הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 46044-04-15

לפני כבוד השופטת הבכירה, רים נדאף

התובעת

עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

נגד

הנתבעת
גורגית אבו פארס ת"ז XXXXXX885

פסק דין

רקע עובדתי וטענות הצדדים:
1. זוהי תביעה לסילוק יד ודמי שימוש ראויים. התובעת, מנהלת את נכסי רשות הפיתוח, וביניהם את הנכס המצוי בגוש 14146, חלקה 20, יחידה 1 (להלן: " הנכס"/"המקרקעין"). ביום 4.3.08 נרשם הנכס בפנקס הזכויות, לאחר הסדר, בבעלות רשות הפיתוח.

2. התובעת טוענת כי ביום 12.6.13, התכנסה ועדת דמי מפתח ברשות מקרקעי ישראל (להלן: "הוועדה"), בה אושרו זכויות הנתבעת כדיירת מוגנת, בהיותה מחזיקה מכוח שנים בנכס , וזאת בכפוף למספר תנאים: תשלום דמי מפתח, דמי הסכמה ודמי שכירות מוגנים, חתימה על חוזה שכירות מוגנת ו על הצהרה לפיה הנתבעת מקבלת על עצמה האחריות להוצאת היתר בנייה מהרשות המקומית . כן החליטה הוועדה, שבמידה ולא יבוצעו התנאים כמפורט לעיל, תהא הנתבעת במעמד פולשת בנכס, ותוגש נגדה תביעת פינוי ותביעה כספית עבור דמי שימוש ראויים.

3. התובעת טוענת, כי הנתבעת לא ביצע את החלטות הוועדה ולא שילמה לה דבר. ביום 7.8.13 שלחה לנתבעת התראה, באמצעות עו"ד שאדי קנאזע, בדרישה לביצוע הוראות הוועדה, אולם הנתבעת התעלמה גם מהתראה זו ולא טרחה לבצע את הוראות הוועדה.

4. לאור זאת, טוענת התובעת, כי הנתבעת פולשת ומסיגת גבול ויש לסלקה מהכנס, תוך חיובה בתשלום דמי שימוש ראויים בגין תקופת החזק תה בו ב-7 השנים האחרונות, ובסך כולל של 65,316.51 ₪. כתב התביעה נתמך בחוות-הדעת של המהנדס, המודד ו שמאי המקרקעין, אבו ריא אחמד מהדי (להלן: " השמאי"), אשר העריך את דמי השימוש הראויים בנכס בסך כולל של 750 ₪ לחודש .

5. הנתבעת טוענת להגנתה, כי היא מחזיקה בנכס כדין, וכי החלטת הוועדה הינה חסרת תוקף ואינה מחייבת אותה.

6. הנתבעת ילידת 1935, טוענת שהיא מעקורי הכפר ברעם, אשר עברו בשנת 1948 להתגורר באופן זמני בכפר גוש חלב, לאחר שהובטח להם על-ידי רשויות המדינה לחזור לבתיהם ולרכושם תוך מספר ימים, הבטחה שלא קוימה. בשנת 1953, נישאה למנוח חנא אבו פארס ז"ל (להלן: "המנוח"), ושניהם עברו להתגורר בצריף, אשר הקימו ברחבת בית ישן נטוש בשטח הבנוי בכפר גוש חלב, כאשר היא מפרטת את השקעותיה בנכס ותוספת הבנייה שבוצעה. בשנת 2008 בעלה נפטר, כך שמאז 1953 ועד 2008 היא ובעלה, ומאז 2008 היא ובתה נואל (להלן: "נואל") מחזיקות בבית נשוא התביעה , ללא כל התנגדות מצד מאן דהוא, ולה ולנואל נודע לראשונה שהתובעת טוענת לזכויות בבית רק עם הגשת התביעה הקודמת נגדם בבית-משפט השלום בעפולה, תביעה שנמחקה ביוזמת התובעת.

7. הנתבעת טוענת , כי היא מחזיקה במקרקעין כדין והיות ומחזיקה בקרקע בחזקה נוגדת במשך עשרות שנים, הייתה זכאית להירשם כבעלים של הנכס לו הייתה מגישה תביעה מתאימה במסגרת הליכי ההסדר שהתקיימו , אולם התובעת השיגה את רישום הזכויות במקרקעין במרמה ו/או שלא כשורה ו/או עקב טעות ו/או בחוסר ת"ל, ועל כן תעתור במקביל לבית-המשפט המחוזי לביטול הרישום.

8. לחילופין, טענה לרישיון מכללא במקרקעין הכולל את זכות החזקה. הרשות שניתנה לה כללה את הרשות להשקיע במקרקעין, ועל-כן ניתן לראות ברשות זו גם אם אינה בתמורה, רשות בלתי הדירה. בנוסף, בנסיבות העניין, שיקולי צדק מובילים למסקנה שהרישיון שניתן לה הוא בלתי הדיר, ועל בית-המשפט להימנע מאכיפת זכות הקניין הרשומה של התובעת מפאת שימוש לרעה בזכות וחוסר תום לב מצידה.

9. לחילופי חילופין טוענת הנתבעת, כי השקיעה סכומי עתק בהקמת המחוברים על החלקה נשוא התביעה, והיות ומדובר במקרקעין בלתי מוסדרים (במועד הרלבנטי), קמה לה הזכות לרכושם בשווים בלי המחוברים, מאחר והתקיימו כל התנאים הקבועים בסעיף 23 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "החוק").

10. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר לורנס דחאברה, רכז שטח ודמ"פ גליל בעמידר (להלן: "לורנס"), ומטעם הנתבעת הוגשו תצהירה ותצהיריהם של מר אברהים עיסא (להלן: "אברהים"), ומר מאלק מטאנס איוב, אשר ביצע את עבודות השיפוץ בנכס (להלן: " מאלק").

11. ב"כ הצדדים הגיעו להסדר דיוני, אשר ניתן לו תוקף של החלטה ביום 3.7.17, לפיו מוותרים הם על חקירת המצהירים מבלי ש הדבר יתפרש כהסכמה לאמור בתצהירים, ויסכמו את טענותיהם בכתב, לשם קבלת פסק-דין מנומק , ואכן הגישו את סיכומיהם בכתב.

