעיף התמורה נראה, כי אין כל קשר בין תשלום התמורה לפי ההסכם לבין הוצאת ההיתר בעתיד, והשימוש שנעשה בהסכם הוא בלשון עבר, דהיינו, תשלום מיל יון₪ בעבור הוצאות שהוציא המוכר לרבות היתר בנייה, ולא מופיע בהסכם כי החברה המוכרת התחייבה לדאוג להוצאת היתר לח ברה הרוכשת כתנאי לתשלום התמורה, ובכלל זה אין בסיס לטענתו, כי העסקה לא בוצעה בפועל, לאור תשלום מלוא התמורה ורישום הזכויות ברמ"י על שם החברה הרוכשת.
הטענה בדבר תמורה בלתי ריאלית למקרקעין, וגריפת מיליונים :
87. כבר מהאמור בכותרת הכתבה ומיד לאחריה נוצר הרושם, כי התובע גרף מיליונים מהעסקה, כאשר בגוף הכתבה נראה כי התובע ושותפיו הרוויחו סך של 3.9 מיליון ₪, וכי המקרקעין נמכרו בסכום לא ריאלי ונוצר הרושם שזה גם בשל פעילות התובע בכובעו הציבורי, כאמור לעיל.
88. התובע הצהיר, כי המגרש עמד ריק, כפיל לבן במשך כמה שנים, עד שבשנת 2014 לערך צביקה כהן הודיע להם על המשקיעים החדשים. התובע בעדותו הדף את הניסיון לקשור בין היבחרו לתפקיד הציבורי לבין מכירת הנכס, ונראה כי אם זה הי ה תלוי בו עד היום לא היה מוכרו, הוא לא הכיר את הרוכשים, מי שהביאם הוא צביקה כהן שגם היה שותפו. הוא התנגד לעסקה, אבל השותפים שלו הכריעו את ה כף, ולא הייתה לו ברירה אלא להסכים לה, עסקה אשר מבחינתו אינה טובה (ראה: י שיבה מיום 28.3.18, עמ' 28-29).

89. הנתבע אישר בעדותו, כי הוא כתב בכתבה שהמגרש נמכר במחיר אסט רונומי, ובתצהירו טען כי 3.9 מיליון, הינו סכום עתק והזוי גם ברמה ארצית למכירת מגרש בשטח של חצי דונם (533 מ"ר) בקריית שמונה, ונראה שסכום עתק זה מגלם בתוכו "זכויות מיוחדות", שלצורך מימושן פעל התובע בניגוד עניינים.
מלול הצהיר בעניין זה כי כאשר נחשף הסכם המכר מתיק רשם החברות, נדהם לראות סכום מכירה של 3.9 מיליון ₪, המגלם בתוכו הטבה כספית משמעותית, אשר תשולם לאחר קבלת ההיתר, דבר זה ה עיד לדעתו על מוטיבציה מיוחדת לאישור הבקשה להיתר, ככה הוא תפס את עניין פעילות התובע.

90. חרף הנטען על-ידי הנתבע ועדיו לתמורה בלתי ריאלית למגרש כזה, לא הגישו הנתבעים חוות- דעת של רו"ח שיש בכוחה להצביע כמה הלכה למעשה הרוויחו התובע ושותפיו מהעסקה, או חוות-דעת שמאית שמכוחה ניתן יהיה להיווכח שהסכום אותו קיבלו התובע ושותפיו בעבור המקרקעין הוא סכום עתק לעיר פריפיאלית כקריית שמונה כנטען.

91. התובע הוא זה שהגיש חוות דעת של רואה החשבון , מר יורם טהור , ממנה עולה כי חלקו של התובע ברווח ממכירת המגרש הינו 253,903 ₪ (ראה גם : ישיבה מיום 28.3.18, עמ' 8, שורות 4-5) . אומנם מחוות-הדעת ומחקירת רו"ח עולות שאלות ותהיות, אך זו הלכה למעשה לא נסתרה, הואיל והנתבעים לא הגישו חוות- דעת נגדית. משכך, לא נסתרה הצהרת התובע, בדבר הרווח שלו מעסקת המכר , ובטח שלא הוכח שהמדובר במיליונים או בסכום עתק.

92. יש לדחות את טענות הנתבע ושטרן כי המדובר כביכול בתמורה בלתי ריאלית למגרש כזה, טענה שנטענה בעלמא ללא בסיס ראייתי. הטענה היא טענה שבמקצועיות, שלא הוגשה בגינה חוות דעת, ונותרה בגדר טענה לא מוכחת.

93. התוצאה מכל האמור לעיל היא שכשלו הנתבעים מלהוכיח הגנת אמת הפרסום. לא הוכח בפניי כי הכתבה שיקפה את האמת כפי שהייתה בזמן הפרסום , או שזו הייתה המציאות האובייקטיבית/העובדתית אז. גם אם הייתי מקבלת את הטענה כי היה בפרסום עניין ציבורי לאור היות התובע דמות, הרי שלא שוכנעתי כי הדבר שפורסם היה אמת, ומשכך הנני דוחה הגנה זו.

הגנת תום הלב:
94. הנתבעים טענו להגנת תום הלב על פי סעיף 15 סעיפי משנה 1-4 ו-6, שם נקבע :
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;מיום 14.8.1967
תיקון מס' 1
ס"ח תשכ"ז מס' 508 מיום 14.8.1967 עמ' 133 ( ה"ח 693)
(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות...
(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה...".

95. כב' הנשיא דאז, השופט גרוניס, בדנ"א 2121/12 דלעיל, פסק, כי הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק, קמה לנתבע בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, והשני, כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק . תחולת הגנת תום הלב אינה תלויה באמיתות הדברים שפורסמו, והגנה זו תהא רלבנטית בדרך כלל במקרים שבהם הפרסום אינו אמת או שמסיבות שונות לא ניתן להוכיח כי הוא נכון.

96. יש לבחון את מהותו של "תום הלב" בנפרד לגבי כל אחד מהסעיפים הקטנים שבסעיף 15, כשמהות תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות הספציפיות נגזרת מהאינטרסים שלמענם נקבעה אותה הגנה. תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה (ראה: שנהר, עמ' 260).

