הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 38542-05-14

בפני כב' השופטת אוסילה אבו-אסעד
התובעים/הנתבעים שכנגד

  1. יותם סהר
  2. מיכל סהר

ע"י עו"ד טל רבינוביץ'

נגד

הנתבעת 1
והתובעת שכנגד

הנתבעים 2-6
1. דור-שבח בניה ופיתוח בע"מ
ע"י עו"ד אילן מירון ואח'

2. ק.י.פיתוח אגש"ח בע"מ
3. קיבוץ יפעת- ניתן פס"ד
4. חיים אנגל ז"ל- נמחק
5. אבי ניר
6. חיים מירון
ע"י עו"ד דרור רכס ואח'

המודיעים לצד ג'

  1. ק.י. פיתוח אגש"ח בע"מ
  2. קיבוץ יפעת- ניתן פס"ד
  3. חיים אנגל ז"ל-נמחק
  4. אבי ניר
  5. חיים מירון

ע"י עו"ד דרור רכס ואח'

נגד

צד ג'
דור – שבח בנייה ופיתוח בע"מ
ע"י עו"ד אילן מירון ואח'

המודיעה לצד ג'
דור – שבח בנייה ופיתוח בע"מ
ע"י עו"ד אילן מירון ואח'

נגד

צד ג'
ק.י. פיתוח אגש"ח בע"מ
ע"י עו"ד דרור רכס ואח'

פסק דין

מונחת לפניי תביעתם של בני הזוג יונתן ומיכל סהר ( להלן: "התובעים"), לפיצויים בסך 450,000 ₪, בגין ליקויי בניה שעל-פי הנטען התגלו בדירתם - הידועה כמגרש 30 בשכונה הקהילתית בקיבוץ יפעת, גוש 17427 חלקה 16 ( להלן :" הדירה"), ונזקים אחרים נוספים אשר יפורטו בהמשך.

רקע להליך והצדדים לו
התובעים הם בני זוג אשר חפצו ברכישת דירה למגוריהם, בהרחבה שבקיבוץ יפעת ( להלן: "הקיבוץ" או " נתבע 3 "). המדובר הוא בהרחבה שהקיבוץ יזם ופעל להקמתה בשטחו, מכוח החלטה 959 של מועצת מקרקעי ישראל, שאושרה במסגרת תב"ע ג/16115.

הנתבעת מס' 1 – דור שבח בניה ופיתוח בע"מ ( להלן: "נתבעת 1 " או " דור שבח"), הינה החברה הקבלנית אשר ביצעה את עבודות הבניה בדירה, בהתאם להסכם הזמנת שירותי בנייה שנחתם בינה לבין התובעים ביום 28/6/2010 [ צורף כנספח א' לכתב התביעה ( להלן: "הסכם הבניה").

הנתבעת מס' 2 - ק.י. פיתוח אגש"ח בע"מ ( להלן: "נתבעת 2 "), הינה היזמת של פרויקט ההרחבה בקיבוץ, והאחראית על הפיקוח אשר בוצע באמצעות הנתבעים מס' 4 ו- 5, ששימשו כמפקחים מטעמה, והנתבע 6 ששימש כמנהל מטעמה.

מערכת היחסים בין הצדדים הוסדרה במספר הסכמים. בשלב ראשון, הנתבעת 2 התקשרה עם הנתבעת 1 בהסכם מסגרת מיום 5/5/2009, לבניית בתים פרטיים בפרויקט ההרחבה שבקיבוץ יפעת [ צורף כנספח א' לכתב ההגנה מטעם נתבעת 1] . בהמשך, נחתם בין הנתבעת 1 לתובעים הסכם בניה המסדיר את נושא בניית דירת המגורים של התובעים.

בנוסף להסכם האחרון הנ"ל, התובעים התקשרו בהסכם מתיישב שנחתם ביום 28/6/2010 על ידם ועל ידי הקיבוץ, הנתבעת 2 ומתיישבי יפעת אגודה קהילתית להתיישבות כפרית בע"מ ( שאינה צד להליך) [צורף כנספח ב' לכתב התביעה]. עוד באותו היום, התקשרו התובעים עם הקיבוץ בהסכם זכות שימוש במתקנים ומוסדות ציבור [ צורף כנספח ג1 לכתב התביעה]; הסכם פיתוח מגרש בסיסי שנחתם בין התובעים והנתבעת 1 [ צורף כנספח ד' לכתב התביעה]; והסכם תשתיות ציבוריות שנחתם בין התובעים לבין נתבעת 2 [ צורף כנספח ה' לכתב התביעה].

טענות הצדדים בתמצית
על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעים התרשלו בבניית דירתם של התובעים, וכתוצאה מהתרשלותם האמורה התגלו בדירה ליקויים רבים שעלות תיקונם הוערכה ע"י מומחה מטעם התובעים – המהנדס אברהם בן עזרא ( להלן: "מומחה התובעים"), בסכום של 428,482 ₪. בנוסף לכך , טוענים התובעים כי נגרמו להם נזקים נלווים - לרבות בגין: איחור במסירת הדירה שנמשך 8.5 חודשים המזכה אותם, לטענתם, בפיצוי בסך של 32,000 ₪; ירידת ערך הדירה נוכח הימצאותם של ליקויים בדירה שאינם ניתנים לתיקון – נזק זה הוערך על דרך האומדנה בסך 15,000 ₪; צורך במציאת דיור חלופי, אחסון, הובלה ושמירת ריהוט בתקופה שבה יבוצעו התיקונים בסך של 20,000 ₪; טרחה ועוגמת נפש בסך 30,000 ₪; עלות התקנת מסנן לממ"ד שלא הותקן בהתאם להתחייבות הנתבעות 1-2 בסך של 7,000 ₪; נזק בגין הפסד תמלוגים בעבור אנרגיה סולארית בסך של 280,395 ₪, ושכר טרחת מהנדס מטעמם בסך של 2,925 ₪. לצד טענותיהם לגרימת הנזקים האמורים, הועלתה על ידי התובעים טענה כנגד הקיבוץ בלבד בגין ביצוע גביה שלא כדין של סכום העומד ע"ס 47,935 ₪, בגין עצם מתן הזכות להתגורר בשטחי הקיבוץ, ובעניין זה נטען על ידי התובעים כי על הקיבוץ להשיב לידיהם את הסכום האמור במלואו מאחר ומנהל מקרקעי ישראל (כתוארו אז), קבע שלא ניתן לדרוש כל סכום בגין מתן הזכות האמורה. בסיכומו של דבר, טוענים התובעים כי מגיע להם מן הנתבעים יחד פיצוי בסך של 728,992 ₪, ואך בשל טעמים הקשורים לחסכון בתשלום אגרה, התובעי ם העמידו התובעים את תביעתם על סך 450,000 ₪ בלבד .

נתבעת 1 טוענת להגנתה כי זו מעולם לא מכרה לתובעים דירה, אלא התחייבה לספק להם שירותי בנייה, ואת התחייבותה זו היא מילאה כנדרש בכך ש היא ביצעה את עבודות הבניה באופן מקצועי ומיומן ותיקנה את כל הליקויים שפורטו בדוח המסירה הסופי. עדות לאמור היא קבלת אישור הנתבעת 2 בדבר גמר ביצוע העבודה. התובעים לעומת זאת, כך נטען, לא אפשרו לנתבעת 1 להיכנס לדירתם כדי לבדוק את הליקויים הנטענים, ובחוסר תום לב הם מיהרו להגיש חוות דעת של מומחה מטעמם, בטרם השלמת ביצועה של מסירה סופית. בנוסף, טוענת הנתבעת 1 כי העיכוב במסירת הדירה לידי התובעים מקורו בתובעים עצמם, אשר הפרו את ההסכם בכך שלא שילמו את תשלומי התמורה במועדם, ובהמשך גם עיכבו את המסירה לאחר שבחרו להחליף את הקונסטרוקטור באחר , מה גם שהם ביקשו מהנתבעת 1 , מעת לעת, לבצע שינויים בדירה דבר שגרם לעיכוב במועד סיום העבודות. הנתבעת 1 מכחישה את חוות הדעת שצורפה מטעם התובעים, וצירפה חוות דעת של מומחה מטעמה – של אדר' אבי גולדשטיין ( להלן: "מומחה הנתבעת 1 "). האחרון בדק את הדירה והעריך את עלות ביצוע התיקונים וההשלמות בסך 31,639 ₪ ללא מע"מ, ובנוסף חיווה את דעתו שלפיה ישנו מקום לאפשר לנתבעת 1 לתקן את הליקויים בעצמה .

יתר הנתבעים טוענים להגנתם כי כל הטענות שהועלו על ידי התובעים בכל הקשור לליקוי הבניה, מקומם להיות מופנה כנגד הנתבעת 1 וכנגדה בלבד, שכן, כך נטען, האחרונה היא היחידה שחתמה על הסכם הבניה עם התובעים, והיא האחראית היחידה על טיב ואיכות הבניה. בנוסף, הכחישו הנתבעים 2-6 את כל יתר טענותיהם של התובעים, ובמענה לטענת התובעים לעניין ביצועה של גביה לא חוקית, טען ה קיבוץ כי הגביה בוצעה על ידו כדין.

בד בבד עם כתב הגנתה האמור, הנתבעת 1 הגישה תביעה שכנגד שבמסגרתה עתרה זו לחיוב התובעים בתשלום פיצויים בסך 145,099 ₪ בגין הפרת הסכם וכן בגין עלות עריכתם של שינויים בתוכנית החשמל, בסך 24,522 ₪, שלא שולמה ע"י התובעים.

הנתבעים החליפו ביניהם הודעות צד ג', הנתבעים 2-6 הגישו הוגעת צד ג' נגד נתבעת 1 והעמידו את סכום ההודעה ע"ס402,065 ₪, ואילו הנתבעת 1 הגישה הודעת צד ג' נגד נתבעת 2 בסכום של 341,395 ₪.

לאור קיומו של פער בין ממצאי חוות הדעת של המומחים מטעמם של בעלי הדין , ולאור המחלוקת שהתגלעה בנושאים שהם במהותם נושאים שבמומחיות , מונה ביום 29/1/2015 , מטעמו של בית המשפט מומחה שלא בהסכמת הצדדים – המהנדס סוהיל סאבא ( להלן: "המומחה" או " המהנדס סאבא"), שנתן חוות דעת. במסגרת חוות דעתו האמורה המומחה העריך את עלות תיקון הליקויים שמצא בדירה בסך של 80,529 ₪. לעלות ביצוע התיקון, קבע המומחה, ישנו מקום להוסיף את רכיב המע"מ ועוד 10% המהווים עלות מתן פיקוח הנדסי. בסה"כ העריך המומחה את הנזקים בדירה בסכום של 103,641 ₪.

במשך השנים שלמן מועד הגשת התביעה ועד למועד שמיעת ההוכחות, התקיימו מספר דיוני קדם משפט, בפני 3 מותבים שונים. ביום 18/1/2018, במהלך קדם משפט שהתקיים לפני, הודיעה ב"כ התובעים על רצון התובעים בדחיית התביעה כנגד הנתבע 4 שהלך לעולמו. בהתאם להודעה הנ"ל ניתן פס"ד חלקי הדוחה את התביעה נגד נתבע 4.

בהמשך הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים. מטעם התובעים הוגש תצהיר של התובע 1 בלבד; מטעם הנתבעת 1 הוגשו תצהיריהם של מנהלת הכספים של הנתבעת 1 - גב' לימור שבח כהן, ומנהל הנתבעת 1 - מר מאיר שבח; מטעם הנתבעים 2, 3, 5 ו- 6 הוגשו תצהיריהם של חיים מירון ( נתבע 6), ושל אברהם ניר ( נתבע 5).

ביום 17/4/2018 נחקר המומחה מטעם בית המשפט על חוות הדעת שניתנה על ידו בתיק זה , והתיק נקבע להמשך שמיעת הראיות. ביום 1/7/2018 התקיים דיון הוכחות נוסף שבמסגרתו החלה שמיעת עדות התובע 1 . זמן מה לאחר תחילתה של העדות, הופסקה חקירתו של התובע 1 לטובת ניסיון נוסף, שלא צלח, להביא את הצדדים להסכמות. בשלב זה הצדדים הסכימו לוותר על חקירת המצהירים, ועל כך שפסק הדין יינתן על סמך סיכומים שיוגשו ע"י בעלי הדין.

ביום 17/1/2019 הודיעו התובעים והנתבע 3 ( הקיבוץ) כי הגיעו להסכמה שלפיה התביעה נגד הקיבוץ תידחה ללא צו להוצאות, ועוד באותו היום ניתן פסק-דין חלקי המאשר את ההסכמה.

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

גדר המחלוקת
במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בתיק דנא, אין די לעבור על חוות הדעת של המומחים ולהכריע בשאלה מה הם הליקויים הקיימים בדירה, מה היא הדרך הטובה והראויה לתיקונם ומה היא עלות ביצוע התיקונים. בכלל זאת לא די להכריע בשאלה האם בנסיבות העניין ישנו מקום לאמץ את מסקנותיו של המומחה שמונה מטעם ביהמ"ש או שמא יש מקום לסטות ממסקנות אלה, שכן שומה עלינו לקבוע, ביחס לכל ליקוי וליקוי, את זהות האחראי לגרימתו, הכרעה שכל כולה תלויה בשאלה האם מדובר בליקוי בביצוע העבודה, או שמא בליקוי תכנוני.

נוסף על האמור, הכרעה בנושא הליקויים לבדה אין בה כדי לחרוץ את גורלו של התיק שכן מלבד נושא הליקויים, שומה להכריע בדרישת התובעים לפסיקת פיצוי בגין נזקים נלווים. בעניין זה, כאמור, התובעים דרשו כי יפסק להם פיצוי בגין הפרשים בתגמולי אנרגיה סולארית שנגרמו בשל האיחור שחל לטענתם במסירת הדירה, וכן פיצויים בגין דיור חלופי במשך תקופת התיקונים, עלות התקנת מסנן לממ"ד, ירידת ערך, טרחה ועוגמת נפש.

שאלה נוספת עליה יהא מקום לתת את הדעת הינה זו: האם ב נסיבות העניין ישנו מקום לאפשר לנתבעת 1 לבצע את תיקון הליקויים בעצמה או שמא ישנו מקום למתן סעד כספי ?

בנוסף, מתבקשת הכרעה בטענות שהעלתה הנתבעת 1 במסגרת תביעתה שכנגד וכן ישנו מקום להכריע בהודעות לצדדים שלישיים, בטענות המצויות במישור היחסים שבין הנתבעים, בינם לבין עצמם.

דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים, חוות הדעת של המומחים ובכלל הראיות שהוצגו לפניי, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, וכי דין התביעה שכנגד להידחות, כמפורט להלן.

בפתח הדברים יהא זה מן הראוי להקדים ולציין כי בין הנתבעים בתיק זה ( מלבד נתבע 6) לבין רוכשי דירה אחרים, באותו פרויקט הרחבה בקיבוץ יפעת, התנהל הליך משפטי דומה למדי להליך המתנהל לפניי, בפני כב' השופטת הבכירה רים נדאף, בבית משפט זה. במסגרת ההליך המשפטי הקודם הנ"ל ניתן ביום 13/5/2018 פסק דין המקבל את התביעה באופן חלקי (ת.א. (נצ') 36155-06-13 סיון טל נ' דור שבח בניה פיתוח בע"מ ואח', (פורסם במאגרים המשפטיים, 13.05.2018) (להלן: "פס"ד טל")

פס"ד טל דן במערך הסכמים דומה לזה שלפני. גם שם הועלו על ידי רוכשי דירה באותה הרחבה (התובעים שם), ט ענות דומות לליקויי בניה ונזקים נלווים אחרים.

