הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 56045-07-12

התובעת
מדינת ישראל – רשות הפיתוח באמצעות רשות מקרקעי ישראל
ע"י ב"כ עו"ד הראל טיקטין

נגד

הנתבעים
.1 סלומון ביטון
.2 דוד לוי
3. אנט לוי
4. יצחק צרור
.5 עליזה צרור ז"ל
ע"י ב"כ עו"ד אברהם אמיר ואח'

.6 קלמנט סער סעדה
.7 לאה סער סעדה
ע"י ב"כ עו"ד יצחק פריד ואח'

פסק דין

לפניי ארבע תביעות אשר הוגשו ע"י התובעת, מדינת ישראל/רשות הפיתוח, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל – המכונה כיום רשות מקרקעי ישראל ( להלן: "התובעת" או " רמ"י"), לסילוק ידם של הנתבעים ממקרקעין הנמצאים בבעלות התובעת.
רקע ותמצית טענות הצדדים
בתיק אזרחי 55958-07-12 התובעת עתרה לסילוק ידו של הנתבע – סלומון ביטון ( להלן: "נתבע 1 " או " ביטון"), ממקרקעין הידועים כחלקה 104 בגוש 13841 ( להלן: "חלקה 104 "), וכן ממגרש 2 המהווה חלק מחלקה 51 בגוש 13838 ( להלן: "חלקה 51 ").

בתיק אזרחי 55988-07-12 התובעת עתרה לסילוק ידם של הנתבעים – בני הזוג דוד ואנט לוי ( להלן: "הנתבעים 2-3 " או " משפחת לוי"), ממגרש 6 המהווה חלק ממקרקעין הידועים כחלקה 52 בגוש 13838 ( להלן: "חלקה 52 ").

בתיק אזרחי 56045-07-12 התובעת עתרה לסילוק ידם של הנתבעים – בני הזוג יצחק צרור ועליזה צרור ז"ל ( להלן: "הנתבעים 4-5 " או " משפחת צרור"), ממגרש 1 המהווה חלק מחלקה 104 הנ"ל.

בתיק אזרחי 20752-01-13 התובעת עתרה לסילוק ידם של הנתבעים – בני הזוג קלמנט ולאה סער סעדה ( להלן: "נתבעים 6-7 " או " משפחת סער סעדה"), ממגרש 5 המהווה חלק מחלקה 52 הנ"ל.

כל התביעות מתייחסות לחלקות 51, 52 ו- 104 הנ"ל הנמצאות בתחום המועצה המקומית חצור הגלילית ( כל החלקות יכונו להלן: "המקרקעין" או " החלקות"), כאשר להוכחת בעלותה במקרקעין, התובעת צירפה נסחי רישום אשר סומנו כנספח 1 לתצהיר העדות הראשית של עדת התביעה - גב' דבורה נפתלי, ש שימשה בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמפקחת מטעם רמ"י ( להלן: "גב' נפתלי").

בין הצדדים אין מחלוקת כי הנתבעים גרים בשכנות זה לזה, ומאחר ובתיקים התעוררו שאלות דומות עד זהות של הן של עובדה והן של משפט, הדיון בכל התיקים אוחד בהסכמת הצדדים בהתאם להחלטות שניתנו בימים 9/9/2013 ו-29/9/2014. במהלך הדיון המאוחד בתיקים כמפורט לעיל, ה נתבעים 1-5 קיבלו ייצוג על ידי אותו עורך דין, בעוד שנתבעים 6-7 קיבלו ייצוג על ידי עורך דין אחר.

עיקר טענות התובעת וראיותיה
ביחס לנתבעים 1-5 טוענת התובעת, כי לנתבעים אלה אין זכויות של בעלות במקרקעין, וכי לא קיבלו הרשאה מרמ"י להחזיק ולהשתמש במקרקעין. על אף האמור, במהלך ביקור שנערך ביום 4/10/2011 ע"י המפקחת- גב' נפתלי, בשטח גילתה זו כי: הנתבע 1 הקים בחלקות 51 ו-104 מבנה עץ, משטח ביטון וכן גידור ובניה קשיחה, בהתאם לתמונות ותשריט מדידה שצורפו כנספחים 2 ו- 3 לתצהירה של גב' נפתלי; ואילו נתבעים 2-3 הקימו בחלקה 52 שתי סככות, נטעו עצים וגידרו אותם בבניה קשיחה; ואילו נתבעים 4-5 הקימו במגרש 1 שבחלקה 104 סככה שחלקה משמש ככלוב, נטעו עצים ויצקו משטח ביטון. פלישה זו נתמכה בתמונות ותשריט מדידה שצורפו וסומנו כנספחים 2 ו-3 לכל אחד מהתצהירים שהוגשו ע"י גב' נפתלי.

בהתאם לכך, פנתה התובעת לנתבעים 1-5 ביום 5/3/2012 במכתבי התראה, ובמסגרתם ביקשה מהם לסלק את ידם מהמקרקעין [ מכתבי התראה צורפו וסומנו כנספח 4 לכל אחד מהתצהירים של גב' נפתלי].

ביחס לנתבעים 6-7 טוענת התובעת, כי ביום 5/10/2011 או בסמוך לכך, ביקרה המפקחת- גב' נפתלי, במקרקעין וגילתה כי הנתבעים 6-7 פלשו למגרש 5 מחלקה 52, ובמועד שאינו ידוע לתובעת בנו סככה קשיחה מפח, הניחו מכולה, ובנו גדר מבניה קשה, מבלי שקיבלו היתר או הרשאה מאת התובעת, הכל בהתאם לדו"ח פיקוח ותשריט מדידה שצורפו כנספחים ג' ו- ד' לתצהירה של גב' נפתלי.

בהתאם לכך, פנתה התובעת לנתבעים 6-7 ביום 5/3/2012 במכתב התראה, ובמסגרתו ביקשה מהם לסלק את ידם מהמקרקעין [ מכתב התראה צורף כנספח ב' לתצהיר גב' נפתלי].

עיקר טענות הנתבעים וראיותיהם
כאמור הנתבעים 1-5 יוצגו על ידי אותו עורך דין ומטעמם הוגשו 3 כתבי הגנה זהים, שבמסגרתם העלו טוענות דומות. משכך, טענותיהם יובאו להלן במאוחד, ואילו טענות הנתבעים 6-7 יובאו רק לאחר מכן, בנפרד.

הנתבעים 1-5 טוענים כי, התובעת מתעלמת משרשרת אירועים והתנהלות קודמת בין הצדדים ביחס לאותם מקרקעין. נטען על ידם בעניין זה כי מדובר בקרקע שיעודה לבניה פרטית ואשר הוחזקה ע"י הנתבעים מאז 1969 באין מפריע, וכי הנתבעים נהגו במקרקעין מנהג של בעלים כאשר התובעת צופה בהם מן הצד מאז 1982, ללא הפרעה. בהקשר הזה טוענים הנתבעים 1-5, כי בשנת 1980 הגישה התובעת תביעה לפינוי וסילוק יד נגד הנתבעים ושכניהם, וכי הנתבעים התגוננו מפני התביעה ובא כוחם דאז – עו"ד חיים גילוני, אף הגיע עם התובעת להסכם פשרה שלא נחתם, ושלפיו היה על התובעת למסור את החזקה במקרקעין לנתבעים בתמורה לתשלום מלוא ערך הקרקע והוצאות הפיתוח, וכנגד חתימת הנתבעים עם התובעת על הסכמי פיתוח. לעניין הזה טוענים הנתבעים 1-5 כי הם היו מוכנים לחתום על הסכמי חכירה עם התובעת שיכשירו את המשך החזקתם בקרקע, אך התובעת העדיפה לשתוק משך שנים, ורק לאחר 33 שנים נזכרה להגיש תביעה לסילוק יד.

