הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 37142-12-13

בפני
כבוד ה שופטת רבקה איזנברג

תובעת

דובדבן אדום בע"מ

נגד

נתבע

יצחק הרשטיג

פסק דין

1. בפני תביעה כספית ע"ס 773,760 ₪ בגין נזקי רכוש, שלטענת התובעת, נגרמו לה ע"י עדר בקר של הנתבע. התובעת הינה חברה המנוהלת על ידי בני משפחת קאופמן- מר מנדי ושני ילדיו, שמואל ונדב ובבעלותם.
על פי הנטען בתביעה, בלילה שבין 12-13/11/07 נמצא עדר הבקר שבבעלות הנתבע במטע התפוחים של התובעת, מטע שניטע בינואר 2006 בשתילים דו שנתיים בשטח של 12 דונמים ומורכב משני זנים "גרני סמיט" ( 4 ד') ו"פינק ליידי" ( 8 ד'). התובעת טענה כי עדר הבקר שוטט במטעים זמן ממושך וגרם נזק רב לעצים הצעירים אשר התבטא בעיקר בשבירה של ענפי הציר המרכזי ובעצים אחרים בשבירה של בדים צדדיים. התובעת טענה כי הפגיעה בעצים הביאה גם לאבדן יבול בשנים שפרטה וצירפה חוות דעת שמאית על פיה נגרמו לה נזקים בסך 773,360 ₪.
על פי הנטען בכתב התביעה, לאחר שבעלי התובעת גילו כי במטע נמצא עדר הבקר, הם הותקפו על ידי הנתבע וארבעה נוספים שהיכו אותם בכלי מתכת והסבו להם חבלה של ממש. כנגד הנתבע והתוקפים הנוספים (שלושה במספר) , הוגש כתב אישום (ת.פ 23806-06-09), במסגרתו הודו אלה בעובדות כתב האישום המתוקן ,הורשעו על פי הודאתם ונגזר דינם.
התובעת הפנתה לסעיף 40 לפקודת הנזיקין וטענה כי בהתאם לאמור בו,נטל הראיה להעדר התרשלות שגרמה לנזקים הנתבעים,חל על הנתבע. לחילופין נטען כי הנתבע אחראי ברשלנותו לנזקים הנתבעים מחמת התנהלותו.
2. הנתבע טען בכתב הגנתו כי מדובר בתביעה נקמנית שנולדה לאור סכסוך בינו לבין בעלי ומנהלי התובעת על רקע טענתו כי פלשו לשטחו. עו ד טען הנתבע לשיהוי בהגשת התביעה אשר הוגשה 6 שנים לאחר האירוע הנטען.לטענת הנתבע,שיהוי זה גרם לו נזק ראייתי בהעדר יכולת לבדוק ולתעד את הנזק הישיר למטע ובנסיבות שיהוי זה, אף לא חל סעיף 40 לפק' הנזיקין.
התובע טען כי סכומי התביעה מופרזים ומנופחים והתובעת מנסה לעשות עושר ולא במשפט. לגופם של דברים טען הנתבע כי גם עדרים אחרים נמצאים בשכנות למטע התובעת. כן טען הנתבע כי לתובעת רשלנות תורמת מכרעת לנזק בכך שהמטע היה פרוץ ,ללא גידור מתאים,ללא שער סגור, וכתוצאה מכך התאפשרה כניסת העדר. כן נטען לרשלנות תורמת מאחר שלטענת הנתבע,התובעת כלאה את העדר בתוך המטע זמן רב. הנתבע טען כי אכן הורשע בהליך הפלילי ואולם, הנסיבות לאותו אירוע היו שהתובעת או מי מטעמה ניסו למנוע את בדיקת העדר והוצאתו מהמטע.
3. מטעם התובעת העיד מר נדב קאופמן (להלן:" נדב"). כן הוגשו חוות דעת של האגרונום מר אריה פלג (להלן:"פלג") וחוות דעת של השמאי עמרי עתריה (להלן:"עתריה).
מטעם הנתבע העיד הנתבע וכן הוגשה חוות דעת השמאי יורם מירה (להלן:"מירה").
לאור הפער בין חוות הדעת שהגישו הצדדים, מונה האגרונום והשמאי החקלאי מר אסף שיפמן כמומחה מטעם ביה"מ (להלן:" המומחה").
המומחה נחקר על חוות דעתו ולאחר מכן, בעקבות בקשת הנתבע למדידה נוספת של שטח המטע ואף קבלת נתוני אמת ל גבי מחירים בשנים הרלונטיות בחלקה הרלוונטית, הגיש חוות דעת מתוקנת.
אציין כי מינוי המומחה לא היה בהסכמה ולפיכך חוות הדעת מטעם הצדדים מצויות בתיק ,אם כי הצדדים לא חזרו בהמשך על בקשה שהועלתה בתחילה לחקור את מומחי הצד האחר. בעניין זה ראה 2 החלטות מיום 11.12.17 ,באחת הובהר כי ככל שצד יעמוד בהמשך על חקירת מומחה הצד שכנגד תוגבל משך החקירה בהתאם להוראות תקנה 130(ב) ובשניה הובהר כי לאחר קבלת חוות דעת מומחה ביה"מ וככל שצד יעמוד על חקירת מומחה הצד האחר,תינתן החלטה. כאמור אף אחד מהצדדים לא עמד על חקירת מומחה הצד האחר על חוות דעתו.

