הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 4499-01-17

בפני כב' השופט הבכיר, יוסף סוהיל

תובע

אברהם מזרחי
ע"י עוה"ד יהושע רובין ואח'

נגד

נתבעים

1.רוני צדוק
2.שלמה ביטון – בעיכוב הליכים
3.אבי רותם
4.אבי שרותי הגליל בע"מ

פסק דין

פתח דבר

1. ענייננו בתביעה כספית על סך 428,000 ₪. התובע טען כי הינו בעל עסק של ניהול, עיצוב והפקת אירועי יוקרה בעפולה.

התובע הזמין אצל הנתבעת 4, שהיא בית דפוס, שירותי הדפסת כרטיסי כניסה למופע שהתקיים ביום 18/8/16.
הנתבע 1 עבד בעת הרלוונטי בתפקיד דַפָּס בבית הדפוס.

נטען בתביעה כי עובר למועד המופע, נמכר ו כרטיסי כניסה מזויפים ע"י הנתבע 1 , יחד עם הנתבע 2. בכך נגרמו לתובע נזקים והפסדים כספיים, המוערכים על ידו ב- 428 ,000 ₪.

2. ביום 12/06/2017 ניתנה החלטה לעיכוב ההליכים נגד הנתבע 2, נוכח צו הכינוס שניתן ע"י בית המשפט המחוזי ביום 09/04/2017, במסגרת הליך פשיטת רגל.
משכך, פסק הדין אינו מתייחס לנתבע 2.

רקע עובדתי וט ענות הצדדים בתמצית

3. התובע הפיק מופע לילדים, שהתקיים ביום 18/08/2016 בפארק העירוני בעיר עפולה. נטען, כי המופע היה מתוכנן ל- 3,500-5,000 ילדים והורים, שהיו אמורים לחזות במופע.

4. אין מחלוקת, כי ביום 20/07/2016 הזמין התובע שירותי הדפסת כרטיסים למופע אצל הנתבעת 4, וכן פרסום בעיתון "חדש בעמק" המוצא לאור ע"י הנתבעת 4. עלות הדפסת הכרטיסים הסתכמה בסך 2,544 ₪, כמפורט בחשבונית מס' 8273, 8305, ו-8262 (חלק מנספח א' לתצהירי התובע ת/1).

5. אין גם חולק, כי הנתבע 1 הדפיס כרטיסים נוספים מעבר לכמות שהוזמנה ע"י התובע , כחלק מנוהל העבודה בבית הדפוס.

6. התובע טען בכתב תביעתו, כי הנתבע 1 עשה שימוש בכרטיסים הנוספים, להם קרא " כרטיסים מזוייפים", ויחד עם הנתבע 2 מכרו אותם ושלשלו תמורתם לכיסם (ראו 15 לתצהיר עדות הראשית ת/1).
לטענתו, הנתבעים 1 ו-2 אחראים לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו, היות והם עוולו כלפיו בעוולה של הפרת חובות חקוקות , תרמית ושקר מפגיע (ראו פירוט החובות החקוקות בסעיף 37 לכתב התביעה) ; בעוד הנתבעים 3 ו-4 נושאים באחריות נזיקית, משום שהתרשלו כלפי התובע; ובאחריות שילוחית לעוולות שביצעו הנתבעים 1 ו-2. הנתבע 3, בתור דירקטור בנתבעת 4, נושא באחריות אישית משום שאפשר בהתנהלותו את קיומן של העוולות והעבירות של זיוף הכרטיסים ומכירתם ע"י הנתבעים 1 ו-2 . כן, הנתבעים 3 ו-4 התרשלו בהתנהלותם, באופן שאיפשר לנתבעים 1 ו-2 לזייף כרטיסים, למכור אותם ולקחת את התמורה (סעיף 38 לכתב התביעה).

7. התובע הגיש תביעתו על סך 428,000 ₪, כמצויין בכותרת, ובגוף כתב התביעה, טוען כי יש לפצותם בסך של 25,000 ₪ בגין אובדן רווחים, פיצויי בסך 100,000 ₪ בגין מניעת רווח (בעוד שסעיף 30 לתצהיר עדותו הראשית-ת/1 נרשם סך של 121,739 ₪), פיצויי בסך 75,000 ₪ בגין נזקים הוצאות והפסדים, פיצויי בסך 155,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין, ועוד פיצויי בגין עוגמת נפש בסך של 70,000 ₪. ובסה"כ 425,000 ₪ (ראו: סעיפים 24, 30 ו- 31 לכתב התביעה).
התובע הגיש חוות דעת מומחה מטעמו, רואה חשבון עאמר דיב, לפיה נקבע כי הפסד הכספי של התובע בגין מניעת רווח הינו בסך של 121,739 ₪ (נספח ז' לת/1).

8. מנגד, טען הנתבע 1 כי הוא סבר לתומו, כי יוכל לחלק את הכרטיסים 'הפסולים', והדבר לא יפגע במופע מאחר והמופע נערך בשטח פתוח , ואישר כי אכן הוא מסר חלק מהכרטיסים לנתבע 2 בכדי למכרם תמורת 20 ₪ לכרטיס . יתר הכרטיסים הפסולים שנשארו בידי הנתבע 1, חולקו, לטענתו, חינם ללא כל תמורה.
לטענתו, לא התכוון לבצע מעשה פלילי ולא הבין משמעות מעשיו, כך שחלוקת הכרטיסים הייתה בתום לב.
הנתבע 1 הכחיש את הנזקים הנטענים בכתב התביעה, והוסיף בסיכומיו וטען, כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת נזקיו הנטענים. משכך דין תביעתו להידחות.

9. לטענת הנתבעים 3 ו-4 , הנתבעת 4 אינה חבה באחריות שילוחית למעשים של הנתבע 1, בעוד הנת בע 3 אינו חב, כמי שנושא משרה בנתבעת 4, באחריות אישית למעשיו של הנתבע 1. נטען, כי סעיף 6(ב) לחוק השליחות תשכ"ה-1965 (להלן: " חוק השליחות") קובע הסדר חוקי מיוחד השולל אחריות מן השולח, בגין מעשה שעשה השלוח בחריגה מההרשאה ותוך ביצוע עבירה פלילית. מה גם, סעיף 13(א)(2) לפקודת הנזיקין [נוסח משולב] (להלן: " פקודת הנזיקין") פוטר אותם מחבות נזיקית במידה והעובד עושה את המעשה למטרתו האישית ולא לתועלת המעביד.

10. לטענת הנתבעים 3 ו-4 , הם לא התרשלו בתפקידם, אלא הוכיחו כי הם פעלו באופן סביר ביותר וקיימו פיקוח משמעותי על סביבת העבודה. ל טענתם, לא היה ניתן לאתר ולהבחין בפעולת גניבת הכרטיסים הפסולים שנעשתה על ידי הנתבע 1 תוך כדי עבודתו. מרגע היוודע דבר העבירה זומן הנתבע 1 לשימוע שלאחריו, בתאריך 28/8/16, פוטר מעבודתו אצל הנתבעת 4.

