הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 42423-09-15

בפני כב' השופט יוסף סוהיל – סגן נשיא

תובעים

1.אבראהים אטרש
2.ח'תאם אטרש
ע"י עוה"ד שושנה אטד ואח'

נגד

נתבעים

1.יחיא בן חוסין שיבלי
ע"י עוה"ד זועבי אבד אלקאדר ואח'

2.אילן / תאופיק בן חאלד שיבלי
3.מחמוד בן עבדאללה שיבלי (אסיר)
ע"י עוה"ד יריב ואקנין ואח'

נגד

צדדי ג' 1.אבראהים אטרש
2.ח'תאם אטרש
ע"י עוה"ד שושנה אטד ואח'

פסק דין

פתח דבר

1. התובע מס' 1 (להלן: "התובע") עותר לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לו סכום של 493,000 ₪, שגנבו הנתבעים מביתו, לטענתו.
התובעת מס' 2 (להלן: "התובעת"), עותרת לפיצויי בגין נזקי גוף, נפשיים בעיקרם , שנגרמו לה, לטענתה, עקב מעשיהם של הנתבעים.
לטענת התובעים, בתאריך 20/12/2014 פרצו הנתבעים לביתם וגנבו ממנו סך של 515,000 ₪ ( להלן: "האירוע"). התובעים עתרו בכתב התביעה לתשלום סך 493,000 ₪(צ"ל להיות 490,000 ₪, ס"י) לאחר ניכוי 25,000 ₪ סכום הפיצויי שנפסק להם בהליך הפלילי ושולם להם ( ראו סעיפים 16 - 17 לכתב התביעה).
2. מנגד, התכחשו הנתבעים בכתב הגנתם ( הנתבעים 2 ו-3 הגישו כתב הגנה בשמם יחדיו, והנתבע 1 הגיש כתב הגנה בנפרד), לכל טענות התובעים, והוסיפו, כי יש להטיל אשם תורם על התובעים כפי שיפורט בהמשך. יצויין כי הגנתם של הנתבעים 2 ו- 3 שהוגשה ב- 26/11/2015, הוכתרה כ- "בקשה לסילוק על הסף ולחלופין כתב הגנה מטעם הנתבעים 2 ו- 3".
3. התובעת, ילידת שנת 1975, סובלת ממחלת נפש, ובזמנים הרלבנטיים לתביעה התגוררה בבית התובע. נטען, כי הנתבע 1 יצר קשר עם התובעת, ניצל מצבה הנפשי ורצונה העז להינשא ולהקים משפחה, לצורך פריצה לבית התובע , יחד עם יתר הנתבעים, וגניבת הכספים שהונחו בכספת.
4. הנתבעים 2 ו- 3 שלחו הודעת צד שלישי נגד התובעים, בטענה, כי התובע לא נקט אמצעים סבירים לפקח ולהשגיח על התובעת אשר סובלת " ממחלת נפש", ולא מנע ממנה לשתף פעולה עם הנתבע 1 , לצורך ביצוע פריצה וגניבת הכסף ( סעיפים 4 ו- 5 להודעת צד ג'). בנוסף, נטען כי התובע לא דאג לשמור מפתח הכספת במקום מוגן ( סעיף 6 להודעה צד ג'); ובטענה כי התובעת סייעה לנתבע 1 בהתפרצות והגניבה.

ההליך הפלילי וטענות הצדדים בתמצית

5. בעקבות האירוע הוגש כנגד שלושת הנתבעים כתב אישום ב-ת"פ ( שלום נצרת) 17818- 05-14.

6. בתאריך 10/9/2014 הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו, הנתבעים הודו בעובדות כתב האישום המתוקנים ( נספחים ג' ו- ד' ל- ת/1), והורשעו על פי הודאתם בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן.
הנתבע 1 הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות לבית מגורים בצוותא, וגניבה בצוותא. הנתבעים 2 ו- 3 הורשעו בכתב האישום המתוקן בסיוע להתפרצות לבית מגורים, וסיוע לגניבה (נספח ה' ל- ת/1).

