הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 3709-02-12

בפני כב' השופטת אוסילה אבו-אסעד

התובעים

  1. מחמוד לובאני (המנוח)
  2. סאבר לובאני
  3. עיזבון המנוחה נג'יה לובאני ז"ל

ע"י ב"כ עו"ד ע. בדארנה ואח'

נגד

הנתבעת
1. מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד אביגיל בהט ואח'

פסק דין

לפני תביעת פיצויים אשר הגישו תלויי ויורשי המנוח מחמוד לובאני ז"ל ( להלן: "המנוח"), כנגד בית החולים לגליל המערבי- נהריה ( להלן: "ביה"ח נהריה" או "הנתבעת 1"), בעילה נזיקית של רשלנות רפואית נטענת מצדו של ביה"ח נהריה - רשלנות שלפי הנטען גרמה למותו של המנוח ביום 10/12/2005.

רקע להליך והצדדים לו
המנוח, יליד 1945, נפטר בביתו ביום 10/12/2005 כתוצאה מדום לב.

הנתבעת מס' 1, הינה הבעלים ו/או המחזיקה ו/או המפעילה של ביה"ח נהריה.

תביעה זו בעת הגשתה הוגשה גם כנגד שירותי בריאות כללית ( הנתבעת 2) . אלא שלימים, לאחר הנתבעת מס' 2 הספיקה להתגונן כנגד התביעה ואף הגישה מטעמה חוות דעת רפואית, עלה בידי התובעים ונתבעת זו להגיע לכלל הסכמות שבעטיין תביעתם של התובעים כנגד הנתבעת 2 נדחתה בהתאם לבקשת הצדדים, בפסק דין שניתן ביום 7/12/2015.

בעקבות מתן פסק הדין התביעה המשיכה להתנהל כנגד הנתבעת 1 בלבד .

בין הצדדים אין מחלוקת בנוגע לסיבת פטירתו של המנוח, ועיקר המחלוקת סב סביב הנסיבות שקדמו לעצם הפטירה, ובעיקר סביב מהלך הטיפול הרפואי שניתן למנוח על ידי הצוות הרפואי של הנתבעת 1 . בעניינו של זה נתגלעה בין בעלי הדין מחלוקת סביב השאלה האם מהלך הטיפול הנ"ל מלמד על התרשלות מצד הנתבעת 1 בהליך אבחון מצבו הרפואי של המנוח, מידת חומרתו והטיפול הרפואי שניתן למנוח במהלך שתי תקופות האשפוז בבי"ח נהריה, אם לאו? מחלוקת נוספת נתגלעה בשאלה האם בנסיבות העניין ישנו מקום לזקוף לחובת המנוח אשם תורם ובמידה וכן באיזה שיעור? מחלוקת נוספת נתגלעה גם בשאלת גובה הפיצוי הראוי.

המחלוקת בין הצדדים לא פסחה אפוא לא על שאלת החבות, ולא על שאלת הנזק ופסק דין זה יעסוק בשתי השאלות בזו אחר זו.

לצורך בחינת טענות הצדדים ומתן הכרעה בשאלות השנויות במחלוקת, אקדים ואביא סקירה קצרה למהלך הטיפול הרפואי שניתן למנוח בחודשים הספורים שקדמו למועד פטירתו, כפי שניתן ללמוד עליו מן התיעוד הרפואי שהוגש על ידי הצדדים כחלק מראיותיהם.

נסיבות המקרה
בהתאם למסמכים הרפואיים שצורפו כנספחים ב'-י' לכתב התביעה, תלונתו הראשונה של המנוח על כאבים שחש בחזהו, הינה מיום 9/9/2005 . במועד האמור המנוח פנה לרופא המשפחה המטפל בו בקופת חולים כללית, ובעקבות תלונותיו הוא הופנה על ידו לביצוע בדיקות וצילומים, לרבות בדיקת אקו לב, א.ק.ג., וצילום רנטגן לחזה ולריאות.

ביום 18/9/2005 המנוח נבדק ע"י מומחה קרדיולוג של קופת חולים כללית, ד"ר אמין חסן, אשר אבחן כי המנוח סובל מ: "ISCHEMIC HEART DISEASE SUBACUTE ", ומצא כי מבחן המאמץ אינו אבחנתי, וציין כי " יוזמן למיפוי TL".

בעבור כחודש ימים , וליתר דיוק ביום 12/10/2005, המנוח ביקר פעם נוספת בקופת חולים, והתלונן על כאבי חזה קדמי בצורת לחץ, הזעות וכאבי ידיים. בעקבות תלונותיו הנ"ל רופאו הפנה אותו לחדר מיון לצורך בדיקה וטיפול ב: "מחלת לב אסכמית".

עוד באותו יום, 12/10/2005, המנוח פנה לחדר המיון בביה"ח נהריה. באותו מועד ובמשך 4 ימים המנוח התאשפז במחלקה פנימית ה' בביה"ח נהריה , וממסמך סיכום האשפוז עולה כי המנוח נשלח למיון לצורך שלילת אירוע לבבי חריף, ובמהלך אשפוזו הוא היה בהשגחה, עבר בדיקת א.ק.ג. וממנה למדו הרופאים כי אין סימני איסכמיה חריפה, המנוח קיבל את טיפולו התרופתי הקבוע, ובנוסף קיבל טיפול ב- אספרין ו- CLEXAN, ושוחרר לביתו ביום 16/10/2005 עם המלצות לדיאטה דלת מלח, הפסקת עישון, מיפוי לב עם תליום במסגרת קופ"ח, המשך טיפול רפואי ומעקב של רופא מטפל ( להלן: "האשפוז הראשון").
לאחר ששוחרר מאשפוזו הראשון הנ"ל המנוח המשיך להתלונן על כאבים בחזה, הזעות וכאבי ידיים, וביום 16/11/2005 הוא הופנה פעם ע"י רופא המשפחה למיון, כאשר במסגרת מכתב ההפניה צוין כי : "הוא עדיין מתלונן על כאבים בקדמת החזה, נבדק אצל הקרדיולוג, והזמין עבורו בדיקת מיפוי טליום במאמץ. עדיין לא קבל הזמנה לבצוע הבדיקה", כאשר מטרת ההפניה הינה הערכה אבחנתית וטיפולית.

