הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 39620-01-16

בפני
כב' השופטת נבילה דלה מוסא, סגנית נשיא

תובעת

1. החברה הכלכלית קרית שמונה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אליעזר סגל

נגד

נתבעים

1. אילן חקון
2.חנניה ממן (ניתן פס"ד)
3.דולב עמוס (ניתן פס"ד)
4. שרית חקון
5. א.ג.ן הגליל יזום שיווק והשקעות בע"מ
הנתבעים 1, 4 ו-5 ע"י ב"כ עו"ד רז אהוד

פסק דין
(נגד נתבעים 1,4,5)

זוהי תביעה לסילוק יד ופינוי מקרקעין וכן סעד כספי לדמי שימוש ראויים, על סך של 180,000 ₪. התביעה הוגשה כנגד הנתבעים 1-4 בטענה כי הם מחזיקים בנכס שלא כדין.
הנתבעים 2-3 לא התגוננו ונגדם ניתן פסק דין בהעדר הגנה.
פסק דין זה מתייחס לתביעה כנגד הנתבעים 1, 4 ו-5 (להלן: "הנתבעים").
הנתבע 1 הינו אחיה של הנתבעת 4 ובעל המניות היחיד בנתבעת 5.

התביעה
עיריית קריית שמונה (להלן: "העירייה") ה יתה ברת רשות ובהמשך חוכרת במקרקעין הידועים כחלקה 46 גוש 13162, ברחוב יגר יוסף, בקריית שמונה (להלן: "המקרקעין"). את הרשות במקרקעין קיבלה העירייה מרשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") בשנות ה-60 של המאה הקודמת.
העירייה בנתה על המקרקעין מבנה מסחרי בן קומה אחת. המבנה מחולק לדוכנים/חנויות ששימשו למטרות שונות. הנכס מכונה "שוק הדוכנים" (להלן: "הנכס").

התובעת הינה תאגיד עירוני והיא מיופה הכוח ושלוחה של העירייה בכל הקשור לניהול נכסי מקרקעין שונים שבבעלות ו/או בחזקת ו/או ברשות העירייה וזאת מכוח חוזה שנכרת בין העירייה לתובעת בשנת 199 8. בין היתר התובעת מנהלת בשם העירייה את הנכס נושא התובענה.

לטענת התובעת ובמסגרת ניהול הנכס על ידה במהלך השנים, הנכס פונה מכל השוכרים , למעט שני שוכרים שהם שמריה סגרון (להלן: "סגרון") ועודד עובדיה (להלן: "עובדיה") שסירבו לפנות את היחידות בהן הם מחזיקים, למרות שחוזי השכירות שלהם פקעו. נגד שניהם הוגשו תביע ות לפינוי מהנכס.

הנתבעים ניצלו את העובדה שהנכס ברובו ריק מדיירים ופלשו לנכס, כשנתיים לפני הגשת התביעה ותפסו חזקה בכוח ברוב חלקי הנכס ועושים בו שימוש כרצונם לרבות ביצוע פעולות בניה והריסה ללא היתר כדין. הנתבעים לא ביקשו ולא קיבלו רשות או הסכמת העירייה או התובעת להיכנס לנכס. הנתבעים אף לא טרחו לשלם ארנונה בגין החלקים שתפסו בנכס.

העירייה והתובעת מתכננות להרוס את המבנה ולבנות במקומו מבנה לטובת הציבור שישרת את העיר ותושביה, לכן נמנעו מלהמשיך ולהשכיר חנויות במבנה. המשך פלישת הנתבעים ותפיסת החזקה שלא כדין בחלקים מהמבנה מעכבת את מימוש התוכנית האמורה.

הנתבעים תפסו חזקה בשטח של 300 מ"ר בערך, וזאת למשך 24 חודשים , על כן עותרת התובעת לסילוק ידם מהנכס וכן לחיובם בדמי שימוש ראויים בגין התקופה הנ"ל.

