הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 47176-08-16

בפני כב' השופט יוסף סוהיל – סגן נשיא

התובע
מוסלח פואז
ע"י עוה"ד ג'רייס דחדולי ואח'

נגד

הנתבעת
מדינת ישראל - משרד האוצר
ע"י פרקליטות מחוז צפון

פסק דין

פתח דבר

1. עסקינן בשתי תביעות להחזרת תפוס, שהדיון בהן אוחד ׁ(ראו: החלטה מיום 18/05/2017 ׂׂ):
בראשונה, עותר התובע לחייב את הנתבעת להחזיר לו את הרכב מס' רשום 5286775 (להלן: "הרכב"), אשר חולט על ידה בהתאם להוראות סעיף 203( ג) לפקודת המכס [נוסח חדש] ( להלן: "פקודת המכס");
בשנייה, עותר התובע לחייב את הנתבעת להחזיר לו זהב במשקל כ-9 ק"ג, שהותָך בצורת "וו" גרירה, והותקן בחלק האחורי של הרכב ( להלן: "הזהב"), ואשר חולט על ידה בהתאם להוראות סעיפים 204(1), 204(9) ו-204(13) לפקודת המכס.

רקע

2. ביום 21.3.16 הגיע התובע למעבר הגבול נהר הירדן, בשובו מירדן, כשהוא נוהג ברכב.
בבדיקה שנערכה ע"י פקידי הנתבעת, נתגלו ברכב 9.05 ק"ג זהב, שלא הוצהר עליהם ולא שולם המכס בגינם, כשהם מוסווים כאמור לעיל. באותו מעמד, נתפס הרכב וכן הזהב, ובגין שני אלה, הוציאה המשיבה דו"ח בדבר תפיסה. בנוסף, הוציאה הנתבעת ביום 31.3.16 הודעת חילוט לרכב, במסגרתה הודע לתובע, כי הרכב אשר שימש להברחת הזהב חולט לטובת המדינה מכוח סעיף 203( ג) לפקודת המכס, וכי במידה ויש לו השגות כלשהן, עליו להגיש תביעה אזרחית להחזרת הרכב התפוס, לפי סעיף 192( א)(1) לפקודת המכס. הנתבעת הוציאה ביום 27.6.2016 הודעת חילוט לזהב מכוח סעיף 204 (1), (9) ו- (13) לפקודת המכס.

3. בהחלטה מיום 20/6/16, הורה בית המשפט על דחיית בקשת התובע למתן צו עשה זמני להחזרת רכב עד לבירור התביעה. במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני נחקר התובע על תצהירו.

טענות התובע

4. בכתב התביעה טען התובע, כי הרכב לא שימש אותו לביצוע עבירה, אלא לצרכי תעבורה בלבד, כאשר לשיטתו לא בוצעה על ידו פעולה כלשהי המגיעה לכדי עבירה פלילית. עוד טען התובע בתביעתו כי הרכב משמש אותו ככלי תעבורה מאוד חיוני, שכן באמצעותו הוא מנייד את בנו הקטין אשר סובל ממחלת סכרת קשה וממחלות נוספות, שמצריכות מעקבים וטיפולים רפואיים שונים.

5. התובע הוסיף וטען בתביעה, כי החלטת הנתבעת לחלט את הרכב הינה החלטה בלתי סבירה, אינה מידתית, ופוגעת קשות בקניינו.

6. לטענת התובע, חילוט הזהב מהווה פגיעה בלתי מידתית בזכות קניינו, ופעולת החילוט נעשתה באופן שרירותי, כללי וסתמי. לשיטתו, לא מדובר בפעולת הברחה במובן הנכון של המילה, אלא יותר נכון להגדיר את הפעולה כאי-הצהרה על הזהב ( סעיף 8 לכתב התביעה).

7. התובע טען, כי לא חל מכס על הזהב שהכניס ארצה , והנזק הכלכלי שנגרם עקב אי-הצהרה על הזהב הינו במישור תשלום המע"מ, שגם הוא מגיע לסכומים נמוכים יחסית, ועשוי להתקזז [כך במקור] .