דיון והכרעה:
12. לאחר עיון בכתבי הטענות ובמכלול החומר המצוי בתיק, לרבות בסיכומי ב"כ הצדדים, מצאתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה.

סילוק יד:
13. בסעיף 16 לחוק המקרקעין נקבע כי: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין" (ראה גם: סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).

ברע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח', פ"ד נה(3) 294 (2001) נקבע כי:
"(הוראת סעיף 16 הנ"ל – ר.נ.) נותנת עדיפות לבעל הזכות להחזיק על פני מסיג הגבול ומקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש. בתביעה זו על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את היעדר זכותו של הנתבע להחזיק בה. בהוכחת תנאים מצטברים אלה תלויה הצלחת התביעה...".

14. כעולה מנסח הרישום בנוגע לגוש 14146, חלקה 20, הרי שביום 4.3.08 בוצע רישום בעלות לאחר הסדר על שם רשות הפתוח , דהיינו המקרקעין נשוא דיוננו, הינם מקרקעין מוסדרים.
סעיף 125(א) לחוק המקרקעין ק ובע כי : "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969".

15. נוכח הרישום בנסח הרישום, והואיל ולא נסתרה טענת התובעת כי היא מנהלת את נכסי רשות הפיתוח, וביניהם הנכס נשוא דיוננו, הרי שהתובעת הוכיחה את זכאותה להגיש את התביעה דנא לסילוק יד, וכעת השאלה היא אם הוכיחה הנתבעת טענות הגנה מפני התביעה לסילוק יד.

בעלות:
16. הנתבעת טוענת בכתב ההגנה, כי היות והיא מחזיקה בקרקע בחזקה נוגדת במשך עשרות שנים, היא הייתה זכאית להירשם כבעלים של הנכס, לו הייתה מגישה תביעה במסגרת הליכי ההסדר. היות והתובעת השיגה רישום הזכויות במקרקעין במרמה וכיוצ"ב, כמפורט לעיל, היא תעתור במקביל לבית-המשפט המחוזי לביטול הרישום, מכוח סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (ראה גם: סעיף 17 לסיכומיה).

17. בדיון שהתקיים ב- 3.11.15 טען ב"כ הנתבעת כי הוא עומד להגיש תביעה בשם מספר נתבעים לתיקון הרישום בהסדר, ובדיון שהתקיים ב- 24.11.16 טען כי בכוונתו להגיש בקשה לתיקון לוח הזכויות. חרף טענות אלו לא נטען או הוכח כי הגישה הנתבעת תביעה כלשהי לבית-המשפט המחוזי, כאשר ברור שלבית-משפט זה אין סמכות להורות על תיקון הרישום , ו כל שמונח בפניי הוא נסח הרישום , על כל המשתמע ממנו, כאמור לעיל.

18. עסקינן במקרקעין מוסדרים, אשר לגביהם הרישום לאחר ההסדר יוצר "לוח חלק" לגבי אותה זכות, ו בעניין זה יאים הדברים שנפסקו בע"א 7744/12 מרזוק פואז שעלאן ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (14.8.14) כדלקמן :
"הרישום לאחר ההסדר מבטל כל זכות הסותרת אותו ויוצר בכך " לוח חלק" לגבי אותה זכות ..."והמשמעות היא אפוא, שמאותו שלב נמחקות הזכויות שקדמו לו"...נקודת המוצא היא שהרישום משקף נכוחה את מצב הדברים, כאמור בסעיף 125( א) לחוק המקרקעין...ככלל, לא בנקל ייעתר בית-המשפט לתביעה שמטרתה לתקן את הרישום. חוק המקרקעין ביקש לחזק את זכותו של בעל הזכות הרשומה ולהבטיח יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים, על ידי ביצור אמינות המרשם ועקרון וודאות המרשם. לכן, נקבע בפסיקה כי תיקון הרישום ייעשה במקרים חריגים בלבד, נוכח עקרון סופיות המרשם, הבא לידי ביטוי בסעיף 81 לפקודת ההסדר "...המהווה את 'הבריח התיכון' של שיטת ההסדר, ואין לקעקע מעמדו על ידי שימוש שכיח בסעיף 93 ".
עוד נפסק שם כי :
"...לאחר שהפכו המקרקעין למוסדרים, מחזיק שאינו הבעלים הרשום אינו יכול לרכוש מכוח החזקתו זכות במקרקעין. במילים אחרות, לאחר שנרשמה זכותו של אדם בהסדר, לא יוכל מחזיק לצבור תקופת החזקה במקרקעין אשר תקנה לו זכות בעלות מכוח התיישנות רוכשת או זכות להגנה מפני סילוק יד מכוח התיישנות דיונית ...".

דהיינו, גם טענתה המקדמית של הנתבעת בכתב ההגנה ל התיישנות התביעה, לא הייתה מועילה לה.
19. הנתבעת הצהירה, כי עד שקיבלה את כתב התביעה הראשון שהוגש נגדה ונגד בתה נואל , לא ידעה כי המגרש עליו קיים הבית נשוא התביעה רשום ע"ש רשות הפ יתוח, לא ידעה שהתנהל הליך הסדר ולא קיבלה כל הודעה משום רשות או גוף כי החל הליך הסדר בשטח (ראה: סעיף 13 לתצהירה). בכתב ההגנה טענה , כי לה ולנואל נודע לראשונה שהתובעת טוענת לזכוי ות בבית נשוא התביעה רק עם הגשת תביעה קודמת נגדן בבית-משפט השלום בעפולה, תביעה אשר נמחקה ביוזמת התובעת (ראה גם: סעיף 11 לסיכומיה ).