עוד באותו יום כשהוא מצויד בהפניה הנ"ל המנוח ניגש לביה"ח נהריה, שם הוא אושפז למשך 6 ימים, שוב במחלקה פנימית ה', במסמך סיכום האשפוז נכתב: "בן 60, לפני כחודש אושפז במחלקתנו עקב כאבים בחזה ללא עדות לאירוע לבבי חד, הומלץ על המשך בירור ע"י מיפוי לב עם טליום ( עדיין לא בוצע) [...] במהלך אישפוזו החולה טופל ע"י טיפול CLEXAN, TRITACR, ASPIRIN, NORMITEN [...] בתרשימי א.ק.ג. ללא סימני איסכמיה חריפה [...] נבדק ע"י רופא קרדיולוג, בוצע אקו לב [...]. הומלץ על ביצוע צנתור לב, נקבע תור לצנתור בתאריך 29/11/05 [...]" . עולה בנוסף מן המסמכים הרפואיים הקשורים לאשפוזו השני הנ"ל של המנוח, כי המנוח נבדק ע"י מומחה קרדיולוג בביה"ח נהריה רק ביום החמישי לאשפוזו, קרי ביום 21/11/2005, כאשר הקרדיולוג מצא כי התמונה הקלינית של המנוח הינה : " New onset AP", והמליץ על ביצוע צנתור כלילי. כבר ביום שלמחרת ( 22/11/2005), המנוח שוחרר מביה"ח נהריה עם המלצות לדיאטה דלת מלח, מעקב רופא מטפל, והוא הוזמן לביצוע צנתור ליום 29/11/2005 ( להלן: "האשפוז השני").

יומיים קודם למועד ביצוע הצנתור אליו הוזמן המנוח, האחרון פנה לקופ"ח שם קיבל הפנייה למנפ"ר (הגוף האחראי למתן התחייבויות בקופת חולים כללית), לשם הנפקת התחייבות, והופנה לביצוע צילום רנטגן לבית החזה כהכנה לצנתור. למחרת, שוב הונפקה למנוח הפנייה למנפ"ר לשם קבלת התחייבות לביצוע הצנתור, ובאותו יום, 28/11/2005 , ניתנה תשובת המנפ"ר, שלפיה : " האתר המבוקש לא מאושר- שירות זה ניתן באיכות טובה בבי"ח כרמל ויש להפנות את המבוטח/ת לשם".

ביום 10/12/2005, ובטרם הספיק המנוח לעבור הליך צנתור בבית חולים אחר, הוא נפטר בביתו כתוצאה מדום לב.
חוות דעת המומחים
חוות דעת מומחה התובעים:
בתמיכה לתביעתם, צירפו התובעים חוות דעת של מומחה למחלות לב, פרופ' אדוארד אבינדר ( להלן: "פרופ' אבינדר" או " מומחה התובעים"). פרופ' אבינדר קבע בחוות דעתו כי המנוח לא אובחן נכונה, וכי על אף שהמנוח אושפז פעמיים במהלך חודש ימים בביה"ח נהריה, הוא לא זכה לקבלת הערכה באשר למידת וחומרת האיסכמיה על ידי בדיקת מיפוי לב, הן בתוך כותלי ביה"ח והן מחוצה להם . בחוות הדעת ציין פרופ' אבינדר, כי עיון בתרשימי ה א.ק.ג. בקבלה בחדר המיון ובהמשך האשפוז הראשון, מלמד על שינויים חשודים בקטעי ST ובגלי T. קיימת עליה מתונה בקטעי ST בחיבור V1 + AVR עם ST – Sagging בחיבורים III , F , ובתאריך 16/10/2005 השטחה בגלי T בחיבורים AVL + V6. לשיטתו של פרופ' אבינדר, האבחנה הקרדיאלית בעת השחרור מהאשפוז הראשון הייתה " chest pain" בלבד, למרות שהקליניקה הייתה ברורה וחד משמעית כי מדובר בתסמונת תעוקתית טיפוסית ( Recent onset), מה גם שלא היה ייעוץ ובירור קרדיאלי נוסף במסגרת האשפוז הראשון כגון מבחן מאמץ או מיפוי תליום, בירור שללא ספק היה עוזר בסיווג ומיון מהות וחומרת מחלת המנוח. עוד ציין פרופ' אבינדר כי במסגרת האשפוז השני, המנוח נבדק ע"י קרדיולוג בביה"ח, אשר אבחן " New Onset Angina Pectoris", והמליץ על צנתור לב, והרופאים במחלקה הציעו לחולה לעבור צנתור, אך בשלב הזה החולה סירב ושוחרר עם הזמנה לצנתור בתאריך 29/11/2005.

עוד הבהיר פרופ' אבינדר, כי בהתאם להנחיות האיגוד הקרדיולוגי בישראל עוד משנת 2003, קיימת הוראה לביצוע מיפוי לב אבחנתי במאמץ בחולים עם כאבים בחזה " לאחר ארגומטריה שאינה אבחנתית", כאשר המנוח שייך לאותה קבוצה ובכל זאת לא בוצע מיפוי, כאשר לבדיקה זו יש תפקיד חשוב ומכריע באבחון והערכת מהות ומידת הסיכון בחולים עם מחלה כלילית ידועה, וקרוב לוודאי כי במקרה של המנוח שסובל מ- New onset angina ביצוע המיפוי בשלב המוקדם היה ממחיש את חומרת המחלה ומכתיב את ביצוע הצנתור האבחנתי והטיפולי ללא עיכוב, כבר במהלך האשפוז הראשון. בנוסף, הדגיש פרופ' אבינדר, כי באשפוז הראשון לא נעשה בירור מתאים למנוח, כך שהרופאים של ביה"ח נהריה לא גילו שינויים בא.ק.ג., לא ביצעו בדיקת מיפוי, לא ביצעו בדיקת מאמץ ולא הזמינו צנתור לב מידי כבר באותו אשפוז. לשיטתו לו היה מבוצע בירור מתאים כבר אז , הגישה הטיפולית הייתה שונה כבר מהאשפוז הראשון, והייתה נדלקת נורה אדומה - גם לצוות המטפל שנתן טיפול תרופתי קרדיאלי חלקי בלבד, וגם למנוח עצמו – לאחר הסבר מתאים, כך שמתקבל מאוד על הדעת כי המנוח לא היה מסרב לצנתור כבר באשפוז הראשון לו ידע את חומרת מצבו.

בהמשך, הבהיר פרופ' אבינדר, כי גם כשהחליט הקרדיולוג בביה"ח נהריה להמליץ כראוי על צנתור וקבע למנוח תור לצורך ביצוע ההליך , המנוח לא קיבל התחייבות לביצוע הצנתור, ואף לא ניתנה אופציה חלופית מידית לביצוע הצנתור במוסד אחר המקובל על קופ"ח.

