הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 42757-05-16

בפני
כבוד ה שופטת אוסילה אבו-אסעד

התובע
יוסף מרג'יה, ת.ז. XXXXXX545
ע"י ב"כ עו"ד לואי עבוד

נגד

הנתבע

עו"ד יהושע רובין, ת.ז. XXXXXX439

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך 370,000 ₪ שהגיש מר יוסף מרג'יה (להלן: "התובע"), כנגד הנתבע.

עילות התביעה הן שתיים, האחת – מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), והשניה – נזיקית, בגין רשלנות, מכוח הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] .

רקע להליך והצדדים לו

התובע, תושב כפר יפיע, מהנדס אזרחי במקצועו, רכש ביום 27/7/1988 מאחיו - המנוח סמיר מרג'יה ז"ל (להלן: "המנוח"), זכויות בעלות בדירת מגורים שהייתה בבעלות המנוח (להלן: " העסקה" ו- " הדירה", בהתאמה).

בין התובע לאחיו המנוח התגבהו הרים של סכסוכים משפטיים, שמקורם ברצון המנוח לבטל את הסכם המכר העומד ביסוד העסקה, מחד, ורצונו של התובע, מאידך, להשלים את רישום העסקה בספרי המקרקעין. הנתבע, עורך דין במקצו עו, ייצג את המנוח בהליכים המשפטיים שהתנהלו בינו לבין התובע. התובע יוצג בחלקם הארי של ההליכים המשפטיים הנ"ל בידי בא כוחו הנוכחי.

לאחר שהמנוח ז"ל הלך לעולמו ביום 24/12/2009, הנתבע המשיך לייצג את עיזבון המנוח ויורשיו בהליכים המשפטיים האמורים. ביום 2/6/2014 ההליכים המשפטיים הקשורים לעסקה הגיעו לסיומם , והתובע הצליח להשלים את הליך רישום העסקה בלשכת רישום המקרקעין, לאחר שהתקבלו כל האישורים הדרושים לרישום לעסקה.

בתביעה זו, טוען התובע כי בתקופה שבה ייצג הנתבע את אחיו המנוח (ובהמשך גם את יורשי המנוח), הנתבע התרשל כלפי התובע, וגרם להתמשכות ההליכים, כאשר פעולותיו כללו בין היתר: פתיחת תיק הוצאה לפועל ללא כל זכות בדין ותוך הטעיית לשכת ההוצאה לפועל; הנתבע גרם למנוח שלא לחתום על הצהרה משותפת לשם השגת אישורי המס הדרושים ממשרד מיסוי מקרקעין; הנתבע לא שיתף פעולה לשם השגת אישור מהוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעניין היטל השבחה.

כתוצאה מפעולותיו הנטענות הנ"ל של הנתבע, טען התובע, הנתבע גרם להתמשכות ההליכים ולנזק רב, ובכך הוא (הנתבע) התרשל כלפיו. בעקבות התרשלותו האמורה התובע פנה אל ה נתבע במכתב דרישה ובמסגרתו הוא העלה את טענותיו. הנתבע בתגובה למכתבו האמור של התובע שיגר מכתב, שלטענתו של התובע - מהווה פרסום לשון הרע.

במהלך בירור התובענה, התנהל דיון קדם משפט אחד, ובמסגרתו נעשו מאמצים כבירים כדי להביא את הצדדים להסכמות. בנוסף, הצדדים הופנו בהסכמתם להליך גישור פנימי . כל הניסיונות להביא את הצדדים להסכמות העלו חרס, והצדדים הודיעו על רצונם לשמוע את הראיות בתיק. בהמשך להודעתם האמורה , הצדדים הגישו את ראיותיהם באמצעות תצהירים, וביום 8/3/2018 התקיים דיון הוכחות שבמהלכו נשמעו עדי התביעה : התובע עצמו ; רו"ח של החברה אותה מנהל התובע – מר עזמי אסכנדר (להלן: "רו"ח אסכנדר"); אחי התובע – מר סוהיל מרג'יה (להלן: "מר סוהיל") . ואילו מטעם ההגנה העיד הנתבע עצמו בלבד.

בתום שמיעת הראיות, ולאחר שבעלי הדין סיכמו את טענותיהם בכתב, התיק נדחה למתן פסק-דין זה.

להלן אביא בתמצית את סיכום טענות הצדדים, ולאחר מכן אכריע בשאלות השנויות במחלוקת.

תמצית טענות הצדדים
טענות התובע וראיות התביעה
התובע טוען כי המחלוקת בינו לבין אחיו המנוח בנוגע לשאלת הבעלות בדירה, הוכרע ה ב יום 12/6/2001 במסגרת פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, בתיק תמ"ש 1000/98 (להלן: " פסק-הדין"). בפסק הדין נדחתה תביעת המנוח לביטול הסכם המכר ולתשלום פיצויים, אך נקבע כי התובע נותר חייב למנוח סך של 40,000 ₪ המהווה חלק ממחיר הדירה, ובמקביל נקבע כי המנוח חייב להשלים ולמלא אחר מלוא התחייבויותיו כלפי התובע מכוח ה וראות ההסכם, לשם העברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין על שם התובע , וכי חיובי הצדדים הם בגדר חיובים שלובים. בנוסף, נקבע בפסק-הדין כי התובע יפקיד את יתרת מחיר הדירה בידי נאמן מוסכם, ו כי יתרה זו תשולם למנוח עם השלמת העברת הזכויות בנכס, בלשכת רישום מקרקעין, על שמו של התובע. בנוסף, נקבע כי מסכום יתרת מחיר הדירה, יש לנכות סכומים ששילם התובע לשם סילוק חובות של המנוח (משכנתא ומסים עד יום מסירת החזקה בדירה), וכן יש לנכות סכומים בגין פיגור במסירת החזקה בדירה על ידי המנוח לידי התובע.

המנוח הגיש לבית המשפט המחוזי בנצרת ערעור על פסק הדין , אך ערעורו נדחה , והוא אף חוייב לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 8,000 ₪. בשלב מאוחר יותר גם בקשת רשות ערעור שהגיש המנוח באמצעות הנתבע לבית המשפט העליון נדחתה בשל אי הפקדת עירבון.

לטענת התובע, על אף שהנתבע היה מודע לכל החיובים השלובים והקיזוזים שעל המנוח להוריד מסכום יתרת מחיר הדירה, ביום 22/1/2003 הנתבע פתח בשם המנוח תיק הוצאה לפועל לשם ביצוע פסק-הדין, ובמסגרת התיק העמיד את סכום החוב בפתיחה על סך 40,000 ₪, מבלי להוריד מן הסכום האמור סכום כלשהו, וזאת בניגוד להוראות פסק-הדין. בהמשך, נטען כי התובע הגיש בקשה לסגירת תיק ההוצאה לפועל, בנימוק כי המנוח אינו רשאי לפתוח את התיק, ובתגובה הודה הנתבע כי אכן יש לבצע הקטנות לחוב. לטענת התובע, במשך 12 שנים מאז נפתח תיק ההוצאה לפועל, התנהלו התדיינויות רבות והתעוררו מחלוקות בין הצדדים, ובמהלכן מונה נאמן לשם ביצוע הוראות פסק-הדין . הצדדים העלו התנגדויות לחישובים שנערכו ע"י הנאמן וע"י סגן המוציא לפועל, דבר שגרם לסחבת ולסרבול ההליך, ובמקום שהנתבע יסגור את התיק בסמוך לאחר מועד פתיחתו, הצדדים נאלצו להתדיין במשך 12 שנים בשל התנהלות הנתבע, עד שלבסוף ניתנה ביום 15/1/2013 החלטתה של כב' רשמת ההוצאה לפועל - הגב' מירי ברטהולץ, בעניין בקשת התובע בטענת פרעתי [ההחלטה צורפה כנספח 5 לכתב התביעה, להלן: " החלטת החישוב הסופית").