דיון
4. לאחר שעיינתי בכל המסמכים שבפני והתרשמתי מעדיות הצדדים,שוכנעתי כי הנתבע אחראי לנזקים שנגרמו למטע התובעת,אם כי הנזק שנתבע בתביעה אכן מופרז והפיצוי שייפסק יהיה בשיעור נמוך בהרבה.
בהתאם לסעיף 40 לפק' הנזיקין, כאשר מדובר בנזק הנגרם מחיה, עובר, בתנאים מסוימים , נטל ההוכחה להעדר התרשלות אל הנתבע . מאחר שהתנאי העיקרי השנוי במחלוקת בין הצדדים בעניין זה הינו, האם היה מדובר בעדר של הנתבע שחדר למטע התובעת ,אפתח בעניין זה:
אף שלא הובאה ראיה פוזיטיבית (כגון מס' על אוזן פרה), כי מדובר היה בעדר של הנתבע , שוכנעתי ברמה הנדרשת בהליך אזרחי כי אכן מדובר היה בעדר של הנתבע שנכנס באותו לילה למטע התובעת. בעניין זה אציין מושכלות ראשונים על פיהן, נטל הראיה המוטל על התובע בדין האזרחי הינו עמידה במאזן ההסתברויות ברמה של 51% בלבד ואין צורך ברמת הוכחה שהינה מעבר לכל ספק סביר. עוד אציין כי ההלכה הינה שביה"מ רשאי להכריע גם על בסיס ראיות נסיבתיות המוכיחות קיומן של נסיבות המביאות למסקנה הגיונית. כוחה של ראיה נסיבתית מותנה בהעדר הסבר סביר ותמים שבכוחו להשמיט את ה בסיס מתחת למסקנה ההגיונית האחת היחידה והלכאורית, המתחייבת מן הנסיבות (ראו: י' קדמי, על הראיות (תשס"ד, חלק שני), 688 -720 והפסיקה המצוטטת שם. בהתאם לאמור ועל בסיס המפורט להלן, הוכיחה התובעת ברמה של 51% כי היה מדובר בעדר הנתבע:

צודק הנתבע בטענתו כי גזר הדין שצירפה התובעת אינו ראיה קבילה: בהתאם לסעיף 42א(א) ל פקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 (להלן: " הפקודה"),רק הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע נאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם. אולם, בהתאם לסעיף 42(ב)(2) הוראות סעיף זה אינן חלות על גזר הדין בשונה מהכרעת הדין. לאור האמור,יש להתעלם מהאמור בסעיף 6.1,6.2 לסיכומי התובעת שם הפנתה לאמירות מתוך גזר הדין.

יחד עם זאת,במסגרת הכרעת הדין בתיק 23806-06-09 הודה הנתבע ביחד עם עוד 3 מבני משפחתו , כי ביום 13.11.07 בסמוך לשעה 04:00 לפנות בוקר ליד מטע התפוחים של משפחת קאופמן תקפו את נדב, אחיו שמואל ואביו מנדי, בכך שהיכו אותם במכות ידיים וכלי מתכת. בהתאם לסעיף 42ג' לפקודה, משהוגש פס"ד פלילי עפ"י סעיף 42א(א), לא רשאי הנתבע להביא ראיה לסתרו, אלא ברשות ביהמ"ש מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין.

הנתבע לא הגיש במקרה דנן, בקשה להבאת ראיות לסתור את פסה"ד ולפיכך, המדובר בראיה כמעט מכרעת לגבי עצם התקיפה. הנתבע ל א טען כי לא ביצעו את התקיפה באותו לילה ובאותו מועד.
העובדה שהנתבע ומשפחתו ,אשר לטענת התובעת הוא בעל העדר שנכנס למטע, היו באותו לילה במטע ותקפו את משפחת קאפמן מביאה למסקנה כי גרסת התובעת היא הנכונה וההגיונית. טענת הנתבע בסעיף 2 לסיכומיו, כאילו לאחר שלא יכ ול היה לזהות אם הפרות שלו, "סב על עקביו", אינה נכונה, שכן אילו היה עושה כן, לא היה תוקף את בעלי התובעת. גם הטענה שם כאילו השוטר הורה למנדי להוציא את הפרות, נטענה בעלמא והשוטר לא זומן לעדות להוכחתה. בהתאם לתצהיר נדב, משטרת ישראל יידעה את הנתבע על חדירת עדר הבקר שבבעלותו למטע, זאת מאחר שהיה ידוע כי עדר הבקר שלו רועה בצמוד למטע. הנתבע הגיע, טען שאינו יכול לזהות את הבקר ואולם, לאחר שהמשטרה עזבה, ניסה לפרוץ את גדר המטע כדי להבריח את עדר הבקר מחוץ למטע. גרסה זו הגיונית ,סבירה ויש בה לשכנע במידה הנדרשת כי מדובר בעדר של הנתבע: בהתאם לתמונה שצולמה ע"י נדב במועד האירוע (נספח ג' לתצהירו), נראה הנתבע מנסה לפרוץ את הגדר. לטענת תובע הדבר נעשה כדי להבריח את הבקר אל מחוץ לגדר ו אז התפתחה התקיפה. כשנשאל הנתבע בחקירתו מדוע חזר לשטח המטע ותקף את התובעים השיב:
"אח"כ החלטתי שבגלל שהשטח שלי גובל עם המטע של התובעים אז סביר להניח שמכיון שהגדר לא הייתה תקינה, הפרות יעברו משטחו אלי".
וכן:" לא באתי במטרה להוציא את הפרות, באתי במטרה שהפרות לא ייכנסו למטע שלי וברגע שהגעתי לשטח וראיתי שהפרות עומדות להיכנס למטע שלי ורציתי למנוע זאת ובעקבות כך התפתחה קטטה". (עמ' 35 שורות 10-12).
הטענה כאילו הניסיון להוציא את העדר מהמטע ,לא היה בגלל שמדובר בעדר שלו, אלא רק מאחר שחשש שהעדר יחדור לשטחו, אינה הגיונית ונסתרת מטענות הנתבע עצמו. ככל שהגדר לא הייתה תקינה, מדוע ניסה להמשיך ולחתוך אותה. הרי בכך יאפשר לעדר לעבור ביתר קלות לשטחו?! נהפוך הוא, מאחר שהנתבע נראה מנסה לחתוך את הגדר, יש בכך להצביע כי הגדר מנעה את מעבר הבקר. אם לא היה מדובר בעדר של הנתבע ,לא היה הנתבע מנסה להוציא את הבקר עד כדי תקיפת קאופמן,אלא מנסה "להקפיא" את המצב עד הגעת יחידת הפיצוח. וכפי שהשיב נדב:
"אני אומר שראיתי שהם מנסים להוציא. ואז הם תקפו אותנו ולכן הלכנו לביה"ח ולאחר מכן הלכו להוציא את הבקר. אם הפרות לא היו שלהם הם לא היו באים לתקוף אותי" (עמ' 27 שורות 31-31).
וראה גם בתשובת המומחה,אשר אף שאינה חלק מתחום התמחותו, מעידה על היגיון הדברים של כל אדם סביר:
"לא קיבלתי מנדט לקבוע אחריות,אבל אני שואל אם הפרות לא היו שלכם מדוע רצתם לשטח והיכתם" עמ' 52 שורה 19-20.
בא כוח הנתבע עצמו טען שהנתבע רצה להוציא את העדר ולא למנוע כניסתו לשטח הנתבע. אם לא היה מדובר בעדר הנתבע, איזה אינטרס היה לו לנסות ולהוציאו?!
ראה גם בחקירת בא כוח הנתבע עצמו את נדב:
"ש. למה הנתבע 1 תקף אתכם?
ת. הוא רצה את הפרות שלו.
ש. זה מה שאני טוען, שהוא רצה להוציא אותם . ואתם אמרתם לא שלא ולא נתתם לו להוציא אותם". (הדגשה שלי ר.א).