7. מפאת חשיבות עובדות כתב האישום המתוקן, נביאו להלן ככתבו וכלשונו (יצויין כי סדר שמות הנתבעים בתביעה, זהה לסדר השמות בכתב האישום) :

" 1.מספר שבועות עובר לתאריך 20/12/13 במועד מדוייק אינו ידוע למאשימה, תכנן הנאשם 1 לפרוץ ולבצע גניבה.
2.בהמשך, ולשם מימוש תוכניתו, קשר הנאשם 1 וח'יתאם (התובעת - ס"י) קשר לביצוע פשע, באופן שסיכמו ביניהם להתפרץ לבית, ולגנוב כספים מתוך כספת שנמצאת בחדר השינה של המתלונן.
3.בהמשך לאמור לעיל ולשם קידום הקשר, קשרו הנאשמים 1,2 ו- 3 קשר לביצוע פשע באופן שסיכמו ביניהם כי לצורך ביצוע ההתפרצות המתוכננת, הנאשם 3 יעביר את רכב המזדה לידי הנאשם 2 ואילו הנאשם 2 יעביר את רכב הסוברו לידי הנאשם 1. כן סוכם ביניהם כי בעת ההתפרצות הנאשם 2 יגיע לאיזור הסמוך לבית, יתצפת על הבית ויאבטח את מעשיו של הנאשם 1 לבל ייתפס בכף.
4. בתאריך 20/12/14 בשעה 17:00 או בסמוך לכך, הגיע הנאשם 1 לבית, לאחר שווידא עם ח'יתאם כי הבית ריק מאדם.
5. בנסיבות אלה, התפרץ הנאשם 1 אל הבית בכוונה לבצע גניבה, באופן שפתח את דלת הכניסה של הבית באמצעות מפתח אשר נמסר לו על ידי ח'יתאם מבעוד מועד.
6.הנאשם נכנס אל תוך חדר השינה של המתלונן וגנב מתוך כספת סכום כסף רב.
7. בעת ביצוע מעשיו של הנאשם 1 נשוא סעיפים 4-6 וכפי שתוכנן מראש, הגיע הנאשם 2 כשהוא נוהג ברכב המזדה והחנה את הרכב במקום שניתן להשקיף ממנו לעבר הבית.
8. הנאשם 2 תצפת על הבית בעת שהתיישב ברכב המזדה ובכך אבטח את מעשיו של הנאשם 1 לבל ייתפס בכף.
9. בהמשך לנסיבות אלו, יצא הנאשם 1 מהבית כשבאמתחתו הכסף ומיד לאחר מכן חבר לנאשם 2 אשר נסע אחריו ברכב המזדה והשניים עזבו את המקום".

הראיות
8. מטעם התובעים העידו: התובע 1 - (תצהיר עדותו הראשית סומן ת/1); פארוק אטרש – בנו של התובע ( תצהיר עדותו הראשית סומן ת/2).
מטעם הנתבעים העידו: הנתבע 1 (תצהיר עדותו הראשית סומן נ/1); הנתבע 2 (תצהיר עדותו הראשית סומן נ/3); הנתבע 3 בעצמו (תצהירי עדותו הראשית סומן נ/2 בהתאמה).

דיון והכרעה

9. אין מחלוקת, כי הנתבע 1 הודה באחריותו לאירוע ובחבותו לפיצויי התובעים בגין נזקיהם עקב אירוע הפריצה והגניבה ( ראו: עדותו מעמ' 28 עד 33; וסעיף 2 לסיכומי הנתבע 1).
מה גם, הנתבע 1 הודה כי הסכום שנגנב מהכספת היה בסך של 490,000 ₪. טענותיו של הנתבע 1 התמקדו ברשלנות התורמת מצד התובעת לביצוע העוולה, והכחשת הנזק הנפשי שנגרם לה.
עוד טען הנתבע 1 כי הוא ויתר הנתבעים חלקו ביניהם את השלל, באופן שהוא נטל 170,000 ₪, וכל אחד משני הנתבעים הנוספים נטל 160,000 ₪ (עדותו בעמ' 28 ש' 16, עמ' 32 ש' 11 -12).
הנה אם כן, נסללה הדרך לקבלת תביעת התובע נגד הנתבע 1 במלואה.

אחריות הנתבעים 2 ו- 3
10. לטענת התובעים, הנתבעים 2 ו- 3 הודו והורשעו במסגרת ההליך הפלילי בביצוע מעשה
הגניבה המיוחס להם. הנתבעים 2 ו- 3 לא העלו כל גרסה הסותרת את הודאתם בעובדות כתב האישום המתוקן, ולא הציגו כל ראיה שיש בה להעיד אחרת.
מנגד לטענת הנתבעים 2 ו-3, מעורבותם הייתה מוגבלת לסיוע לנתבע 1 לצאת מבית התובעים, כאשר באותה עת סברו שהנתבע 1 הגיע לבית התובע בכדי לקיים יחסי מין עם התובעת ולא לשם ביצוע הגניבה.
ועוד נטען, הנתבע 1 הורשע בעבירה המרכזית בכתב האישום המתוקן, כך שאחריותם של הנתבעים 2 ו- 3 לנזקי התובעים, ככל שקיימת, היא מזערית.

