הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 57373-11-15

לפני
כבוד ה שופטת אוסילה אבו-אסעד

תובע

סעד ח'טיב, ת.ז. XXXXXX618

ע"י ב"כ עו"ד עבדאללה נסאר

נגד

נתבעים
1.די אנד ג'י גלובל מוטורס בע"מ (ניתן פסק-דין)
2.דרור עמר, ת.ז. XXXXX435

ע"י עו"ד מנסור אבו סאלח

פסק דין
(נגד נתבע מס' 2)

לפניי תביעה כספית על סך 144,000 ₪ אשר הגיש מר ח'טיב סעד ( להלן: "התובע"), נגד חברת די אנד ג'י גלובל מוטורס בע"מ ונגד מר דרור עמר ( להלן: "הנתבעת" או " החברה" ו- "הנתבע" בהתאמה, ושניהם ביחד יכונו להלן: "הנתבעים"), בגין הפרת הסכם הזמנת רכב מסוג טיוטה היילנדר.
פסק דין, כפי שצוין בכותרתו, מתייחס לנתבע בלבד, וזאת לאחר שביום 3/4/2016 ניתן לחובת הנתבעת פסק-דין על מלוא סכום התביעה, בהעדר הגנה.
רקע ותמצית טענות הצדדים:
בין התובע, מצד אחד, לבין הנתבעת, מצד שני, נכרת ביום 27/7/2014 הסכם הזמנת רכב [הסכם הזמנת רכב על נספחיו צורף כנספח 1 לכתב התביעה ( להלן: "ההסכם" או " הסכם ההזמנה")].

על-פי הסכם ההזמנה, התובע הסכים לייבא באמצעות ה-"יועץ" רכב מסוג טיוטה היילנדר, שנת ייצור 2014, תיבת הילוכים – אוטומט, מנוע – 3500 , 4 X4 , צבע לבן פנינה, 5 דלתות, עם ריפוד עור וברמת גימור לימטד פלטיניום, וכן תוספות של וו גרירה מקורי ומדרגות צד ( להלן: "הרכב").

עוד סוכם על הצדדים, כי עם החתימה על ההסכם – " ישלם המזמין ליועץ דמי טיפול וייעוץ בסך 5000 ₪ + מ.ע.מ כחוק ויקבל חשבונית מס על כך [...] ". בנוסף, הצדדים סיכמו בנספח ב' להסכם ההזמנה כי : " יתכנו שינויים שונים בהזמנת הרכב. במקרה זה על המזמין לאשר בכתב כל שינוי על מנת למנוע טענת אי התאמה", עוד סוכם על הצדדים כי מחיר הרכב יהיה בסך של 344,000 ₪, וכי עם חתימת ההסכם : " ישלם המזמין ליועץ 60% ממחיר הרכב להלן " התשלום הראשון" והיתרה בשעור של 40% להלן " התשלום השני" תשולם ליועץ, 3 ימים לאחר שקיבל המזמין הודעה על הגעת הרכב לישראל ובכפוף לאמור בהסכם. [...]".
בתחתית ההסכם, יועדו שתי רובריקות לשתי חתימות, האחת של " היועץ" והשנייה של " המזמין", כאשר התובע חתום במקום " המזמין" ואילו הנתבעת חתומה במקום " היועץ" בחותמת של החברה וחתימה של הנציג מטעמה - הנתבע ( ההתקשרות בין הצדדים תיקרא להלן: "העסקה").

טענות התובע וראיות התביעה
על-פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע הינו נציג הנתבעת, ובמועדים הרלוונטיים לתביעה היה המוכר, המציע והערב להשלמת העסקה בערבות אישית.

לטענת התובע, ביום 27/7/2014, וכמוסכם, הפקיד התובע סך של 5,000 ₪ דמי הזמנה [ בהתאם לחשבונית מס שצורפה כנספח 2 לכתב התביעה], ואילו ביום 4/8/2014 העביר התובע לידי הנתבע סך של 33,100 $ בהעברה בנקאית וכן סך של 12,400$ במזומן [ העתק מסמכי הבנק צורפו כנספח 3 לכתב התביעה, ומסמך אישור קבלת כסף מזומן צורף כנספח 4 לכתב התביעה]. בכך, לשיטת התובע, הוא העביר כמתחייב על-פי ההסכם לידי הנתבעים כ- 60% ממחיר הרכב.

עוד טוען התובע, כי בהתאם להצעת הנתבעים, הרכב יועבר לבעלות התובע לא יאוחר מ- 60 ימים ממועד החתימה על ההסכם. בהקשר הזה טוען התובע כי הרכב שוחרר לידו מרשויות המס רק ביום 28/7/2015, לאחר שהתובע שילם לנתבע סכום נוסף של 170,000 ₪, במהלך חודש 7/2015 [ העתק קבלה צורף כנספח 7 לכתב התביעה], וכן לאחר שהתובע שילם לידי הנתבעת סך של 10,000 ₪ [ העתק מסמך העברה בנקאית צורף כנספח 8 לכתב התביעה], כאשר ביום 15/7/2015 אישר הנתבע כי הסכום ע"ס 170,000 ₪ הינו תשלום סופי בעבור רכישת הרכב וכל תשלום מעבר לאותו סכום ישולם ע"י הנתבע [ העתק אישור והתחייבות הנתבע צורף כנספח 9 לכתב התביעה ( להלן: "מסמך התחייבות הנתבע")].