גם בסעיף 12 לכתב ההגנה הודה הנתבע כי הורשע לטענתו, מאחר שהתובעת ו/או מי מטעמה ניסו למנוע את בדיקת זהות העדר ע"י הנתבע והוצאתו מהמטע ע"י הנתבעים ואחרים. כלומר הנתבע הודה כי ניסה להוציא את הבקר משטח התובעת. הטענה שהנתבע חשש שמא התובעת תפעל להעביר את הבקר לשטח המטע שלו, סותרת את הטענה אחרת שלו שלפיה התובעת השאירה את עדר הפרות בשטחה שלה משך זמן ממושך ולא דאגה לפינוי המידי ובכך הסבה לעצמה נזק רב.
בהמשך חקירתו אף סתר הנתבע את טענתו כי רצה להוציא את הבקר ממטע התובעת וטען כי רצה להבריח את הפרות בחזרה לשטח התובעת. אם כך מדוע חתך את הגדר כפי שעולה מהתמונה שצירף נדב??!:
"הם באו וחשבו שאנחנו רוצים להוציא את הפרות מהשטח שלהם, להפך אנחנו רצינו להבריח את הפרות לשטח שלו בחזרה בכדי שלא ייכנסו לשטח שלנו, והם אלו שתקפו אותנו. זוהי משפחה אלימה שיש להם עבר פלילי" (עמ' 35 שורות 23-26).
הנה כי כן, הנתבע סתר עצמו: רצה להוציא את הפרות כדי שלא יחדרו לשטחו ולכן חתך את הגדר, או רצה להבריח את הפרות בחזרה לשטח התובעת??!

עוד אוסיף כי, אכן יש ממש בהפניית התובעת לכך שהנתבע אשר הגיש עדויות מתיק המשטרה, בחר שלא להגיש את העדויות שנגבו בזמן אמת ממנו וממר שטרן וזאת למרות שלטענתו, הן נמצאות ברשותו. יש בכך להצביע כי עדויות אלו עומדות כנגד גרסתו.החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד. "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595.

5. טענת הנתבע כאילו היה מעורב בקטטה אלימה ובניסיון להוציא את העדר מהמטע למרות שלא היה זה לטענתו, העדר שלו, נסתרת כאמור גם מכך שהנתבע הצהיר (ראה סעיף 30),כי קאופמן יכלו בנקל לגרש את הפרות ואולם "בחרו להותיר את הפרות במטע ולטענתם בתצהיר "עד להגעת יחידת הפיצוח" על מנת לזהות למי שייכות הפרות". אולם, מאחר שקאופמן הותירו את העדר במטע ושמר ו עליו עד להגעת יחידת הפיצוח ,ממלא לא היה כל חשש שהעדר יעבור לחלקה אחרת ואין כל היגיון כי חיתוך הגדר והתקיפה נעשו על מנת למנוע יציאת העדר שקאופמן הרי כבר מנעו יציאתו.
כבר בעדותו במשטרה טען מנדי כי הוא יודע בוודאות שהפרות שייכות לנתבע כי בסמוך למטע זה שטח המרעה של הרשטיג (אף שמנדי לא העיד, הנתבע עצמו צירף את הודעתו במשטרה כנספח ט"ז לתצהירו").
גם נדב העיד שיד ע בוודאות כי אלו הפרות של הנתבע כי הוא רואה אותם כל יום וחיכו לפיצוח רק כדי שתהיה להם הוכחה:
. "ש. אתה מצפה שנאמין לכך שאתה מכיר את הפרות אישית?
ת. את הכלב של השכן שאתה רואה כל יום , אתה לא מזהה?!
ש. בזמן אמת שהגיע השוטר, אתם לא ידעתם למי שייכות הפרות..
ת. ידענו בוודאות.
ש. לכן אני אומר לך, אתה מסרת לשוטר, או יותר נכון אביך, שאתם חיכיתם למישהו שיבוא להרדים את הפרות כדי לזהות את הבעלים?
ת. חיכינו לפיצוח שתהיה לנו הוכחה כי לא הצלחנו לתפוס את האוזניים."( עמ' 26 שורות 7-13).
עדותו של נדב הייתה מהימנה, הוא הותיר עלי רושם חיובי ואין כל סתירה בין העובדה שזיהו את הפרות שרעו בסמוך לבין העובדה שביקשו לשמור אותם עד שתגיע יחידת הפיצוח כדי שאף תהיה הוכחה פוזיטיבית לכך.
בניגוד להתרשמותי ממהימנות עדות נדב, הרי עדותו של הנתבע לא נמצאה בעיני מהימנה!!.

הנתבע טען בסעיף 28 לתצהירו כי האירוע התרחש באמצע חודש נובמבר בשנה שממוצע הגשמים בה היה מהטובים שהיו ולפיכך, היה מרעה בשפע ואין בסיס לטענת התובעת כי הפרות חדרו למטע התובעת כי המרעה לא סיפק את צרכיהם. בניגוד להצהרתו זו בדבר כמות הגשמים באותה שנה (הצהרה אשר כשלעצמה הייתה סתמית), השיב הנתבע בחקירתו כשנשאל, אם באותה שנה היו הרבה גשמים:" " דווקא לא עם הרבה גשמים...היה מידי פעם גשמים מועטים, לא בכמויות" (עמ' 33 שורות 5-8) .