97. חוק איסור לשון הרע אינו מגדיר את מהותו של "תום הלב" הנדרש במסגרת סעיף 15, אולם מרכיב זה זוכה להתייחסות בסעיפים 16 ו-17 לחוק (ראה: שנהר, עמ' 255). בסעיף 16 לחוק , אשר עניינו "נטל ההוכחה", נקבע:
"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

98. נטל הוכחת מרכיב " תום הלב" שבסעיף 15 מוטל על המפרסם, כשם שמוטל עליו להוכיח גם את הטענה שעשה את הפרסום באחת מן הנסיבות המפורטות בסעיף. עם זאת, את מרכיב " תום הלב" יכול המפרסם להוכיח בצורה עקיפה, באמצעות החזקה הקבועה בסעיף 16( א) לחוק . סעיף 16( א)לחוק קובע חזקה לעניין קיומו של " תום הלב" ואילו סעיף 16( ב) לחוק קובע חזקה לעניין היעדרו של " תום הלב". שתי חזקות אלה אינן חלוטות, והן ניתנות לסתירה. הנטל להוכיח את הנסיבות המקימות את החזקה שבסעיף 16( א) לחוק מוטל על המפרסם, ואילו הנטל להוכחת הנסיבות המקימות את החזקה שבסעיף 16( ב) לחוק מוטל על התובע. (ראה: ע"א 844/12 דלעיל ו שנהר, עמ' 256).
99. בכל הנוגע לאמור בסעיף 16(ב)(2), האמצעים הסבירים שאותם יש לנקוט משתנים ממקרה למקרה על-פי הנסיבות, ונגזרים בין היתר מההגנה הספציפית שלתחולתה טוען המפרסם. כאשר מדובר בפרסום עיתונאי, העיתונאי המביא את הסיפור מצוי לרוב בלחץ זמן כבד, אולם עובדה זו אינה מצדיקה עשיית פרסום העלול לגרום לפגיעה קשה באדם, מבלי לנקוט אמצעים סבירים כדי לוודא את נכונות הידיעה. על מידת הזהירות הנדרשת מעיתונאי ניתן ללמוד גם מכללי האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות (ראה: שנהר, עמ' 269).
האמצעים הסבירים שאותם צריך לנקוט מפרסם כדי להיווכח אם הפרסום אמת הוא אם לא, עשויים להתבטא בפנייה לאנשים המכירים את העובדות או באיתור ובדיקה של מסמכים רלבנטיים.

100. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי במכלול החומר המצוי בתיק, שוכנעתי כי הנתבעים לא חוסים תחת הגנת תום הלב. הנתבעים כפי שיובהר לא הוכיחו שעשו את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15, ומשכך לא יכולים לחסות תחת החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק.
זאת ועוד, שוכנעתי כי חל סעיף 16(ב)(2) לחוק, הואיל והתובע הוכיח שהדבר שפורסם היה שקרי, על פי מה שנקבע לעיל.

101. התובע הוכיח למעשה כי האמור ו/או הנרמז בכתבה בנוגע לניגוד עניינים והפקת רווח עקב מעמדו הציבורי אינו נכון , והוא הוכיח כי לא גרף מיליונים מהעסקה, ולא הוכחה טענת הנתבעים לתמורה לא ריאלית של הנכס.

102. יתרה מכך, הוכיח התובע כי הנתבעים לא נקט ו טרם הפרסום באמצעים ס בירים להיווכח אם הפרסום אמת אם לאו, וניתן לומר שבהתנהלותם נהגו אף בחוסר תום לב, שכן למרות שחלק מהמידע היה בידי הנתבע ואמור היה להדליק לו נורה אדומה בנוגע לטענותיו אודות החזקת הנכס על-ידי התובע ו/או ניגוד עניינים, הוא לא נקט בזהירות מספקת בטרם הפרסום, ואף התעלם מהמידע שהועבר לו ע"י ב"כ התובע במכתב ו מיום 2.3.16 וטרם הפרסום.

103. הנתבע כאמור שלח שאלות לתובע טרם פרסום הכתבה, ו התובע התבקש ליתן את תגובתו לנושא הבא: חשש לניגוד עניינים בהשתתפותו בוועדת תמרור ובוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעניין א.ר.ץ כחול לבן בע"מ. כבעל עניין ישב בישיבות מכריעות לגורל נכסיו האישיים ואשר להם השלכות ישירות על מצבו התכנוני של הנכס (ראה: נספח יח1 לתצהיר התובע).
104. התובע, באמצעות בא כוחו, השיב בכתב לשאלות הנתבע, ביום 2.3.16 (ראה: נס פח יח2 לתצהיר התובע), יומיים טרם פרסום הכתבה, כדלקמן:
א. הניסיון לקשור בין ההכנסה שצמחה לתובע ממכירת הנכס לבין תפקידו ו/או פעילותו הציבורית, אינו אמת. החברה שרכשה את הנכס, שבבעלות ובשליטת שני יזמים ממרכז הארץ, שאין להם כל קשר קודם לקריית שמונה, ביקשה להוציא היתר לבניית מבנה במקום.
ב. התובע לא לקח כל חלק במתן ההיתר. למתן ההיתר התנגדה החברה שמחזיקה במבנה הסמוך והגישה ערר, וביום 20.9.15 דחתה ועדת הערר את הערר, ואשררה את ההחלטה למתן ההיתר. כל ישיבה שנעשתה לאחר מכן בוועדה לתו"ב, לא עסקה במתן ההיתר, שכאמור אושר כבר ביוני 2015. ועדת הערר קבעה שאין ממש בטענות העוררת, אך הוסיפה שכחלק מהדרישות להיתר, יש להוסיף נספח תנועה, המאושר ע"י מהנדס העיר/המפקח המחוזי של משרד התחבורה. נספח תנועה הוגש למהנדס העיר , שסירב לאשרו וזה הועבר לאישור וועדת התמרור.
ג. ועדת התימרור אישרה את הנספח, ובשל טעות סופר של עורך הפרוטוקול נכתב שהתובע וסגן ראש העיר – מר יגאל בוזגלו , נכחו בה, אלא שמר בוזגלו לא נכח בישיבה , והתובע לא לקח חלק בשום דבר שקשור בוועדת התמרור, לנספח התנועה. מר שמעון אמסלם, מזכיר הוועדה , אישר את הדברים בכתב ביחס לתובע ולמר בוזגלו , והנתבע אף הוזמן לפנות אל מר אמסלם ו/או כל גורם רלבנטי, בכדי לאמת את הדברים.
ד. הטענות על הרישום הקיים, כיום, אינן רלבנטיות, שכן שינוי הרישום נעשה חודשים ולעיתים שנים לאחר העסקה , ואין בו בכדי ללמד בהכרח על בעלי הזכויות.