חוות דעת מומחה הנתבעת 1
הנתבעת 1 הגישה מטעמה חוות-דעת של מומחה לרפואת לב - פרופ' שמואל בנאי ( להלן: "פרופ' בנאי" או " מומחה הנתבעת 1 "). בחוות דעתו סקר פרופ' בנאי את התהליך הטיפולי שעבר המנוח גם בקופ"ח וגם בביה"ח נהריה, וציין כי במהלך האשפוז הראשון המנוח " קיבל תוספת תרופות לדילול הדם באספירין ובזריקות קלקסאן, שמטרתן למנוע יצירת קרישי דם בתוך העורקים הכליליים של הלב ובכך למנוע אוטם בשריר הלב" . עוד ציין פרופ' בנאי כי למרות שהומלץ למנוח לבצע בדיקת מיפוי בעת שחרורו מבית החולים ( במהלך האשפוז הראשון), ולמרות המלצתו של הקרדיולוג בקופ"ח על ביצוע המיפוי, המנוח הזניח את מצבו הרפואי ולא טרח לבצע את הבדיקה. באשר לאשפוז השני, ולאחר שסקר את תלונותיו של המנוח בעת קבלתו בביה"ח, ציין פרופ' בנאי כי תיאור קליני של כאבים בחזה המופיעים במאמץ, מלווים בהזעה, הקרנה לידיים וקוצר נשימה ואשר חולפים לאחר מנוחה, או לאחר נטילת קורדיל תת לשוני, הוא תיאור האופייני ביותר לחולה הסובל מהצירויות בעורקים הכליליים של הלב, עם הפרעה משמעותית באספקת הדם לשריר הלב במאמץ. עוד ציין פרופ' בנאי כי האבחנה הרפואית במהלך האשפוז השני הייתה שמדובר בתעוקת חזה שהתפתחה לאחרונה, וההמלצה הרפואית הנכונה במצב הזה היא לבצע צנתור, ואכן הוצע למנוח לבצע צנתור לב במהלך האשפוז אך הוא סירב למרות שהוסברה לו המשמעות של אי ביצוע צנתור לב בשלב זה. המנוח חתם על טופס שחרור מאשפוז ביום 22/11/2005 ונקבע לו תור לביצוע צנתור ביום 29/11/2005, אך שירותי בריאות כללית- מחוז חיפה סירבו לתת למנוח התחייבות לבצע את הצנתור בביה"ח נהריה, ונתנו התחייבות לצנתור בביה"ח כרמל המשתייך לשירותי בריאות כללית. המנוח ערער על ההחלטה וביקש לבצע את הצנתור בביה"ח בני ציון. בקשתו אושרה, אך למרבה הצער הוא לא הספיק להגיע לצנתור ונפטר מדום לב ביום 10/12/2005.

פרופ' בנאי קבע בחוות דעתו כי למרות שהמנוח סובל מיתר לחץ דם, פרופיל שומנים פתולוגי, וכאבים לוחצים בחזה שלגביהן נאמר לו שכנראה מדובר במחלת לב, הוא לא הפסיק לעשן, והמשיך בשגרת חייו כשלחץ דמו אינו מאוזן. בעת שנשלח לבצע בדיקת מיפוי לב, הוא לא טרח לבצע את הבדיקה, ובחר לפנות אל רופאי המשפחה בקופת חולים, שוב ושוב, עם אותן תלונות. לפני הרופאים הנ"ל המנוח לא טרח להציג את מסקנותיו והמלצותיו של הקרדיולוג. בהמשך, במהלך אשפוזו השני בביה"ח נהריה כאשר היה ברור לצוות הרפואי כי מדובר בתעוקת חזה בלתי יציבה ויש צורך לבצע צנתור במהלך האשפוז, המנוח סירב לבצע את הצנתור וחתם על טופס שחרור מביה"ח זאת בניגוד להמלצות הרופאים אשר הסבירו לו את הסכנה והמשמעות של אי ביצוע צנתור.

לשיטתו של פרופ' בנאי, בהתנהלותו כאמור, המנוח פגע בבריאותו, ובדיעבד הוא גם גרם לקיפוח חייו. לגישתו של פרופ' בנאי המנוח הוא האחראי העיקרי למצב בריאותו אותו הוא בחר להזניח.

להשלמת התמונה ולמען הסדר הטוב יש לציין את העובדה כי מטעמה של הנתבעת 2 הוגשה חוות דעת רפואית שנערכה ע"י פרופ' אלכסנדר בטלר ( להלן: "פרופ' בטלר" או " מומחה קופ"ח"), גם הוא מומחה למחלות לב. חוות דעת זו לא הוגשה כחלק מהראיות בתיק, והנתבעת אף לא כללה אותה בתיק המוצגים שהוגש מטעמה. פרופ' בטלר לא נחקר על חוות דעת זו, מאחר והתביעה כנגד הנתבעת 2 הסתיימה בפסק-דין הדוחה את התביעה נגד הנתבעת 2 בטרם התקיים דיון הוכחות בתיק, ואף בטרם הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת 2 . בנסיבות אלה, לא מצאתי לקבוע מסמרות כלשהן, לכאן או לכאן, על יסוד האמור בחוות דעת ז ו.

העדויות
במהלך דיון ההוכחות אשר התקיים בתיק ביום 19/3/2017, נחקרו בפני שני המומחים מטעם הצדדים: פרופ' אבינדר ופרופ' בנאי; וכן העיד בנו של המנוח – מר סאבר לובאני שהינו יורשו היחיד של המנוח ( להלן: "מר סאבר"). כן העידה מטעם הנתבעת 1 ד"ר ואסבין אלאונורה אשר עבדה בביה"ח נהריה ונטלה חלק במערך הטיפול הרפואי שניתן שם ל מנוח ( להלן: "ד"ר ואסבין").

דיון והכרעה
לאחר עיון בכתובים, ושקילת טענות הצדדים וראיותיהם, נחה דעתי כי עלה בידי התובעים להרים את הנטל המוטל עליהם במשפט האזרחי להוכיח את תביעתם ברמה הדרושה, ומשכך דין התביעה להתקבל, הכל כמפורט להלן.