אם לא די בכל האמור, אציין כי עיון בכתב ההגנה שהגיש הנתבע מעלה כי לא קיימת בו הכחשה גורפת מצד הנתבע לכך שאין המדובר בעדר של הנתבע. מצופה היה שהנתבע יכחיש ברחל ביתך הקטנה ובצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי אין המדובר בעדר שלו. דווקא מכתב ההגנה ניתן להסיק לכאורה, שהנתבע מודה שהעדר שלו, אחרת מדוע כתב בסעיף 10.7לכתב ההגנה כך: "הנתבעים יוסיפו ויטענו כי התובעת פרצה פתח בגדר המרעה של הנתבע 1, ללא רשות ו/או שלא מכח כל דן ובכך אפשרה את הארוע שאילולא כן, לא היה כלל מתרחש את שנטען על ידי התובעת".
אם לא היה מדובר בעדר הנתבע, איזו רלוונטיות יש לטענה כי התובעת אפשרה את יציאת אותו עדר מהמרעה של בכך שפרצה פתח בגדר המר עה??! הנתבע טען כי התובעת אחראית על שום שפרצה את גדר המרעה שלו ובכך אפשרה לכאורה לעדר להיכנס לשטח. אם לשיטת הנתבע מדובר בפריצת גדר המרעה שלו, ברי כי אין המדובר במרעה או בעדר של כפר ריחניה. באמור בסעיף זה לכתב ההגנה יש משום הודאה, למצער, לעניין בעלותו של הנתבע על העדר בקר.
לאור כל האמור :העובדה שפרות הנתבע רעו דרך קבע בשטח הגובל למטע, העובדה שהנתבע ומשפחתו תקפו את קאופמן בניסיון להוציא את העדר מהמטע באותו לילה, הסתירות בעדותו של הנתבע וגרסתו המסתברת וההגיונית של התובע, אשר עדותו אף הייתה מהימנה בעיני, כל אלו שכנעוני כי המסקנה ההגיונית המתחייבת מן הנסיבות ואשר הוכחה ברמת
מאזן ההסתברויות הנדרשת בהליך האזרחי(51%),הנה כי העדר שחדר למטע התובעת, היה עדר של הנתבע וכך אני קובעת.
עוד אציין כי בנסיבות שפורטו לעיל לא מצאתי די בטענת הנתבע בסיכומיו, כאילו יש לזקוף לחובת התובעת את אי העדת מנדי. ראשית, במהלך הדיון הובהר מצבו הרפואי של מנדי אשר מנע ממנו להעיד. שנית, די בכל המפורט, ממלא כדי להטות את מאזן ההסתברויות, לטובת גרסת התובעת, גם ללא עדותו.

6. בהתאם לסעיף 40 ל פקודת הנזיקין, שעניינו חובת הראייה ברשלנות לגבי חיה חובת
חובת
נקבע:" בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שתי אלה:
(1) הנזק נגרם על ידי חיית-בר, או על ידי חיה שאינה חיית-בר אלא שהנתבע ידע, או חזקה עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק;
(2) הנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או היה ממונה עליה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגביה התרשלות שיחוב עליה."
על-פי הפסיקה, על בעל דין, המבקש לסמוך ידו על תנאי סעיף 40 לפקודה ולהעביר את נטל השכנוע לכתפי בעל הדין שכנגד, להוכיח כי נתמלאו שלושה תנאים מצטברים: בעלות הנתבע על החיה המזיקה; מועדותה של החיה; הנתבע ידע או שחזקה עליו כי ידע, כי החיה מועדת. (ר' ע"א 448/83, קורנהויזר ואח' נ. מלך ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מב' (2), עמ' 573, 579).
כפי שפורט לעיל בהרחבה,שוכנעתי בקיומו של תנאי 1 על פיו הנזק למטע נגרם ע"י הפרות שבבעלות הנתבע. אין ספק כי במקרה דנן התקיימו גם התנאי השני והשלישי בדבר מועדות הפרות והחזקה כי הנתבע ידע על מועדות זו:
גם אם אין המדובר במקרה דנן בחיות בר,הרי דרכן של הפרות לאכול פירות וצמחים לרבות מעצי פרי ולכן, גם תנאי זה התקיים. כן מתקיים התנאי השלישי שכן חזקה שהנתבע ידע כי דרכן של פרות להיכנס למטעים ולשטחים חקלאיים ומטבען, מועדות לעשות את המעשה המזיק ולגרום לנזקים ראו תא (עפ') 3254/01 יוסף מס נ' טפת נבו:
"אין מחלוקת בין הצדדים לעניין היותן של הפרות מועדות. עם זאת, מן הראוי להזכיר את דבריה של כב' המשנה לנשיא לשעבר, השופטת בן-פורת, בע"א 448/83, קורנהויזר נ. מלך פדי"י מב' (2) 573, בעמ' 580, לפיהם: ”לא נדרשת הוכחה שאי-פעם בעבר הכלב (או בעל-חי אחר) כבר נשך אדם ומסתפקים בראיה (דרך משל) שהוא נהג לפרוץ ממלונתו כל אימת שעבר אדם זר בסביבה וניסה לנשוך אותו:”במקרה דידן, נכון אמנם כי פרה אינה חיית-בר, אולם דרכה של פרה לרמוס צמחים ושתילים ולאכול פירות ועלווה ירוקה. סבורני, כי דברים אלה הינם מן המפורסמות, אשר אינן צריכות ראייה. אף הוכח, כי לפחות פעם אחת חדרה פרה מפרותיה של הנתבעת אל תוך הכרם, כפי שהראיתי לעיל. " .
מכאן שהתנאי של מועדות החיה מתקיים במקרה דנן. חזקה על הנתבע כי ידע שדרכו של העדר לרעות בסמוך למטע ובנסיבות אלה, אך סביר הוא כי עדר זה, עשוי לפרוץ למטע שכן דרכן של פרות שנכנסות למטעים ואוכלות מהפרי ואף יכולות לגרום לנזק לעצים. למרות זאת,וכמפורט להלן, לא ש וכנעתי כי הנתבע לא התרשל בכך שהעדר אכן נכנס למטע התובעת.
7. מש התקיימו התנאים המנויים בסעיף 40 ל פקודת הנזיקין, עבר נטל הראייה אל הנתבע להוכיח, שלא היתה לגבי ו התרשלות. דהיינו, על הנתב ע היה להעלות גירסה סבירה, לפיה מתיישב אירוע הנזק עם העדר רשלנות מציד ו, יותר מאשר קיומה , תוך הבאת הסבר מניח את הדעת, כיצד הפרות של ו נכנסו לתוך מטע התובעת בלי שהייתה רשלנות מציד ו.
העובדה שהבקר נמצא לפנות בוקר בשטח המטע מצביעה על כך שהנתבע לא גידר באופן מוחלט, או לחילופין, לא דאג להבטיח חוסר יכולת הבקר לצאת מהמרעה ולא הוצגה כל אפשרות אחרת, סבירה יותר, להימצאות הבקר במטע. הנתבע לא הביא ראיות מהימנות ובעלות משקל כי נקט בכל האמצעים הסבירים למניעת הנזק וכאילו נגרם מסיבה אחרת שאינה נעוצה ברשלנותו. האמור בסעיפים 26-25 לתצהיר הנתבע , כאילו התובעת באמצעות יחידיה פלשה לשטח שלו לרבות הריסה של הגדר שתחמה את שטח המרעה ויצרה כביש גישה למטע ולכן נכנסו הפרות לשטח התובעת, נטענה בעלמא מבלי שצורף בדל של ראיה להוכחתה.
בכל מקרה טענת נדב כי המדובר בדרך הקיימת עשרות שנים (עמ' 22 שורה 7) ,לא נסתרה ואין בכך שהנתבע הגיש תלונה בעניין,כדי להביא לקביעה שיש ממש בתלונה, או כי הטענה הוכחה.
הנתבע לא הציג כל ראיה לתחזוקת הגדרות והשערים של המרעה בו רעה העדר,לפיקוח ושמירה על העדר בעת הרעיה, או לכל אמצעי אחר בו נקט ל מניעת יציאת העדר משטח המרעה.
אם לא די באמור, הנתבע אף הודה בחקירתו כי למעשה העדר רועה בשטח ללא כל רועה:
"ש. לעדר שלך יש רועה?
ת. לא. יש גדר, שטח מגודר של רשות המרעה. ואני מפקח על העדר.
ש. מה ז"א מפקח על העדר?
ת. מסתכל, מוסיף להם אוכל שצריך, בודק את הגדרות, עושה סיבוב מסביב לגדרות על מנת לבדוק את תקינותם.
ש. יש לך שטח של מרעה אחד?
ת. יש לי כמה.
ש. מה גודלם?
ת. 1,000 דונם. מחולקים בכמה חלקות". עמ' 34 שורות 8-15.

