הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 44322-06-12

בפני כב' השופט יוסף סוהיל – סגן נשיא

תובע

צברי פנחס
ע"י ב"כ עו"ד ש. אנדראוס ואח'

נגד

נתבעות

1.סלטקס טכסטיל 1994 בע"מ
2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ג. אגבריה ואח'

פסק דין

רקע
1. התובע יליד 14/8/1961, נפגע בגופו בתאריך 6/11/2011, עת ביקר במשרדי הנתבעת 1, וכאשר ביצע עבודה מזדמנת, לטענתו, לפי בקשת מנהלת הנתבעת 1 (להלן: "התאונה").
הנתבעת 2 חברה לביטוח, ביטחה את האחראית של הנתבעת 1 כלפי צד ג'.

התובע טען בתביעתו, כי התאונה אירעה כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת 1, ו/או כתוצאה מהיפר חובה חקוקה מצדה; וכן נטען כי נטל הראיה וההוכחה שלא הייתה מצד הנתבעת 1 התרשלות שתחוב עליה חל על הנתבעים, מאחר והתאונה אירעה ע"י דבר מסוכן, ובנסיבות המקיימות אחר כלל "הדבר מעיד על עצמו".
(מכאן ואילך, " הנתבעת" הכוונה לשתי הנתבעות, אלא אם נאמר אחרת).

2. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.

נסיבות התאונה כפי שהוכחו בפניי
3. אקדים ואדגיש, כי התאונה אירעה כ-10 חודשים לאחר שהתובע סיים עבודתו אצל הנתבעת 1 שהייתה מעבידתו משך קרוב ל-30 שנה (משנת 1982).
התובע הגיע למקום העבודה, כמי שמכיר את המקום, ומכיר את הנפשות שם, אם זה אנשי הנהלה, ואם זה פועלים שעבדו בתקופה בה הוא עבד אצל הנתבעת 1.

4. כך תיאר התובע בתביעתו את נסיבות התאונה:
"4.1. ביום 6.11.2011 ביקר התובע במשרדי הנתבעת 1 לצורך סידורים פרטיים. בעת ביקורו ביקשה ממנו המנהלת איריס להעלות שלושה גלילי בד למחסן בקומה שנייה וכן לפנות משם רדיאטורים ישנים. התובע היה אמור להסתייע בעובד נוסף אך זה לא היה פנוי ולכן התובע [כפי שעשה בעבודתו במפעל בעבר] ביצע את המשימה לבדו. התובע לקח מלגזה ועלה בעזרתה מהצד החיצוני של המבנה לקומה השנייה וביצע חלק גדול מהעבודה ועל פי חקירת המשטרה בעת האירוע עסר (צ"ל – "עסק" – ס"י) התובע כבר בהעמסת רדיאטורים ישנים שנועדו לפינוי על המלגזה.

4.2. מנקדת זמן זו אין התובע זוכר את פרטי האירוע – אין ספק שהתובע נפל מהמשטח בקומה השנייה הבולט מקיר המבנה ואשר שימש לצורך גישה למחסן שהתבצעה דרך החלון. צילום מקום הנפילה מצורף ומסומן "א". עקב הנפילה התובע נפגע קשות בראשו ובעמוד השדרה ואיבד את הכרתו".

5. הנתבעת התכחשה בהגנתה לאירוע התאונה כמתואר ע"י התובע, אך ללא שהציגה גרסה נגדית לנסיבות התאונה, הגם שאין חולק כי התובע אכן נפגע בגופו בתחום מפעלה של הנתבעת 1.
ועוד, הנתבעת העלתה בהגנתה הטענה כי התאונה מהווה "תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק הפלת"ד, אלא שטענה זו נזנחה, ונותרה התביעה שלפניי כתביעה בעילה נזיקית, לפי פק' הנזיקין.

הראיות והעדים
6. בהתאם להחלטת בית המשפט בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית, הוגש תצהירו של התובע, סומן ת/1. התובע ביקש לראות בנספחים שצורפו לתחשיבי הנזק מטעמו, כנספחי התצהיר. כן, הוגשו מטעם התובע תמונות של מקום התאונה הנטענת (סומנו ת/2 עד ת/7), תלוש שכר חודש 03/16 (סומן ת/8), ותלוש שכר חודש 07/16, תחת בקשה 15, אותו אני מסמן כעת ת/9.

7. מטעם הנתבעת לא הוגשו תצהירי עד ות ראשית, ולאחר שהתלבטה אם להעיד עדים מטעמה (הכוונה להעדת איריס – מנהלת המפעל ), הודיעה לבסוף שאין בכוונתה להעידה (ר' פרוטוקול הדיון מ- 4/7/16, וכן פרוטוקול הדיון מיום 21/4/16, עמ' 14 ש' 24).
מטעם הנתבעת הוגשו: עותק מהתביעה לדמי אבטלה, שהוגשה ע"י התובע ל-מל"ל, לה מצורפים צרופים שונים; אישור ה-מל"ל בדבר תשלום דמי אבטלה לתובע עבור החודשים 04/11 עד 09/11; מכתב פיטורין מתאריך 19/1/11 שהוציאה הנתבעת 1 לתובע, ובו הודיעה לו על סיום עבודתו אצלה, ואישור הנתבעת 1 על תקופת העסקת התובע בשירות ה (מסמכים אלה סומנו כחבילה אחת נ/1). כן, הוגשה מטעם הנתבעת חוות דעת אקטוארית, סומנה נ/2.
8. בשאלת הנכות הרפואית הגיעו הצדדים להסכמה ד יונית, לפיה יעמדו חוות דעת המומחים הרפואיים שהוגשו מטעמם לעיון ולהכרעת בית המשפט, מבלי שימונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט (ר' דיון מ- 3/2/15).

9. אקדים אחרית לראשית, ואומר, כי הוכח בפניי שהתובע נפל מגובה, עת שביצע עבודה במחסן הנתבעת 1, שממוקם בקומה השנייה במבנה שבבעלותה, ו/או בהחזקתה.
בניגוד למה שניתן להבין מתיאור נסיבות התאונה בכתב התביעה, הוברר והוכח, כי התובע לא עלה לקומה השנייה עם המלגזה, אלא שהוא עלה במדרגות, כאשר המלגזה נותרה על הקרקע. התייחסות לעניין זה תבוא בהמשך.