11. סעיפים 42א ו- 42ג ל פקודת הראיות, מורים כדלקמן:
"42א. (א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.
(ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על –
(1) .....
(2) ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין.
....

42ג. הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין." (ההדגשות שלי-ס"י).

12. כאמור לעיל, הנתבעים הורשעו בהליך הפלילי, כל אחד כפי חלקו, כמפורט לעיל בכתב האישום המתוקן. הנתבעים לא הגישו בשום שלב של ההליך בקשה למתן רשות להבאת ראיות לסתור את הכרעת הדין בהליך הפלילי. לפיכך, ובהתאם לסעיף 42 א'-ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971, העובדות בכתב האישום המתוקן בהן הודו שלושת הנתבעים, הן בגדר עובדות מוכחות לכאורה בהליך שלפני, ומשלא נסתרו – מוכחות הן.

13. המדובר בפסק דין חלוט בהליך פלילי, המהווה ראיה לכאורה במשפט אזרחי, לפי סעיף 42א(א) לפקודת הראיות. אמנם, צויין ראיה "לכאורה", אולם המורשע אינו רשאי להביא ראיה לסתור אלא ברשות בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו ועל מנת למנוע עיוות דין ( סעיף 42ג לפקודת הראיות). לפסק הדין הפלילי כשלעצמו משקל סגולי "מיוחד", שהרי מדובר בפסק דין שקבילותו כראיה "נובעת מן הרעיון שחקירה-ודרישה שנעשתה על-ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת "והכלל הוא "שמשקלו בדרך כלל יהא רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על-פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה", בין ברשות ובין בזכות (קדמי על הראיות חלק שלישי, 1563 – 1564 (2009) (להלן: " קדמי"); ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' מסעוד ו-יחיאל ממן, כט (1) 208 (1974); ת"א (ת"א) 52/97 ישרס חברה להשקעות בע"מ נ' שירה עם-דוד ת.א (29/6/10); ע"א 3806/06 פלוני נ' פלונית (26/5/2009).

14. בהקשר זה יצוין, כי בית המשפט העליון כבר קבע כי אין הדבר משנה לצורכי סעיף 42 א' ל פקודת הראיות, אם ההרשעה מבוססת על הודאה בשל עסקת טיעון או על הכרעה לאחר שמיעת ראיות (ת"א ( מחוזי נצרת) 11176-03-09 פוגרניצ'ני נ' דרוז'צ'יך (10/9/2012); רע"א 3607/11 פלונית נ' פלוני (14/7/2011) ; ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח נ' בוחבוט, מא (4) 327 (1987) ( להלן: "עניין בוחבוט"); ראה לעיל קדמי עמ' 1573).

בעניין בוחבוט לעיל, נקבע:
"מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו, ובשל כך בגדר ה"ממצאים שבפסק הדין... אין לפרש את המונח 'ממצאים' בסעיף 42א(א) באופן צר ככולל אך ורק ממצאים שקבע בית המשפט לאחר גביית ראיות. סבורני כי המונח 'ממצאים' חובק גם את עובדות כתב האישום שהנאשם הודה בהן. אלה כאלה יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם."

15. בענייננו, הנתבעים 2 ו- 3 הם בעלי דין בהליך האזרחי, הורשעו בסיוע לנתבע 1 בהתפרצות ובגניבה, במסגרת פסק דין פלילי חלוט כמצוות סעיף 42 א' לפקודת הראיות. ועוד, הנתבעים 2 ו- 3 נמנעו מהגשת בקשה ו/או ראיה כלשהי לסתור את הממצאים החלוטים בפסק הדין הפלילי לפי סעיף 42 ג' לפקודת הראיות. מה גם, בטרם עדותם של הנתבעים 2 ו- 3 ניתנה החלטה לפיה, משלא הוגשה על ידי הנתבעים 2 ו- 3 בקשה להבאת ראיות לסתור, אין ביכולתם להעיד על דברים שיש בהם לסתור עובדות כתב האישום המתוקן בו הודו ( עמ' 34 ש' 10 – 14).