עוד טוענים נתבעים 1-5 כי הרשות המקומית חצור הגלילית הייתה אף היא מעורבת בנושא, והמליצה לתובעת לאפשר את המשך החזקתם של הנתבעים בקרקע, באמצעות שיוך המגרשים הרלבנטיים לנתבעים וגריעתם מהתכנית החלה על הקרקע. עוד טוענים נתבעים 1-5 כי הרשות המקומית ביקשה מהנתבעים ויתר התושבים המחזיקים בקרקעות הגובלות ב מקרקעין, לסלול כביש גישה, מה גם שהרשות המקומית הביעה תמיכה בסיטואציה שנוצרה בשטח ותמכה בהתנגדות הנתבעים להחלת הת.ב.ע., כעולה מההתכתבות שהיתה בין הרשות המקומית לבין מוסדות התובעת [ פניות הרשות המקומית לתובעת, ופניות חלק מהנתבעים, בעצמם או ע"י בא כוחם, לתובעת או לוועדת התכנון ובניה – מאז שנת 1979 עד 1982 , וכן פניות מאוחרות משנות ה- 2000, צורפו כנספחים א' ו- ב' לכתבי ההגנה].

לטענת הנתבעים 1-5, הם נהגו במקרקעין מנהג בעלים מזה עשרות שנים, ואת זאת עשו בריש גלי. בין היתר, הנתבעים 1-5 נטעו בקרקע עצי פרי, הקימו פינת חי, ומבנה עץ, כאשר מעשים אלה נעשו בידיעת התובעת, ששתקה במשך למעלה מ- 40 שנה. אי לכך, הנתבעים זכאים להמשיך להחזיק בקרקע כדין, וכל תכנון או ייעוד אחר שהתובעת מייעדת במקרקעין אלו יש בו פגיעה בזכותם הבלתי הדירה של הנתבעים שקמה להם מכוח השנים.

בכתב הגנתם, מודים הנתבעים 1-5 בזכות הבעלות של התובעת במקרקעין בהתאם לנסחי טאבו שצורפו ע"י התובעת, וטוענים כי הם מחזיקים בקרקע מכוח זכות בלתי הדירה שקמה להם מכוח השנים, כאשר התובעת ידעה על הפיתוח ועל השימוש הנעשה על ידם במקרקעין, והדבר נלמד מההתכתבויות שצורפו. למרות ידיעתה הנ"ל התובעת בחרה לצפות בנתבעים בשתיקה במשך מעל ל- 40 שנה, דבר המבסס את זכותם הבלתי הדירה של התובעים במקרקעין , והדברים מקבלים חיזוק מקום שמנהלי התובעת היו מעורבים בניהול מו"מ עם הרשות המקומית ביחס למקרקעין.

עוד טוענים הנתבעים 1-5 כי בהתאם למבחני ההלכה הפסוקה, נתקיימו בעניינם כל היסודות הנדרשים ליצירת רשות בלתי הדירה, ולכן יש להכיר בזכותם להמשיך ולהחזיק בקרקע, ולנוכח הזמן הרב שעבר ושתיקתה של התובעת, מנועה זו מלבטל רישיון זה בשלב הזה, זאת גם לנוכח ההסתמכות של הנתבעים על כך שהקרקע שייכת להם, ולנוכח ציפייתם כי המקרקעין יישארו בשליטתם - הסתמכות שבעטיה הם השקיעו השקעות עצומות בקרקע.

נוכח כל אלה, הנתבעים 1-5 עותרים לדחות את התביעה נגדם .

ואילו הנתבעים 6-7 טוענים כי, התביעה הוגשה בשיהוי רב, תוך ניסיון להטעות את בית המשפט על ידי העלאת טענה שלפיה התובעת גילתה קיום הפלישה הנטענת רק ביום 5/10/2011, בעוד שעוד במהלך בשנת 1997 רכשו הנתבעים 6-7 את זכויותיהם בדירה שנבנתה בחלקה 82 גוש 13856 מאת בן הרוש, וכבר באותו מועד המקרקעין נשוא המחלוקת היו מוחזקים ע"י בן הרוש והיו נטועים עצי פרי ובקצה שלהם היתה קיימת גדר. במהלך אותה שנה התובעת אישרה העברת זכויות מבן הרוש לנתבעים 6-7, תיקנה מיוזמתה את תנאי החכירה, ובשנת 2012 התובעת אף ביצעה מכר ללא תמורה ורשמה את הנתבעים כבעלים של הדירה, כל זאת עשתה התובעת מבלי להתנות את ביצוע הפעולות בסילוק ידם של נתבעים 6-7 מהמקרקעין שבמחלוקת.

עוד טוענים הנתבעים 6-7 כי לאור השיהוי הניכר, ובחלוף עשרות שנים, הם רכשו במקרקעין שבמחלוקת זכויות שביושר, לרבות מתוך ידיעה והסכמה מכללא של התובעת לחזקה ושימוש של הנתבעים במקרקעין שבמחלוקת, כאשר התובעת מודה כי היא פנתה לנתבעים 6-7 לראשונה במכתב התראה רק בשנת 2012.

עוד טוענים הנתבעים 6-7 כי אין הם היחידים שסברו בתום לב מוחלט כי מעשיהם מבוצעים ברשות והסכמה מכללא של התובעת, שכן כל השכנים נהגו באופן דומה, עשו שימוש וקיבלו חזקה במקרקעין שבמחלוקת, בתוואי אחד באלה ותוך ביצוע שימושים דומים. לטענת הנתבעים 6-7, בנסיבות אלו, ובהתחשב בעובדה כי אין ברצונם להתעשר שלא כדין על חשבון התובעת, הנתבעים 6-7 מציעים להסדיר את החזקה שלהם במקרקעין שבמחלוקת בדרך של רישום ומתן תמורה בגין הזכויות, כאשר הדבר יכול לחסוך זמן שיפוטי יקר, וימנע התדיינויות נוספות.

הנתבעים 6-7 מכחישים את הטענה לפלישה למקרקעין, וטוענים כי השימוש שהם עושים במקרקעין הוא ברשות ובהסכמה מכללא של התובעת. בנוסף, הנתבעים 6-7 מודים בסמכות של התובעת לנהל את מקרקעי המדינה, ומכחישים את סמכותה לנהל את המקרקעין הידועים כחלקה 52 – מגרש 5, מן הטעם כי התובעת לא צירפה כל תשריט שבו מסומנים באופן פרטני ומדויק גבולות מגרש 5 , מידותיו וגודל הפלישה הנטענת והמוכחשת.