בסיכומיהם הוסיפו הנתבעים 3 ו- 4 וטענו, כי התובע לא הוכיח את הנזקים הנטע נים בכתב התביעה, ומשכך, דינה להידחות. ואף אם יעלה בידי התובע להוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו, הרי יש לייחס לו אשם תורם משמעותי.

הראיות

11. מטעם התובע העידו: התובע בעצמו (תצהיר עדותו הראשית סומן ת/1) , ודנה מזרחי, אשתו של התובע (תצהיר עדותה הראשית סומן ת/2). לתצהיר התובע צורפו מסמכים רבים, וכן חוות דעת רואה חשבון עאמר דיב.

12. מטעם הנתבע 1 העיד: הנתבע 1 בעצמו (תצהיר עדותו הראשית סומן נ/1).

13. מטעם הנתבעים 3 ו- 4 העידו: אור רותם, בנו של הנתבע 3, אשר שימש בתפקיד איש שיווק ותפעול בצוות ההנהלה של הנתבעת 4 (תצהיר עדותו הראשית סומן נ/2) , ויעל רותם, אשתו של הנתבע 3, אשר שמשה בתפקיד מנהלת משרד ו "הבאה לדפוס", ונמנית על צוות ההנהלה של הנתבעת 4 (תצהיר עדותה הראשית סומן נ/3).

דיון והכרעה

14. לאחר בחינת טענות הצדדים ו מכלול הראיות שהובאו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-4 להתקבל בחלקה , בעוד שדין התביעה נגד הנתבע 3 להידחות.
התביעה נגד הנתבע 1
15. עוד בכתב הגנתו, אישר הנתבע 1, כי הוא זה שעסק במספ ּוּר הכרטיסים שהוזמנו ע"י התובע; ובמו-ידיו נטל חלק מהכרטיסים, שלטענתו "המספרים שלהם לא תקינים", כדי לחלקם לאנשים שהיו מעוניינים להיכנס למופע. באופן תמוה טוען הנתבע 1 , בהגנתו, כי הוא עשה זאת בתום לב, ובסוברו כי "יוכל לקחת את הכרטיסים ויחלק אותם והדבר לא יפגע במופע מאחר והמופע נערך בשטח פתוח". (ר' סעיפים 16, 17 ו – 18 לכתב הגנתו).
בהמשך, טען בסעיף 20 להגנתו, כי חלק מהכרטיסים שנטל, העביר לנתבע 2, והציע לו למכור אותם תמורת 20 ₪ לכרטיס, ואת שאר הכרטיסים חילק חינם. בחקירתו הנגדית שב ואישר גרסתו זו (עמ' 29 ש' 6-12).

16. בתצהיר עדותו הראשית ובסיכומיו חזר הנתבע 1 על גרסתו הנ"ל, אך הוסיף בסעיף 9 לתצהירו כי הוא מכר כעשרה כרטיסים מאלו שנותרו בידיו, והודה כי טעה בכך שחילק את "הכרטיסים הנוספים" (סעיף 22 לתצהירו).
כך השיב בחקירתו הנגדית:
"ש. נערך לך שימוע לפני שפוטרת על ידי נתבעת 4, בשימוע הזה הודית ?
ת. הודיתי במה שעשיתי, נכון, הודיתי שהיו כרטיסים מיותרים שנלקחו מהעסק וזאת הייתה טעות מבחינתי וכל הדברים אמרתי ישר. לא הבנתי מה אני עושה, חשבתי שאני יעשה טוב לילדים שאני אחלק אבל זאת טעות בגדול ושילמתי מחיר יקר" (עמ' 28 ש' 14 עד 17) (ההדגשות שלי - ס "י).

17. בחקירתו הנגדית, אישר הנתבע 1, כי בגין מעשיו הוגש נגדו כתב אישום, והורשע ע"פ הודאתו
במסגרת הסדר טיעון בעבירות המיוחסות לו בכתב אישום (עמ' 28 ש' 10 עד 13).
תמוה הדבר, כי למרות הגשת כתב אישום והרשעתו של הנתבע 1, לא טרח התובע לצרף כתב
האישום וגזר הדין, מהם ניתן היה ללמוד על מעשיו, על העבירות שיוחסו לו, ו אולי גם על כמות
הכרטיסים בהם החזיק שלא כדין.

18. הנה-אם-כן, מכוח הודאת הנתבע 1 בגזלה, הנני קובע, כי חב הוא בפיצויי התובעים בגין נזקיהם. אדגיש, כי השאלה אם הנתבע 1 העביר חלק מהכרטיסים לנתבע 2, אינה רלוונטית.

התביעה נגד הנתבע 3

19. כאמור, הנתבע 3 שימש אותה עת דירקטור של הנתבעת 4. הוא היה גם בעל מניות בנתבעת 4 (ר' סעיף 4 להגנתו).
הדין הישראלי בכללותו מכיר בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה (ראו סעיף 4 ל חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). יוסף גרוס, "לשאלת עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה" עיוני משפט א' 287 (1971)).
לנתבעת 4 אישיות משפטית נפרדת משל בעלי מניותיה, כלומר מהנתבע 3.

20. סעיף 6 ל חוק החברות מפרט את הנסיבות בהן יכול בית משפט להרים את מסך ההתאגדות של חברה ולחייב בעל מניה בה בחובה שלה:
"6. (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)( א) או ( ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".

21. העיקרון הקבוע בסעיף 6 ל חוק החברות מבקש למנוע מבעלי המניות לעשות שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. בעניין זה ראו האמור ב רע"א 6039/04, פלזשטיין נ' עובדיה, (6.6.05) (להלן: ענין עובדיה):
"עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור"

22. מן הפסיקה עולה, כי הרמת המסך וההתעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של חברה, על מנת לייחס לבעלי המניות את חבות החברה, תיעשה אך במקרה בו נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת למטרות בלתי כשרות, על מנת להתחמק מאחריותם האישית. משמע, הרמת מסך מוצדקת כל אימת שיוכח, כי בעלי המניות עשו שימוש באישיות הנפרדת של החברה, לשם ביצוע מעשה תרמית או פעולה בלתי כשרה (ראה: ענין עובדיה לעיל).

23. עוד נקבע בפסיקה, כי נטל השכנוע באשר לקיומן של אותן עובדות המצדיקות הרמת המסך מוטל על מי שמבקש הרמת מסך ההתאגדות, ב- ע"א ( מחוזי-מרכז) 8713-01-13 שאול נ' מזרחי מעקות אלומניום בע"מ (16.8.2013) ( להלן: ענין שאול) נקבע כי:
"בדרך כלל יש לעשות שימוש בצעד הקיצוני של הרמת מסך, רק לאחר ברור קפדני של העובדות ועל בסיסן ניתן להגיע למסקנה כי עובדות המקרה מתאימות לחריג בו מורם המסך.
הנטל לשכנע את בית המשפט בקיומן של אותן העובדות מוטל על כתפי מי שמבקש להרים את מסך ההתאגדות.
במקרה של ספק, פועל הספק לטובת הנתבע לגביו מתבקש הסעד של חיוב בחובות החברה לאחר הרמת המסך" (ההדגשות שלי - ס.י).