המסגרת הנורמטיבית שמסדירה את נושא האחריות בעוולת הרשלנות קבועה בפקודת הנזיקין ובהלכה הפסוקה, כאשר ידוע כי בקביעת האחריות האמורה מתעוררות שלוש שאלות: האחת, חובת זהירות ( מושגית וקונקרטית) - האם המזיק חב חובת זהירות כלפי הניזוק? השנייה, התרשלות - האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, כלומר האם המזיק סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? והשלישית, קשר סיבתי וגרימת נזק - האם הפרת החובה היא שגרמה נזק? [ראו לעניין הזה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח' , פ"ד לז (1) 113 (1982)].

בעניינו, הואיל ומדובר בתביעת רשלנות רפואית, ומטיעוני הצדדים הרי שאין חולק בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, משכך, בחינת שאלת החבות תתמקד ברכיבי ההתרשלות והקשר הסיבתי, ובהמשך תיבחן גם שאלת הנזק.

שאלת החבות
תמצית טענות הצדדים
לטענת התובעים, תביעתם מסתכמת על חוות דעתו של פרופ' אבינדר, המפרטת באופן מנומק ומבוסס את רשלנותה של הנתבעת 1 והצוות הרפואי של ביה"ח נהריה, הן בפעולות והן במחדלים שהיו במהלך הטיפול הרפואי שניתן שם למנוח. עוד טוענים התובעים, כי היעדר אבחון נכון מצד ביה"ח נהריה באשר לחומרת מצבו של המנוח, גרם לאי מתן הסבר נכון אודות מצבו, ועקב כך המנוח לא ידע ואף לא יכול היה לדעת מהי מידת וחומרת מצבו, ומשכך הם פני הדברים, הרי שמדובר במקרה מובהק שבו יש להחיל את הכלל הראייתי של "הדבר מדבר בעדו".

בנוסף, טוענים התובעים כי בהתאם לחוות הדעת הרפואית של פרופ' אבינדר, הרי למרות שהמנוח אושפז בביה"ח נהריה פעמיים במהלך חודש ימים, הרי שהוא לא זכה להערכה נכונה של מידת וחומרת האיסכמיה שלו ע"י בדיקת מיפוי ו/או ע"י מבחן מאמץ, בדיקות שהיה בהן כדי להביא לשינוי הגישה הטיפולית כבר מהאשפוז הראשון, והדבר היה מכתיב את ביצוע הצנתור האבחנתי והטיפולי ללא כל עיכוב. בפועל, הצוות הרפואי בביה"ח נהריה 'אבחן' במהלך האשפוז הראשון כי המנוח סובל מ " chest pain" ובעברית כאבי חזה, שהם בכלל סימפטום ולא אבחנה, ואילו היתה נעשית אבחנה קרדיאלית נכונה הצוות הרפואי היה מזמין צנתור מיידי (דבר שאף לא נעשה במהלך האשפוז השני בו הותיר הצוות הרפואי בידי המנוח את הבחירה בין אפשרויות הטיפול השונות ומועדי ביצוען), פטירת המנוח היתה נמנעת.

מנגד, טוענת הנתבעת 1 כי בביה"ח נהריה בוצעו הבדיקות הנחוצות על מנת לאבחן את מצבו הרפואי של המנוח, וכי בידי התובעת יש גרסה עובדתית הנסמכת על קביעת המומחה מטעמה, כך שאין להעביר את נטל הבאת הראיות לנתבעת 1, וכי הנטל להוכיח את התביעה מוטל על התובעים, אשר לא עמדו בנטל זה ולא הוכיחו היעדר אבחון נכון מצד ביה"ח נהריה באשר לחומרת מצבו של המנוח, ולא הוכיחו את הטענה שאם היה ניתן הסבר נכון למנוח אודות מצבו הוא היה מסכים לביצוע צנתור מיידי, וגם לא הוכיחו את דחיפות הצנתור, שכן לשיטת הנתבעת 1 - המנוח עזב את ביה"ח ביום 22/11/2005 ונפטר ביום 10/12/2005, 18 יום מאוחר יותר, כאשר בתקופה זו כבר היה בידי המנוח אישור לביצוע הצנתור בביה"ח כרמל והמנוח לא הסכים לקבלו.

עוד טוענת הנתבעת 1 כי היא לא התרשלה בטיפולה במנוח, וכי דווקא התנהלותו של המנוח כמתואר בחוות דעתו של פרופ' בנאי בצירוף סירובה של קופ"ח ליתן לו התחייבות לצנתור תוך פרק זמן סביר, הם אלה שהביאו למותו של המנוח, ואין כל קשר סיבתי בין הטיפול שניתן למנוח אצל הנתבעת 1 לבין פטירתו.

לשם ההכרעה במחלוקת בין הצדדים, יש לענות על שאלות אלה: ראשית, מה הייתה מטרת ההפניה לביה"ח נהריה, ומה היה מצבו של המנוח בעת שהגיע לביה"ח נהריה באשפוז הראשון; שנית, האם הייתה התרשלות באבחון מצבו של המנוח ובטיפול בו במסגרת האשפוז הראשון והשני בביה"ח נהריה; שלישית, האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות ככל שקיימת, לבין המוות.

האשפוז הראשון, ומצבו של המנוח
כפי שהובא לעיל, בטרם הופנה המנוח לאשפוז בביה"ח נהריה, הוא עבר בירור במסגרת קופ"ח, ובין היתר נבדק ע"י קרדיולוג שביצע עבורו מבחן מאמץ שהתגלה כלא אבחנתי, ולכן משחזר המנוח והתלונן על כאבי חזה, הזעות וכאבי ידיים, הוא הופנה לביה"ח נהריה לשם בדיקה וטיפול במחלת לב אסכמית [ ראו נספח ד' לכתב התביעה].

עיון בסיכום האשפוז שניתן למנוח לאחר שחרורו מהאשפוז הראשון בביה"ח נהריה, מראה כי האבחנה הרפואית הייתה " CHEST PAIN" – קרי כאב חזה, ואילו כפי שצויין לעיל, המומחה מטעם התובעים, פרופ' אבינדר, קבע בחוות דעתו כי המנוח סבל כבר מהאשפוז הראשון מתעוקת חזה בלתי יציבה, וכי הצוות הרפואי שגה באבחון המנוח, שכן " כאב חזה" כלל אינו אבחנה, אם כי מדובר בתלונה, וכי תלונות המנוח באשפוז הראשון הן ממש זהות לתלונותיו באשפוז השני, כך שגם באשפוז הראשון וגם באשפוז השני האבחנה הנכונה הינה " תעוקת חזה בלתי יציבה".