הנה כי כן, גם אלמלא החזקה שבסעיף 40 דלעיל, הצליחה התובעת להוכיח את רשלנות של הנתבע לפי סעיפים 35, ו-36 ל פקודת הנזיקין. ברור כי יש לצפות מבעל עדר שישמור על עדר הבקר שלו, ידאג לפיקוח וגידור הולמים וייעשה כל שביכולתו למנוע את הימלטותן ויציאתן של הפרות משטחו . הנתבע יכול וחייב היה , לצפות כי ללא פיקוח הדוק עשויות הפרות לצאת משטח המרעה ולהיכנס למטעים גובלים, וכי יגרמו נזקים לאותם מטעים, ובכללם מטעה של התובעת הנמצא בסמוך. העובדה שהנתבע הודה כי מדובר ב 1,000 דונם של מרעה(!),כשהעדר רועה בשטח ללא כל רועה שנמצא עימו וכי הוא היח יד שמפקח על כל השטח, פיקוח המתבטא רק בכך שהוא מ סתכל, עושה סיבוב מסביב לגדרות ובודק את תקינותן, מעידה על כך שהנתבע התרשל .למרות שהנתבע יכול היה לצפות את חדירת הפרות והנזק למטע סמוך, לא נקט באמצעים הנדרשים למניעת נזק זה.

8. גם טענה לרשלנות תורמת של התובעת לא מצאתי לקבל בנסיבות:
נדב הצהיר כי המטע גודר במועד נטיעתו ואכן מהתמונות שצורפו לחוות דעת פלג, נראית גדר היקפית. הנתבע לא ביקש לחקור את פלג על חוות דעתו ולכן גם העובדה שבתמונות נראית גדר, לא נסתרה. אכן, הפרות לא חדרו מהאוויר וסביר שבכניסתם למרעה התובעת פגעו בגדר זו וחדרו דרך פתח שרמסו ויצרו בגדר, אך אין בכך כשלעצמו די כדי להעיד על רשלנות של התובעת דווקא. וראה בעדות המומחה בעמ' 52 שורה 5 ,על כי המטע נטע בשנת 2006 המטע גודר היקפית באותה שנה. הנזק היה ב2007 אי אפשר לחשוב שהגדר לא הייתה תקינה.
טענה כאילו מי מטעם התובעת השאיר שער פתוח לא גובתה בכל עדות, או ראיה.