לטענת התובע, לאור האיחור במסירת הרכב, הוא נאלץ לשכור רכב החל מחודש 7/2014 וכלה בחודש 7/2015, ובגין כך הוא שילם סך של 42,267 ₪. בנוסף לסכום האמור, התובע נאלץ לשלם בגין הרכב סכומים שהם מעבר לסכום המוסכם בין הצדדים בהסכם ההזמנה. לצורך כך צד ג' שילם לידי הנתבע, במקום התובע, סך של 20,000 ₪, שכנגדו הנתבע חתם על שטר חוב לטובת אותו צד ג' [צורף כנספח 12 לכתב התביעה ( להלן: "שטר החוב")]. התובע החזיר לצד ג' את הסכום האמור, ולמרות זאת הנתבע נמנע מלשלם סכום זה עד למועד הגשת התביעה.

בנוסף לאמור, התובע טוען כי הרכב הגיע ללא תוספות מסוג וו גרירה ומדרגות צד, עליהן סוכם בהסכם ההזמנה, ולא סופקו עמו שני מפתחות חלופיים (רזרבה), ולכן על הנתבעים לפצות את התובע בסכום נוסף של 9,400 ₪. בנוסף, טוען התובע כי הרכב שנמסר לידו הינו רכב משומש שכבר עשה 4500 ק"מ של נסיעה בחו"ל, למרות שסוכם על רכב חדש, ולאור כך התובע עתר לפסיקת פיצוי נוסף בגין דמי שימוש בשיעור 7,000 ₪. עוד טוען התובע, כי עם קבלת הרכב לידו התגלו ברכב מספר ליקויים כמצוין בחוות הדעת של השמאי מטעמו, שהעריך את הנזקים ברכב בסך של 12,481 ₪ ( כולל שכ"ט שמאי) [חוות הדעת השמאית צורפה כנספח 13 לכתב התביעה]. בנוסף, טוען התובע כי למרות שהסכום שהוא היה אמור לשלם בגין הרכב בהתאם להסכם עמד ע"ס 334,000 ₪ הוא שילם בפעול עבור הרכב סך של 377,829 ₪ , ולכן מגיע לו החזר בגין ההפרש בסך של 43,829 ₪, ובסה"כ מגיע לו פיצוי מהנתבעים, ביחד ולחוד, בסך של 114,977 ₪, אליו יש להוסיף פיצוי בסך של 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובע ולבני משפחתו, לטענת התובע, בשל האיחור במסירת הרכב וכן בגין מסירת רכב שאינו בהתאם לנדרש. התובע העמיד אפוא את סכום התביעה על סך 144,000 ₪.

לטענת התובע, הנתבעים הפרו את ההסכם הפרה יסודית, הן ביחס לתנאי העסקה ותכונות הממכר והן ביחס למועד המסירה, כאשר הרכישה בוצעה בחודש 7/2014, הרכב הגיע ארצה בחודש 12/2014 והמסירה בוצעה רק בחודש 7/2015. עוד טוען התובע, כי לאחר ששלם מעל למחצית שוויו של הרכב, הרכב נשאר תקופה ארוכה בנמל והנתבעים לא ידעו איך לשחרר אותו, כאשר לאחר הגעת הרכב ארצה התברר כי הרכב חסר חלקים מכניים הנחוצים על מנת לעמוד בדרישות התקן הישראלי, והתובע נאלץ בעצמו לטפל בעניין זה מול חברת טיוטה ומשרד התחבורה, כאשר הנתבעים לא עשו מאומה כדי לקדם את מועד שחרור הרכב.

עוד טוען התובע כי הנתבע הציג את עצמו במשך כל התקופה הרלבנ טית לעסקה כאדם העוסק באופן פרטי בייבוא אישי של רכבים מחו"ל. לאורך התקופה הנתבע קיבל את הכספים, חתם באופן אישי על כל המסמכים, לרבות אישור קבלת כסף, וכן חתם על ערבות אישית – שטר חוב להחזרת יתרת זכות. רק בדיעבד, הנתבע ביקש להתנער מכל חובה אישית, בשעה שניסיונותיו של התובע ליצור קשר עם משרדי הנתבעת, העלו חרס.

לתמיכה בטענות התביעה, הוגשו תצהירי עדות ראשית ע"י התובע עצמו, וכן ע"י מר בדארנה רפעת ( להלן: "מר בדארנה"). בתצהירו חזר התובע באופן עקבי על טענותיו כפי שעלו בכתב התביעה והוסיף כי הנתבע הוא זה שפנה אליו ביום 27/7/2014 והציג את עצמו כיבואן רכב מחו"ל, ובאותו יום נחתם ההסכם.

ואילו תצהירו של מר בדארנה הוצא מהתיק ביום 7/10/2018, לאור העובדה כי האחרון לא התייצב לדיון ההוכחות לשם חקירתו על תצהירו .