10. התובע תיאר בעדותו את נסיבות הגעתו למפעל הנתבעת 1, את מטרת הגעתו לשם, ואת אשר התרחש עד לרגע שבו כבר לא זכר דבר הקשור לנפילה עצמה.
אמנם, לא הובאה בפניי ולוּ עדות ראיה אחת באשר לעצם הנפילה, אך די היה , והותר , בראיות הנסיבתיות שהובאו כדי להוכיח, ברמה הדרושה במשפט האזרחי, כי התובע נפגע בגופו, לאחר שנפל מגובה, בנסיבות כאמור.
בהקשר זה אוסיף, כי דין טענת הנתבעת שהועלתה בסיכומיה, שמדובר בעדות יחידה של בעל דין שאין לפסוק על פיה (לפי סעיף 54 לפק' הראיות), להידחות.
אין מדובר בעדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע . עדות התובע, שמלבד היותה אמינה ומהימנה בעיניי, זכתה לסיוע רבתי הן מהודעתה של איריס, מנהלת הנתבעת 1 במשטרה, ואשר הוגשה בהסכמה,(אך, כאמור הנתבעת בחרה שלא להעידה ), והן מכלל הראיות, ובפרט יתר חומר החקירה מתיק המשטרה, שאף הוא הוגש בהסכמה.

11. בתצהירו העיד התובע, כי ביום התאונה ביקר במפעל לצורך סידורים פרטיים, או אז גב' איריס, מנהלת במפעל, ביקשה ממנו להעלות למחסן שבקומה השנייה שלושה משטחי גלילי בד כבדים, וכן לפנות משם גרוטאות ברזל, ואף הציעה לו למוכרם ולזכות בתמורתם. לצורך כך, ומשלא סופקה לתובע עזרה ע"י פועל נוסף, עלה על המלגזה, ובאמצעותה העלה את הגלילים לגובה חלון בקומה השנייה, אח"כ עלה לקומה השנייה במדרגות, והזיז את הגלילים פנימה אל תוך המחסן.

כפי שיובהר בהמשך, גירסה זו הוכחה בפניי, אף שעומדת היא בסתירה לגירסת התובע בתביעתו, שם נאמר כי הוא עלה לקומה השנייה עם המלגזה.

12. משלב זה ואילך, העיד התובע, אין הוא זוכר דבר באשר לאופן היפגעו, הגם שלהערכתו סביר להניח שנפל ארצה כשהתקרב לשפת המבנה כדי למשוך את הגלילים פנימה, או אולי כדי להניח גרוטאות שאסף על המלגזה.
הוברר, וכך ניתן ללמוד מהתמונה ת/6, כי החלון המדובר צמוד ל "מרפסת" צרה יחסית , מעין אדנית, שאינה מגודרת לבטח , וממנה נפל התובע ארצה. כך גם ניתן ללמוד מתמונות שנלקחו מתיק החקירה שביצעה המשטרה בעקבות האירוע (סומנו כחבילה אחת ת/7), באחת התמונות נראה שוטר המצביע על החלון והמרפסת מהם נפל התובע.

13. אמנם התמונות הצבעוניות של מקום התאונה הנטען, שהוגשו מטעם התובע, צולמו ע"י אשתו, בזמן בלתי ידוע לאחר התאונה, אלא שהשוואה בין תמונה צבעונית ת/6, לתמונה מקבילה, בשחור לבן, מתיק המשטרה, ת/7, בה נראה שוטר מצביע על "המרפסת" ממנה נפל התובע, על פי הנטען, ואשר צולמה, יש להניח ביום התאונה, מלמדת כי מדובר בתמונות זהות, וכי לא חל שינוי במבנה שבו אירעה התאונה.

14. התובע תיאר בתצהירו שאותה "מרפסת" צרת רוחב, כחצי מטר בלבד, מגודרת בגדר שגובהה נמוך, ואין בה כדי למנוע נפילה. אותה מרפסת הינה למעשה אדנית בטון; זאת גם ניתן להיווכח מעיון בתמונות המבנה, מהן למדים כי אכן מדובר באדנית בטון ב גובה רצפת הקומה השנייה לאורך כל המבנה של המפעל.
העד ציין בתצהירו, כי פריקה וטעינה דרך החלון הייתה שיטת עבודה מקובלת ונהוגה במפעל.

15. בחקירתו הנגדית, ולשאלת בית המשפט, ש ב התובע והבהיר, כי הוא העלה את שלושת הגלילים באמצעות המלגזה , עד ל גובה שפת החלון, אח"כ, וכל פעם שהעלה משטח, עלה במדרגות, ודרך החלון פרק את הגלילים והכניס אותם פנימה לתוך המחסן , וכך העיד:
"ש: שאלת בית המשפט, הגעת עם המלגזה לקומה השניה?
ת: לא, הגעתי למחסן, הרמתי את המלגזה, עליתי במדרגות, פירקתי את החלון שרואים בצילום והכנסתי את הגלילים שלוש פעמים עשיתי את זה ובפעם האחרונה אני זוכר כי הכנסתי את כולם בפנים, מנקודה זו איני זוכר מה קרה לי, מצאתי עצמי בבית החולים". (עמ' 9 ש' 24-27).

16. יצויין, כי הודעת התובע, וכן הודעת איריס, כפי שנגבו ע"י המשטרה (חלק מצרופי תחשיבי התובע) , הוגשו בהסכמה, כמו גם יתר חומר החקירה המשטרתית, ובכלל זה דו"ח הפעולה מיום התאונה.
עיון בהודעות הנ"ל ובדו"ח החקירה מלמד, כי גרסת התובע, והשערתו כי הוא נפל מהקומה השנייה ארצה, במהלך ביצוע עבודה שנתבקש לבצע ע"י איריס, הינה האפשרות הסבירה ביותר ואולי אף היחידה, לנסיבות פגיעתו הגופנית.

17. "דו"ח הפעולה" שבתיק המשטרה מפורט דיו, והוא מבוסס בעיקרו על גירסתה של איריס, (התובע הרי איבד את ההכרה והובהל לבי"ח), שאף היא נגבתה ביום האירוע, במקום האירוע בשעה 13:40, כאשר האירוע אירע בסביבות השעה 13:00.
בדו"ח הפעולה נרשמה גירסת איריס, לפיה כשהתובע הגיע ביום התאונה למפעל, פנתה אליו וביקשה ממנו לבצע עבודה – העלאת גלילי בד מהחניה לקומה השנייה, בעזרת פועל נוסף, התובע ענה לה שלא צריך עזרה, לקח מלגזה והחל לבצע את העבודה, ע"י העלאת הגלילים לקומה השנייה, בעוד הוא היה עולה במדרגות, פורק את המטען, וחוזר חלילה. בהמשך ביקש אישורה לקחת רדיאטורים ישנים כדי למכור אותם כגרוטאות ברזל, ו היא אישרה לו זאת. תוך כדי שהתובע עסק בהעמסת הרדיאטורים נפל ארצה מהקומה השנייה, גובה כ- 5 מר', להערכתה, ונפגע בראשו. איריס שמעה קול חבטה וכן את אחת העובדות צועקת, יצאה החוצה וראתה את התובע שרוע על האדמה כשהוא מדמם.