20. הנתבעת לא מציינת מתי הוגשה התביעה בעפולה ומתי נמחקה ולא צרפה כל אסמכתא בנידון. ככל שהנתבעת התכוונה לתביעה שהוגשה נגדה בעפולה, הרי שנראה שמאז הייתה אדישה לתוצ אות ההסדר, ורק לאחר שהוגשה נגדה התביעה דנא העלתה טענות כנגד ההסדר. יתרה מכך, הנתבעת ידעה לכל המאוחר אודות הליכי ההסדר עם הגשת התביעה נשוא דיוננו, ולמרות שנטען במהלך הדיונים כי תוגש מטעמה תביעה לתיקון הרישום בהסדר/תיקון לוח הזכויות, נראה שלא נעשה דבר, משלא הוכח אחרת .

21. הנתבעת טענה בסיכומיה, כי חזקה רצופה ע"י הוריה ובחופף ובהמשך על ידה הייתה מספיקה לקבל את תביעתה לרישום הנכס על שמה, לו הוגשה על-ידה תביעה במסגרת ההסדר, ובעניין זה הפנתה לת"א (מחוזי נצרת) 747/06 האפוטרופוס לנכסני נפקדים ואח' נ' מרתה האשול (20.3.08). במקרה הנדון שם, היה המנוח מעקורי הכפר בירעם, עבר לגוש חלב והתגורר בבית שעל החלקה המדוברת בשנת 1948, והמשיך והתגורר בבית עד מותו, ואחריו החזיקה בבית בתו, והשכירה אותו לצד שלישי. בית-המשפט שם פסק, כי המנוח ובתו, גב' השול, החזיקו ומחזיקים בקרקע למעלה משנות דור. חזקת שנים זו נותנת בידי השול זכות להירשם כבעלי החלקה הנדונה. על-כן הורה לפקיד ההסדר לרשום את החלקה הנ"ל בבעלות הגב' השול. ברם, אין במקרה הנדון שם בכדי להועיל לנתבעת, הואיל ולא הוכיחה כי פנתה בתביעה לבית-המשפט המחוזי להסדיר את זכויותיה או מעמדה בנכס, ומשכך אין לה להלין אלא על עצמה.

רישיון מכללא, הדיר או בלתי הדיר:
22. הנתבעת טוענת לחזקה רצופה ללא התנגדות בנכס ובנסיבות המקימות לה רישיון מכללא, כאשר הרשות הינה בלתי הדירה, ועל-כן אין מקום להורות על סילוק ידה. מנגד, התובעת מכחישה את טענות הנתבעת לרישיון מכללא, ובוודאי לרשות בלתי הדירה.

23. פרופ' נינה זלצמן במאמרה "רישיון במקרקעין" פרקליט מב 24 (תשנ"ה-תשנ"ו) התייחסה לרישי ון במקרקעין בשתיקה כדלקמן:
"רשות מכללא" בהקשר דיוננו מתייחסת דווקא למצבים שבהם אין כל יחס חוזי בין הצדדים, אך משתיקתו של בעל המקרקעין מניחים את הסכמתו להחזקה או לשימוש של פלוני בנכס. הסכמה זו משמעותה היתר של רצון טוב המתחדש מרגע לרגע כל עוד לא גילה בעל המקרקעין את דעתו שהוא חפץ בסיומו. רשות מכללא בהקשר זה "נופלת" איפוא לגדר רשות גרידא...בר-רשות מכוחה של רשות גרידא צפוי בכל רגע לדרישת סילוק יד של בעל המקרקעין, אפילו נמשכת פעולתו בנכס על פני תקופת זמן ארוכה. לא די בציפיה שנוצרה אצל מקבל הרשות להבטיח את המשך קיומה של הרשות גם בעתיד" (ראה: שם, עמ' 28-29).

ובעמ' 56-57 כותבת כדלקמן:
"הסכמתו שבשתיקה של בעל המקרקעין לפעולתו של פלוני בנכס היא שמונחת בבסיסה של הרשות מכללא. ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את ההחזקה או השימוש מיסוד אי־החוקיות שדבק בו, והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות. רשות הנלמדת בדיעבד אינה מעניקה לבעליה זכות במקרקעין, אלא טענת הגנה בלבד מפני תביעה בגין השגת גבול" (ראה: שם, עמודים 56-57. ראה גם: עמ' 28).
(ראה גם את ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף ואח' (21.7.15)).
24. הנתבעת טוענת שה מחזיקה בקרקע במשך עשרות שנים בחזקה נוגדת, ולכן הייתה זכאית להירשם כבעלי הנכס לו הייתה מגישה תביעה מתאימה במסגרת הליכי ההסדר שהתקיימו. היא גם טענה שהיא בעלת רישיון מכללא להחזיק במקרקעין, ברם, עסקינן בשתי טענות שאינן יכולות לדור בכפיפה א חת. "רשות, כל עוד היא קיימת מצד הבעלים, וכידוע רשות יכולה להינתן גם בהתנהגות או בעל-פה, אין הבר-רשות יכול לטעון טענת "חזקה נוגדת"" (ראה: מוטי בניאן דיני מקרקעין עקרונות והלכות 349 (מהדורה שנייה, 2004).

25. הנתבעת הצהירה, כי היא מעקורי ברעם . בשנת 1953 נישאה למנוח ושניהם עברו להתגורר בצריף, אשר הקימו ברחבת בית נטוש בשטח הבנוי בכפר גוש חלב. במרוצת הזמן תקרת הצריף הוחלפה. הצריף שימש קורת גג לה, לבעל ה ולששת ילדיהם, כאשר לאחר נישואיהם של חמשת ילדיה, המשיכה להתגורר בו עם בעלה ונואל. עוד הצהירה, כי באמצע שנות השמונים היא ובעלה בנו תוספת של שני חדרים ומרפסת בשטח הצמוד לצריף, ושהצריף היה במצב רעוע, קירות סדוקים וגג מאסבסט. בשנת 2008 נפטר בעלה והיא המשיכה להתגורר בבית עם נואל, כך שמאז 1953 ועד 2008 היא ובעלה, ומאז 2008 ועד היום היא ונואל מחזיקות בבית נשוא התביעה, ללא כל התנגדות מצד מאן דהוא.
עוד הצהירה שבחודש 9/11 היא ו נואל ביצעו עבודות שיפוץ לבית (הצריף והתוספת), לאחר שהמצב בבית הפך לבלתי נסבל, ו היה צורך בשיפוץ המבנה כדי שיתאים למגורי אדם.