ההגנה
הנתבעים טענו, כי לא ברור מעמדה של התובעת ביחס לנכס , והאם החוזה שנכרת בינה לבין העירייה בתאריך 29.7.98 מתייחס לנכס נשוא התובענה.

באשר לזכויות העירייה בנכס נטען, כי חוזה החכירה אינו בתוקף והעיריה לא החזיקה בנכס משנות ה-60.

לחלופין גם אם חוזה החכירה היה בתוקף, הרי שהעירייה הפרה אותו עת השכירה את המבנה לעסקים פרטיים ולא לצרכי הציבור שהיא המטרה של חוזה החכירה . העירייה אינה רשאית להעביר זכויותיה בכל צורה שהיא אלא לאחר קבלת אישור ר מ"י מראש ובכתב, ומשעשתה כן ללא קבלת אישור הרי שהיא הפרה את החוזה ור מ"י תהיה רשאית לבטלו. עוד נטען, כי החוזה אינו חתום על ידי כל הגורמים הרלוונטיים בעירייה. החוזה כלל אינו תקף גם מהסיבה שהעירייה לא שילמה לרמ"י את דמי החכירה לפי סע' 7 לחוזה בסך של 445,741 ₪.
הנתבעים העלו טענות נוספות ביחס לתוקף החוזה ותחולתו על הנכס עסקינן הכל כמפורט בסע' 28-52 לכתב ההגנה מטעם הנתבעות 4-5.

הנתבע 1 טען, כי אינו מחזיק כלל או פולש לנכס על כן יש לדחות את התביעה נגדו.
הנתבעים טענו עוד, כי בשנת 1986 נחתם חוזה שכירות בין העירייה לסגרון, ובשנת 1987 נחתם חוזה שכירות בין העירייה למיכאל הוטא (להלן: "הוטא") אשר מטרתם הפעלת חנויות בנכס-שוק הדוכנים וכי סגרון והוטא הם דיירים מוגנים בנכס ו/או בעלי זכויות מכוח שנים.

הנתבעת 4-שרית חקון "נכנסה לנעליהם" של סגרון והוטא בתום לב, לאחר שפנתה לעירייה והעירייה לא התנגדה לכך, לכן הנתבעת 4 נתנה לסגרון והוטא תמורה והתחילה להחזיק בחלקים שלהם בנכס וכן בחלק מהנכס שיוחס לנתבע 3 דולב עמוס. הפעלת העסקים בחלקים הנ"ל בוצעה על ידי הנתבעת 5.

הנתבעת 4 מחזיקה בחנויות 1,2 בנכס, בהתאם להסכם שנחתם בשנת 2008, בינה לבין הוטא, ומחזיקה בחנויות 3,4,5,6 בנכס בהתאם להסכם שנחתם בשנת 2008, בינה לבין סגרון. הנתבעת 5 אינה מחזיקה בנכס אלא מפעילה את החנויות עבור הנתבעת 4.

בהתאם להסכם והחל משנת 2008 הנתבעות 4-5 משלמות לעיריית קריית שמונה תשלומי ארנונה ומיסים כנדרש ואילו תשלומי דמי שכירות מעולם לא נדרשו לשלם לעירייה או לתובעת לכן לא שולמו דמי שכירות .

הנתבעים הוסיפו, כי הנתבעת 4 מחזיקה בחלקים בנכס מכוח זכויותיהם של סגרון והוטא וזאת מזה 30 שנה ובידיעת העירייה והתובעת ועל כן למצער הינה ברת רשות "בלתי הדירה" . הנתבעים השקיעו כספים בנכס עקב השריפה שפרצה בו בשנת 2012 לכן התובעת ו/או העירייה מושתקות מלטעון בד בר זכותן לפנות את הנתבעות מהנכס וככל שבית המשפט ימצא כי יש ממש בטענות התובעת אזי יש לקזז כספים שהושקעו על ידי מי מהנתבעים בנכס.