מנגד, בחוות דעתו של פרופ' בנאי מטעם הנתבעת 1, אין התייחסות לאבחנה הנכונה העשויה ליתן הסבר לתלונות המנוח באשפוז הראשון, אם כי בעמ' 2 לחוות דעתו סוקר פרופ' בנאי את תלונות המנוח באשפוז השני ( כאבים בחזה המופיעים במאמץ, מלווים בהזעה, הקרנה לידיים, וקוצר נשימה), וקובע כי תיאור קליני כזה אופייני ביותר לחולה הסובל מהצירויות בעורקים הכליליים של הלב, עם הפרעה משמעותית באספקת הדם לשריר הלב במאמץ. בנושא הזה, נשאל פרופ' בנאי במסגרת חקירתו הנגדית על הדמיון, ואף הזהות, בין תלונות המנוח בשני האשפוזים, והוא נתן הסבר לשאלה מדוע הצוות הרפואי באשפוז השני נתנה יחס שונה למנוח למרות הדמיון בתלונות [ ראו עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 9-20], אך בהמשך חקירתו אישר פרופ' בנאי כי תלונות המנוח לאורך כל ההליך הטיפולי, החל מתלונתו הראשונה בקופ"ח ועד האשפוז השני (כולל), אופיינית לתעוקת חזה [ ראו עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 21-27] שם נאמר ע"י פרופ' בנאי:

"ש: איזה הסבר יש לך שבאשפוז השני כבר נרשם תעוקת חזה
ת: הסימפטומים של תעוקת חזה היו מאוד ברורים, גם באשפוז הראשון וגם באשפוז השני. אם הייתי צריך להגדיר את מצבו, הייתי מגדיר את מצבו כחשד סביר לתעוקת חזה כבר בביקור הראשון אצל רופא המשפחה בספטמבר 2005
ש: ההגדרה הזו נכונה גם לאשפוז הראשון
ת: לאורך כל הדרך. מרגע שהוא נבדק על ידי רופא המשפחה בפגישה ראשונה שלהם ועד כולל האשפוז השני היו לו תלונות אופייניות לתעוקת חזה".
[ההדגשות אינן במקור, א.א.א.]

עיננו הרואות, כי גם המומחה מטעם הנתבעת 1 אינו חולק על כך שהאבחנה הרפואית הנכונה של המנוח במסגרת האשפוז הראשון הינה שונה ממה שנכתב במסמך סיכום האשפוז שניתן למנוח בעת שחרורו מהאשפוז הראשון, שכן פרופ' בנאי קובע כי האבחנה הנכונה היא תעוקת חזה, בעוד שבמסמכי הסיכום של האשפוז הראשון אובחן המנוח כסובל מ- כאב חזה בלבד, ודי בכך כדי לקבוע כי צוות הרופאים בביה"ח נהריה התרשל באבחון המנוח והערכת מצבו הרפואי כבר מהאשפוז הראשון.

התרשלות
בהתאם להלכה הפסוקה, בחינת קיומה של התרשלות בטיפול רפואי נעשית בראי מבחן הרופא הסביר, זאת בשים לב לידע, לפרקטיקה, ולנורמות הרפואיות הנהוגות בעת הרלוונטית ( ראו לעניין הזה: ע"א 9249/06 יונתני נ' שירותי בריאות כללית ( פורסם במאגרים המשפטיים, 08.12.2008)). בענייננו, מעבר לקביעה לעיל לעניין התרשלות הנתבעת 1 באבחון המחלה ממנה סבל המנוח באשפוז הראשון, סבורני כי הוכחה סטייה מסטנדרט סביר של בדיקה, אבחון וטיפול רפואי, ולהלן אבאר.

המומחה מטעם התובעים, פרופ' אבינדר, קבע בחוות דעתו כי צוות הרופאים בביה"ח נהריה לא ביצע את הבדיקות הנחוצות לשם אבחנת מצבו של המנוח נכונה, לא במסגרת האשפוז הראשון, וגם לא במסגרת האשפוז השני, שכן לשיטתו של פרופ' אבינדר, היה על צוות הרופאים בביה"ח נהריה לבצע בדיקת מיפוי לב כבר במהלך האשפוז הראשון, בדיקה שכלל לא נעשתה בשני האשפוזים. לעניין חשיבות בדיקת המיפוי, הרי שאין מחלוקת בין שני המומחים מטעם שני הצדדים כי בדיקה זו הייתה נחוצה מאחר והקרדיולוג בקופ"ח מצא כי בדיקת המאמץ אינה אבחנתית, וכי בדיקה זו הייתה יכולה להועיל למנוח אילו ביצע אותה [ ראו עמ' 12 לפרוטוקול, שורות18-21]. אם כי מומחה הנתבעת 1 - פרופ' בנאי חזר במספר הזדמנויות, גם בחוות דעתו וגם בחקירתו הנגדית, על כך שהמנוח לא טרח לבצע את בדיקת המיפוי.

בנושא הזה, הנני מקבלת את גרסת התובעים כפי שנתמכה גם בחוות דעתו של פרופ' אבינדר, שכן אי ביצוע בדיקת המיפוי אינה קשורה למחדלו של המנוח אשר כלל לא הוזמן בשום שלב, לא ע"י קופ"ח ולא ע"י ביה"ח נהריה, בכדי לבצע את בדיקת המיפוי. עיון במסמכים הרפואיים שצורפו כחלק מכתב התביעה מלמדים כי בשחררו מהאשפוז הראשון, הומלץ למנוח לעבור בדיקת מיפוי מבלי שבדיקה זו נעשתה במסגרת ביה"ח, ובהמשך עולה ממסמכי קופ"ח כי המנוח כלל לא הוזמן ע"י קופ"ח כדי לבצע את בדיקת המיפוי, שכן היה כתוב כי " עדיין לא קבל הזמנה לבצוע הבדיקה" [ראו נספח ו' לכתב התביעה], ואילו בסיכום האשפוז שניתן למנוח בשחרורו מהאשפוז השני מביה"ח נהריה, נכתב במפורש כי בדיקת המיפוי טרם בוצעה, ועל אף ששני העדים מטעם הנתבעת 1, גם פרופ' בנאי וגם ד"ר ואסבין, אישרו בחקירתם הנגדית כי בביה"ח נהריה קיים מכון שבו ניתן לבצע את בדיקת המיפוי [ ראו עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 24-25; וכן עמ' 31 שורות 13-16], שני עדים אלו לא נתנו הסבר שיכול להניח את הדעת מדוע בדיקת המיפוי לא נעשתה במהלך האשפוז הראשון ו/או השני - למרות שמדובר בבדיקה זמינה בביה"ח נהריה, וד"ר ואסבין הסתפקה להניח כי כנראה לא הייתה דחיפות לעשות את המיפוי [ עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 13-16], ואילו פרופ' בנאי העיד כי לא התייחס בחוות דעתו להתוויה הקיימת בעניין הצורך בבדיקת המיפוי מכיוון שהוא סבור כי בדיקת המיפוי אינה לב ליבה של המחלוקת הואיל וביה"ח נהריה החליט כי המנוח צריך היה לעבור בדיקת צנתור – ובדיקה זו ניתן לעבור ללא כל בדיקת הדמיה קודמת [ ראו עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 28-31].