8. לטענת התובע, היו בידי הנתבעת דרכים חלופיות לחילוט הזהב, ואשר פגיעתן בקנייננו פחותה, כך למשל, ע"י הטלת כופר בסכום זעיר אשר תשיג מטרת ההרתעה.

טענות הנתבעת

9. מנגד, טענה הנתבעת בכתב הגנתה, כי מדובר ברכב אשר שימש את התובע להברחת הזהב, כפי שהתובע הודה בכך בעצמו בפני חוקריה במעמד תפיסת הרכב, כאשר באותה חקירה הוא אף הודה שאין המדובר בפעם ראשונה שבה הוא מבריח זהב מירדן לישראל. לטענת הנתבעת, הרכב נתפס על ידה בהתאם לסמכות לפי סעיף 188 לפקודת המכס.

10. לטענתה, הרכב נתפס בהתאם להוראת סעיף 203( ג) לפקודת המכס, שמעגן את סמכותה לחלט כלי הובלה שנעשה בהם שימוש לצורך הובלת טובין מוברחים. די היה באי-הצהרת התובע על ייבוא הזהב, באופן מוסווה, כדי לראות בכך הברחה ועבירה על החוק, דבר שמקנה לה את הסמכות לתפוס ולחלט את הרכב. נטל ההוכחה רובץ על התובע, שעליו להראות כי יבוא הטובין היה כדין, ובזה, לטענתה, הוא לא עמד.
לטענת הנתבעת, הזהב נתפס על ידה בהתאם לסמכות לפי סעיף 188 לפקודת המכס (סעיף 11 לכתב הגנה) .

11. נטל ההוכחה שהעשייה בטובין הייתה כדין, מוטל על התובע, כמפורט בסעיף 229 לפקודת המכס. התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, ולא הוכיח כי יבוא הטובין היה כדין, אלא הודה בעצמו בהברחה ובאי הצהרה על הטובין. מה גם, בתביעתו לשחרור הרכב הודה התובע כי הזהב הוכנס ללא הצהרה כשהוא מוסתר בצורה של " וו" גרירה.

12. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי באיזון האינטרסים הנדרש, יש לייחס חשיבות רבה לאלמנט ההרתעה, שמצדיק נקיטת סנקציית תפיסה וחילוט רכבים שבאמצעותם מבוצעת הברחת הטובין.
הנתבעת, פעלה בהתאם לסמכויות המוקנות לה בחוק, ופעולתה בנסיבות העניין מידתית וסבירה.

13. אין בהטלת הכופר להוות דרך חלופית להרתעת התובע, אלא סנקציה מצטברת ( נוספת) שיכולה הנתבעת לנקוט כנגד מפר הוראות פקודת המכס ( הנתבעת מפנה לת"א 16853/07 סאלח נ' מדינת ישראל-בית המכס בחיפה, תק-של 2009(1), 31260).

14. טענות התובע לגבי העדר איזון בין זכות הקניין לבין פעולת התפיסה והחילוט שנקטה הנתבעת דינן להידחות, מאחר ואלמנט ההרתעה הוא המצדיק נקיטת סנקציות התפיסה, החילוט וההחרמה ( הנתבעת מפנה בענין זה לבג"צ 335/82 למדן ואח' נ' מנהל אגף המכס והבלו, פ"ד לו (4), 785 ( להלן: "פס"ד למדן")).

15. פעולת החילוט מהווה סנקציה אזרחית עונשית אשר מופעלת מקום בו מתקיים אחד מהתנאים המנויים בסעיף 204 לפקודת המכס ( הנתבעת מפנה לפס"ד למדן לעיל). לטענתה, סעיפים 203 ו- 204 לפקודת המכס מפרטים שורת מקרים בהם הטובין יחשבו כמחולטים למדינה, כאשר לענייננו הסעיפים הרלוונטיים הם 204(1),(9) ו- 13 לפקודת המכס.