התובע עמד על תוכן החלטת החישוב הסופית, כאשר אותה החלטה כוללת התייחסות לפגמים שנפלו בפעולות המנוח שיוצג ע"י הנתבע בעצם פתיחת התיק על סכום גבוה מבלי לבצע הורדות ו/או ניכויים ו/או קיזוזים, וצוין בהחלטה שמדובר בהתנהלות לא ראויה ובחוסר תום לב של המנוח (סעיף 23.ג. להחלטת החישוב הסופית), ובסוף ההחלטה נקבע כי סכום החוב בפתיחה יועמד ע"ס 21,896 ₪, והמנוח חויב בהוצאות התובע בסך של 10,000 ₪.

לטענת התובע, החלטת החישוב הסופית מוכיחה באופן ברור את העוול הרב שנגרם לתובע במשך השנים, כתוצאה מהתנהלות הנתבע בפרק הזמן שממועד פתיחת תיק ההוצאה-לפועל בשנת 2003 ועד למועד סגירתו, ב מהלך שנת 2015 .

עוד טוען התובע כי התנהלות הנתבע לא חסכה מהתובע ובא כוחו טרחה, בבואם לטפל מול משרד מיסוי מקרקעין בקבלת אישורי מס שנדרשו להשלמת רישום העסקה והעברת הזכויות על שם התובע בלשכת רישום המקרקעין. לטענת התובע, הנתבע מלכתחילה גרם למנוח לסרב לחתום על הצהרה משותפת למשרד מיסוי מקרקעין, כך גם בהמשך כשניתן פסק-הדין, התובע פנה בדרישה למנוח כדי לחתום על הצהרה משותפת, ואז הנתבע שלח מכתב תגובה שלפיו אינו מסכים לחתום על הצהרה לא נכונה כדי לקבל פטור ממס שבח. לטענת התובע – הנתבע היה מודע לעובדה כי המנוח אכן זכאי לפטור ממס שבח (פטור שניתן בסופו של דבר) ולהתנגדות הנתבע לחתום על הצהרה משותפת לא היה יסוד.

בהקשר הזה, טוען התובע כי בנושא הזה התקיים דיון בפני כב' רשמת ההוצאה לפועל ביום 15/3/2011, ובמסגרת הדיון נרשמה התחייבות הצדדים לשתף פעולה לשם השלמת רישום העסקה, וכן התחייבותו האישית של הנתבע לחתום על כל מסמך שיידרש לצורך העניין [פרוטוקול הדיון צורף כנספח 8 לכתב התביעה]. בהמשך, התובע העביר לידי הנתבע ביום 3/10/2011 הצהרה משותפת כדי לחתום עליה ולהחזירה לידו, אלא שבניגוד להתחייבותו, הנתבע לא החתים את יורשי המנוח על ההצהרה, ופנה בבקשה כי התובע יפקיד בקופת הוצל"פ את יתרת החוב כתנאי לכך שאלמנת המנוח תחתום על ההצהרה, כאשר בקשה זו של הנתבע נדחתה בהחלטה מיום 29/11/2011. דא-עקא שהנתבע בחר להתעלם מהחלטה זו וכתוצאה מכך הוא אילץ את התובע להגיש מספר בקשות לקבלת צו על מנת לחייבו לגרום לאלמנת המנוח לחתום על ההצהרה המשותפת, שהתקבלה חתומה במשרד בא כוח התובע ביום 16/1/2012, אלא שאז התברר כי חסרה בה חתימה ליד אחד הסעיפים . הדבר, לטענת התובע, נעשה במתכוון ע"י הנתבע כדי לעכב את הוצאת אישורי המס הדרושים להשלמת רישום הזכויות בנכס על שם התובע . על פי הנטען, הנתבע התנגד לאחד הסעיפים שכתב התובע בהצהרה המשותפת, ובעניין הזה הוגשו בקשות ותגובות והעניין נדון בפני כב' רשמת ההוצאה לפועל, ובהמלצתה הסכים התובע להוריד את הסעיף שבמחלוקת וביום 25/5/2011 שלח שוב לנתבע את ההצהרה המשותפת, ורק ביום 3/6/2012 הנתבע שלח את ההצהרה חתומה, וביום 13/6/2012 התובע הגיש את ההצהרה והבקשה המשותפת למשרדי מיסוי מקרקעין.

בהמשך למתואר לעיל, התובע צירף שומות מס מיום 30/10/2012 [נספח 22 לכתב התביעה], וטען כי התנהלות הנתבע שמנע מהמנוח לחתום על ההצהרה המשותפת במועד, והאיחור בהגשת ההצהרה גרמו לכך שהתובע נדרש לשלם מס רכישה בסך 43,297 ₪, כאשר קרן המס עמדה ע"ס 2,395 ₪ בלבד, בעוד שיתרת הסכום היא בגין הם הפרשי הצמדה וריבית ועוד קנס בגין אי הגשת הצהרה במועד. במקביל התובע קיבל פטור ממס שבח.

לטענת התובע, בקשתו לקבלת פטור מתשלום קנס על אי הצהרה במועד סורבה, אך בהמשך התובע חויב בקנס חלקי וביום 27/11/2012 התובע שילם את השובר לצורך קבלת אישורים, ורק ביום 2/6/2014 התובע הצליח ל השלים את רישום את העסקה בלשכת רישום המקרקעין, זאת לאחר שעלה בידי התובע לקבל אישור היטל השבחה, לאחר מאמצים שנעשו על יד ו על ידי בא כוחו.

לטענת התובע, הנתבע התנהל באופן לקוי גם ביחס להוצאת אישור הוועדה המקומית לתכנון ובניה לעניין היטל השבחה, כאשר לשיטתו, אין חולק כי נשוא הסדרת היטל ההשבחה הוטל על המנוח ועל הנתבע בהיותם הצד המוכר. לטענת התובע, מאז ניתנה החלטת החישוב הסופית שבמסגרתה הוחלט לעכב את הכספים בתיק ההוצל"פ עד אשר תבוצע העברת בעלות במקרקעין (העברה שהצריכה קבלת אישור על תשלום היטל השבחה), הנתבע הפסיק לשתף פעולה בתיק, לא הגיב לבקשות, לא התייצב לדיונים ואף גרם לא למנת המנוח ויורשיו להתנהל כמוהו. כתוצאה מכך חל עיכב בהוצאת האישור על תשלום היטל השבחה.