במסגרת פס"ד טל עמדה כב' השופטת הבכירה ר' נדאף על טענות הצדדים, ובחנה את הליקויים בדירה בהתאם לחוות דעת שניתנה באותו עניין על ידי המהנדס סאבא שמונה באותו תיק כמומחה מטעם בית המשפט כבענייננו. בפסק הדין, ולמעט סטיות קלות אשר פורטו בגוף פסק הדין, קיבל בית המשפט את ממצאי חוות הדעת ועליה הוא ביסס את פסק הדין. בנוסף, עמד בית המשפט בהרחבה על מערך ההסכמים שבין הצדדים, בחן אותו בקפידה ולאחר מכן קבע שליקויים שנמצאו בדירה ומקורם בביצוע הבנייה, הם באחריות הנתבעת 1, ולעומתם ליקויי תכנון ופיקוח הם באחריות יתר הנתבעים ( קרי נתבעים 2-6) [ ראו סעיפים 40-44 לפס"ד טל].

בהקשר הזה, ראוי לציין כי בענייננו הצדדים אינם חולקים על כך שבגין כל אותם הליקויים הקשורים לביצוע הבניה ישנו מקום לחייב הנתבעת 1 בתשלום פיצויים, בעוד שליקויים הקשורים לתכנון או לפיקוח יש לייחס ליתר הנתבעים. יחד עם זאת, חלוקים הצדדים ביניהם בכל הנוגע לסיווגו של כל ליקוי וליקוי. עניין אחרון זה יבחן להלן במסגרת פסק-הדין. בנסיבות העניין, מיותר יהיה להרחיב בנושא המקור שמכוחו ישנו מקום להטיל על הנתבעת 1 את האחריות בגין ליקויים בביצוע הבניה ועל יתר הנתבעים את האחריות בגין ליקויים בתכנון ובפיקוח, שכן נושא זה קיבל ביטוי מפורש בהסכמים שבין הצדדים, וממילא בתיק דנן אין מחלוקת בין הצדדים לגביו. בעניין האמור סבורה אני כי די להפנות לסעיפים 40-44 לפס"ד טל המפנים לסעיפים הרלבנטיים באותם הסכמים שעומדים לפניי ועמדו לפני בית המשפט בפס"ד טל.

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט
המהנדס סאבא שמונה על ידי מותב קודם שדן בתיק כמומחה מטעם בית המשפט, לא מונה בהסכמת הצדדים. את חוות דעתו נתן המומחה סאבא לאחר שבחן את כל טענות הצדדים, ובמסגרתה התייחס הלה לכל הליקויים הנטענים. את דעתו בשאלות המקצועיות השנויות במחלוקת, נתן המומחה סאבא בליווי נימוקים והסברים כנדרש.

ביום 17/4/2018 המומחה סאבא נחקר על חוות דעתו בחקירה נגדית ע"י ב"כ הצדדים, ולאחר שמיעת עדותו של הנ"ל, נחה דעתי כי ישנו מקום לקבלת מרבית קביעותיו ומסקנותיו, למעט במספר עניינים עליהם אעמוד בהמשך.

התובעים, במסגרת סעיף 9 לסיכומיהם, ביקשו לפסוק להם פיצוי בהתאם לאמור חוות דעתו של המהנדס סאבא, ובנוסף לו פיצוי נוסף בגין ליקויים שלגביהם, לטענתם, אין לקבל את ממצאיו של המומחה סאבא שנקבעו לחובתם. ואילו הנתבעת 1 מבקשת בסעיפים 18 ו-69 לסיכומיה לאמץ את מסקנותיו של המהנדס סאבא, כמו שהם, וכך גם יתר הנתבעים שלא ביקשו לחלוק על קביעותיו של המומחה בסיכומיהם.

בידוע, המגמה הרווחת בהלכה הפסוקה, גם באותם מקרים שבהם אין מדובר במומחה מוסכם, כבענייננו, הינה להעדיף את חוות הדעת של מומחה בית המשפט על פני חוות הדעת המוגשות על ידי המומחים מטעם הצדדים. זאת בעיקר מן הטעם הפשוט שלפיו ביחס למומחה בית המשפט קיימת חזקה כי יפעל באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים. במגמה הנ"ל אין כדי למנוע העלאת ביקורת עניינית על קביעותיו והערכותיו של מומחה הממונה כאמור , ברם, חוסר שביעות רצון של בעל דין מ מסקנות חוות הדעת, אינו , לכשעצמו, בגדר ביקורת ענ יינית ואין בו משום עילה המצדיקה לסטות מחוות הדעת או מחלקים ממנה.

רק נימוק כבד משקל ובולט לעין יצדיק לדחות את קביעות מומחה מטעם בית משפט. "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת [...]. אך כאמור לא יטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל ו-32 אח', פ"ד נב(4), 563 (1998) עמ' 569).

בנסיבות המקרה, כאמור וכפי שיפורט להלן , נחה דעתי שישנו מקום לאמץ את מרבית קביעותיו ומסקנותיו של המומחה מטעם בית המשפט – המהנדס סאבא, שכן שוכנעתי כי האחרון עשה את עבודתו נאמנה; פעל באופן אובייקטיבי ונתן הסברים ונימוקים משכנעים לקביעותיו, ולמעט סטייה במספר מצומצם של קביעות וממצאים שעליהם אעמוד בהמשך , ישנו מקום, כאמור, לאמץ את ממצאיה של חוות דעתו של המומחה סאבא.

בטרם אגש לסקירת הליקויים הנטענים ובחינת טענות הצדדים לגביהן, אציין כי הצדדים והמומחים – לרבות המומחה שמונה מטעם בית המשפט, הפנו בחוות הדעת שלהם לתקנות התכנון והבניה ( בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל- 1970, וכן להוראות למתקני תברואה, התש"ל – 1970, ולהלן יכונו " התקנות" ו- "הל"ת" בהתאמה. בנוסף, חלקם הפנה להוראות חוק המכר (דירות) , התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק המכר דירות), ולגבי השאלה האם ישנה תחולה להוראותיו על המקרה דנן אם אלו, ניטשה ביניהם מחלוקת.

מחלוקת זו, לעניות דעתי, כלל אינה מעלה ולא מורידה, ואינה מקדמת ו/או מבססת אף לא טענה אחת מהטענות שהועלו על ידי הצדדים, מה גם שהצדדים עצמם לא ה בהירו די הצורך בטיעוניהם את ההשלכה העשויה להיות להחלת חוק המכר דירות על ההתקשרות החוזית ביניהם. בנסיבות העניין, נראה שההכרעה בשאלה זו אינה עשויה לקדם את פתרון המחלוקת בתיק, אך למען הסדר הטוב ייאמר כי בהסכם הבניה הוסכם בין התובעים והנתבעת 1 על החלת חוק המכר דירות בעניין תקופת הבדק, וככל ויהיה צורך להתייחס לתקופת הבדק בפסק-דין זה אפנה לסעיפים הרלוונטיים בהסכם.

הכרעה בנושא הליקויים
בחוות הדעת שניתנה על יד ו בחן המומחה מטעם בית המשפט את הליקויים הנטענים וחיווה את דעתו בנוגע לאלה. את התייחסותו לליקויים השונים הביא המומחה בסעיפים שונים שכלל בחוות הדעת ושלהם נתן את אותו מספור שניתן להם במסגרת חוות דעתו של מומחה התובעים (סע יפים 5 ועד 35 ). כמתבקש, להלן אדון בכל אחד ואחד מן הליקויים ואכריע בשאלה הנוגעת לעצם קיומו, עלות תיקונו וזהות האחראי לביצוע התיקון:

בסעיף 5 לחוות הדעת, בחן המומחה את הליקוי המתבטא בהיעדר תפרי הפרדה בין סוגים שונים של משטחי חוץ. בתום בדיקה שנערכה על ידו, קבע המומחה כי אכן קיים הפרש גובה בין משטח החניה של הדירה, המרוצף באריחי קרמיקה, לבין חניית השכן העשויה מאבן משתלבת. נקבעה בנוסף על ידו עלות ביצוע תיקון הליקוי בסך 600 ₪. בסיכומיהם הצדדים לא ביקשו לחלוק על ליקוי זה, והנתבעת 1 זנחה את טענתה שלפיה לא היא ביצעה את העבודה בחניה זו. על כן, ביחס לליקוי זה, לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בליקוי בביצוע העבודה, ומשכך יש להטיל את האחריות לתיקון הליקוי על הנתבעת 1 .

בסעיף 6 לחוות הדעת, שעניינו של אי התקנתה של פרגולה ביציאה מהסלון, קבע המומחה מטעם בית המשפט כי כיום קיימת במקום פרגולה. משכך, המומחה חיווה את דעתו שלפיה אין מקום לפסוק לטובת התובעים סכום כלשהו בגין הליקוי הנטען הנ"ל. בחקירתו הנגדית לפניי ולאחר המומחה עיין בתמונה המתעדת את הפרגולה, אישר האחרון כי זו בוצעה בהתאם לתכנית ההיתר, ומשכך, לדידו אין הצדקה לפסוק לתובעים סכום כלשהו בגין ליקוי נטען זה שכלל אינו קיים. בסיכומיהם, התובעים לא ביקשו לחלוק על קביעה זו, ומשכך אני קובעת כי לא קיים ליקוי כלשהו הקשור לפרגולה ואין מקום לפסוק לתובעים סכום כלשהו בגין סעיף זה.

סעיף 7 לחוות הדעת מתייחס לליקוי שעניינו היעדר תפר הפרדה גמיש בין חיפוי רצפה לחיפוי קיר (חיצוני), ב- 4 מקומות בדירה לאורך 34.5 מ' (בכל המקומות יחד ). ביחס לליקוי אחרון זה ניכר כי הנתבעת 1 אינה מכחישה את העובדה שלא ביצעה את העבודה כנדרש ובמקום תפר הפרדה גמיש בוצע על ידה מילוי באמצעות חומר מילוי אחר. המומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו כי בהתאם לת"י 1555.3 אכן נדרש תפר הפרדה גמיש, שעשוי למנוע מעבר של מים וכתוצאה מכך רטיבות, והעריך את עלות התיקון של ליקוי זה בסך של 3,450 ₪. בסיכומיהם הצדדים לא חלקו על קביעה זו, ומאחר ולא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בליקוי בביצוע העבודות, יש להטיל את האחריות בגין ליקוי זה על הנתבעת 1 .

סעיף 8 לחוות הדעת דן בטענת התובעים לקיומם של ליקויים בחדר האשפה. בקצרה אומר כי לטענת התובעים הרצפה של חדר האשפה והקירות שלו אינם עונים על דרישת תקנות 6.09 ו- 6.10 לתקנות. ביחס לליקוי זה ניטשת מחלוקת הן לגבי הליקוי עצמו (קיים או לא), הן בעניין עלות תיקון הליקוי והן ב עניין זהות האחראי לביצוע התיקון. המומחה מטעם בית המשפט אימץ את קביעתו של מומחה הנתבעת 1, ושלפיה הקירות והרצפה בחדר האשפה ניתנים לשטיפה ואינם מצריכים ביצוע תיקונים. לדידו, נדרש בסך הכל לערוך תיקון של שיפועים בשטח כללי של 7.5 מ"ר. עלות התיקון הנ"ל עומדת ע"ס 888 ₪ בעבור שני הבתים הסמוכים. נדרשת בנוסף התקנתו של ברז מים ב עלות כוללת של 250 ₪ ואף זאת בעבור שני הבתים הנ"ל. עלות ביצועם של שני התיקונים עומדת אפוא ע"ס 569 ₪ לכל אחד משני הבתים [ראו עמ' 9 לחוות דעתו של מומחה הנתבעת 1]. ביחס לליקוי זה, מבקשים התובעים לחלוק על קביעת המומחה, וטוענים כי הקירות והרצפה במקום המיועד לאצירת האשפה בדירתם אינם עונים על דרישות התקנות 6.10 ו- 6.11 לתקנות, במובן זה שאבן משתלבת אינה אבן נחשבת לאבן חלקה הניתנת לשטיפה וניקיון בקלות והקירות עשויים מאבנים בולטות שאינם עומדים בדרישות.

בנושא הזה, נשאל המומחה מטעם בית המשפט על דרישות התקנות, והוא אישר כי בהתאם לתקנות דרוש גימור יצוק וחלק של הרצפה, ולגבי הקירות הדרישה היא להתקין ריצוף רחיץ מסוג טרצות, קרמיקה או חומר הדומה לה. יחד עם זאת הסביר המומחה כי הקירות והרצפה בחדר האשפה ניתנים לשטיפה במצבם הנוכחי , ואין מקום לקבלת טענתם של התובעים לקיומו של ליקוי זה, וזאת גם אם קיימת סטיה קלה מדרישת התקנות 'היבשות' [ ראו עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 11-30].

בסיכומיהם טוענים התובעים כי הקירות והרצפה אינם עונים על דרישות תקנה 6.11 , וכי יש להתקין ברז, ואילו הנתבעת 1 טוענת כי אין לסטות מקביעת המומחה, ולעניין התקנת הברז טוענת הנתבעת 1 כי עבודה זו זה לא היתה חלק מתוכנית הבניה ומשכך ואין להטיל עליה אחריות כלשהי בגין היעדרו של ברז.

במחלוקת זו בין הצדדים, לא שוכנעתי כי יש מקום לסטות מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, מאחר והוא ראה את הקירות והרצפה של חדר האשפה ומצא שאלו רחיצים, וככל ומדובר במחלוקת פרשנית באם סוג החומר שאמצעות בוצעו הריצוף והחיפוי של מקום אצירת האשפה (חלק ורחיץ אם לאו), סבורה אני כי ישנו מקום להעדיף בעניין זה את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט.

באשר לשאלת זהות האחראי לתיקון השיפועים והתקנת ברז, הרי שבחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעת 1 ( שאומצה ע"י המומחה מטעם ביהמ"ש ביחס לליקוי זה) - לא צוין כי נושא זה אינו מצוי באחריות הנתבעת 1. כך שהמומחה מטעם הנתבעת 1 הוא זה שקבע כי יש צורך בתיקון השיפועים בחדר האשפה והדעת נותנת כי לקוי זה, בשים לב למהותו וסוגו, נמצא באחריות הנתבעת 1 שבצעה את העבודות. אשר לנושא הברז וליתר דיוק האם העובדה כי ברז מים לא הותקן הינה תוצאה של לקוי בתכנון או שמא ליקוי בביצוע עבודות הבניה, בשים לב לעלות ביצוע תיקון הליקוי הזניחה (סך של 125 ₪!), אין בדעתי להרחיב בנושא זה יתר על המידה , ומשלא הציגה הנתבעת 1 לפניי או לפני המומחה מטעם ביהמ"ש את התכנית שממנה ניתן ללמוד כי הברז לא נכלל בתכנון, החלטתי לחייב את הנתבעת 1 גם בגין התקנת הברז לצד חיובה בתיקון השיפועים, ובסה"כ בסכום של 569 ₪.

סעיפים 9 ו- 10 לחוות הדעת, דנים בליקויים הנטענים באדני חלונות הדירה וכן בליקויים בניקוי גימור-חוץ. הנתבעת 1 בחוות דעתה לא חלקה על ליקויים אלו, והמומחה מטעם בית המשפט, בחוות דעתו, אישר את הליקויים והעריך את עלות תיקונם בסכומים אחרים מהסכומים שנקבעו על ידי מומחה הנתבעת 1. בגין תיקון הליקויים באדני החלונות קבע מומחה בית המשפט כי יש לפסוק לטובת התובעים, בעבור כל החלונות יחד, סך של 3,520 ₪, ובגין תיקון כל הליקויים בגימור חוץ קבע המומחה סכום של 3,800 ₪. איש מהצדדים לא חלק על קביעת המומחה, לא במהלך החקירה ולא בסיכומיהם, ולכן החלטתי להטיל אחריות על הנתבעת 1 בגין שני ליקויים אלו, ובהתאם לממצאיה הנ"ל של חוות דעתו של מומחה בית המשפט.