16. משהודו הנתבעים 2 ו- 3 והורשעו במסגרת ההליך הפלילי, אין כל משמעות לטענתם לפיה לו ידעו כי עלולה להיות מוגשת כנגדם תביעה אזרחית, לא היו מסכימים להסדר הטיעון. יפים לעניין זה דברי בית המשפט המחוזי בת"א ( מחוזי ת"א) 2693/07 (בש"א 6066/08 ) פלוני נ' כהן חיים (24/12/2009):
"בית המשפט בהליך האזרחי אינו אמור להתחקות אחר מניעיו של הנאשם-הנתבע, שהחליט להודות בעבירה המיוחסת לו בהליך הפלילי במסגרת עיסקת טיעון. הודאה זו – שתי פנים לה: האחת – קניית סיכון של אי הרשעה בעבירה חמורה יותר וכפועל יוצא – עונש חמור יותר, והשניה – לקיחת אחריות על המעשים בהם הודה. לקיחת אחריות זו הינה סופית ואיננה ניתנת לביטול בהליך אזרחי במסגרת תביעה נגררת, ובית המשפט מחוייב למנוע אפשרות כגון דא, אשר שמה ללעג ולקלס הן את בית המשפט, והן את הקורבן – הניזוק".

17. אמנם, כעולה מכתבי האישום המתוקנים , חלקו של הנתבע 1 היה משמעותי יותר; בעוד הנתבע 1 הורשע ו בהתפרצות וגניבה, הנתבעים 2 ו- 3 הורשעו בסיוע להתפרצות וגניבה. מאידך, הנתבע 1 העיד בפניי כי שלושתם התחלקו בשלל , כמעט שווה בשווה; הנתבע 1 גם העיד, כי הוא והנתבע 2 נכנסו לתוך בית התובע , הנתבע 3 "עמד בדלת, היה מציץ, נכנס ויוצא. היה נכנס עוזר לנו ויוצא" (עמ' 30 ש' 23).
הנה-אם-כן, גם אם חלקיהם של שלושת הנתבעים במעשה הגניבה עצמו אינם זהים, עולה בבירור, הן מכתב האישום, והן מעדותו של הנתבע 1, כי שלושתם קשרו קשר לביצוע הגניבה , והתחלקו בשלל ש נגנב.

מעוולים במשותף

18. לטענת התובעים, יש להטיל את האחריות על הנתבעים בגין הנזקים אשר נגרמו להם, כמעוולים במשותף, ולחייבם לשלם להם את הפיצוי ביחד ולחוד.

19. סעיפים 11 ו-12 ל פקודת הנזיקין , מסדירים את סוגיית אחריות המעוולים:

סעיף 11 ל פקודת הנזיקין, שכותרתו "מעוולים יחד", קובע:
"היה כל אחד משני בני אדם או יותר חייבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד"(ההדגשות שלי – ס"י).

סעיף 12 לפקודת הנזיקין קובע ביחס לאחריות משתף או מסייע:
"לעניין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם, יהא חב עליהם"" (ההדגשות שלי – ס"י).

20. עולה מסעיפים 11-12 ל פקודת הנזיקין' כי אחריות המסייע זהה לאחריות המעוול.
אמת היא, שהשאלה אם הנתבעים חלקו ביניהם את השלל, או שמא הנתבע 1 לבדו "נהנה" מהשלל, אינה מעלה ואינה מורידה. אחריותם של הנתבעים, אם יחדיו ואם לחוד, אינה נבחנת בהתאם לסכום שכל אחד שלשל לכיסו, אלא בהתאם לנזק שהסבו לתובע. ובעניין זה, אין חולק כי שלושתם עשו יד אחת לשם הוצאה לפועל של ההתפרצות והגניבה.
לאור האמור, הנני קובע כי שלושת הנתבעים חבים כלפי התובע ביחד ולחוד.