בנקודה זו, טוען התובע כי ביום 12/1/2013 הוא פנה לנתבע ודרש ממנו שורה של מסמכים לצורך השלמת רישום העסקה, וביניהם דרש גם אישור לעניין היטל השבחה, אך הנתבע התעלם מדרישה זו ובהמשך רק לאחר שהתובע הגיש בקשה בתיק ההוצל"פ, אזי הנתבע השיב ביום 25/3/2013 כי החובה להשיג את האישור הזה היא על התובע מאחר והנכס מצוי בחזקתו מזה שנים. בהמשך הוגשו מספר בקשות ותגובות בתיק ההוצל"פ בעניין הזה, ואף נקבע מועד דיון שהנתבע ביקש לדחותו למועד אחר , ועוד דיון ביום 2/9/2013 אליו לא התייצב הנתבע או יורשי המנוח, ובמסגרתו ניתנה החלטה שלפיה – מבלי לדון בשאלת האחריות להשגת אישור היטל השבחה, על התובע להגיש בקשה לצו מתאים המופנה לוועדה לתכנון ובניה לצורך קבלת האישור לחתימת רשמת ההוצאה לפועל, וכן באותה החלטה יורשי המנוח חויבו בהוצאות על סך 1,000 ₪.

בהמשך לאמור לעיל, ניסה התובע באמצעות בא כוחו להשיג את האישור מהועדה לתכנון ובניה, אך פנייתו לא נענתה זאת מאחר והוועדה דרשה כי הגשת המסמכים תיעשה באמצעות המנוח ו/או יורשיו [מכתב הוועדה המקומית לתכנון ובניה צורף כנספח 31 לכתב התביעה]. משכך , התובע פנה בבקשה למתן צו בתיק ההוצל"פ, ותגובת הנתבע התבקשה לבקשה זו. בתגובתו מיום 14/11/2013 הנתבע טען כי הוא מבקש אורכה להגשת אישור היטל השבחה מאחר והוא פנה לוועדה המקומית לתכנון ובניה והאישור אמור להתקבל תוך חודש ימים . בהמשך, משעבר המועד להגשת האישור ע"י הנתבע, שוב פנה התובע בבקשה למתן צו, והפעם ניתן צו המופנה ליורשי המנוח מאחר ולא פעלו בהתאם להודעתם, וכן חויבו בתשלום הוצאות בסך 3,000 ₪, תוך שנקבע כי רשמת ההוצאה לפעול תשקול את ביטול ההוצאות במידה ואישור היטל השבחה יוגש תוך חודש ימים . או אז הנתבע הגיש בקשה לביטול החיוב מאחר והוא פועל מול הוועדה המקומית לתכנון ובניה, וניתנו לו שתי אורכות כדי להסדיר את הנושא, עד שביום 27/3/2014 התקבל במשרד ב"כ התובע מכתב הוועדה המקומית לתכנון ובניה ושלפיו על הנכס חל היטל השבחה בסך 43,500 ₪. בהמשך התובע העביר את השומה לידי הנתבע וביקש את הסדרת התשלום ו/או טיפול בביטול החיוב, אך הנתבע לא עשה מאומה, ובמקומו התובע ובא כוחו השקיעו מאמצים ואף פנו לשמאי כדי להתייעץ איתו בנושא השומה, ובהמשך הגיש התובע בקשה למתן הוראות במסגרת תיק ההוצל"פ, ולאור מחדלי "הזוכה" – קרי המנוח באמצעות יורשיו, קיבל התובע רשות לפעול מול הוועדה המקומית לתכנון ובניה לצורך ביטול החיוב בגין היטל השבחה, תוך הטלת ההוצאות הכרוכות בכך על הזוכה – קרי המנוח באמצעות יורשיו [ראו החלטה מיום 13/4/2013- נספח 43 לכתב התביעה]. בהמשך, הודיע הנתבע כי מרשיו מסכימים לשאת בהוצאות השמאי לצורך ביטול החיוב של היטל השבחה, ולאור כך התובע ובא כוחו פעלו ובזכותם פועלם בוטל החיוב בגין היטל השבחה [אישור היטל השבחה מיום 30/4/2014 צורף כנספח 45 לכתב התביעה].

על סמך ההתנהלות הנ"ל, טוען התובע כי הנתבע התרשל כלפיו, ועשה מעשים שעו"ד סביר ונבון לא היה עושה, ובמהלך ביצוע תפקידו הנתבע הפר חובת זהירות המוטלת עליו, ובעקבות כך גרם לתובע נזק רב וגרם לסכסוך שנמשך שנים בין התובע לבין אחיו המנוח ובהמשך גם עם יורשי המנוח– ובכך ביצע הנתבע כלפי התובע עוולת רשלנות.

לאור הטענות הנ"ל, פנה התובע באמצעות בא כוחו ביום 17/8/2015 בדרישה לקבלת פיצוי מהנתבע, כאשר הנתבע הגיב במכתב מיום 21/8/2015 שנשלח לב"כ התובע באמצעות הפקס, ו במסגרתו ציין הנתבע כי ישיב עניינית לטענות אחרי הפגרה, והוסיף את הדברים שלהלן [המכתב צורף כנספח 49 לכתב התביעה]:

"[...] הרושם, כי מכתב זה נכתב שלא בתום לב, וללא יוסד חוקי.
3. אולם, כבר בשלב הזה, ניתן לומר, כי אחיך ואתה, פעלתם בכל הנוגע למרשי המנוח באובססיביות רבה. מרשך התנהל מול אחיו באופן פסול, לא כפי שאח אמור להתנהג כלפי אחיו.
4. היה לא מעט בסיס לטענה, כי התנהגותו של מרשך תרמה לא מעט לחוליו ומותו של אחיו המנוח. כפי שמסר לי מרשי בזמנו, מרשך הנו איש שקר ורמיה שתאוות הממון, כנראה מעבירה אותו על דעתו.
[...]" [ההדגשות הוספו, א.א.א.]

בתגובה למכתב זה, פנה התובע באמצעות בא כוחו שוב במכתב וביקש לקבל תגובה עניינית, ואף ציין כי חבל שהנתבע משתמש בביטויים לא הולמים העולים כדי לשון הרע [נספח 50 לכתב התביעה].
בתגובה לאותו מכתב, השיב הנתבע במכתב חוזר ביום 29/9/2015 וציין במסגרתו כי הוא פעל במהלך ניהול ההליכים בשם מרשו המנוח ובהמשך בשם יורשיו, וכי כל האמור במכתב הדרישה מיום 17/8/2015 הינו : "אילו דברי הבל, כהכנה להגשת תביעה מופרכת. אני חוזר ומצטט את דברי מרשי המנוח, כי תאוות הממון העבירה את מרשך על דעתו והוא במשך השנים, נהג כלפי אחיו 'באופן פסול ושפל'. [...] 5. מרשי המנוח טען, כי מרשך נהג כלפיו, שלא בתום לב ושלא בהגינות. מרשי המנוח חזר וטען, כי השבר במשפחה בגלל תאוות הממון של מרשך והתנהלותו השפלה. [...]" .

על סמך התכתבויות אלו, טוען התובע כי בא כוחו – עו"ד לואי עבוד נחשב ל- "אדם זולת הנפגע", אשר הדברים הקשים שנאמרו ע"י הנתבע במכתבים שהגיעו לידיעתו, ולכן הנתבע ביצע עוולת לשון הרע כלפי התובע. לחילופין, טוען התובע, כי ככל ועו"ד עבוד אינו נחשב לאדם זולת הנפגע, הרי שהואיל והמכתבים נשלחו למשרדו של עו"ד עבוד באמצעות הפקס, הרי שהפרסום עלול היה להגיע לידיעתו של אדם זולת הנפגע. לטענת התובע, הנתבע השתמש במרשו המנוח בתור כיסוי לביצוע עוולת לשון הרע כלפי התובע וכלפי בא כוחו.