סעיף 11 לחוות הדעת – עוסק בליקוי הנטען בקו הביוב ובשוחות הבקרה. בנושא הזה נטושה מחלוקת בין הצדדים גם לעניין עלות התיקון וגם לעניין זהות האחראי על הליקוי. בעניינו של ליקוי האמור המומחה חיווה את דעתו שלפיה, בהתאם למדידות שנעשו על ידו, קו הביוב והשוחות נמצאים במרחקים קטנים מדי מהבניין ( 1.40 מ', 1.20 מ' ו- 80 ס"מ מהבניין). לדידו, צריך להעביר את קו הביוב למרחק של 1.50 מ' מהמבנה, כמתחייב מהוראות הל"ת. על פי הערכתו עלות ביצוע התיקון הינה 4,400 ₪.

התובעים טוענים בסיכומיהם כי לסכום הזה יש להוסיף עלות בדיקת מעבדה בסך של 600 ₪ כפי שאישר המומחה בחקירתו הנגדית. אני דוחה טענה זו של התובעים שכן המומחה הבהיר בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ התובעים כי המחיר שנקבע על ידו כולל את הכל, ובכלל זאת כולל הסכום הנ"ל עלויות עבודות ידיים, הזזה, ומצע ב כמות מזערית שעשויה להידרש [ עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 31-34] . בהמשך חקירתו הסביר המומחה כי אין צורך בבדיקת מעבדה [ עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 8-9], ושוב בחקירתו הנגדית לב"כ הנתבעת 1 הבהיר כי אין צורך בבדיקת מעבדה [ ראו עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 3-4] . משכך, הנני סבורה כי אין מקום לסטות מקביעתו של המומחה לעניין עלות ביצוע התיקון, ואני מעמידה את סכום הפיצוי המגיע לתובעים בגין ליקוי זה ע"ס 4,400 ₪.

באשר לגורם האחראי לליקוי זה, טוענת הנתבעת 1 בסיכומיה כי היא ביצעה את העבודות בהתאם לתכנית הבניה ובהתאם לנספח הסניטרי ולסימון בשטח ולכן מדובר בליקוי בתכנון שאין להטיל עליה אחריות בגינו. לעניין הזה, נטעו עוד במסגרת חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת 1 כי לצורך בחינת ליקוי זה יש לקבל את עמדת המתכנן של המערכת הסניטרית. יחד עם זאת, לא הציגה הנתבעת 1 את עמדת המתכנן הסניטרי ולא הציגה תכניות אחרות שיכולות ללמד כי ליקוי זה מקורו בעבודות התכנון.

במקביל הנתבעים 2-6 כלל לא התייחסו בסיכומיהם לטענה זו של הנתבעת 1, זאת על אף שהסכם תשתיות ציבוריות שעליו חתמו התובעים נחתם דווקא עם נתבעת 2 , וברי כי נתבעת 2 אחראית כלפי התובעים לפקח ולבצע את העבודות בהתאם להסכמות.

אשר על כן, ומשלא הוצגו לפניי (ולמצער לפני המומחה), תכניות או ראיות כלשהן שיש בהן כדי ללמד האם מדובר בליקוי שמקורו הוא בתכנון שבוצע ע"י הנתבעת 2 או שמא בביצוע העבודות ע"י הנתבעת 1, אני מחייבת את הנתבעות 1 ו- 2 ביחד ולחוד לשאת בעלות תיקון ליקוי זה לפי הסכום שקבע המומחה.

קביעתי הנ"ל היא במישור האחריות כלפי התובעים, ומאחר והנתבעות 1 ו-2 זנחו בסיכומיהן את הטענות ההדדיות בהודעה לצד ג' ששגרה כל אחת מהן כנגד השניה, ובסיכומיהן הסתפקו להעלות טענות ביחס לשאלת האחריות כלפי התובעים, הרי שיש מקום לדחות את ההודעות לצד ג' בעניין זה .

סעיף 12 לחוות הדעת עניינו יציאות משניות מהדירה. בעניינן של אלה טוענים התובעים כי בהתאם לחוות הדעת של המומחה מטעמם יש לתקן את הגימור משני צידי מזוזת הדלת מבחוץ, וכי גובה הדלת אינו בהתאם לתכנית שכן לפי התכנית גובה הדלת צריך להיות 230 ס"מ , ואילו בפועל גובה הדלת עם החלון שמעליו הוא 230 ס"מ. בנוסף טוענים התובעים כי לא קיים בדלת עוקץ לכיוון הרצפה בניגוד לתקנה 2.91 לתקנות הקובעת שיש להתקין עוקצים ב- 4 כיוונים, וכי גובה ידית הדלת הוא 108, ואילו בהתאם לת"י 23 החלה על דלתות עץ, גובה הידית צריך להיות בין 97 ס"מ – 101 ס"מ.

מנגד הנתבעת 1 על סמך חוות הדעת של המומחה מטעמה מקבלת את הטענה כי אכן יש ליקוי בצידי הדלת וכי יש לערוך תיקוני טיח בעלות של 500 ₪, וליקוי זה גם המומחה מטעם ביהמ"ש מסכים לו. באשר לגובה הדלת טוענת הנתבעת 1 והמומחה מטעמה כי לא קיים ליקוי מהסוג האמור מאחר וגובה הדלת עם החלק שמעליו הוא 230 ס"מ, וכך גם קבע המומחה מטעם בית המשפט, שלא נחקר בנקודה זו.

בעניין לקוי זה התובעים לא הציגו לפניי את התכנית ובנסיבות אלה לא ברור האם הגובה של 230 ס"מ הוא גובה הפתח כולל הדלת והחלון או שמא רק גובה הדלת, וממילא לא הוכח כי קיים פער בין התכנון לביצוע, ומכאן שאין לקבל את טענת התובעים בעניין זה .

באשר לגובה ידית הדלת, טוענת הנתבעת 1 בהסתמך על חוות הדעת מטעמה כי הדרישה בנוגע לגובה הידית רלבנטית אך ורק לדלתות עץ ולא ביחס לדלתות מפלדה דוגמת הדלת שהותקנה בדירת התובעים. לעמדה זו מצטרף המומחה מטעם בית המשפט. התובעים בסיכומיהם זנחו טענה זו, ולכן אני דוחה את טענת התובעים ביחס לגובה ידית הדלת.

באשר לטענה כי לא הותקן עוקץ בחלקו התחתון של הדלת, לכיוון הרצפה, בניגוד לתקנה 2.91 , טוען מומחה הנתבעת 1 כי כיום לא מומלץ לקדוח חור ברצפה מכיוון שחור שכזו עלול להתמלא תוך פרק זמן קצר בלכלוך, דבר שעלול לגרום אחריו את שבירת העוקץ שאמור להיכנס בו. נטען בנוסף כי בהתאם לתקנה 2.92 נעילת הדלתות תהיה באחד האמצעים המפורטים או כל אמצעי אחר שווה ערך. בעניינו הדלת שהותקנה בדירה נושאת תו תקן ובצידי כנף הדלת ניתן לראות כי קיימים מוטות עיגון חלופיים למוט תחתון. גם המומחה מטעם בית המשפט מצטרף לעמדה זו של מומחה הנתבעת 1, ובחוות דעתו הוא קובע כי בכל הדירות החדשות, בעת האחרונה, אין נוהגים לקדוח חורים בריצוף ובמקומם של אלה מותקן מוט אופקי תחתון שהוא שווה ערך מבחינה בטיחותית והוא ע ומד בדרישות התקן. בחקירתו הנגדית לפניי אישר המומחה מטעם ביהמ"ש כי אכן התקנה המקורית אומרת שצריך לעשות חור ברצפה, עם זאת הוא חזר בהמשך על האמור בחוות דעתו וציין כי כבר 30 שנה לא נוהגים לעשות כך בדירות מגורים וכי החור ברצפה גורם לבעיות, וכי המנגנון הקיים בדלת הדירה שווה ערך למנעולים העונים על דרישות התקן [ ראו עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 22-29].

על כן, ולפי האמור בחוות דעת מומחה בית המשפט ולאחר שמיעת עדותו, לא מצאתי לסטות מקביעותיו הנ"ל, ואני מטילה אחריות על הנתבעת 1 לשאת בעלות תיקון טייח בסך של 500 ₪, בלבד.

בסעיף 13 לחוות הדעת, נטען לקיומו של ליקוי ברוחב יציאה משנית מחדר הכביסה. בעניין זה נטען על ידי מומחה התובעים כי בהתאם לתקנה 3.2.1.3 נדרש שרוחב יציאה משנית לא יפחת מ- 80 ס"מ. בפועל, בדירה, רוחב דלת היציאה מחדר הכביסה הוא כ- 70 ס"מ בלבד . מנגד טוען מומחה הנתבעת 1 כי אין בתקנה 3.2.1.3 לתקנות הגדרה של דלת יציאה משנית, וכי בסעיף קטן 6 לאותה תקנה הוגדר רוחב לחדר שירות נוסף בדירת מגורים ולצדו צויין כי זה לא אמור להיות פחות מ- 60 ס"מ. בבדיקה שנערכה בדירה, כך צויין, נמדד רוחב הדלת ב- 73.5 ס"מ, ובמילים אחרות, מדובר ברוחב הממלא כדבעי אחר דרישות החוק.

המומחה מטעם בית המשפט מצטרף בחוות דעתו לעמדה של מומחה הנתבעת 1, והוא אף בחקירתו הנגדית לפניי כי אינו מסכים לטענה שלפיה, בהתאם לתקנה הרוחב צריך להיות 80 ס"מ. מומחה בית המשפט הוסיף והסביר כי בכל מקרה רוחב היציאה מחדר הכביסה הוא 73.5 ס"מ, כלומר 80 ס"מ ללא המשקופים, וכי לפי תקנה 2.01. לתקנות המידות בתכנית הן בין בלוק לבלוק [ ראו עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 5-14 , וכן שורות 28-29].

בנסיבות העניין אינני מוצאת לנכון לסטות מקביעתו של המומחה, ואינני מקבלת את טענות התובעים ביחס לליקוי זה.

סעיפים 14 ו- 15 מתייחסים לליקויים בגדרות המתבטאים ב שקעים שנמצאו בחיבורי עמודי הגדר הנמצאת בכיוון צפון מזרח. לעניין זה קבע המומחה מטעם ביהמ"ש כי יש להשלים יציקת חגורה להגנה מקורוזיה מעל ל- 11 עמודים בעלות של 770 ₪, וכן נקבע ע"י שלושת המומחים כי באותה גדר קיימים סדקים אותם יש לתקן בעלות של 1,600 ₪. התובעים אינם חולקים על קביעות אלו בסיכומיהם, וכך הנתבעים, ולכן אני מטילה על הנתבעת 1 אחריות לשאת בעלות תיקון שני ליקויים אלו בגדר בסך של 770 ₪ בגין סעיף 14 וכן בסך של 1,600 ₪ בגין סעיף 15.

סעיף 16 לחוות הדעת מתייחס לליקוי בגין אי ביצוע הפרדה בין מגרש התובעים למגרש השכנים, באמצעות גדר. בשטח, במקום הגדר שנועדה לשמור על פרטיות בין השכנים, הוקמה מסלעה. בעניין הליקוי הנ"ל נטען על ידי מומחה התובעים כי קיימים הפרשי גובה בין המגרשים המגיעים במקומות מסוימים ל- 55 ס"מ ובמקומות אחרים ל- 65 ס"מ. המסלעה שנבנתה במקום אינה בבחינת גבול תקין ונ דרשת הפרדה בין שני המגרשים באמצעות גדר לאור קיומם של הפרשי גבהים. בנוסף, ציין מומחה התובעים כי הפתרון המאולתר שננקט ( הכוונה היא למסלעה), אינו תואם את התוכניות. מומחה הנתבעת 1 טוען כי לצורך הקטנת הפרשי הגובה בין החצרות הסמוכות יש להשלים אדמת מילוי בחצר הבית ממערב, באופן המביא לכך ש הפרשי הגבהים בין שתי החצרות לא יעלה על 60 ס"מ.

ביחס לליקוי האמור קבע המומחה מטעם ביהמ"ש כי אכן קיימים הפרשי גבהים. לפי המדידה שלו ההפרשים במספר נקודות עומדים על 65 ס"מ. נקבע בנוסף על ידי האחרון שהשכן הניח אדני רכבת והגביה את האדמה בצד שלו. עם זאת, להבנתו, אין מנוס מהקמת גדר בין המגרשים בעלות של 10,000 ₪.

איש מהצדדים לא חקר את המומחה ביחס לקביעה זו, ובסיכומיה, לראשונה, טוענת נתבעת 1 כי גדר שכזו לא תוכננה בין המגרשים, ומשום כך איש לא שילם לה עליה וזו לא הוקמה על ידה. הנתבעת 1 לא הציגה לפניי את התכנית הנטענת. נספח תכנון ופיתוח מגרש לא צורף כנספח לכתב ההגנה מטעמה של הנתבעת 1 ולא ניתן ללמוד ממנו כי גדר זו לא תוכננה. משכך ומשאין מחלוקת לגבי הצורך בהקמת גדר זו, ומשטען מומחה התובעים כי המסלעה שנבנתה אינה תואמת את התכניות, הרי שלא ניתן לקבוע כי מדובר בפגם בתכנון, ויש להטיל אחריות על הנתבעת 1 לשאת בעלות הקמת הגדר בסכום שקבע המומחה מטעם ביהמ"ש, קרי: סך של 10,000 ₪.

סעיף 17 לחוות הדעת, דן ב ליקוי שבגימור שמסביב לשטחים הפתוחים בכניסה לבית. לעניין הזה קבע המומחה מטעם ביהמ"ש כי אכן יש לבצע גימור לפי הפרט המתוכנן, באורך של 25.60 מ' בעלות של 15,360 ₪.

איש מהצדדים לא חלק בסיכומיו על קביעה זו של המומחה, ומשכך הנני מטילה על הנתבעת 1 את האחריות לשאת בעלות השלמת וגימור העבודה מסביב לשטחים הפתוחים בסך של 15,360 ₪ .

סעיף 18 לחוות הדעת, עוסק בליקויים שהתגלו במבנה הכביסה. ביחס לזה קבע מומחה התובעים בחוות דעתו כי יש צורך לפרק את מבנה העץ ולהרכיבו מחדש בעלות של 4,000 ₪, זאת מאחר וישנם, לטענתו, שני ליקויים במבנה הכביסה, האחד – המעבר צר מהדרוש (52 ס"מ במקום 60 ס"מ לפחות), השני – קירוי העץ סביב המשטח בוצע בניגוד לתכנית, שכן לפי התכנית הקירות הקלים ממוקמים בשפת המשטח בעוד שבמציאות קיימת נסיגה של 11 ס"מ.

מנגד, קבע המומחה של הנתבעת 1 , ולקביעתו זו הסכים המומחה מטעם בית המשפט, כי כיום הקירוי הוחלף לקירוי חדש וצידי המסתור פורקו. עמודי קורות העץ נמצאים כיום מחוץ לתחום רצפת המסתור ויש צורך לאטום את חורי הקידוח ברצפה בעלות של 300 ₪.