105. לאור תגובת התובע, היה מצופה ואף ראוי ומתבקש שטרם פרסום הכתבה יפנה הנתבע למספר גורמים כדי לבדוק את המידע או הנתונים שהוא קבל מהתובע או שהוא עומד הוא לפרסם, כגון שותפי התובע ו/או מי מבעלי החברה הרוכשת , לברר אודות רישום המקרקעין על כל המשתמע מכך, או אף לפנות למי מהנוכחים בוועדת התמרור לברר אם התובע נכח בפועל בישיבה אם לאו. אך כל אל ו ועוד דברים אחרים לא נעשו ע"י הנתבע, ולמעשה לא נקט הוא לפני הפרסום אמצעיים סביר ים כלשהם להיווכח אם אמת הוא אם לא, ואפרט;

106. מעדות הנתבע עולים הנתונים הבאים:
א. הוא לא למד משפטים, אין לו הסמכה של שמאי מקרקעין, ולא היה חבר בוועדה או גוף תכנוני של בינוי. לשאלה אילו בדיקות ערך לצורך הכנת הכתבה , השיב שדיבר עם המקורות הרלבנטיים, נפגש עם אנשים וקיבל מהם מסמכים רלבנטיים: פרוטוקולי וועדות, דו "חות ומסמכים מרשם החברות לגבי החברות השונות וכן ההסכם.
ב. הוא לא פנה לאנשי מקצוע אחרים שאינם מקור עיתונאי לבדיקת החומר, אבל הדגיש שפנה גם למקור שיש לו אף ידע בתחומים השונים והרלוונטיים (שם, עמ' 62, שורות 19-24). ככל ש אכן פנה לאנשי מקצוע מתחום ההנדסה או למקור אחר, לא ברור מה הכשרתם בנידון, האם הם בעל י עניין בנושא הפרסום דבר שיש בו להשליך על הזהירות שבה יש לנקוט בבדיקת המידע ואמיתות הדברים שנמסרו לו (ראה: שנהר, עמ' 270).
ג. מעדות הנתבע לא עולה גרסה אחידה לגבי הימצאות ההסכם ברשותו ומה קרא ממנו. מחד טע ן שקרא חלקים ממנו, אינו זוכר מה, קרא מה שרלבנטי, ומאידך טען שלמיטב זכרונו קרא א ת ההסכם, מניח שבעיון (שם, עמ' 61, שורות 10-17). כן, לא זכר לומר אם היה לו את כל ההסכם, אבל זוכר חלקים ממנו (שם, עמ' 62, שורות 8-12).
ד. הסכם המכר נחתם ביום 12.1.15 והנתבע אישר בחקירתו שהתשלום האחרון ששולם היה חודש או חודשיים אחרי חתימת ההסכם (ראה: שם, עמ' 59, שורות 27-29). כשנשאל הכיצד יכול לומר שיש דיונים ועניינים שמתייחסים לנכס, שלמעשה כל התמורה שולמה חודשים לפני שבכלל היה הדיון הראשון בנושא ההיתר, השיב: "גם כשדנים באותו היתר, הסכם הזכויות הנכס זה לא הסכם הזכויות של החברה שרכשה את השטח אפילו..." (שם, עמ' 60, שורות 1-2). מניין שאב זאת, לנתבע הפתרונים ???
ה. הנתבע העיד, בין היתר, כי בדיון שהתקיים ביום 12.5.15, לא היה הנסח ע"ש החברה הרוכשת, ו לשאלה, האם עשה בדיקה בתיק הוועדה מה היה ומה לא , השיב בשלילה (שם, עמ' 61, שורות 3-9). בנוסף, נשאל בין היתר מדוע לא פנה לחברה הרוכשת, ועל כך השיב שהסתפק בדו"ח רשם החברות והמסמכים הרלבנטיים בעת הכתבה (שם, עמ' 64, שורות 4-7) .
ו. הנתבע נשאל בחקירתו אילו בדיקות לאחר קבלת המכתב מב"כ התובע מיום 2.3.16 ביצע לפני פרסום הכתבה ( נספח יח2 לתצהיר התובע), ועל כך השיב, ש קיבל לידו את פרוטוקול ועדת הערר , בדק את החומר שבפניו ופנה ליועץ המשפטי של העיתון. ברם, לשאלה, האם בדק ברמ"י על שם מי הזכויות רשומות, השיב: "אני לא זוכר על מה הדברים, אבל בהחלט היה לנו מתי נרשמו זכויות" (ראה: שם, עמ' 63, שורה 14). שנשאל בשנית, האם במרץ 2016 בדק את רישום הזכויות של המקרקעין ברמ"י , השיב שאינו זוכר אם בדק אם לאו, יכול להיות שאם היה בודק היה יוד ע.
בעניין זה לא ברור הכיצד טוען הנתבע שבעקבות המכתב מיום 2.3.16 קיבל את פרוטוקול ועדת הערר, שעה שזה אוזכר בשאלות שק דמו למכתב (ראה נספח יח1 לתצהיר התובע). שנאמר לו בחקירתו, שבסעיף 4 לשאלות שלו הוא כתב "עו"ד זנטי טען בוועדת הערר שהנך נגוע בניגוד אינטרסים", השיב : "נכון. אמרתי שראיתי את זה לפני ואחרי המכתב שלך חזרתי לבדוק שוב את הניסוח" (ראה: ישיבה מיום 30.4.18, עמ' 63, שורה 8). גם במקרה דנא לא ניתן לקבל גרסה אחת סדורה מה היה ברשות הנתבע טרם פרסום הכתבה.
ז. הנתבע לא נתן הסבר המניח את הדעת , מדוע לא פנה בטרם פרסום הכתבה לחברה הרוכשת לברר אם העסקה בוטלה, רכשו או לאו, שילמו או לאו וכו', או מדוע לא פנה לשותפי התובע כדי לקבל תגובתם.

107. למרות הנתון שהיה בידיעת הנתבע אודות תשלום התמורה כמפורט לעיל, ובכלל זה המכתב שקיבל מב"כ התובע בטרם פרסום הכתבה, לא עצר או דחה את פרסום הכתבה על מנת לבדוק את טענותיו בנוגע להחזקת התובע בנכס ניגוד העניינים, לא פנה לשמאי מקרקעין, לא ביצע את הבדיקה המתבקשת של בדיקת הזכויות ברמ"י, לא פנה לאנשים המכירים את העובדות כגון שותפי התובע ו/או הרוכשים וכיוצ"ב, ולא נקט לפני הפרסום באמצעי סביר להיווכח אם הפרסום אמת אם לאו .

108. בנסיבות המקרה דנן, וכפי שנקבע לעיל, אם הנתבע היה מבצע את הבדיקות הנדרשות, היה מתקבל המידע שהיה מפריך את מה שפורסם . דא עקא, שלא רק שלא עשה כן, אלא גם לאחר קבלת מכתבו של ב"כ התובע, הוא התעלם ממנו. המכתב למעשה לא שימש לו תמרור אזהרה, ולדבריו המכתב מהותית לא שינה כלום, כי לא הוצג בפניו שום מסמך שסותר את הטענות שבכתבה (ראה: ישיבה מיום 30.4.18, עמ' 65, שורות 16-20). אין לקבל תשובה זו, שכן הנתבע כעיתונאי סביר וזהיר היה אמור לבצע בדיקות נוספות טרם פרסום כתבתו.
109. המסקנה אם כך היא שהיה משום חוסר תום לב לכתוב בכתבה שפורסמה בחודש מרץ 2016, כי התובע עדיין מחזיק בנכס, ונוכח בדיוני הוועדות בקשר לנכס, שעה שלא נעשתה ולו הבדיקה המתבקשת של בדיקת הזכויות ברמ"י. גם אם התובע נכח בדיונים, מה שהוכח אחרת, לתובע כבר לא הייתה זיקה לנכס באותם מועדים.