לתמיכה בטענות הנתבעים 1-5, הוגשו תצהירי עדות ראשית ע"י הנתבעים 1-4, כאשר בהמשך הוסכם על הוצאת תצהירה של נתבעת 3, ואילו נתבעים 1,2 ו-4 חזרו בתצהיריהם על רוב הטענות העולות מכתבי ההגנה באופן עקבי, והוסיפו לאלה מספר מועט של טענות תוך ביצוע מקצה שיפורים בכל הנוגע לטענה בדבר אי חתימתו של הסכם הפשרה. נטען בעניין זה בתצהיריהם הנ"ל כי סלילת הדרך הגובלת במקרקעין נשוא המחלוקת ( להלן: "דרך הגישה"), בוצעה בפועל ע"י הרשות המקומית שנוכחה לדעת כי דרך גישה זו הינה חיונית ביותר לאספקת שירותים ולביטחון התושבים המתגוררים בסמיכות לדרך, וכי במידה ודרך גישה זו נחסמת, הנתבעים עלולים להיאלץ לטפס על מדרגות רבות כדי להגיע לדירותיהם. בתצהיריהם, טענו נתבעים אלו כי בשנת 1980 התובעת נקטה נגדם בהליך משפטי ועתרה לסילוק ידם מהמקרקעין, והצדדים הגיעו להסכם פשרה ( שתוכנו פורט בסעיף 10 לעיל), ובעוד שבכתב ההגנה הנתבעים זכרו בוודאות שההסכם לא נחתם, בתצהיריהם הם טענו כי אינם זוכרים בוודאות אם ההסכם האמור נחתם וקיבל תוקף של פסק-דין, טענה שהתפתחה בסיכומי הנתבעים לכדי טענה למעשה בית-דין.

בנוסף , לתמיכה בטענות הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של מר אלול משה יוסי שכיהן בתפקיד ראש מועצת חצור הגלילית בין השנים 1989-2003 ( להלן: "מר אלול"), אשר העיד על תמיכת הרשות המקומית בנתבעים ועל כך שקיימת התכתבות בין הרשות המקומית והתובעת בכל הקשור לזכויות הנתבעים בקרקע והמלצת הרשות המקומית להעברת הזכויות במקרקעין לידי הנתבעים. עוד הוסיף מר אלול כי דרך הגישה הגובלת במקרקעין נסללה ע"י הרשות המקומית משום היות הכביש נחוץ לביטחונם של תושבי השכונה. בנוסף, הצהיר מר אלול כי הרשות המקומית סייעה בידי הנתבעים בבקשות רבות שהופנו על ידה לתובעת כדי להכשיר את אחזקת הנתבעים בקרקע, ומנהלי התובעת היו מעורבים אישית בניהול מו"מ עם הרשות המקומית, כך שהתובעת הייתה מודעת לכל אשר נעשה במקרקעין ע"י הנתבעים.

בהמשך, הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם מר שמעון סויסה – שמכהן בתפקיד ראש מועצת חצור הגלילית החל משנת 2008 ועד למועד שבו נחתם תצהירו ( להלן: "מר סויסה"), אשר חזר על טענות מר אלול ביחס לתמיכת הרשות המקומית בנתבעים וניהול מו"מ עם התובעת, והוסיף כי כפי הידוע לו התובעת לא התנתה את פינוי הנתבעים מהמקרקעין עת נדרשה להעביר לבעלותם את המגרשים שעליהם בנויים דירות הנתבעים.

ואילו מטעם הנתבעים 6-7 הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבעת 7, אשר חזרה באופן עקבי על הטענות העולות מכתב ההגנה, והוסיפה כי רק לאחרונה הובא לידיעתה את דבר קיום הליך משפטי קודם שבו נקטה התובעת נגד חלק מהנתבעים ובמסגרתו הצדדים הגיעו להסכמה כי הנתבעים להליך יקבלו את החזקה במקרקעין בתמורה לתשלום מלוא ערך הקרקע והוצאות הפיתוח וכנגד חתימה על הסכמי פיתוח עם הנתבעים.

גדר המחלוקת
למקרא טענות הצדדים, אנו למדים כי בין הצדדים אין מחלוקת בדבר היותה של התובעת בעלים רשום על המקרקעין [בהתאם לנסחי הרישום שצורפו לתצהיר המפקחת – גב' נפתלי], ועל כך שלנתבעים אין זכות קניינית במקרקעין עפ"י חוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין").

מעבר לכך, וכפי העולה מהודאת הנתבעים בכתבי ההגנה, הרי שאין מחלוקת כי הנתבעים עשו שימוש במקרקעין נשוא המחלוקת, והשאלה שבמחלוקת היא: האם הנתבעים קיבלו הרשאה מפורשת או מכללא מאת התובעת להחזיק ולהשתמש במקרקעין? וכן - האם יש מקום לסלק את ידם של הנתבעים מהמקרקעין? ומה הוא היקף " הפלישה" הנטען למקרקעין ?

עדויות
כאמור, ראיות הצדדים הובאו בתצהירים, ואלו נשמעו לפניי בשני דיוני ההוכחות שהתקיימו בתיק : ביום 19/6/2017 נשמעה עדת התביעה – גב' נפתלי, וכן עדי ההגנה – הנתבעת 7, הנתבע 2 והנתבע 4; ואילו ביום 20/11/2017 נשמעו שאר עדי ההגנה – מר סויסה, מר אלול והנתבע 1.

דיון והכרעה
לאחר עיון בטיעוני הצדדים, בחינה ושקילה לכלל הראיות שהובאו בתיק, נחה דעתי כי יש לקבל את התביעה, וזאת לאחר הנימוקים שיובאו על ידי להלן.

כפי העולה מכתבי התביעה – עילת התביעה לסילוק יד הנתבעים מבוססת על הוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין הקובע כי: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין", וכן מבוססת העילה על עוולת הסגת גבול כמשמעותה בסעיף 29 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), ושלפיו: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין [...]".

מעיון בנסחי רישום המקרקעין, עולה כי התובעת היא הבעלים הרשום במקרקעין שהם כיום מקרקעין מוסדרים [ ראו נספח 1 לכל אחד מתצהירי המפקחת – גב' נפתלי], כאשר לפי סעיף 125( א) לחוק המקרקעין, הרישום בפנקסי המקרקעין לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה " ראיה חותכת לתוכנו".

אם כן, ונוכח הרישום בנסחי הטאבו, והואיל ולא נסתרה טענת התובעת כי היא מנהלת את מקרקעי המדינה ורשות הפיתוח, וביניהם החלקות והמקרקעין נשוא התביעה, ונוכח הודאת הנתבעים בכתבי ההגנה בדבר השימוש שהם עושים במקרקעין, הרי שהתובעת עמדה בנטל הראשוני המוטל עליה והוכיחה כי הנתבעים הסיגו את גבולה, ובכך הוכיחה התובעת את זכותה להגיש את תביעותיה דנא לסילוק יד הנתבעים, ומכאן עובר נטל ההוכחה אל הנתבעים להוכיח את טענות ההגנה, זאת בהתאם לסעיף 30 לפקודת הנזיקין, שלפיו: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין", ובענייננו – על הנתבעים מוטל הנטל להוכיח כי הם עושים שימוש במקרקעין כדין, וקנו מעמד של ברי רשות הנלמד מהשימוש שנעשה על ידם במקרקעין, תוך ידיעת התובעת, שתיקתה והשתהותה בנקיטת הליכים.

להלן אדון ואכריע במחלוקת עיקרית זו, אך תחילה, אתן את דעתי ל"טענות סף" שהועלו ע"י הנתבעים, הן ביחס לטענה לאי הוכחת גבולות החלקות והיקף הפלישה הנטענת, והן ביחס לטענה בדבר מעשה בית-דין אשר נשמעה בסיכומי הנתבעים.