יפים לענייננו גם הדברים שנאמרו ב- ע"א 8472/96 הסתדרות כללית נ' מושב מולדת, פ"ד נא(1), 61 (להלן: ענין הסתדרות כללית):
"טענה בדבר הרמת מסך מחייבת הנחת תשתית עובדתית מפורטת ומלאה על מנת להצביע באופן מלא על הזיקה המלאה בין התאגידים המעורבים בעניין".

24. כאמור, בית המשפט נוקט משנה זהירות בבואו להחליט האם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות בנסיבות המקרה שבפניו.
בענייננו, התובע לא טען בתביעתו כי התקיימו התנאים להרמת מסך ההתאגדות, כדי לחייב את הנתבע 3 אישית; לא הניח בפני בית-המשפט תשתית ראייתית כלשהיא לתמוך בתביעתו נגד הנ תבע 3 אישית , ולא עמד בנטל הבאת הראיה והשכנוע.
אדרבא, לנתבע 3 לא הייתה מעורבות אישית בביצוע הזמנת הכרטיסים שהזמין התובע מאת הנתבעת 4. בחקירתה הנגדית של יעל, אשתו של הנתבעת 3, העידה כי:
"ש. לבעלך גם הייתה אותה מעורבות שתיארת עם הזמנת הכרטיסים ?
ת. לא, הוא כבר ממש לא מתעסק בפרטי פרטים כאלה".

התובע אף לא טרח להזמין את הנתבע 3 לעדות, בשים לב כי נטל ההוכחה עליו, והסתפק להלין בסיכומיו על כך כי הנתבע 3 לא הגיש תצהיר ולא בא להעיד, ושיש לזקוף עובדה זו לחובתו (ראו סעיף 10 לסיכומי התובע). יכול והנתבע 3 נטל סיכון בכך שבחר לא להעיד בכל הקשור ליריבות בינו לבין התובע, אך משכשל התובע בנטל הבאת הראיה וההוכחה המוטלים עליו, אין משמעות ראייתית להימנעות הנתבע 3 מעדות.

25. לאור המקובץ, דין התביעה נגד הנתבע 3 להידחות.

התביעה נגד הנתבעת 4/המעסיקה

אחריות שילוחית

26. נשאלת השאלה, האם חבה הנתבעת 4 כלפי התובע, בגין מעשיו של הנתבע 1.

סעיף 13 ל פקודת הנזיקין קובע:
חבות מעביד
13. (א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו –
(1) אם הרשה או אישרר את המעשה;
(2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;
אולם –
(א) מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו, אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד;
(ב) מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו.
(ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד.
(ג) לענין סעיף זה, מעשה – לרבות מחדל.

27. ב-ע"א 8027/14 שורוש נ' שליאן (29.11.2015) (להלן: "עניין שורוש") קבע בית המשפט העליון, כי:
"בבואנו לקבוע האם מעשיו של העובד בוצעו במסגרת תפקידו, או שמא חורגים הם מהרשאת המעביד כדי כך שניתן לפטור את המעביד מאחריות שילוחית, ניתן להשתמש במספר אינדיקציות, ובין היתר: המטרה המנחה את העובד, ובכלל זה, האם מטרת העובד הייתה לבצע דבר עבירה; הרשעה בפלילים ואופי ההרשעה; וכן שיקולי מדיניות משפטית" (פס' 14) (ההדגשות שלי-ס"י).

ועוד, נקבע בפסק הדין מבחן נוסף לגבי תחולת סעיף 13 לפקודת הנזיקין, "המטרה הדומיננטית":
"מבחן זה מניח כי בעת שביצע העובד את המעשה המזיק, עסק הן במילוי תפקידו והן בסיפוק האינטרס הפרטי שלו. על פי מבחן זה ' המעביד ישא באחריות שילוחית כאשר בולט הוא לעין, כי המטרה ' השלטת', מבין שתי המטרות שעמדו לנגד עיניו של העובד בשעת מעשה, היתה זו הקשורה בשליחות שהטיל עליו מעבידו' (ע"א 338/60 מדינת ישראל נ' מדר, פ"ד טו 1569, 1584 (1961)" (פס' 15))(ההדגשות שלי-ס"י).

28. ולענייננו, משהורשע הנתבע 1 בגין מעשיו בפלילים, מאליה מתבקשת המסקנה כי מטרתו הייתה לבצע דבר עבירה . הנתבע 1 פעל בחריגה מההרשאה שניתנה לו ע"י הנתבעת 4, נטל לידיו כרטיסים, ומכר , חלק מהם לטענתו, וזאת במטרה לזכות בפירות. קרי, מעשיו של הנתבע 1 לא נועדו לקדם אינטרס של הנתבעת 4.

29. משכך, מצאתי כי הנתבעת 4 אינה חבה בגין מעשי הנתבע 1 מושא התביעה מכוח אחריות שילוחית.

אחריות נזיקית ישירה של הנתבעת 4

30. התובע טען, כי הנתבעת 4 התרשלה בכך שלא קיימה פיקוח והשגחה הדוקים על הנתבע 1, כדי למנוע מעשה כגון זה.
לטענתו, הנתבעת 4 לא דאגה כי במקום עבודה כה רגיש, בו מודפסים גם פנקסי שיקים עבור בנקים, יותקנו אמצעים למעקב והשגחה, וזאת בשים לב לגרסת העדים שהעידו מטעמה, כי המצלמות אינן מסייעות להבחין באירוע נשוא כתב התביעה.

31. מנגד, לטענת הנתבע ת 4, היא לא התרשלה בהתנהלות ה ובפיקוח על העבודה, אלא נהגה בסבירות וכפי שמצופה מ מעסיק סביר לנהוג. הנתבעת 4 אינה יכולה לבצע את כל פעולות בית הדפוס בעצמה, והיא נדרשת להאציל סמכויות לעובדים ולסמוך עליהם, במקביל לפיקוח כללי עליהם. מה גם, הנתבעת 4 אינה יכולה לפקח על כל פעולה ופעולה שמבצעים 25 עובדים שמועסקים על ידה.

32. אין חולק כי הנתבעת 4 חבה כלפי התובע חובת זהירות מושגית, מכוח ההתקשרות אתו, והתחייבותה להדפיס עבורו את הכרטיסים.
והשאלה אם חבה היא חובת זהירות קונקרטית. התשובה, בנסיבות המקרה, הינה חיובית. הכלל הוא כי נזק הצפוי, מבחינה פיסית, הוא צפוי גם נורמטיבית. הנתבעת 4 יכולה הייתה, וצריכה הייתה, לצפות את המעשה שבוצע ע"י הנתבע 1, במהלך עבודתו בשירותה. הנתבע 1 הופקד על הדפסת כרטיסים, והייתה לו גישה חופשית לכרטיסים שלהם ערך כספי.