טענות הנתבע וראיות ההגנה
הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה נגדו בשל היעדר יריבות, ובעניין זה הוא טוען כי הנתבעת הינה אישיות משפטית נפרדת, והיא בעלת הדין הנכונה בנסיבות העניין, מאחר וכל ההתחייבויות, ההתקשרויות, ההסכמים, ההזמנות, התשלומים והנפקת החשבוניות נערכו ובוצעו בין התובע לבין הנתבעת. בהקשר הזה, טוען הנתבע כי הוא היה בעל מניות בחברה- הנתבעת עד שנת 2013, ולאחר מכן העביר את כל מניותיו למר גבאי ליאור ( להלן: "מר גבאי"). החל מאותו מועד הנתבע המשיך לעבוד בחברה בתור עובד שכיר [ אישור מרשם החברות צורף כנספח א' לכתב ההגנה].

מעבר לכך, טוען הנתבע כי מעולם לא חתם התחייבות ו/או ערבות ו/או מסמך אחר הקושר אותו להתחייבויות החברה, וממילא התובע לא טרח לטעון במסגרת תביעתו להרמת מסך בהתאם לחוק החברות ביודעו כי הנתבע אינו בעל מניות בחברה ואינו בעל הדין הנכון.

הנתבע מאשר כי התובע שילם סך של 5,000 ₪ במועד החתימה על ההסכם, ומבהיר כי סכום זה שולם לנתבעת ובגין כך הונפקה לתובע חשבונית מס על שם הנתבעת. לצד זה, מכחיש הנתבע קבלת סך של 33,100$ לידיו בהעברה בנקאית, וטוען הנתבע כי התובע מציג מצב עובדתי שגוי ועל ידי כך הוא (התובע), מנסה להטעות את בית המשפט, שכן הסך של 33,100 $ הועבר ישירות לחברה בחו"ל, וכי כל סכום ששלם התובע הועבר או לנתבעת או לחברה בחו"ל ולא לידיו. בנוסף, הנתבע מכחיש כי התחייב להעביר את הרכב לבעלות התובע תוך 60 ימים, וטוען כי מעולם לא התחייב כלפי התובע בהתחייבות אישית כלשהי וכל ההתחייבויות היו בין התובע לבין הנתבעת בלבד.

עוד טוען הנתבע כי מעולם לא הצהיר בפני התובע כי הינו מורשה ייבוא, וכי כל ההסכמים הם בין התובע לנתבעת - שפעלה בתור מייעצת לייבוא הרכב בלבד.

בנוסף לאמור, הנתבע טוען כי הסכום של 170,000 ₪ ששילם התובע הועבר לטובת מכס אשדוד ולא לידיו, וכי מסמך ההתחייבות מיום 15/7/2015 הינו של הנתבעת ולא של הנתבע באופן אישי. בעניין זה טוען הנתבע כי במסגרת תפקידו בחברה, הנתבע טיפל בעניינים השונים מול לקוחות הנתבעת , קיבל כספים וקיים שיחות טלפון עם הלקוחות.

הנתבע מכחיש את טענות התובע ביחס לקיום התחייבות אישית להחזרת כל סכום המשולם על ידי התובע מעבר לסכום המוסכם , וטוען כי ההתחייבות מכוח החתימה על שטר החוב ניתנה לטובת בדארנה. הסכום ההתחייבות שולם ע"י הנתבע.

הנתבע מכחיש את טענות התובע ביחס לתוספות שלא היו ברכב בעת קבלתו, וטוען להיעדר יריבות, ואילו ביחס למד הק"מ, טוען הנתבע כי הרכב נסע רק 100 ק"מ כעולה מחוות הדעת של השמאי מטעמו של התובע. לצד זה, מכחיש הנתבע קיומם של ליקויים ברכב וטוען כי הרכב התקבל תקין וכי הליקויים הנטענים נגרמו כתוצאה משימוש התובע ברכב, ומעבר לכך, התובע הזמין רכב שנת יצור 2014, בעוד שהוא קיבל רכב שנת יצור 2015.

לתמיכה בטענות ההגנה, הוגש תצהיר עדות ראשית ע"י הנתבע, אשר חזר על הנטען בכתב ההגנה באופן עקבי, והוסיף כי הוא לא היה צד להסכמים שנחתמו בין התובע לחברה וכל ההתחייבויות הם מול החברה ולא מולו באופן אישי, וכי בתקופה שבה נחתם ההסכם הנתבע עבד בחברה כעובד שכיר בלבד, ובמסגרת עבודתו הוא טיפל בעניינו של התובע וקיבל כספים בשם החברה, ואף המשיך לטפל בעניינו של התובע גם לאחר שהפסיק הנתבע את עבדותו בחברה, הכל מתוך רצון טוב לעזור לתובע, וכדי לסיים עבודה שהוא התחיל בה !

עוד הוסיף הנתבע בתצהירו כי אין בסיס לטענות התובע כי יש להטיל אחריות אישית על הנתבע בהיותו נציג החברה, המציע והערב בשל החתימה על שני מסמכים : האחד, מיום 15/7/2015 והשני מיום 20/7/2015 בסך של 20,000 ₪. מכל מקום, טוען הנתבע כי גם אם ייקבע כי יש משמעות לשני מסמכי ערבות אלו להשלמת העסקה, הרי שלא עומדת לתובע עילה כלפי הנתבע, מכיוון שהתובע לא שילם בעבור הרכב סכומים נוספים המזכים אותו בשיפוי בהתאם לכתב ההתחייבות מיום 15/7/2015, וכן מכיוון שהערבות ע"ס 20,000 ₪ לא ניתנה לתובע, אלא לצד ג' – מר בדארנה שאינו צד להליך, וממילא הסכום הנקוב בערבות שולם ע"י הנתבע לצד ג'.