16. הנתבעת טענה בסיכומיה, כי אין לתובע זכות עמידה, ודין התביעה להידחות מחמת העדר עילה או יריבות. התובע מודה כי אינו הבעלים של הזהב, ולא הוצג אישור הבעלים לפיו ניתנה הסכמתו להגשת התביעה להחזרת הזהב ( הנתבעת מפנה לת"א ( מחוזי ירושלים) 16137-02-14 Antoine Masson נ' מנהל המכס והמע"מ ( ממונה מעברים) (3/5/2016)).

17. מכל מקום, טוענת הנתבעת , כי הכנסת הזהב לארץ, ללא הצהרה ותוך הסתרתו בצורה של " וו" גרירה מתכתי מהווה הברחה כהגדרתה בפקודת המכס, וזאת ללא קשר לשאלה האם מוטל על הטובין המוברחים מכס אם לאו.

ראיות

18. מטעם התובע העיד: התובע בעצמו - (תצהיר עדותו הראשית סומן ת/1).
מטעם הנתבעת העיד: יגאל מלכה, סגן גובה בבית המכס (תצהיר עדותו הראשית סומן נ/2. יצוין כי נ/1 הוא המוצג שהוגש במסגרת ההליך הזמני ).

19. ביום 26/11/2018, הקבוע לישיבת ההוכחות, הגיש התובע בקשה לדחיית מועד דיון כדי לאפשר לו להזמין שלושה עדים , אך הבקשה נדחתה.
יצוין שמדובר בעדים שלגביהם ניתנה החלטת זימון לבקשת התובע, עוד בתאריך 5/04/2018.
וביום 22/5/2018 הופקו הזמנות העדים ע"י מזכירות בית המשפט ונשלחו באותו יום לב"כ התובע באמצעות פקס בצירוף הבקשה להזמנת עדים וההחלטה ( ראו: ההזמנות ואישור הפקס מיום 22/5/2018). המזכירות דאגה גם לציין על הבקשה בכתב ידה כי "רצ"ב הזמנות לביצוע במסירה אישית".

20. בתום עדות התובע, חזר בא כוחו על הבקשה להזמנת עדים נוספים , אולם בקשתו נדחתה, בזו הלשון:

"אכן, הבוקר הובאה לפניי הבקשה מטעם התובע לדחיית מועד הדיון. הבקשה נדחתה, וציינתי כי נימוקיה אינם מניחים את הדעת. יצוין עוד כי החלטה לזמן את עדי התביעה המוזכרים בבקשה, ניתנה עוד ב-5/4/2018, והיא הייתה ברורה וחד משמעית. צוין שם לזמן את העדים במסירה אישית. כך שלא היה שום מקום לאי הבנה, כפי שנטען בבקשה".

דיון והכרעה

21. דין שתי התביעות להידחות. אבאר.
22. אקדים ואציין, כי לתובע אין זכות לתבוע השבת הזהב, ולו בשל העדר יריבות. אין חולק, כי התובע מעולם לא טען לבעלות בזהב, ואף הודה מפורשות כי הוא אינו הבעלים של הזהב, אלא אדם אחר בשם נאדר הנמצא ברמאלה ( עמ' 12 ש' 29 עד עמ' 13 ש' 5). התובע לא הציג יפוי כוח ו/או מסמך אחר כלשהוא, כגון המחאת זכות, מטעם הבעלים של הזהב, המעידים על הסכמתו שהתביעה תוגש ע"י התובע ( עמ' 13 ש' 6 – 7). בפסק הדין בת"א ( מחוזי ירושלים) 16137-02-14 Masson נ' מנהל המכס והמע"מ ( ממונה מעברים) (3/05/2016), אליו הפנתה ב"כ הנתבעת, התייחס לסיטואציה דומה, בזו הלשון:

"לשם קיומו של הליך שתוצאותיו בעלת [צריך להיות "בעלות"-ס"י] השלכות על הבעלות בנכס, יש להבטיח כי בעל הנכס או מי מטעמו הם אכן צד להליך, וכי מדובר בהליך המתנהל על דעתו של בעל הנכס" (ההדגשות שלי-ס"י).