במהלך חקירתו הנגדית נשאל המומחה מטעם ביהמ"ש לגבי עלות תיקון הליקוי שכבר נעשה על ידי התובעים, והעיד כי אינו מסכים עם ההערכה של מומחה התובעים, ובכלל אין הוא מסכים להמלצתו שלפיה יש מק ום לבצע פירוק של המבנה. לעניות דעתו, על מנת להגיע למצב של הרחבה, וכפי שאף נעשה בפועל, מספיק להרחיב את הדלת ע"י פירוק קטע מסוים מפרגולת העץ הקיימת בעלות של כ- 700 ₪, המשקפת עלות חיתוך והרכבה כפי שנעשה בפועל [ ראו עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 9-18].

במחלוקת בין הצדדים לעניין עלות תיקון ליקוי זה במבנה חדר הכביסה, אני ערה לכך כי התובעים לא הציגו אסמכתאות כלשהן ו/או קבלות שיכולות להעיד על עלות תיקון הליקוי שבוצע על ידם, יחד עם זאת המומחה מטעם ביהמ"ש העריך את עלות התיקון כפי שנעשה בפועל, ומשאין מחלוקת כי התיקון כבר בוצע וכי תיקון זה היה דרוש ולא בוצע בידי הנתבעת 1, אני מטילה אחריות על הנתבעת 1 לשאת בעלות התיקון בסך של 700 ₪. בנסיבות העניין לא ראיתי מקום לפסוק לתובעים סכום נוסף של 300 ₪ מאחר והתובעים לא ביקשו פיצוי בגין מילוי חורים ברצפה, לא בחוות הדעת מטעמם ולא בסיכומיהם.

סעיף 19 לחוות הדעת עוסק ב ליקוי אשר קיים על פי הנטען בחלון חדר הכביסה. הלקוי מתבטא בכך שחלון החדר , בעת פתיחתו , נתקל בדלת החדר. לעניין הזה קבע מומחה התובעים בחוות דעתו כי נדרש תכנון וביצוע חלון חליפי שפתיחתו לא תגרום למפגש עם הדלת בעלות של 2,000 ₪, ואילו המומחה מטעם ביהמ"ש קבע כקביעת מומחה התובעת 1 - כי לשם מניעת המגע בין כנף החלון במצב פתיחה לבין הדלת, די בהתקנת מנגנון הגורם להגבלת פתיחת החלון בעלות של 150 ₪ בלבד .

בעניין הזה, נשאל המומחה מטעם ביהמ"ש בחקירתו הנגדית, מה היא עלות ביצוע התיקון ככל שהתובעים לא יהיו מעוניינים להגביל את פתיחת החלון באמצעות המנגנון המוצע הנ"ל, ולאפשר את פתיחתו לרווחה? לשאלה אחרונה זו הנ"ל השיב כי העלות שקבע אותה מומחה התובעים מקובלת עליו.

בסיכומיהם, התובעים ביקשו לפסוק להם פיצוי לפי העלות שקבע המומחה מטעמם, בטענה כי מנגנון הגבלת הפתיחה אותו הציע המומחה מטעם ביהמ"ש כשמו כן הוא, מגביל את פתיחת החלון וגורע מתפקוד החלון, דבר שהתובעים אינם מעוניינים בו . ואילו נתבעת 1 בסיכומיה טוענת כי חלון זה הותקן בהתאם לתכנון וכי בכל מקרה לא הוכח כי התקנת מגביל פתיחה באף החלון עלולה לגרוע מתפקוד החלון. לטענתה קביעת מומחה ביהמ"ש שלפיה פתרון זה הוא הסביר בנסיבות העניין, לא נסתרה ויש מקום לאמצה .

במחלוקת זו בין הצדדים, אני מקבלת את טענות התובעים ומשכך החלטתי לסטות מקביעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש. שכן, המלצתו של המומחה מטעם ביהמ"ש להתקין מגביל פתיחה באף החלון אינה בבחינת פתרון הולם לבעיה וזו עלולה להגביל את התובעים בבואם לעשות שימוש בחלון. בעניין אחרון זה העיד המומחה מטעם ביהמ"ש בחקירתו הנגדית כי לשם פתיחת הדלת בצורה רגילה יש להגביל את פתיחת החלון ב- 10 ס"מ [ ראו עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 27-30], ולשיטתו מידת פתיחה זו הינה בטיחותית. עם זאת, כשנשאל ע"י בית המשפט באם השארת החלון פתוח במצב כזה הינה בטיחותית, הוא נתן תשובה מתחמקת שלפיה " כל דבר שנתקלים בו עלול להיות לא בטיחותי" [עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 30-31].

בעניין הליקוי הנ"ל אינני מקבלת את המלצתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, ואני קובעת כי המלצתו של מומחה התובעים לעניין אופן תיקון הליקוי ע"י תכנון וביצוע חלון חליפי הינה סבירה, והעלות שנקבעה בצידה בסך של 2,000 ₪ גם היא סבירה ( כפי שגם המומחה מטעם ביהמ"ש אישר – עמ' 14 – שורה 24).

לעניין האחריות על ליקוי זה, טוענת הנתבעת 1 לראשונה בסיכומיה כי החלון בוצע בהתאם לתכנון ולמפרט שנתן לה ע"י יתר הנתבעים, ואילו עיון בתצהירו של מר מאיר שבח מטעם הנתבעת 1 מלמד כי הוא אינו חולק על קביעת המומחה מטעם ביהמ"ש לעניין חיוב הנתבעת 1 בגין תיקון ליקוי זה והסתפק בסעיף 31 לתצהירו לחלוק על סעיפים 8 , 16 ו- 33 בלבד . גם בהקשר הזה הנתבעת 1 לא הציגה ראיה כלשהי שיכולה ללמד כי החלון במצבו הנוכחי בוצע בהתאם לתכניות. יחד עם זאת, מאחר והמומחה מטעם התובעים קבע בחוות דעתו כי תיקון הליקוי מצריך תכנון וביצוע מחדש, אני מטילה אחריות על הנתבעת 1 והנתבעת 2 – ביחד ולחוד, לשאת בעלות תיקון ליקוי זה בסך של 2,000 ₪.

סעיף 20 לחוות הדעת עוסק ב ליקויי איטום. אין מחלוקת בין הצדדים לעניין קיומם של ליקויים אלה שבחלקם קיבלו ביטוי בסעיפים אחרים בחוות הדעת (ראו למשך הסעיף העוסק בהיעדרו של תפר גמיש או זה העוסק בפגמים שהתגלו באדני חלונות). מומחה התובעים העריך את עלות תיקון ליקויי האיטום בסך של 74,800 ₪ הכולל בתוכו עלות איטום מסד עם הגנה בהתאם לכללי המקצוע, ואילו מומחה הנתבעת 1 העריך את עלות התיקון בסך של 5,500 ₪, כשלעניין זה נטען על ידו כי הוריה של התובעת אמרו לו כי בוצעה חפירה מסביב למבנה לשם הנחת צינור שרשורי לצורך הרחקת המים מהמבנה.

בעניינו של הליקוי האמור קבע המומחה מטעם ביהמ"ש כי אכן קיימים בדירה ליקויי איטום. לדבריו, במהלך ביקורו בדירה הבחין בשאריות של רטיבות שהתייבשה עם הזמן ואשר מצריכה תיקון ומעקב. בנוגע לבידוד ואיטום המסד, צויין על ידו שמדובר בעניין עובדתי וככל ויוכח שהדבר נעשה, אזי עלות תיקון הליקויים היא בסך של 8,000 ₪, ובמידה שלא, עלות תיקון הליקויים תעמוד ע"ס 12,000 ₪.

במחלוקת זו בין הצדדים, ניתן לקבוע שעלה בידי התובעים להוכיח קיומם של ליקויי איטום ולעניין הזה הוצגו לעיוני תמונות המראות את סימני הרטיבות בחלקיו השונים של הבית ( סעיף 67 לתצהיר התובע). בנוסף, עלה בידיהם להוכיח כי לא בוצע איטום מסד. גם בנקודה זו החלטתי להסתייג מקביעתו של המומחה מטעם בית המשפט שלפיה קיומו של איטום מסד הוא עניין עובדתי הטעון הכרעה, מכיוון שמדובר בליקוי בניה שהיה מצופה ממומחה בית המשפט לעשות את הבדיקות הנדרשות ל שם מתן הכרעה בשאלה האם נעשה איטום בקומת המסד אם לאו. יהא זה נכון לומר שהטענה הנוגעת לדברים שנאמרו על ידי הורי התובעת למומחה כזה או אחר הינה טענה עובדתית. נכון גם לומר שלא די בעצם בהימצאותה של רטיבות במקומות שונים בבית כדי להוכיח שלא נעשה איטום מסד מ כיוון שיכולות להיות סיבות אחרות להופעת רטיבות מלבד העדרו של בידוד במסד הבית, יחד עם זאת הייתי מצפה מהמומחה מטעם ביהמ"ש לעשות את הבדיקות הצריכות לשם ההכרעה במחלוקת זו, שכן כפי ששמענו ממנו בחקירתו הנגדית, ניתן באמצעות חפירה מסביב לבית לדעת האם נעשה איטום אם לאו [ עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 1-3].

לשם הוכחת טענתם לאי ביצוע איטום של ה מסד, צירף התובע לתצהירו תמונות שצולמו בטרם נסגרו קורות הקומה באמצעות חומרי המילוי שמסביב לבית ( ראו סעיף 65 לתצהיר התובע), כשהוצגו תמונות אלו בפני המומחה מטעם ביהמ"ש בחקירתו הנגדית - הוא התחמק ממתן תשובה לשאלה בטענה כי הדבר אינו מופיע בחוות הדעת [ עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 11-14], ובהמשך חקירתו הנגדית העיד המומחה מטעם בית המשפט שאיטום מסד נעשה בכמה שיטות, או בשימוש בקלקר או חומר פלסטיק אחר עם בועות.

מעיון בתמונות שצירף התובע לתצהירו ( סעיף 65) אין אנו רואים בקורות המסד איטום כלשהו – לא בקלקר ולא בחומר אחר לרבות חומר פלסטיק עם בועות, ומשבחרו הצדדים לוותר על חקירת העדים, הרי שטענה זו של התובעים לא נסתרה, ואף הוכחה ברמה הדרושה במשפט האזרחי באמצעות התמונות, וכן בהסתמך על דבריו הנ"ל של המומחה מטעם ביהמ"ש בחקירתו הנגדית.

לעניין עלות התיקון, אני מקבלת את טענות הנתבעת 1 בסעיפים 37-38 לסיכומיה ושלפיה הערכת המומחה מטעם ביהמ"ש לעניין עלות התיקון הכוללת תיקון ליקויי הרטיבות וגם את עבודות איטום המסד הינה בסך של 12,000 ₪, ולא סך של 12,000 ₪ מעבר ל – 8,000 ₪, שכן בחקירתו הנגדית הבהיר המומחה מטעם ביהמ"ש בצורה ראויה את הנקודה הזו [ ראו עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 29-32].

לסיכום חלק זה, אני מטילה אחריות על נתבעת 1 לשאת בעלות ביצוע תיקון לליקוי האיטום בסך של 12,000 ₪.

סעיף 21 לחוות הדעת דן בליקוי נטען בעמוד של פרגולה. במסגרתו טוענים התובעים כי העמוד ממוקם בסטייה מהתוכנית, ש לא בפינה, וכי עלות העתקת העמוד עומדת ע"ס 5,000 ₪. לעומתו, מומחה הנתבעת 1 קבע כי אין הצדקה להעתקת העמוד ממקומו. למסקנה דומה הגיע המומחה מטעם ביהמ"ש. בחקירתו הנגדית, דבק המומחה מטעם ביהמ"ש במסקנתו האמורה והוא אף ציין שאכן העמוד מצוי בסטייה של 10 ס"מ מהתכנית. עם זאת, לדבריו, אין בכך משום ליקוי המצדיק את העתקת העמוד בעלות של 5,000 ₪, ובעדותו הוא אף הוסיף והבהיר את דעתו שלפיה, בבנייה תמצא לעולם סטיות סבירות מתוכניות . במקרה דנן, לדעתו, מאחר ומיקומו של העמוד אינו עלול לגרום לבעיות תכנוניות כלשהן, אזי אין הצדקה להעתקת העמוד ממקומו למקום אחר [ ראו עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 33-36, וכן עמ' 16 שורות 1-6].

לעניין הזה, החלטתי לקבל את קביעתו והסבריו של המומחה מטעם ביהמ"ש, וככל שאין מדובר בסטיה הגורמת לבעיה תכנונית, הגם שסטיה קלה קיימת, אין אני רואה כי קיימת הצדקה לחיוב הנתבעת 1 בעלות תיקון " הליקוי", והנני מקבלת את קביעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש בעניין זה, שכלל לא נסתרה.

סעיף 22 לחוות הדעת עוסק ב ליקויים נטענים בחדר השירותים ה נמצא בסמוך לחדר ההורים. התובעים הצביעו על 5 ליקויים בחדר השירותים האמור. בין הצדדים לא ניטשת מחלוקת סביב הצורך בתיקון 3 ליקויים, בהתאם לקביעת המומחה מטעם ביהמ"ש וכלהלן: ליקוי א' שעניינו היעדרם של מים חמים בברז הכיור - עלות התיקון היא 500 ₪, ליקוי ד' שעניינו קיומו של צינור ביוב ללא חיפוי – עלות התיקון היא 400 ₪, ליקוי ה' שעניינו כתמים בדלת החדר שעלות תיקונם עומדת ע"ס 100 ₪. אין מחלוקת אפוא על כך שיש לחייב את הנתבעת 1 בעלות תיקון 3 הליקויים אלו בסכום כולל של 1,000 ₪.

בנוסף לליקויים הנ"ל, מבקשים התובע לשכנע כי קיימים שני ליקויים נוספים, בחדר השירותים, שהם ליקוי ב' שעניינו פינת מקלחון שהותקנה ללא סף וללא מדרגה , וליקוי ג' שעניינו עמוד בחתך של 19 X19 ס"מ המצוי בפינת חדר המקלחת ושאינו מופיע בתוכנית. עיון בחוות דעתו של מומחה התובעים מלמד כי התובעים לא דרשו ולא העריכו את עלות תיקונם של שני ליקויים נטענים אלו, ולראשונה, במסגרת סיכומיהם, הם העמידו את דרישתם ע"ס 500 ₪ + 2,405 ₪ , סכום שלא נדרש לא בכתב התביעה ולא בתצהירי התביעה. בנסיבות העניין משלא ביקשו התובעים לתקן את כתב תביעתם לצורך העמדת דרישתם לתשלום פיצויים בגין שני ליקויים נטענים אלו, הרי שמדובר בהרחבת חזית אסורה שאין לקבלה.

מעבר לכך, לא עלה בידי התובעים להוכיח קיומם של שני ליקויים אלו, והם לא הצליחו לסתור את קביעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש שאימץ בחוות דעתו את קביעת מומחה הנתבעת 1 וקבע לעניין ליקוי ב' כי דירוג אגן המקלחת הוא בגדר המלצה בהתאם לתקנה 3.11.3 להל"ת ולא מדובר בחובה, וכי קיום שיפוע בתוך האגנית לכיוון חור הניקוז ואם יש מקלחון עם סף תחתון מאלומיניום לבטח שלא צריך דירוג של 2 ס"מ והשיפוע הקיים בפועל הינו מספיק. בדומה, לעניין ליקוי ג' – קבע המומחה מטעם ביהמ"ש כי אין הוא רואה ליקוי תפקודי או מפגע אסתטי בעמוד שהוא בגודל 19/19 ס"מ , ועל קביעה זו כלל לא נחקר המומחה ולא עלה בידי התובעים לסתור את קביעתו.