26. אברהים הצהיר בנ ידון, בין היתר, כי הוא יליד 1933, ובחודש 11/48 עקר יחד עם הוריו מהכפר ברעם והחלו להתגורר בגוש חלב באחד הבתים הנטושים, לפי הוראות הרשויות ובהבטחה שיחזרו לביתם תוך 15 יום. הוא הכיר בחייהם את הורי הנתבעת ואת הורי בעלה, כאשר בשנת 1953 נישאה הנתבעת למנוח ושניהם עברו להתגורר בצריף שהקימו ברחבת בית נטוש שבו התגוררו הורי בעלה , והחזיקה בבית עד היום. מאלק הצהיר, כי הינו יליד 1959 ומאז שהגיע לגיל בינה יודע שהנתבעת והמנוח התגוררו בצריף הנ"ל, והנתבעת יחד עם נואל ממשיכות להתגורר בצריף ובמבנה עד היום.

27. לא עלה בידי התובעת לסתור את טענת הנתבעת, כי הלכה למעשה, היא מחזיקה בנכס במשך עשרות שנים, ל לא כל התנגדות מצד מאן דהוא. לא התובעת בכתב התביעה ולא המצהיר מטעמה, מר לורנס, טענו, כי לא היו מ ודעים להחזקת או לשימוש הנתבעת בנכס . גם לא טענו כי פנו אליה במהלך השנים שבהן ה חזיקה בנכס בדרישה לסילוק ידה ממנו, למעט הפנייה היחידה והראשונה המצויה בתיק, ואשר הינה מכתבו של ב"כ התובעת לנתבעת מיום 7.8.13, ב ו ציין, כי ביום 12 .6.13 התכנסה הוועדה לצורך אישור זכויותיה בנכס, וכי הוועדה החליטה לאשר זכויות בכפוף להשלמת תנאים , לרבות תשלום סכומים כמפורט שם.
28. אומנם הנתבעת טוענת בכתב ההגנה , כי לה ולבתה נודע לראשונה שהתובעת טוענת לזכויות בנכס רק עם הגשת תביעה קודמת נגדן בבית-משפט השלום בעפולה . ברם, לא הומצאה כל אסמכתא בנידון מטעם מי מהצדדים , ומשכך אין לדעת מתי הביעה התובעת לראשונה התנגדות להמשך שהות הנתבעת בנכס, מה היה לפני הגשת התביעה נשוא דיוננו וכיוצ"ב, כאשר בכל אופן הנתבעת בעצמה טוענת ש התביעה נמחקה.

29. נראה שהתובעת הייתה מודעת להחזקת הנתבעת בנכס , שכן ניסתה להסדיר מולה את זכויותיה בו, כאשר לורנס הצהיר בנידון כי : "ביום 12/06/13, נערכה ועדת דמי מפתח ברשות מקרקעי ישראל...במסגרתה אושרו זכויות הנתבעת כדיירת מוגנת, בהיותה מחזיקה מכוח השנים בנכס, בכפוף למספר תנאים... ". (ראה גם סעיף 4 לסיכומי ב"כ התובעת). יש להניח, כי לו לא הייתה מודעת התובעת להחזקת הנתבעת בנכס לאורך השנים, לא הייתה פועלת להסדרת זכויותיה או מעמדה של זו בנכס.

30. העדר קשר חוזי בין הצדדים להסדרת החזקה בנכס, לצד החזקה בפועל של הנתבעת בנכס מאז שנת 1953 ללא התנגדות מצד התובעת, או למצער בשתיקה מצד התובעת , יש בהם כדי לבסס רישיון מכללא בנכס. הסכמה בשתיקה של התובעת לפעולת ה החזקה של הנתבעת בנכס היא שמונחת בבסיס ה רשות מכללא, שכן על-אף ש הייתה מודעת היא להחזקת הנתבעת בנכס לאורך השנים, משלא הוכח אחרת, לא פנתה אליה ולא פעלה לסילוקה עד למשלוח אותו מכתב מטעמה מיום 7.8.13. אם כך, ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף, מידיעת התובעת על החזקה בנכס , ומהתנהגותה הפסיבית של התובעת ו היעדר מחאה, עד לאותו מכתב דלעיל . כל אלו מבססים ומוכיחים את טענת הנתבעת להיותה ברת רשות מכללא בנכס.

31. אומנם עסקינן במקרקעי ציבור, ועמדת הפסיקה בנידון כפי שהובעה בע"א 3846/13 דלעיל ע"י כב' השופט מזוז היא שספק רב אם לאחר חוק המקרקעין, יש עדיין מקום להכיר במוסד ה"רישיון" בכלל, וב"רישיון מכללא" בפרט, וכך פסק:
ש"...מדובר בפלישה למקרקעי ציבור, אין לדעתי בסיס ענייני ולא צידוק חוקי להכיר בקיומו של " רישיון מכללא", המבוסס אך על כך שהרשות הציבורית לא נקטה בהליכי פינוי נגד הפולש, או אף לא מחתה בידו... אין בסיס - לא במציאות ולא בדין - לייחס לרשות ציבורית הסכמה מכללא להעניק הרשאה לפולש להחזיק או להשתמש במקרקעי ציבור, וזאת מעצם העובדה שהיא לא פעלה נגד הפלישה. כידוע מקרקעי הציבור הם רבים ומפוזרים, וקיים קושי מעשי רב בפיקוח קרוב ובגילוי של כל החזקה או שימוש בקרקע ציבורית ללא רשות.... גם מקום שדבר הפלישה מגיע לידיעת הרשות, לעתים היא אינה משכילה לטפל בפלישה באופן יעיל, או בכלל. גם כאן מעצם מחדלה זה של הרשות אין להסיק על קיומה של הסכמה של הרשות להחזקה ולשימוש במקרקעי הציבור... כל אלה מובילים למסקנה, כי כל המושג של רישיון מכללא, אף ככל שיש לו עדיין זכות קיום לאחר חוק המקרקעין, הוא זר לחלוטין לסביבת המשפט הציבורי ואינו מתיישב עם נורמות המשפט המינהלי ועם מערכת הדינים והכללים החלים על רשויות ציבוריות באשר לניהול מקרקעי ציבור, כמו גם עם המציאות של הפיקוח על מקרקעי ציבור".

