הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 49298-12-17

בפני
כבוד ה שופטת מיכל ברלינר לוי

תובעים

1.חביב נג'אר
2.ננסי נג'אר
3.סאמיה אנדריא
4.חנא אנדריא
5.ג'והינא נג'אר

נגד

נתבעים

1.ענאן שמשום
2.גראנד פאלאס בע"מ

פסק דין

מבוא
בפני תביעה כספית על סך 150,000 ₪ בגין עוגמת נפש אשר נטען כי נגרמה לתובעים, בני זוג והוריהם, משנמנע מהם ימים ספורים טרם מועד חתונתם לקיים החתונה באולם האירועים המיועד לכך כמתוכנן.

התובעים 1 ו-2 הם בני הזוג, התובעים 3 ו-4, הורי הכלה התובעת 2, והתובעת 5 אם החתן הוא התובע 1. הנתבעת 2 היא חברה בע"מ המפעילה את אולם האירועים. הנתבע 1 הוא אחד מבעלי המניות והדירקטור בחברת אס. אף. אס. אחזקות ומסחר בע"מ, היא בעלת המניות והמחזיקה בנתבעת ( ראו נספחי תצהירי עדות ראשית התובעת 2, ת/1, ת/2).

טענות התובעים בתמצית
החתונה תוכננה על ידי התובעים ויועדה ליום 14/8/16.

כשנה טרם מועד החתונה, הבטיחו התובעים באמצעות מנהל האולם, מר חוסאם סכס, את שריון האולם לתאריך המיועד לחתונתם תוך שהתבקשו ליצור קשר כחודש לפני מועד האירוע לשם " סגירת העסקה" לרבות מספר המנות, המחיר, סידורי החנייה וכדומה.

כחודש לפני החתונה, נפגשו התובעים עם מנהל האולם, וסיכמו את תנאי העסקה הכוללת, לרבות מספר המוזמנים, מחיר המנה, סוג המנה וכיוצא בזה.

סוכם כי התובעים ישלמו עבור 700 מנות ו-200 מנות רזרבה ככל שיהיה בהן צורך וכי עלות מנה תעמוד על סך של 175 ₪.

לאחר מכן פעלו התובעים להכין ההזמנות, וביום 1/8/16 החלו לחלקן, כשבפועל הספיקו לחלק יותר מ-700 הזמנות. כמו כן, התקשרו התובעים עם נותני שירותים נוספים כגון צלם, זמר וחברת עיצוב.

ביום 9/8/16 נודע לתובעים כי הנתבעים מצויים בקשיים.

פנייה של התובעת 3, אם הכלה, למנהל האולם באמצעות מסרון, נענתה כי לא צפויות תקלות כלשהן לקראת מועד האירוע. לאחר שפנייה נוספת של התובעים או מי מטעמם למנהל האולם ביום 11/8/16 לא נענתה, נאלצו התובעים לגשת אישית אל מנהל האולם ובמסגרת ישיבה שהתקיימה עמו הודיע להם כי אכן קיימת בעיה הנוגעת לבית המשפט באופן שלא מאפשר את קיום האירוע באולם . משום כך, הציע להם מנהל האולם לקיים את החתונה בגן אירועים בעפולה.

לאחר שהתובעים בדקו אודות גן האירועים המוצע, התברר להם כי הוא אינו מתאים לקיום חתונתם. זאת, משאין ביכולתו להכיל את מספר המוזמנים ומשלא מדובר בגן סגור ברמה המבוקשת על ידם, כשבמועד החתונה צפוי מזג אוויר חם, הגן אינו ממוזג וחששם מיתושים. התובעים חששו כי בנסיבות, קיום החתונה בגן האירועים בעפולה יהפוך החתונה לאירוע בלתי נסבל.

בהעדר אפשרות אחרת, נאלצו התובעים בשלושת הימים שנותרו עד למועד החתונה, לתור אחר אולם אחר, תוך שנתקלו בקושי רב משהיה מדובר בחודש אוגוסט, העונה הנפוצה ביותר לקיום חתונות כשרוב האולמות הוזמנו מבעוד מועד.

התובעים התפשרו על אולם חתונות בכפר אעבלין אשר התפנה בשל ביטול מקרי של אירוע אחר, אולם שרמתו נמוכה מזו של אולם הנתבעים אשר בו תוכנן לקיים החתונה מלכתחילה.