עוד הוסיף הנתבע, כי אין כל בסיס לטענות התובע כי הובטח לו שהרכב יימסר לו תוך 60 ימים ממועד החתימה על ההסכם, שכן אין בהסכמים התחייבות כלשהי ביחס למועד מסירת הרכב. בעניין זה הנתבע העיד כי הוסבר לתובע כי תהליך יבוא הרכב צפוי לארוך לא פחות מארבעה חודשים, ואכן התובע שילם את התשלום הראשון בגין הרכב בחודש 8/2014, והרכב הגיע לנמל בחודש 12/2014 . שחרור הרכב התעכב בנמל אשדוד לבקשת משרד התחבורה מאחר ולרכב לא היה RECALL , אך מחודש 4/2015 הרכב היה מוכן לשחרור, ושחרורו התעכב רק בשל העובדה שהתובע העביר את הסך של 170,000 ₪ רק ביום 20/7/2012.

גדר המחלוקת:
כפי העולה מטיעוני הצדדים, הרי שאין מחלוקת ביניהם כי הסכם ההזמנה נחתם בין התובע לבין החברה, באמצעות הנתבע, ביום 27/7/2014, וכי הרכב שוחרר מהנמל באמצעות הנתבע והחזקה בו הועברה לידי התובע רק ביום 28/7/2015. עוד אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע הוא ממייסדי החברה וכי הוא היה נציג החברה שפעל מטעם הנתבעת בתקופה שבה נחתם הסכם ההזמנה עם התובע, וכי בשלב מאוחר, הנתבע הפסיק לעבוד בחברה, ולמרות זאת המשיך לטפל באופן אישי בשחרור הרכב של התובע, וביום 15/7/2015 נ חתם אף על ידו מסמך התחייבות.

ואילו המחלוקת הינה לגבי מהות תפקידו ומעמדו של הנתבע בחברה, ובשאלה האם ניתן להטיל עליו אחריות אישית בגין התנהלות החברה במהלך ניהול העסקה ובמשך ה תקופה שבה עבד הנתבע בחברה ( להלן: "התקופה הראשונה"), ובאם יש מקום להטיל עליו אחריות אישית בתקופה שבה השלים את העסקה מבלי שהיה עובד בחברה ( להלן: "התקופה השנייה").

עדויות

עדויותיהם של הצדדים נשמעו במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים לפניי ביום 7/10/2018, כאשר מטעם התובע העיד התובע עצמו בלבד, וכך גם מטעם הנתבע העיד הנתבע עצמו בלבד.

דיון והכרעה

לאחר עיון בכתובים, ושמיעת טיעוני הצדדים ושקילת הראות שהובאו מטעמם, נחה דעתי כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי נגד הנתבע, כמפורט להלן.

בפתח הדיון, ראוי לסלק את הטענה שנשמעה לראשונה בסיכומי התביעה, ושבעצמם מרבית סיכומי התביעה נשענים עליה, והיא הטענה להרמת מסך ההתאגדות וחיוב הנתבע באופן אישי בחובות החברה, טענה שדינה להידחות רק מהטעם שמדובר בהרחבת חזית אסורה, טענה שבצדק לא הועלתה בכתב הטענות של התובע ו/או בתצהירו, שכן מלכתחילה לא היה מקום להעלותה – כמבואר להלן, ומכאן שדינה דחייה גם לגופה.

המתווה הנורמטיבי שמסדיר את האפשרות להרמת מסך ההתאגדות, נקבע בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 ( להלן: "חוק החברות"), הקובע:
"6.(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2)[...]".
[ההדגשות הוספו, א.א.א.]

כפי העולה מלשונו המפורשת של החוק, הרי שהרמת מסך יכולה להתבצע, במקרים המתאימים לכך, כלפי בעלי המניות בלבד, ומשמעותה כי עיקרון האחריות המוגבלת - והמסך המפריד בין זכויותיה וחובותיה של החברה כאישיות משפטית עצמאית לבין הזכויות והחובות של בעלי מניותיה, אפשר להסירו ו/או להרימו במקרים מסוימים וחריגים בצורה שהחובות והזכויות של החברה ייוחסו לחברי המניות שלה באופן אישי [ ראו ספר " חוק החברות", יוסף גרוס, מהדורה חמישית מורחבת, כרך א', עמ' 241].

בהלכה הפסוקה כבר עמדו לא מעט על מטרת ההוראה, כך למשל עמד בית המשפט העליון על תכלית הפעולה של " הרמת מסך" בע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ [פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 05.02.2004] (להלן: עניין " בן מעש"), בציינו:
"[...] יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ראו ס' אוטולנגי "הרמת מסך" אחד מהנימוקים לה" הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק [...] ". [ההדגשות אינן במקור, א.א.א.]