הנתבעים הכחישו זכותה של התובעת בקבלת דמי שימוש ראויים.

עוד נטען, שכתב התביעה אינו כולל זיהוי ברור של נכס המקרקעין והחלקים שנתפסו על ידי הנתבעים.

הראיות
התיק נקבע להוכחות עם הוראה על הגשת תצהירי עדות ראשית.

מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית , מתאריך 15.3.18 (ת/2), של דני קדוש -מנכ"ל התובעת והוא נחקר על תצהירו חקירה נגדית.
יצוין, כי התובעת הגישה תחילה תצהיר עדות ראשית של קדוש, מתאריך 22.1.17, אולם לאחר שבוטל פסק דין בהעדר הגנה שהיה קיים נגד הנתבעות 4-5 ואלה התגונ נו, שבה והגישה תצהיר חדש מטעם קדוש כאשר התצהיר שהתקבל כראיה מטעם התובעת הוא התצהיר האחרון, היינו מתאריך 15.3.18 (ת/2).

מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של הנתבעים 1 ו-4, אולם משאלו לא התייצבו לישיבת ההוכחות לחקירה על תצהיריהם, התצהירים הוצאו מתיק בית המשפט ומטעם הנתבעים לא הושמעו עדים.

בישיבת ההוכחות בה נחקר העד קדוש, הביע ב"כ הנתבעים התנגדות לעדות שמיעה, סברה והרחבת חזית וכן התנגד לצירוף נספחים לתצהיר העד "שאינם קשורים אליו" לדוגמה תצהירים של הנתבעים מהליכים אחרים או מקומות אחרים, אולם ב"כ הנתבעים ביקש להעלות התנגדותו המפורשת ולבקש הוצאת המסמכים שאינם קבילים במסגרת סיכומיו וכן להתייחס לסעיפי התצהיר שאינם קבילים (עמ' 20 ש' 20-25).

ואכן, במסגרת סיכומיהם שבו הנתבעים והעלו אותה התנגדות להגשת מסמכים אולם לא פירטו מסמכים ספציפיים אליהם הם מתנגדים, אלא העלו טענתם בצורה כללית לפיה הם מתנגדים למסמכים "שאינם קשורים" לקדוש ומסמכים מהליכים שונים אשר התנהלו בין התובעת לבין צדדי ג' ואף הליכים שהתובעת לא היתה צד להם כלל (סע' 45, 60, 61, 65 לסיכומי הנתבעים ). התובעת לא הגיבה לטענות הנ"ל.

עיון במסמכים שצורפו לתצהירו של קדוש מעלה כי חלק מהמסמכים הם תצהירים וכתבי טענות שהוגשו על ידי צדדי ג' במסגרת הליכים שונים שהתובעת או העירייה אינה צד להם, וכמובן שנותני התצהירים לא התייצבו בפני לחקירה על תצהיריהם ובצדק טען ב"כ הנתבעים כי לא ניתן להגיש ראיות אלה באמצעות העד קדוש. על כן, בית המשפט יתעלם מכל התצהירים שצורפו לתצהירו של קדוש וכן המסמכים שהוגשו במסגרת הליכים משפטיים אחרים שהתובעת או העירייה לא היו צד להם.

יתרה מזו, ב"כ הנתבעים התנגד גם להגשת מסמכים שצורפו לראשונה לסיכומי התובעת.