לסיכום חלק זה, אני מטילה על הנתבעת 1 את החובה לשאת בעלות תיקון ליקויים בחדר שירותי הורים בסך של 1,000 ₪ .

סעיף 23 לחוות הדעת, עוסק בהיעדרו של סף דלת כניסה בחדר שירותי האורחים. בעניין זה קבע המומחה מטעם ביהמ"ש כי חדר שירותי אורחים אינו נחשב ל'חדר רטוב', ומשכך לא קיים אין צורך בהתקנת סף דלת בכניסה אליו. על קביעתו זו עמד המומחה גם במהלך חקירתו הנגדית [ ראו עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 16-32]. התובעים לא חלקו על קביעה זו בסיכומיהם, ומכאן שלא עלה בידי התובעים להוכיח קיומו של ליקוי בכניסה לחדר שירותי האורחים, ולכן לא מצאתי לפסוק לתובעים סכום כלשהו בגין סעיף זה.

סעיף 24 לחוות הדעת עוסק בליקויים שאותרו לפי הנטען בדלת הכניסה הראשית של הבית , המתבטאים בין היתר בכך שידית הדלת ממוקמת בגובה 112 ס"מ ובאי התקנתו של עוקץ בחלקה התחתון של הדלת. בעניינו של הליקוי האמור אינני רואה מקום לסטות מן הממצאים שנקבעו לגביו בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ואני מקבלת את קביעתו כפי שהובאה בהרחבה במסגרת סעיף 12 לחוות הדעת וכפי שהובא בסעיף 28.7. לעיל, ולאור האמור הריני קובעת כי לא עלה בידי התובעים להוכיח קיומו של ליקוי בדלת הכניסה, ואני דוחה את דרישתם הכספית ככל שעניינה ליקוי נטען זה.

סעיפים 25 – 28 לחוות הדעת דנים ב ליקויים נטענים בגג הבניין ובין היתר באיטום ללא פרופיל אופקי היקפי (סעיף 25), נדבך ראש אופקי ללא אף מים בצד הפנימי שלו ( סעיף 26), 3 מכברים חסרים בנקזים ( סעיף 27), וגשמות שחסרות נשם ( סעיף 28) . איש מהצדדים לא חלק בסיכומיו על קביעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש שקבע כי יש להשלים ולתקן ליקויים אלו, הליקוי בסעיף 25 - בעלות של 1,800 ₪; הליקוי בסעיף 26 – בעלות של 2,500 ₪; הליקוי בסעיף 27 בעלות של 300 ₪ ; והליקוי בסעיף 28 בעלות של 210 ₪ .

אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת 1 לשאת בעלות תיקון הליקויים בסעיפים 25-28 בסך של 4,810 ₪.

סעיפים 29 – 30 לחוות הדעת דנים בליקויים באוגר המים ובקולטים. בעניינו של ליקוי זה טוען מומחה התובעים כי האוגר הוצב בנקודה שהיא נמוכה לעומת הקולטים ונדרש לבצע הגבהה של האוגר כדי להתאימו לתקן 579.4 . נטען בנוסף כי האוגר והקולטים אינם מקובעים לגג אלא מונחים עליו בצורה חופשית וללא קיבוע. עלות התיקון עומדת לדבריו ע"ס 1,500 ₪. מומחה הנתבעת 1 טוען מנגד ש המערכת היא מסוג צללות (צ.ל. – צללית, א.א.א), נמוכה, בה אין כל פסול במיקום האוגר בנקודה שהיא נמוכה יותר ממיקום הקולטים, וכן טען כי הקולטים קשורים לתושבת הדוד באמצעות חוטים שזורים. המומחה שמונה מטעם ביהמ"ש הסכים עם קביעתו האמורה של מומחה הנתבעת 1 ולא הכיר בקיומם של הליקויים הנטענים.

התובעים לא הציגו לעיוני את התקן שלטענתם הנתבעת 1 פעלה בניגוד להוראותיו, ולא הצליחו לסתור את קביעת המומחה מטעם ביהמ"ש בחקירתו הנגדית לפניי. דבריו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט לעניין עלות ביצוע התיקון (עמ' 18 שורות 19-24 ), נאמרו על ידו רק למקרה ודעתו (לעניין אי קיומו של ליקוי), לא תתקבל על ידי בית המשפט.

בנסיבות המקרה אני סומכת את ידי על קביעת המומחה בעניינו של ליקוי זה ומשכך אין אני רואה מקום לפסוק לטובת התובעים פיצוי כלשהו בגין סע יפים אלו.

סעיף 31 לחוות הדעת עוסק בליקוי המתבטא ב אי קיומם של שיפועי ניקוז בגג הדירה. בעניינו של ליקוי זה טוען מומחה התובעים כי ישנם מים עומדים על הגג, וכי לפי ת"י 1752 שיפוע הגג אמורה להיות 1 .5%, וכי עלות תיקון הליקוי עומדת ע"ס 5,000 ₪. מנגד, טוען המומחה של הנתבעת 1 כי לפי ת"י 1752 חלק 1 אין מניעה שלאחר ניקוז הגג יישארו שלוליות בגודל של 10% משטח הגג ועד גובה 10 מ"מ, וכי מבדיקה שהוא ערך לא מצא כי שאריות המים על הגג חורגות מגדר המותר. גם המומחה מטעם ביהמ"ש הגיע למסקנה דומה ובחוות דעתו הוא הפנה לת"י 1752 חלק 1 שלפיו מותר שיהיו שלוליות בגודל של 10% משטח הגג ועד גובה 10 מ"מ. משכך, לדידו, טענת התובעים לא הוכחה. לעניין הזה, העיד המומחה מטעם ביהמ"ש בחקירתו הנגדית כי קיומם של כמויות מים עומדים אינו מלמד בהכרח על אי קיום שיפוע 1.5 %, וכי קביעתו של מומחה התובעים אינה מבוססת מכיוון שלא נעשתה על ידו בדיקה שיכולה לבסס ולהוכיח טענה זו, כגון הצפת הגג [ ראו עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 1-5].

בכל הנוגע לליקוי זה, סבורני כי לא עלה בידי התובעים להוכיח את טענתם לעניין קיומו של שיפוע לא מספיק ברצפת הגג, ולמעשה התובעים לא הצליחו לסתור את קביעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש בעניין זה. הסבריו של המומחה מטעם ביהמ"ש היו משכנעים, ובנסיבות העניין לא ראיתי מקום לסטות מהם.

סעיף 32 לחוות הדעת עוסק ב ליקויים בעבודות אלומיניום. בעניינו של ליקוי זה התובעים טוענים כי נפלו 5 ליקויים. בין הצדדים אין מחלוקת לגבי שלושת הליקויים הראשונים, ואין מחלוקת סביב קביעותיו של המומחה מטעם ביהמ"ש ביחס לליקוי א' שלפיה , ישנו מקום להשלים בידוד תרמי לאורך כ- 14 מ' בעלות של 700 ₪; וביחס לליקוי ב' שלפיה , אין ליקוי כלשהו וכי האמבט שהותקן איננו סטנדרטי לא במידותיו ולא בצורתו עם זאת ניתן להתקין מחיצת מקלחת בזווית; וביחס לליקוי ג' לגביו קבע מומחה ביהמ"ש כי אכן חסר תריס בחדר שירות ויש להרכיב תריס במידות 160/80 בעלות של 2,000 ₪.

באשר לשני הליקויים המנויים בתתי הסעיפים ד' ו- ה', טוענים התובעים כי מכסי ארגזי התריסים אינם בהתאם למפרט ויש להחליפם בעלות של 28,800 ₪, וכי מסילות תריסי הגלילה אינן שקועות בטיח. תיקון ליקוי זה מצריך, לטענת התובעים, החלפת חלונות בעלות של 35,000 ₪. בעניין הזה קבע המומחה מטעם ביהמ"ש כי ' התריסים הורכבו באופן סטנדרטי לא שקועות בטיח', יחד עם זאת, אין הוא רואה בכך בעיה - תפקודית או אסתטית, ולעניות דעתו לא קיימת הצדקה להחלפת חלונות בשל כך.

ביחס לשני ליקויים אלו, והגם שאין מחלוקת כי אלו נעשו בניגוד לתכנית, כפי שצויין בחוות דעתו של מומחה התובעים, הנתבעת 1 טוענת כי המפרט אשר צורף כנספח ו' להסכם הבניה ( נספח ב' לכתב ההגנה) גובר על התכנית, ואין בו אזכור לכך שמסילות החלונות צריכות להיות שקועות בטיח או כי ארגזי התריסים אמורים היו להיות מורכבים בדרך אחרת . במחלוקת זו בין הצדדים, ומבלי שיהיה צורך להכריע בשאלה האם הוראות המפרט גוברות על התכנית אם לאו , הרי שקביעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש כלל לא נסתרה, ובן אם קיימת התאמה או שאין התאמה בין המצב הקיים לבין התכנית, המומחה אינו רואה ליקוי כלשהו בחלונות ובתריסים שהותקנו בדירת התובעים, לא בעיה תפקודית ולא אסתטית, ואינו רואה כל הצדקה בהחלפת החלונות.

ניסיונם של התובעים, בסיכומיהם, ללמוד מעצם העובדה כי המומחה העריך את עלות תיקון הליקוי הנטען בסכום של 10,000 ₪, כי המומחה חזר בו מסקנתו הנ"ל אינו מבוסס. די לעיין בעדות המומחה בנוגע לליקוי נטען זה על מנת להיווכח בכך.

גם בעניין ליקוי נטען זה החלטתי לקבל את קביעת המומחה מטעם ביהמ"ש בחוות דעתו, ואיני רואה מקום לסטות ממנה. משכך – אין מקום לפסוק לתובעים סכום כלשהו בגין הליקויים הנטעמים בתתי הסעיפים ד' ו- ה'.

לסיכום חלק זה, אני מחייבת את הנתבעת 1 לשאת בעלות תיקון הליקויים בתת סעיפים א' ו- ג' בסך של 2,700 ₪ .

נעבור מכאן לסעיפים 33-34 לחוות הדעת. סעיף 33 עניינו בליקוי נטען בחדר האמבטיה, הבא לידי ביטוי בקיומו של קיר בו ממוקמת דלת הכניסה לחדר, שבוצע בניגוד לתכנית והביא להקטנת שטחו של חדר האמבטיה. עלות תיקון הליקוי המתואר לא הוערכה. מנגד, טוען מומחה הנתבעת 1 כי שטח חדר האמבטיה לא הוקטן , וכי בהתאם לתכנית שטח חדר האמבטיה אמור להיות 5.115 מ"ר, ואילו בפועל כיום שטחו הוא 5.13 מ"ר. לעניין הזה קובע המומחה מטעם ביהמ"ש כי היתה סטיה מהמתוכנן בעת בניית חדר האמבטיה, כפי תיאור מומחה התובעים, יחד עם זאת, השטח של חדר האמבטיה לא קטן וכיום הוא עומד על 5.15 מ"ר _לעומת 5.11 מ"ר במפרט).

המומחה מטעם ביהמ"ש לא הסתפק בקביעתו הנ"ל שנתנה מענה מספק למחלוקת בין הצדדים בסעיף 33 לחוו"ד , והוא הוסיף וקבע, מיוזמתו, כי הבעיה בחדר האמבטיה המתבטאת בצפיפות החדר, נעוצה בסידור הפנימי של מתקני חדר האמבטיה. אותה בעיית צפיפות באזור השירותים והאמבטיה ניתנת לפתרון באמצעות ' סידור' מחדש של אותו אזור. הפתרון הנ"ל עשוי להצריך ביצוע עבודות של הזזת הדלת, אינסטלציה, החלפת כלים סניטריים בכניסה וריצוף וחיפוי מחדש בעלות של 15,000 ₪.

בענין האחרון הנ"ל אני רואה מקום לציין שעניין הסידור הפנימי של חדר האמבטיה ונושא הצפיפות הם חלק מחזית המחלוקת (ראו ב סעיף 34 לחוות הדעת של המומחה מטעם התובעים). ביחס לליקוי זה, כאמור, הוצע על ידי התובעים והמומחה מטעמם לפתור את הבעיה באמצעות הח לפת דלת הממ"ד שעל יד הקיר של חדר האמבטיה לדלת 'מינימלית' העשויה לאפשר הקמת קיר האמבטיה בהתאם לתכנית. עלות ביצוע הפתרון המוצע על ידם, כאמור, הוערכה על ידי מומחה התובעים בסכום של 15,500 ₪. אי לכך, אני דוחה את טענות הנתבעים 2-6 בסעיף 11. ג. לסיכומיהם, ואיני רואה בקביעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש משום הרחבת חזית המחלוקת.

לעניין הזה החלטתי לקבל את קביעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש בסעיפים 33 ו- 34 לחוות הדעת, ומשלא נחקר הנ"ל על סעיפים אלו בחקירתו הנגדית, ניתן להסיק שהצדדים אינם חולקים באמת על קביעתו. באשר לאחריות לתיקון ליקוי זה, טוענת הנתבעת 1 בסעיף 12 לסיכומיה כי נושא הסידור הפנימי של חדר האמבטיה הוא נושא תכנוני גרידא, ואינו מצוי באחריותה, ומנגד טוענים יתר הנתבעים בסעיף 11. ג. לסיכומיהם כי הטענה של התובעים היא כי קיר הכניסה לשירותים בוצע בניגוד לתכנית, כך שהתובעים לא העלו טענה כלשהי ביחס לתכנון, ולכן מדובר בבעיה ביצועית ולא בבעיה תכנונית.

במחלוקת זו בין הצדדים, אני סבורה כי ליקוי זה בחדר האמבטיה מקורו בליקוי ביצועי, שכן הטענה של התובעים היא כי קיר הכניסה לחדר האמבטיה נבנה שלא בהתאם לתכנית. משכך, וגם בהנחה שהתובעת 1 התקינה את הכלים הסניטריים במקומם המדוייק בחדר האמבטיה, בדיוק לפי התכנית, הרי שבעיית הצפיפות בחדר האמבטיה נוצרה עקב הסטייה שחלה בבניית קיר הכניסה לחדר האמבטיה, ולכן מדובר בליקוי ביצועי המצוי באחריותה של הנתבעת 1 , ועליה לשאת בעלות תיקונו בסך של 15,000 ₪.

ביחס לסעיף 35 לחוות הדעת, שעוסק בצורך בביצוע עבודות טיח וצביעה בתום ביצוע התיקונים, הרי שאין הצדדים חולקים על קביעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש כי אכן יש לבצע ניקיון כללי, עבודות טיח ו צבע בחלקים שונים בבית בעלות של 4,000 ₪, ואין חולק כי יש להטיל חיוב זה על הנתבעת 1 .

לסיכום חלק זה, הריני קובעת כי עלה בידי התובעים להוכיח כי בדירתם נפלו מספר ליקויי בנייה כפי שהובא בפירוט בסעיף הקודם, וסך כל עלות התיקון בגין ליקויים אלו עומדת על 86,779 ₪ ( ללא מע"מ ופיקוח), מתוכם על הנתבעת 1 לשאת לחוד ובאופן מלא בעלות תיקון בסך 80,379 ₪ ללא מע"מ ופיקוח, ובתוספת מע"מ בשיעור 17% ופיקוח הנדסי בשיעור 10% כקביעת המומחה מטעם ביהמ"ש, עומד הסכום על 106,081 ₪, ואילו על הנתבעת 1 והנתבעת 2 לשאת ביחד ולחוד עם הנתבעים בעלות תיקון ליקויים בסכום של 6,400 ₪ ללא מע"מ ופיקוח, ובתוספת מע"מ בשיעור 17% ופיקוח הנדסי בשיעור 10% עומד הסכום על 8,128 ₪.