33. בחינת הנסיבות הקונקרטיות, בהן הותירה הנתבעת 4 את מקום העבודה ללא פיקוח והשגחה נאותים, מהווה נטילת סיכון בלתי סביר.
ב-דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' קוסטמן (1993), נפסק:
"רמת הזהירות מחייבת לנקוט אמצעים לא רק כלפי סיכון ידוע, אלא גם כלפי סיכון בלתי ידוע, אשר קיימת לגביו הסתברות סבירה של התרחשות. עם זאת, רמת הזהירות אינה מחייבת נקיטת אמצעים כלפי כל סיכון אפשרי. רמת הזהירות מחייבת נקיטת אמצעים כלפי סיכון אשר לגביו קיימת הסתברות סבירה כי יתרחש" (ההדגשות שלי-ס"י).

הסיכון שמא עובד של הנתבעת 4 יטול לידיו כרטיסים כדי למכור אותם וליהנות מ פירותיהם, הינו סיכון ידוע וצפוי.

34. מצאתי, כי הנתבעת 4 לא קיימה רמת פיקוח של ממש כדי להבטיח שהכרטיסים הפסולים לא יוצאו מתחומי בית הדפוס. בחקירתו הנגדית העיד הנתבע 1, כי:
"ש. תאשר שהתפקיד שלך לקחת את אותם כרטיסים פסולים שיצא מספור לא תקין ובעצם לגרוס אותם ?
ת. שוב אגיד לך, לא היה לנו מכונת גריסה, מה שכולם עושים זה פשוט זורקים לפח אין משהו אחר.
ש. היית צריך לזרוק לפח ?
ת. בעיקרון.
ש. אתה עושה מספור בעצמך, יצא לך מספור לא תקין, האם תפקידך הוא לזרוק את הכרטיס בעצמך או לתת למישהו אחר?
ת. לזרוק בעצמי.
ש. תאשר לי בבקשה שכל תקופת העבודה שלך אצל הנתבעת 4 לא היה לך אירוע דומה ?
ת. אני מאשר.
ש. תאשר לי שאם היית מבקש, ממה שאתה מכיר אותם, מאור, יעל או אבי, לקחת את הכרטיסים האלה הם היו כועסים עליך מאוד ולא מתירים לך ?
ת. זה ברור לי, זה כרטיסים של לקוח ואין קשר לבקש דבר כזה.
ש. בעצם בזה שלקחת את הכרטיסים פגעת באמון שנתנו לך שאתה תשמיד אותם ?
ת. נכון, אני מודה בטעות.
ש. הציפייה שלהם ממך שתשמיד אותם ?
ת. כן, העיקר שלא יגיעו לשימוש.
(עמ' 35 ש' 1 עד 19) (ההדגשות שלי-ס"י).

35. בחקירתה הנגדית העידה יעל, מטעם הנתבעת 4, מי שנמנית על צוות ההנהלה של בית הדפוס, לגבי שיטת המעקב והפיקוח על ביצוע העבודה, בזו הלשון:
"ש. תפרטי יותר על הנושא של המעקב על ביצוע ?
ת. המעקב על ביצוע כמו שאר העבודות, כמובן שזאת לא עבודה יחידה באותו זמן, אנחנו דואגים להיכנס אין ספור פעמים לבית הדפוס לראות מה הדפס עושה, כמה הספיק, איך עושה, אם יש בעיות, אם הוא מבצע את ההזמנה על בוריה ואח"כ שזה עובר לכריכיה להמשיך לעקוב לראות שהיא נעשית כמו שצריך, שסוגרים את הפנקסים כמו שצריך, שחותכים את הדפים כמו שצריך, אורזים, מוודאים כמויות, מוודאים שזה תואם להזמנה" (עמ' 42 ש' 1 עד 6) (ההדגשות שלי-ס"י).
ועוד,
"ש. בעדותו של רוני בפני בהימ"ש הוא טען שתוך כדי הדפסת הכרטיסים יצאו בערך 60 כרטיסים פסולים, כלומר המספר שעל הכרטיס לא תואם את הספח, יכול להיות דבר כזה ? זה קורה ?
ת. יכול להיות. זה קורה.
ש. מה עושים עם הכרטיסים הפסולים ?
ת. משמידים, משמידים, משמידים".
(עמ' 44 ש' 12 עד 17) (ההדגשות שלי-ס"י).

36. בחקירתה הנגדית ממשיכה יעל ומעידה אודות היקף הפיקוח והבדיקה שבוצע במקום העבודה:
"ש. בסעיף 23 לתצהירך, את כותבת " ברור כי...בניגוד לטענתו", אתם לא בדקתם אם כן זייף או לא זייף ?
ת. איך אני יכולה לבדוק ? סיפקתי ללקוח את כל העבודה, אם מישהו במהלכה הכניס משהו לכיס למרות שאני נכנסת אין סוף פעמים ובודקת אני לא יכולה לשלוט על זה. אם מישהו עשה דבר כזה חוץ מלהיות עליו 24 שעות ואז אני לא צריכה להיות כי אני אעשה בעצמי את העבודה, לבדוק בפחי הזבל מה גרסו ואולי גם לבדוק בתיקים שהם יוצאים, חוץ מזה עשינו הכל מה שאנחנו יכולים ויודעים".
(עמ' 43 ש' 25 עד 31) (ההדגשות שלי-ס"י).

העדה התחמקה ממתן תשובה ישירה לשאלה אם הנתבע 1 השמיד את הכרטיסים המיותרים:
"ש. אבל את יכולה לאשר שבמקרה שלנו הספציפי לא דאגתם ולא ראיתם שרוני גורס את הכרטיסים הפסולים ?
ת. אנחנו מאוד ברורים וחוץ מלחטט בפחים ולהסתכל בתיק שלו עשינו כל מה שאפשר.
ש. אבל במקרה הזה לא ראית שרוני משמיד את הכרטיסים ?
ת. קודם כל ראיתי עוד כרטיסים פסולים שראיתי שנזרקו ונגרסו אני מדברת על המקרה הזה גם, עשינו רזרבה שזה למקרים שיהיה תקלות והיו כאלה בפח, זה לא שלא היו".
(עמ' 45 ש' 11 עד ש' 16) (ההדגשות שלי-ס"י).