בפתח סיכומיה טענה התובעת, כי לשם הנוחות היא מצרפת לסיכומיה את הראיות שכבר הוגשו לתיק בית המשפט. בהסתמך על אותה הצהרה, נקבע בהחלטתי מיום 24.6.20 כי מדובר במס מכים שכבר הוצגו כראיה.
בסיכומיהם טענו הנתבעים כי בניגוד להצהרת התובעת, מדובר במסמכים שחלקם לא נכללו בחומר הראיות (סע' 67 לסיכומי הנתבעים).
לנוכח הטענה הנ"ל עיינתי בכל נספחי סיכומי התובעת תוך השוואתם לנספחי תצהיר קדוש, מלאכה שגזלה מהח"מ זמן רב וסביר להניח שגם מב"כ הנתבעים נגזל זמן רב בבדיקת המסמכים. מהעיון התברר שבניגוד להצהרת ב"כ התובעת, אכן צורפו מסמכים חדשים לסיכומים. ובצדק נטען על ידי ב"כ הנתבעים כי חל איסור על הגשת ראיות חדשות בשלב הסיכומים.
בנסיבות אלה ולמניעת כל ספק, בית המשפט יסתמך אך ורק על המסמכים שהוגשו במסגרת הבאת הראיות (בכפוף לקביעה לעיל בעניין אי קבילות חלק מנספחי תצהיר קדוש) ולא על אלה שצורפו לסיכומים .

המחלוקת
הצדדים חלוקים במספר נושאים:
א. זכויות העירייה בנכס ומעמדה של התובעת;
ב. מי מבין הנתבעים מחזיק בנכס או בחלקים ממנו והאם הוא מחזיק כדין ;
ג. האם התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים ובאיזה סכום ואם כן, האם יש לקזז מדמי השימוש את הסכומים שהנתבעים השקיעו בנכס, ומהו שווי אותה השקעה.

דיון והכרעה
זכויות העירייה בנכס ומעמד התובעת
בפתח הדברים יצוין, כי הנתבעים אינם יכולים מחד לטעון כי הם מחזיקים בנכס או בחלקים ממנו מכוח זכותם של סגרון והוטא בנכס, וכי הם נכנסו בנעליהם, כאשר זכויותיהם בנכס של סגרון והוטא נרכשו מהתובעת והעירייה , ומאידך לכפור בזכויות התובעת והעירייה בנכס . שהרי בהעדר זכויות כאמור אין גם לסגרון והוטא זכויות בנכס וכפועל יוצא לא רכשו הנתבעים זכויות בנכס.

הלכה פסוקה קובעת כי "הייתי מקבל גם את טענת התובע שהנתבע אינו זכאי לחלוק על זכותו של התובע שממנו הוא מחזיק. הרי זה עקרון הידוע בדיני חכירה, והוא בעל תחולה כללית שאין אדם יכול להחזיק בנכס מכוח הענקה מפלוני ויחד עם זאת לכפור בזכותו של פלוני להעניק לו את הנכס. כלפי המעניק מנוע המוענק מלכפור בזכותו ולטעון לזכות צד שלישי" (ע"א 350/75 נסים נ' פאשה, פ"ד ל(1) 99, 104 (1975); ע"א (מחוזי-י-ם) 42783-04-12 חאמד נ' אלנסארי, פסקה 6 (15.11.12)).

די באמור לעיל כדי להביא לדחיית טענות הנתבעים ביחס ליריבות עם התובעת וזכויות העירייה בנכס . שכן הנתבעים לא חלקו על העובדה שהסכמי השכירות של סגרון והוטא נחתמו עם העירייה או עם התובעת. די בעובדה שהחוזה האחרון עם סגרון, מתאריך 19.9.2000 (נספח ה'2 לתצהיר ת/2) והחוזה האחרון עם הוטא, מתאריך 15.10.1998 (נספח ט'2 לתצהיר ת/2) נחתמו עם העירייה באמצעות התובעת , כדי הביא למסקנה כי הנתבעים או מי מהם אינם יכולים לטעון כנגד זכויות התובעת והעירייה בנכס וכנגד היריבות שקיימת מול התובעת לפינוי הנתבעים מהנכס.