באשר לגבולות החלקות וגודל "הפלישה", התובעת צירפה לתצהיר המפקחת מטעמה תשריט מדידה שנערך ע"י מודד בשם עזמי אבו חנא [נספח 3 לתצהיר המפקחת – גב' נפתלי], ועל אותו תשריט ביקשה התובעת להסתמך כדי להוכיח את היקף הפלישה של הנתבעים. ברם, תשריט מדידה זה הוצא מהתיק בהתאם להחלטתי מיום 19/7/2017, כיוון שלא הוגש באמצעות עורכו. יחד עם זאת, אין בהוצאת תשריט המדידה מראיות התביעה כדי להביא לדחיית הת ביעה, שכן כפי שהובא עד כה, אין הנתבעים מתכחשים לעצם השימוש שהם עושים בחלקות של התובעת, אם כי טענתם היא כי אין המדובר בפלישה אלא בשימוש מכוח רשות מכללא שניתנה להם מכוח שימוש שנעשה על ידם במשך שנים ללא התנגדות התובעת.

בהקשר הזה, ראוי להבהיר כי הנתבעים עצמם הודו והעידו בחקירתם הנגדית לפניי על השימוש הנעשה על ידם בחלקות של התובעת, טול למשל את חקירתה הנגדית של הנתבעת 7, שהודתה בחקירתה כי רק עם קבלת מכתב התראה מאת התובעת גילתה זו כי השטח הנמצא ממערבית לדירתה הינו בבעלות המדינה ולא בבעלותה, וכי עם קבלת ההתראה הבינה את הטעות שלה [ ראו עמ' 28, שורות 3-9], ובהמשך חקירתה כשנשאלה מדוע לא פינתה שטח זה שהוא בבעלות המדינה על אף ההתראה, היא השיבה כי פינתה את הקונטיינר, והשאירה את הסככה, השביל והעצים כיוון שסברה כי תוכל לרכוש שטח זה מהתובעת [ ראו עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 19- 25]. בדומה, גם הנתבע 2 ( דוד לוי) העיד בחקירתו הנגדית לפניי כי התובעת הגישה בעבר נגדו תביעה בגין אותו שטח שבמחלוקת, והייתה הסכמה כי הוא ירכוש את השטח, אך התובעת לא עמדה בהסדר זה, והוא חושב כי השטח שעליו הוא בנה את כלוב הציפורנים הוא חלק מהקרקע שבבעלותו, וכשנשאל, 'אם אכן לדעתו שטח זה מהווה חלק מקרקע הנמצאת בבעלותו, אזי מדוע פנה למינהל וביקש לרכוש שטח זה?' הנתבע 2 נתן תשובה לקונית, ואמר כי התובעת כיום תובעת אותו על שטח שאישרה לו מלפני 35 שנה! [ראו עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 6-8, וכן עמ' 35, שורות 15-22]. בדומה, גם הנתבע 4 ( יצחק צרור) אישר בחקירתו הנגדית כי בשטח שממערבית לביתו יש שביל בטון והוא בנה לול של עופות [ עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 8-10]. ואם לא די בעדויות אלו, הרי שהנתבע 1 נשאל על השטח שבפלישה בהתאם לתוכנית מדידה שצורפה על ידו, והודה כי גם הבטונדה, גם הסככה וגם הצימר הנמצאים ממערבית לביתו בתוך המקרקעין של התובעת עדיין נמצאים בהתאם למפה [ ראו עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 21-31], ובהמשך חקירתו נשאל באם יש לו היתר בניה לבניית הצימר, והוא השיב כי כיוון שהמקרקעין שעליהן בנוי הצימר טרם עברו לבעלותו, הוא טרם קיבל היתר בניה [ ראו 51 לפרוטוקול, שורות 11-13].

עולה אם כן, כי כל הנתבעים מודים בחקירתם הנגדית כי הם עושים שימוש במקרקעין ביודעין כי אלה מקרקעין של התובעת ולא בבעלותם, והם יודעים כי עד עצם היום הזה על אף ניסיונם של הנתבעים להכשיר את השימוש במקרקעין, התובעת טרם הקצתה ו/או העבירה את המקרקעין האלו לשמם של הנתבעים.

בנקודה זו, ראוי להבהיר כי ככל והתוצאה בפסק-דין זה היא להורות על סילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין, הרי שיש חשיבות רבה לקיומו של תשריט מדידה לצורך הגדרת גבולות החלקות ו גודל הקרקע אותה יש לפנות, אך אין בהוצאת מפת המדידה מראיות התביעה כדי להכשיל מטרה זו, שכן לראיות הנתבעים צורפו תשריטי מדידה שהנתבעים עצמם מודים בתוכנם ומסתמכים עליהם, ואף בסיכומי התביעה ניתן לראות כי התובעת עצמה מסתמכת על תשריט המדידה שצורף לתצהיר של הנתבע 1 (ביטון ) לאחר שתשריט המדידה מטעמה הוצא. משכך, אני דוחה את טענות הנתבעים לעניין אי הוכחת גבולות החלקות והיקף הפלישה, שכן נתונים אלו נלמדים מראיות הנתבעים.

למען השלמת התמונה, יש לציין כי בהתאם לתשריט המדידה אשר צורף כנספח א' לכתב ההגנה של הנתבעים 1-5 [נספח א' לתצהיר הנתבעים 1-5 – "מפה עדכנית"], וכן בהתאם לתשריט מדידה שהוגש כנספח ח' לתצהיר של הנתבעת 7, עולה כי משפחת לוי ומשפחת סעדה (נתבעים 2-3 ונתבעים 6-7), גרים בשכנות זה לזה בבניין משותף הממוקם בחלקה 82 מגוש 13 856 ועולה כי שתי משפחות אלו עושות שימוש במקרקעין שממערבית לשטח שבבעלותם, ו"פלשו" לתוך חלקה 52 שבבעלות המדינה וניהול התובעת, כאשר מאחורי הסככות והנטיעות בחלקה 52 עוברת דרך הגישה בצד המע רבי מתוך חלקה 52, והשימוש שעושות המשפחות לוי וסעדה בחלקה 52 הוא בין דרך הגישה לבין גבול חלקה 82 שבבעלות נתבעים אלו. עוד עולה מתשריטים אלו שצורפו לראיות הנתבעים, כי משפחת צרור וביטון (נתבעים 1, 4-5) מתגוררים בשכנות זה לזה בחלקה 84 מגוש 13856, והם עושים שימוש במקרקעין הנמצאים בצד המערבי לשטח שבבעלותם, כך שמשפחת צרור "פלשו" לחלקה 51, ואילו ביטון "פלש" לחלקות 51 ו- 104 , ומאחורי הפלישה עוברת אותה דרך גישה שנסללה ע"י הרשות המקומית, והשימוש שעושים נתבעים אלו במקרקעין שבבעלות המדינה הוא בין דרך הגישה לבין גבול חלקה 84 שבבעלות נתבעים 1, 4 ו-5.

באשר לטענה של מעשה בית דין, מדובר בטענה שנשמעה לראשונה בסיכומי הצדדים מקום שמדובר בטענת סף שהיה מצופה מהנתבעים להעלות אותה בהזדמנות הראשונה, ומשלא עשו כן, אני דוחה את הטענה גם מפאת היותה הרחבת חזית אסורה, וגם לגופה, שכן הנתבעים לא הגישו הסכם פשרה או מסמך כלשהו שיכול ללמד כי פלוגתא זו בין הצדדים נדונה והוכרעה בעבר. במה דברים אמורים?