110. לאור האמור לעיל, עלה בידי התובע להוכיח את היעדר חזקת תום הלב, האמורה בסעיף 16(ב) לחוק, הואיל והוכיח כי מה שפורסם היה שקרי , וכי הנתבעים לא נקטו לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא א ם לאו .

111. זאת ועוד, התברר בחקירת הנתבע כי הצהיר הוא בתצהירו על פרטים ללא שהבין כלל את משמעות ם, נוסף לאי בדיקתם מראש. כך למשל כתב בסעיף 26 לתצהירו כי ביום 12.5.15 התקיימה ישיבת ועדת המשנה לתכנון ובנייה, אשר על סדר היום הייתה בקשת החברה הרוכשת: "כבר כעת יובהר ויודגש, שהבקשה היא בסטייה נכרת ביותר מהאישור שניתן במסגרת היתר הבנייה מיום 8.7.2007...".
אלא שבחקירתו הנגדית התברר שאינו מכיר כלל את תקנות התכנון ובנייה (סטיה ניכרת מתכנית), ו שהופנה לדברי עו"ד רותם, היועץ המשפטי של הוועדה המקומית, בעמ' 17 לפרוטוקול ועדת המשנה לתכנון ובניה מיום 8.6.15 , ונשאל מה הלה אמר, השיב שהסטייה היא לא ניכרת. גם כשהוצגה בפניו החלטת ועדת הערר, בעמ' 4, שאין המדובר בסטייה ניכרת (ראה: נספח יג לתצהירו), השיב : "איך אני אדע שזו אותה הגדרה חוקית " (שם, עמ' 67, שורה 14).

112. תשובותיו של העד מתחמקות, ניכר כי הוא מגלה חוסר אחריות בהצהרותיו, כמו גם בכתבה שלו, האמת לא תמיד מעניינת אותו, מצהיר על דברים שאינו מבין בהם כלל, ומסתכן באמירות שקר, וכך הוא חושף את עצמו ואת העיתון שלו לתביעות דיבה, כגון התביעה הנדונה.

113. הנתבע הצהיר כי עסקינן בהבעת דיעה עניינית של ביקורת על מעשיו ופעולותיו של התובע כאיש ציבור בעל תפקיד ציבורי רם. לא שוכנעתי כי הכתבה מנוסחת כהבעת דיעה או ביקורת ציבורית לגיטימית אלא כעובדה, ובכל אופן הגם אם הנתבע רצה להביע בכתבה איזושהי דיעה או התרסה או ביקורת כנגד התנהלות התובע, הרי שיש בדבריו פרסום שאינו זהיר, אחראי או מתון בלשונו, ויש ב כך כדי לפגום בתום לבו. (ראה" שנהר, עמ' 264).
114. גם לגופן של ההגנות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15, אלו לא מתקיימות במקרה דנא . להלן אתייחס לכל ההגנות שנטענו בכתב ההגנה, אך לא למותר לציין, כי הנתבעים בסיכומיהם טענו, כי בענייננו מתאימה במיוחד ההגנה המנויה בסעיף 15(4) לחוק (ראה: סעיף 42 לסיכומים).

115. הגנה 15(1) לחוק תחול בהתקיים שני תנאים מצטברים: המפרסם לא ידע בפועל על קיומו של האדם שבשמו עשה שימוש, והתנאי השני מחיל מבחן אובייקטיבי, שלפיו ההגנה תחול רק אם המפרסם לא היה חייב לדעת על קיומו של בעל השם שבו עשה שימוש.

116. בענייננו, הנתבע ידע גם ידע על קיום הנפגע, התובע, וידע על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע, שכן ידע הוא שההסכם נחתם בינואר 2015, ו כי שולם התשלום האחרון חודש או חודשיים לאחר מכן (ראה: ישיבה מיום 30.4.18, עמ' 59, שורות 27-29). הוא אף אינו חולק על כך שבנובמבר 2015 הבעלות בנכס הייתה כבר רשומה ע"ש החברה הרוכשת (שם, עמ' 64, שורות 1-2). בנסיבות אלו לא ניתן לומר, כי הנתבע לא יכול היה להיות מודע (כאדם הסביר) לאותן נסיבות העושות את הפרסום לפוגע בתובע .

117. באשר להגנה המנויה בסעיף 15(2) לחוק , הגנה זו כוללת 4 מרכיבים מצטברים: האחד - על המפרסם להראות שהייתה עליו חובה לעשות פרס ום; שנית- החובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום; המרכיב השלישי נוגע לתוכן הפרסום ובמסגרתו יש להוכיח שהחובה אכן חייבה את הנתבע לפרסם את הפרסום המסוים המהווה את עילת ההליך ; והדריש ה הרביעית שהפרסום נעשה בתום לב (ראה: שנהר, עמ' 282).
בדנ"א 2121/12 דלעיל, פסק כב' הנשיא דאז, השופט גרוניס, כי הגנה זו ניתן לכנותה "הגנת העיתונאות האחראית". פרשנות לשון הסעיף מלמדת, לטעמו, כי ההגנה בנויה משלושה רכיבים ששילובם מקים חובה לפרסם – היחסים שבין המפרסם לנמען הפרסום, תוכנו של הפרסום ו הנורמה החוקית, החברתית או המוסרית המחייבת לפרסם דברים אל ו. כל אחד משלושת הגורמים הללו עשוי להשפיע על השאלה אם יש להכיר בחובת פרסום, שהיא, כאמור, תנאי לתחולת ההגנה. פרסום החורג מתפוצת הנמענים שכלפיהם קמה החובה, לא יוכל לזכות להגנה לפי סעיף 15(2) לחוק. באשר לתוכנו של הפרסום, רק מידע אשר לנמען עשוי להיות עניין לקבלו יש בו להקים חובה להעביר לו את המידע, היינו לפרסם את הדברים.
בנוסף, קבע כב' השופט גרוניס כי ראוי להכיר, באופן עקרוני, בקיומה של חובה לפרסם פרסומים בעלי אופי עיתונאי. חובה זו היא אחת מן החובות עליהן חל סעיף 15(2) לחוק, ואשר מילויין בתום לב עשוי להקים הגנה מפני אחריות בגין לשון הרע. התנאי המרכזי לקיומה של חובה כאמור הוא כי קיים עניין ציבורי משמ עותי בפרסום. האדן השני עליו בנויה ההגנה הנדונה הוא דרישת תום הלב, על היבטיה הסובייקטיביים והאובייקטיביים. משמעויותיה של דרישה זו הן כי הפרסום ייעשה בשל אותה חובה וללא כוונת זדון, וכי חובת הפרסום מולאה בהתאם לסטנדרט של עיתונאות אחראית, זהירה והוגנת. הגבלת תחולתה של ההגנה רק למקרים שיעמדו בסייגים האמורים נחוצה מטעמים של טובת הפרט וטובת הציבור. תכלית ההגנה אינה להעניק חסינות לעית ונות חובבנית, פזיזה ושלוחת רסן, אלא מטרתה של ההגנה היא לאפשר את מרחב הפעולה הדרוש לשם הגשמת העקרונות שביסוד חופש העיתונות, והבטחת שיח ציבורי פתוח בנושאים בעלי חשיבות.