למעלה מהצורך יצוין, כי התובעת הצי גה ראיות באשר למעמדה ולזכויות העירייה בנכס.
העד מטעם התובעת, דני קדוש, המשמש כמנכ"ל התובעת החל מנובמבר 2011 , העיד כי המקרקעין עליהם הוקם המבנה (מגרש בשטח של 1,000 מ"ר) נמסרו לעירייה כברת רשות, על ידי ר מ"י בשנות ה-60, של המאה הקודמת . העירייה הקימה על המקרקעין מבנה, בשטח של 450 מ"ר המחולק לדוכנים או חנויות ומכונה "שוק הדוכנים" . עד לשנת 1989 המבנה נוהל על ידי העירייה אשר השכירה חלקים ממנו לשוכרים שונים. בשנת 1988 הוקמה התובעת והחל משנת 1989 החלה לטפל בנכס ( ראו תצהיר ת/2 סע' 1-3 ו עמ' 23 לפרוטוקול , ש' 24-27).

בתאריך 4.1.2016 נחתם חוזה חכירה ביחס לנכס בין העירייה לרמ"י (נספח ג' לתצהיר ת/2), לפיו קיבלה העירייה זכות חכירה מהוונת בנכס ל-49 שנים עם זכות להארכה לתקופה נוספת.
בסעיף 3 לחוזה צוין שמטרת החכירה היא שימוש כ"שוק דוכנים".
כמו כן הוגש חוזה שנערך בין העירייה לבין התובעת, מתאריך 29.7.1998 (נספח א' לתצהיר ת/2) שבו העירייה העבירה לתובעת את ניהול נכסי המקרקעין המפורטים בנספח לחוזה והסמיכה אותה לפעול בשם העירייה בכל עניין הנוגע להשכרת הנכסים, ניהולם השוטף, גביית דמי שכירות ואף נקיטת הליכים כנגד השוכרים ופינוי דיירים המחזיקים בנכסים שלא כדין. הנכס נשוא התביעה "שוק הדוכנים" מופיע ברשימת הנכסים נשוא החוזה.

העד קדוש הוסיף, שהמבנה נשוא התביעה מנוהל על ידי התובעת ועל ידו באופן אישי מזה שנים רבות וכי במהלך השנים התובעת חתמה חוזי שכירות עם דיירים שונים (עמ' 23, ש' 10-13), ביניהם הוטא, סגרון ועובדיה.
בחוזה השכירות בין סגרון לעירייה , משנת 1986 (נספח ה'1 לתצהיר ת/2) נרשם "הואיל ו העיריה הינה בעלת זכויות החכירה ו/או המחזיקה הבלעדית של המבנה הנמצא בקרית שמונה ברחוב שוק הדוכנים, מספר 3 (להלן: "המושכר")". עוד צוין בחוזה כי סגרון לא שילם דמי מפתח ואינו דייר מוגן ולא תהיינה לו טענות לדיירות מוגנת. בחוזה נקבעה תקופת שכירות של שנה (1.10.86-30.9.87) כמו כן הוסכם על גובה דמי השכירות (54$ לחודש). השוכר סגרון התחייב להימנע מהעברת זכויותיו על פי החוזה כולן או מקצתן או מהכנסת שותף או עובד לעסק שינוהל במושכר מבלי לקבל על כך מראש אישור בכתב מהעירייה, וכי עם תום תקופת השכירות מתחייב השוכר לפנות את המושכר ולהחזירו לעירייה.

גם בהסכם מחודש ספטמבר 2000 שנחתם בין ס גרון לבין העירייה באמצעות התובעת מפורטים אותם תנאי התקשרות, לרבות הצהרה בעניין זכויות העירייה בנכס וכן השכרתו לסגרון בשכירות רגילה שלא חלות עליה זכויות של דיירות מוגנת. הוא הדין בהסכמים עם הוטא (נספח ט(1) ו-ט(2) לתצהיר ת/2). הדברים מופיעים אף בחוזים בין סגרון והוטא לנתבעת 4 , בהם נרשמה ההצהרה בדבר זכויות העירייה בנכס וכי הנכס הושכר לשוכרים על ידי העירייה ו/או החברה הכלכלית (הסכם מיום 17.11.2008, נספח י' לתצהיר ת/2 ). עוד צוין בחוזה שבין נתבעת 4 לסגרון כי סגרון יעשה מירב המאמצים להבטיח כי י יחתם חוזה שכירות מול העירייה ו/או התובעת, עוד הוסכם שדמי השכירות י שולמו על ידי הנתבעת 4 לתובעת החל מיום 1.12.2008.