התובעים נאלצו להתארגן בפרק הזמן הקצר שנותר להם, לארגן החתונה במקום " החדש" ברמה שביקשו, לשלוח הודעות למוזמנים באמצעות המדיה החברתית אודות שינוי מקום האירוע וזאת תוך לחץ כבד.

נטען כי התובעים סבלו ממועקה נפשית, התובעת 2 סבלה מפריחה אשר השפיעה על מצבה הנפשי באופן קשה, וחתונתם הפכה לסיוט.

עוד נטען כי עקב שינוי מקום האירוע, חלק מן המוזמנים לא הגיע, ולתובעים נגרם נזק כתוצאה מכך ששילמו לחינם עבור חלק מן המנות. עוד נטען, כי בשל קוצר הזמן, לא יכלו להתמקח על המחיר ותנאי העסקה באולם החדש.

נטען כי הנתבעים ידעו אודות המצב המשפטי, והסיכון כי בשל הקושי המשפטי הקיים, האירוע לא יוכל להתקיים, אולם לא דאגו ליידע התובעים מבעוד מועד.

התובעים עתרו לסעד כספי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם וביקשו לפסוק להם פיצוי בסך של 150,000 ₪.

טענות הנתבעים בתמצית
הנתבעת 2 חברה בע"מ המהווה אישיות משפטית נפרדת, ולא היה מקום להגיש התביעה אף כנגד הנתבע 1 באופן אישי, אשר לא היה לו חלק בעסקה.

מיד עם היוודע דבר התקלה שנוצרה והמניעה לקיים האירוע במועדו באולם ששוריין לכך, הוזמנו התובעים לפגישה להסדרת העניין ומציאת פתרון חלופי הולם. הוצע לתובעים לערוך החתונה באולם חדש ומודרני הדומה בגודלו ואיכותו לאולם המקורי, וזאת בעפולה.

כמו כן, הוצע לתובעים כי הנתבעים ידאגו להפקת האירוע לרבות כל הסידורים והשירותים שהוזמנו מראש, ואף הוצע להם כי האוכל יוכן על ידי הנתבעת 2.

התובעים סרבו להצעה, לאחר שמצאו אולם אירועים אחר.

לא נגרם לתובעים כל נזק, חתונתם התקיימה במועדה, ופרט לאולם, מכלול השירותים היו ניידים וסופקו לתובעים לאולם " החדש". ככל שנגרם להם נזק נושאים הם באחריות לכך נוכח סירובם להקטנתו.

נטען כי התקלה נוצרה באופן פתאומי ומיד ניסו הנתבעים לפתור אותה, כשבחלוף ימים ספורים שב האולם לפעול.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כמפורט להלן.

אקדים ואומר כי דין התביעה כנגד נתבע 1 – להידחות, ומקובלות עלי טענות הנתבעים בעניין זה.

לחברה אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה באופן שהרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובותיה של החברה לבעלי מניותיה באופן אישי יעשה במקרים חריגים בלבד. ראו: ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (21/1/15) עמ' 33:

"כידוע, לחברה יש אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה. עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה הינו הבסיס לדיני החברות במשפט הישראלי ובכלל. בצידו של כלל זה קיים חריג – הקבוע בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) – המאפשר במקרים מסוימים " להרים את מסך ההתאגדות" ולייחס חוב של חברה לבעל מניות בה. בפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת כי הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה, כיוון שמשמעותו הינה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. קביעה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שסעיף 6 לחוק החברות תוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, כשבמסגרת התיקון הצטמצמו במידה ניכרת המקרים שבהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה [ להרחבה בנקודה זו ראו למשל: ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי [ פורסם בנבו] (1.8.2010) בפסקאות 84-74 לפסק דיני ובפסקה 8 לפסק דינו של השופט א' ריבלין והאסמכתאות המוזכרות שם ( להלן: עניין נשאשיבי)].