בענייננו, הנתבע סיפק ראיות המלמדות כי הוא חדל מלהיות בעל מניות בחברה כבר ביום 17/2/2013, עת העביר את חלקו במניות למר גבאי, כמפורט באישור שהופק ע"י רשות התאגידים- רשם החברות [ צורף כנספח ב' לתצהיר הנתבע]. בדומה, גם התובע צירף לכתב התביעה שאילתה מלאה בדבר פרטי החברה [ נספח אחרון – לא סומן], וממנה עולה כי מר גבאי הינו בעל מניות יחיד בחברה, וכי מר גבאי מונה כמנהל של החברה כבר ביום 21/4/2011.

לצד ראיות אלו, הנתבע צירף תדפיס תקופות העסקה שהופק ע"י המוסד לביטוח לאומי, והמלמד כי בתקופות שבין 1/1/2012 – 30/4/2013, וכן בתקופות שבין 1/10/2013 – 31/8/2014 הנתבע עבד בחברה כעובד שכיר [ נספח ג' לתצהיר הנתבע]. אם כן, בתקופה הרלוונטית לחתימת ההסכם בין התובע לחברה ( ביום 27/7/2014), הנתבע לא היה בעל מניות בחברה, ולא הוצגה לפניי ראיה כלשהי שיכולה ללמד כי בתקופה שלאחר החתימה על ההסכם – ועד לשחרור הרכב הנתבע היה בעל מניות בחברה, ומכאן שהדרך לחיובו האישי של הנתבע אינה חוסה תחת האספקלריה המשפטית של " הרמת מסך", טענה שככל והייתה מתקבלת הייתה מביאה לחיובו של בעל המניות בחברה – מר גבאי, שלגביו אין טענות כלשהן בהליך דנא, ומכאן שדין הטענה להרמת מסך – להידחות גם לגופה.

כאן עולה השאלה הראשונה: האם קיימת אפשרות להטיל אחריות אישית על הנתבע ולחייבו בחובות של החברה בתקופה שבה עבד בחברה מבלי שהיה בעל מניות, ובכלל מה היה מעמדו של הנתבע במועד חתימת ההסכם ועד למועד שבו חדל מלעבוד בחברה? (התקופה הראשונה).

התקופה הראשונה:
לעניין הזה, טען התובע בכתב התביעה כי הנתבע לאורך התקופה הרלבנטית הציג את עצמו כאדם פרטי העוסק בייבוא רכבים מחו"ל, קיבל את הכספים וחתם אישית על כל המסמכים, לרבות אישור קבלת הכסף וערבות אישית על שטר חוב ( סעיף 29 לכתב התביעה). בתצהירו זנח התובע טענות אלו, יחד עם זאת, במהלך חקירתו הנגדית לפניי העיד התובע כי הסכם הזמנת הרכב נחתם על ידו וע"י הנתבע, וכי הוא מכיר את הנתבע בלבד, וכי במעמד החתימה על ההסכם, הנתבע הוציא מהתיק שלו את החותמת של החברה, חתם על ההסכם בחותמת החברה ובחתימתו האישית לצדה של זו, בצד ימין של ההסכם [ראו עמ' 5, שורות 14-25].

מנגד, הנתבע כלל לא הכחיש בשום שלב את העובדה כי החתימה המתנוססת ליד חותמת החברה בהסכם הינה חתימתו, יחד עם זאת, הנתבע טען לאורך כל ההליך כי ההסכם נחתם עם החברה וכי הנתבע אינו צד להסכם, כך שכל ההתחייבויות בוצעו מול החברה [ ראו סעיף 10 לתצהיר הנתבע]. בנוסף, העיד הנתבע בתצהירו כי במועד ההתקשרות בין החברה לתובע לא היה לו שום תפקיד בחברה מעבר לעובד שכיר [ ראו סעיף 9 לתצהיר הנתבע], ובד בבד, העיד הנתבע בתצהירו כי במסגרת עבודתו כשכיר בחברה היה : " מתערב בעניינים כגון : טיפול בעניני הלקוחות, קבלת כספים שיחות טלפון עם הלקוחות וכך היה בעניין התובע, אני טיפלתי בעניינו קיבלתי כספים בשם החברה וגם המשכתי בטיפול בעניינו גם לאחר סיום עבודתי בחברה מתוך רצון טוב לעזור לו ולסיים עבודה שהתחלתי בה" [ראו הסיפא לסעיף 10 לתצהיר הנתבע].

עולה אם כן, כי קיימת הודאה של בעל דין, לפיה הנתבע היה " העובד" של החברה, ונציגה שליווה את התובע במהלך ההתקשרות של התובע עם החברה ביחס לעסקה נשוא התביעה, ומשאין התכחשות לדבר החתימה, ומשעדותו של התובע לעניין דבר חתימת הנתבע על ההסכם ליד חותמת החברה לא נסתרה, הרי שבמסגרת תפקידו בחברה, הנתבע חתם בשם החברה, קיבל כספים ואישר קבלתם בשם החברה, והנפיק חשבוניות מספרי החברה, דברים אלו עולים גם משאר הראיות שצורפו לכתב התביעה ושבמסגרתם חתם הנתבע על המסמכים בשם החברה ( ראו חתימת הנתבע על החשבונית - נספח 2 לכתב התביעה; על אישור קבלת תשלום מיום 4/8/2014 – נספח 4 לכתב התביעה; אישור על קבלת סך של 19,000 ₪ ביום 11/8/2014- מוצג ת/1).