עוד יצוין , כי בהליך משפטי שהתנהל בבית משפט השלום במסעדה, הגישה התובעת תביעה כנגד השוכר עובד עובדיה, ששכר חלק מהנכס ב"שוק הדוכנים", בגין הפרת חוזה השכירות (ת.א. 39640-01-16).
עובדיה הגיש הודעת צד ג' נגד העירייה, הוועדה המקומית לתו"ב קריית שמונה ונגד רמ"י. בכתב ההגנה שהוגש על ידי רמ"י כנגד הודעת צד ג' טענה רמ"י, כי המקרקעין נשוא התביעה היו בחזקתה הבלעדית של עיריית קריית שמונה החל משנות ה-60 וכי ככל שלעובדיה זכויות שימוש כלשהן במקרקעין הרי שאלה נבעו מרשות או הסכמים עם התובעת ללא כל נגיעה לרמ"י , עוד נטען כי בין העירייה לרמ"י נחתם חוזה חכירה ביום 4.1.2016 (סע' 7-10 לכתב ההגנה נספח ז' לתצהיר ת/2). רמ"י הוסיפה, כי "טענת המודיע (עובד עובדיה) להיעדר זכויות התובעת במקר קעין, הינה תמוהה, בלשון המעטה" (סע' 16 לכתב ההגנה). גם בדיון שהתקיים באותו תיק הצהיר ב"כ רמ"י כי הבעלות במקרקעין היא של המדינה אשר החכירה אותם לעירייה (נספח ז(1) לתצהיר ת/2).

אוסיף עוד, כי לא הובאו בפני נתונים לפיהם רמ"י העלתה בהזדמנות כלשהי או ניהלה הליך כלשהו כנגד התובעת או העירייה ביחס להחזקתם ושימושם בנכס, ולא הועלתה על ידי רמ"י טענה בדבר הפרת חוזה על ידי העירייה ביחס לנכס.

ממכלול הראיות שהונחו בפני באשר לזכויות בנכס עולה, כי העירייה בעת הרלוונטית היתה ברת רשות בנכס ומי שזכאית להחזיק בו ובהמשך קיבלה זכויות חכירה בנכס. כל שוכר ששכר חלק כלשהו בנכס קיבל זכותו זו מעירייה , מכאן שאם ה שוכר העביר זכות כאמור לגורם כלשהו הרי שגם זו מכוח זכות העירייה. בנסיבות אלה הנתבעים שטענו כי קיבלו זכויותיהם בנכס מהשוכרים שקדמו, ונכנסו בנעלי אותם שוכרים, מושתקים מלטעון נגד זכויות העירייה והתובעת בנכס. לעירייה ולתובעת הזכות לניהול הנכס ולהגשת תביעות לפינוי וסילוק יד של דיירים המחזיקים בנכס שלא כדין.

מי מהנתבעים מחזיק בנכס או בחלקים ממנו והאם החזקתו הינה כדין
התובעת טענה, כי הנתבעים מחזיקים בחלקים בנכס וכי החזקתם אינה כדין, הנתבעים לעומת זאת טענו כי הנתבע 1 אינו מחזיק בנכס אלא הנתבעת 4 היא שמחזיקה בחלקים בנכס וכי היא נכנסה בנעליהם של סגרון והוטא והעסקים המנוהלים באותם חלקים מופעלים על ידי הנתבעת 5.