32. בענייננו לטעמי מתקיימות הנסיבות החריגות והנדירות שבהן יוכר רישיון מכללא במקרקעי ציבור, בשל החזקה רבת השנים של הנתבעת בנכס, אשר משמש לה למגורים , ללא כל התנגדות מצד התובעת , ובכלל זה, כאשר אין זה המקרה בו הוכח שהתובעת לא הייתה מודעת לפלישת הנתבעת, והתובעת אף הכ ירה בהחזקת הנתבעת בנכס וניסתה להסדיר את מעמדה בו למולה.
33. יש להבחין בין המקרה הנדון למקרה שנידון בע"א 3846/13 דלעיל, שכן במקרה נשוא דיוננו עד למכתב שנשלח ביום 7.8.13 על-ידי התובעת לנתבעת , לא הוכח כי הייתה כל פנייה לנתבעת לסילוקה ידה מהנכס, וזאת על-אף שקבעתי , כי התובעת הייתה מודעת להחזקת ה נתבעת בנכס שנים רבות, בעוד שבמקרה שנדון בע"א 3846/13 לא כך הם פני הדברים, כפי שעולה מפס ק-דינו של כב' השופט רובינשטיין:
"...משמע, החל משנות ה-80 המוקדמות מודעת המשיבה לכך, שהמערערת אינה מסכימה להחזקתה בקרקע. מצב עניינים זה אינו הולם הענקת רישיון מכללא. אין עסקינן במצב של עמימות עובדתית לגבי ההסכמה או אי-ההסכמה של בעלי השטח – באופן שעשוי היה לאפשר טענה כי ניתנה הסכמה שבשתיקה – אלא במקרה של הבעת התנגדות ברורה על-ידי המערערת... משעה שהביעה המערערת במפורש את התנגדותה – אין מקום להכיר במשיבה כבת-רשות בקרקע" (הדגשות לא במקור – ר.נ.).

הנה כי כן, ולאחר שניתן פסק הדין בע"א 3846/13 דלעיל, הכיר בית-המשפט העליון בע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום ואח' נ' מדינת ישראל-רשות הפיתוח באמצעות רשות מקרקעי ישראל, מחוז מרכז (19.8.15) במחזיקים כ בני רשות מכללא במקרקעי ציבור.

כב' השופט זילברטל אבחן את המקרה שנדון בע"א 6757/13 מ המקרה שנדון בע"א 3846/13 כדלקמן:
"רשות הפיתוח הפנתה לפסק הדין האמור (הכוונה לע"א 3846/13 ר.נ.) ... אלא שעובדותיה של פרשת היפר-חלף היו שונות. ראשית, היה מדובר על החזקה במקרקעין לצרכי עסק ( במובחן ממגורים) שתחילתה " רק" בשנות השמונים של המאה שעברה, ושמתחילת ההחזקה היתה ידועה למחזיק עמדתה הנחרצת של הרשות לפיה אין היא משלימה עם החזקתו במקום. מאידך גיסא, בענייננו ההחזקה החלה עוד בטרם נכנס לתוקף חוק המקרקעין ונמשכה ברצף כשישים שנה (!), ונראה כי אף הטענה בדבר קיומו של רישיון מכללא התגבשה לפני מועד זה (לעניין זה ראו הוראת סעיף 166(ב) לחוק המקרקעין...) ...זאת ועוד, כפי שהראנו בהרחבה לעיל, לא ניתן לומר כי הרשות הבהירה בצורה מפורשת וברורה שאין היא משלימה עם החזקת המערערים בחלקה 367 דווקא. אי הבהירות פועלת בענייננו לשני הכיוונים...דומני, כי המקרה שבפנינו – בגדרו אין מחלוקת כי המערערת יושבת בחלקה כשישים שנה מבלי שנעשו צעדים ממשיים לסלקה, כאשר יש אינדיקציות שהרשויות היו נכונות להגיע להסדר ובגדרו לאפשר המשך ההחזקה – מבהיר ביתר שאת כי במקרים חריגים יש להכיר בכך שאוזלת ידן של הרשויות מלמדת על התגבשותה של רשות מכללא בקרקע, ולא ניתן להכשיר מלכתחילה כל פעולה ( או ליתר דיוק אי-פעולה) של הרשויות באשר היא, דבר שיהיה בו כדי לסכל את תמריצי הרשויות לפעול ביעילות ובהגינות".

34. אותן נסיבות התקיימו במקרה דנן: החזקה רבת שנים בנכס אשר משמש למגורים, ללא כל התנגדות מצד התובעת, על אף שהייתה מודעת להחזקה זו של הנתבעת, כאשר עד לניסיון הסדר זכויות הנתבעת בנכס ומשלוח המכתב , לא נראה כי התובעת הביעה התנגדות להחזקת הנתבעת בנכס או שלא השלימה עם החזקתה בו.

35. לסיכום, אני קובעת כי התקיימו במקרה דנן הנסיבות החריגות שמכוחן יש להכיר בנתבעת כברת רישיון מכללא בנכס.