באשר לנזק, טוען התובע כי במהלך ניהול ההליך הארוך כפי שהובא לעיל, הוא הפסד ימי עבודה רבים, והדבר גרם לירידה משמעותית בהכנסותיו, ובהתאם לפירוט הכנסות אשר צורף כנספח 52 לכתב התביעה, התובע העריך את הפסדי ההכנסה שלו בסך של 463,000 ₪, אך לצורכי אגרה העמיד את דרישתו על סך 200,000 ₪ בגין רכיב זה. בנוסף, התובע דרש פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש ופגיעה ביחסי המשפחה, לצד פיצוי נוסף בסך 70,000 ₪ בגין עוולת לשון הרע.

לתמיכה בגרסת התביעה, הוגש תצהיר עדות רשאית של התובע אשר חזר על האמור בכתב התביעה באופן עקבי, והוסיף תיאור עובדתי ביחס לניסיון שנעשה על ידי אחיו כדי להביא את המנוח לחתום על הסכם לצורך סיום הסכסוך שבינו לבין התובע. א לא ששוב הנתבע הכשיל ניסיון זה ומנע מהמנוח לחתום על הסכם, ואף סיפר המנוח לתובע כי הנתבע נקט בשם המנוח בהליך בר"ע מבלי שקיבל את הרשאתו, והתובע ניסה להחתים את המנוח על תצהיר המלמד על דברים אלו וצירף טיוטה של הצעת זיכרון דברים וכן טיוטה של התצהיר האמור, ואשר לא נחתמו בידי המנוח לאחר שהנתבע מנע בעדו לחתום.
כן הוגש תצהיר עדות ראשית של אחיו של התובע – מר סוהיל, ואשר תצהירו נמשך במהלך שמיעת עדותו לפניי. בנוסף הוגש תצהיר של רו"ח אסכנדר אשר הצהיר כי הוא ערך את המסמך המפרט את הכנסות התובע בין השנים 1999-2016 [נספח 52 לכתב התביעה], לבקשת התובע – בהיותו רואה החשבון שערך את דוחות המע"מ עבור התובע.

טענות הנתבע וראיות ההגנה
הנתבע מכחיש את כל טענות התובע, וטוען כי אין התביעה מגלה נגדו עילת תביעה. נוכח טענתו הנ"ל, הנתבע רואה עצמו פטור מן הצורך להתייחס לתוכן הדברים הנטענים נגדו, ולאורך ההליך הוא מדגיש את העובדה כי הוא ייצג את המנוח ופעל בשמו וכשלוחו במהלך ניהול ההליכים.

לטענת הנתבע, במהלך ייצוגו את לקוחו המנוח נגד התובע, הוא פעל בשקידה סבירה וראויה כדי לגבות את הכספים המגיעים ללקוחו מאת התובע, וכל הטענות שהועלו על ידו במהלך ההליכים המשפטיים הרבלנטיים, הועלו בשמו של שולחו – המנוח, שחזר וטען לפניו כי התובע הוא איש שקר ורמיה, שואף לחמדנות כספית, ובהתנהלותו גרם בושה גדולה למשפחה בכללותה.

לטענת הנתבע, הוא נתבע בתביעה זו רק בהיותו מ י שייצג את הצד השני בהליכים שהיו בין התובע לאותו צד שני – קרי המנוח, זאת על אף שבמהלך ההליכים בין הצדדים, שני הצדדים היו מיוצגים, כאשר כל הטענות ביחס להתנהלות המנוח והנתבע הועלו כבר בפני הגורמים המוסמכים – הן בפני יו"ר ההוצל"פ והן בפני בית המשפט, וגורמים אלו הכריעו במחלוקות בין הצדדים ונתנו את דעתם ביחס להתנהלות הצדדים ושיקפו את הדבר באמצעות פסיקת הוצאות . לטענתו, מטעמים של מדיניות משפטית, ובשל הנסיבות הספציפיות בתיק, אין לאפשר לתובע להעלות את הטענות שוב ולהוסיף ולהתדיין ולדרוש פיצויים בגין נזקים שעניינם נדון, הוכרע, ונפסקו בגינו הוצאות.

עוד טוען הנתבע כי לא ידוע לו מדוע התובע המתין והשתהה בהגשת התביעה עד לאחר שלקוחו המנוח נפטר, ובכך גרם לנתבע נזק ראייתי.

הנתבע הפנה להלכה הפסוקה שלפיה נקבע כי עו"ד חב חובות מסוימות כלפי הצד היריב, אולם לחובות אלו יש הגבלות ובכל מקרה נבחנות אלה על פי נסיבות המקרה הספציפי. בנוסף טוען הנתבע, כי בפעולתו כמייצג, הוא פועל כ עו"ד בעבור לקוחו בשמו וכשלוחו, וככזה – רק בנסיבות ספציפיות וחריגות, שלא מתקיימות במקרה זה, יש להטיל חבות על השלוח במנותק מהשולח.

במענה לטענות התובע נגדו לפרסום לשון הרע, טוען התובע להחלת ההגנה שבסעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע, וטוען כי יש בהגנה זו כדי להוות חיסיון מוחלט – זאת כפי שכבר נפסק בהלכה הפסוקה, ובכדי לאפשר ניהול הליך משפטי ללא מורא.

על כן ביקש הנתבע לדחות את התביעה נגדו, תוך חיוב התובע בהוצאות.

לתמיכה בגרסת ההגנה, הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע, אשר חזר על טענות ההגנה באופן עקבי. לעניין הנזק הנתבע הוסיף וטען כי הוא לא גרם לנזק כלשהו לתובע ולא עוול כלפיו בעוולה כלשהי. לטענתו, לא ברור איך התובע מבקש ליחס לנתבע את הירידה בהכנסה, שכן, לדבריו, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי . בעניין זה נטען על ידי הנתבע כי התובע אינו יכול להוכיח את אחריות הנתבע לירידה הנטענת בהכנסות התובע באמצעות דו"ח שסיכם אותו רו"ח. בנסיבות אלה, ו בהיעדר חוות דעת, טען הנתבע, אין הוכחה לנזק ולא ל קיומו של קשר סיבתי בין התנהלות הנתבע לנזק הנטען .

גדר המחלוקת
המחלוקת בתיק זה מתמקדת בשתי השאלות שלהלן:

האם עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבע חב כלפיו חובת זהירות כלשהי בנסיבות העניין, והאם הוכיח התובע את קיומן של יתר יסודות עוולת הרשלנות?

האם יש במכתבים ששיגר הנתבע לבא כוח התובע - בתגובה לדרישת התשלום ששלח התובע באמצעות בא כוחו, משום פרסום לשון הרע? במידה והתשובה היא חיובית, יש לבחון האם עומדת לטובת הנתבע, בנסיבות המקרה דנן, לנתבע הגנה כלשהי?