18. גרסה דומה עולה גם מהודעת איריס במשטרה, ועליה היא חתומה. בהודעתה במשטרה מסרה כי לשמע רעש הנפילה, יצאה החוצה ומצאה את התובע "שוכב ליד המלגזה מדמם מהראש". ויודגש, הנתבעת בחרה שלא לזמן את איריס לעדות. משכך, הודעתה שאין בה כל סתירה לגרסת התובע, למעט סתירות שוליות שאינן יורדות לשורש העניין, ודו"ח הפעולה, מהווים חיזוק למסקנה כי התובע נפגע כתוצאה מנפילתו ארצה מגובה הקומה השנייה.

19. גרסת התובע, כפי שעולה מהודעתו במשטרה, שנגבתה בביתו ב- 12/12/11, אף היא תואמת לגרסתו כאן, לרבות כפי שהיא עולה מחקירתו הנגדית.
התובע אמנם ציין בהודעתו במשטרה, שאין הוא זוכר אם עלה עוד פעם לקומה השנייה לפני שנפל, ואין הוא יודע איך נפל ומאיפה נפל, וכי הוא התעורר רק בבית החולים.
התובע נשאל בחקירתו הנגדית, משאין הוא זוכר את הנסיבות, האם ייתכן כי נפל מהמשטח של המלגזה, והשיב בשלילה, והטעים: "אני יודע שהייתי למעלה, לא עליתי מעל החלון, שמתי רגל על אדן החלון ומשכתי את הבדים." (עמ' 11 ש' 27).
עם זאת, ונוכח הראיות כאמור לעיל, אין בכך כדי לסתור את המסקנה כי התובע נפל מהקומה השנייה של המחסן, ארצה.
20. התובע מסר בהודעתו במשטרה, כי העבודה שנתבקש לבצעה ביום התאונה , והאופן בו ביצע אותה, מו כָּרים לו משנות עבודתו הרבות אצל הנתבעת 1: "זו עבודה שעשיתי אותה במפעל הרבה שנים".
כן, מסר בהודעתו למשטרה, כי לצורך ביצוע עבודה זו, לא צוייד בקסדה או אמצעי מיגון אחר. גם בחקירתו הנגדית העיד כי מדובר בשיטת עבודה המוכרת לו:
" זה לא פעם ראשונה שאני עושה את זה, יש למעלה מחסן עם הרבה קרטונים שהעליתי בזמנו, כאשר הייתי עובד, יש שם הרבה פסולת של מלון, דלתות, כיורים, מחשבים ישנים הרבה דברים העליתי למעלה" (עמ' 11 ש' 31 עד עמ' 12 ש' 1).
ובאשר לאמצעי המיגון השיב:
"אני עבדתי במפעל 28 שנים, חוץ מאטמי אזניים לא סיפקו אף פעם ציוד מגן אחר" (עמ' 12 ש' 10).

21. נוכח המקובץ, מתבקשת בהכרח המסקנה, המסתברת ביותר, שהתובע נפל מהקומה השנייה ארצה; זאת גם נוכח העובדה שהוא נחבל קשות בראשו, וסבל משברים מרובים בגבו ובצלעות החזה, ראיה לכך שמדובר בנפילה מגובה משמעותו ולא בנפילה סתם.
בחקירתו הנגדית עמד התובע על גרסתו, כי איריס היא שביקשה ממנו לבצע את העבודה באמצעות המלגזה (עמ' 12 ש' 26-27, עד עמ' 13 ש' 18). עדות זו אף היא מלמדת על שיטת עבודה שהייתה נהוגה במפעל, והתובע ראה עצמו חופשי לבצעה באותו אופן, כבימים עברו.

22. בטרם סיום פרק זה של ההכרעה באשר לנסיבות התאונה, ראוי להדגי ש, כי העובדה שנתגלתה סתירה בין גירסת התובע כפי שהוצגה בתביעה לבין עדותו בפניי, אשר תאמה להודעתו במשטרה, לדו"ח הפעולה ולהודעת איריס במשטרה, אין בה די לקעקע את אמינותו. עדיין, ניתן לקבל גירסתו שהוצגה בפניי. הדברים נאמרים אך ורק לגבי העובדה שהוכחה בפניי, והיא שהתובע לא עלה עם המלגזה לקומה השנייה, אלא שהמלגזה נותרה על האדמה, כאשר "שיניה" מורמות עד לגובה אותה אדנית.

23. בית המשפט העליון פסק לאחרונה (ע"א 9073/15 פלוני נ' כלל (4/9/17) , כי גם במקרים בהם נותרת עמימות עובדתית אצל בית המשפט באשר לנסיבות התאונה , אשר מקורה בשקריו של התובע, ובגרסאות שונות וסותרות, כאשר האמת אצלו, עדיין אין בכך כדי להוביל אוטומטית לדחיית תביעתו.
הדיון של כב' השופט הנדל אמנם נסוב בעיקרו סביב העברת נטל הראיה לפי סעיף 38 לפק' הנזיקין (לגבי דברים מסוכנים); אך הכלל שנקבע שם יפה לכל מקרה בו נוצרת עמימות עובדתית בעטיו של התובע, וקל וחומר במקרה שלנו, כאשר העמימות העובדתית היתה לכאורה בלבד. אמנם מקורה בגירסה שונה שהובאה בתביעה, אך מלבד זאת כלל הראיות שהובאו בפניי במסגרת שמיעת התיק, עולות בד בבד אחת עם רעותה, ללא סתירה ביניהן, כזו שיש בה ממש, ומקורה אינו בשקרים של התובע.

האחריות
24. התובע טען בסיכומיו, כי אחריותה של הנתבעת לאירוע התאונה ק מה מכוח "מבחן השליטה" ומכוח היותה המחזיק במקרקעין, והיות התובע בר רשות ; אין זה משנה אם התובע היה באותה עת עובד שכיר שלה, אם לאו , עדין על הנתבעת החובה לדאוג לשלומו, להנהיג שיטת עבודה בטוחה, ולספק לו אמצעי בטיחות.
לטענת התובע, הנתבעת הפרה חובתה החקוקה, לפי סעיף 50 לפק' הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970, בכך שלא גידרה את המקום ממנו נפל התובע, מגובה של יותר משני מר'; וכן לא נקטה אמצעי בטיחות אחרים , כגון רתמה, כדי למנוע נפילתו .
בסיכומיו זנח התובע טענתו בדבר העברת נטל הראיה לנתבעת, אם מחמת שהדבר מסוכן, או מחמת שהדבר מעיד על עצמו (סעיפים 38 ו -41 לפק' הנזיקין).

25. חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת בהיותה מחזיק במקרקעין, נבחנת על פי מבחן הציפיות בעיני האדם הסביר.
הלכה פסוקה היא, כי בעלות או חזקה של מקרקעין יוצרת חובת זהירות מושגית כלפי מבקר בקרקע שבחזקתו [ ראה: אהרן ברק "אחריות בנזיקין של מחזיק במקרקעין" מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל ( עורך: גד טדסקי) 104 (תשכ"ד); דיני נזיקין: תורת הנזיקין הכללית ( עורך: גד טדסקי) 465 (מהד' 2, תשמ"ד); ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מיימוני: ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113, 125].
האחריות המושגית קמה בין אם הנזק נגרם בשל מצב סטטי של המקרקעין ובין אם עקב פעולה אקטיבית עליהם [ ראה: ע"א 8/79 גולדשמיט נ' ארזי, פ"ד לה(3) 399 (1981].

26. יפים בהקשר זה הדברים שנאמרו בהלכת "ועקנין" הנ"ל.
"אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין הסיכונים שנוצרו במקרקעין בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו; הבעלות במקרקעין יוצרת לעיתים אפשרות למנוע סיכונים גם לאחר שהשליטה נסתיימה. מכאן הצידוק שבהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין. עם זאת, האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע אך ורק לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית. אכן, בעלים שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למונעו אינו נושא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת זהירות קונקרטית" [ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 125-124].

27. ולענייננו, אין חולק כי הנתבעת 1 היא הבעלים, ו/או המחזיקה, במבנה שבו נפגע התובע. על השאלה אם חבה היא חובת זהירות קונקרטית, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, לא יקשה להשיב בחיוב. ביצוע עבודה בגובה, כרוך מטבעו, בסכנת נפילה, הסיכון שבנפילה אינו בגדר סיכון רגיל, ויש חובה, הן מכוח הדין, והן מכוח מבחן "האדם הסביר", לנקוט אמצעי זהירות, ולהנהיג שיטת עבודה, אשר יבטיחו שלומו של העובד, ובמקרה שלנו שלומו של המבקר במקרקעין. מחזיק מקרקעין סביר ונבון יכול היה לצפות, וצריך היה לצפות, כי מי שמבצע עבודה בגובה, עלול ליפול ארצה ולהיפגע בגופו, ומשכך חובת הגידור קמה, ואף עוגנה בדין, כמו גם החובה לספק אמצעי בטיחות אישיים כגון רתמה או קסדת מגן לראש.
הייתי מרחיק לכת ואומר כי הנתבעת 1 נהגה כלפי התובע ביום התאונה בתור "מעסיק לרגע", מעת שביקשה ממנו לבצע עבורה עבודה ספציפית, אף שזו הייתה חד-פעמית ומוגבלת ל-3 שעות בלבד.

28. העובדה, שיכול והנפילה אירעה תוך כדי שהתובע "מבצע עבודה לטובתו" כפי שטענה הנתבעת בסיכומיה, עת החל באיסוף הגרוטאות כדי לקחתן לעצמו ול יהנות מפרותיהן, לאחר שסיים העלאת הגלילים, אינה מעלה ואינה מורידה. התובע העיד, כי באותו יום הגיע למשרדי הנתבעת 1, בתור מעסיקתו לשעבר, כדי למלא ולהחתים טפסים המיועדים להגשה למוסד לביטוח לאומי, ואז נתבקש לבצע עבודת הרמת הגלילים למחסנים. אין לומר עליו כי הוא פעל באופן עצמאי, ואך ורק לשם האינטרס שלו. גם התובע וגם איריס מסרו כי אושר לו ליטול את הגרוטאות מהמחסן, ואין זה משנה מי יזם זאת.
איריס ביקשה מהתובע לבצע עבודה עבור הנתבעת, ו"התמורה" מצאה ביטויה בדמות של "גרוטאות" שהותר לתובע לאסוף כדי למוכרן וליהנות מפירותיהן.

29. טענת הנתבעת, כי הוצעה לתובע עזרתו של נהג המלגזה, אך התובע היה חסר סבלנות, בחר שלא להמתין לכך שנהג המלגזה יתפנה, ולקח בעצמו את המלגזה (ר' התיאור העובדתי בחוות דעת המהנדס סעדי, שהוגשה מטעם הנתבעת ובה אדון בהמשך), אף אם נכונה היא, אינה מעלה ואינה מורידה.
גם אילו נהג המלגזה "המקורי", זה שהיה אמור לעזור לתובע, הוא שביצע את עבודת ההרמה, התובע היה זה שהופקד על פריקת המטען וסידורו בקומה השנייה, ומשם נפל. מילים אחרות, גם אם התובע היה נעזר בנהג המלגזה, לא היה בכך כדי למנוע, או להקטין, את סכנת הנפילה מגובה. בכך שהתובע בחר לבצע את העבודה לבדו, לא הייתה תרומה לאירוע הנפילה.
30. שוב אומר, הנני ער לעובדה שהתובע לא היה באותה עת עובד שכיר של הנתבעת, אך "הרגיש בבית", כפי שתיאר זאת; המנהלת התייחסה אליו כמי שעדיין נמנה על עובדי המפעל, והטילה עליו משימה חד -פעמית, והוא שָעָה לבקשתה, ללא היסוס.
יתרה מזאת, גם אם הנתבעת 1 אינה במעמד של מעסיק, עדיין חבה היא כלפי התובע חובת זהירות מושגית, בהיותה מחזיקת המקרקעין בהם אירעה התאונה. כי הרי כאמור בהלכת ועקנין לעיל: "אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה".
באותה מידה, אין להתעלם מהעובדה שמדובר בעובד לשעבר שעבד אצל הנתבעת משך קרוב ל- 30 שנה, ופוטר רק לפני מספר חודשים עובר לתאונה. התובע הכיר את שיטת העבודה, הלקויה יש לומר, שהונהגה ע"י הנתבעת, ופעל כפי שרגיל היה לפעול קודם לפיטוריו.

31. על הנתבעת 1 היה לצפות את הסכנות הכרוכות בביצוע העבודה, ובפרט סכנת הנפילה, בהינתן כי מדובר בעבודה בגובה של כ- 3.5 מר'; משכך, חובה היה עליה לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים, אם זה ע"י אספקת אמצעי מיגון אישי, כגון קסדה ורתמה, ואם זה ע"י גידור מתאים; וכן ע"י הנהגת שיטת עבודה בטוחה.
הנתבעת כשלה בכל אלה, ומשכך חבה היא כלפי התובע חובת זהירות קונקרטית. הנתבעת יכלה לצפות את הסכנות הטמונות בביצוע העבודה באופן שבוצעה, וצריכה הייתה לצפותן.
אין ספק, כי התובע ביצע "עבודה בגובה", כהגדרת המונח בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז 2007, (סעיף 1), משאין חולק שהוא עבד בגובה כ- 3.5 מר', ומשאין חולק כי לא היה גידור מתאים לאדנית ממנה נפל.