37. לצד עדותה של יעל, העיד רותם, אשר גם הוא נמנה על צוות ההנהלה:
"ש. חוץ מהמצלמות איך נעשה פיקוח שלכם לגביו ?
ת. קודם כל גם אמא שלי שמשמשת כמנהלת עבודה, גם אני, אני פשוט גם משמש בתפקידי כאיש שיווק אז חלק מהזמן אני ספציפית לא שם. תמיד אחד מאתנו שם, תמיד עושים סיבוב, בודקים, אנחנו במגע עם העובדים גם בדפוס, גם בגרפיקה גם בשיווק, מוודאים שהכל קורה בצורה תקינה ומסודרת. עד כמה שזה תלוי בנו.
ש. באיזה תדירות אתם מפקחים עליו מבחינת זמנים ?
ת. אנחנו נפגשים עם העובדים ובאים איתם במגע עשרות פעמים ביום, זה יכול להיות 2-4 פעמים בשעה, זה תלוי בלחץ ובאורך ובכמויות ובהמון המון דברים".
(עמ' 38 ש' 9 עד 16) (ההדגשות שלי-ס"י).
ועוד,
"ש. בעקבות האירוע עם רוני, הרי הגיעה משטרה וחקירה וזה, האם דאגתם לשנות נוהלי עבודה בבית דפוס ?
ת. לא היה מה לשנות כי הנהלים מאוד ברורים ומוסברים באופן שוטף לעובדים שכל עבודה שמכילה מספר או סימן שמזהה אותה באופן ייחודי, ברגע שיש טעות או אקסטרה באותו רגע לוקחים גורסים וזורקים למחזור, לא היה צורך לשנות שום דבר.
ש. זה הנוהל הקיים ?
ת. כן.
ש. אבל עובדה שקרה ורוני השתמש בכרטיסים, אז לא נהייתם יותר זהירים ?
ת. אנחנו תמיד פיקחנו פיקוח יחסית הדוק אבל כמו שאמרתי ברגע שהעבירה הזאת לעשות אותה לוקח בסה"כ שתי דקות במקרה המוגזם אין לך יכולת כמו שאמרתי קודם להעמיד פיקוח על הכתף של כל עובד כל הזמן, אנחנו עסק משפחתי קטן עם מעט עובדים".
(עמ' 41 ש' 5 עד 15) (ההדגשות שלי - ס"י).

38. מהעדויות שהובאו לפניי, מתבקשת המסקנה כי הנתבעת 4 לא פיקחה כראוי על עבודת הנתבע 1, הנהיגה שיטת עבודה לקויה, ולא הקפידה על הנהגת שיטת עבודה שיש בה למנוע קרות אירוע מסוג האירוע בו עסקינן. בקרה ופיקוח נאותים על העובדים בבית הדפוס יכלו להבטיח שלא ייעשה שימוש אסור בכרטיסים העודפים , ולכל הפחות להקטין את הסכנה של נטילת כרטיסים מבית הדפוס. לדוגמא, הנתבעת 4 יכלה ל הנהיג נוהל עבודה לפיו תבוצע גריסת כרטיסים פסולים, או עודפים, באופן סדור ומתועד.

39. חיזוק למסקנתי זו מצאתי בעדותו של רותם, עד מטעם הנתבעת 4, אשר העיד באשר לרמת הפיקוח הנהוגה בהדפסת השיקים וכרטיסי "כיסא-שורה" למופעים, וכך העיד:
"ש. איך יכול להיות על פי עדות של הנתבע 1 כאן על דוכן העדים שברגע שבין יתר העבודות שלו במקום זה הדפסה של שקים לבנקים, איך יכול להיות שאין השגחה טוטאלית לגביו ?
ת. קודם כל מה שנוגע לנושא של הדפסת שקים, כל מה שאמר רוני לפניי הוא לא אמת בלשון המעטה. השקים התהליך אצלם מאוד מסודר, הם מודפסים, נארזים, עוברים עליהם בשבע עיניים והם נכנסים מאחורי 2 מנעולים בעסק, בחדר נפרד, בארון נפרד, החדר ננעל, הארון ננעל מיד. בנושא הזה אין לזה שום קשר למקרה הזה ורוני בכלל לא עסק בהדפסת שקים כמו שהוא ציין שזה מודפס במכונה דיגיטלית והוא לא דפס של מכונה דיגיטלית ואין לו את הידע הנדרש. את השקים מדפיסים באותה מחלקה כמו שמדפיסים את הכרטיסים עם כיסא שורה, שרוני אין לו שום נגיעה בזה".
(עמ' 37 ש' 6 עד 15) (ההדגשות שלי - ס"י).

40. עינינו הרואות, מעדותו של רותם ניתן להסיק באופן שאינו משתמע לשני פנים כי הנתבעת 4 הנהיגה שיטת עבודה ורמת פיקוח קפדנ יות ונאות ות לגבי הדפסת שיקים וכרטיסי "כיסא- שורה ", אך לא כך נהגה ביחס להדפסת "כרטיסי דשא". ראיה לכך, שמדובר באירוע צפוי, ושניתן היה למנוע אותו ע"י נקיטת אמצעים נאותים.

41. אילו הונהגה שיטת עבודה לפיה הוטל פיקוח הדוק על העובדים, ובכלל זה היה נוהל סדור לטיפול בכרטיסים העודפים, או הפסולים, ניתן היה למנוע מצב בו עובד בית הדפוס יתפתה ליטול לידיו חלק מהכרטיסים.

לאור המקובץ, הנני קובע כי הנתבעת 4 חבה כלפי התובע בגין עוולת הרשלנות.

הנזק
42. בסיכומיו טען התובע כי הנזקים שנגרמו לו הם כמפורט בסעיפים 30 ו – 31 לתביעה, סך כולל של 400,000 ₪, סכום שאינו תואם את סכום התביעה.
43. כידוע החובה החלה על צד העותר לפיצויי בגין נזק, להוכיח לא רק שנגרם לו נזק (כלשהו), אלא להוכיח גם את שיעור הנזק, והקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק הנטען. ראה: ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206 (2005);
ועוד : "באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן. ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי". (ע"א 355/80 נתן אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800 (1981)).
44. רמת הוכחת שיעור הנזק היא רמת הוכחה סבירה, וסבירות זו תיקבע על-פי נסיבות המקרה. על התובע מוטלת החובה להביא, ולו נתונים בסיסיים (ראו והשוו: גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 348-349 (2009); ע"א 769/86 רובינשטיין ושות' חבר קבלנית בע"מ נ' זמרן, פ"ד מב (3) 581, 589-590 (1988)). כמו כן, על התובע להוכיח את הנתונים העובדתיים מהם ניתן להסיק את גובה הפיצוי המגיע לו. יצויין, כי קיימת הבחנה בין מצבים בהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית, לבין מצבים שבהם ההוכחה היא מעשית ואף פשוטה, אך למרות זאת, לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו (ראו: ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז (3) 23 (1993)).