ועוד הערה בטרם סיום חלק זה. מאחר וליקויי הבניה שהוכחו על ידי התובעים כדבעי הם ליקויים הנעוצים בביצוע ו/או תכנון, ראיתי מקום לחלק את האחריות בין הנתבעת 1 והנתבעת 2 בלבד ובהתאם לאמור לעיל , ולא מצאתי עד כה כי נפל פגם בהתנהלות יתר הנתבעים, לרבות בפיקוח על עבודות הנתבעת 1 . כמו כן, לא מצאתי בסיס לטענה של הרמת מסך ההתאגדות וחיובו האישי של הנתבע 6 כאורגן בנתבעת 2, ולכן אני דוחה את התביעה נגד נתבעים 5 ו- 6, ומאחר ושניהם היו מיוצגים ע"י ב"כ יתר הנתבעים, ולא נחקרו על תצהיריהם מצאתי לחייב את התובעים בהוצאותיהם בסכום מתון של 1,000 ₪ לכל אחד.

הנזקים הנלווים
איחור במסירה : בתביעתם טוענים התובעים כי בהתאם להסכם הבניה הם היו אמורים לקבל את החזקה בדירה תוך 18 חודשים ממועד קבלת היתר הבניה, קרי עד ליום 30.11.2012 . בפועל, השניים קיבלו את החזקה בדירה רק ביום 18/2/2013 . גם במועד המסירה הנ"ל העבודות בדירה טרם הושלמו והדירה לא הייתה מחוברת עדיין לחשמל ולפיכך לא ניתן היה להתגורר בה. עוד טוענים התובעים כי רק ביום 11/6/2013 התקבל טופס 4 והדירה חוברה לחשמל, עם זאת הנתבעת 1 המשיכה לבצע עבודות בדירה ולכן בפועל התובעים התחילו להתגורר בדירה רק ביום 16/7/2013 . מדובר, לטענת התובעים, באיחור במסירה שנמשך 5.5 חודשים מעבר לתקופת ה"גרייס", ובסה"כ איחור שנמשך 8.5 חודשים. בתביעתם התובעים עתרו לקבלת פיצוי בעבור 8 חודשי איחור בסכום של 4,000 ₪ לחודש ובסה"כ העמידו את דרישתם בגין סעיף זה ע"ס 32,000 ₪. בסיכומיהם התובעים חזרו על אותן טענות ממש, מבלי שניתן על ידם מענה לטענות שהועלו על ידי הנתבעת 1 בעניין האיחור בביצוע התשלומים ע"י התובעים וההארכה האוטומטית למועד המסירה. כמו כן, בסיכומים, התובעים העמידו את דרישתם הכספית בגין האיחור שחל במסירה החזקה בדירה ע"ס 42,400 ₪, לפי 5,300 ₪ לחודש. זאת עשו מבלי להסביר את הסיבה לשינוי שחל בסכום הנתבע ומבלי לבקש את תיקון סכום התביעה!

מנגד, טוענת הנתבעת 1 כי בהתאם להסכם הבניה מועד תחילת ביצוען של עבודות הבניה נקבע ל- 14 ימים ממועד הוצאת היתר הבניה ( סעיף 10.1. להסכם הבניה). הסיכום בנוגע להשלמת העבודות היה 18 חודשים ממועד תחילת ביצוע עבודות הבניה ( סעיף 10.3. להסכם הבניה). בהתאם לסעיף 10.4. להסכם הבניה עמדו לרשותה עוד 60 ימים של איחור ,במסירת הדירה, מכל סיבה שהיא, מבלי שהדבר ייחשב להפרה מצידה. משכך, מאחר והיתר הבניה ניתן ביום 31.5.2011 הרי שמועד המסירה החוזי הינו 14.2.2013 ( 18 חודשים + 14 ימים + 60 ימים). עוד טוענת הנתבעת 1 כי בשל התנהלות התובעים ונסיבות שאינן קשורות בה התקבל טופס 4 רק ביום 11/6/2013. בנוסף טוענת התבעת 1 כי התובעים איחרו בביצוע התשלומים מכוח הסכם הבניה, ולכן על פי סעיף 11.8. להסכם הבניה כל איחור בתשלום מזכה את הנתבעת 1 בהארכה אוטומטית למועד המסירה, ועל פי הנתונים שהובאו בטבלה מרוכזת שהיא חלק מתצהירה של מנהלת הכספים מטעם הנתבעת 1 ( סעיף 10 לתצהיר של גב' לימור שבח), התובעים איחרו 436 ימים בביצוע תשלומים ( בהתאם לכרטסת שצורפה כנספח 1 לתצהיר של גב' לימור שבח), ולכן, לטענת הנתבעת 1 , ולאור האיחורים הנ"ל, מועד המסירה הוארך אוטומטית עד ליום 27/4/14. בכל מקרה, לטענת הנתבעת 1, אין מחלוקת כי התובעים קיבלו חזקה בדירה כבר ביום 28/2/2013 וכי טופס 4 נתקבל כבר בסוף חודש יוני 2013, ולכן למעשה לא חל כל איחור בביצוע המסירה.

במחלוקת זו בין הצדדים לעניין מועד המסירה, אני רואה מקום לקבל את טענות הנתבעת 1 שלפיהן מניין הימים שנקבע לביצוע המסירה מתחיל ממועד קבלת ה יתר הבניה, והא חל רק ביום 14/2/2013 בהתאם לסעיפים 10.1. ו- 10.3. ו- 10.4. להסכם הבניה. מאחר והתובעים עצמם טוענים כי הם קיבלו את מפתחות בדירה כבר ביום 18/2/2013 ( ראו סעיף 62 לסיכומי התובעים) וכן נספח 14 לתצהיר של מר מאיר שבח מטעם הנתבעת 1), ומבלי לדון בשלב הזה בנושא האיחור בקבלת טופס 4, הרי שמדובר באיחור מינורי של 4 ימים בלבד, ולכל היותר התובעים יהיו זכאים לקבל פיצוי יחסי בהתאם לסעיף 10.11 בסכום של 400$ בגין חודש פיגור, קרי 4/30 * 400$ = 53.33 $, ובשקלים לפי השער היציג (3.585 ₪ ל- $ ), הסכום עומד ע"ס 191.2 ₪.

כאן המקום לציין כי אינני מקבלת את פרשנותם של התובעים בנוגע לתקופת ה"גרייס" – הפרשנות המצדדת בהבאתה של תקופה זו במניין ימי האיחור, שכן בסעיף 10.11 להסכם הבניה הוסכם על הצדדים במפורש כי : "איחר הקבלן במסירת הבית בלמעלה מ- 60 ימים ממועד המסירה הסופית או מועד המסירה הסופית שנדחה לפי סעיף 10.6 לעיל, לפי העניין, יהיה המזמין זכאי, לפיצויים מוסכמים ומוערכים על ידי הצדדים מראש בסך 400$ ( ארבע מאות דולר ארה"ב) לכל חודש פיגור, החל מהיום ה- 61, או החלק היחסי המתאים לכל חלק מחודש כאמור".

אם כן, שיעור הפיצוי ומועד הזכאות לפיצוי נקבעה במפורש בסעיף 10.11 להסכם, ואין מקום לסטות מהסכמות הצדדים שלפיהן הפיצוי יינתן רק בגין התקופה של אחר תום תקופת ה"גרייס".

באשר לטענת הנתבעת 1 שלפיה התובעים איחרו במועדי התשלום המוסכמים, דבר המזכה אותה בהארכה אוטומטית של מועד המסירה, סבורני כי יש ממש בטענות הנתבעת 1 . בידי האחרונה עלה להציג תשתית ראייתית מספקת לצורך הוכחת טענה זו, ומשכך נראה כי התובעים אינם זכאים אף לקבלתו של סכום הפיצוי הזעום כפי שהובא בסעיף 33 לעיל. במה דברים אמורים?

בסעיף 11.1 להסכם הבניה התובעים התחייבו לשלם לנתבעת 1 את התמורה, בהתאם ללוח התשלומים המפורט בנספח ה' להסכם הבניה, כאשר סעיף 3 לאותו נספח ה' להסכם הבניה, קובע את אחוז התמורה שעל התובעים לשלם בהתאם לשלבי הבניה המבוצעת ע"י הנתבעת 1, ואילו סעיף 9.5 לאותו נספח ה' להסכם הבניה קובע כי התקדמות הבניה תקבע ע"י המפקח. ואילו בסעיף 11.5 להסכם הבניה סוכם על הצדדים כי: " תשלום התמורה בסכומים ובמועדים הקבועים לכך בהסכם זה, הינו תנאי יסודי בהסכם זה, וכל פיגור בתשלומים מעל 30 ימים מהמועד הקבוע בהסכם לתשלום, יחשב כהפרה יסודית של ההסכם על ידי המזמין. תשלום התמורה אינו מהווה הודאה בדבר איכות הבנייה ו/או עמידה בלוחות הזמנים של בניית הבית ו/או טענות אחרות".

במסגרת ראיות הנתבעת 1, צורפה לתצהירה של גב' לימור שבח כרטסת שבה פורטו המועדים להשלמת כל שלב ושלב משלבי הבניה והמועד המזכה בקבלת תשלום, וכן בתצהירה ריכזה גב' לימור שבח את המועדים שבהם היה על התובעים לשלם את התמורה בהתאם למוסכם, את הסכום שהתובעים אמורים לשלם בכל מועד, ובמקביל ריכזה את מועד התשלום בפועל וסכום התשלום בפועל. עולה מאותה טבלה באופן ברור שהתובעים פיגרו בתשלום התמורה בכל אחד מהשלבים, ובכל השלבים היה איחור של 436 ימים ( ראו טבלה מרוכזת בסעיף 10 לתצהיר של גב' לימור שבח וכן בסעיף 79 לסיכומי הנתבעת 1). מעיון בטענות התובעים, הן בכתבי הטענות והן בתצהירים והן בסיכומים, עולה כי אין בפי התובעים טענה כלשהי בעניין המועדים שהובאו ע"י הנתבעת 1 הנוגעים להשלמת שלבי הבניה, ואינם חולקים על מועדי התשלום בפועל, ומלבד טענה כללית וסתמית שנשמעה מפי התובע בסעיף 69 לתצהירו שלפיה ביצע הנ"ל את התשלומים בהתאם להסכם ואף הקדים תשלומים לפני גמר השלבים, אין בפי התובעים טענה כלשהי, ולא צורפה על ידם ראיה כלשהי שיכולה ללמד על מועדי התשלום ומועדי השלמת ביצוע שלבי הבניה. מאחר והצדדים וויתרו על חקירת המצהירים, החלטתי לקבל את טענות הנתבעת 1 ואת הנתונים העולים מטבלת המועדים והתשלומים שקיבלה חיזוק גם בכרטסת שצורפה כנספח 1 לתצהיר של גב' לימור שבח.

לעניין הזה אעיר, כי בתביעה שכנגד הועלה ע"י הנתבעת 1 ( בתור תובעת שכנגד ), נושא האיחור בביצוע תשלומים ע"י התובעים ( בתור נתבעים שכנגד), כחלק מטענות הנתבעת 1 להפרת ההסכם ע"י התובעים, ונשמעו מפי התובעים ( בסיכומיהם בתביעה שכנגד) טענות לעניין איחור הנתבעת 1 בהשלמת שלבי הבניה וכן לגבי איכות הבניה כסיבה לאיחור בתשלום. טענות אחרונות אלה הועלו במטרה להוכיח כי הנתבעים לא הפרו את ההסכם. טענות אלה לא נשמעו מפי התובעים בתביעה העיקרית כחלק מהפרק הזה של איחור במסירה או בכל חלק אחר, יחד עם זאת גם אם אתייחס לטענות אלו של התובעים כחלק מהתביעה העיקרית ובתגובה לטענות הנתבעת 1 לעניין האיחור בתשלום, הרי שבהתאם לסעיף 11.5 להסכם הבניה כפי שהובא לעיל, הוסכם כי ביצוע התשלום במועדו ע"י התובעים הוא תנאי יסודי בהסכם והוא מנותק מכל טענה של התובעים לעניין איכות הבניה או עמידה בלוחות הזמנים של שלבי ביצוע הבניה הנשמרת לתובעים, ותשלום התמורה אינו מלמד על הודאה כלשהי של התובעים לעניין איכות הבניה או עמידה בלוחות הזמנים של שלבי הבניה.

אשר על כן, ולאחר בחינת מכלול הטענות והראיות, החלטתי לקבל את טענת הנתבעת 1 שלפיה לא איחרה זו בביצוע המסירה, וכי העיכוב במסירת הדירה לידי התובעים מקורו במחדל התובעים עצמם אשר פיגרו בתשלום כפי שהובא לעיל, איחור המזכה את הנתבעת 1 בהארכה אוטומטית של מועד מסירת הדירה בהתאם לסעיף 11.8 להסכם הבניה הקובע כי: "כל תקופה בה יהיה פיגור בתשלומים מצד המזמין, אשר תעלה על תקופה של 14 יום, תהווה תקופת הארכה אוטומטית במועדים לביצוע העבודות ולמסירת הבית למזמין".

מאחר וקיבלתי את טענת הנתבעת 1 שהתובעים פיגרו בתשלום למשך 436 ימים, הרי שיש להוסיף לתקופת המסירה החוזית (14/2/2013 ) את ה- 436 ימים האמורים, ולכן מועד המסירה לאחר ההארכה האוטומטית הינו ביום 27/4/2014, ומאחר והתובעים עצמם טוענים כי לאחר שהתקבל טופס 4 הם התגוררו בדירה בפועל רק באמצע יולי 2013 ( ראו סעיף 63 לסיכומי התביעה), הרי שלא היה איחור במסירה, והתובעים לא הוכיחו זכאות לסכום פיצוי כלשהו ברכיב הזה.

הפסדי תגמולים עבור אנרגיה סולרית: בסעיפים 40 ו- 41 לכתב התביעה טענו התובעים כי כתוצאה מהאיחור במסירה והיעדר טופס 4 חל עיכוב בהגשת המסמכים הדרושים על ידי התובעים לצורך הסדרת המערכת הסולארית על גג הבית , עיכוב שגרם לכך שהתעריף בגין אנרגיה סולארית ירד מ- 1.20 ₪ לקוט"ש ל- 0.70 ₪ לקוט"ש. לכן עתרו התובעים לקבל פיצוי בגין ההפרש בתעריף שהיה אמור להיות קבוע למשך 20 שנה, בסך של 280,395 ₪.

לעניין הנזק הנטען הזה, סבורני כי לאור הקביעה בחלק הקודם כי האיחור במסירה מקורו בתובעים עצמם ולא במי מהנתבעות 1 ו- 2, הרי שנשמט היסוד תחת טענה זו.

מעבר לכך, ובהתאם לנטען ולמובא בסעיף 88 לסיכומי הנתבעת 1, הרי שבהתאם לאישור שהוגש ע"י התובעים עצמם ( נספח ט' 4 לתצהיר התובע), ולדברים שצוטטו ע"י הנתבעת 1 מאותו מסמך ( ראו סעיף 88. ב. לסיכומי הנתבעת 1) , עולה כי הגשת הבקשה לחברת החשמל לצורך התקנת מתקן פוטו-וולטאי אינה מחייבת הצטיידות מראש בטופס 4.

מכל מקום, וכפי שיובא בהמשך, ממילא לא הוכח ע"י התובעים כי האיחור במתן טופס 4 מקורו במי מהנתבעים.