טענת הנתבע כאילו התובעת השאירה בכוונת מכוון את עדר הפרות בשטחה משך זמן ניכר ולא דאגה לפנותו על אתר, ובכך גרמה ברשלנותה למלוא הנזק, נטענה על דרך הסתם ואף אינה סבירה כלל וכלל : ראשית, טענה זו למעשה סותרת את הטענה הקודמת כאמור שלפיה התובעת ביקשה להבריח את העדר למטעו של הנתבע ומכאן נוצרה הקטטה. שנית, אמינה עלי תשובת נדב לפיה ביקשו להזיז את הפרות הצידה לאזור שאין בו עצים בכדי להקטין את הנזק שנגרם ושם השאירו את הפרות ללא תזוזה נוספת, שהרי אין כל היגיון בכך שהתובעת תאפשר לעדר להמשיך ולפגוע במטעים שלה , רק כדי שאולי בהמשך תתדיין משפטית בנזקים שנגרמו לה . וראה בתשובת נדב:" אני תחמתי אותם במקום שאין עצים כדי שהפיצוח יבוא ויגיד לנו של מי הפרות". הדברים זכו לחיזוק בתשובת מומחה בית המשפט כשנשאל על האפשרות שנזקי התובעת גדלו כתוצאה מהותרת הפרות במטע :
"ת. אני מראה לך צילום אוויר נספח 14 לחוו"ד שרואים שם שבין המטע לשער יש אזור בלי עצים שאפשר לרכז שם וגם בצילומים בשנת 2007 רואים שיש הרבה מאוד סימנים של דריכות של פרות, מפנה את בית המשפט לנספח 3 בתמונות רואים גומות באדמה שמעידות על טלפיים של פרות
ש. אבל בכל השטח היו סימנים כאלה
ת. לא בצפיפות כזאת
ש. מדדת את הצפיפות
ת. תסתכל בעמ' 3 בתמונות רואים שהסימנים מחוץ למטע הם רבים יותר ממה שבתוך המטע שכמעט לא רואים שם סימנים כאלה. בסה"כ אין היגיון שבעלי המטע ייתנו לפרות להמשיך להסתובב והגיוני שריכזו אותם בשטח מחוץ למטע ומהסיבות האלה אני חושב שהשעות שהם החזיקו את הפרות במטע לא שינה בהרבה את היקף הנזק" עמ' 51 שורות 19-28.
אם לא די באמור, הנתבע יכול היה לזמן את השוטר על מנת שיאשר את גרסתו לפיה השוטר מסר למנדי לשחרר את הפרות בכדי לא לגרום נזק, ואולם מנדי סירב. הנתבע לא זימן את השוטר,או כל עד אחר לתמוך בגרסתו זו ויש בכך (בנוסף להיגיון הדברים כאמור כי התובעת לא הייתה מאפשרת הותרת בקר בשטחה, אלמלא היה ניתן לרכזו באיזור בו לא ימשיך לגרום נזק) , כדי לעמוד כנגד גרסתו. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736).

9. בשולי שאלת האחריות אציין כי לא מצאתי שיש די בטענת השיהוי שהעלה הנתבע כדי להביא לדחיית התביעה. ההלכה הפסוקה מורה כי יש לנהוג בגישה מצמצמת בעניין וזאת על מנת שלא למנוע מבעל דין את זכותו לערכאות מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בדין. בהתאם, רק בנסיבות נדירות תדחה תביעה מחמת טענת שיהוי, זאת כגון במקרים בהם יוכח כי המדובר בניצול לרעה של ההליך השיפוטי, או כשמדובר בהסתמכות של נתבע ושינוי מצבו לרעה עקב מצג של התובע כי ויתר על תביעתו. בדרך כלל ולמעט נסיבות נדירות אלו, יש לזכור כי איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו, אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה והשתהות, כל עוד הינה בתחום תקופת ההתיישנות, הינה זכותו של התובע. ראה ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים פ"ד נ"ז (5) 433, ע"א 410/87 פריד נ. יונגר פ"ע מה (3) 749. לא מצאתי כי התנהלות התובעת במהלך השנים העידה כי הינה מוותרת על התביעה הכספית וסביר כי בעלי התובעת בחרו להתמקד תחילה בנזקים בגין התקיפה ולא בתביעה זו בגין נזקי הרכוש למטע. זאת ועוד, דווקא התובעת היא שניזוקה מהשיהוי שכן חוות דעת המומחה אותה מצאתי לקבל, הסתמכה ,כמו שיפורט להלן, על נתוני משרד החקלאות באותה דרך בה נקט מומחה הנתבע ויתכן כי אילו התביעה הייתה מוגשת מוקדם יותר בצירוף חוות דעת ממועד סמוך, היה הנזק שנפסק גבוה בהרבה.

10. הנזק- התובעת צירפה חוות דעת מטעם מר אריה פלג-מדריך חקלאי המלווה את גידול
המטעים מעת נטיעתם,על פיה לתובעת 2 חלקות תפוחים סמוכות שנטעו בשנת 2006 ובשתיהן נטעו שתילי תפוחים מהזנים של גרנד סמית ופינק ליידי. על פי חוות דעת פלג היבול בחלקה שניזוקה מעדר הבקר היה נמוך בהרבה,כמצוין בחוות דעתו, מהיבול בחלקה התאומה. המומחה הבהיר כי המדובר בחלקות שנטעו באותו מועד,באותם זני תפוח שנרכשו באותו מקום וביצועי החלקות משנת 2012 דומים מאוד. לפיכך מסקנתו בסעיף 10 לחוות דעתו הינה:" למיטב הבנתי המקצועית,לא ניתן לייחס את הפער בכמות היבול בין שתי החלקות בשנים 2009-2011 לדבר זולת הנזק שנגרם ע"י הבקר בנובמבר 2007".
יודגש כי פלג לא נחקר על חוות דעתו.
כן צירפה התובעת חוות דעת של האגרונום והשמאי החקלאי עמרי עתריה על פיה נגרם לתובעת נזק כתוצאה מאבדן הפרי לשנים 2009-2011 בשיעור 745,260 ₪ ובתוספת נזק בגין הוצאות לשיקום המטע,סה"כ 773,760 ₪.