45. אין חולק, כי בסופו של יום המופע התקיים במועדו ביום 18/08/2016 (ראו סעיפים 17, 18 ו-
19 ל-ת/1).
התובע צירף חוות דעת מומחה מטעמו, עאמר דיב, לפיה נקבע כי ההפסד הכספי של התובע בגין מניעת רווח הינו בסך של 121,739 ₪, המחושבים לפי 1,541 כרטיסי "כיסא שורה ", ע"פ מחיר ממוצע של כרטיס "כיסא שורה" (79 ₪) , שזהו מספר הכרטיסים שהתובע לא מכר, לטענתו, כתוצאה ממעשי הנתבעים .
לא מצאתי כל תשתית ראייתית לתמוך בטענת התובע כי זהו מספר הכרטיסים שיכול היה למכור לולא מעשי הנתבע 1. חוות דעת המומחה אינה מהוות הוכחה לגובה הנזק, או לקשר הסיבתי, כל עוד הנתונים העובדתיים שבבסיסה לא הוכחו ע"י התובע.
46. זאת ועוד, הוכח בפניי, כי הנתבע 1 השתמש בכרטיסים הפסולים מסוג המיועדים לישיבה בדשא, בלבד. גם התובע בעצמו הודה, בחקירתו הנגדית, כי כל הכרטיסים שנתפסו על ידו היו מיועדים לישיבה על הדשא, (ר' עדותו בעמ' 11 ש' 24 עד 27).
בחקירתו הנגדית העיד הנתבע 1 כי הכרטיסים שנלקחו היו מיועדים לישיבה בדשא, וכך העיד:
"ש. כשאתה עשית את הדברים האלה, אתה הערכת או חשבת שזה יפגע בהכנסות של התובע?
ת. אני אגיד ככה, כשאני עשיתי את זה, שאני מספרתי את התשע כרטיסים, כל זה טעות אבל אני הסתכלתי שהכרטיסים מיועדים למרחב של דשא, חס וחלילה לא גזלתי כיסא ממשהו, אמרתי אם יכנסו 50 אנשים זה טעות מיסודו אבל הכוונה בגלל שזה מקום פתוח אמרתי אז יכנסו עוד 50 אנשים אבל שוב פעם אני מצטער שזה קרה".
(עמ' 30 ש' 5 עד 9) (ההדגשות שלי – ס"י).

ועוד,

"ש. תאשר לי שהכרטיסים הפסולים ככה קראת לזה שלקחתם אותם 60, היו כולם של הדשא?
ת. נכון, כל הכרטיסים רק של הדשא בלבד.
ש. תאשר להבדיל מהכרטיסים של הדשא שעשו אותם במכונה אחרת ואז הגיעו אליך למספור כפול, הכרטיסים של הכיסאות יצאו כבר עם המספור ולכן לא היית צריך לטפל בהם ?
ת. נכון, הכרטיסים של הכיסאות הודפס במכונה דיגיטלית שלא קשורה אליי. יש עובד שעובד שם, אני לא קשור לזה.
ש. לך הייתה גישה רק לכרטיסי הדשא ?
ת. נכון".
(עמ' 33 ש' 25 עד עמ' 34 ש' 1) (ההדגשות שלי – ס"י).
גרסתו של הנתבע 1 קבלה חיזוק מהעד רותם, עד מטעם הנתבעים 3 ו-4, אשר העיד, כי:
"ש. אתה יכול לאשר שרוני לא עבד על מכונה דיגיטלית ?
ת. אני מאשר.
ש. לא הייתה באפשרותו של רוני לקחת כרטיסים שמיועדים לכיסאות ?
ת. למיטב ידיעתי לא הייתה לו שום אפשרות אלא אם כן הוא על המכונה".
(עמ' 41 ש' 16 עד 19).

47. בחוות הדעת נרשם : "עפ"י המידע שנמסר לי ע"י מנהל העסק מר אבי מזרחי, מספר מקומות הישיבה שניתן להושיב אנשים בפארק הינו כ-2,400 מקומות ישיבה וכן, כ- 10,000 איש בשטח פתוח. צפיותיו של מר מזרחי ל 3,500 – 5,000 משתתפים באירוע". מה גם, בחקירתו הנגדית, התובע מסר גרסאות שונות למספר מקומות "כיסא שורה ", וכך העיד:
"ש. איך הטיעון שלך שאמרת קודם שחששת מאסון שיבואו שתי אנשים לשבת על כיסא מסומן מסתדר עם זה שכל הזיופים בדשא שיש בו 10,000 מקומות.
ת. בדשא אין 10,000 מקומות אלא כל הפארק מכיל 10,000 אנשים, מהם 2,400 כיסאות, האישור משטרה שהיה לי להכניס אנשים לפארק הוא עד 5,000 אנשים, הבקשה לרישיון עסק שהגשתי היא עד 5,000 אנשים, זאת אומרת 2,400 מקומות ישיבה ועוד 2,000 ישיבה על הדשא שאיתם נסגר דיל עם רמי לוי, הוא מכר כרטיסים ועבר את המספר 4,000 זאת אומרת שיהיו 4,000 אנשים על הדשא שמותר לי רק 2,600 אנשים, זאת אומרת שאם בן אדם יגיע ואין לו גם מקום על הדשא והמקום מגודר הוא ילך לשבת על כיסא.
ש. בתצהיר שלך כתוב בסעיף 6 שיש 2,400 מקומות ישיבה ו-10,000 מקומות בשטח הפתוח, זה לא נכון ?
ת. 10,000 איש אבל לא תכננתי. הפארק עצמו מכיל גם 30,000 איש השאלה באיזה שטח בפארק אתה משתמש, הפארק מכיל בכל האודיטוריום 10,000 איש ועוד 2,500 מקומות ישיבה. אני בשביל אישור בטיחות ומה שהצהרתי למשטרה שאתה הולך לפתוח רישיון עסק לאירוע תחת כיפת השמיים הגשתי אישור שאני לא מוכן להכניס אנשים יותר מ-5,000 אנשים, זהו. שתיהם נכונים. אני הגשתי בקשה לרישיון עסק עד 5,000 אנשים.
ש. איפה האישור הזה ?
ת. או בתצהירים או בפתיחת ספק. הוא פה בקלסר שלי" (עמ' 11 ש' 30 עד עמ' 12 ש' 13) (ההדגשות שלי – ס"י).

48. בחקירתו הנגדית התובע סיפק תשובות בלתי סבירות להערכותיו לגבי אובדן הרווח בגין הזיופים:
"ש. בחוות הדעת שהיא נספח ז' כשאתם מחשבים את הכרטיסים שכאילו צפיתם למכור, עצם החישוב שלך הוא למכירה של 2,400 כרטיסים פחות 859 שמכרתם ואז הגעתם ל-1,541 כרטיסי כניסה שזה מה שהפסדת זה ההפרש, השאלה שלי אליך, את ההערכה של 2,400 כרטיסים שהייתם אמורים למכור, מאיפה לקחת אותה ? בעיקר כשאמרת שזה האירוע הראשון שעשית מהסוג הזה ולמה דווקא 2,400 ולא 1,500 או 2,800 .
ת. כל אירוע כזה מביא אלפי אנשים במיוחד קהל של ילדים, מביא אלפי ילדים במיוחד בילד הגדול שאין לאנשים מה לעשות. זה הערכה שלי ועל בסיס מופעים קודמים שקולגות שלי עשו ואנשים עשו והמופעים היו מלאים". (עמ' 18 ש' 26 עד עמ' 19 ש' 3 ) (ההדגשות שלי – ס"י).