חוות דעת מהנדס סעדי סלים
32. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת מהנדס ויועץ בטיחות סעדי סלים לתיק בית המשפט.
הגם שחוות הדעת לא הוגשה כראיה במהלך השמיעה, או בשלב אחר, והמומחה לא נחקר עליה, משראו הצדדים, ובפרט התובע, להתייחס אליה לגופה בסיכומיהם כראיה מכלל הראיות שהוגשו, לא אתעלם ממנה ואבחן אותה לגופה.

33. זה המקום לציין כי תיאור נסיבות התאונה כפי שגם המומחה מטעם הנתבעת "ראה" אותן, תומך בגרסת התובע, ובמסקנה כי הוא נפל מהקומה השנייה ארצה.
המהנדס סעדי ציין בחוות דעתו כי רוחב האדנית 90 ס"מ מהקצה עד הקיר החיצוני של המבנה. המומחה לא ציין את הרוחב "נטו", אך סביר להניח שקיר האדנית ברוחב בין 10-20 ס"מ ומשכך, רוחב האדנית נטו כ- 80 ס"מ, לכל היותר. כן , ציין המומחה, כי הגובה מהרצפה עד הסף העליון של האדנית הוא 340 ס"מ.

34. המומחה סבור, כי אסור היה לתובע לנטוש את עמד הנהג של המלגזה, כשהיא מו נעת, ולעלות
לקומה השנייה, וכי הוא הסתכן מרצונו עת הרים את המשטח לגובה האדנית, אך לא קירב אותו פנימה אל מעל האדנית. לטענתו, אילו כך פעל התובע, יכול היה לפרוק את המלגזה, או להעמיס עליה, כשהוא עומד בתוך המחסן.

35. אין בהשערות הנ"ל של המומחה כדי לסייע להגנת הנתבעת. המומחה לא בדק את המלגזה הספציפית, אלא הגיע למסקנה שהתובע יכול היה להרים את המשטח עד לגובה שמעל לגדר האדנית, ופנימה למרווח שמעל לאדנית, מתוך השערות בלבד.

36. יתרה מזאת, גם אם כך הם פני הדברים לאמיתם, הרי משפעל התובע לפי שיטת העבודה המוכרת לו והנהוגה במקום העבודה, ללא סטייה, הרי הוא פעל במסגרת מתחם הסיכון שיצרה הנתבעת 1, ומשכך אחריותה בעינה עומדת. כלל הוא, שלא על העובד לקבוע את שיטת העבודה. עובד יכול ויפעל בחוסר שיקול דעת, אך כל עוד אין במעשיו סטייה משמעותית מהשיטה המקובלת במקום עבודתו, אף אם כ ָּשַל בשיקול דעתו, עדיין האחריות נופלת על שכמי המעסיק.

אשם תורם
37. התובע, כמי שסיכם ראשון, טען בסיכומיו להעדר אשם תורם כלשהו ומצדו.
הנתבעת, שעליה הנטל להוכיח אשמו התורם של התובע, לא העלתה טענה זו כלל בסיכומיה, אף לא על דרך החלופין.
משהלכה היא שעל המזיק להוכיח אשמו התורם של הניזוק, ומשטענה זו נזנחה ע"י הנתבעת, ניתן להסתפק בכך ולקבוע העדר אשם תורם כלשהו מצד התובע.
עם זאת, אוסיף, כי בהינתן נסיבות התאונה, כפי שהוכחו בפניי, ואשר נגרמה עקב שיטת עבודה מסוכנת, אי-נקיטת אמצעי זהירות, שלפחות בחלקם מעוגנים בדין, כגון גידור מתאים, ואמצעי זהירות נוספים הכרוכים בעבודה בגובה, הרי שאין להשית על התובע אשם תורם כלשהו, משפעל במסגרת מתחם הסיכון שיצרה הנתבעת.

החבלה הגופנית והנכות
38. אזכיר כי התובע ביקש לראות בנספחי תחשיבי הנזק שהוגשו מטעמו כנספחים לתצהירו.
כעולה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו, נחבל התובע חבלות קשות, סבל מפגיעה רב- מערכתית, ופונה במסוק לבית חולים רמב"ם כשהוא באובדן הכרה ומונשם. נמצא כי התובע סבל מחבלת ראש קשה, שברים במספר צלעות בחזה, ושברים במספר גבהים בעמוד השדרה. התובע אושפז בבית החולים רמב"ם לתקופה של 10 ימים, ושוחרר עם המלצה לשימוש בחגורת גב למשך 3 חודשים; הועבר להמשך אשפוז שיקומי וטיפול פיזיוטרפי בבית חולים אלישע למשך 14 ימים נוספים. מעיון בסיכום המחלה של בית החולים רמב"ם למדים, כי התובע סבל משברים סגורים ב- 5 צלעות החזה, מלווים עם קונטוזיות בריאות , שבר קווי אוקספיטלי שמאלי בראש, עם דימום תת-עכבישי, שברים סגורים בזיזים ספינליים בגובה חולית T 4-6-7; שברים דחוסים בחלק הקדמי בחוליות L1, L3, L4 (עם ריבוי שברים) ו- T12.

התובע שוחרר מבית החולים רמב"ם עם המלצה לשימוש בחגורת גב למשך 3 חודשים והועבר לבית החולים אלישע להמשך אשפוז שיקומי וטיפול פיזיותרפי.
בצילום C.T עמ"ש גבי, שבוצע ב- 15/2/12, אובחנו ממצאים אלה:
"שברי דחיסה ב- L4, L3, L1, D12, D11 ו- L5. תמונה של שברי ריסוק ב- L4. שברים בזיזים הרוחביים השמאליים של L3 ו - L4 ובלמינה השמאלית של L4. ספונדילוליסטזיס קלה בין L3-L4. היצרות גרמית של התעלה הספינלית בגובה של L4 עד כ- 80 מ"מ. למעט L4 אין עדות להיצרות גרמית של התעלה הספינלית ".

הנכות הרפואית
39. מטעם התובע הוגשה חוות-דעת ד"ר גורן – מומחה אורתופד, אשר קבע לו נכות אורתופדית צמיתה כתוצאה מהתאונה בשיעור משוקלל של 39%, לפי הפירוט כלהלן:
1% בגין שברים מרובים בצלעות החזה
10% בגין מצב לאחר שבר מרוסק בחוליה L4
5% בגין מצב לאחר שבר בחוליה D12
5% בגין מצב לאחר שבר בחוליה L1
5% בגין מצב לאחר שבר בחוליה L3
20% בגין הגבלה בינונית בתנועות עמ"ש מותני.