23. יתרה מזאת, אמנם התובע פעל בתור שליחו של הבעלים של הזהב, ואמנם שהשליחות חלה גם בגין כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצוע השליחות, היינו העברת 'המשלוח' לידי הבעלים, אך היקף השליחות אינו חל על פעולה שהיא הליך לפני בית-משפט, כפי שנהג התובע כאן (ראו הוראת סעיף 5(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965).

משכך, די בעובדה שהתובע אינו הבעלים של הזהב, לא הורשה ע"י הבעלים לתבוע החזרת הזהב, וכן לא קנויה לו זכות לתבוע מכוח השליחות, כדי להוביל למסקנה שדין תביעתו להחזרת הזהב להידחות.

24. עם זאת, אין במסקנה דלעיל כדי לפטור אותי מדיון לגופו של עניין, גם באשר לטענה בדבר הברחת הזהב, ולוּ לצורך הכרעה בתובענה להחזרת הרכב.
תפיסת הזהב, והרכב נעשתה בהתאם להוראות סעיף 188( א) לפקודת המכס, אשר מקנה לפקיד מכס את הסמכות לתפוס כלי הובלה או טובין, כשיש יסוד סביר לחשוב שהם " טובין מחולטים". סעיף 188( א) לפקודת המכס, קובע כדלקמן:
"פקיד-מכס שוטר או קצין בצבא-הגנה לישראל רשאי לתפוס בין בים ובין ביבשה כל אניה, כל כלי הובלה וכל טובין שהם מחולטים או שיש לו יסוד סביר לחשוב שהם מחולטים"

25. "טובין מחולטים" בהתאם לסעיף 204 לפקודת המכס, הם, בין היתר:
"204. ואלה טובין שיחולטו למדינה:
(1) טובין מוברחים;
...
(9) טובין שעליהם נמסרו, נעשו או הוגשו הצהרת ייבוא, הצהרת ייצוא, חשבון מכר, הצהרה, תשובה, אֲמָרָה, מצג או תעודה שהם כוזבים או שהם מטעים במזיד לגבי פרט מסויים;
...
(13) טובין חבי מכס שהוצפנו בכל דרך שהיא כדי להשתמט מתשלום מכס"

בסעיף 1 לפקודת המכס הוגדרה המילה " הברחה":
"'הברחה' – ייבּואם של טובין, או ייצואם, או הובלתם לאורך החוף או דרך גבולות היבשה, בכוונה להונות את האוצר או לעקוף כל איסור, הגבלה או תקנה בענין ייבּואם, ייצואם והובלתם של טובין כאמור, ולרבות כל נסיון לעשות אחד המעשים האלה בכוונה כאמור" (ההדגשות שלי-ס"י).

26. באשר לרכב, סעיף 203( ג) לפקודת המכס מפרט מתי כלי הובלה יחשבו כמחולטים למדינה:
"כלי הובלה שאינו כלי שיט ושימש בהברחה, או שימש ביודעין להוביל שלא
כדין טובין מוברחים או מחולטים, יחולט למדינה"

27. במצב דברים זה, קובע סעיף 229 לפקודת המכס, כי בתביעות כגון אלו שלפנינו, חובת הראיה מוטלת על מי שתובע את החזרת התפוס, וזו לשון הסעיף:
"נתעוררה שאלה באישום מכס, או בהליך לפי סעיף 192 להחזרת אניה, כלי הובלה או טובין שנתפסו על ידי פקיד-מכס, אם המכס על טובין שולם או לא, או אם טובין יובאו לישראל, או יוצאו ממנה, או הובלו לאורך החוף, או נפרקו או הוטענו, כדין, חובת הראיה שהמכס שולם או שהעשיה בטובין היתה כדין, תחול באישום מכס על הנאשם ובהליך כאמור על התובע." (ההדגשות שלי-ס"י).