דיון והכרעה
לאחר עיון ושקילה לשלל הטענות בתיק, שמיעת הראיות ובחינתן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, כפי שיפורט להלן.
רשלנות

נקבע כבר בהלכה הפסוקה, כי עורך דין חב חובת זהירות מסוימת גם כלפי הצד שלא היה לקוחו בהליך, וכן כלפי צדדים שלישיים, ולעניין הזה ראו דברי כב' השופט ד' לוין ב- ע"א 37/86 משה לוי נ' יצחק יחזקאל שרמן, מד(4) 446 , 472 (1990) (להלן: עניין "שרמן"):

"הנה כי כן, עורך-דין בשל מעמדו המיוחד חב חבות מסוימת לא רק כלפי לקוחו, אלא גם כלפי צדדים שלישיים, בגבולות מסוימים, בהתחשב בנסיבות העובדתיות של מקרה זה או אחר. החשוב הוא, שציבור עורכי הדין יהיה מודע, כי חבות כזו אפשרית וגם קיימת"

דברים דומים, נקבעו גם ב-ע"א 2725/91 מרים היינוביץ נ' ישי גלעדי, מח(3) 092 (1994), ותמציתם היא כי אומנם, לעורך דין חובת זהירות מסוימת גם כלפי הצד שכנגד, אלא שמדובר בחובה מוגבלת, שאת גדרה יש לקבוע בכל מקרה לגופו.
לעניין קביעת היקף חובת הזהירות האמורה, יפים בעיניי דבריה של כב' השופטת ישראלה קראי- גירון, במסגרת תא"מ (שלום חיפה) 18344/07 פרפקט פלוס בע"מ נ' עו"ד מוחמד סמאר (פורסם במאגרים המשפטיים, 16.9.09), לפיהם :

"קביעת היקף החובה צריך שיעשה גם מתוך הבנה כי הרחבת יתר של חובות אלו תפגע ביכולתו של עורך דין לייצג בשקידה ובסבירות את לקוחותיו, תביא לריבוי תביעות בדרך של הענקת זכות תביעה למי שאינו שבע רצון מתוצאת ההתדיינות בה לקח חלק עורך הדין הנתבע ביוצגו הצד האחר ומתוך הבנה כי משיבקש עורך דין להתגונן בפני תביעות המוגשות נגדו בין פעולותיו במסגרת יצוגו של צד אחר יכולת התגוננותו מוגבלת בשל קיומו של חסיון עורך-דין – לקוח.
עוד יש לזכור כי בפעולותיו כמייצג פועל עורך דין עבור לקוחו בשמו וכשלוחו וככזה רק בנסיבות ספציפיות ומיוחדות יש להטיל חבות על השלוח במנותק מהשולח. [ההדגשות הוספו, א.א.א.]
בשל כל האמור לעיל צומצמו עד מאד גבולות אחריות של עורך הדין כלפי צד ג' תוך יצירת הבדל משמעותי בהיקף חובתו של עורך הדין כלפי לקוחו וכלפי מי שאינו לקוחו" (פסקה ג' 2 ו- 3 לפסק הדין).

על המגמה המצמצמת בהטלת אחריות על עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו עמד גם בית המשפט המחוזי בירושלים ב- ת"א (מחוזי י-ם) 1573/99 חברת אחים בן רחמים צפון בע"מ נ' עו"ד גבע איתן (פורסם במאגרים המשפטיים, 04.08.2003) , במסגרתו נאמר במפרש כי: "מקרים בהם נקבעה אחריות של עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו הם מקרים מיוחדים בהם הצד השני לא היה מיוצג או שעורך הדין לא גילה מידע ספציפי הידוע רק לו. הפסיקה נהגה בענין זה בזהירות ונדרשו להטלת אחריות ראיות ברורות" (שם פסקה 30) .

בנסיבות המקרה לפנינו, ובהתאם להלכה הפסוקה, לא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית של הנתבע כלפי התובע – בהיותו בעל דין יריב בהליכים בהם ייצג הנתבע את בעל הדין השני, ועולה השאלה האם בנסיבות המקרה הספציפי התקיימו נסיבות מיוחדות המקימות חובת זהירות קונקרטית של הנתבע כלפי התובע? לטעמי התשובה על לשאלה זו היא שלילית, זאת ביחס לשלושת המקרים שבגינם טוען התובע כי הנתבע התרשל כלפיו, ולהלן אבאר.

ביחס לפתיחת תיק בהוצל"פ –
לעניין הזה, יש לבחון את פעולות הנתבע ביחס לעצם פתיחת תיק ההוצאה לפועל בשעה שבפסק-הדין נקבע כי החיובים הם שלובים, ביחס לסכום התיק בפתיחה, וכן ביחס להתנהלות הנתבע במהלך ניהול התיק.

בנסיבות המקרה, סבורני כי מדובר במקרה קלאסי בו הנתבע ייצג אינטרס מובהק של מרשו המנוח- (ולאחר מכן יורשיו), והעדיף את טובת מרשו על טובת התובע אשר היה מיוצג בהליכים על ידי בא כוחו שאמור בתורו לדאוג לאינטרסים שלו, ולא מצאתי בהתנהלותו של הנתבע משום סטייה מסטנדרט התנהגות סביר של עו"ד כלפי הצד היריב. לעניין כבר נפסק בהלכה הפסוקה בעניין ת"א (שלום אילת) 1681/01 יצחק נויפלד נ' סינימה קרדיט בע"מ, תשסג(3) 363 (2003), כי :

"החלתה של חובת הזהירות הכללית על יחסי עורך-דין והצד שכנגד בגדר הליכי הוצאה לפועל איננה פשוטה. בנוקטו בהליכי הוצאה לפועל מייצג עורך-הדין באופן מובהק את האינטרס של מרשו, הנושה, ובמקרה של סכסוך וניגודי אינטרסים ברורים כבר נפסק שמצפים מעורך-דין להעדיף את אינטרס מרשו על פני טובת הצד שכנגד, ולכן כאשר לטובת הגשמה חוקית של אינטרס של מרשו, נגרם נזק לצד שכנגד, לא תוטל על עורך-הדין אחריות לנזק זה".

ומן הכלל אל הפרט- בענייננו ראוי לדחות את טענות התובע שלפיהן לא היה על הנתבע לפתוח בתיק הוצל"פ מלכתחילה, שכן מדובר בטענה שכבר נדונה והוכרעה במספר הזדמנויות בפני רשמי ההוצאה לפועל השונים, ודי להפנות לדבריה של כב' רשמת ההוצאה לפועל במסגרת החלטת החישוב הסופית (סעיף 18 להחלטת החישוב הסופית), במסגרתה שוב הובהר לתובע כי אין בקביעה כי החיובים שבפסק-הדין הם שלובים כדי למנוע מהתובע לנקוט בהליך הוצאה לפועל לשם גביית החוב של מרשו המנוח, מאחר והכספים לא היו אמורים להיות משולמים למנוח, אלא שהיה על התובע להפקידם בידי נאמן מוסכם לשם יישום פסק-הדין. הכרעה זו מקובלת עליי, שכן בית המשפט לענייני משפחה לא התנה בפסק-הדין את ביצוע החיובים בהשלמת רישום העסקה, אם כי קבע כי החיובים הם שלובים, והמליץ לצדדים למנות נאמן מוסכם על שניהם כדי ליישם את פסק-הדין. אלא שאיש מהצדדים לא טען כי הנושא הובא לפתחו של נאמן מוסכם, ובכך פעולתו של הנתבע עת פתח תיק הוצל"פ לא היה בה משום חריגה מסטנדרט זהירות, אלא שהוא פעל בשם לקוחו המנוח ולמענו, כדי לגבות כספים שהמנוח היה זכאי לקבלם בהתאם לפסק-הדין. בהקשר הזה ראו הסברי הנתבע לעניין הצורך בפתיחת תיק הוצל"פ במהלך חקירתו הנגדית [עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 17-23].