118. בענייננו, הנתבעים לא הוכיחו איזושהי חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם את שפורסם. לשם כך לא די לטעון שיש בפרסומים משום עניין ציבורי, או שהייתה עליהם חובה מוסרית וחברתית לדווח על אופן ואופי פעולת התובע בכל הקשור למכירת נכס המקרקעין.

119. זאת ועוד, גם אם אניח לצורך העניין שהייתה חובה לעשות את אותו פרסום מהטעם של עניין ציבורי משמעותי ב ו, עדיין המסקנה היא שאין המדובר בעיתונאות אחראית זהירה והוגנת . הפרסום נעשה ש לא באופן זהיר או סביר, הנתבע לא א ימת כנדרש את מה שהוצג על ידו כעובדות בכתבה בטרם הפרסום, ובכלל זה לא דייק בתיאור העובדות, האמצעים שנקט לשם בחינת אמיתות הפרסום לא היו סבירים, ועל אף שהודה כי התשלום האחרון שולם חודש או חודשיים אחרי חתימת ההסכם מיום 12.1.15, לא בחל מליצור את הרושם בכתבה כי העסקה טרם הסתיימה וכי התובע פועל בניגוד עניינים ואמור לגרוף מיליונים. גם לאחר קבלת המכתב מב"כ התובע בטרם פרסום הכתבה, לא ביצע את הבדיקות הנדרשות לבדוק את אמיתות הפרסום, ומשכך הנתבעים לא יכולים לחסות תחת הגנה זו, הואיל ולא מלאו את התנאי של תום הלב (ראה בנידון גם שנהר : עמ' 293).
120. באשר להגנה המנויה בסעיף 15(3) – הגנה זו חלה על פרסום שנעשה לשם הגנה על אינטרס, והיא אינה מותנית בקיום חובה לעשיית הפרסום. האינטרס שבו מדובר אינו כל אינטרס שהוא, אלא רק אינטרס המקיים את שני התנאים העולים מלשון הסעיף, והם שהאינטרס יהיה "אישי " ו "כשר" (ראה: שנהר, עמ' 294).

כל אחת מ-3 הגנות המשנה הקבועות בסעיף 15(3) חלה בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים: ראשית – נתבע המבקש ל יהנות מהגנה זו צריך להוכיח כי היה לו עניין אישי כשר כלשהו, אשר הגנתו הצדיקה את עשיית הפרסום, שנית- עליו להראות שתוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין, שלישית – עליו להצביע על כך שהפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף , ולבסוף עליו להוכיח כי הפרסום נעשה בתום לב (ראה: שנהר, עמ' 294).

121. הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי הפרסום נעשה לשם הגנת עניינם האישי הכשר של הציבור כולו, ברם הם לא הוכיחו מהו אותו אינטרס אישי או כשר שהפרסום נעשה לשם הגנה עליו, והגם אם היה עניין אישי כשר אשר הצדיק את הפרסום, התנאי הנוסף הוא שהפרסום לא יעבור את השיעור המספיק מבחינה הגיונית להגנת העניין האישי הכשר "מבחינת מהות הדברים שנתפרסמו". המבחן לקיומו של תנאי זה הוא מבחן ההקשר ההגיוני , הקובע כי ההגנה תחול רק אם לשון הרע שפורסמה רלבנטית להגנת העניין האישי הכשר (ראה: שנהר, עמ' 296). לא מצאתי כל קשר הגיוני או מידתי בין הפרסום לבין אותו עניין אישי וכשר , ככל שאכן היה עניין אישי כשר כאמור. מה גם, שכאמור לעיל הנתבעים לא נקטו באמצעים הנדרשים כדי לוודא שהדברים שהם מפרסמים נכונים.

122. באשר להגנה המנויה בסעיף 15(4), פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו. האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על-פי "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר", כאשר ההנחה היא שהקורא הסביר אינו "מנתח ניתוח מדוקדק של כל אמרה ואמרה". אותו רו שם כללי ייווצר אצל הקורא הסביר עקב ניסוחה של האמרה, מקומה בפרסום כולו ומבנה הפרסום בכללותו. לפיכך, בבוא בית המשפט לקבוע אם קטע של פרסום הוא דעה או עובדה, הוא יקפיד לבחון את המילים בהקשר שבו פורסמו, ללא הזדקקות לנתונים חיצוניים, אלא אם אלה היו בידיעתם הרגילה של מי שקרא אותן. הפרשנות תיעשה תוך בחינת הפרסום בכללותו, כולל הקטעים שבגינם לא הוגשה התביעה. (ראה: שנהר, עמ' 310-312).

123. ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקר (12.11.06), נפסק על-ידי כב' השופטת ארבל, כי סיווגו של הפרסום כהבעת דעה או כאמירת עובדה ייעשה "על פי השכל הישר וכללי ההגיון", לאחר עיון בפרסום כמכלול, כאשר בית המשפט מבקש לבחון מהו "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני "הקורא הסביר" או "האדם הרגיל". על מנת לבחון האם על האדם הסביר להבין מתוכן הפרסום כי מדובר אך בהבעת דעה, יש לבחון את המילים בהן בחר המפרסם, את סדר הצגת העניינים, הסגנון, הניסוח ומבנה הפרסום בכללותו. על הטוען להבעת עמדה להבחין בין היסוד העובדתי בדבריו לבין היסוד של הבעת הדעה. ככל שהבעת הדעה כוללת התייחסות גם לעובדות, אלו צריכות להיות נכונות. בניגוד לרכיב העובדתי של ההתבטאות, הרי שהרכיב של הבעת הדעה אינו חייב להיות נכון מבחינה עובדתית, ובלבד שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה המשמיצה מעובדות נכונות בעיקרן, שעליהן התבססה הדעה. מקום שאין הפרסום כולל עובדות אלא עיקרו במסקנה המוצגת כעובדה, הרי שמדובר בהבעת דעה שאינה סבירה . אם כולל הפרסום טענה משמיצה אשר מוצגת כדעה, מבלי שהובאו העובדות עליהן היא מסתמכת, תוסר מעל אותה עובדה כסות הבעת הדעה שעטתה על עצמה, וההגנה לא תחול עליה.