(ראו גם : ע"א 8817/96 רלפו (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, אגף המכס ומע"מ, נו (6) 392 (19/08/2002)) .
ועוד, סעיף 239 א. ל פקודת המכס קובע כי :
" בהליכים שסעיף 229 לא חל עליהם, הטוען ששילם את המכס המגיע או שהגיש הצהרה כדין או שניתנה לגבי טובין שנכללו בהצהרה התרה כדין, עליו הראיה".

28. הנה-אם-כן, על התובע להוכיח, כי המכס שחל על הזהב שולם, וכי ייבוא הזהב על ידו בוצע כדין.

29. העובדות, בעיקרן, אינן שנויות במחלוקת. אין חולק כי התובע הסווה את הזהב ל- "וו" גרירה אשר רותך לרכב. כן אין חולק, כי התובע ניסה לעבור במעבר הגבול נהר הירדן לישראל, ללא שהצהיר על הזהב בעת שהגיע לנקודת המעבר.
30. תחילה אזכיר את גרסת התובע אשר עברה שינויים והתפתחויות ושכלול בהזדמנויות שונות, וכבר עתה אומר שעדותו אינה מהימנה עליי. בחקירתו בפני חוקרי הנתבעת במעמד חילוט הזהב והרכב ( נספח א' ל- נ/2), העיד התובע כי:
"ש: מדוע לא הצהרת שיש לך זהב כשעצרו אותך לבדיקה?
ת: הייתי בהלם.
ש: האם ידעת שאסור להכניס זהב בצורה כזאת דרך מעברי ישראל?
ת: כן אני יודע שזה אסור.
ש: האם זו הסיבה שהסוות את הזהב בצורת וו גרירה?
ת: זה ברור. זה לא חוקי לעשות דברים כאלה ואני מצטער, אני טעיתי" (עמ' 5 לפרוטוקול החקירה) (ההדגשות שלי – ס"י).

31. בתביעה להחזרת הרכב הסתפק התובע בטענה כי לא בוצעה עבירה כלשהי על ידו ברכב , או הפרה כלשהי המצדיקה תפיסת הרכב ( סעיפים 5 ו-8 לתביעה). התובע לא הכחיש מפורשות שהוא הבריח את הזהב באמצעות רכבו.
בתביעה להחזרת הזהב לא הכחיש כי הסווה את הזהב ל " וו" גרירה, אך טען כי "...לא מדובר בפעולת הברחה במובן הנכון של המילה, אלא יותר נכון מדוייק להגדיר את הפעולה כאי הצהרה על הזהב" (סעיף 8 לתביעה) (ההדגשות שלי – ס"י). התובע ממשיך בכתב התביעה וטוען: "...ומבלי להקל ראש בפעולה שבוצעה, כי המקרה נעדר כל שיטתיות ומדובר בסה"כ בשני מקרים בודדים, שנכנס עם הזהב" (סעיף 16 לכתב התביעה) (ההדגשות שלי – ס"י).

32. בחקירתו בהליך הביניים הודה התובע כי ידע אודות הזהב שנמצא ברכבו:
"ש: אני רוצה להפנות אותך לסעיף 7 בתצהירך. אתה אומר שם שהבנת מחוקרי המכס שיש זהב ברכב שלך. מה הכוונה, לא ידעת שיש זהב?
ת: ידעתי שיש זהב" ( עמ' 7, ש' 1-3) (ההדגשה שלי – ס"י).

בעדותו ממשיך התובע ומעיד, כי:

"לשאלת בית המשפט מדוע אם כן פעלתי להסתיר את הזהב אם אני יודע שלא חל עליו תשלום אני עונה – אילו זה היה מותר לי, צריך שתהיה לי חברה ולי אין חברה" ( עמ' 7 ש' 29 -30) (ההדגשות שלי – ס"י).