ודוק, סעיף 6 לחוק החברות בנוסחו כיום קובע כי בית המשפט רשאי להרים מסך בין החברה לבעלי מניותיה, אם מצא כי בנסיבות העניין " צודק ונכון לעשות כן", רק " במקרים חריגים" שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ( סעיף 6( א)(1) לחוק החברות). כמו כן, התווספה לסעיף 6 לאחר תיקון מס' 3 דרישה ליסוד נפשי של בעל המניות, לפיה נדרשת מודעותו לשימוש כאמור לעיל, ונקבע כי גם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר קיום אפשרות בירור הנסיבות תוך הימנעות מבירורן, ולמעט אם מדובר ברשלנות בלבד, ייחשב כמודעות ( סעיף 6( א)(2) לחוק החברות). ולבסוף ראוי להזכיר כי במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות בוטלה האפשרות שהייתה קבועה בסעיף 54( ב) לחוק קודם לתיקון להטלת אחריות אישית גם על נושאי משרה בחברה מקום שבו התקיימה עילה להרמת מסך בין החברה לבעלי מניותיה [ ראו: עניין נשאשיבי בפסקאות 78 ו-84 לפסק דיני]."

בנדון, מצאתי כי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת להצדקת שימוש בצעד הקיצוני של הרמת מסך או של הטלת אחריות על הנתבע 1 באופן אישי. זאת, בין היתר, בהינתן שהנתבעת 2 היא חברה בע"מ; משבעלת המניות בנתבעת 2 היא חברת אס.אף.אס. אחזקות ומסחר בע"מ, ושעה שהנתבע 1 הוא רק אחד מבעלי מניותיה של חברת האחזקות ( ראו נספחי תצהיר עדות ראשית התובעת 2 - ת/1-2).

בנוסף, הוכח בפני במאזן ההסתברויות הנדרש כי מנהל האולם, מר סכס, הוא שעמד בקשר ישיר עם התובעים בכל הנוגע לאירוע החתונה, והוא בלבד ( ראו סעיף 3 לכתב התביעה).

לנוכח האמור לעיל, דין התביעה כנגד נתבע 1 – להידחות.

מנגד כאמור, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה נגד הנתבעת 2 – להתקבל באופן חלקי, מכל הטעמים שיפורטו להלן.

מטענות הצדדים ומן החומר שהובא בפני עולה, כי בעניינו של האולם, מושא התביעה, התנהלו הליכי תכנון ובניה בגין עבירות בניה ושימוש ללא היתר באולם האירועים.

על אף שגזר הדין עצמו לא הונח בפני בית המשפט, ממסמכים והחלטות שצורפו לתצהירי התובעים והנתבעים עולה, כי ביום 16/3/15 ניתן גזר דין במסגרתו ניתנו, בין היתר, צו הפסקת שימוש, צו התאמה להיתר וצו סגירה לבניה בלתי חוקית ולהפעלת עסק ללא היתר באולם.

בהתאם לגזר הדין, כניסתם לתוקף של הצווים נקבעה ליום 15/12/15, אלא אם יתקבל היתר כדין.

מועד כניסתם של הצווים לתוקף הוארך פעמיים, אך בקשה שלישית להארכת המועד לכניסת הצווים לתוקף – נדחתה. בעניין זה נדונו מספר בקשות בבית המשפט השלום ובבית המשפט המחוזי בנצרת - ללא הועיל. לפיכך, ביום 14/8/16 - מועד החתונה המיועד- טרם הושג היתר בניה לאולם, צו הסגירה ביחס לאולם עמד בעינו, ולא ניתן היה לקיים את החתונה כמתחייב.

ראו: נספחים לתצהיר עדות ראשית התובעת 2 - ת/9: החלטת כבוד השופט דני צרפתי, בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 12/8/16; החלטת סגן הנשיא, כבוד השופט מרגלית, בית משפט השלום בנצרת, מיום 11/8/16.

בראי כל האמור לעיל, במועד הזמנת האולם על ידי התובעים, כשנה טרם מועד החתונה המיועדת ( ס' 11 לתצהיר עדות ראשית התובעות), ידעו נציגי הנתבעת כי אין בידה היתר בניה ורישיון עסק, וכי ככל שלא יהיה בידה היתר כדין לא ניתן יהיה להפעיל את האולם ולקיים החתונה כמובטח.

אני ערה לטענה לפיה לכאורה ניתנו לגבי האולם אורכות לכניסתו לתוקף של צו הסגירה, באופן שלמעשה " ...עד אוגוסט 2016 האולם פעל כדת וכדין." (ראו עדות ב"כ הנתבעת, עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 20-21).