לכלל בעניין מעשה בית דין שני ענפים שונים: השתק עילה והשתק פלוגתא. "השתק עילה" חל מקום בו תביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך. במצב דברים זה לא ניתן להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, ככל שהתביעה הנוספת מבוססת על עילה זהה, ואילו " השתק פלוגתא" חל אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם, במפורש או מכללא, ואזי יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, על אף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות ( ראו: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561; וגם ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות (פורסם במאגרים המשפטיים, 05.01.2011), פסקאות 24-25).

בענייננו, הנתבעים לא סיפקו תשתית ראייתית שיכולה לתמוך בטענתם שלפיה התנהל בעבר בין הצדדים הליך משפטי קודם שבו נקטה התובעת בעבר נגד הנתבעים או חליפיהם ושבמסגרתו הושג הסכם פשרה שלפיו התובעת הסכימה להקצות את המקרקעין נשוא המחלוקת לטובת הנתבעים או חלפיהם בתמורה לתשלום מולא מחיר הקרקע ע"י הנתבעים. הסכם כזה לא הוצג, והנתבעים עצמם הודו בכתב ההגנה כי הסכם פשרה מעולם לא נחתם ( ראו סעיף 13 לכתבי ההגנה של הנתבעים 1-5). גם עיון במסמכים אשר צורפו כנספחים ג'- ג' 18 לתצהירי הנתבעים 1-5 [ צורפו כנספח ז' לתצהיר הנתבעת 7], ושעליהם מבקשים הנתבעים לבסס טענת מעשה בית דין, מעלה כי מדובר בפניות ומכתבים שנכתבו בידי חלק מהנתבעים או בא כוחם דאז במהלך שנות ה- 80, או פניות של הרשות המקומית לתובעת, והמלמדים על ניסיון הנתבעים להגיע להסדר עם התובעת לרכישת המקרקעין ע"י הנתבעים בתמורה לת שלום מלוא מחיר הקרקע. יחד עם זאת, אין במסמכים כדי ללמד על עמדת התובעת ביחס לאותן פניות, ומשאין בידי הנתבעים אישורים ו/או מסמכים שיכולים לבסס את זכותם להשתמש במקרקעין נשוא המחלוקת, המסקנה המתקבלת הינה כי ניסיונם של הנתבעים להכשיר את השימוש במקרקעין עוד משנות ה- 80 טרם צלח!

מצד אחר, פניות ומסמכים אלו [נספחים ג'-ג' 18 לתצהירי הנתבעים 1-5], לכל היותר יכולים ללמד על ידיעת התובעת על דבר "הפלישה" הנטענת מאז שנות ה- 80, אם כי אין בהם כדי ללמד על מעשה בית דין.

לאור האמור, אני דוחה את טענת הנתבעים לקיום מעשה בית דין.

רשות מכללא, הדירה או בלתי הדירה
בפתח חלק זה, יש לציין כי בכתבי ההגנה, רק הנתבעים 1-5 העלו את הטענה לקיומו של רישיון שנוצר מכוח השנים ושמדובר בזכות בלתי הדירה, אם כי טענה זו מעולם לא הועלתה ע"י הנתבעים 6-7 אשר הסתפקו לטעון כי נוצר רישיון מכללא מכוח ידיעתה ושתיקתה של התובעת מבלי לטעון כי מדובר ברשות בלתי הדירה. מנגד התובעת מכחישה את הטענה לקיום רישיון מכללא, ובוודאי לרשות בלתי הדירה, וטוענת כי מייד עם ידיעתה על דבר הפלישה פנתה לנתבעים במכתבי התראה [ אשר צורפו כנספח 4 לתצהיר המפקחת – גב' נפתלי], ולאחר מכן נקטה בהליך משפטי זה.

במחלוקת זו בין הצדדים, אקדים את המאוחר ואציין כי לאחר עיון בטעוני הצדדים וראיותיהם, באתי לכלל מסקנה כי התנהלות התובעת כלפי הנתבעים במשך שנים מלמדת על קיום רישיון מכללא לשימוש אשר עשו הנתבעים במקרקעין נשוא המחלוקת, אם כי אין המדובר ברישיון בלתי הדיר, כפי שיובא להלן.

הלכה ידועה היא, כי לשם יצירת רישיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימוש של אדם אחר ברכושם ( ראו: ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 2010 (להלן: עניין " טבוליצקי").

עוד נקבע בעניין טבוליצקי הנ"ל כי: "העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה יכולה להעיד על הסכמתו וליצור רשיון מכללא ( Implied License) שלא היה קיים מלכתחילה" ( שם פסקה 4).

ובהמשך נקבע כי רשות מכללא ניתנת לביטול בכל עת על-ידי גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי אין ברצונו להרשות עוד את הפעולות לגביהן ניתנה הרשות ( ראו למשל: עניין טבוליצקי, פסקה 5; ראו גם: ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל, (פורסם במאגרים המשפטיים, 21.03.2007), פסקה 12).

ביחס לרשות מכללא הנלמדת משתיקה, ראו הדברים הממצים של פרופ' נינה זלצמן במאמרה " רישיון במקרקעין", פרקליט מב 24 ( תשנ"ה-תשנ"ו) (להלן: "המאמר של זלצמן"), ושלפיהם:
"הסכמתו שבשתיקה של בעל המקרקעין לפעולתו של פלוני בנכס היא שמונחת בבסיסה של הרשות מכללא. ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את ההחזקה או השימוש מיסוד אי-החוקיות שדבק בו, והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות. רשות הנלמדת בדיעבד אינה מעניקה לבעליה זכות במקרקעין, אלא טענת הגנה בלבד מפני תביעה בגין השגת גבול" (שם, עמודים 56-57).
בנסיבות המקרה לפנינו, ומאחר ועסקינן במקרקעי ציבור שהם בבעלות המדינה, הרי שהדין הוא קצת שונה, שכן בהלכה פסוקה שניתנה לא מכבר, הובעה עמדת בית המשפט העליון אשר מטילה ספק רב באם עדיין יש מקום להכיר במוסד " הרישיון" בכלל, וב " רישיון מכללא" בפרט ביחס לשימוש הנעשה במקרקעי ציבור. לעניין הזה ראו את הדברים שנאמרו ע"י כב' השופט מ. מזוז ב- ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, 21.07.2015) (להלן: עניין " היפר-חלף"), ושלפיהם:
" ספק רב בעיני אם לאחר חוק המקרקעין [...] יש עדיין מקום להכיר במוסד ה"רישיון" בכלל, וב"רישיון מכללא" בפרט. [...] כאשר מדובר בפלישה למקרקעי ציבור, אין לדעתי בסיס ענייני ולא צידוק חוקי להכיר בקיומו של " רישיון מכללא", המבוסס אך על כך שהרשות הציבורית לא נקטה בהליכי פינוי נגד הפולש, או אף לא מחתה בידו. [...] אין בסיס - לא במציאות ולא בדין - לייחס לרשות ציבורית הסכמה מכללא להעניק הרשאה לפולש להחזיק או להשתמש במקרקעי ציבור, וזאת מעצם העובדה שהיא לא פעלה נגד הפלישה. כידוע מקרקעי הציבור הם רבים ומפוזרים, וקיים קושי מעשי רב בפיקוח קרוב ובגילוי של כל החזקה או שימוש בקרקע ציבורית ללא רשות . לא פעם הרשות אינה מודעת כלל לפלישה למקרקעין שבניהולה, ובמקרה כזה אין בוודאי מקום לייחס לה הרשאה מכללא. גם מקום שדבר הפלישה מגיע לידיעת הרשות, לעתים היא אינה משכילה לטפל בפלישה באופן יעיל, או בכלל. גם כאן מעצם מחדלה זה של הרשות אין להסיק על קיומה של הסכמה של הרשות להחזקה ולשימוש במקרקעי הציבור. [...] כל אלה מובילים למסקנה, כי כל המושג של רישיון מכללא, אף ככל שיש לו עדיין זכות קיום לאחר חוק המקרקעין, הוא זר לחלוטין לסביבת המשפט הציבורי ואינו מתיישב עם נורמות המשפט המינהלי ועם מערכת הדינים והכללים החלים על רשויות ציבוריות באשר לניהול מקרקעי ציבור, כמו גם עם המציאות של הפיקוח על מקרקעי ציבור" ( שם, פסקות 2-5).