33. אלא מאי? בתצהיר עדותו הראשית ( ת/1) ובחקירתו הנגדית העלה התובע טענות עובדתיות חדשות המהוות הרחבת חזית, ואף גרסה כבושה, ללא הסבר לכבישתה. בתצהיר עדותו הראשית העיד התובע, כי: "...יציקת הזהב בוו הגרירה בכדי למנוע כל שוד ו/או גניבה ו/או אובדן בתוך הצד הירדני או בגבול" ( סעיף 8 ל- ת/1). התובע חזר וטען כי : " אדגיש כי פעול ההחבאה של הזהב ברכב נועד בעיקר להתחמקות מאנשים בירדן כפי שציינתי, ולא הייתה כוונה, לפחות לא לי באופן אישי, להטעות את אנשי המכס ו/או נהר הירדן ו/או כל גורם אחר, מאחר והזהב פטור ממכס ולא חלה עליו חובת תשלום" ( סעיף 10 ל- ת/1).
בחקירתו הנגדית התובע חזר על הגרסה הכבושה שפורטה בתצהירו, בזו הלשון:
"ש: אני מבינה מהחקירה שלך, שהרעיון הגאוני הזה של וו גרירה, היה שלך
במקור.
ת: אני עשיתי זאת בשיטה הזו, כדי להימנע מסכנה שהזהב ייגנב לי, או ישדדו
אותו בדרך, בהיותי בירדן, באזורים מסוכנים" (עמ' 8 ש' 23 – 25).

ועוד,
"ש: הוא לא שאל שאלות? למה מזווים זהב?
ת:שאל אותי, ועניתי לו שזה כדי להימנע ממעשי גניבה בדרך, זה אזור מדברי
ומסוכן, ואנשים יכולים לעצור אותי, ואפילו להרוג אותי ולגנוב. המטרה לא
הייתה להסוות את הזהב" (עמ' 10 ש' 23 – 26).

34. עינינו הרואות, בעוד שהתובע לא טען בתביעתו ובעדותו בהליך הזמני, באשר למניע להסוואת הזהב ל- "וו" גרירה, בתצהירו ובחקירתו מסר גרסה כבושה לפיה הציג פעולותיו כאמצעי הגנה מפני גנבים בצד הירדני. גרסת התובע המתפתחת, מעלה תהיות רבות, ואינה עולה בד בבד עם הגיון הדברים. אילו כך הם פני הדברים, לא ברור מדוע, לאחר שהגיע התובע למעבר גבול נהר ירדן, ובטרם בדיקת הרכב, נמנע מלהצהיר על הזהב.

35. כך או כך, התובע בחקירתו בהליך הזמני אישר ידיעתו על האיסור להכניס זהב לתחום המדינה , ואישר כי עשה את ההסוואה מאחר וידע על איסור זה, וכלשונו:
"ש: אני מפנה לעמוד 5, שורה 152 לחקירה. אני מקריאה משורה 152 עד 155: "האם ידעת שאסור להכניס זהב... כן ידעתי שזה אסור...אני מצטער...". אתה מודה במפורש שידעת ועשית את ההסוואה במיוחד מהסיבה הזו שידעת שאסור.
ת: נכון, זה מה שאמרתי. אבל מה שידעתי זה שלא חל תשלום על הזהב" (עמ' 7 ש' 25 – 28) (ההדגשות שלי-ס"י).

ייאמר כבר, לא מצאתי בעצם ידיעתו או העדר ידיעתו של התובע על חובת תשלום מס בגין יבוא הזהב, כדי להכשיר או לתת לגיטימציה לאי-הצהרה על הזהב.

36. לא זו אף זו, בחקירתו הנגדית בהליך העיקרי א ישר התובע כי זו הייתה לוֹ הפעם השנייה בה הוא מבריח זהב במשקל כ- 9 ק"ג (עמ' 12 ש' 13 – 15). ואף עשה זאת באותו רכב בשני המקרים (עמ' 12 ש' 25 – 26).