הנה כי כן, בניגוד לטענות הנתבע לפיהן בתקופה הרלוונטית להתקשרות עם התובע, לא היה לו (לנתבע), תפקיד כלשהו מעבר לעובד שכיר, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבע שימש בתפקיד חשוב ומהותי בחברה, תפקיד שמכוחו הייתה לו הרשאה לחתום בשם החברה, לקבל כספים ולהוציא חשבוניות בשמה, והגם שלנתבע אין ולא היה מעמד של בעל מניות בחברה בתקופה הרלוונטית להסכם, הרי שלנתבע היה תפקיד " חשוב" בחברה, הגם שבידי התובע לא עלה להוכיח את ההגדרה הספציפית לתפקיד זה. במה דברים אמורים?

ממארג הראיות שהוצג לפניי כלל לא ניתן לקבוע מה מעמדו של הנתבע בתקופה שבה עבד בחברה, ובאיזה תפקיד הוא שימש בתקופה הרלוונטית להתקשרות בין התובע לחברה, ובאם ניתן למנות את הנתבע על אחד מנושאי המשרה בחברה כהגדרתו בסעיף 1 לחוק החברות. ולמען הבהרת התמונה, ראוי לציין כי התובע כלל לא ביקש להוכיח את מעמדו של הנתבע, לא כבעל מניות שהדרך לחיובו האישי בחובות החברה חוסה תחת האספקלריה של הרמת מסך, ולא כנושא משרה במעמד אורגן שהדרך לחיובו האישי בחובות החברה קבועה בסעיף 54 לחוק החברות.

בנסיבות המקרה לפנינו, והגם שאין מקום לדון בשאלה האם ניתן להטיל על הנתבע אחריות אישית לאור פעולותיו בחברה מאחר ומעמדו כאורגן כלל לא הוכח, הרי שחשוב לעמוד על ההבחנה החשובה בין הרמת מסך אליה כיוון התובע בסיכומיו ללא כל בסיס, לבין הטלת אחריות אישית על בעלי משרה בחברה, שאינה חלק מעילת התביעה של התובע כנגד הנתבע. לעניין הזה יפים בעיניי הדברים שנאמרו בפסק-הדין בעניין " בן מעש" הנ"ל, שם נאמר ע"י בית המשפט העליון:

"[...]אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו.[...]"

כך או כך, לא עלה בידי התובע להוכיח כי ניתן להטיל אחריות אישית על הנתבע בתקופה שבה עבד הנתבע בחברה, לא בתור אורגן ולא בתור בעל מניות.

לסיכום חלק זה , התברר כי החל ממועד חתימת ההסכם בין התובע לחברה (27/7/2014) ועד למועד שבו חדל התובע מלהיות עובד של החברה (31/8/2014) [ בהתאם לדו"ח תקופות העסקה- נספח ג' לתצהיר הנתבע), הנתבע התנהל בעסקה שבין התובע לחברה כנציג של החברה מבלי שהוכח מעמדו המשפטי של הנתבע באותה תקופה, ומכאן שבאותה תקופה אין מקום להטיל אחריות אישית כלשהי על הנתבע בגין הפעולות שנעשו על-ידו בשם החברה, לא מכוח סעיף 54 לחוק החברות, וגם כי לא מכוח סעיף 6 לחוק החברות ( הרמת מסך).

לצד זה, לא הוצגה לפניי ראייה כלשהי שיכולה ללמד כי באותה תקופה הנתבע חתם בשמו על הסכם ישיר כלשהו עם התובע, ו/או כי הנתבע חתם על ערבות אישית ו/או על התחייבות אישית כלשהי לחובות הנתבעת, ומכאן שטענות התובע לחייב את הנתבע באופן אישי באותה תקופה מכוח ערבות ו/או התחייבות אישית דינן דחייה.

התקופה השנייה:
עתה עולה השאלה - האם יש מקום להטיל אחריות אישית על הנתבע בתקופה שבה חדל להיות עובד בחברה ועד למועד שבו שוחרר הרכב ( התקופה השנייה)?

אקדים ואציין כי, מכיוון שתחילת ההתקשרות הייתה בין התובע לחברה ולא עם הנתבע באופן אישי, הרי שלאחר שהנתבע סיים את עבודתו בחברה בהתאם לנתונים העולים מדו"ח תקופות העסקה של המל"ל, לא ברור מדוע הנתבע לקח על עצמו את המשך הטיפול בהשלמת העסקה ושחרור הרכב והסברי הנתבע לעניין הזה כלל אינם משכנעים. במה דברים אמורים?

התובע הציג לפניי שני מסמכים שמכוחם מבקש ללמד כי הנתבע התחייב להשלים את העסקה באופן אישי.