רשות הדיר ה או בלתי הדיר ה:
36. פרופ' זלצמן במאמרה דלעיל כותבת כי הכרה ברשות מכללא אינה מונעת מלהביא לסיומה:
" עקרונית, רשות שנלמדה מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על־ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה. זו היא רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע, כל עוד לא פעל בעל המקרקעין לסילוקו של פלוני .אולם, ככל שהיא נמשכת בלא תגובה מצידו של בעל המקרקעין היא יוצרת ציפיה אצל פלוני להמשך קיומה גם בעתיד, אשר בנסיבותיו של המקרה יהיה על בית־המשפט להביאה בחשבון, לענין קציבת המועד לפינוי. כאשר מן הנסיבות עולה, כי בהסתמך על הציפיה שיצר אצלו בעל המקרקעין בהתנהגותו הפסיבית, השקיע פלוני בנכס, כגון הקים מבנה או נטע נטיעות, אפשר שבית משפט יתנה את ביטול הרשות בתשלום פיצויים לפלוני על השקעותיו בנכס לפי ערכן הראלי. במילים אחרות, נסיבות המקרה שבמסגרתן נלמדת הסכמתו בשתיקה של בעל המקרקעין, עשויות למנוע את בעל המקרקעין מכוחו של דין ההשתק, או עקרון תום הלב, מלהביא את הרשות לסיומה באורח חד־צדדי ומייד" (ראה: עמ' 57).

כב' המשנה לנשיאה, השופט רובינשטיין פסק בע"א 3846/13 דלעיל כי: "ככלל, רישיון מכללא הוא מטבעו רישיון הדיר הניתן לביטול בכל עת...", ובע"א 6757/13 דלעיל נפסק כי:
"לגישתי, ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי-הדירה, וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן. בצד זאת, כאשר עסקינן ברשות מכללא במקרקעי ציבור, שנוצרה עקב מחדלן של הרשויות מלפעול לסילוקו של מסיג גבול במקרקעין, אין מקום לקביעה כי זכותו של בר-הרשות התגבשה לכדי רשות בלתי הדירה....אכן, פעולות האכיפה של הרשויות נגד פולשים למקרקעי ציבור אורכות זמן רב לעיתים, וכפי שנלמד מן המקרה שלפנינו – לעיתים אף זמן רב מידי. במקרים חריגים ונדירים ביותר, יכול ובית המשפט ייקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין נוכח שתיקת הרשויות, תוך שייחס בכלל שיקוליו משקל הולם לפעולות האכיפה הרבות שעל הרשויות לבצע בהקשר זה. ואולם, רשות שכזו לא תתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס...".

(ראה גם את רע"א 6156/05 הרצל אדאדי נ' מדינת ישראל ואח' (20.7.05)).

37. בענייננו, אף אם התובעת נהגה בעצלתיים בעמידה על זכויותיה, ולא עמדה על המשמר בכל בנוגע לנכס נשוא דיוננו, וגם אם קבעתי כי מתקיימות נסיבות חריגות להכר ה בנתבעת כברת רשות מכללא בנכס, הרי שאין מקרה זה נמנה עם המקרים החריגים שבגינן יש לקבוע כי הרשות התגבשה לכדי רשות בלתי הדירה, שעה שעסקינן במקרקעי ציבור, על כל המשתמע מכך, ובכלל זה הרצון שלא לתמרץ פולשים לקרקע, כאמור לעיל.

38. יתרה מכך, משלא נטען או הוכח ע"י הנתבעת כי שולמה תמורה כלשהי עבור השימוש במקרקעין, הרי שעסקינן ברשות חינם ו "רשות חינם – לא כל שכן ברכוש הציבור – אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדיר ה" (ראה: רע"א 977/06 מרדכי בן חמו נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות ואח' (17.5.06)). התובעת רשאית אם כך לדרוש את פינוי הנתבעת, במיוחד שעה שעסקינן במקרקעי ציבור.
בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו בע"א 126/83 שיך סעד אלדין אלעלמי ואח' נ' הינד נג'ם אל-חטיב בשמה ובשם עיזבון אמה המנוחה חורייה אלעלמי ואח', פ"ד מ(1) 397 (1986):
"ההלכה מבחינה בין רישיון שניתן בתמורה לבין רישיון שניתן ללא תמורה. במקרה דנן לא נטען וגם לא הוכח, שהרשות לשימוש בדרך הייתה בתמורה. ולגבי מקרים כגון דא שלפנינו נקבע לא אחת, שרשות כזו ניתנת לביטול על-יד כך שנותן הרשות מגלה דעתו, כי אין ברצונו להרשות יותר את הפעולות, שלגביהן ניתנה הרשות..." (ראה גם : ע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות-מדינת ישראל ( 21.3.07)).

39. אומנם בע"א 618/05 דלעיל נפסק כי ייתכנו מקרים חריגים, בהם רישיון שלא ניתן בתמורה יוכר כרישיון אשר לא ניתן לביטול בכל עת אם הצדק מחייב את המשך קיומו של הרישיון. ברם, לא שוכנעתי כי המקרה נשוא דיוננו נופל בגדר אותם המקרים החריגים בהם רישיון שלא ניתן בתמורה יוכר כרישיון אשר לא ניתן לבטלו, במיוחד שעה שעסקינן במקרקעי ציבור.

40. בסעיף 22 לסיכומיה טענה הנתבעת כי היא מחזיקה במקרקעין מאז תחילת שנות החמישים, התגוררה בצריף שבנתה יחד עם בעלה ואף בנתה תוספת של שני חדרים, שיפצה והשקיעה במ בנה שבו התגוררה, והדבר יצר אצלה ציפייה שתמשיך להתגורר בנכס זה עד שיותר לה לחזור לבית ה ממנו נ עקרה. ברם, מעבר לכך שהנתבעת לא הוכיחה ולו במקצת את עלות ההשקעה, ואף מאלק בתצהירו לא אזכר כל עלות, הרי שבכל אופן ההשקעה הייתה לשם מטרותיה היא, הפקת מירב התועלת מהמקרקעין ו/או הנכס, וזאת מבלי ששילמה על כך כל תמורה.