לעניין סכום החוב בעת פתיחת תיק ההוצאה לפועל- נראה כי יש ממש בטענות התובע לפיהן, התנהלות הנתבע בעת פתיחת תיק ההוצל"פ והעמדת סכום החוב בפתיחה על סך 40,000 ₪ מבלי להוריד ו/או לקזז ו/או לנכות את החיובים אליהם זכאי התובע – הינה התנהלות לא ראויה, יחד עם זאת ראינו בנספח 2 לכתב התביעה כי בסמוך לאחר שהתובע פנה לראשונה בבקשה לסגירת התיק בטענת פרעתי, הנתבע הגיש תגובה בשם המנוח, ו במסגרתה הודה בקיומם של סכומים שלהם זכאי התובע ושישנו מקום להפחיתם מסכום הפתיחה ולבצע בהתאם הקטנת חוב בתיק ההוצל"פ. בנוסף לכך, ראוי לציין כי החיובים השלובים בפסק-הדין לא היו נהירים, ומש כך ניתנו החלטות סותרות של גופים שונים בלשכת ההוצל"פ, חלקם פסקו כי התובע נותר חייב למנוח סכומים גבוהים, וחלקם אחר קבע כי המנוח הוא זה שנותר חייב לתובע. סתירות אלה יושבו במסגרת החלטת החישוב הסופי שהביאה בחשבו ן גם את ההבהרה שנתן בית המשפט לענייני משפחה לעניין אופן החישוב, ובסופו של יום התברר כי לאחר כל הקיזוזים התובע נותר חייב למנוח סך של 21,896 ₪, סכום אשר עוכב בתיק ההוצל"פ ל הבטחת קיומו שיתוף פעולה מטעם הצדדים למען השלמת רישום העסקה בספרי המקרקעין . אם כן, עולה כי נפל פגם מסוים בהתנהלות הנתבע עת העמיד את סכום החוב בפתיחת התיק על מלוא היתרה החוזית מבלי להוריד את הסכומים שנפסקו לטובת התובע, יחד עם זאת, עולה מחומר הראיות כי בתיק עצמו הייתה מחלוקת אמיתית ומורכבת בין הצדדים לעניין גובה החוב ואופן חישובו, מחלוקת שזכתה להכרעות סותרות של מספר גורמים מקצועיים בלשכת ההוצאה לפועל, ובהמשך אף הצריכה קבלת הבהרה מבית המשפט לענייני משפחה, עד שהדבר הובא להכרעת רשמת ההוצאה לפועל במסגרת החלטת החישוב הסופי.

רוצה לומר, גם אם עדיף היה בנסיבות העניין כי הנתבע ינקוב מלכתחילה בסכום החוב המדויק, ויציין בבקשה שהוגשה על ידו לביצוע פסק הדין כי ישנם סכומים שהמנוח חויב בהם במסגרת פסק-הדין לטובת התובע , עדין אין המדובר בהתנהלות כה בלתי סבירה המגיעה כדי מקרה מיוחד המחייב הטלת אחריות על הנתבע, ובמיוחד אמורים הדברים נוכח העובדה כי הנתבע הודה בסמוך לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, במסגרת התגובה שהגיש לבקשת התובע לסגירת התיק בטענת פרעתי, בטענות שהועלו על ידי התובע לעניין יתרת החוב והחיובים השלובים הנ"ל.

מעבר לאמור לעיל, ראינו בהחלטת החישוב הסופית התייחסות של רשמת ההוצל"פ לעניין התנהלות 'הזוכה' – קרי המנוח – לאורך כל התיק, אשר תוארה כהתנהלות לא ראויה וחסרת תום לב, ובגינה חויב המנוח בהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ לזכות התובע, כך שככל והתובע מנסה ליחס התנהלות כזו לנתבע באופן ישיר ולא למנוח, ומאחר והנתבע הינו שלוחו של המנוח, הרי שבגין התנהלות לא ראויה בניהול תיק ההוצל"פ, כבר חויב המנוח בגין אחריות שילוחית, ושולם פיצוי לתובע שהתבטא בפסיקת הוצאות ראויות לטובתו, ובנסיבות המקרה לא הוכחו נסיבות מיוחדות המצדיקות את חיוב השלוח במנותק מהשולח, וממלא התובע לא הוכיח קיומו של נזק כזה או אחר - שלא מצא את תקנתו במסגרת ההוצאות שנפסקו לטובת התובע במהלך ההליכים.

אשר על כן, אני דוחה את כל טענות התובע ביחס להטלת אחריות על הנתבע מעצם פתיחת וניהול הליך הוצאה לפועל, ואני קובעת כי הנתבע פעל כפי שכל מייצג היה עושה לשם השגת אינטרס חוקי של לקוחו, ומכאן שלא הוכחה הפרת חובת זהירות קונקרטית של הנתבע כלפי התובע.

ביחס לאישור מס שבח –

גם בטענות שהועלו על ידי התובע בכל הקשור להתנהלות הנתבע לקראת הוצאתו של אישור מס השבח, לא מצאתי כל ממש ובנסיבות העניין אינני סבורה כי בהתנהלותו האמורה של הנתבע יש משום סטייה מסטנדרט התנהגות סביר של עו"ד המייצג את יריבו של התובע . זאת אני קובעת מבלי שנעלמה מעיני העובדה כי במהלך אחד הדיונים שהתקיימו בפני רשמת ההוצאה לפועל, ניתנה התחייבות ם האישית של באי כוח הצדדים (וביניהם הנתבע), לשתף פעולה זה עם זה ולחתום על כל מסמך שידרש לצורך השלמת רישום העסקה בטאבו (כפי שהובא בסעיף 11 לעיל), שכן גם בנושא הזה הייתה מחלוקת בין הצדדים לעניין תוכן ההצהרה המשותפת, כאשר לעיוני לא הובא התוכן של אותה הצהרה ועל מה הייתה המחלוקת בין הצדדים . רק מעדותו של הנתבע ניתן ללמוד על קיומה של מחלוקת שנתגלעה בנוגע לעובדות שהיו בהצהרה [ראו עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 27-33], ומהראיות שהובאו לפניי ניתן ללמוד כי ביום 8/5/2012 התובע הסכים להמלצת רשמת ההוצאה לפועל, ותיקן את ההצהרה המשותפת לבקשת יורשי המנוח (באמצעות הנתבע), וביום 25/5/2012 התובע שלח עותק של ההצהרה לידי הנתבע לשם החתמת יורשי המנוח, ואז הנתבע החזיר את ההצהרה המשותפת כשזו חתו מה ביום 3/6/2012, קרי כעבור כ- 9 ימים, כאשר התובע הגיש את ההצהרה המשותפת למשרד מיסוי מקרקעין ביום 13/6/2012, קרי כעבור 10 ימים .