המסמך הראשון הוא מסמך ההתחייבות עליו חתום הנתבע מיום 15/7/2015 [ נספח 9 לכתב התביעה], כאשר מסמך זה חתום בידי הנתבע באופן אישי, ללא חותמת החברה, ובמסגרתו סוכם בין הצדדים והנתבע התחייב כדלקמן:

"אני חטיב סעד
העברתי סכום של 170,000 לעמיל המכס שמו אורי עבור תשלום מיסים והוצאות נלוות וזה התשלום הסופי עבור הג'יפ. במידה ויש תשלומים או הוצאות נילוות דרור עמר ת.ז. XXXXXX435 מתחייב להשלים.
שחרור הרכב התבצע עד תאריך 30/7/2015" .

כאמור על מסמך התחייבות זה חתומים התובע והנתבע באופן אישי, כאשר מטרת המסך הזה היא להבטיח לתובע כי התשלום ע"ס 170,000 ₪ שהועבר לעמיל המכס הינו התשלום האחרון בגין שחרור הרכב, וככל ויחולו ו/או יידרשו הוצאות ו/או תשלומים אחרים כדי לשחרר את הרכב, אזי הנתבע מתחייב לשלמם באופן אישי.

מסמך התחייבות זה, יש בו כדי לכרסם באופן משמעותי את טענות הנתבע שלפיהן לאחר שהנתבע סיים את עבודתו בחברה, הוא החליט לעשות טובה לתובע ולהמשיך בתהליך שחרור הרכב. שכן, תמהה אנוכי, אם הנתבע היה בוחר לעשות טובה לתובע, מדוע היה זה צריך לחתום על מסמך התחייבות המטיל עליו לשאת בחיובים והוצאות לשם שחרור הרכב, שבכלל החברה התחייבה והסכימה לייבאו עבור התובע, ולמעצר לתת יעוץ ליבואו, ולא הנתבע עצמו. הדברים נאמרים ביתר שאת, מקום שב"כ הנתבע מסר במהלך הדיון שהתקיים לפניי ביום 26/11/2017 כי הנתבע המשיך לעבוד בחברה גם לאחר חודש אוגוסט 2014, אך החברה לא הנפיקה לו תלושי משכורת [ ראו עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 25-27].

בהקשר הזה, ראוי לציין, כי בכתב ההגנה, הנתבע כלל לא התכחש לחתימתו על מסמך התחייבות זה, אלא שהוא טען כי התחייבות זו ניתנה ע"י החברה ולא על ידי הנתבע באופן אישי שהוא עובד שכיר בחברה ( סעיף 6. יג. לכתב ההגנה). ואילו בתצהירו, השכיל הנתבע להבין כי במועד החתימה על מסמך התחייבות זה, מסמכי המל"ל מלמדים כי הוא לא עבד כשכיר בחברה, ולכן שינה את גרסתו, וטען כי אין בחתימתו על כתב התחייבות זה כדי להקים אחריות אישית שלו לפצות את התובע, וממילא התובע לא שילם סכום כלשהו מעבר לתשלום שסוכם בכתב ההתחייבות ( סעיפים 11 ו- 12 לתצהיר הנתבע).

במחלוקת זו בין הצדדים, אני דוחה את הטענות של הנתבע, וקובעת כי מסמך התחייבות זה מחייב את הנתבע באופן אישי כלפי התובע להשלים את תהליך שחרור הרכב, ולשאת בכל תשלום שיידרש התובע להוציא כתנאי לשחרור הרכב, לאחר תשלום הסך של 170,000 ₪, שהוא התשלום האחרון שהתובע אמור לשלם בגין הרכב, ולכן ככל שהתובע נשא בתשלום כלשהו עבור הרכב לאחר חתימת הנתבע על מסמך התחייבות זה, הרי שיש לחייב את הנתבע להחזיר לתובע את הסכומים, כפי שיובא בהמשך ( פרק שאלת הנזק).

יחד עם זאת, יש להדגיש כי הנתבע לא התחייב במסמך התחייבות זה להשלים את התחייבויות החברה, ולא לפצות את התובע בגין נזק כלשהו שנגרם ו/או יגרם לרכב, כך גם הנתבע לא התחייב לפצות את התובע ככל ויהיה איחור במסירת הרכב, מה גם שהתובע לא החתים את הנתבע על מסמך כלשהו ככל והרכב אינו תואם את דרישותיו כפי שהחברה התחייבה לספק לתובע בהסכם ההזמנה, והתחייבות הנתבע מתמקדת אך ורק בתשלום הוצאות וסכומים עד לשחרור הרכב שהמועד לשחרורו הינו עד 30/7/2015, הא ותו לאו. משאין מחלוקת כי הרכב שוחרר לידי התובע ביום 28/7/2015, הרי שהנתבע עמד בהתחייבותו וכל שנותר זה לבחון באם בתקופה שבין 15/7/2015 ועד 28/7/2015 התובע נשא בתשלום כלשהו בגין שחרור הרכב.