הנתבע צירף חוות דעת של השמאי הקלאי יורם מירה,על פיה אין לקבל את חוות דעת עתריה שביקר שנים לאחר האירוע בחלקה ולא התייחס לנתוני היבול בפועל של 2 החלקות התאומות. לדעת מירה תעודות המשלוח שהוצגו חסרות,חלקן לא קריא והן אינן רציפות. מירה לא הסכים גם למחירים המופיעים בחוות דעת עתריה ואף הפנה לכך שאין בחוות דעת עתריה התייחסות למס' העצים בפועל בשטח,לכך שחסרים עצים במרכז השטח,למס' העצים שנפגעו ורמת הפגיעה בהם. מירה הפנה אף לכך שהתובעת ביטחה את היבול בשתי החלקות בשנים 2009-2011 ביחס לאותה כמות יבול ויש בכך להעיד לטענתו על שצפתה יבול זהה משתי החלקות. כן הפנה מירה לכך שהתובעת קיבלה פיצוי בשנת 2010 בגין נזקי חום וכי עתריה התייחס לנזקים בהיקף גדול בהרבה מהנזק המתואר בחוות דעת פלג וכי גם ליבולים הנזכרים בחוות דעת פלג אין אסמכתא בתעודות משלוח,חשבוניות וכיוב'.
ע"פ חוות דעת מירה,לא נגרם נזק באבדן פרי שכן עצי המטע השתקמו עוד לפני מועד היבול הראשון. מירה ערך חישוב על דרך האמדן על בסיס נתוני תחשיב השקעות במטעים של משרד החקלאות ליולי 2011 והעריך את הנזקים בסך של 9,628 ₪ בלבד.

11. לאור הפער בין חוות הדעת שהגישו הצדדים מונה האגרונום והשמאי החקלאי מר אסף שיפמן כמומחה מטעם ביה"מ (להלן:"המומחה").
המומחה נתן חוות ראשונה,עליה נחקר ולאחר מכן נדרש לעדכן את חוות דעתו בהתאם לנתוני בית האריזה "הר קור" לעונות פרי 2009-2011 (להלן:"בית האריזה")ואף בהתאם לספירת עצים בפועל.
בהתאם לחות הדעת המתוקנת מיום 24.10.18 (להלן:"חוות הדעת"),שטח המטע לפי מדידת מחשב על גבי צילום אויר הינו 11.69 דונם והיקף מטע 486 מ"ר,בניכוי 0.5 דונם שטח ביצתי מת (אליו טען מירה בחוות דעתו כי מומחה התובעת לא התייחס),סה"כ 11.19 דונם. לפי מדידה של הנתבע עצמו לפי מרווחי נטיעה,שטח המטע 11.94 דונם ובניכוי 0.5 דונם שטח מת 11.44 דונם. המומחה התייחס לממוצע בין שתי השיטות (ודוק מדידת הנתבע הצביעה על שטח אף גדול מזה ע"פ צילום אויר) ולפיו שטח המטע 11.31 דונם מהם 7.54 דונם מזן פינק ליידי ו3.77 מזן גרנד סמית. המומחה התייחס לחוות דעת פלג אשר התייחס לביקורו במטע בסוף דצמבר 2009 ואשר תיאר נזק של "כרסום ותלישה של מערכת הדורבנות והענפים הדקים המיועדים לנשיאת פרי בעתיד וכן שבר של ענפי שלד עד לגובה של כ-2 מר' . המומחה ציין כי בתמונות שצירף פלג רואים כמה מסוגי הנזק שתוארו. המומחה קבע חד משמעית כי מדובר בפגיעה מעדר בקר וזאת לאור אופי הפגיעה שהתבטאה באכילת עלווה עד לגובה של 2 מ' שזה גובה שפרה מבוגרת מגיעה,שבר בדים כתוצאה מהתגרדות הפרות על העצים וסימני גללי הבקר המרובים בשטח ונראים בתמונות שצילם .
המומחה העריך את הנזק מאבדן פרי לשנים 2009-2011 בסך של 139,046 ₪ ובגין עבודות שיקום בסך 8,800 ₪. המומחה ניכה את הפיצוי שקיבלה התובעת מהק.נ.ט בסך 21,575 ₪ והעריך לפיכך את סך הנזק בסכום של 126,271 ₪ נכון ל1/13.

12. ההלכה הינה שברגיל יאמץ בית המשפט את ממצאי המומחה שמונה על ידו וזאת כל עוד לא הוטל בהם ספק: "המומחה ממונה לחוות דעתו בעניינים מקצועיים שלבית המשפט אין המומחיות והידע המקצועי לגביהם" (אורי גורן ועופר דרורי:עדויות מומחים – היבטים דיוניים ומהותיים") וכן ראה ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ. תשלו"ז השקעות והחזקות 2010: "יחד עם זאת והגם שעדות מומחה, אינה שונה מכל עדות הבאה בפני בית המשפט, יש להניח כי משהחליט בית המשפט למנות מומחה מטעמו בכדי שיביא בפני בית המשפט נתונים מקצועיים רלוונטיים להכרעה בסכסוך שבפניו, יאמץ הוא את ממצאי המומחה בהעדר סיבה משמעותית ובולטת שלא לעשות כן".
לאחר שעיינתי בחוות הדעת של המומחה,התרשמתי מתשובותיו בחקירתו ושקלתי את טענות הצדדים,לא מצאתי טעם בגינו אין לאמץ את חוות הדעת. המדובר בחוות דעת מקצועית,שניתנה ע"י מומחה אובייקטיבי מטעם ביה"מ ,נומקה והוסברה ולא שוכנעתי כי נסתרה. מההסברים בחוות הדעת עולה כי המומחה קיבל דווקא את דעת מירה על כי יש להתייחס ליבול פוטנציאלי לפי חוברת משרד ה חקלאות ולא ע"פ יבול בפועל בחלקה התאומה, שהיה על דרך אמדן בלבד בחוות דעת התובעת. יחד עם זאת,המומחה הבהיר כי מירה הסתמך על נטיעה של 110 שתילים לדונם,בעוד המטע ניטע בנטיעה צפופה של 166 שתילים לדונם ולפיכך , יש להתייחס לפוטנציאל היבול ע"פ משרד החקלאות בנטיעה צפופה. כן התייחס המומחה לפוטנציאל היבול כפי שהוערך ע"י נציגי הק.נ.ט שביצעו הערכה בגין פגיעת המטע מנזקי חום בשנת 2010. עוד הבהיר המומחה כי ע"פ ניסיונו ביחס לפגיעות בקר ב מטעים, יש 3 חטיבות נזק: נזק כבד ב4 דונם צפוניים,נ זק בינוני ב4 דונם במרכז החלקה ונזק קל עד בינוני ב4 דונם דרומיים שם שהה הבקר פחות זמן. המומחה הבהיר כי לא מצא לקבל את טענת מירה כי לא נגרם למטע נזק מאחר שהערכות התובעת לביטוח בשנים אלו נעשתה באופן זהה לשתי החלקות והפנה לטענת התובעת כי ההערכה הזהה נעשתה על ידה על סמך שיקולים כספיים של כדאיות הביטוח לעומת הפיצוי שיתקבל ובעניין זה ראה גם את תשובת נדב,לגבי ההערכה לצורך עריכת הביטוח:
" גם אם יוצא לך 8 טון, אתה עושה משהו מינימאלי – 4, 5 טון, משהו בסיסי כדי לשמור
על הבסיס.... אתה מבטח פחות, משהו בסיסי. רק כדי לשמור על ההוצאות של המטע... לפעמים אתה יכול לצפות 4 טון וייצא לך 6,7 טון. אתה לא יכול להפריד חלקות, אתה חייב לבטח את כל האזורים באותה כמות.... אני חוזר ואומר שאי אפשר להפריד חלקות, כל אזור זה אותו אזור של חוזה ביטוח, גם בהערכת הנזק אי אפשר להפריד בין חלקות, אי אפשר אחת על 4 טון ואחת על 2 טון שזה באותו אזור.". (עמ' 16 שורות 16-35).