בנדון, סבורני כי עד שהייתה הסכמה בין הצדדים לעניין תוכן ההצהרה המשותפת, הנתבע פעל בשם מרשיו – יורשי המנוח ולטובתם, וייצג אינטרס מובהק של לקוחותיו, כך שגם במקרה הזה איני רואה כי הנתבע חב חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע.

ביחס לאישור היטל השבחה –

בפתח חלק זה, ראוי לציין כי הנחת התובע כי אין מחלוקת כי האחריות להשגת אישור היטל השבחה מוטלת על המנוח (ו/או יורשיו באמצעות הנתבע), הינה הנחה שגויה, שכן עולה מהראיות שהוגשו לפניי כי יורשי המנוח (באמצעות הנתבע) התנגדו ביום 27/3/2013 ל חובתם להשיג מסמך זה, ולאחר שרשרת מחדלים מצד יורשי המנוח בתיק ההוצל"פ, ראינו כי ניתנה ביום 2/9/2013 החלטה שלפיה על התובע להגיש בקשה לצו מתאים המופנה לוועדה המקומית לתכנון ובניה לשם השגת אישור היטל השבחה, תוך מתן הדגש על כך ש אין צורך לדון בנושא האחריות להשגת האישור האמור. באותה החלטה מיום 2/9/2013 נסקרו מחדלי יורשי המנוח בתיק שכללו אי הגשת תגובות ו/או הודעות לתיק בזמן ואי התייצבות לדיונים, ובגין מעשים אלו חויבו יורשי המנוח בהוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

גם כאן אין בדעתי להכריע בשאלה על מי חלה בנסיבות העניין החובה להשיג אישור היטל השבחה, שכן הצדדים לא הפנו להסכמות הרלוונטיות בנושא זה ב מסגרת הסכם המכר. עם זאת, ביחס להתנהלות הנתבע, ניכר כי גם בסיטואציה זו הוא פעל בשם מרשיו – יורשי המנוח, וגם אם באיחור בלתי מוסבר שלא ידוע מי האחראי לו, הנתבע או מרשיו – יורשי המנוח, הרי בסופו של יום הוא פנה לוועדה המקומית לתכנון ובניה, ושיתף פעולה כדי להשיג אישור היטל השבחה, ובשלב מאוחר כשהתקבלה שומה שלפיה קיים חוב בגין היטל השבחה (החלטת הוועדה המקומית מיום 20/3/2014) , הרי שלא עלה בידי התובע להוכיח כי אי שיתוף הפעולה לשם ביטול החיוב בהיטל השבחה מקורו בנתבע עצמו ולא בלקוחותיו - יורשי המנוח, שכן לא ברור מה הסיבה שמנעה מן הנתבע להגיש בקשה לביטול החיוב בהיטל השבחה, ולא ברור אם הוא קיבל הרשאה מלקוחותיו לבצע פעולה זו אם לאו, ובכל מקרה, החובה לשתף פעולה לשם השגת אישורים הייתה הדדית, על שני באי כוח הצדדים, ובסופו של יום כשפעל התובע באמצעות בא כוחו לשם ביטול החיוב והגשת חוות דעת שמאית, הוצאות ההליכים האלו שולמו ע"י יורשי המנוח, וממילא לא ברור מה הנזק שנגרם לתובע עת פעל בעצמו ו/או באמצעות בא כוחו להשגת אישור היטל השבחה, שכן בסופו של יום הזכויות במקרקעין נרשמו על שמו, תוך שיורשי המנוח נושאים בהוצאות הכרוכות בהליך.

אשר על כן, גם בסיטואציה זו לא מצאתי מקום לחייב את הנתבע באחריות אישית בגין המחדלים והאיחור, הזניח יחסית, בהשגת אישור היטל השבחה, כיוון שהנתבע פעל בשם לקוחותיו, וכשלוח מטעמם, ובסופו של יום שיתוף הפעולה של הנתבע או חוסר שיתוף הפעולה שלו הינו נגזרת מההרשאות שלקוחותיו נותנים לו, ובנסיבות המקרה לא מצאתי להטיל אחריות אישית על הנתבע.

ראוי להעיר כי מלבד 3 המקרים הנ"ל , בתצהירו הוסיף התובע עוד טענה הנוגעת למקרה נוסף שבו לדבריו, הנתבע התרשל כלפיו – זאת בעת שגרם לאחיו המנוח שלא לחתום על הסכם פשרה שהתגבש במאמצים שעשו התובע ושאר האחים כדי לסיים את הסכסוך בין התובע לאחיו המנוח. טענה זו, מעבר לך שלא קיימת לגביה ראייה כלשהי בראיות התביעה, במיוחד לאחר שנמשך תצהירו של אחי התובע – מר סוהיל מרג'יה, אלא שמדובר בטענה שהיא בבחינת עדות מפי השמועה, שכן התובע נסמך בטענה זו על דברים שכביכול נאמרו לו ע"י המנוח לעניין הזה ולפיהם הנתבע מנע מהמנוח לחתום על הסכמות הנטענות. משלא ניתן לעמוד על דברים אלו ממקור ראשון לאחר פטירת המנוח, ומשנמשך התצהיר התומך בטענה זו, אני דוחה טענה זו מבלי שיהיה צורך לבחון את מידת אחריות הנתבע במקרה כגון זה.

לסיכום חלק זה, אני דוחה את טענות התובע ביחס לקיומה של חובת זהירות קונקרטית של הנתבע כלפי התובע, ומשום כך אני קובעת כי לא עלה בידי התובע להוכיח את יסודות עוולת הרשלנות.

אם לא די באמור עד כה, הרי שהתוצאה אליה הגעתי הינה בלתי נמנעת, שכן לא עלה בידי התובע להוכיח את יסוד הקשר הסיבתי לנזק! ובמה דברים אמורים?

התובע מנסה לשכנע כי מאז נפתח תיק ההוצאה לפועל נגדו, בשנת 2003 התובע הפסיד ימי עבודה רבים, ולתובע נגרמה ירידה משמעותית בהכנסתו מעסקו. לשם הוכחת טענתו האמורה העיד מטעם התובע רואה החשבון שלו, אשר סקר את הכנסותיו משנת 1999 – 2016 ושמהן עולה כי קיימת ירידה בהכנסות בין השנים 2003-2004 .

בנסיבות העניין, סבורני כי אין בעדות זו של רואה החשבון כדי ללמד על כך שאותה ירידה בהכנסות מקורה בהליך המשפטי, ולא ברור כמה גזל אותו הליך משפטי מזמנו של התובע עד שנגרמו לו הפסדים אלו, וכדי לסבר את האוזן, הקשר הסיבתי בין הירידה בהכנסתו של התובע לבין ההליכים המשפטיים – הופרך בעדותו הקצרה של אחי התובע – מר סוהיל מרג'יה, אשר העיד במהלך חקירתו הנגדית בטרם נמשך תצהירו, כי התובע היה מעורב בתאונה ולא עבד שנתיים מאז 2003 [ראו עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 14-16].