21. יפים בהקשר זה הדברים המובאים להלן, בע"א 3024/10 ג'ק ויינר נ' גבריאל מויאל (2/4/2013) קבע ביהמ"ש העליון, בזו הלשון:
"בהשאלה מן הדין הפלילי ניתן לומר כי סעיף 12 לפקודה עוסק בסוג של "שותפים לדבר עוולה" והוא מבקש להרחיב את מעגל החייבים באחריות נזיקית גם אל עבר מי ששיתף עצמו במידה כזו או אחרת במעשה העוולה שאותה ביצע המעוול העיקרי (ראו ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 697 (1994) (להלן: עניין צוק אור)).
...
הוראה זו משקפת עקרון כללי שאומץ בדין הנזיקין הישראלי ולפיו מי ששיתף עצמו במעשה או מחדל עוולתיים שנעשו או עומדים להיעשות על-ידי זולתו, באחת הדרכים המפורטות בסעיף, יישא אף הוא באחריות נזיקית לאותם מעשים (ראו אהרן ברק, אחריות שילוחית בדיני נזיקין 115 (1964) (להלן: ברק, אחריות שילוחית) וכן ראו אהרן ברק "אחריות למעשי הזולת" בתוך תורת הנזיקין הכללית, 436 (להלן: ברק, אחריות למעשי הזולת)) (ההדגשות שלי - ס"י).

22. קרי, כחלק מהחלת סעיף 12 יש לבחון קיומו של קשר סיבתי בין הפעולות שביצע המעורב לבין העוולה שבוצעה בסופו של דבר ע"י המעוול הראשי. הדרישה היא כי למעורב היה חלק אינטגרלי ומשמעותי בשרשרת האירועים שהובילה להפרה ולביצוע העוולה ( ע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ (20/6/2011)). ואכן, הסיוע שהעניקו הנתבעים 2 ו-3 לנתבע 1, בהתפרצות והגניבה, מצביע על מעורבותם העמוקה בביצוע העוולה, הגם שהייתה פחותה יחסית ממעורבות הנתבע 1.

23. ועוד, בסעיף 3 לכתב האישום המתוקן, בו הודו הנתבעים 2 ו-3 , צויין מפורשות, כי:
"בהמשך לאמור לעיל ולשם קידום הקשר, קשרו הנאשמים 1,2 ו- 3 קשר לביצוע פשע באופן שסיכמו ביניהם כי לצורך ביצוע ההתפרצות המתוכננת, הנאשם 3 יעביר את רכב המזדה לידי הנאשם 2 ואילו הנאשם 2 יעביר את רכב הסוברו לידי הנאשם 1. כן סוכם ביניהם כי בעת ההתפרצות הנאשם 2 יגיע לאיזור הסמוך לבית, יתצפת על הבית ויאבטח את מעשיו של הנאשם 1 לבל ייתפס בכף".

24. בנוסף לכך, הנתבע 1 העיד כי הנתבעים 2 ו- 3 היו שותפים לביצוע ההתפרצות והגניבה, וחלקו את הכסף הנגנב בינם שווה בשווה. וכך העיד:

"ש: איך החלקים התחלקו, כמה לקח כל אחד?
ת: את האמת היא שחילקנו את הכסף שווה בשווה אבל אני לקחתי 10,000 ₪ יותר מהנתבעים 2 ו-3" ( עמ' 28 ש' 15 – 17).
ועוד,
"ש: מי היה בבית בשעת הגניבה?
ת: אני ואילן ומחמוד עמד בדלת, היה מציץ, נכנס ויוצא. היה נכנס עוזר לנו ויוצא" (עמ' 30 ש' 22 -23).
...

"ש: האם אילן תכנן איתה את הפריצה או אתה?
ת: הוא ידע מזה אבל אני אמרתי להם לבוא איתי ביום הזה כשהם יוצאים מהבית" ( עמ' 32 ש' 23 -24).
25. העד פארוק נשאל באם ידוע לו מה חלקו של כל אחד מהנתבעים, ועדותו תמכה בגרסת הנתבע 1:
"ש. למיטב ידיעתך מי היה בבית בזמן שנפרץ הבית ?
ת. לפי מה שהבנתי נכנס אילן ויחיא ומחמוד היה בחוץ השקיף. לתחנת המשטרה הבאתי צילום של הרכב של מחמוד שהיה ליד חנות והיא צולמה שם באותו זמן של הגניבה ואת זה הוכחנו את המעורבות של מחמוד" (עמ' 24 ש' 17 -20 )

26. מהתם להכא, הודאת הנתבעים 2 ו- 3 בכתב האישום המתוקן והרשעתם בסיוע להתפרצות ולביצוע גניבה, מקימה עליהם אחריות כמעוולים יחד עם הנתבע 1, כאשר אחריותם משתרעת גם למעשה הגניבה, שהינו תוצאת המעשים בהם הודו ובגינם הורשעו. ובכך מתקיימים יסודות עוולת הגזל הקבועה בסעיף 52 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). הדברים מקבלים משנה תוקף, נוכח עדות הנתבע 1, כי הנתבעים 2 ו- 3 חלקו אותו בשלל.