על אף האמור, ההחלטות המאריכות את המועד לכניסת הצווים לתוקפם לא הונחו בפני, וזאת יש לזקוף לחובת הנתבעים, בראי ההלכה הידועה בדבר הימנעות מהבאת ראיה ( ע"א 55/89 קופל ( נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595).

לפיכך, אף אם נציגי הנתבעת סברו כי עד למועד החתונה יהיה בידם להשיג ההיתר או ארכה לכניסתו לתוקף של צו הסגירה, היה עליהם ליידע התובעים, בדבר הקושי והסיכון הקיימים, שמא יתממשו, לכל הפחות בחודש יולי 2016 ( ראו טיעון ב"כ ה תובעים, סיכומי התובעים, עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 27-36).

אני ערה אף לטענה לפיה היתר בניה ורישיון עסק נתקבלו לבסוף ביום 16/8/16, באופן שהיה זה עניין של ימים ספורים עד שהנושא הוסדר ( ראו לעניין זה, בין היתר, נספח ה' לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים).

על אף האמור, לא מצאתי כי יש בכך כדי לשנות מקביעתי, שכן כאמור, אני סבורה כי היה על נציגי הנתבעת לגלות לתובעים מבעוד מועד דבר קיומו של צו סגירה לאולם המאיים על קיומו של אירוע החתונה, ולו מכוח החובה לפעול כלפי התובעים בתום לב ובדרך מקובלת ( ראו ס' 12 לחוק החוזים ( חלק כללי), תשל"ג- 1973).

משלא נעשה כן, נוצר מצב בו רק ביום 11/8/16 , כשלושה ימים לפני מועד החתונה, נודע לתובעים כי לא ניתן לקיים את האירוע באולם אשר הזמינו.

במצב דברים זה, טענת התובעים לעוגמת נפש רבה שנגרמה להם עם קבלת הבשורה, כמו גם הצורך שהוכח למצוא חלופה הולמת לקיום האירוע בתוך שלושה ימים בלבד - מקובלת עלי, וביתר שאת בשים לב לכך שלאירוע החתונה הוזמנו כ – 900 אורחים ( ראו עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 2).

זאת ועוד, לטענת התובעים הם שפנו אל נציג הנתבעת בעניין זה מיוזמתם בשל שמועות בדבר ביטול חתונה אחרת, בעוד שלטענת הנתבעים הם שפנו אל התובעים. במחלוקת מהותית זו, עדיפה עלי גרסת התובעים.

התובעים הרימו את הנטל להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש גרסתם לפיה, ביום 9/8/16 נודע להם כי הנתבעת מצויה בקשיים העלולים להשליך על קיומו של האירוע; כי התובעת 3 פנתה למר סכס על מנת לוודא כי לא צפויות תקלות כלשהן לקראת האירוע; כי ביום 11/8/16 ניסו ליצור קשר עם מנהל האירוע וזה לא ענה לפניותיהם; כי לפיכך ניגשו הם למקום באופן אישי; וכי רק במעמד זה אישר מר סכס שאכן קיימת בעיה ולא ניתן יהא לקיים את האירוע באולם, על כל המשתמע מכך ( ראו לעניין זה: סעיפים 20-25 לתצהיר עדות ראשית התובעת 2; ס' 20-25 לתצהיר התובעת 3, סיכומי התובעים בעמ' 15 לפרוטוקול).

התובעות 2 ו- 3 אף העידו בפני לעניין זה והתרשמתי כי עדותן מהימנה ( להמחשה ראו: עדות התובעת 2 בעמ' 7 לפרוטוקול, שורות 11-36).

במצב דברים זה, אני קובעת כי ההסכם בין הצדדים אשר נכרת בעל פה כשנה קודם לכן, או לכל הפחות כחודש לפני מועד החתונה עת סגרו הצדדים את כל פרטי העסקה – הופר על ידי הנתבעת בהפרה יסודית המביאה לבטלות ההסכם בהתאם לסעיפים 6 ו-7 לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 ( להלן: "חוק החוזים ( תרופות)"). לעניין זה יוער, כי עצם כריתת ההסכם ועצם הפרתו אינם שנויים במחלוקת והצדדים נותרו חלוקים אך בשאלת גובה הפיצוי המגיע לתובעים בנסיבות העניין ( ראו סיכומי ב"כ הנתבעים, עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 22-23, עמ' 17, שורות 14-15).