למרות קביעותיו המפורשות הנ"ל של בית המשפט העליון בעניין היפר-חלף הנ"ל, בתכוף לאחר מתן פסק הדין הנ"ל, בית המשפט העליון הכיר במעמדם של מחזיקים כבני רשות מכללא במקרקעי ציבור במסגרת ע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח (פורסם במאגרים המשפטיים, 19.08.2015) ( להלן: עניין " נחום"), תוך שכב' השופט זילברטל מאבחן בין נסיבות המקרה בעניין היפר-חלף לנסיבות המקרה לפניו, ואומר:
"[...] דומני, כי המקרה שבפנינו – בגדרו אין מחלוקת כי המערערת יושבת בחלקה כשישים שנה מבלי שנעשו צעדים ממשיים לסלקה, כאשר יש אינדיקציות שהרשויות היו נכונות להגיע להסדר ובגדרו לאפשר המשך ההחזקה – מבהיר ביתר שאת כי במקרים חריגים יש להכיר בכך שאוזלת ידן של הרשויות מלמדת על התגבשותה של רשות מכללא בקרקע, ולא ניתן להכשיר מלכתחילה כל פעולה ( או ליתר דיוק אי-פעולה) של הרשויות באשר היא, דבר שיהיה בו כדי לסכל את תמריצי הרשויות לפעול ביעילות ובהגינות" [ההדגשות הוספו, א.א.א.].

מן הכלל אל הפרט – בנסיבות המקרה שלפנינו, אין מחלוקת על ממצאים עובדתיים אלו: בין הצדדים אין קשר חוזי כלשהו ו/או מסמך בכתב המסדיר את החזקה והשימוש של הנתבעים במקרקעין נשוא המחלוקת, לצד האמור עולה מראיות ועדויות הנתבעים, שלא נסתרו ע"י התובעת, כי הנתבעים 1-5 מחזיקים במקרקעין מאז שנת 1969 וכי מאז שנת 1980 פנתה הרשות המקומית חצור לתובעת בשם חלק מהנתבעים, וביקשה להקצות את המקרקעין שבמחולקת לטובת הנתבעים ושכניהם שהם בעלי זכויות בחלקות הסמוכות למקרקעין שבמחלוקת, בנוסף ביקשה זו לגרוע את שטח המקרקעין שבמחלוקת מתכנית ת.ב.ע. 3419 למען שיוכה לנתבעים שעושים בה שימוש [ נספח ב' 1 לתצהירי הנתבעים 1-5].

עוד הוכח ע"י הנתבעים כי מאז שנת 1980 התנהל הליך משפטי בבית המשפט השלום בצפת בין התובעת לבין הנתבע 1 ( ביטון), ביחס לשימוש שנעשה על ידו במקרקעין שבמחלוקת, והגם שלא סופקו ראיות ע"י הנתבעים בנוגע לתוצאותיו של הליך משפטי זה, הרי שלכל המאוחר, במועד הזה התובעת הייתה מודעת לפלישה הנטענת ע"י הנתבעים 1-5 [ ראו נספח ג' 10 לתצהירי הנתבעים 1-5]. עוד עולה מראיות הנתבעים כי כבר בשנת 1979 הנתבע 2 פנה במכתב תגובה להתראה שנשלחה לו ע"י התובעת ביחס לאותם מקרקעין [ נספח ג' 1 לתצהירי הנתבעים 1-5], דבר שיש בו כדי ללמד על ידיעת התובעת אודות הפלישה הנטענת של הנתבעים 1-5 למקרקעין שבמחלוקת עוד משנת 1979. בנוסף, עולה מראיות הנתבעים כי בשנת 2000 פנה שכן של הנתבעים בשם משה סויסה שוב לתובעת בעניין הסדרת נושא מגרשים אלו [ נספח ג' 14 לתצהירי הנתבעים 1-5]. בהמשך, בשנת 2003 פנה ראש המועצה המקומית חצור לתובעת וביקש להגיע להסדר בשם חלק מהנתבעים ושכניהם ביחס לשימוש במקרקעין נשוא המחלוקת ושיוכם לנתבעים ושכיניהם לאחר גריעתם מתכנית הת.ב.ע 14554/ ג [ נספח ג' 15 לתצהירי הנתבעים 1- 5]. התובעת כלל לא התכחשה לקבלת מכתבים ופניות אלו, ומכאן שלאורך כל השנים מאז 1979 הנתבעים ושכניהם פנו לתובעת שוב ושוב, בעצמם ובאמצעות הרשות המקומית, כדי להסדיר את נושא החזקה והשימוש במקרקעין שבמחלוקת, ולכן אין לקבל את טענות התובעת שכביכול דבר הפלישה הגיע לידיעתה רק בשנת 2011.

ואילו הנתבעת 7 העידה בתצהירה כי מאז רכשה משפחת סעדה את הבית שלה בחלקה 82 – הנמצא בסמוך למקרקעין שבמחלוקת, מאת מר הרוש בשנת 1997, לבית שלה היה צמוד חצר הממוקם ליד דרך הגישה, ומאז נעשה על ידי המשפחה שימוש בבית ובחצר שכבר היתה נטוע עצי פרי, וזאת מתוך מחשבה ואף אמונה כי מדובר במקרקעין המצויים שבבעלותה המהווים חלק בלתי נפרד מהבית, והכל היה בידיעת התובעת.

ואילו בחקירתם הנגדית, העידו הנתבעים ועדי ההגנה כדלקמן: הנתבע 2 ( דוד לוי) נשאל ע"י ב"כ התובעת אודות ההליך המשפטי שהתנהל בין הצדדים לפני 30 שנה, והנתבע 2 אישר כי התובעת תבעה אותו לפני כ- 35 שנה בגין אותם מקרקעין והיו הסכמות בין הצדדים [ עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 1-3] . ואילו הנתבע 1 העיד לפניי כי בדיונים הקודמים שהיו לו עם התובעת בשנת 1982 , הוא הגיע להסכמה עם התובעת שלפיה תקצה זו לנתבעים את המקרקעין שבמחלוקת תמורת תשלום, וכי מאז הוא ממתין לתובעת [ ראו עמ' 52 לפרוטוקול, שורות 23-29]. ואילו מר אלול שכיהן בתפקיד ראש מועצה מקומית חצור בין השנים 1989-2003 העיד כי התובעת מאז ומתמיד ידעה על השימוש שהנתבעים עושים בקרקע, וכי הוא פנה בעצמו בשם הנתבעים לתובעת כדי להסדיר את אחזקת הנתבעים במקרקעין שבמחלוקת [ ראו עמ' 49 לפרוטוקול, שורות19-24].