מטעם התובעת העיד העד קדוש, להוכחת החזקת הנתבעים בנכס. העד הצהיר כי הנתבעים מחזיקים בחלקים מהנכס וכי לאף אחד מהם אין זכויות להחזקת הנכס. בחקירתו הנגדית ציין מפורשות כי הנתבע 1 מחזיק וכי הוא ראה אותו בנכס והלה אף איים עליו עוד הוסיף כי הנתבע 1 שולט ברוב החלקים של הנכס נעל אותם במנעולים ואסר על קדוש לגעת במנעולים. קדוש הוסיף שהוא מבקר בנכס מידי יום ועוקב אחר הפעילות המבוצעת בנכס (עמ' 22, ש' 1-15).
כאמור מטעם הנתבעים לא הוצגו ראיות והנתבעים 1 ו-5 אף לא טרחו להתייצב למתן עדות. העד קדוש הותיר רושם חיובי בעדותו ועדותו בעניין זה לא נסתרה כלל על ידי הנתבעים או בחומר הראיות שהונח לפני. חשוב לשוב ולהדגיש, כי הנתבע 1 אינו אדם זר לנתבעים 4 ו-5 שכן נתבעת 4 הינה אחותו ונתבעת 5 הינה חברה בבעלותו והדבר מחזק את גרסת העד קדוש לפיה מי שנוכח ומחזיק בנכס הוא גם הנתבע 1.
יתרה מזו, גם א ם ייקבע שהנתבע 1 נמצא בנכס מטעם הנתבעת 4 או הנתבעת 5, הרי קבלת התביעה נגדן מחייבת פינוי וסילוק יד של הנתבעות הנ"ל ושל כי מי שבא מטעמן לרבות הנתבע 1.

באשר לטענת הנתבעים כי הם מחזיקים בחלקים בנכס מכוח זכות בדין, דין טענה זו להידחות.

הנתבעים טוענים כי נכנסו בנעליהם של סגרון והוטא.
עיון בחוזה השכירות בין סגרון לעירייה, משנת 1986 (נספח ה'1 לתצהיר ת/2) מעלה כי מדובר בחוזה שכירות רגילה ולא בדיירות מוגנת , תקופת השכירות הינה לשנה (1.10.86-30.9.87), נקבעו דמי שכירות (54$ לחודש) ו השוכר-סגרון התחייב להימנע מהעברת זכויותיו על פי החוזה, כולן או מקצתן או הכנסת שותף או עובד לעסק שינוהל במושכר , מבלי לקבל על כך מראש אישור בכתב מהעירייה וכן התחייב לפנות את המושכר ולהחזירו לעירייה עם תום תקופת השכירות .
גם בחוזה השכירות הנוסף, שנחתם בין סגרון לבין העירייה באמצעות התובעת בתאריך 19.9.2000 (נספח ה'2 לתצהיר ת/2), סוכמו אותם תנאים לפיהן מדובר בשכירות בלתי מוגנת, לתקופה מוגבלת עד 30.9.2003, עם אופציה לשנתיים נוספות, נקבעו דמי שכירות (2,250 ₪ לחודש), וסגרון התחייב להימנע מהשכרת או העברת זכויותיו במושכר לאחרים ולפנות את המושכר בתום תקופת השכירות.

גם חוזי השכירות של הוטא מתאריך 1.12.1987 ו-15.10.1998, לא מעניקים להוטא זכויות בנכס מעבר לזכויות של שוכר רגיל, לתקופה מוגבלת כנגד תשלום דמי שכירות והתחייבות להימנע מהעברת זכויותיו לאחרים בנכס.