27. באשר לגובה הסכום שנגנב, מקבל אני עדות התובע, כמהימנה, ואשר נתמכת ע"י עדות הנתבע 1. התובע העיד כי הנתבעים גנבו מביתו סכום כסף בסך 490,000 ₪ (לאחר ניכוי 25,000 ₪ פיצויי עונשי), העד הותיר עליי רושם חיובי ומהימן , ועדותו הייתה אמינה ומהימנה עליי:
"ש: כמה כסף היה שם?
ת: 200,000 ₪, 70,000 דולר, וכ-9,000-10,000 יורו.
ש: היה משהו נוסף בכספת?
ת: זה כל מה שהיה" ( עמ' 19 ש' 5 עד 8).

ועוד,
"ש: מסודר בחבילות של 5,000 ₪, באיזה שטרות, באיזה כמויות, באיזה צבע?
ת: הכסף הישראלי היה מסודר בחבילות של שטרות 100 ₪, כל 10,000 ₪ בחבילה. הדולרים כל 10,000 דולר בחבילה של שטרות של 100 דולר. היורו היו שטרות של 100 יורו והיו מסודרים בחבילה אחת.
ש: החבילה של היורו, כמה כסף היה בה בדיוק?
ת: מה שזכור לי, היה לי בין 9,000-10,000 יורו.
ש: היו לך חבילות שהן לא 10,000 ?
ת: כל הכסף היה בחבילות של 10,000" ( עמ' 19 ש' 13 עד 20).

עינינו הרואות, התובע פירט את הסכומים במדויק, ללא כל ניסיון להתחמק ממתן תשובה, דבר המלמד על מהימנות.

28. כאמור, הנתבע 1, מי שאמור להיות בעל אינטרס מנוגד לאינטרס התובעים, לא התכחש לגרסת התובע ואף אישש אותה. בעדותו הודה כי באותו אירוע של פריצה גנב יחד עם הנתבעים 2 ו- 3, סך של 490,000 ₪ שהיו בכספת:
"ש: אז כמה לקחת בכסף וכמה נתת לשאר הנתבעים?
ת: חילקנו את הכסף. היה כסף בשקלים והיה בדולרים והיה ביורו, שווה ערך של כ- 490,000 ₪ ( כחצי מיליון שקל)..." ( עמ' 28 ש' 18 עד 22).
ועוד,
"ש: איך היה מסודר הכסף בכספת, חבילות, מעטפות?
ת: חלק במעטפות וחלק עטוף בגומייה
ש: באיזה שטרות?
ת: כל מיני, דולר, יורו ושקלים
ש: בשקלים היו שטרות של 200?
ת: חושב, לא זוכר בדיוק, חושב שהיה, היו שטרות של 100 יורו ושטרות של 100 דולר
ש: בתוך מעטפה כמה כסף היה?
ת: לא זוכר
ש: 50,000, 100,000?
ת: לא יודע בדיוק, לא זוכר. ספרנו וחילקנו את זה. בישראלי היה כמעט 490,000 ₪. הדולר היה340-350 ₪ בערך למאה דולר. והיורו היה בערך 450-470 ₪ למאה יורו" ( עמ' 31 ש' 29 עד עמ' 32 ש' 7).

29. עדות הנתבע 1 הייתה אמינה ומהימנה עליי. הנתבעים 2 ו- 3 לא הפריכו טענות אלה, ולמצער, לא הגישו אסמכתא כלשהי שיש בה להטיל צל של ספק באשר לגובה הסכום שהיה בכספת.
הסתירה, לכאורה , בי ן עדות הנתבע 1 לעדות התובע באשר לגובה הסכום שהיה בכספת, אינה יורדת לשורש העניין. נראה כי הנתבע 1 "נתפס" לגובה הסכום שתבע התובע ( 490,000 ₪, לאחר ניכוי סכום הפיצויי העונשי).

30. לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעים חבים כלפי התובע ביחד ולחוד בגין סכום הגזלה והוא בסך 490,000 ₪.