המסמך השני – שטר חוב החתום ע"י הנתבע [ נספח 12 לכתב התביעה], ושניתן לטובת מר בדארנה בגין תשלום סך של 20,000 ₪. מסמך זה אינו מלמד כי הנתבע התחייב באופן אישי כלפי התובע, שכן מסמך זה ניתן לטובת מר בדארנה. מעבר לכך, התובע לא הביא ראייה כלשהי שיכולה ללמד כי מר בדארנה שילם את הסכום של 20,000 ₪ במקומו של התובע, ולא הובאה ראייה כלשהי המלמדת כי התובע שילם את הסכום של 20,000 ₪ למר בדארנה, ומכאן שככל ומר בדארנה נשא בסכום זה והעבירו לידי הנתבע עבור שחרור הרכב של התובע, הרי שהנתבע התחייב בשטר חוב להחזיר את הסכום לידי מר בדארנה, וככל והנתבע לא החזיר את הסכום הזה לידי מר בדארנה, הרי שהתובע אינו יכול לתבוע את הסכום הזה בשמו של מר בדארנה שאינו צד להליך זה, שבכלל לא הובא לעדות, ותצהירו הוצא מהתיק. מכאן שאני דוחה את דרישת התובע לחייב את הנתבע להחזיר לידיו סך של 20,000 ₪ בגין החתימה על שטר חוב זה.

שאלת הנזק
בפתח חלק זה, ראוי להזכיר כי כל הנזקים הנטענים ע"י התובע בכתב התביעה, ושכביכול נגרמו לו בשל אי התאמת הרכב להזמנה בגין חלקים ו/או תוספות שלא היו ברכב, או בשל האיחור הנטען במסירת הרכב ( למרות שאין בהסכם התחייבות כלשהי בנוגע למועד המסירה), או בשל ליקויים שהתגלו ברכב, או בשל השימוש שנעשה ברכב טרם מסירתו לידי התובע, כל הנזקים הנטענים האלו, ככל שנגרמו, הרי שהתובע זכה בקבלת סעד כספי בגינם במסגרת פסק הדין שניתן לו כנגד החברה- הנתבעת, וכפי שהובא לעיל, כלל לא הוכח כי יש מקום לחייב את הנתבע באחריות כלשהי בגין חובות החברה, ומכאן שאני דוחה את דרישות התובע בכל הקשור לנזקים אלו ביחס לנתבע.

באשר לסכומים ששילם התובע עובר לשחרור הרכב וכתנאי לו, בין התאריכים 15/7/2015 – 28/7/2015, ושבגינם הנתבע התחייב לשלמם במקום התובע, בהתאם למסמך התחייבות אישית כפי שהוא לעיל, התובע סיפק ראיות המלמדות כי הוא נשא בסכומים אלו:
דמי אחסון של הרכב בסך של 4,229 ₪ ששולמו ע"י התובע ביום 20/7/2015 [ בהתאם לנספח 10 לכתב התביעה]. סכום משוערך להיום עומד ע"ס 4,400 ₪ ( מעוגל).

ביום 28/7/2015 התובע נשא בתשלום עבור מבחן רישוי של הרכב בסך של 700 ₪ [ בהתאם לנספח 11 לכתב התביעה], סכום זה משוערך להיום עומד ע"ס 730 ₪ .

סה"כ על הנתבע לשלם לידי התובע סך של 5,130 ₪.

מעבר לסכומים אלו, התובע לא הוכיח כי העביר לנתבע סך של 20,000 ₪ בגין שחרור הרכב, שכן שטר החוב הנטען ושמכוחו מבקש התובע ללמד כי סכום זה שולם על ידו בגין הרכב, ניתן ע"י הנתבע לטובת מר בדארנה, כאשר התובע לא סיפק בדל ראייה שיכולה ללמד כי הוא העביר ו/או שילם למר בדארנה את הסכום הזה, וככל והנתבע לא החזיר את הסכום למר בדארנה בהתאם לשטר החוב, הרי שלתובע אין עילת תביעה נגד הנתבע, ולא יכול לתבוע סכום זה בשמו של מר בדארנה שאינו צד להליך.

דרישת התובע לחייב את הנתבע בפיצוי בגין עוגמת נפש כלל לא הוכחה, ובסיכומיו התובע זנח טענה זו, וביקש באופן כללי לקבל את כל סכום התביעה מבלי לעמוד על ההתנהלות של הנתבע ושכביכול גרמה לו נזק בגין עוגמת נפש. בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי יש מקום לפסוק לתובע סכום כלשהי בגין עוגמת נפש, באשר נפסק לא אחת כי עוגמת נפש היא צער עמוק ופגיעה משמעותית וכי לא כל אי נחת או אכזבה מזכים בקבלת פיצוי בגין עוגמת נפש. בענייננו התובע העלה טענות אלו ביחס לנתבע בעלמא, ולא הוכיח כנדרש את טענותיו ולא את הנזק שנגרם לו, ומכאן שאני דוחה את דרישת התובע לחיוב הנתבע בפיצוי בגין עוגמת נפש.

סוף דבר

התביעה מתקבלת באופן חלקי.

הנתבע ישלם לתובע סך של 5,130 ₪ , וכן הוצאת משפט (חלקיות) בסך של 2,500 ₪, ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו ע"י הנתבע לתובע תוך 30 ימים ממועד המצאת עותק של פסק-דין זה לידי הנתבע ( באמצעות בא כוחו), שאם לא כן - יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא עותק של פסק-דין זה לידי הצדדים, באמצעות באי כוחם.
ניתן היום, י"א כסלו תשע"ט, 19 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.