124. לא שוכנעתי כי הפרסום דנן היה בגדר הבעת דעה לגיטימית. הוא לא נכתב כהבעת דעה על התנהלות התובע בתפקידו הציבורי, הכוללת בין היתר הבעת ביקורת על פעולה שהתבצעה בפומבי. הכתבה נוסחה כעובדה, כאשר ההתייחסות לעובדות בכתבה בחלקה לא הייתה נכונה, שכן התובע לא ישב בוועדות המכריעות באשר לעתיד הנכס בו הוא עדיין החזיק , ובכלל זה לא נכח בוועדת התמרור, ואף לא היה מצוי בניגוד עניינים.

125. גם אם היה מדובר בהבעת דיעה, לא שוכנעתי כי הנתבע נקט באמצעי סביר כדי לבדוק את אמיתות או דיוק הדעה שהביע, הוא לא בדק כראוי אם המסקנה שפרסם היא אמת, ויש בכך להצביע על חוסר תום לבו.

126. באשר להגנה המנויה בסעיף 15(6) לחוק לא ברור הכיצד הגנה זו קשורה למקרה נשוא דיוננו, שכן אין מדובר בביקורת על יצירה כלשהי. אומנם, ההגנה שבסעיף 15(6) מגינה גם על הבעת דעה בנוגע לפעולה שעשה הנפגע בפומבי, והיא מהווה מעין "הגנת סל". יחד עם זאת, בית-המשפט העליון פסק, כי הגנת סעיף 15(6) לא תחול על פרסומים הנוגעים לפעולות שביצעו אנשי ציבור במסגרת מילוי תפקידם, שכן אלו הוסדרו בהוראה המיוחדת שבסעיף 15(4) לחוק (ראה: שנהר, עמ' 325).

127. המסקנה מכל האמור עד כה היא כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח אחת ההגנות בחוק.

התביעה כנגד נתבע מס' 2, העורך הראשי:
128. בסעיף 11 (א) לחוק נקבע:
"(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת".

בסעיף 11(ג) הוגדר "אמצעי תקשורת", כ"עתון וכן שידורי רדיו וטלויזיה הניתנים לציבור", ו"עורך אמצעי תקשורת", בעתון – לרבות עורך בפועל, ובשידור – לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום".

129. המלומד שנהר בספרו דלעיל מציין, כי סעיף 11 לחוק יוצר ארבע קטגוריות של אחריות לפרסום לשון הרע באמצעי התקשורת. מי שנושא באחריות אזרחית לפי סעיפים 11 ו-12 לחוק, נושא בה ביחד ולחוד, והנפגע יכול לתבוע אחד מהאחראים, חלק מהם או את כולם (ראה: עמ' 98-99).
בכל הנוגע לעורך אמצעי התקשורת, כשאמצעי התקשורת הוא עיתון, אזי "עורך אמצעי התקשורת", הוא מי שהוגדר כ"עורך" בדיווחים שעל פי חוק חייב העיתון להעביר לממונה על המחוז. (ראה: שנהר, עמ' 101).

130. התובע הגיש תביעה גם כנגד העורך הראשי של העיתון. מנגד, הנתבע הצהיר, כי העורך, תפקידו מינהלי בעיקר, הוא לא היה קשור בשום אופן לכתבה (ראה: סעיפים 3, 62-63 לתצהירו).

131. נתבע מס' 2 הצהיר כי הוא הבעלים של רשת המקומונים "אובייקטיבי" המופץ ב אזור דרום הארץ ומקום מושבו באשקלון. בתחילת שנת 2016, התקשר בהסכם עם חברת אובייקטיבי עיתון בצפון בע"מ, להענקת זיכיון לנה ל מקומון בעיר קריית שמונה תחת השם "אובייקטיבי". במסגרת הענקת הזיכיון התחייב לסייע למקומ ון בייעוץ מקצועי, תפעולי ושיווקי, בסיוע טכני, בפרסום וביחסי ציבור. הכותב והעורך בפועל מתחילת פעילות המקומון היה הנתבע עד לחודש אוקטובר 2016. למרות ששמו רשום במקומון כעורך ראשי, אין לו כל ידיעה אישית בקשר לכתבה, לא הוא בדק, כתב וערך אותה. שרבוב שמו כנתבע נוסף לכתב התביעה, נעשה כפי שהבין על מנת להלך אימים על עובדי המקומון "אובייקטיבי" צפון, על-מנת שימנעו מלסקר את פעילות עיריית קריית שמונה והעומדים בראשה. אין לו כל קשר ואינו מכיר את התובע.

132. הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי העורך אישר בעדותו שאין לו כל קשר לעיתון אובייקטיבי בצפון וכל חלקו הסתכם בתשלום חד פעמי שקיבל במסגרת הסכם מכירת זיכיון, שבו התחייב לשמש עורך גרפיקה על -כן הוכנס שמו כעורך ראשי בעיתון, על אף שהדבר לא היה בפועל ולא היה לו כל קשר לתכנים שנכתבו בעיתון .

133. הנני מוצאת את נתבע מס' 2, העורך הראשי של העיתון, כאחראי יחד עם יתר הנתבעים לתוכן הפרסום שהינו בגדר לשון הרע , וכפועל יוצא מכך עליו לשאת בפיצוי התובע כמפורט לעיל , ואנמק;

134. בכתב ההגנה לא הכחישו הנתבעים, כי נתבע מס' 2, הינו העורך הראשי של העיתון, ובכלל זה במכתב ששלח עו"ד ביטון לעו"ד זנטי, ביום 16.5.16 , בשם העיתון ועובדיו לא טען כי אין לעורך קשר לכתבה וכיוצ"ב .

135. בהסכם הזיכיון, אשר נערך בין אובייקטיבי יזמות ותקשורת 2016 (להלן: "החברה") לבין העיתון- הזכיין - ואשר לגביו העורך הצהיר, כי התקשר בה סכם זה בשנת 2016, נקבע בין היתר כי :
א. בסעיף 4, שעניינו "עלות חודשית" נקבע : ש"הזכיין ישלם לחברה, כל עוד הסכם זה יעמוד בתוקפו, אחת לחודש את הסכומים הבאים בעבור ליווי צמוד ושוטף מ-א' ועד ת' לרבות, אך לא רק, אספקת תוכן ברמה ארצית, ייעוץ והכוונה לקבלת תוכן ברמה מקומית...".
ב. תחת סעיף 6, שעניינו "תביעות", נקבע בסעיף 6.1 כי: "החברה מצהירה כי היא העורכת הראשית ועל כן היא בעלת השליטה על התוכן הסופי שיופץ ו/או יפורסם לציבור ועל כן החברה היא "מונע הנזק הטוב והיעיל ביותר" והאחראית על התוכן והפרסום הסופי הכלול במקומון/מגזין וכי לאחר עריכתו של המקומון/מגזין ע"י מי מטעמה, לא תהיה בו משום הפרת זכויות יוצרים של גורם כלשהו או לשון הרע. החברה אינה אחראית לחומרים שהוגשו ע"י הזכיין. בסעיף 6.2 נקבע עוד כי : "אם למרות הצהרה זו תוגש תביעה נגד הזכיין בגין עילה של לשון הרע או הפרת זכויות יוצרים, תהיה החברה חייבת לפצות את הזכיין עבור כל הנזקים שיגרמו לו, לרבות הוצאות משפטיות ושכר טרחת עורך דין ".