הודעת צד ג'

31. הנתבעים 2 ו-3 זנחו בסיכומיהם טענותיהם ביחס להודעת צד ג' שנשלחה לתובעים, ודי בכך להוביל לדחיית ההודעה. מכל מקום, גם אם התובע לא נקט באמצעים סבירים לפיקוח והשגחה על התובעת, אין בכך כדי להצביע על מעורבות ואחריות התובע לביצוע העוולה. בנוסף, אין בידי לקבל הטענה לפיה התובע לא דאג לשמור מפתחות הכספת במקום מוגן. טענה זו יש לשלול מכוח הוראת סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין. נוכח אשמם המכריע של הנתבעים. בכגון דא, נפסק בבית המשפט העליון ב-ע"א 6894/15 זלצר נ' אבירם (7/09/2017) :
"בע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ''ד נו(2) 344, 362-361 (2001), הביע השופט י' אנגלרד את דעתו כי בעוולת הגזל לא תישמע מפי הגזלן טענה של אשם תורם:
'ספק רב בעיניי אם בנסיבות המקרה הנדון תישמע בכלל מפי הגזלן טענה של אשם עצמי, המכוונת כלפי הנגזל. משל למה הדבר דומה: לטענתו של גנב כי הנגנב לא שמר כראוי על נכסיו ובכך איפשר לו את הגניבה ולכן יש להפחית מחובת תשלום הפיצויים. טענה מעין זאת יש לשלול מכוח הוראת סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, ולחלופין, מכוח המבחן להפחתת פיצויים במסגרת הוראת סעיף 68 לפקודת הנזיקין'

בעניין אחר נדונה דווקא עוולת התרמית ( ע"א 9057/07 דוד אפל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2.4.2012)). בעניין זה קיבל אדם בפעולת מרמה מכוונת מאת המדינה סכומי כסף גבוהים. בבית המשפט המחוזי נקבע כי למדינה אשם תורם בשיעור של 50%, אך בבית משפט זה הסכימו כל שופטי ההרכב – השופטים ח' מלצר, א' רובינשטיין ואנוכי – כי בנסיבות מעין אלה, הכלל הוא כי אשמו התורם של קרבן התרמית לא יוכל לפטור את הרמאי מאחריות למלוא הסכום שהועבר לידיו במרמה. כמובן, פסקי הדין העוסקים באשם תורם אינם זהים למקרה שלנו. שם מדובר בדחיית טענת אשם תורם של הנגזל או קרבן התרמית, ואילו אצלנו ב"אשם תורם" של מעוול אחר, שאיפשר לגזלן לגזול את הנכס; שם מדובר בעוולות הגזל והתרמית ואילו אצלנו הוגשה התביעה בעילה של רשלנות. עם זאת, אותו היגיון חל ביסוד הניתוח של כל המקרים. ההנחה היא שקיים קושי בטענת הגזלן או הרמאי כי יש לפטור אותו באופן מלא או חלקי מהשבה מפני שהגזילה התאפשרה בזכות התרשלות של גורם אחר. תוצאה זו נובעת משיקולי צדק ושיקולי הרתעה, תוך התייחסות לקשרים השונים בין המעורבים השונים באירוע" (ההדגשות שלי-ס"י).

32. נוכח האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין ההודעה לצדדי ג' להידחות .

אשם תורם, האמנם?

33. הנתבעים טוענים, כי יש להטיל אשם תורם על התובעת, בשל שיתוף הפעולה עם הנתבע 1 לביצוע העוולה ( כעולה מעובדות כתב האישום המתוקן). הנתבעים 2 ו- 3 טוענים, כי התובע התרשל בפיקוח ובהשגחה על התובעת אשר כנטען סובלת " ממחלת נפש". בנוסף, נטען כי התובע לא דאג לשמור מפתח הכספת במקום מוגן.
אינני מוצא ממש בטענות אלו. יש לזכור תמיד שנטל ההוכחה לקיום האשם התורם מוטל על שכם הנתבעים/המזיקים (ראו: ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נ' פרץ גבריאל, פ"ד לט (4) (266) (1985)).

34. משאין חולק כי התובעת אינה בגדר " הניזוק" מעצם ביצוע העוולה של הגזלה, אין היא נכנסת לגדר סעיף 68 ( א) לפקודת הניזקין:
"68. (א) סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק; אולם האמור בזה אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין המגבילים את החבות, לא ייפרע התובע פיצויים למעלה מן הגבול שנקבע כאמור" (ההדגשות שלי- ס"י).