בהמשך חקירתו, התובע סי פק תשובות מתחמקות ולא מניחות את הדעת כאשר עומת עם עדותו והודאתו בפני חוקרי הנתבעת:
"עו"ד חורי: אני מפנה לעמוד 5, שורה 153 עד 155. החוקר שאל אותך אם ידעת שאסור, ואתה אומר, "כן, ידעתי". ואז, הוא שואל אותך, "האם בגלל זה הסווית את הזהב"? ואמרת לו, "כן, זה ברור, זה לא חוקי". אז אני רוצה שתגיד לי מתי אתה משקר. עכשיו, או בחקירה? כי או שאתה הסווית את זה כי ידעת שזה אסור, או שאתה חששת מגניבה, כמו שאתה מנסה להגיד עכשיו.
העד, מר פואז: אני הייתי עייף מאוד, יצאתי בבוקר מירדן בשעה 8, ועיכבו אותי במעבר הגבול, עד שעה 8 בערב, עד שבאו החוקר והחוקרת. ואז, לקחו אותי ברכב שלהם לירושלים, הייתי עייף מאוד," (עמ' 14 ש' 7 – 14).

37. עינינו הרואות, התובע לא סיפק תשובה סבירה והגיונית להודאתו המפורשת ושאינה משתמעת לשני פנים, לפיה ידע על האיסור להעביר זהב. לצד זאת, יש לתת משקל נכבד לשיטת הפעולה והסוואת הזהב ל- "וו" גרירה שבה נקט התובע. יציקת זהב אל תבנית "וו" גרירה, צביעתו בצבע שחור, וניקוב שני חורים כדי להבריג ולחבר אותו לרכב, זוהי פעולת הסוואה מתוחכמת שדורשת מאמץ ניכר.
מכאן מתבקשת המסקנה שהמטרה הייתה להסוות את הזהב, כדי להבריחו ולהימנע מדיווח לרשויות המכס. אחרת, ואם אכן כטענת התובע, הוא לא ידע אודות חובת הדיווח, לא מצאתי כל טעם הגיוני שהיה בו כדי להסביר באופן מניח את הדעת מדוע כה טרח התובע בנקיטת פעולות מורכבות אלו.

38. ב"כ התובע טען, כי אין לקבל עדות התובע שניתנה בפני חוקרי הנתבעת (נספח א' ל- נ/2) , מאחר ולא הוגשה ע"י מי שערך אותה או מי שחתם עליה. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, עדות התובע בפני חוקרי הנתבעת הוגשה באמצעותו בהליך הביניים למתן סעד זמני להחזרת הרכב התפוס. התובע נחקר עליה, ללא שהייתה כל הסתייגות מהגשתה, ואף לא הועלתה כל טרוניה לנסיבות גביית עדות התובע ע"י חוקרי הנתבעת (עמ' 6 ש' 24 עד 27) . שנית, הנתבעת ביקשה להסתמך על ראיה זו, הן בתצהיר עדותה הראשית (נ/2) והן בשלב ההוכחות (עמ' 21 ש' 27 – 39). שלישית, התובע לא טרח להזמין את חוקרי הנתבעת שגבו עדותו כמתחייב מהחלטה מיום 5/4/2018, שניתנה לבקשתו (ראו : סעיפים 20, 21 לפסק הדין לעיל), מה גם שהיה מודע מבעוד מועד כי בכוונת הנתבעת להסתמך על אותה ראיה , שהוגשה באמצעות התובע בהליך של מתן סעד זמני.
מכל מקום, גם אם לא תתקבל ההודעה כראיה, אין בכך כדי להועיל לתובע, שכן די היה במכלול שאר הראיות, שבעיקרן אינן שנויות במחלוקת, כדי לקבוע את העובדות הרלוונטיות לצורך הכרעה במחלוקות שבין הצדדים.

39. אין בידי לקבל טענות התובע לפיהן לא מוטל מכס על הזהב, וכי הנזק הכלכלי שנגרם עקב אי-הצהרה על הזהב הינו במישור תשלום המע"מ, המתבטא בסכומים נמוכים יחסית, לטענתו, "ועשוי להתקזז". לא מצאתי כי סעיפים 188 ו- 203 (ג) לפקודת המכס (בדבר הסמכות לתפוס ולחלט) כפופים לשאלה באם מוטל מכס על הטובין. אמנם, הזהב פטור מתשלום מכס, אולם הזהב חייב בתשלום מע"מ בעת יבואו ארצה (ראו: פרק מס' 71 ל צו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, התשע"ב-2012). כך נקבע ב- ת"א (שלום ירושלים) 19035-07-16 תאיר גאנם נ' מדינת ישראל - רשות המיסים אגף המכס והמע"מ (28/10/2018): "זהב גולמי, פטור מתשלום מכס אך חייב בתשלום מע"מ בעת יבואו ארצה".