בהעדר תוצאות אמת של יבול התייחס המומחה לנזק בשנים 2009-2011 ע "פ נתוני משרד החקלאות לנטיעה צפופה-זאת כאמור כפי שעשה מומחה הנתבע מירה,אולם בעדכון למרווחי נטיעה בפועל.ראה סעיף 7.1.3 בחוות הדעת. (נזק כבד-בשנת 2009-חוסר יבול 100%,בשנת 201-=חוסר יבול 50%,בשנת 2011-חוסר יבול-25%. נזק בינוני -בשנת 2009 חוסר יבול של 50%,בשנת 2010 חוסר יבול של 25%,בשנת 2011-אין נזק. נזק קל- נזק רק בשנת 2009 של חוסר יבול 25%). המומחה נקט למעשה באותה דרך חישוב כמו שנקט מומחה הנתבע עצמו (ולכן,לא ברור על מה מלין הנתבע), אלא שעדכן את הנתונים בהתאם למרווחי הנטיעה.מאחר ששאלת מרווחי הנטיעה הינה חלק מעניין מקצועי המצוי בתחום מומחיותו של המומחה,שהינו מומחה אובייקטיבי ומקצועי מטעם ביה"מ,לא מצאתי סיבה שלא לקבל את חוות דעתו.
המומחה התייחס לנתוני בית האריזה לעניין מחירי הזנים הנ"ל בשנים 2009-2011 וציין בחוות דעתו כי המחירים נראו לו מהימנים יותר מהנתונים הכלליים שהציג מירה. ממחירי בית האריזה נוכו הוצאות קטיף והובלה לבית האריזה שנחסכו. ודוק מחיר בית האריזה כפי שהוסבר בסעיף 7.1.4 וכן בחקירת מייסטר, הינו המחיר בו מכר בית האריזה את הפרי בניכוי הוצאותיו כמו שימ וש במיכלים,הובלה וקירור,מיון ואריזה וכיוב'.
הנתבע טען בסיכומיו כי התובעת הציגה מסמכים ונתונים מטעים בניסיון לשבש ,להטעות ולהאדיר את נזקיה. מאחר שחוות דעת המומחה לא הסתמכה על מסמכים אלו ועל נתונים אלו,לא מצאתי בטענות הנתבע בסיכומיו בעניין,כדי להביא לדחיית התביעה. עוד אציין כי אין לקבל את טענות הנתבע בסיכומיו,כאילו משמומחי התובעת לא נחקרו,הרי מסמכים שצורפו לחוות דעתם,אינם קבילים. ההלכה הינה שחוות דעת מומחה הינה ראיה קבילה וכל עוד לא עמד הצד שכנגד על חקירת המומחה,חוות דעתו הינה ראיה בתיק אף ללא שזומן להעיד. הנתבע, אשר בראשית ההליך הודיע כי ירצה לחקור את מומחי התובעת,לא ביקש זאת לאחר שניתנה חוות דעת מומחה ביה"מ וחוות דעת 2 הצדדים מהוות ראיה בתיק. מששוכנעתי בהתאם לחוות דעת פלג והתמונות שצורפו אליה כי עדר הנתבע אכן גרם לנזקים במטע התובעת ומשנזקים אלה הוערכו ע"י מומחה ביה"מ בחוות דעת מקצועית ומנומקת אשר התבססה בין היתר על מחירי א מת שהומצאו במסגרת נ/2,לא מצאתי לקבל את הטענה כאילו שיעור הנזק לא הוכח.

13. לאור כל האמור ובהתאם לחות דעת המומחה אותה מצאתי לקבל,אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 126,271 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מחודש ינואר 2013 ועד היום (ראה עמ' אחרון לחוות הדעת,שם הבהיר המומחה כי חוות דעתו נכונה לינואר 2013).
כמו כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע ת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪.
לא נעלם מעיני סכום האגרה הגבוה ששילמה התובעת. יחד עם זאת,בעניין זה אין לתובעת להלין אלא על עצמה,על שבחרה להגיש תביעתה בסכום מופרז, הגבוה פי כמה מזה שנפסק בסופו של דבר,ואין לחייב את הנתבע לשאת בסכום האגרה הגבוה ששילמה עקב בחירתה זו. יחד עם זאת,במסגרת ההוצאות ומעבר לשכ"ט עו"ד , הבאתי בחשבון את השתתפות התובעת בשכ"ט מומחה ביה"מ אשר בהתאם להודעת המומחה מיום 7.1.18 היא בלבד עמדה ע"ס 5,265 ₪. בהערת אגב אציין כי בנסיבות ולאור חוות דעת מומחה ביה"מ כאמור,לא מצאתי לחייב במלוא עלות חוות דעת התובעת.

ניתן היום, ה' אדר א' תשע"ט,10 פברואר 2019 , בהעדר הצדדים.