41. גם לא הוכח בפניי, כי ההשקעות או העבודות בנכס ו/או במקרקעין נעשו בהסתמך על מצג שווא שה וצג בפניה או הבטחה שניתנה לה על-ידי רשות הפיתוח ו/או התובעת . הנתבעת בעצמה טוענת כאמור לעיל, ששיפצה והשקיעה במבנה שבו התגוררה, כאשר הדבר יצר אצלה ציפייה ש תמשיך להתגורר בנכס עד שיותר לה לחזור לבית ממנו נעקרה, דהיינו , היא רצתה להשקיע בנכס שראתה אותו כמקום מגורים ארעי עד שתוכל לשוב למקום ממנו נעקרה, כאשר בכל אופן עולה מתצהירה, ש העבודות שבוצעו, בוצעו בשביל לאפשר לה מגורים ראויים, ולא על בסיס הבטחה כלשהי וכיוצ"ב.
(ראה פרופ' נינה זלצמן, במאמרה "רשות-חינם" במקרקעין כ"השאלת מקרקעין" – גישת הסיווג והלכות ה"רישיון במקרקעין " עיוני משפט לה 265 (2012), בעמ' 270-272).

42. הנתבעת עוד טענה כי הרשות שניתנה לה כללה את הרשות להשקיע במקרקעין ולפיכך ניתן לראות ברשות זו , גם אם היא ללא תמורה, רשות בלתי הדירה, ובעניין זה הפנתה לע"א 7139/99 יובל אלוני נ' אליעזר ארד ואח', פ"ד נח (4) 27, בעמ' 35. נסיבות המקרה שנדונו שם אינן דומות לנסיבות המקרה נשוא דיוננו , הרי בענייננו, הנתבעת נותרה בנכס רק בשל מחדלה של התובעת מלעמוד על זכויותיה ו/או זכויות רשות הפיתוח, ובכלל זה לא ה וכח, כי ניתנה לנתבעת רשות כלשהי להשקיע במקרקעין/בנכס , והיא אף לא הוכיחה את עלות השקעותיה בו.

43. משלא הוכח, ש הוצג בפני הנתבעת מצג כלשהו או ניתנה לה הב טחה כלשהי, שככל ותשקיע בנכס תוכל להתגורר בו לצמיתות וכיוצ"ב, ומשלא שוכנעתי כי שיקולי הצדק בנסיבות העניין מובילים למסקנה שהרישיון מכללא הוא בלתי הדיר, הרי שאין לשלול מהתובעת את זכותה לבטל את הרישיון מכללא, ומשכך הרישיון הוא הדיר, והיא רש אית לדרוש את סילוק ידה של הנתבעת מהנכס.

44. הנתבעת טוענת להיותה מעקורי ברעם , וכי הם עברו להתגורר באופן זמני בגוש חלב לאחר שהובטח להם על ידי רשויות המדינה לחזור לביתם תוך מספר ימים, הבטחה שלא קוימה, וגם לאחר שבג"צ הורה על החזרתם, ממשלות ישראל סרבו לקיים את פס"ד, והמדינה היא שגרמה לכך שיתגוררו בצריף בגוש חלב ולאחר שהשקיעו את מיטב כספם בעבודות הבנייה, המדינה באמצעות התובעת מבקשת את סילוקה מהמקרקעין בטענה שהיא פולשת ואף תובעת דמ"ש ראויים. היא טוענת כי נסיבות העניין, מהוות נימוק המצדיק שלא להעניק לתובעת את הסעד הנתבע על-ידה , היות ומדוב ר בבעל קניין שנהג בחוסר תום לב.
45. ההליך הנדון אינו המקום או המסגרת הנכונה או הראויה לבירור הסוגיות בנוגע לעקורי ברעם על כל המשתמע מכך, ואין מקום להורות במסגרת תיק זה על התניית פינוי הנתבעת במתן הוראה לחיוב התובעת להתיר לנתבעת לחזור לבית הוריה שבכפר ברעם כפי שהיא טוענת בסיכומיה, ובעניין זה אני מפנה לבג"ץ 840/97 עאוני סבית ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד נז(4) 803 (2003), ורע"א 2859/14 אליאס איוס דאו נ' רשות מקרקעי ישראל (30.4.14).

46. הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי גם אם תועלה הטענה, שלא ניתן להסיק מאי נקיטת פעולה על-ידי התובעת במקרה דנן מתן רשות בלתי הדירה, אלא רשות מכללא על ידי מחדל אשר ניתן לבטלה, הרי שייתכנו מקרים בהם בית-המשפט יפעיל שיקול דעתו ויקבע שמדובר ברשות בלתי הדירה , ובעניין זה הפנתה לע"א 483/16 חביבה יהודאי נ' חלמיש – חברה ממשלתית- עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ (3.10.17) , סעיף 38 לפס"ד. אומנם, במקרה שנדון שם, נקבע כי המערערת אינה הבעלים של הדירה, אבל הנסיבות הייחודיות של המקרה הובילו למסקנה שיש לה מעמד של מי שקיבלה רישיון שאינו ניתן לביטול בימי חייה, וכי דיני הרישיון סויגו ביחס למקרים שבהם מקורה של החזקה במקרקעין הוא בפלישה, אולם בעניין שנדון שם, סוגיה זו אינה מתעוררת, שכן לא הייתה מחלוקת על כך שמקורה של ההחזקה בדירה הוא במסירתה לידי המערערת ומשפחתה על-ידי חלמיש. עוד נפסק שם, כי פרשנות המערך החוזי והתנהלות חלמיש במהלך השנים יצרו אצל בני הזוג ציפייה והסתמכות שהדירה תשמש כ"ביתם" עד לאריכות ימיהם.

47. ברם, לא כך במקרה נשוא דיוננו, שהנתבעת החזיקה בנכס רק בשל מחדלה של התובעת לעמוד על הזכויות, ובכלל זה לא שילמה כל תמורה בעבור ההחזקה ו/או השימוש שעשתה בנכס, לא נערך כל חוזה בינה לבין רשות הפיתוח ו/או התובעת.

48. באחרית דבר ולמעלה מהצורך אציין כי בע"א 6757/13 דלעיל, פסק בית-המשפט, כי:
"במקרים המתאימים, יבחן בית המשפט בהתאם לנסיבות כל מקרה ובהתבסס על שיקולי צדק, האם ראוי להקנות סעד לבר-הרשות, כאשר באמתחתו מגוון של סעדים – החל מהתניית ביטול הרישיון בתשלום פיצוי כספי בעבור השבחת המקרקעין וכלה בקביעה כי הרשות בלתי-הדירה ואינה ניתנת לביטול...".
(ראה גם את רע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר ו-9 אח' נ' אלון לידאי, פ"ד נז(3) 943 (2003)).