49. התובע לא הציג ראיות שיש בהן כדי לבסס הערכות הנזק שבוצעו ע"י המומחה מטעמו. ויודגש, השאלה הרלוונטית אינה כמה כרטיסים מכר התובע, אלא כמה כרטיסים יכול היה למכור אילולא מעשי הנתבע 1.
בחקירתו הנגדית הודה התובע כי זה מופע ראשון מסוג זה, שהופקד על ידו:
"ש. כמה מופעים מהסוג הזה של המופע הזה עשית בחיים שלך ?
ת. אמרתי לכם זה המופע הראשון שהקמתי בסדר גודל כזה ואחר שנה עשיתי עוד מופע לשמור על שמי הטוב.
ש. זאת אומרת מופעים בסדר גודל כזה לא היה לך, היה לך ניסיון במופעים כ"כ גדולים ?
ת. יש לי ניסיון במופעים גדולים, לא במכירת כרטיסים למופעים גדולים.
ש. זאת אומרת אני מבין שבעבר לא יצא לך אף פעם למכור כרטיסים למופעים בעצמך ?
ת. כן. נכון.
ש. זאת אומרת פעם ?
ת. פעם ראשונה שאני מוכר כרטיסים למופע" (עמ' 22 ש' 28 עד עמ' 23 ש' 3).

50. כך או כך, התובע לא הוכיח מספר הכרטיסים שנמכרו על ידו, ולא היקף ההכנסות וההוצאות שלו מהמופע. התובע צירף חשבוניות המעידות, לטענתו, על חלק מהוצאותיו ( נספח ח' לת/1), ותו לאו.
בחקירתו הנגדית העיד התובע, בזו הלשון:
"ש. כמה כרטיסים מכרת באינטרנט ?
ת. אני לא יודע מספר, אני יכול להיכנס".
(עמ' 13 ש' 32 עד 33)
ועוד,
"ש. מה המספר מדויק של כרטיסים שנמכרו אצלך רמי לוי ?
ת. לא יודע לתת לך מספר מדויק" (עמ' 15 ש' 29 – 30).

ועוד,
ש. בסעיף 31 לתצהיר שלך אתה מתייחס להוצאות שהיו לך, אני מצטט " אני מעריכם בסך כ-75,000", ?
ת. כן.
ש. תאשר שיש לך כרטסת בהנהלת חשבונות עם הוצאות מדויקות על האירוע.
ת. זה מצורף בנספחים.
ש. אצלך בהנהלת החשבונות יש כרטסת עם הוצאות המדויקות של האירוע ?
ת. חייב להיות.
ש. גם יש כרטסת עם ההכנסות המדויקות על השקל מהאירוע ?
ת. חייב להיות.
ש. גם מן הסתם מופיע ברישומים של העסק כמה כרטיסים בדיוק מכרת ?
ת. בטח.
ש. וגם מכיוון שאתה מדווח למס הכנסה ומשלם מסים כמו כולנו הפירוט גם יכלול כמה כרטיסים מכרת במחיר כזה וכמה כרטיסים מכרת במחיר אחר ?
ת. בוודאי.
ש. וגם כמה כרטיסים מכרת לדשא וכמה כרטיסים מכרת בעמידה?
ת. הכל מסודר.
ש. וגם כמה כרטיסים באינטרנט יש לך את הנתון נכון ?
ת. בוודאי.
ש. למה כל המסמכים האלה ששאלתי לגביהם עכשיו לא צורפו לתצהיר שלך ולא לחוות הדעת המומחה, יש לך הסבר לזה ?
ת. לא" (עמ' 18 ש' 26 עד עמ' 19 ש' 13).

51. התובע לא טרח להגיש כראיה את הכרטיסים המזויפים עצמם, וכן דוגמאות של הכרטיסים האמיתיים, אלא הסתפק בצילום העתק מכרטיסים למופע בלבד (שלטענתו מזויפים), על אף שעולה מחקירתו באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי לא ניתן להבדיל בין כרטיס מזויף לבין כרטיס אמיתי, על סמך צילומי הכרטיסים בלבד.

52. אומנם, התובע לא עמד בנטל ההוכחה לגבי שיעור הנזק שנגרם לו, אולם מצאתי שניתן בנסיבות המקרה להעריך את נזקיו על דרך האומדנה, ולא להוציא אותו בלא כלום. הפסיקה הכירה באפשרות לפסוק פיצויים על דרך האומדנה במקרים שבהם הנזק הוא מטיבו כזה שקשה לקבוע במדויק את שיעורו (ראו למשל: ע"א 82/427 "השתיל" נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ , פ"ד מ(4) 309 (1986); ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון המנוח ד"ר מנחם אלברט ז"ל, פ"ד סב (1) 330 (2006)).
יפים לענייננו הדברים שנקבעו בע"א 8279/02 גולן נ' עיזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל, פ"ד סב (1) 330 (14/12/2006):
"אכן, הלכה היא כי העדר יכולת לחשב באופן מדויק את היקף הנזק שנגרם לתובע אינו שולל ממנו את זכאותו לפיצויים, בין אם המדובר בפיצויים חוזיים, נזיקיים או אחרים. מקום שהוכח קיומו של נזק רשאי בית המשפט לאמוד את גובהו. התנאי לכך הוא שקיים קושי אובייקטיבי, לאור אופיו וטיבו של הנזק, להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק לו אחראי הנתבע, ושהתובע הביא את אותם נתונים אשר ניתן באופן סביר להביאם ( ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809; ע"א 427/82 " השתיל" נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ, פ"ד מ(4) 309, 317-316; ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 34; וכן דעת הרוב בעניין רובינוביץ). למעשה, כמעט בשום מקרה לא יכול בית המשפט לחשב באופן מדויק לחלוטין את הנזק שנגרם, למצער בתביעות נזיקין, ועל כן כמעט תמיד נדרש הוא להסתייע בהערכה במידה כזו או אחרת. אין קו גבול המפריד בין הגדרה מדויקת של הנזק לבין קביעתו על דרך אומדן. על כל פנים, סבורני כי יש מקום לאמוד את שיעור הנזק רק כל עוד ישנה נקודת אחיזה מינימלית, ולוּ בדל ראיה, עליה יכול בית המשפט להישען בהערכתו".

(ראו גם: ע"א 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (11/11/2010); רע"א 6948/13 מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נ' קטיף מושב שיתופי בע"מ 155 אח' 13/12/2015)).