בכך, התעלם פרופ' בנאי מכך שבדיקת הצנתור, שלטעמו הינה יותר מדויקת מבדיקת המיפוי, הומלצה למנוח לראשונה במסגרת האשפוז השני, וכי המנוח שוחרר מהאשפוז הראשון מבלי שבדיקת המיפוי נעשתה לו, ומבלי שהומלץ לו לעבור בדיקה יותר מדויקת דוגמת הצנתור, ומכאן מתחייבת המסקנה כי הנתבעת 1 התרשלה גם בבדיקת המנוח במסגרת האשפוז הראשון.

ואם לא די בכל מה שנאמר עד כה, הרי שהנתבעת 1 לא רק שהיא התרשלה בבדיקת המנוח ובאבחנת מצבו הרפואי במסגרת האשפוז הראשון, אלא שהתוצאה הישירה לרשלנותה האמורה התבטאה בעוד רשלנות בטיפולה במנוח במסגרת האשפוז הראשון. במה דברים אמורים?
בחוות דעתו קבע פרופ' אבינדר כי ביצוע בדיקת המיפוי היה בה כדי לאבחן מספר פגמי מילוי איסכמיים, והיה בה כדי להצביע על חומרת המחלה ממנה סובל המנוח, וכי ביצוע בירור כזה היה משנה את הגישה הטיפולית עוד באשפוז הראשון – גם לצוות המטפל וגם למנוח עצמו לאחר הסבר מתאים, כאשר לשיטת מומחה התובעים – פרופ' אבינדר, מתקבל מאוד על הדעת כי המנוח לא היה מסרב לצנתור כבר באשפוז הראשון לו ידע את חומרת מצבו, שכן המחלה ממנה סבל המנוח הינה מחלה כלילית דינמית בעלת פוטנציאל קטלני, ואילו בוצעו בדיקות נכונות והיה אבחון נכון, היה צורך בביצוע הצנתור האבחנתי והטיפולי ללא כל עיכוב. במהלך חקירתו הנגדית, הדגיש פרופ' אבינדר את דחיפות ביצוע הצנתור למי שסובל מתעוקת חזה בלתי יציבה [ ראו עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 7-11], וציין :

"ש: האם נכון שבגלל שהיה לו כולסטרול כל כך גבוה הוא היה צריך לקבל טיפול כמו אספירין, כמו הטיפול שנתנו לו בביה"ח ולא ניתן לו לפני
ת: כשמדובר בניו אונסט או ריסנט אונסט, הנחיות הן אחרות לגמרי מאנגינה פקטוריס יציבה, אבל ניו אוסנט זה חלק, לפי כל המקובל בקרדיולוגיה בעולם ולא רק בארץ, ניו אונסט אנגינה שייך לקבוצה של האנגינה הלא יציבה, בקבוצה הזו יש כללי טיפול שונים לחלוטין מאנגינה פקטוריס רגילה שאנחנו בשקט יכולים לתת לו את התרופות. לפי הגייד ליינס, חייבים לבצע צנתור בהקדם האפשרי ועדיף תוך 48 שעות
ש: 48 שעות ממתי
ת: מהאשפוז, מהתחלת האבחנה של אנגינה בלתי יציבה".
[ההדגשות הוספו, א.א.א.]

מנגד מומחה הנתבעת 1 לא התייחס כלל לדחיפות הטיפול באמצעות צנתור, והסתפק לציין כי למנוח הומלץ על צנתור במהלך האשפוז השני והמנוח סירב לבצעו, למרות שהוסברה לו המשמעות של אי ביצוע צנתור בשלב הזה [ ראו עמ' 2 לחוות הדעת של פרופ' בנאי]. מכאן אנו למדים, כי ברגע שחולה אובחן כבסובל מתעוקת חזה, בין אם מדובר ב- NEW ONSET כפי שאובחן המנוח באשפוז השני, ובין אם מדובר ב- RECENT ONSET כפי שטוען מומחה התובעים לעניין האבחנה הנכונה, עדיין מדובר בתעוקת חזה בלתי יציבה, שהטיפול הנכון בה הינו צנתור מיידי תוך כדי האשפוז.

בהקשר הזה, הבהיר פרופ' אבינדר בחקירתו הנגדית, כי הצוות הרפואי בביה"ח לא העריך את חומרת מצבו של המנוח נכונה מאחר ולא בוצעה בדיקת מיפוי, וכי לו היתה הבדיקה האחרונה מתבצעת כבר במהלכו של האשפוז הראשון, היו רואים אצל המנוח סכמיה רחבה ביותר כתוצאה ממחלה בעורקים שלו, והמנוח היה מקבל תמונה שונה, אבל מאחר והצוות הרפואי בביה"ח נהריה אמרו למנוח באשפוז הראשון כי הוא סובל מכאב חזה בסך הכל, אז הוא לא הבין בצורה נכונה ומדוייקת את חומרת המחלה ממנה הוא סובל [ ראו עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 8-14]. דברי המומחה – פרופ' אבינדר מקובלים עליי, ויש בהם כדי לבסס את טענת הרשלנות המופנית לנתבעת 1 בטיפול במנוח במסגרת האשפוז הראשון.

המסקנה המתחייבת מכל האמור, כי התוצאה של אבחון לא נכון במסגרת האשפוז הראשון, הינה טיפול לא נכון ע"י הצוות הרפואי, ובכך לטעמי, יש סטייה מסטנדרט סביר של טיפול רפואי.