40. לעומתו, קבע ד"ר קליגמן, מומחה אורתופד, בחוות דעתו שהוגשה מטעם הנתבעת, כי לתובע נותרה נכות אורתופדית צמיתה כתוצאה מהתאונה, בשיעור משוקלל של 22%.
ד"ר קליגמן מסכים עם קביעות ד"ר גורן בכל הקשור לנכויות עקב השברים בחוליות עמ"ש, אך לדעתו לא נותרה כל הגבלה בתנועות עמ"ש, וכן לא ראה להעניק נכות כלשהי בגין השברים בצלעות החזה.
ד"ר קליגמן קבע בחוות דעתו שאין מקום להעניק נכות כלשהי בגין השברים בצלעות, וכי סעיף הנכות שאליו הפנה ד"ר גורן אינו תואם לפגיעה. בנוסף, התייחס ד"ר קליגמן לתלונות מן העבר (משנת 2003) על כאבי גם תחתון, וכן משני מקרים של תלונות על כאבי גב תחתון ב- 25/7/10 (עקב הרמת משא כבד), ומ- 3/10/10. כן, קבע בחוות דעתו שלתובע אין הגבלה בתנועות עמ"ש, משמצא כי טווח התנועות בגדר הנורמה.

41. ב"כ התובע ביקש בסיכומיו לגשר על הפער בין קביעות המומחים הרפואיים באשר לשיעור הנכות הצמיתה בגין הגבלה בתנועות עמ"ש מותני ע"י אימוץ החלטת הוועדה הרפואית מטעם המל"ל (אגף נכות כללית), אשר קבעה לתובע נכות בשיעור 10% בגין הגבלה בתנועות עמ"ש מותני, ובהיותה גם מיצוע של שתי הקביעות (בין 20% ל- 0%).
ב"כ הנתבעת מבקש לבכר קביעות ד"ר קליגמן, הן בהיות הבדיקה שביצע לתובע עדכנית יותר, והן כי למדים מהראיות שהובאו כי התובע אינו סובל ממגבלות כלשהן בגבו.

42. כאמור, הצדדים בחרו להביא לפתחו של בית המשפט את ההכרעה בשאלת הנכות הרפואית, על אף המחלוקת המשמעותית באם נותרו אצל התובע מגבלות כלשהן כתוצאה מהתאונה, בעמ"ש, אם לאו.
אמת אין להתעלם מתלונותיו של התובע על מגבלות בעמ"ש מותני , ובהינתן השברים המרובים בחוליות גביות, ובכלל זה שבר מרוסק בחוליה L4, ובעובדה שהיה בטיפול רפואי ושיקומי ממושך, כולל שימוש בחגורת גב למשך 3 חודשים. משכך, אין לי אלא להעדיף מיצוע הפער בין קביעות המומחים הרפואיים, באופן שעולה אף בד בבד עם קביעת הוועדה הרפואית מטעם המל"ל, ולקבוע כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמ"ש מותני , וזאת כתוצאה מהתאונה.
בהקשר זה אין אני מקבל טענות הנתבעת כי יש להעדיף מסקנת ד"ר קליגמן, בהיות בדיקתו עדכנית יותר. הבדיקה אצל ד"ר קליגמן בוצעה רק כ- 5 חודשים לאחר הבדיקה אצל ד"ר גורן. זהו זמן קצר יחסית מכדי להביא, כשלעצמו, להעדפת חוות דעתו על פני חוות דעת ד"ר גורן.
מאידך, מקבל אני טענת ב"כ הנתבעת, שלא היה מקום להעניק נכות כלשהי בגין השברים בצלעות החזה, גם לא 1% כפי שקבע ד"ר גורן.
גם סעיף הנכות בו בחר ד"ר גורן אינו תואם. לפי סעיף זה אין מעניקים נכות כלשהי בגין שברים בצלעות החזה שהתאחו, ללא שהותירו ליקוי בתפקודי הריאות.
נוכח האמור, הנני קובע, כי לתובע נותרה נכות רפואית אורתופדית משוקללת, כתוצאה מהתאונה, בשיעור 30.5%.

הנכות התפקודית
43. התובע טען, כי נוכח גילו (בן 56 כיום, בן 50 ביום התאונה), העדר השכלה פורמלית, או השכלה מקצועית, וכן נוכח עברו התעסוקתי כמי שביצע עבודות פיזיות כל חייו, ולאור הנכות הרפואית האורתופדית הגבוהה שנותרה אצלו כתוצאה מהתאונה, יש לקבוע לו נכות תפקודית בשיעור 60%. חיזוק לטענתו זו מבקש התובע לראות בקביעת המל"ל דרגת אי-כושר בשיעור 60%.
מנגד טוענת הנתבעת כי התובע מתפקד כרגיל, כמקודם, וללא כל מגבלה תפקודית. ראיה לכך, עדות התובע בעצמו, כי הוא עובד כיום בהכנת מבנים להשכרה, עבודה פיזית שכוללת צבע, ניקיון, ריתוך וכו'.

44. למעט נסיבות חריגות המצדיקות סטייה, ברגיל שיעור הנכות התפקודית נקבע כגובה שיעור הנכות הרפואית.
וכך ראיתי לנהוג בנסיבות המקרה שלפנינו. אכן חלק משמעותי מהנכות נקבעה בגין שברים דחוסים, או ללא תזוזה, בחוליות גביות, ללא הגבלת תנועות, למעט אותם 10% נכות בגין הגבלה קלה, אך אין להתעלם מהעובדה שהשבר בחוליה L4 היה שבר ריסוק בגינו נקבעה נכות בשיעור 10%, וכן מהעובדה שמדובר ב- 4 חוליות גב תחתון D12) על גבול גב תחתון) שסבלו משברים. זאת בנוסף לעובדה שמדובר באדם מבוגר יחסית בגילו, אשר עסק כל ימי חייו בעבודה פיזית, חסר השכלה פורמלית, דבר שיש בו כדי להעצים את המשמעות התפקודית של הנכות הרפואית האורתופדית.
בהתחשב בכל אלה, הנני קובע כי לתובע נותרה נכות תפקודית בשיעור 30.5%, לצורך חישוב הפסדי שכרו לעתיד.

45. לא כך המצב באשר לעבר.
התובע טען להפסדי שכר מלאים לעבר לתקופה של 50 חודשים (מיום התאונה עד סוף 2015), כאשר בתחילת שנת 2016 חזר התובע לראשונה לשוק העבודה, עת מצא עבודה קלה אצל ידיד שלו. מתחילת 2016 ועד היום מציע התובע לחשב את הפסדי שכרו בשיעור 60%; וכך גם לגבי הפסדי שכרו לעתיד.
מאידך, לטענת הנתבעת, אין לפסוק לתובע הפסדי שכר מעבר לסך 60,000 ₪ הנתבעים בתביעה, בעוד שלעתיד מציעה היא פיצויי גלובלי בסך 50,000 ₪.