לאור האמור מתבקשת המסקנה, כי גם אם הנתבעים או מי מהם קיבלו זכויות מסגרון והוטא בנכס הרי שזכויותיהם לא יכולות להיות יותר טובות מזכויות לסגרון והוטא , שהן זכויות שכירות לתקופה מוגבלת וכנגד תשלום דמי שכירות, מכאן ומשלא הוכיחו הנתבעים כי תקופת השכירות הוארכה וכי התקבלה הסכמת העירייה או התובעת לשכירות שקיבלו בנכס, בהנחה שאכן קיבלו זכויות כאלה, הרי שאין מקום להמשך החזקתם בנכס.
יתרה מזו, הנתבעים אף הודו כי אינם משלמים דמי שכירות או תמורה כלשהי בעד החזקתם בנכס לתובעת או לעירייה. על כן, וגם בהנחה שכל טענותיהם בעניין זכויותיהם בנכס תתקבלנה הרי משלא שילמו דמי שכירות, לתובעת הזכות לפנות אותם מהנכס.

באשר לטענת הנתבעים בדבר העדר זיהוי הנכס, בתביעה ובתצהיר צוינו הנתונים הרלוונטיים של המקרקעין, מספר הגוש והחלקה וכתובת, שטח הקרקע ושטח המבנה שבו נמצאים הדוכנים/חנויות ונטען כי הנתבעים מחזיקים בחלקים מהמבנה וכי לנתבעים אין כל זכות להחזיק בחלק כלשהו במבנה וכי התובעת פינתה את המבנה מכל דייר יו למעט הנתבעים שמסרבים להתפנות ועוד שני דיירים שנגד ם נקטה גם כן בהליכים, בנסיבות אלה נראה כי די בתיאור הנכס כפי שהופיע בכתב התביעה ועל הנתבעים לסלק ידם מכל חלק של הנכס היות והם מחזיקים שלא כדין.

דמי שימוש ראויים
התובעת לא הציגה חוות דעת להוכחת דמי השימוש המגיעים, כפי שלא הציגה נתונים מדויקים אודות השטחים המוחזקים על ידי הנתבעים.
התובעת ביקשה להסתמך על חוזי שכירות שבין סגרון לנתבעת 4 ו-5 ובין נתבעת 5 לנתבעת 3 ולקבוע דמי שימוש ראויים בהתאם לדמי השכירות שנקבעו שם.
בהקשר זה ייאמר כי לא ניתן להסתמך על חוזים שנכרתו ביחס לנכס או לחלקים ממנו שכן דמי שכירות נקבעים בהתאם לשיקולים שונים לרבות מצב הנכס לכן לא ניתן להקיש מכך לדמי השימוש המגיעים. כמו כן משלא הוצגו נתונים מדויקים בדבר השטחים שהוחזקו על ידי הנתבעים לא ניתן לקבוע גובה דמי השימוש.

התובעת שעתרה לסעד כספי נושאת בנטל הוכחתו, כך שעליה להוכיח הן את עצם הזכאות לסעד והן את שיעורו.
קביעת דמי שימוש ראויים לנכס מקרקעין הינה עניין שבמומחיות כך שעל הטוען לו להגיש חוות דעת מומחה להוכחת גובה דמי השימוש וכן עליו להוכיח את השטחים שבגין החזקתם מבוקש לחייב בתשלום שימוש. בקביעת דמי השימוש המומחה שוקל מספר רב שיקולים. בהעדר חוות דעת כאמור, התובעת לא הצליחה להרים את הנטל הרובץ לפתחה ודין טענתה לסעד כספי להידחות.

סוף דבר
הנני מקבלת את התביעה כך שהסעד של סילוק יד מתקבל ואילו הסעד הכספי נדחה.

הנני מחייבת את הנתבעים 1, 4 ו-5 לסלק את ידם מכל חלק שהוא מנכס המכונה "שוק הדוכנים", המצוי ב מקרקעין הידועים כחלקה 46 גוש 13162, ברחוב יגר יוסף, בקריית שמונה וכן לפנות אותו מכל אדם וחפץ השייכים להם , וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

כמו כן, הנני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, בהוצאות התובעת בסך של 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪. בחיוב בהוצאות התחשבתי בדחיית הסעד הכספי וכן באופן הגשת סיכומי התובעת בצורה מכבידה תוך צירוף מסמכים חדשים שלא הוצגו כראיה.
הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשפ"א, 13 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.