ועוד, סעיף 144 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "חוק המע"מ"), מורה כי:
"144. הוראות סעיפים 39( ב), 63, 64, 81 עד 89, 92, 93, 104, 122, 128, 140 עד 145, 149, 150, 152, 156, 162 עד 162 ב, 170, 171, 198, 204 ו-231ג לפקודת המכס יחולו לענין המס על יבוא טובין והוראת סעיף 156 לפקודת המכס תחול לגבי יבוא טובין שיוצאו בידי מי שאיננו עוסק" (ההדגשות שלי ס"י).

משמע, סעיף 204 לפקודת המכס (טובין שיחולטו למדינה) כוחו יפה גם לעניין טובין חבים בתשלום מע"מ.

40. משכך, מצאתי כי הסתרת הזהב ברכבו של התובע, כפי שתואר לעיל, נכללת תחת ההגדרה של " הברחה" כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לפקודת המכס. מכאן, משאין מחלוקת כי הזהב חב מע"מ ומשאין מחלוקת שהרכב שימש להברחת הזהב, מתבקשת המסקנה, כי הנתבעת הייתה מוסמכת לחלט את הזהב ואת הרכב, ששימש להברחת הזהב .
בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו ברע"א 3887/09 חיחינאשווילי נ' מדינת ישראל (6/7/2009):
"המבקש נטל עליו סיכון של פגיעה בקניינו, ככל המביא סחורה מוברחת. אין נחת בחילוט רכושו של אדם - קניינו המוגן חוקתית - אך בבוא הקניין ארצה בעבירה, קמה סמכות שבדין כלפיו, כפי שנעשה. בדומה אין נחת בהריסת מבנה שנבנה שלא כדין, לעתים בהשקעה גדולה - אך הבונה, אם בבית מגוריו ואם בעסקו, שלא כדין, נוטל עליו סיכון וגם את תוצאות הסיכון."

41. אין בידי לקבל טענת התובע, שאין חולק כי אינו הבעלים של הזהב, לפ יה היו בידי הנתבעת דרכים חלופיות מלבד חילוט הזהב והרכב , ואשר פגיעתן בקניינו פחותה, כגון הטלת כופר בסכום זעיר. סעיף 221 לפקודת המכס קובע עונשים מצטברים בנוסף לחילוט.
ועוד, סעיף 231 לפקודת המכס , קובע בזו הלשון:
"(א) עבירה או כל מעשה שנעשו, או שיש חשד שנעשו, בידי אדם נגד הוראות פקודה זו, המנהל וכל פקיד-מכס אחר שהממשלה הסמיכה אותו לכך בצו, רשאי לכפר עליהם על ידי שיקבל מאותו אדם תשלום כסף שלא יעלה על עונש הממון המכסימלי שהוא עשוי להתחייב בו על פי פקודה זו בשל אותה עבירה או בשל אותו מעשה.
(ב) היו כלי שיט, כלי הובלה או טובין או דברים אחרים צפויים לחילוט על פי פקודה זו בשל עבירה או מעשה שנעשו בהם, וכופר על העבירה או על המעשה כאמור, המנהל או פקיד-המכס המוסמך רשאים לחלטם".

קרי, הדין עם הנתבעת, כך שהטלת כופר הינה מצטברת לחילוט הטובין, כאשר תשלום הכופר אינו בא בהכרח במקום הסמכות לחלט.

סוף דבר

42. לאור המקובץ לעיל, דין שתי התביעות להידחות.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 4,000 ₪, וזאת תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, י"ג אדר א' תשע"ט, 18 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.