לחיזוק המסקנה אליה הגעתי לעניין התרשלותה של הנתבעת 1 במהלך האשפוז הראשון, הרי שכל מטרת אשפוזו של המנוח בפעם הראשונה הייתה טיפול במחלת לב סכמית, ולשם כך הופנה המנוח לביה"ח נהריה, ברם, מחקירתו הנגדית של פרופ' בנאי אנו למדים כי באשפוז הראשון המנוח שוחרר מבלי שידעו אם כאבי החזה הם תוצאה של בעיה לבבית אם לאו [ עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 25-29], ובכך מומחה הנתבעת 1 למעשה מאשר כי המטרה שלשמה אושפז המנוח מלכתחילה, לא הושגה. רוצה לומר, המנוח אושפז בביה"ח נהריה לצורך טיפול בבעיית לב סכמית. חרף זאת, הוא נכנס לביה"ח נהריה ויצא ממנו מבלי שידעו באם כאבי החזה הם תוצאה של בעיה לבבית אם לאו !!

לעניין המחלוקת בנושא השינויים שמצא פרופ' אבינדר בתרשימי הא.ק.ג באשפוז הראשון ואשר פוענחו ע"י צוות הרופאים בביה"ח נהריה ולאחר מכן ע"י המומחה מטעם הנתבעת 1 – פרופ' בנאי – כתקינות, סבורני כי ההכרעה במחלוקת זו אינה כה חשובה בשלב הזה מאחר וכבר נקבע כי הנתבעת 1 התרשלה באבחון, בבדיקה, ובטיפול שנתנה למנוח במהלך האשפוז הראשון.

באשר להתרשלות הנתבעת 1 במתן הטיפול הרפואי במהלך האשפוז השני, טוענים התובעים כי גם במהלכו של האשפוז השני לא בוצעה בדיקת המיפוי, ורק כעבור 5 ימים מתחילת אשפוזו השני של המנוח, המנוח נבדק לראשונה ע"י קרדיולוג אשר אבחן כי המנוח סובל מ- NEW ONSET AP, קרי תעוקת חזה בלתי יציבה. אז הקרדיולוג המליץ על ביצוע צנתור כלילי, והרופאים במחלקה הפנימית המליצו למנוח על ביצוע צנתור, דא עקא שבשלב זה המנוח סירב וקיבל הזמנה לביצוע צנתור במועד מאוחר יותר (כשבוע ימים ממועד שחרורו בתום האשפוז השני). לשיטת המומחה של התובעים, אילו המנוח היה עובר בדיקת מיפוי הלב, בידי הצוות הרפואי היה הכלים להעריך את חומרת מצבו של המנוח, והיה בהכרח מזמין צנתור ללא כל עיכוב. במסגרת חקירתו הנגדית, הבהיר פרופ' אבינדר כי סירובו של המנוח לעבור את הצנתור במהלך האשפוז השני נבע מכך שהמנוח לא קיבל תמונה נכונה אודות מצבו הרפואי, שכן הצוות הרפואי של ביה"ח נהריה בעצמו לא זיהה את חומרת המחלה, ולעניין זה נאמר על ידו, במהלך חקירתו:

"ש: אנחנו מדברים על אדם שסובל מכולסטרול גבוה, שהוא מעשן כבד, שמסתובב עם כאבים חודש ימים, אומרים לו להפסיק לעשן, הוא לא מפסיק לעשן. הוא לא עושה את המיפוי שנתנו לו לעשות. כשמציעים לו צנתור הוא מסרב לעשות צנתור. ואז אתה אומר שהיו צריכים לצנתר אותו באשפוז הראשון. אני אומרת לך שלאור ההתנהלות שלו ולאור העובדה שהוא כבר חודשיים מסרב לצנתור, למה אתה חושב שהוא היה מסכים לצנתור באשפוז הראשון?
ת: כתוב שחור על גבי לבן על ידי דף מידע מביה"ח פנימית ה' – "מדובר בחולה שקט, משתף פעולה, מעוניין בטיפול". אני לא מקבל את זה שהוא סרבן לטיפול, לפי מה שכתוב. לו היה עובר לקראת מיפוי והיו רואים איזו מחלה יש לו, והיתה לו מחלה קשה ביותר, גם לגבי השינויים באק"ג, שכתוב שאין שינויים למרות שאין שינויים, אז החולה היה מקבל תמונה אחרת לגמרי. "
[ההדגשות אינן במקור, א.א.א.]
[עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 24-33]

מנגד, טוענת הנתבעת 1, ובטענתה זו היא סומכת את ידה על האמור בחוות דעתו של פרופ' בנאי, כי המנוח סירב לבצע את הצנתור באשפוז השני למרות שהוסברה לו חשיבות הצנתור, ומכאן שהמנוח הוא ולא כל גורם אחר האחראי לתוצאה אליה הגיע, מאחר והרופאים הם רק ממליצים. במהלך חקירתו הנגדית של פרופ' בנאי הוא נתבקש להסביר מאיפה הוא מסיק שלמנוח ניתן הסבר אודות חשיבות הצנתור, והוא השיב שמתוך החומר הרפואי, ולכן הוא נתבקש להציג רשומה רפואית אחת שיש בה ללמד על כך שהמנוח סירב לבצע את הצנתור על אף שהוסברה לו חשיבות הצנתור, והסיכון הכרוך באי ביצועו, ואז פרופ' בנאי הקריא בפניי את האמור בגיליון מעקב יומי שנכתב ע"י ד"ר סלובאק אוקסנה מיום 21/11/2005 [ הוגש לתיק המוצגים וסומן באות נ/1], ושלפיו : " היה רצוי לבצע צנתור לב אך החולה בשלב הזה מסרב לביצוע צנתור, הוסבר על משמעות של בדיקה, חתם על תופס [כך במקור] סיכום אשפוז". בהמשך החקירה נתבקש המומחה להבהיר היכן כתוב דבר על הסיכון הכרוך באי ביצוע הצנתור ועל חומרת מצבו של החולה, אך לא היה בידי פרופ' בנאי הסבר כלשהו ולמעשה הוא לא יכול היה לשפוך אור על הנסיבות שאפפו את עריכת המסמך [ ראו עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 13-31].