אם כן, הנה לנו עוד סיבה לדחיית תביעת התובע בעילת הרשלנות, הנעוצה באי הוכחת עוד יסוד מיסודות העוולה, והוא הקשר הסיבתי. ומשכך הריני דוחה את תביעת התובע בגין עילה זו.
לשון הרע
כפי שהובא בסעיף 14 לעיל, התובע מבסס את עילת תביעתו בגין פרסום לשון הרע על שני אירועים שונים, שבמרכזם עמודים מכתבים אשר שלח הנתבע לבא כוח התובע, וזאת בתגובה לדרישת התובע (באמצעות בא כוחו) לקבל פיצוי מהנתבע בגין עילת הרשלנות העומדת שבבסיס תובענה זו. מדובר למעשה בפנייתו של בא כוח התובע אל הנתבע שקדמה לנקיטת ההליך המשפטי מושא תיק.

עיון באותם שני מכתבים [נספחים 49 ו- 51 לכתב התביעה], מעלה כי הנתבע השתמש בביטויים חריפים, שלטענתו נאמרו על ידי מרשו- המנוח, והוא ציטטם, כאשר האמרות כללו דברים המיוחסים לתובע, כגון : "מרשך הינו איש שקר ורמיה שתאוות הממון, כנראה מעבירה אותו על דעתו" , "התנהגותו הפסולה והשפלה של מרשך, הוא טוען כי הדבר גרם לחוליו ובסופו של דבר כאמור, למותו של המנוח" ועוד.

ההכרעה בשאלת חיובו של הנתבע כלפי התובע בעילה של לשון הרע נבחנת בהליך המונה 4 שלבים : בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת; בשלב השני, יש לבחון האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו- 2 לחוק; בשלב השלישי יש לברר אם לא עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק; בשלב הרביעי ו האחרון, אשר נבחן רק במידה ומתקיימים שלושת השלבים הקודמים, הוא שלב הפיצויים (ראה לעניין זה: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558, עמ' 568; ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (פורסם במאגרים [פורסם בנבו] – 04.08.2008).

בענייננו, וביישום מבחני הפסיקה על המקרה דנא, סבורני כי הביטויים בהם נעשה שימוש על ידי הנתבע, כמפורט לעיל, עונים על הגדרת לשון הרע כאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, וכן הדברים נאמרו במכתב שהגיע לאדם זולת התובע, ו/או עשוי היה להגיע לאדם זולת התובע ובא כוחו, ומשדברים אלו נכתבו על ידי הנתבע על סמך דברים שלטענתו נאמרו על ידי המנוח, ומשלא ניתן להוכיח כי המנוח אכן אמר דברים כאלו אם לאו, הרי שעצם כתיבת ביטויים אלו וייחוסם לתובע ושליחתם למשרדו של בא כוח התובע מהווה פרסום לשון הרע על ידי הנתבע.

יחד עם זאת, סבורני כי דין התביעה להידחות גם בגין עילת תביעה זו, שכן לאורך כל ההליך טען הנתבע לקיום ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, ולטענה זו כלל לא התייחס התובע, כאשר בהתאם להוראות הדין ולהלכה הפסוקה, סבורני כי אכן עומדת לנתבע אותה הגנה נטענת – פרסום תוך כדי דיון – בהתאם לסעיף 13(5) לחוק.

במה דברים אמורים?
סעיף 13 (5) לחוק קובע:
"(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור" [ההדגשות הוספו, א.א.א.]

בהלכה הפסוקה, ניתן ללמוד על קיומה של מגמה להרחיב את המשמעות של המונח " תוך כדי דיון" , באופן שזה יכלול גם דברים שנאמרו מחוץ לאולם בית המשפט, ראו למשל את ע"פ 364/73 זיידמן נ' מ"י, פ"מ כח(2) 620, שם נקבע כי סעיף 13(5) לחוק משתרע, לא רק על דברים שנאמרו באולם בית המשפט, אלא גם על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" [ההדגשות אינן במקור, א.א.א.].

זאת ועוד, ב- ע"א 1682/06 רסקין נתן עו"ד נ' אברהם לב (פורסם במאגרים המשפטיים, 17.09.2008) נאמר ביחס למונח " תוך כדי דיון": "המבחן לטעמי לכאורה אינו לפי המקום, אלא פונקציונאלי לפי הענין. דהיינו " תוך כדי הדיון" הכוונה, כפי שנקבע בפס"ד חטר ישי, שיש זיקה ממשית לדיון, ושהדברים כרוכים במילוי התפקיד, וכפי שנקבע בפסיקה שסקרתי, כך גם לגבי הליכים ומסמכים בכתב שרואים בהם חלק מהדיון כיוון שיש להם קשר וזיקה לדיון. זאת תוך מתן פרשנות רחבה לענין הזיקה הנדרשת, באופן שתביא לידי ביטוי את הכוונה להקנות חסינות רחבה, כשהקשר איננו למקום וזמן הדיון, אלא לזיקה לדיון. ברגע שיש זיקה לדיון, במובן הנ"ל, החסינות הינה מוחלטת".

באותו עניין, כב' השופטת לבהר – שרון הסכימה, באופן עקרוני, לאמור וקבעה כי יש ליתן למונח " תוך כי דיון" פרשנות מרחיבה הכוללת את הדברים הנאמרים במהלך המשא ומתן בין הצדדים למחלוקת, וכלהלן:"מסכימה אני ומצטרפת לחוות דעתו המקיפה והמשכנעת של חברי כב ' השופט ד"ר קובי ורדי. אף אני סבורה כדעתו של חברי השופט ד"ר ורדי, וכדעתו של חברי השופט שנלר , כי למונח " תוך כדי דיון" יש ליתן פירוש רחב שכולל את כל ההליכים הקשורים לדיון שבמחלוקת בין הצדדים, לרבות כתבי בי דין, התכתבויות ואף הליכי ניהול מו"מ הקשורים למחלוקת נשוא הדיון" [ההדגשות אינן במקור, א.א.א.].

מן הכלל אל הפרט: בענייננו, וכפי שהובא לעיל, הרי ששני המכתבים אותם שיגר הנתבע והכוללים את דברי הפרסום נשלחו בתגובה לפנייה אשר יזם התובע ובא כוחו במכתב שהגיע לנתבע ובו יחסו לנתבע מעשים שלטענתם מזכים את התובע בפיצוי מכוח עוולת הרשלנות, פנייה שהיוותה הכנה ובסיס לתביעה משפטית זו, ואשר נחשבת לפנייה לצורך משא ומתן הקשורה להליך המשפטי שבו נקט התובע בשלב מאוחר נגד הנתבע, פנייה שזכתה לתגובת הנתבע במסגרת שני מכתבים אלו, ולפיכך אני סבורה כי יש ממש בטענת הנתבע לעניין תחולת ההגנה של סעיף 13(5) לחוק, בעיקר מאחר וכבר קבעתי כי אותם פניות והתכתבויות בוצעו למטרת ניהול משא ומתן בטרם פתיחה בהליכים משפטיים, ולכן מטעם זה דינה של תביעת התובע ביחס לשני האירועים – להידחות.

סוף דבר
דין התביעה להידחות על כל רכיביה.

בשים לב לתוצאה שאליה הגעתי, כמפורט לעיל, הריני מחייבת את התובע לשלם לנתבע סכום כולל של 10,000 ₪ בג ין הוצאות הנתבע. הסכום הנ"ל ישול ם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה ור יבית כחוק מהיום ועד למועד תשלומו המלא בפועל.

המזכירות תמציא עותק של פסק-דין זה לידי הצדדים, באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, כ"ד סיוון תשע"ח, 07 יוני 2018, בהעדר הצדדים.