136. העורך אישר, כי הוא העורך הראשי בפועל של המקומון בדרום והוא מודע לתפקיד של עורך ראשי בעיתון: הכנת כתבות, עריכתן ומעורבות בחומרים שנכתבים בעיתון (ראה: ישיבה מיום 30.4.18, עמ' 55, שורות 7-12). בעדותו גם אישר שהוא רשום בעיתון אובייקטיבי צפון כעורך ראשי שלו.

137. משכך הדבר , ולאור האמור בהסכם, ו משמודע נתבע מס' 2, לתפקיד עורך ראשי בעיתון על כל המשתמע מכך, אינו יכול לטעון בחקירתו הנגדית שאין לו שום קשר לתכנים שנכתבים בעיתון, או כי הוא נשאר רשום כעורך ראשי רק בגלל שהתחייב בהסכם לתת להם שירותי גרפיקה. נראה שההתחייבות בהתאם להסכם אינה רק לתת שירותי גרפיקה , אלא ליווי צמוד ושוטף מ-א' ועד ת'. מה עוד שבתצהירו הודה הוא כי התח ייב לסייע לעיתון בייעוץ מקצועי, תפעולי, שיווקי וכו' .

138. לא למותר לציין אף, כי הסכם הזיכיון הינו מחודש פברואר 2016, וכי הכתבה הינה מיום 4.3.16, וצוין שם "גיליון 3", משמע, שיש להניח שהמעורבות של העורך הייתה גדולה יותר, שכן המדובר במקומון שהיה ב חיתוליו. לכך מצטרף הפער בין עדות העורך לבין הוראות הסכם הזיכיון, שכן בעוד שהעורך העיד כי מכר את העיתון וקיבל תשלום חד פעמי (ראה: ישיבה מיום 30.4.18, עמ' 55, שורה 31), הרי שבסעיף 4 להסכם הזיכיון דובר גם על עלות חודשית. משכך לאור כל האמור לעיל, מצאתי לנכון לחייב גם את העורך בפיצוי התובע בגין לשון הרע.

הפיצוי:
139. התובע העמיד את תביעתו על-סך של 140,332 ₪, ללא הוכחת נזק, כאשר בכתב התביעה טען כי פרסום לשון הרע כנגדו נעשה בזדון מתוך מטרה לפגוע בו ולהשחיר את פניו בפני הציבור שבחר בו .

140. מנגד טענו הנתבעים, בכתב ההגנה, כי במידה ויוכח שפורסמה על ידי מי מהם איזה מן הפרסומים הנטענים בכתב התביעה ולא תעמוד להם כל הגנה מן הדין, אזי תעמוד להם אחת או יותר מן ההקלות המפורטות בסעיף 19 לחוק (ראה גם: סעיפים 73-76 לסיכומיהם).

141. בסעיף 7א לחוק שעניינו "פיצוי ללא הוכחת נזק" נקבע כי:
"(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק...".

142. יש לעתור מפורשות לפיצויים מכוח סעיף 7 א(ג) לחוק. סעיף זה כולל בחובו יסוד מהותי הטעון הוכחה מיוחדת – " בכוונה לפגוע", שאינו נדרש לצורך הוכחת העוולה האזרחית הרגילה. הצורך לעתור מפורשות לפיצויים מכוח סעיף 7 א(ג)אינו עניין פורמאלי גרידא, הצורך הוא בהעמדת טיעון ברור ומפורש לפיו התובע טוען לקיומה של " כוונה לפגוע" לצורך ביסוס זכותו לכפל פיצוי ללא הוכחת נזק, על מנת שהנתבע יוכל להתגונן מפני כך ולהציג ראיות הגנה לעניין זה. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה " של ממש" לפגוע. לפיכך ניתן, לכאורה, להתבסס על ההלכות שנקבעו לגבי העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע ( ראה: רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ ואח' (8.9.13) ).

143. בסעיף 19 לחוק, אשר עניינו "הקלות" נקבע, כדלקמן:
"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3) הוא לא נתכוון לנפגע;
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים.

144. אמות המידה לפסיקת פיצוי בגין לשון הרע נגזרות מהתכליות הטמונות ביסוד הטלת אחריות לפגיעה בשמו הטוב של האדם. משכך, סכום הפיצוי נגזר מנקודת האיזון הראוי בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי. המטרה העיקרית בפסיקת פיצוי בגין לשון הרע היא, השבת מצב הנפגע לקדמותו, והעמדתו במצב בו היה נתון אלמלא פורסמו דברי לשון הרע. פסיקת הפיצוי עשויה גם לבטא הכרה שיפוטית בעוולה שנגרמה לנפגע בלא הצדקה, ובצורך לשקם את הפגיעה בשמו שנגרמה לו ואת מעמדו בקרב החברה הסובבת אותו. יש ומתלווה לפיצוי יסוד של הרתעה מפני פגיעה בשמו של אדם, וכן גורם של חינוך הציבור לערכים. בגדר המטרה האחרונה, עשוי להינתן משקל גם לתפקידו של בית-המשפט בהרתעת אמצעי התקשורת, העוסקים בהבאת מידע לציבור, מפגיעה בלתי מוגנת בשם טוב של אדם (ראה פסקה 32, בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה, רע"א 10520/03 דלעיל).

145.    שיעור הפיצוי נגזר, בין היתר, מחומרת הפגיעה שארעה. עשיית שימוש בתיאורים פוגעניים במיוחד יצדיקו החמרה בפסיקת הפיצויים. עוד יתחשב בית-המשפט בתפוצת הפרסום, והיא תהווה שיקול חשוב בקביעת גובה הפיצוי. להתנהגות הניזוק ולמעמדו קודם לארוע הפגיעה ולאחריו ינתן משקל בהערכת הפיצוי. כן יינתן משקל להתנהגות הפוגע בעת הפרסום, לפניו, ולאחריו. ינתן משקל לעובדת התנצלותו, או סירובו להתנצל, ודבקותו באמירות הפוגעניות בלא לחזור בו מהן. בצד כל אלה, בית- המשפט עשוי להתחשב לצורך פסיקת פיצוי בנתונים שיובאו לפניו בדבר שמו הרע של הנפגע, או בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו ככל שאלה נוגעים במישרין ללשון הרע (ראה: פסקה 32 דלעיל, ברע"א 10520/03).