במקביל, עדותה של המפקחת- גב' נפתלי, מלמדת על סתירות בגרסת התובעת לעניין מועד גילוי " הפלישה", כך שבסעיף 5 לתצהיר העדות הראשית של הגב' נפתלי שהוגש בתיק נגד משפחת סעדה, העידה גב' נפתלי כי לתובעת נודע לראשונה על דבר הפלישה ביום 5/10/2011 או בסמוך לכך. ואילו בחקירתה הנגדית, העידה גב' נפתלי כי נפלה טעות סופר בתצהיר וכי באותו מועד היא ביקרה במקרקעין ורק באותו מועד נודע לה באופן אישי על הפלישה [ עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 22-28]. בהמשך חקירתה הנגדית, אישרה גב' נפתלי כי כל מה שיש בתיק הנתבעים במשרדי התובעת, זה מסמכים של המועצות וראשי המועצות בניסיון להסדיר את המחלוקת [ ראו עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 17-18]. ואם לא די באמור, הרי שבמסגרת חקירתה הנגדית אישרה גב' נפתלי כי יכול להיות שהתובעת הייתה מודעת לפלישה של הנתבעים בטרם המועד שהיא בעצמה גילתה את הפלישה , והסבירה כי התחלפות המפקחים באזור חצור יכולה לגרום לך שהתובעת ידעה בעבר על הפלישה ולא נעשה דבר עד שהיא בעצמה מילאה תפקיד של מפקחת והתחילה לפעול לאיתור פלישות [ ראו עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 14-20]. עוד נשאלה המפקחת אודות רישום הזכויות בטאבו בשנת 1990 על שם הנתבעים בחלקות שבהם ממוקמות דירות הנתבעים, וכיצד נעשה רישום זה ע"י התובעת בטרם תיקון הגבולות והסדרת הפלישות, והשיבה כי הבעיה קשורה לקיומם של חוסרים בכוח אדם, ואילו היה מספיק כוח אדם, היה צורך בפינוי הנתבעים משטח הפלישה בטרם רישום הזכויות בדירות על שם הנתבעים [ ראו עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 1-14].

מן האמור לעיל, ניתן להבין כי התובעת כן ידעה על הפלישה של מי מהנתבעים ושכניהם למקרקעין נשוא המחלוקת מזה הרבה שנים, ולכל הפחות החל משנת 1979, אם כי בשל סיבות השמורות עם התובעת, לרבות בשל קיומו של חוסר בכוח אדם, התובעת לא פנתה ולא ביקשה מהנתבעים לפנות את המקרקעין, ורק כשנכנסה המפקחת – גב' נפתלי, לתפקידה אצל התובעת, החלה זו לפעול לשם סילוק ידם של הנתבעים, ולראשונה פנתה לנתבעים במכתבי התראה במהלך שנת 2012, כ- 5 חודשים לאחר גילוי הפלישה הנטענת ע"י המפקחת- גב' נפתלי.

בנסיבות המקרה לפנינו, מתקיימות לטעמי הנסיבות החריגות שמכוחן יש להכיר בנתבעים כברי רשות מכללא במקרקעין, שכן היעדר קשר חוזי בין התובעת לנתבעים להסדרת החזקה במקרקעין, לצד השימוש והחזקה בפועל של הנתבעים במקרקעין משך שנים ( מאז 1969 ועד להגשת התביעה במשך כ- 45 שנים), תוך ידיעת התובעת אודות אותו שימוש ואי הבעת התנגדות כלשהי מצידה, ולמצער תוך שתיקה מוחלטת מצד התובעת, כל אלה שלהם מצטרף ניסיונם של חלק מהנתבעים ושכניהם להסדיר את החזקה במקרקעין במהלך שנות ה- 80, בעקבות נקיטתה של התובעת נגדם בהליך משפטי, יש בהם כדי לבסס רישיון מכללא של הנתבעים לשימוש במקרקעין. למען הסר ספק לא נעלמה מעיני העובדה כי לא הוברר עד תום מה עלה בגורלו של ההליך המשפטי הנ"ל, אך מכל מקום, ברי ההליך לא נגמר בהעברת הבעלות ו/או זכות החזקה במקרקעין שבמחלוקת לנתבעים ולא בסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין, דבר שמחזק את טענת הנתבעים בדבר קיומו של מו"מ עם התובעת לצורך הסדרת החזקה שלהם במקרקעין נשוא המחלוקת. בחירת התובעת לשתוק משך שנים על הנעשה במקרקעין שלה ע"י הנתבעים על אף ידיעתה אודות אותו שימוש יש בה כדי לבסס רישיון מכללא של הנתבעים לשימוש במקרקעין. הסכמה בשתיקה של התובעת היא המונחת ביסוד הרישיון מכללא, שכן הוכח לפניי כי על אף ידיעת התובעת בדבר השימוש שעושים הנתבעים במקרקעין לאורך שנים, התובעת לא פנתה לנתבעים ולא ביקשה לסלק את ידם מהמקרקעין על למשלוח מכתב ההתראה ביום 5/3/2012.

אם כך, אני קובעת כי התקיימו הנסיבות המצדיקות להכיר בנתבעים כברי רשות מכללא במקרקעין נשוא המחלוקת, רשות הנלמדת ממשך הזמן שחלף, מידיעת התובעת על השימוש והחזקה במקרקעין ע"י הנתבעים, מהתנהגותה הפסיבית של התובעת והיעדר מחאה עד לשליחתו של מכתב ההתראה שלעיל.

רשות הדירה/בלתי הדירה
כאן המקום להבהיר, כי אין בקביעתי לעיל לעניין קיום רשות מכללא לשימוש הנעשה על ידי הנתבעים במקרקעי התובעת כדי לבסס זכות קניינית כלשהי של הנתבעים במקרקעין, שכן כפי שהובא בסעיפים 39-40 לעיל, רשות מכללא הינה לכל היותר טענת הגנה טובה מפני הטענה להסגת גבול, וכי רשות מכללא ניתנת לביטול בכל רגע ע"י בעל המקרקעין ע"י גילוי דעתו כי אין ברצונו להרשות עוד את הפעולות, ובענייננו במועד שליחת התראה ע"י התובעת לנתבעים במסגרתה ביקשה לסלק את ידם ( ביום 5/3/2012, ולכל המאוחר המועד הגשת כתבי התביעה נגד הנתבעים ( חלקם במהלך שנת 2012 וחלקם בשנת 2013), במועדים אלו התובעת כבר גילתה את דעתה כי אינה מעוניינת בהמשך השימוש הנעשה ע"י הנתבעים במקרקעין וביקשה לסלק את ידם, ובכך הרשות מכללא שעליה משליכים הנתבעים את יהבם הגיעה לקיצה.

על אף האמור, יש להעיר כי שונים הם פני הדברים ככל ויקבע כי הרשות שניתנה לנתבעים הינה בלתי הדירה, כפי טענת הנתבעים, כי אז הרישיון אינו ניתן לביטול.