46. אין לקבל טענת הנתבעת שתקרת הפסד השכר לעבר אינה יכולה לעבור את מה שנתבע בתביעה. התובע הגיש תביעתו בחודש 06/12, כ-8 חודשים בלבד לאחר התאונה, אז עתר לפיצוי בסך 60,000 ₪ בגין הפסדי שכר לעבר. אין לחסום את התובע בתקרה זו. סכום זה היה רלוונטי לע ת הגשת התביעה. מאז חלפו שנים, והפסדי שכרו "לעבר" הלכו ותפחו, לטענתו.
משכך, אבחן טענות התובע להפסדי שכר לעבר, היינו, מיום התאונה עד היום, ללא "מגבלת" ה- 60,000 ₪, להם עתר בתביעתו.

בסיס השכר עובר לתאונה
47. כאמור, התובע פוטר מעבודתו בחודש 01/11,היה מובטל מספר חודשים, וחזר לעבודה אחרת בחודש 09/11, כחודשי ים בלבד לפני קרות התאונה.
התובע ביקש לראות בהשתכרותו, עובר לפיטוריו, כבסיס לחישוב הפסדי שכרו, וכך העמיד את בסיס השכר על 5,772 ₪ (לפני הצמדה), ואילו הנתבעת טענה כי יש להעמיד בסיס השכר עובר לתאונה על 5,000 ₪ ובתוספת הצמדה 5,400 ₪.
משאין להתעלם מהעובדה שעובר לתאונה התובע היה מובטל למשך כ- 8 חודשים עקב פיטוריו , ושב רק בחודש 09/11 לעבודה אחרת עם שכר נמוך יותר, אעמיד את בסיס השכר, כפי הנתבעת, על סך 5,400 ₪ לחודש.

48. התובע העיד בתצהירו (שנחתם ב- 29/5/15), כי מאז התאונה ונוכח גילו ונכותו הגבוהה שנותרה אצלו, לא חזר לעבודה כלשהי. עבודה כמלגזן, כפי שעבד עובר לתאונה, הינה עבודה פיזית הכרוכה בהרמת משאות ופריקת משאות, שאין הוא מסוגל לבצעה מאז התאונה.
התובע אמנם לא נחקר בחקירתו הנגדית אודות עדותו באשר להיותו באי-כושר מלא מאז התאונה, אך הוברר כי חזר לראשונה לעבודה, אחרת, לאחר התאונה, בתחילת מרץ 2016, עבודה ש הניבה לו משכורת של 4,200 ₪, נמוכה בהשוואה לשכרו עובר לפיטוריו, (ר' תלוש שכר חודש 03/16, סומן ת/8).

הפסד שכר לעבר
49. לא די בעובדה שהתובע לא שב לעבודה כלשהי לאחר התאונה, למשך התקופה הנטענת, כדי לפסוק לו פיצויי בגין הפסד שכר מלא לכל התקופה הנטענת (50 חודשים), אלא יש לבחון את השאלה באם הייתה הצדקה רפואית לכך.
לאחר שבחנתי את התיעוד הרפואי שהוגש, ובהתחשב בנכות שנקבעה, על הטיפולים הרפואיים שהוענקו לתובע, הגעתי לכלל מסקנה כי יהא זה ראוי לחלק את תקופת העבר לצורך חישוב הפסדי שכר כדלקמן:
א. הפסד שכר מלא לעבר, לתקופה של 24 חודשים.
ב. הפסד שכר חלקי לעבר, בשיעור 50%, לתקופה של 24 חודשים נוספים.
ג. הפסד שכר חלקי לעבר, בשיעור 30.5% , לתקופה של 28 חודשים (עד היום).

לאור האמור, הנני פוסק לתובע הפסדי שכר לעבר כדלקמן:
5,400 ₪ × 24 חודשים = 129,600 ₪.
בתוספת ריבית ממחצית התקופה = 7,313 ₪.
5,400 ₪ × 50% × 24 חודשים = 64,800 ₪.
בתוספת ריבית ממחצית התקופה = 2,218 ₪.
5,400 ₪ × 30.5% × 28 חודשים = 46,116 ₪.
בתוספת ריבית ממחצית התקופה = 690 ₪.
סה"כ = 250,737 ₪.

הפסדי כושר השתכרות לעתיד
50. 5,400 ₪ × 30.5% × מקדם ההיוון של 11 שנים = 85,000 ₪ (מעוגל).

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים
51. מקובל בפסיקה חישוב הפסדי פנסיה בשיעור 10% החל מ-01/01/2008; והחל מ-01/01/2014 חישוב הפסדי פנסיה בשיעור 12% (ר' ע"א 1896/15 פלוני נ' כמיל ג'ועיה ומגדל (08/12/2015), סעיף 7 לפסק-הדין של כב' השופט עמית). (החל מ-1/1/17 השיעור עלה ל-12.5%).
משכך, חישוב הפסדי הפנסיה לעבר, ייערך לפי שתי תקופות, הראשונה מיום התאונה עד 31/12/2013 (תקופה של 25 חודשים) לפי 10% הפסדי פנסיה; והשנייה מ-01/01/2014 עד היום. בשל הקושי להפריד בין התקופות, אתייחס לתקופה הראשונה כתקופה של 24 חודשים בלבד, והתקופה השנייה 54 חודשים.
הפסדי פנסיה לעתיד יחושבו לפי 12.5%, זאת נוכח העדכון שחל מ-1/1/17, מכוח צו ההרחבה להסכם הקיבוצ י הכללי, בדבר הגדלת שיעורי ההפקדות לביטוח הפנסיוני. אמנם הצו חל מ – 1/1/17, אך לא אדקדק בחישוביי יתר על המי דה לנוכח ההפרשים הזעומים.

לפי האמור, החישוב יהא כדלקמן:
136,913 ₪ x 10% = 13, 691 ₪.
113,824 ₪ x 12% = 13,658 ₪.
85,000 ₪ x 12 .5% = 10,625 ₪.
ס"כ הפסדי פנסיה = 37,974 ₪.

כאב וסבל
52. התובע עותר לפיצויי בסך 150,000 ₪. הנתבעת מציעה פיצויי בסך 25,000 ₪.
בהתחשב בחומרת הפגיעה והנכות וצמיתה שנותרה אצל התובע, הכל כמתואר לעיל, הנני מעמיד את הפיצויי בגין ראש נזק זה על סך 90,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות
53. התובע עותר לפיצוי בסך 10,000 ₪, בהתחשב בהוצאות הנסיעות לצורך הטיפולים הרפואיים ובעקבות אשפוזו, וכן הוצאות רפואיות (חגורה אורטופדית ודיקור סיני). הנתבעת אינה מציעה פיצוי כלשהוא, משלא הובאו ראיות כלשהן, ומה גם שהוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות על ידי קופ"ח. התובע מפנה בתצהירו לקבלות אשר סומנו ה' (סעיף 8 לתצהירו) והכוונה היא לנספחי תחשיב הנזק מטעמו. אלא שעיון שם שעיון שם מלמד שאין קבלות על הוצאות כלשהן. עם זאת, ומשאין חולק כי לתובע היו הוצאות נסיעה בעיקר, הן בגין אשפוזו ו ביקורי בני משפחתו, והן בגין נסיעותיו לצורך מעקב רפואי, אעמיד את הפיצויי בגין ראש נזק זה, על דרך האומדן על סך 4,000 ₪.