על כן אני דוחה את דרישת התובעים לפיצוי בגין סעיף זה.

התקנת מערכת סינון לממ"ד : בסעיפים 63 ו- 64 לכתב התביעה טענו התובעים כי במסגרת התחייבויות הנתבעות 1-2 כלפיהם, הן התחייבו להתקין עבורם מערכת סינון לממ"ד, דבר שלא נעשה ובכך לשיטת התובעים התרשלו הנתבעות 1-2 כלפיהם. בגין התרשלות זו התובעים עתרו לקבלת פיצוי בסך של 7,000 ₪. בסיכומיהם חזרו התובעים על טענתם, והפנו לסעיף 10.7. להסכם הבניה כבסיס להתחייבות הנתבעות 1-2 להתקין מערכת סינון בממ"ד, ועתרו לקבל פיצוי בסך של 4,800 ₪ המהווה עלות התקנת מערכת סינון בהתאם לחשבונית שצורפה כנספח י"ג לתצהיר התובע.

מנגד טוענת הנתבעת 1 כי התקנת מסנן לממ"ד אינה חלק ממפרט הבניה ולא מתכנית הבניה ולכן זו אינה חלק מהתחייבויות הנתבעת 1 כלפי התובעים, ולכן לא בוצעה על ידה. עוד טוענת הנתבעת 1 כי ככל ומדובר אכן בליקוי, הרי שמדובר בליקוי תכנון ולא בליקוי ביצוע, וממילא התובעים לא הוכיחו את עלות התקנת המסנן שכן מתוך הקבלות שצורפו על ידם רק קבלה ע"ס 306 ₪ ניתנה עבור מערכת אוורור וסינון אוויר דירתית.

יתר הנתבעים טוענים כי מערכת סינון לממ"ד כלל לא הופיעה במפרטים ובתכניות העבודה, שממילא נחתמו ע"י התובעים והנתבעת 1 בלבד, ולכן ברור כי האחריות להתקנת מערכת זו מוטלת על התובעים בלבד, ולבטח לא על הנתבעת 1 שאינה צד להסכם הבנייה. מעבר לכך, טוענים יתר הנתבעים כי בסמוך לאחר מסירת הדירה לידי התובעים, ביום 20/2/2013 הם עשו את המוטל עליהם והעבירו לוועדה לתכנון ובניה את הצהרותיהם של עורכות הבקשה להיתר בניה ומתכנן השלד ( בהתאם לנספח ז' לתצהיר של הנתבע 6) לצורך הנפקת טופס 4, ומאז ואילך הדברים היו תלויים בוועדה האמורה ובתובעים אשר התמהמהו בהתקנת מערכת סינון לממ"ד. עוד הוסיפו וטענו יתר הנתבעים כי התובעים לא הוכיחו ולא הציגו ראיה שיכולה ללמד על התחייבות הנתבעות 1-2 להתקין מערכת סינון לממ"ד ודרישתם להחזר כספי שקולה לדרישה כי הנתבעים יישאו בעלות טלוויזיה או רכישת מחשב לביתם של התובעים. בעניין עלות התקנת מערכת סינון לממ"ד, טוענים יתר הנתבעים כי החשבוניות שצורפו כנספח י"ג לתצהיר התובע לשם הוכחת עלות מערכת הסינון הן על שם " שאלתיאלי אור והילה" – שכיניהם של התובעים אשר לכאורה רכשו מערכת סינון לממ"ד, ולא ע"ש התובעים שלא טרחו להגיש קבלה או חשבונית ששולמה על ידם.

במחלוקת זו בין הצדדים, סבורני כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הם נשאו בעלות התקנת מערכת סינון לממ"ד, וגם לא הוכיחו מה היא עלות התקנת מערכת שכזו, שכן החשבוניות שצורפו על ידם אינן על שמם, ואינן יכולות להוות אינדיקציה לגבי מחיר התקנת מערכת סינון לממ"ד המותאמת לדירתם, לכן הדיון בנושא זהות האחראי על התקנת מערכת זו ובשאלה האם הנתבעות 1-2 התחייבו כלפי התובעים להתקין מערכת כזו – מתייתרת. כך גם הפניית התובעים לפס"ד בת"א 23323-12-13 קאפח ואח' נ' אלצון עולה בע"מ (3/5/2016) אינה יכולה לבסס את טענותיהם לא לעניין האחריות להתקנת מערכת סינון לממ"ד ולא לעניין עלות ההתקנה, שכן בתיק קאפח נקבעה \אחריות הנתבעת 1 על סמך תקנות ההתגוננות האזרחית אשר תוקנו בשנת 2010, וכן על סמך קביעת המומחה מטעם ביהמ"ש שנתן את דעתו לעניין עלות התקנת מערכת סינון לממ"ד, ואילו בענייננו התובעים טענו להפרת התחייבות בלבד וטענתם להפרת הוראות התקנות נשמעה לראשונה בסיכומיהם והינה בגדר הרחבת חזית אסורה, מה גם שבענייננו אף אחד מהמומחים בתיק לא נתן את דעתו לעניין עלות התקנת מערכת סינון לממ"ד, ולכן מצאתי לדחות את דרישת התובעים ברכיב הזה.

טרחה ועוגמת נפש: התובעים עתרו בתביעתם לקבל פיצוי בסך של 30,000 ₪ בגין הטרחה, הטרדה ואובדן ההנאה שנגרמה להם כתוצאה מקיומם של ליקויים בדירתם בצירוף הצורך לנהל מאבקים לתיקונם. מנגד טוענת הנתבעת 1 כי התובעים תולים את עוגמת הנפש שנגרמה להם, באיחור במסירת הדירה לידיהם ( מפנה לסעיף 51 לתצהיר התובע) , בשעה שהוכח בפועל כי התובעים הם אלו שגרמו לעיכוב במסירת הדירה לידיהם ואין הם זכאים לפיצוי כלשהו בגין רכיב זה.

סמכותו של בית המשפט לפסוק פיצויי בגין נזק לא ממוני מוסדרת בסעיף 13 לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), התש"ל – 1970, כאשר בהלכה הפסוקה יש הכרה בכך שקיימת הצדקה לפסוק פיצוי כזה בגין ליקויי בנייה, כאשר הליקויים פגמו באופן משמעותי ביכולת הרוכשים ליהנות מהדירה ( ראו והשוו – ע"א ( י-ם) 6481/05 כהן נ' חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ ( פורסם במאגרים המשפטיים, 01.02.2006)).

בענייננו, מצאתי מקום לקבלת טענת הנתבעת 1 שלפיה ככל ש הטרחה שנגרמה לתובעים כפי שתוארה בסעיף 51 לתצהיר התובע מקורה באיחור במסירת הדירה, הרי שטרחה וטרדה זו נגרמה בגלל מחדלם של התובעים עצמם שגרמו במו ידיהם לאיחור במסירה. יחד עם זאת, ומאחר ועיקר דרישת התובעים לפיצוי בגין רכיב זה מקורה בטרחה ובטרדה וחוסר ההנאה שנגרמה להם כתוצאה מליקויי הבניה, ובהתחשב במהות הליקויים שהתגלו בדירת התובעים ושכבר קבעתי כי אלו קיימים בדירת התובעים, ליקויים שאינם גורמים להפרעה משמעותית בשימוש בדירה אם כי יכולים להפריע לאיכות חיי התובעים ( כגון ליקויי הרטיבות), אני סבורה כי יש מקום לפסוק לתובעים סכום כלשהו בגין נזק לא ממוני, ואני מעמידה את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה ע"ס 5,000 ₪, מתוכם תישא הנתבעת 1 בסך של 4,000 ₪, ואילו הנתבעת 2 בסכום של 1,000 ₪.

דיור חלופי:
התובעים טוענים בכתב התביעה ( סעיף 46) ובסיכומיהם ( סעיף 83) , כי ביצוע התיקונים על ידם יצריכם לפנות את הדירה לתקופה של 2 חודשים לפחות, ושהם זכאים לפיצוי בגין הדיור החלופי והוצאות העברת תכולת הדירה. סכום הפיצוי האמור הוערך על-ידם על דרך האומדנה בסך של 20,000 ₪ לפחות.

בנדון החלטתי לדחות את טענות התובעים, שכן לא הוכח על ידם כי הם צריכים לפנות את הדירה למשך חודשיים לצורך התיקונים, מה גם שלא הוכח גובה הפיצוי לו הם יהיו זכאים בתקופת פינוי הדירה. לעניין הזה קבע המומחה מטעם ביהמ"ש בחוות דעתו ( עמ' 4), כי זמן התיקון המשוער לליקויים הוא שבועיים בהם הדיירים לא יכולים לנהל אורח חיים סדיר בדירה, ועל קביעה זו המומחה כלל לא נחקר, כך שאין בסיס לטענת התובעים כי הם יצטרכו לפנות את הדירה למשך חודשיים.

גם לגבי השבועיים שמהלכם יצטרכו כביכוללפנות את הדירה לצורך ביצוע התיקונים, הרי שהנטל על התובעים להוכיח את עלות השכירות החודשית בדירה דומה בקיבוץ יפעת כדי להוכיח את דרישתם בראש נזק זה, ובנטל זה התובעים לא עמדו, ולא ביקשו לברר עם המומחה מטעם בית המשפט את הנקודה הזו, כך גם לא ביקשו להוכיח טענתם באמצעות המומחה שמונה מטעמם, ולכן איני מוצאת לנכון לפסוק להם פיצויי כלשהו בגין ראש נזק זה.

ירידת ערך: התובעים מבקשים בסיכומיהם לפסוק להם פיצוי על דרך האומדנה בסך של 15,000 ₪ בגין ירידת ערך. הנתבעת 1 מתנגדת לדרישה זו בטענה כי המומחים לא קבעו בחוות הדעת כי נגרמה ירידת ערך כלשהי לדירה.

אני מקבלת את טענות הנתבעת 1, שכן הערכת ראש נזק זה והוכחת קיומו הינה עניין שבמומחיות, כאשר התובעים לא ביססו טענה זו לא על סמך חוות דעתו של המומחה מטעמם, וגם רכיב זה לא קיבל התייחסות ע"י המומחה מטעם ביהמ"ש, ומכאן שלא הוכח כי נגרם לתובעים נזק מסוג זה, ואני דוחה את דרישתם של התובעיפ לפסיקת פיצוי על דרך האומדנה.

זכות תיקון עצמי ע"י הנתבעת 1 + מע"מ ופיקוח : נושא זה הועלה לראשונה בסיכומי הצדדים, ואין לו זכר לא בכתבי הטענות ולא בתצהירים.

בהקשר לאמור אציין כי מחלוקת זו אינה חלק מחזית המחלוקת בין הצדדים, שכן מעיון בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת 1 ובתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמה, עולה שזו לא ביקשה, גם לא כבקשה חילופית , לתקן את הליקויים בעצמה, והסתפקה להכחיש את כל טענות התובעים, ובמקרה הטוב לטעון כי הליקוי הקיים הוא ליקוי בתכנון המצוי באחריות יתר הנתבעים ולא באחריותה. משכך אני סבורה כי טענה זו שנשמעה לראשונה בסיכומי הצדדים הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה.

ערה אני לכך כי התובעים הם אלו שהקדימו והקצו בסיכומיהם שורה של טענות שיכולות לטעמם לשלול מהנתבעת 1 את הזכות לבקש תיקון עצמי ( ראו סעיפים 73 – 82 לסיכומי התביעה), יחד עם זאת, לאורך כל ההליך המשפטי התובעים ביקשו לקבל פיצויי בעין בגין הליקויים שהתגלו בדירתם והנתבעת 1 לא התייחסה לאפשרות של תיקון עצמי גם לא כטענה חלופית.

כך או כך, עיון בטענות הצדדים מלמד כי מדובר באותן טענות ממש שהועלו בפני כב' השופטת רים-נדאף והוכרעו במסגרת פס"ד טל, כאשר נסיבות המקרה בפסק-דין טל הינן דומות ממש לנסיבות המקרה בפסק-דין זה לפניי, וטענות הצדדים בנושא הזה קיבלו התייחסות מפורטת ומקיפה בסעיפים 148-159 לפס"ד טל, במסגרתו ניתחה כב' השופטת רים נדאף את טענות הצדדים ובסופו של יום הוחלט שלא לאפשר לנתבעת 1 לבצע תיקונים בעצמה, וכך גם הוחלט שלא להפחית את סכום המע"מ והפיקוח, כאשר בערעור על פס"ד טל גם בית המשפט המחוזי החליט שלא להתערב בקביעותיה הללו של כב' השופטת רים, ואני מסתפקת להפנות להסבריה ונימוקיה בסעיפים 148-159 לפסק-דין טל.

התביעה שכנגד
בתביעה שכנגד אשר הגישה הנתבעת 1 ( להלן: "התובעת שכנגד") נגד התובעים ( להלן: "הנתבעים שכנגד"), עתרה זו לפסיקת פיצויים בגין הפרת ההסכם בסך של 115,408 ₪ ( פיצוי השווה ל- 15% מהתמורה החוזית המוסכמת), לטענתה בשל ההפרה היסודית של הנתבעים שכנגד אשר איחרו בתשלום התמורה בהתאם למוסכם. בנוסף, התובעת שכנגד עתרה לקבלת תשלום נוסף בסך של 24,522 ₪ בגין עבודות חשמל שהיא ביצעה בדירת התובעים – עבודות שלא נכללו בתוכנית או המפרט ושהתמורה בעדן לא שולמה על ידי התובעים. בסה "כ העמידה התובעת שכנגד את תביעתה ע"ס 145,099 ₪.

בסיכומים מטעם התובעת שכנגד, היא הוסיפה עוד רכיב לתביעתה, וביקשה לחייב את הנתבעים שכנגד לשלם ריבית והצמדה בשל איחורים בהעברת תשלומי התמורה. את דרישתה ברכיב אחרון זה התובעת שכנגד העמידה ע"ס 18,784 ₪, כגובה יתרת החובה שנותרה בכרטסת של הנתבעים שכנגד .
ביחס לטענה זו של התובעת שכנגד, אני מקבלת את טענת הנתבעים שכנגד כי אכן מדובר בהרחבת חזית אסורה, כיוון שרכיב זה כלל לא נתבע על ידי התובעת שכנגד לא בכתב התביעה שכנגד ולא בתצהיר העדים מטעמה, אכן בתצהיר העדה לימור שבח ( סעיף 11 ) היא טענה כי קיימת יתרת חובה בכרטסת של הנתבעים שכנגד בסכום 18,784 ₪, אך סכום זה לא נכלל בסכום התביעה שכנגד ו בגינו לא שולמה אגרה. כאמור, הסכום נתבע לראשונה במסגרת הסיכומים ותביעתו בשלב מאוחר זה הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה שאין לאפשרה בשלב הזה. לכן אני דוחה את טענות התובעת שכנגד בסעיפים 1, 2 ו- 26 לסיכומיה, ודוחה את דרישת התובעת שכנגד לגבי רכיב נזק זה.

ראוי להבהיר, כי חלקם הארי של סיכומי התובעת שכנגד ( סעיפים 3- 25) , מתייחסים לטענות הנתבעים שכנגד שלפיהם הם אינם חייבים בתשלום כלשהו לתובעת שכנגד, טענת שהועלו בתגובה לטענה של הפרה יסודית להסכם בגין האיחור בהעברת תשלומי התמורה, ולא ביחס לדרישת התובעת שכנגד לחייבם בתשלום ריבית והצמדה בשל האיחור בהעברת תשלומי התמורה.