49. לא מצאתי לנכון במקרה דנן להתנות את פינוי הנתבעת בתשלום פיצויים, הואיל ולא רק שהנתבעת לא הוכיחה את עלות ההשקעה, הרי שהיא לא דרשה זאת לא בכתב ההגנה ולא הגישה תביעה שכנגד. יתרה מכך, אף משיקולי צדק לא מצאתי לנכון לפסוק לה כל פיצוי, שעה ששנים רבות גרה בנכס, בלא ששילמה כל תמורה, ובעניין זה אני מפנה לדברים שנפסקו ברע"א 1156/02 דלעיל.

50. בסיכומו של דבר, עסקינן ברישיון מכללא שהינו הדיר, במיוחד שעה שעסקינן ברשות חינם במקרקעי ציבור, כך שגם אם התובעת שקטה על השמרים בטיפולה מול הנתבעת, אין מקום להנציח את פלישתה של זו למקרקעי הציבור, ומשכך יש להורות על סילוק ידה של הנתבעת מהנכס. יחד עם זאת, החזקת הנתבעת רבת השנים, ללא כל התנגדות מצד התובעת, תבוא לידי ביטוי לעניין קציבת מועד הפינוי.

דמי שימוש ראויים:
51. התובעת עותרת לחייב את הנתבעת בדמי שימוש ראויים לתקופה של 7 שנים רטרואקטיבית ממועד הגשת התביעה, ובסך של 65,316.51 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. בעניין זה, הפנתה לחוות-דעת השמאי, לפיה יש לחשב את דמי השימוש הראויים בנכס לסך של 750 ₪ לחודש.
מנגד טוענת הנתבעת כי אין לחייבה בדמי שימוש ראויים, היות ו מחזיקה בנכס על-פי רשות בלתי הדירה המלווה בהבטחה שלטונית, כי תורשה לחזור לבית ה בכפר ברעם שלא קוימה עד היום.

52. משקבעתי כי עסקינן ברישיון מכללא וברשות הדירה, הרי שהתובעת זכאית לקבלת דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעושה הנתבעת במקרקעין/בנכס, ללא היתר או הרשאה, מרגע שבוטלה הרשות. בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו בע"א 6757/13 דלעיל : "... ברי כי יש לדחות את טענת רשות הפיתוח בדבר זכאותה לדמי שימוש ראויים מהמערערים החל ממועד החזרת החלקה לבעלותה ועד למועד הגשת התביעה שכנגד, שכן המערערים חדלו להיחשב כמסיגי גבול עם הפיכתם לבני-רשות בחלקה". דהיינו, כל עוד הנתבעת הייתה ברת רשות , לא נחשבת היא כמסיגת גבול, ומשכך אין התובעת זכאית לדמי שימוש ממנה בתקופה זו .

53. אם כך, השאלה כעת היא מהו מועד ביטול הרשות או הרישיון. הרשות בוטלה ביום 7.8.13 עם משלוח מכתבו של עו"ד קנאזע לנתבעת, במסגרתו ציין את התכנסות ועדת דמי המפתח לצורך אישור זכויותיה בנכס, את החלטת הוועדה על תנאיה, כאשר בסעיף 4 ציין: "במידה ולא יקוים אחד מהתנאים לעיל אזי את תהיה במעמד פולשת ותוגש נגדך תביעה בסעד פינוי וכן בסעד כספי עבור דמי שימוש ראויים", ובסעיף 6 נכתב כי: "התראה נוספת לא תשלח!". משמע, ממכתב זה עולה, כי התובעת לא מסכימה עוד להחזקה או לשימוש הנתבעת בנכס ללא עמידה בתנא יי הוועדה וכיוצ"ב , כמפורט שם , ומשהנתבעת לא הסדירה את מעמדה לפי התנאים שהתבקשה לעמוד בהם , הרי שממועד זה בוטל הרישיון או הרשות.

54. בכתב התביעה דרשה התובעת תשלום דמי שימוש ראויים עד למועד הגשת התביעה (ראה: סעיפים 10-11), ואף בסיכומיה לא דרשה אחרת, ומשכך הנני פוסקת תשלום דמי שימוש ראויים מיום 7.8.13 ועד ליום הגשת התביעה – 27.4.15.

55. בנוגע לגובה דמי השימוש הראויים , התובעת תמכה את תביעתה בחוות-דעת שמאית, כאשר מנגד הנתבעת לא הגישה חוות-דעת נגדית, וכל שטענה הוא שאינה חייבת בתשלום דמי שימוש. משלא נסתרה קביעת השמאי בנוגע לגובה דמי השימוש, הנני מקבלת את שומתו כמחייבת, ודמי השימוש הראויים יחושבו לפי חוות-דעתו.

56. משכך, התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים עבור 20 חודשים ו-20 יום, לפי 750 ₪ לחודש, ובסך כולל של 15,500 ₪.
57. באחרית דבר אציין כי הנתבעת טענה בכתב הגנה ש לחילופי חילופין, קמה לה הזכות לרכוש את המקרקעין בשווי ם בלי המחוברים וזאת מאחר והתקיימו כל התנאים הקבועים בסעיף 23 לחוק המקרקעין. הנתבעת זנחה , ובצדק, טענה זו במסגרת סיכומיה.

58. לסיכום, אני מקבלת את התביעה בחלקה, ומורה לנתבעת לסלק ידה מהנכס, נשוא התביעה , בתוך 12 חודשים מיום קבלת פס ק הדין. כן, מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 15,500 ₪ בגין דמי שימוש ראויים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

59. בנסיבותיו המיוחדות של העניין , אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא פסק-דין זה לב"כ הצדדים, ותסגור את התיק

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ט, 16 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.