35. למעלה מן הצורך אציין, כי גם אם הייתי מקבל תביעת התובעת, לא מצאתי כי יש להטיל עליה אשם תורם. אמנם, מבקשים הנתבעים 2 ו- 3 ללמוד על התנהלות והתנהגות התובעת מהעובדות המפורטות בכתב האישום, אלא שהדבר אינו נכון. הוראות סעיף 42 א לפקודת הראיות מיועדות להכשיר ממצאים ומסקנות שהיו בפסק הדין המרשיע. בענייננו אלה הן עובדות כתב האישום בהן הודו הנתבעים, ולא מעבר לכך.
בענייננו, התנהגות התובעת, כמתואר בכתב האישום, לא היוותה בסיס להרשעה בפלילים ( ראו: בהקשר זה קדמי, על הראיות, עמ' 1560, סעיף 3, מהדורה 2009). שאלת אשמה התורם של התובעת, לא הייתה רלוונטית להרשעת הנתבעים בהליך הפלילי .
מה גם, לא ניתן לחייב את התובעת במסקנות פסק דין בהליך פלילי שהיא לא ה ייתה צד לו.

גם הטענה בדבר אשמו התורם של התובע דינה להידחות, נוכח הקביעות כפי שבאו לעיל במסגרת הדיון והכרעה בהודעה לצדדי ג'.

תביעת התובעת לפיצוי בגין נזקי גוף/הנזק הנפשי

36. כאמור לעיל, התובעת אינה עותרת לסעד כספי, אלא לפיצוי בגין נזקי גוף נפשיים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה ממעשי הנתבעים. לטענתה, חלה אצלה החמרה במצבה הנפשי, כתוצאה ממעשה הגניבה וההבטחות השווא של הנתבע 1 להתחתן אתה ולהקים משפחה. נטען כי : "היא החלה לסבול מהתקפי זעם בלתי נשלטים, היא החלה לפחד לישון לבדה, מאידך היא פחדה מבני המשפחה כי יפגעו בה, לאחר שבאשמתה נגנבו כל חסכונותיהם, לתובע לא נותרה ברירה אלא לאשפזה בהוסטל" ( סעיף 49 לסיכומי התובעים). לטענתה, יש לפצותה בגין הנזק הנפשי ( עוגמת נפש, כאב וסבל, הוצאות רפואיות ונסיעות) שנגרמו לה בסך של 100,000 ₪ ( ראו סעיף 55 לסיכומי התובעים).
להוכחת טענותיה הגישו התובעים תעודה רפואית בה נרשם: "ידוע כסובלת ממחלת נפש כרונית ( סכיזופרניה) עם פגיעה בשיפוט וליקוי תפקודית" ( ראו: נספח א' ל- ת/1). ועוד, הוגשה החלטה שיפוטית בדבר מינוי אפוטרופוס לתובעת ( נספח ב' ל- ת/1).

37. דין התביעה לפיצוי התובעת בגין נזקי גוף להידחות, מחמת שהתובעת לא עמדה בנטל הבאת הראיה ובנטל ההוכחה והשכנוע. ויודגש, תביעת התובעת, וטענותיה, מופנות כלפי הנתבע 1 בלבד, כך שבכל מקרה דינה להידחות נגד הנתבעים 2 ו-3, בשל העדר עילה ויריבות.
כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר דין אזרחי, תשמ"ד-1984, להוכחת הנזק הנפשי היה על התובעת להגיש חוות דעת רפואית של מומחה רפואי בתחום, ערוכה כדין, אשר תתייחס למהות הפגיעה, חומרת מחלת הנפש ממנה סבלה בטרם האירוע, ומידת ההחמרה שהוסבה לה, שיעור הנכות שנותרה, אם בכלל, והקשר הסיבתי בין מעשי הנתבעים לנזק הנפשי.
סוף דבר

38. הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 1 סך 490,000 ₪ , כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (24/9/15) ועד היום.

כאמור, דין תביעת התובעת 1 וההודעה לצדדי ג' , להידחות.

כן, הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 20% (כולל מע"מ) מהסכום הנ"ל, והוצאות משפט בסך של 15,000 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע 1 , באמצעות בא-כוחו, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בנסיבות המקרה , ובהתחשב במצבה הנפשי של התובעת, לא ראיתי לנכון להשית עליה הוצאות משפט בעקבות דחיית תביעתה.
כן, ובאיזון הדרוש, לא ראיתי להשית הוצאות משפט על הנתבעים 2 ו-3 בעקבות דחיית הודעתם לצדדי ג'.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, י"ט שבט תשע"ט, 25 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.