ביחס לטענות התובעת שכנגד לפיצוי בגין הפרת חוזה, ומבלי לחזור על האמור בסעיפים 35 ו- 36 לעיל, הרי שטענת התובעת שכנגד לעניין פיגור הנתבעים שכנגד בתשלום כבר התקבלה על ידי, ובנוסף לא יכולה להיות מחלוקת כי איחור בתשלום התמורה ע"י הנתבעים שכנגד נחשב כהפרה יסודית להסכם, שכן בסעיף 11.5. להסכם הבניה תשלום התמורה בסכומים ובמועדים הקבועים בהסכם, הוגדר במפורש ע"י הצדדים כתנאי יסודי להסכם. כך גם סוכם במפורש על הצדדים בסעיף 18.2. להסכם הבניה כי אי עמידה במועדי תשלום התמורה ייחשב כהפרה יסודית, ובלבד שנשלחה למזמין ( קרי הנתבעים שכנגד) הודעה בכתב על כך.

בענייננו, הציגה התובעת שכנגד ראיה אחת שיכולה ללמד כי פנתה לנתבעים שכנגד בדרישה לתשלום אחד מתשלומי התמורה שהוא בפיגור ( נספח ג' לכתב התביעה שכנגד), מכאן שלפחות לגבי אחד התשלומים, הוכח כי הפרו הנתבעים שכנגד את ההסכם בהפרה יסודית כלפי התובעת שכנגד.

באשר לסעד שלו זכאית התובעת שכנגד בגין הפרת חוזה, הרי שסעיף 18 להסכם הבניה מדגיש את ההוראות שהפרתן תיחשב ליסודית, וכן מדגיש בסעיף 18.1. כי ביחס לסעד הביטול בגין הפרה יסודית להסכם, צד המבקש לממשו עליו לפנות לצד המפר בהתראה בכתב וככל וההפרה לא תתוקן אזי הצד השני רשאי לבטל את ההסכם. כאן המקום להבהיר כי התובעת שכנגד לא ביקשה לבטל את ההסכם במועד שבו נודע לה על ההפרה, והיא המשיכה את עבודות הבניה עד גמר ביצוע העבודות ומסרה את הדירה לנתבעים שכנגד, ובכך היא לא מימשה את האפשרות לבטל את ההסכם, אך אין בכך כדי לשלול ממנה כל סעד אחר שאליו היא זכאית על פי דין, שכן אין סעיף 18 להסכם הבניה מגביל את הצדדים לדרוש תרופה או סעד כלשהו בגין הפרת ההסכם, אלא רק מתווה תנאי ביחס לאופן מימוש התרופה של ביטול ההסכם, תרופה שהתובעת שכנגד וויתרה עליה, ובמקומה ביקשה סעד של פיצוי בגין הפרת חוזה.

לעניין הזה, אוסיף כי בהסכם הבניה הצדדים לא הסדירו ולא קבעו פיצויים מוסכמים למקרה של הפרה יסודית להסכם, ברם, אין בכך כדי לשלול מהתובעת שכנגד לבקש תרופה של פיצוי בגין הפרת חוזה בהתאם לסעיפים 10, 11 ו- 13 לחוק החוזים תרופות.

סעיף 10 לחוק החוזים תרופות מסדיר את נושא הפיצוי בגין נזק שנגרם כתוצאה מהפרת ההסכם, והזכאות לפיצוי מכוח סעיף זה מחייבת הוכחת נזק.

ואילו סעיף 11 לחוק החוזים תרופות מסדיר את האפשרות לדרוש פיצוי בגין הפרת הסכם ללא הוכחת נזק, כאשר סעיף 11( א) הוא למקרה שבו בוטל ההסכם, ולכן לא חל בענייננו, ואילו סעיף 11( ב) הוא למקרה שבו הוכח כי הופר חיוב לתשלום סכום כסף, ובגין כך זכאי הנפגע לקבל פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום הריבית על התשלום בפיגור, ובענייננו התובעת שכנגד לא עתרה לפיצוי כזה בכתב התביעה שכנגד, ורק בסיכומיה דרשה פיצוי מן הסוג האמור ודרישתה נדחתה רק בשל הרחבת חזית אסורה.

ואילו סעיף 13 לחוק החוזים תרופות מסדיר את האפשרות לדרוש פיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם לנפגע מהפרת הסכם.

בענייננו, ביקשה התובעת שכנגד בכתב התביעה להעמיד את סכום הפיצוי בגין הפרת חוזה על סך 115,408 ₪, בטענה כי על פי המקובל והנהוג בהסכמים מהסוג הזה – היא זכאית לפיצוי השווה ל- 15% מהתמורה אשר הוסדרה בהסכם. אם כן, אין בפי התובעת שכנגד טענה כלשהי כי נגרם לה נזק כתוצאה מהפרת ההסכם, ולכן היא לא ביקשה ולא הוכיחה זכאות לקבלת פיצוי בהתאם לסעיף 10 לחוק החוזים תרופות. כך גם התובעת שכנגד לא טענה ולא ביקשה במסגרת כתב התביעה שכנגד פיצוי כלשהו בגין נזק לא ממוני, וממילא לא הוכיחה טענה כזו, ולכן אין מקום לפסוק לה פיצוי מכוח סעיף 13 לחוק החוזים תרופות בגין נזק לא ממוני כתוצאה מהפרת ההסכם, וטענות התובעת שכנגד כפי שנשמעו לראשונה בסעיפים 33-34 לסיכומיה דינן דחיה בשל הרחבת חזית אסורה.

אם כן, לא ברור על מה מבססת התובעת שכנגד את דרישתה לקבל פיצוי בשיעור של 15% מהתמורה החוזית, שכן התובעת שכנגד לא הוכיחה כי נגרם לה נזק בשיעור האמור כתוצאה מהפרת ההסכם ( כאמור לא הוכיחה תחולת סעיף 10 לחוק החוזים תרופות), ולא הוכיחה את טענתה כי מקובל בהסכמים מהסוג הזה לפסוק פיצוי בשיעור של 15% מהתמורה החוזית, ומשאין בהסכם הבניה סעיף כלשהו המוסכם על הצדדים הקובע את שיעור הפיצויים המוסכמים בגין הפרת חוזה – כפי המקובל, הרי שהיא לא הוכיחה זכאות לקבל פיצוי מכוח סעיף 15 לחוק החוזים תרופות.

לאור האמור לעיל, ומשלא הוכיחה הנתבעת שכנגד את זכאותה לקבלת פיצוי בגין הפרת הסכם אף לא בהתאם לאחת מהוראות הדין, הריני דוחה את דרישתה לקבל פיצוי בגין רכיב זה.

באשר לטענות התובעת שכנגד לביצוע שינויים ותוספות בחשמל הדירה והיעדר תשלום של הנתבעים שכנגד בגין העבודות, עבודות שהוערכו ע"י התובעת שכנגד בסך של 24,522 ₪, הרי שהנתבעים שכנגד מכחישים טענה זו במפורש בסעיף 30 לכתב ההגנה שכנגד, וטועוים כי עבודות החשמל בביתם בוצעו בצורה חובבנית ולא מקצועית ובלי להקפיד על הוראות התקן הישראלי ושלא בהתאם לתכניות, ולכן בפגישה שהתקיימה בין הנתבעים שכנגד לבין מר מאיר שבח ( מנהל התובעת שכנגד), סוכם בין הצדדים כי מאחר ועבודות החשמל מצריכות עבודות תיקון בעלות גבוה מאוד המחייבים שבירת קירות ותיקוני טיח, הרי שהתובעת תוותר על דרישתה לתשלום בגין עבודות חשמל אלו ובמקביל הנתבעים שכנגד מתחייבים שלא לתבוע את התובעת שכנגד בגין ליקויי החשמל.

בהקשר הזה, יש להוסיף כי עיון בתצהיר העדות הראשית שהוגש ע"י הנתבע שכנגד, הוא חזר על אותה טענה ממש שלפיה, כאמור, הצדדים סיכמו על וויתור הדדי ( סעיפים 43-44 לתצהיר העדות הרשית של הנתבע שכנגד), והוסיף והבהיר כי אין המדובר בשינויים או בתוספות של עבודות החשמל, אלא שהתובעת שכנגד ביצעה תיקון לליקויים ואי התאמות שהתגלו בעבודות החשמל.

בטרם ההכרעה במחלוקת זו בין הצדדים, אעיר כי איני מקבלת את טענות התובעת שכנגד כי טענות הנתבעים שכנגד נחשבים להודאה והדחה, שכן כבר בכתב ההגנה לתביעה שכנגד, הכחישו הנתבעים שכנגד את כל טענות התובעת שכנגד ביחס לרכיב הזה ( ראו סעיף 30 לכתב ההגנה שכנגד), מה גם שבתצהירו הבהיר הנתבע שכנגד כי אין מדובר בשינויים ותוספות בעבודות החשמל אלא בתיקון ליקויים ואי התאמות, ושבגין ביצועם ע"י התובעת שכנגד סוכם על הצדדים כי הנתבעים שכנגד יוותרו על טענותיהם לליקויים בעבודות החשמל, ואילו התובעת שכנגד תוותר על דרישת התשלום בגין ביצוע העבודות הללו.

אם כן, עולה כי הנתבעים שכנגד אינם מודים בכל העובדות המהותיות של עילת התביעה, והגם שיש בפיהם טענות מדיחות, הרי שאין בטענותיהם משום הודאה, ועל כן אין מקום להעביר את נטל הראיה לשכמי הנתבעים שכנגד, ועל התובעת שכנגד רובץ הנטל להוכיח את טענתה, ובנטל זה לא עמדה כפי שיובא להלן.

מעיון בראיות התובעת שכנגד, ניכר כי זו לא הציגה ראיה כלשהי שיכולה ללמד כי ביצעה עבודות חשמל מעבר לעבודות הדרושות ממנה בהתאם למפרט ולתכנית, ומעבר לכך, הערכתה ביחס לעלות העבודות לא נתמכה בראיה כלשהי מצידה, ומעבר לטענה כללית של מר מאיר שבח בסעיף 21 לתצהירו כי עלות השינויים בחשמל היא בסך 24,522 ₪, לא הוגשה ראיה ולא אסמכתא כלשהי שיכולה ללמד על נתון זה, מה גם שנושא זה לא זכה לתמיכה ו/או להתייחסות בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת שכנגד.

מכאן שאני דוחה את דרישת התובעת שכנגד גם לגבי רכיב זה.

לאור המקובץ לעיל, הרי שדין התביעה שכנגד להידחות.

סוף דבר

התביעה העיקרית מתקבלת כנגד נתבעות מס' 1 ו- 2 באופן חלקי.

התביעה נגד הנתבעים מס' 5 ו-6 נדחית, ואני מחייבת את התובעים, ביחד ולחוד, לשאת בהוצאותיהם בסך של 1,000 ₪ לכל אחד.

אני מחייבת את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעים פיצויים בגין ליקויי הבנייה בסך של 106,081 ₪ ( סכום הכולל מע"מ ופיקוח כמובא בסעיף 30 לעיל).

אני מחייבת את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעים פיצויים בגין טרחה ועוגמת נפש בסך של 4,000 ₪ ( כמובא בסעיף 39 לעיל).

כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים פיצויים בגין ליקויי בניה בסך של 8,128 ₪ ( סכום הכולל מע"מ ופיקוח כמובא בסעיף 30 לעיל).

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת מס' 2 לשלם לתובעים פיצוי בגין טרחה ועוגמת נפש בסך של 1,000 ₪ (כמובא בסעיף 39 לעיל).

התביעה שכנגד נדחית במלואה .

בשאלת ההוצאות, התובעים ביקשו בסיכומיהם לפסוק להם החזר מלא של הוצאותיהם במהלך ניהול התיק, לרבות בגין תשלום עבור שכ"ט המומחה מטעמם בסך 2,000 ₪ ( ראה: נספח ו' לתצהיר התובע), וכן בגין תשלום חלקם בשכ"ט המומחה מטעם בית-המשפט (2,950 ₪) ועוד 1,775 ₪ בגין חקירתו. עוד עותרים התובעים להחזר אגרת בית המשפט בסך כולל של 5,625 ₪ ולהוסיף לסכומים אלה שכ"ט עו"ד. מנגד, טענה נתבעת 1 בסיכומיה, שהמדובר בתביעה מנופחת וחסרת פרופורציה, וכי התובעים התנהלו בהליך בחוסר תום לב ובהתנהלות דיונית קלוקלת אשר האריכה את ההליך שלא לצורך ( כמפורט בסעיף 134 לסיכומי הנתבעת 1), ומשכך יש לחייבם בהוצאות ללא קשר לתוצאות ההליך.

בהתחשב בתוצאה של ההליך, ומאחר והתביעה התקבלה, ואילו התביעה שכנגד נדחתה, והגם שסכום התביעה היה מנופח במידה מסויימת ויש פער בין קביעת מומחה התובעים לבין קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט, הרי שלקחתי בחשבון כי לצורך הוכחת התביעה התובעים היו חייבים לתמוך את תביעתם בחוות דעת של מומחה, וכי המומחה מטעם ביהמ"ש מונה לאור הפערים בין חוות דעת הצדדים, ובמהלך ניהול ההליך לתובעים נגרמו הוצאות לשם הוכחת תביעתם, לרבות הוצאות חקירת המומחה מטעם בית המשפט- כאשר חקירתו הייתה מוצדקת בנסיבות העניין, ומשכך החלטתי לקבל את טענות התובעים בסיכומיהם לעניין ההוצאות.

לכן אני מחייבת את הנתבעות מס' 1 ו- 2 לשאת בהוצאות התובעים בסך של 12,350 ₪, מתוכם תישא הנתבעת 1 בסך של 11,350 ₪, ואילו הנתבעת 2 תישא בסך של 1,000 ₪.

כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת מס' 1 לשאת בהוצאות התובעים בגין ניהול התביעה שכנגד בסך של 2,000 ₪ .

באשר לריבית וההצמדה מבקשים התובעים בסיכומיהם לזכות אותם בריבית מחושבת מיום גילוי העילה שלטענתם הוא מועד הגשת התביעה. בהתאם להלכה הפסוקה בתיקים של ליקויי בנייה נקבע כי הריבית תחושב בהתאם למועד קביעת שווים של מרבית הליקויים – קרי: מועד עריכת חוות הדעת ( ראו פס"ד טל – פסקה 241 , וכן ע"א 5602/03 אבי ושרה סגל ואח' נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ ואח' ( פורסם במאגרים המשפטיים, 28.02.2005)).

משכך, אני קובעת כי המועד לחישוב הריבית וההצמדה לעניין ליקויי הבנייה, יהיה יום מתן חוות הדעת של המומחה מטעם ביהמ"ש – 2/3/2016. באשר לפיצוי בגין טרחה ועוגמת הנפש הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

לכן, לסכום הפיצוי בסעיפים 60 ו- 62 לעיל על הנתבעות מס' 1 ו-2 לשאת בהתאמה בהפרשי הצמדה וריבית מיום 2/3/2016 ועד למועד התשלום בפועל, ואילו לסכום הפיצויים בסעיפים 61 ו- 63 עליהן לשאת בהתאמה בהפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף לסכומים הנ"ל , אני מחייבת את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בגובה 20% מהסכומים הקבועים בסעיפים 60 ו- 61 הנ"ל, וכן מחייבת את הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בגובה 20% מהסכום הקבוע בסעיף 62 הנ"ל, והנתבעת 2 20% נוספים בגין הסכום שנפסק לחובתה בהתאם לסעיף 63 הנ"ל.

המזכירות תמציא עותק של פסק-הדין לידי הצדדים, באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, ז' אב תשע"ט, 08 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.