התובע לא טען לראשי נזק נוספים, ובכך תם פרק קביעת שיעור הנזק.

לסיכום פרק זה, ס"כ נזקי התובע עומד על- 467,711 ₪ .

ניכויים
54. ב"כ הנתבעת עותר לניכוי מלוא תשלומי המל"ל לתובע, וששולמו לו במסגרת תביעתו לנכות כללית, העומדים על סך 419,854 ₪, בהתאם לחוו"ד מומחה אקטואר שהוגשה מטעמה (נ/2).
בהיותו ער לעובדה שמדובר בתקבולי נכות כללית, טען ב"כ הנתבעת, כי בהתאם להלכה הפסוקה יוצאת הנתבעת ידי חובתה בהוכיחה את שיעור התקבולים שהתובע קיבל ועתי ד לקבל. לטענתה הנטל להוכיח כי חלקם אינו קשור לנכות כתוצאה מהתאונה, אלא לנכות אחרת , ומשכך אין לנכותו, מוטל על התובע דווקא. ומשלא הצליח התובע להוכיח מהו שיעור הניכוי היחסי שיש לנכות ואשר נובע מהתאונה, יש לנכות מלוא תקבולי המל"ל.

55. לחילופין, מציעה הנתבעת ניכויים כדלקמן:
ניכוי כל תקבולי המל"ל ששולמו עבור התקופה עד חודש 01/13, היות ולתובע נקבעה ע"י המל"ל נכות זמנית מיום התאונה עד 31/7/1 2, בשיעור 100%, ומ-1/8/12 עד 31/1/13 בשיעור 80%. זאת למדים מדוחות המל"ל
סה"כ תגמולי המל"ל ששולמו לתובע בגין תקופה זו הגיע ל – 73,302 ₪ , שאינו שנוי במחלוקת מאחר והנכות שנקבעה לתובע הי יתה כולה בזיקה לפגיעה הגופנית בתאונה.

לגבי יתרת תקפה העבר, הגיעה הנתבעת לחישוב ניכויים בסך 98,602 ₪, ותגמולי העתיד 265,660 ₪ (לפי חוות הדעת האקטוארית) (ראה סעיף 8.ה. לסיכומיה) .

משכך, ס"כ תקבולי המל"ל יעמוד , לפי הנתבעת, על סך 364,262 ₪ מהם יש לנכות חלק יחסי של 30%, בשים לב לנכות הכוללת לעומת זו הקשורה לתאונה, היינו סך של 109,279 ₪ בתוספת הסכום של 73,302 ₪, שאינו במחלוקת , ובסה"כ - 182,521 ₪.

56. התובע הקדים וטען בסיכומיו לעניין ניכויי המל"ל כי בעקבות הלכת "פרלה עמר", יש לבצע
ניכוי יחסי, בהינתן שחלק מהנכות שנקבעה במל"ל אינו נובע מהתאונה.
ב"כ התובע טען, כי כעולה מדוחות הוועדה הרפואית, לתובע נקבעו נכויות בשיעור משוקלל של 71.2%, שאין להן קשר לתאונה; בעוד שהנכויות המיוחסות לתאונה הן 5%+5%+5%+ בגין השברים ב-3 חוליות גביות, ועוד 10% בגין הגבל ת תנועות בגב תחתון. חלקם היחסי של נכויות אלו, מגיע ל 8.5% מסך הגמלאות, כך שיש לנכות רק סכום של 36,000 ₪ מכל פיצוי שייפסק (ר' פרק "ניכוי תקבולי המל"ל" בסיכומי התובע).

57. לאחר שהוגשו סיכומי הנתבע, ביקש התובע להתיר לו להגיש סיכומי תשובה לעניין ניכוי תקבול המל"ל, ורשות ניתנה לו.
ב"כ התובע שב וטען בסיכומי התשובה, כי יש לבצע ניכוי יחסי בלבד, כדי החלק היחסי של הנכות כתוצאה מהתאונה.
מלבד הנכויות בתחום האורטופדי, כפי שאלה נקבעו ע"י הוועדה מטעם המל"ל, כמפורט לעיל, נקבעו לתובע ע"י המל"ל נכויות כדלקמן: 20% בגין קשיי הסתגלות, 20% בגין מחלת סוכרת ו- 60% בגין חרשות, נכויות אלה אינן נובעות מהתאונה.

טוען ב"כ התובע, כי בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 1459/10, המל"ל נ. כלל ואח', הדרך של מינוי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט על מנת שיקבעו איזה נכות נובעת מהתאונה ואיזה לאו, שמורה למק רים בהם לא ניתן להפריד בין הנכויות שנותרו עקב התאונה, לבין אלו שאינן נובעות מהתואנה. אלא שקושי זה אינו קיים במקרה שלנו, כאשר רק הנכויות האורטופדיות קשורות לתאונה. ב"כ התובע מפנה גם לפסק הדין שניתן בע"א (חי) 49 21/07 המל"ל נ. הדר, שם הורה בית המשפט למנות מומחה רפואי כדי לקבוע שיעור הנכות "האחרת", משלא ניתן היה לקבוע שיעור ה לפי קביעת המל"ל. הגם שפסק הדין ניתן ברוב דעות . שלושת שופטי ההרכב סמכו ידם על העיקרון לפיו מקום שהנכות ניתנת להפרדה במובן זה שניתן לקבוע את החלק הקשור לתאונה, מינוי מומחה רפואי אינו נחוץ.

58. נוכח המחלוקות בין הצדדים באשר לגובה ניכויי תשלומי ה-מל"ל ודרכי החישוב, זומנו הצדדים לשתי ישיבות תזכורת, ובסופו של יום, ונוכח המלצות והערות בית-המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה כי מכל סכום שייפסק ינוכה סך של 130,000 ₪ בתור תשלומי מל"ל. ר' הודעת התובע תחת בקשה 20, והודעת הנתבעות בישיבת התזכורת מ-26/3/18.

59. לסיכום, ולאחר ניכויי הסכום המוסכם – 130,000 ₪, הנני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויי בסך 337,711 ₪.
לסכום הנ"ל יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% (כולל מע"מ), והוצאות משפט בסך 5,000 ₪.
הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע, באמצעות בא כוחו, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ח, 26 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.