53. בענייננו, אכן הוכח כי נגרם נזק לתובע על ידי כך שנמכרו כרטיסים למופע על ידי הנתבע 1, ללא הסכמת התובע וללא ששולמה תמורתם לתובע.
כפי שנוכחנו, קיים קושי אובייקטיבי מבחינת התובע להוכיח מספר הכרטיסים שנלקחו על ידי הנתבע וכמה מהם נמכרו על ידו. לא אוכל להישען בשאלה זו על עדות הנתבע 1 שיש לו אינטרס מובהק להמעיט ככל שניתן בגובה הנזק שהסב לתובע. כן, קיים קושי אובייקטיבי להוכיח מספר הכרטיסים שניתן היה למכור, מעבר לאלה שנמכרו, אילולא מעשי הנתבע 1.
54. כפי שקבעתי לעיל, הנתבע 1 לקח את הכרטיסים הפסולים מפנקס הכרטיסים לישיבת דשא בלבד. בסעיף 51 לתצהירי עדותם הראשית של רותם ויעל, עדי הנתבעים 3 ו- 4, נטען כי:
"זה המקום להסביר כי נהוג להדפיס לכל היותר כ-%5 כרטיסים " ספייר", למקרה של תקלה בהמשך התהליך לאחר ההדפסה ( שלב המספור, שלב הפרפורציה, שלב החיתוך). לכן מאחר וידוע לי ש- 5,000 כרטיסים שהודפסו נמסרו תקינים לתובע, אז לכל היותר כ- 250 כרטיסים נוספים שהודפסו כ"ספייר", ואשר אותם רוני היה אמור להשמיד בסיום תהליך מספור הכרטיסים, הוא החליט לגנוב ולמכור יחד עם הנתבע 2. כאמור, איננו יודעים האם רוני השמיד חלק מכרטיסי ה"ספייר" ולקח רק את חלקם או שרוני גנב את כל כרטיסי ה"ספייר", אך ברור שלכל היותר רוני יכול היה לקחת פיזית 250 כרטיסים" (ההדגשות שלי - ס"י).
ובחקירתו הנגדית העיד רותם כי:

"ש. אם התובע הזמין 5,000 כרטיסים, מדוע הדפסתם יותר ?
ת. כעסק שמייצר כמו כל עסק שמייצר וברגע שיש עבודה שעוברת מספר תהליכים והיא לא יוצאת מכונה מהתחלה עד הסוף מהמכונה תמיד אנחנו מייצרים בתחנה הראשונה כמות רזרבי קטנה שזה בד"כ 3-5 אחוז מהבסיסים, בשביל שבתחנות הבאות אם יהיו מה שנקרא פחת או נפולת יהיה לנו מספיק כמות בשביל להשלים ללקוח את העבודה מה שהוא ביקש במהירות בלי להתחיל מהתחלה".
(עמ' 40 ש' 6 עד 11) (ההדגשות שלי – ס"י).

תימוכין לעדותו מצאתי בעדותה של יעל בחקירתה הנגדית:

"ש. יש מצב שלקוח מזמין 5,000 כרטיסים והעובד מחליט על דעת עצמו לא יודע לצורכי מה שהוא מדפיס 8,000 כרטיסים ?
ת. לא לפי הנחיות וההוראות שלנו, הוא אמור לתת רזרבה מסוימת במקרים מסוימים וגם לא תמיד.
ש. באחוזים כמה הרזרבה בד"כ ?
ת. 5 אחוז, תלוי כמה עבודה יש בנוסף לעבודה הזאת אבל זה סדר גודל 5 אחוז. לא צריך יותר מזה".
(עמ' 44 ש' 18 עד 24) (ההדגשות שלי - ס"י).

גם התובע אישר בחקירתו הנגדית כי הזמין 5000 כרטיסים לישיבה בדשא. (עמ' 15 ש' 9 - 10).

55. מכאן, משהודפסו 5,000 כרטיסי ישיבה בדשא, ההערכה היא שהודפסו 5% כרטיסים "ספייר" או "פסולים", שהם 250 כרטיסים, שזהו מספר הכרטיסים המקסימלי שיכול והנתבע 1 לקח מבית הדפוס.
56. אין חולק, כי כרטיסי ישיבה בדשא נמכרו במחיר של 40 ₪ (במעוגל) , לכרטיס.
התובע העיד בחקירתו, כי:
"ש. אם למקומות מסומנים מכרת ב 69 ₪, לדשא באיזה מחיר מכרת ?
ת. 39 ₪" (עמ' 15 ש' 1 – 2).

(ראו גם סעיף 35 לסיכומי הנתבע 1, וסעיף 163 לסיכומי הנתבעים 3 -4).

57. הנה-אם-כן, בהנחה שהנתבע 1 לקח כל הכרטיסים העודפים, 250 במספר, ואף הצליח למכרם, הנזק הישיר המקסימלי שיכול היה להסב לתובע יגיע ל-10,000 ₪. משכך, ולאחר ששקלתי כל הנתונים שהובאו בפניי, מצאתי כי יש להעמיד את הפיצויי לתובע , על דרך האומדנה , על סך 5,000 ₪.
עוגמת נפש
58.     התובע עותר גם לפיצויי בגין "עוגמת נפש, תסכול, אכזבה, טרחה, בושה". (ראו סעיף 30 לכתב התביעה וסעיף 32 לסיכומי התובע).

59. לאחר ששקלתי נסיבות המקרה, ובהתחשב בעובדה שבעיצומן של ההכנות וההיערכות של התובע למופע, גילה לתדהמתו כי "מסתובבים בשוק" כרטיסי כניסה פסולים, וכן בהתחשב בעוגמת הנפש הרבה שגילוי זה הסב לו, הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך -.5,000 ₪.

פגיעה במוניטין

60.     לטענת התובע, עקב מעשי העוולה של הנתבע, נגרמה לו פגיעה במוניטין, ובכך נגרמו לו נזקים בסך של 155,000 ₪.
          מנגד, לטענת הנתבעים, לא צורפו עדויות או מסמכים להוכחת ראש נזק זה, ומשכך דין רכיב זה של הנזק להידחות.

61. מדובר בטענה שהועלתה בעלמא, ללא כל ביסוס ראייתי, כך שדינה לדחייה.
למעלה מן הצורך אוסיף, כי לא הוכחה כל פגיעה במוניטין של התובע. התובע לא צירף ולו ראייה אחת להוכחת המוניטין ומידת הפגיעה. שכן, על פי הפסיקה, יש להביא ראיות של ממש להוכחת המוניטין, עצם הפגיעה במוניטין, והנזק כתוצאה מהפגיעה במוניטין. ב ע"א 2634/09 רוטנברג נ' אלגו השקייה בע"מ (6/01/2011), שם נקבע כי "על הטוען לפגיעה במוניטין להוכיח את הפגיעה ואת שיעור הנזק שנגרם לו כתוצאה ממנה"; ע"א 945/06 Genreral Mills Imc נ' משובח תעשיית מזון בע"מ (1/10/2009).

סוף דבר
62. הנתבעים 1 ו- 4, יישלמו לתובע סך שך 10,000 ₪, הוצאות משפט בסך -.2,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.
הסכומים הנ"ל יחולו על הנתבעים 1 ו-4 ם ביחד ולחוד, וישולמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
התביעה כנגד הנתבע 3 נדחית. משהגנתו של הנתבע 3 נוהלה יחד עם הגנת הנתבעת 4, לא מצאתי, בנסיבות לחייב את התובע בהוצאות בגין דחיית תביעתו נגד הנתבע 3.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ל' חשוון תש"פ, 28 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.