עוגמת נפש
הסעד לו עתרו התובעים בתביעתם הוא פיצויים בגין עוגמת נפש.

יוער, כי על אף שמעיון בסיכומי התובעים נראה לכאורה כי נטען לנזקים ממוניים, בפועל לא נתבע בגינם סעד בגדרי כתב התביעה. התובעת 2 אף נשאלה לעניין זה מפורשות והעידה כדלקמן:

"ש. גם בתביעה לא טענתם שנגרם לכם נזק.
ת. נכון אנו לא רוצים להתעשר. אנו אלה שמוכנים להתפשר, עזבתי תינוק חולה בבית. אתם אלה שלא רוצים להתפשר." (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 35, עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 1-2).

סעיף 13 לחוק החוזים ( תרופות) קובע כדלהלן:
"גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין."
פסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני, קרי: בגין עוגמת נפש, הינה סמכות שבשיקול דעת בית המשפט, וזאת הן לעניין עצם פסיקתם והן לעניין שיעורם ( ראו עניין ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ. דלעיל, עמ' 48).

אין ספק כי לתובעים נגרמה עגמת נפש כתוצאה מביטול פתאומי של החתונה באולם בו תכננו לעורכה וזאת כשלושה ימים בלבד טרם מועדה.

מציאת אולם חלופי והעתקת מקום החתונה ימים ספורים טרם מועד החתונה המיועד גרמו הן לבני הזוג, התובעים 1 ו-2 והן להוריהם, התובעים 3-5, לחץ, טרחה ועוגמת נפש ומקובלת עלי הטענה כי היה בכך כדי להעיב על השמחה.

באשר לחלופה שהציעה הנתבעת, התובעים טענו כי החלופה, אולם רד בעפולה, לא תאמה את צרכיהם. זאת בשל מספר המוזמנים הרב (900), רצונם באולם סגור ולא גן אירועים פתוח בחלקו, בין היתר בשל עונת הקיץ והיתושים, ומיקום האולם המוצע. לפיכך, נאלצו הם בעצמם למצוא אולם חלופי שנמצא לבסוף באעבלין, להתאימו לאירוע, ולעדכן את מאות המוזמנים בשינוי מקום החתונה והכל בפרק זמן קצר של מספר ימים בודדים.

לטענת הנתבעים לפיה לכאורה מיקום האולם באעבלין התאים יותר לתובעים ולמוזמנים ביחס לאולם המקורי בנצרת, נוכח מקום מגוריהם הסמוך יותר לאעבלין - לא נמצא תימוכין בחומר הראיות, היא נטענה בעלמא ודינה להידחות. די להפנות בעניין זה לעדות התובעת 3 בעמ' 10 לפרוטוקול, שורות 20-36.

אשר על כן, אני קובעת כי התובעים זכאים לפיצוי בגין עוגמת נפש בשל ביטול אירוע החתונה באולם, שלושה ימים טרם מועד האירוע, כמפורט לעיל.

בקביעת גובה הפיצוי הבאתי בחשבון, בין היתר, כי התביעה הוגשה בחלוף למעלה משנה מיום האירוע; כי התובע 1 לא התייצב לעדות על תצהירו, באופן שתצהירו נמשך מן התיק; כי אין חולק שנציגי הנתבעת הציעו לתובעים אולם חלופי ופעלו בזמן אמת במטרה למצוא פתרון למצב שנוצר; וכי החתונה התקיימה בסופו של יום במועדה וכסדרה.

יחד עם זאת, התנהלות הנתבעת היא התנהלות שאין להשלים עמה, ושעה שהדברים התגלגלו כפי שהתגלגלו, על הנתבעת לשאת בפיצוי בגין עוגמת הנפש בשיעור משמעותי.

בשקלול מכלול הנסיבות שהוצגו בפניי, ובשים לב לגודל האירוע וחשיבותו לזוג בתחילת דרכו, אני רואה להעמיד את סכום הפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים על סך של 40,000 ₪.

סוף דבר
הנתבעים ישלמו לתובעים 40,000 ₪ וכן הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

הסכומים ישולמו לתובעים תוך 30 ימים מהיום אחרת יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ג' ניסן תשע"ט, 08 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.