בנסיבות המקרה לפנינו, איני רואה מקום להרחיב יתר על הנדרש בנקודה זה, שכן ברור כי הרשות מכללא אשר ניתנה לנתבעים ע"י שתיקת התובעת אינה מגיעה לכדי רשות בלתי הדירה, די להפנות לדברים הממצים שנאמרו ע"י כב' השופט זילברטל בעניין נחום הנ"ל, שם פסקה 22 :

"לגישתי, ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי הדירה, וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן. בצד זאת, כאשר עסקינן ברשות מכללא במקרקעי ציבור, שנוצרה עקב מחדלן של הרשויות מלפעול לסילוקו של מסיג גבול במקרקעין, אין מקום לקביעה כי זכותו של בר-הרשות התגבשה לכדי רשות בלתי הדירה.
[...]
אכן, פעולות האכיפה של הרשויות נגד פולשים למקרקעי ציבור אורכות זמן רב לעיתים, וכפי שנלמד מן המקרה שלפנינו – לעיתים אף זמן רב מידי. במקרים חריגים ונדירים ביותר, יכול ובית המשפט ייקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין נוכח שתיקת הרשויות, תוך שייחס בכלל שיקוליו משקל הולם לפעולות האכיפה הרבות שעל הרשויות לבצע בהקשר זה. ואולם, רשות שכזו לא תתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס" [ ההדגשות הוספו, א.א.א.].

מאותן סיבות המנויות לעיל, ומאחר וגם בענייננו מדובר ברשות מכללא שניתן היה ללמוד עליה משתיקת התובעת, הרי שלאור ההלכה הפסוקה, גם בענייננו לא התקיימו הנסיבות החריגות המצדיקות לקבוע כי הרשות שניתנה לנתבעים הינה בלתי הדירה, והדברים נאמרים ביתר שאת נוכח העובדה כי השימוש שעשו הנתבעים במקרקעין היה ללא תשלום תמורה כלשהי לתובעת, ולכן עסקינן ברשות חינם שגם לגביה נקבע בהלכה הפסוקה כי רשות חינם במקרקעי הציבור לעולם אינה יכולה להיות בלתי הדירה ( ראו: רע"א 977/06 מרדכי בן חמו נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות ואח', (פורסם במאגרים המשפטיים, 17.05.2006)).

לאור האמור לעיל, הנני דוחה את טענות הנתבעים, ואיני מכירה במעמדם של הנתבעים כברי רשות בלתי הדירה, ולכן יש לסלק את ידם של הנתבעים מהמקרקעין בהקדם.

בשולי הדברים
בטרם סיום מלאכת כתיבת פסק הדין בתיק זה, יש מקום להתייחס למספר טענות נוספות שהעלו הנתבעים בסיכומיהם ולא קיבלו עד כה מענה בפסק הדין כמפורט להלן .

טענות הנתבעים בתחום התכנון והבניה, לעניין היעדר אפשרות להקים מבנים בשטח הקיים בין החלקות שבבעלות הנתבעים לבין דרך הגישה, הינן טענות שלא הוכחו ע"י הנתבעים, נשמעו לראשונה רק בסיכומי הנתבעים, וממילא אין בהם כדי להצדיק את המשך השימוש של הנתבעים במקרקעין נשוא המחלוקת בהיעדר זכות קניינית המקנה לנתבעים לעשות כן.

הוא הדין ביחס לדרך הגישה, שלטענת הנתבעים היא מאוד חיונית וחסימתה תאלץ אותם לטפס על הרבה מדרגות ותמנע מהם לקבל שירותים חיוניים. טענה זו של הנתבעים כלל אינה קשורה להליך משפטי זה, שכן לא הוכח כי בכוונת התובעת לבטל ו/או לחסום דרך גישה זו, ולא הוכח כי סילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין של התובעת עשוי למנוע מנתבעים אלו לעשות שימוש בדרך הגישה, כך גם לא הוכח מבחינה תכנונית כי דרך גישה זו תבוטל או תחסם בתוכנית הת.ב.ע החלה על המקרקעין, ולא ברור באם הנתבעים מיצו את ההליכים בטרם אישור הת.ב.ע החלה על המקרקעין. מכל מקום, לטעמי, שיקולי נוחות של הנתבעים ביחס לדרך הגישה לדירותיהם אינן יכולות להצדיק את השימוש שלהם במקרקעי התובעת ללא קבלת הרשאה, ולכן אני דוחה את טענות הנתבעים הקשורות לדרך הגישה.

טענות הנתבעים בקשר להסתמכותם על שתיקת התובעת והשקעתם במקרקעין משך שנים, אין בה כדי להשליך על התוצאה של סילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין, ולכל היותר אילו הנתבעים היו מוכיחים באמצעות ראיות את גובה השקעתם, הדבר יכול היה להשפיע על האפשרות שבית המשפט יתנה את ביטול הרשות ע"י מתן פיצוי בגין ההשקעות שבוצעו בגין ההסתמכות על הציפיה שיצרה התובעת אצל הנתבעים להמשך הרישיון לאור התנהלותה הפסיבית ( ראו לעניין הזה, מאמרה של זלצמן, שם עמ' 57). ואילו בענייננו, לא מצאתי מקום להתנות את סילוק ידם של הנתבעים בתשלום פיצוי כלשהו, שכן הנתבעים לא העלו טענה כזו, לא הוכיחה את גובה ההשקעות, לא דרשו פיצוי בגין השקעות ולא הגישו תביעה שכנגד.

באשר לדרישת התובעת לפיצול סעדים לשם העלאת טענות כספיות, סבורני כי יש מקום להורות על פיצול סעדים, שכן לפניי נידונה שאלת עצם הזכאות להחזיק במקרקעין ע"י הנתבעים, ועתה ככל שיעלה בידי התובעת להוכיח זכאות לדמי שימוש ראויים, איני רואה מקום לחסום אפשרות זו.

יחד עם זאת, ראוי לציין בעניין הזה, ומבלי לקבוע מסמרות, כי מאחר ונקבע כי השימוש אשר נעשה ע"י הנתבעים במקרקעי התובעת למשך שנים היה בהתאם לרשות מכללא, הרי ששאלת זכאות התובעת לעתור לדמי שימוש אמורה להיבחן החל ממועד ביטול הרשות בלבד, מועד שכפי שהובא לעיל הינו בתכוף לפני הגשת התביעות נגד הנתבעים.

סוף דבר
סיכומו של דבר, הנתבעים הוכיחו כי ניתנה להם רשות מכללא שהינה הדירה לשימוש במקרקעין נשוא המחלוקת, ברם הנתבעים לא הוכיחו כי קמה להם זכות שבדין להמשיך ולהחזיק במקרקעין. משכך, דין התביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין להתקבל.

אי לכך, ניתן בזאת צו המורה לנתבעים לפנות את המקרקעין נשוא התובענה ( כמפורט בסעיף 4 לסיכומי התביעה), ולהשיבם לידי התובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ , זאת בהתאם לגבולות המקרקעין כפי שהובאו בתשריטי המדידה שהוגשו ע"י הנתבעים [ צורפו כנספח א' לתצהיר הנתבעים 1-5 ; וכן כנספח ח' לתצהיר של הנתבעת 7].

כל קבוצת נתבעים (4 קבוצות בסך הכל), תישא בהוצאות חלקיות של התובעת בסך כולל של 1,000 ₪ (בסך הכל ישולם לתובעת סך של 4,000 ₪ בגין הוצאות משפט), ושכ"ט עו"ד חלקי בסך 10,000 ₪ (בסך הכל ישולם לתובעת סך כולל של 40,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד).

סכומים אלה ישולמו לידי התובעת תוך 30 ימים ממועד המצאתו של פסק הדין לנתבעים, באמצעות באי כוחם, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא עותק של פסק-דין זה לידי הצדדים, באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, י"ז שבט תשע"ט, 23 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.