כב' השופטת פרוקצ'יה התייחסה ברע"א 10520/03 דלעיל, לפיצוי על פגיעה בשמו של איש הציבור כדלקמן :
"אשר לפיצוי על פגיעה בשמו של איש ציבור, שני כוחות מושכים לכיוונים נוגדים: מצד אחד, מילוי תפקיד ציבורי מניח חשיפתו של איש ציבור לביקורת ציבורית, ובכלל זה ביקורת פוגענית שאינה מוגנת בחוק; חשיפה זו, מדעת, עשויה להשתקף בשיעור הפיצוי הנפסק. מצד שני, ישנם מצבים בהם הפגיעה בשמו הטוב של איש ציבור הינה הרסנית לתדמיתו ולמעמדו הציבורי בהשוואה לפגיעה באדם פרטי. פגיעה כזו עלולה להיות פגיעה אנושה, ולהשפיע במישרין על יכולתו להמשיך בתפקידו הציבורי. שיקול הדעת השיפוטי לענין הסעד מתחשב בפגיעה כזו ... פרסום לשון הרע במסגרת כלי תקשורת גורר בדרך כלל החרפה בפגיעה בשם הטוב בשל חשיפתו בפני ציבור גדול. ככל שהחשיפה גדולה יותר כך הנזק עלול להיות גדול יותר, והפיצוי רב יותר ... נסיבות הענין ואופי הפגיעה, על רקע האיזון הראוי בין חופש הביטוי לאיסור לשון הרע, הם שיכריעו בדבר שיעור הפיצוי שיש להטיל על הפוגע בשמו הטוב של איש ציבור".

146. באשר לתחולת סעיף 19, גם כאשר הנסיבות המפורטות בסעיף מתקיימות, אין בית-המשפט חייב להקל עם המפרסם, שכן המחוקק ציין במפורש, כי בית-המשפט רק "רשאי" להתחשב בהתקיימות אותן נסיבות. רשימת הנסיבות המקילות שבסעיף 19 אינה רשימה סגורה (ראה: שנהר, עמ' 371) . בכל הנוגע להקלה הקבועה בסעיף 19(1) לחוק, בת"א 20147-06-14 ( שלום-עפולה) זאב הרטמן נ' ש.י. - א.ד. תקשורת בע"מ ואח' (13.9.18) נאמר ש"נפסק כבר כי האפשרות להתחשב בהקלה המוסדרת בסע' 19(1) לחוק מותנית בכך, שהפרסום כולל אך ציטוט של הפרסומים הקודמים, ללא תוספת ( ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג ( ניתן ביום 20.12.1992) ".
147. בענייננו, לא מצאתי לנכון להקל עם הנתבעים על פי סעיף 19 לחוק, כשלא ניתן לקבל את טענתם לפיה חזרו הם על פרסומים קודמים באתר הפייסבוק ובאתר מחלקה ראשונה, שעה שלא צוטטו בכתבה הפרסומים הללו.

148. לא זו אף זו, בתגובת ב"כ העיתון מיום 16.5.16 הממוענת לב"כ התובע, לאחר פרסום הכתבה, נאמר: "...אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי נושא הכתבה הינו נושא המצוי בלב ליבו של השיח הציבורי בעיר קריית שמונה...ובהקשר זה תשומת ליבך מופנית לכך כי מרשיי הסתמכו בין היתר על פרסום קודם של העיתונאי איציק וולף באתר NEWS1...".
אין לקבל טענה זו שעה שהפרסום לא כלל ציטוט של הפרסומים הקודמים. לכך מצטרף, שהנתבע העיד בחקירתו הנגדית, שהם לא הסתמכו על הפרסום של איציק וולף מיום 4.3, אבל הנושא הזה היה בשיח בינו לבין איציק וולף, ובכלל זה העיד שהכתבה שלהם הייתה בדפוס לפני הפרסום של וולף (ראה: ישיבה מיום 30.4.18, עמ' 65, שורות 26-31. ראה גם: עמ' 66, שורות 1-4). יתרה מכך, נראה כאמור לעיל שגם טרם פרסום הכתבה וגם אחריה לא ביצעו הנתבעים את הבדיקות הנדרשות.

149. הכתבה שפורסמה אודות התובע הייתה קשה מבחינת התוכן, ומבחינת הסגנון, הדופי שהוטל ביושרו של התובע, האשמתו בניגוד עניינים וניצול לרעה של תפקידו הציבורי, אלו דברים פוגעניים שעלולים להסב נזק לכל אדם, קל וחומר לדמות ציבורית כגון התובע. לכך מצטרפת העובדה שטרם פרסום הכתבה התנהלות הנתבעים לא הייתה ראיה כאמור לעיל, ואף לאחר פרסומה לא חזרו בהם מהאמור בה. מנגד, היקף הפרסום אינו רחב, במובן זה שעסקינן במקומון, שאף התובע טוען בכתב התביעה, כי זה הופץ בקריית שמונה והסביבה, ובכלל זה המדובר בפרסום אחד. בשקלול מכלול הנתונים דלעיל, שוכנעתי כי יש בפיצוי בסכום של 30,000 ₪, כדי להוות פיצוי הולם וראוי בנסיבות העניין.

התנצלות:
150. התובע ביקש בכתב התביעה לפרסם בעמודים הראשיים של העיתון, בגודל פיזי, המקביל לגודל הכתבה, התנצלות על כל דברי השקר שפורסמו עליו בכתבה והצהרה על אי נכונותם.
התובע טוען בסיכומיו, כי הנתבע 1, נכון לעת הגשת הסיכומים כבר אינו מוציא את העיתון בקריית שמונה, אך עדיין רשום ברשם החברות כחברה פעילה (ראה: סעיף 3(א) לסיכומים). התובע מבקש אם כן, לפרסם בעמודים הראשיים של המקומונים שבקריית שמונה התנצלות והצהרה על אי נכונות הדברים.

151. הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי הסעד המבוקש בכתב התביעה אינו רלבנטי, היות ונתבעת מס' 1 הפסיקה את פעילותה. בכל מקרה, סעד ההתנצלות אינו בסמכות בית-משפט זה.
152. בהתעלם מהשאלה אם הסעד הוא בסמכות בית- משפט דנא אם לאו, הרי שבכל מקרה נראה שהסעד המבוקש בכתב התביעה אינו רלבנטי יותר, משלא נסתרה טענת הנתבעים כי נתבעת מס' 1 הפסיקה את פעילותה.

153. בכל הנוגע לסעד הנתבע בסיכומים, ובהתעלם מהשאלה אם ניתן להעלות דרישה זו לראשונה בסיכומים, הרי שאין להיענות לדרישה זו, הואיל ולא ברור אם המקומונים שבקריית שמונה פונים לאותו פלח של קוראים שאליהם פנה הנתבע בכתבה זו.
154. לסיכום, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 30,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 9,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום , אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים, ותסגור את התיק.
ניתן היום, א' אדר ב' תשע"ט, 08 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.