לצד זאת, במהלך חקירתו הנגדית, הבהיר פרופ' בנאי, כי על סמך התיעוד הרפואי שהועמד לעיונו, הוא הבין כי המנוח הוגדר כבעל סיכון נמוך [ עמ' 19 לפרוטוקול, שורות5-9], גם הבין פרופ' בנאי כי הומלץ למנוח לעשות את הצנתור במהלך האשפוז, אך כיוון שהוא סירב, וכיוון שצוות הרופאים בביה"ח נהריה היה בדעה כי הצנתור הוא חשוב, אך לא דחוף, אז אמרו למנוח לבוא שבוע הבא [ ראו עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 8-13]. מכאן אנו למדים, כי צוות הרופאים בביה"ח נהריה, ועל סמך הבדיקות שנעשו במהלך האשפוז השני, העריכו את מצבו של המנוח כבעל סיכון נמוך, ובעצם הם המליצו למנוח והסבירו לו על חשיבות בדיקת הצנתור, מבלי לתת להבהיר ולהסביר כי מדובר בטיפול דחוף, מציל חיים. שכן, עד לאותו רגע, צוות הרופאים בעצמם לא הבינו את מידת חומרת מחלתו של המנוח ולא העריכו נכונה את דחיפות הטיפול.

במחלוקת זו בין הצדדים, סבורני כי הדין עם התובעים, שכן הסברי המומחה של התובעים- פרופ' אבינדר היו מאוד משכנעים, כך שאין מחלוקת כי למנוח לא נעשתה, ואף לא הוצע לו לעבור בדיקת מיפוי, לא במהלך האשפוז הראשון ולא במהלך האשפוז השני, ומשלא עבר המנוח את בדיקת הצנתור במהלך אשפוזו השני מאחר ולא הבין את חומרת מחלתו ולא הבין את דחיפות הטיפול, הרי שהמנוח שוחרר שוב מהאשפוז השני בביה"ח נהריה, מבלי שעבר ולו בדיקה אחת שיש בה כדי להעריך את חומרת מחלתו של המנוח, לא את בדיקת המיפוי, וגם לא את הצנתור האבחנתי. בשל כך גם הצוות הרפואי של ביה"ח לא הבין ולא העריך נכונה את חומרת מחלתו של המנוח, לצורך קבלת הסכמתו מדעת לצורך ביצוע הצנתור או וויתורו על זה , ובכך הצוות הרפואי של ביה"ח נהריה התרשלו כלפי המנוח.

לעניין חשיבות גילוי מידע נכון לחולה, הלכה ידועה היא כי על הרופא מוטלת חובה למסור למטופל כל מידע רפואי הדרוש לו לשם קבלת החלטה מושכלת הנוגעת לגופו ולחייו ( ראו והשוו: ע"א 7416/12 קופת חולים מאוחדת נ' פלוני ( פורסם במאגרים המשפטיים, 04.11.2014); ע"א 2600/09 מכבי שירותי בריאות נ' נ.ס. ( פורסם במאגרים המשפטיים, 10.11.2013)). חובה זו עוגנה בסעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996 ( להלן: "חוק זכויות החולה"), המסדיר את נושא ה- 'הסכמה מדעת לטיפול רפואי', וזו כוללת את החובה למסור למטופל מידע באשר לסיכויים ולסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי ( סעיף 13( ב)(4) לחוק זכויות החולה). בעניינו אין ספק כי הצוות הרפואי בביה"ח נהריה לא הציע למנוח בדיקה חלופית ( כמו מיפוי) במקומה של בדיקת הצנתור לה סירב המנוח, ואין חולק כי הצוות הרפואי בביה"ח נהריה, כאמור לא העריך בצורה נכונה את חומרת מחלתו של המנוח, והתוצאה היא שהמנוח כלל לא קיבל תמונת מצב שיש בה כדי לאפשר לו לקבל החלטה מושכלת לעניין הטיפול הראוי בנסיבות העניין , והדברים נאמרים ביתר שאת מאחר ולא עלה בידי הנתבעת 1 להציג ראיה כלשהי שממנה ניתן ללמוד על כך שהמנוח סירב לבצע את הצנתור לאחר שהבין את הסיכונים הכרוכים באי ביצועו, ובכך הצוות הרפואי של ביה"ח נהריה התרשל כלפי המנוח.

לסיכום פרק זה, אני סבורה כי הצוות הרפואי של ביה"ח נהריה הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי המנוח, בכך שלא ביצע את הבדיקות הנחוצות לשם אבחון והערכת חומרת המחלה ממנה סבל המנוח, במהלך האשפוז הראשון הצוות הרפואי לא עשה את המינימום לשם אבחון מחלתו של המנוח, ושיחרר את המנוח מבלי להשיג את המטרה שלשמה הוא הפנה לביה"ח נהריה, ובהמשך הצוות הרפואי שוב חזר על מחדלו במהלך האשפוז השני, ועל אף החשיבות שיש ל ביצוע בדיקת המיפוי והעובדה כי מדובר בבדיקה זמינה בין כותלי ביה"ח, הצוות הרפואי שוב לא בדק את המנוח, ולא העריך נכונה את חומרת המחלה ממנה סבל, ובכך הצוות הרפואי לא העביר מסר ברור למנוח לעניין חשיבות ודחיפות ביצוע הצנתור תוך כדי האשפוז, והשאירו בידיו את הברירה והבחירה לעשות את הצנתור בעוד שבוע, ובכך הם לא מנעו את הסיכון שאליו נחשף המנוח בהמשך, שכן בטרם הספיק המנוח לקבל התחייבות לשם ביצוע הצנתור, הוא נפטר מדום לב.

קשר סיבתי
לעניין הקשר הסיבתי קובע פרופ' אבינדר בחוות הדעת מטעם התובעים כי ברור שללא בדיקת המיפוי והצנתור - לא ניתן לתת למנוח את הטיפול האופטימלי והיעיל ביותר בהתאם וברמת הרפואה הסבירה, שכן גם כשהחליט הקרדיולוג של ביה"ח נהריה להמליץ כראוי על צנתור וקבעו למנוח תור, המנוח לא קיבל התחייבות לביצוע הצנתור, ואף לא ניתנה לו אופציה חלופית מיידית לביצוע הצנתור במוסד המקובל על קופ"ח. בהמשך חוות הדעת, קבע פרופ' אבינדר כי מתקבל מאוד על הדעת שבירור זריז ויותר מקיף כולל טיפול ברהווסקולרזציה מלעורי או ניתוחי טמון בו פוטנציאל גדול לשפר את סיכוייו של המנוח להישאר בחיים.

יש להעיר כי קביעתו של פרופ' אבינדר קושרת גם את קופ"ח לסיבה שבגללה מצא המנוח את מותו, יחד עם זאת, ומאחר וההליך המשפטי כנגד קופ"ח נגמר בטרם נשמעו ראיותיה של הנתבעת 2 וללא שנבחנה רשלנותה של הנתבעת 2 – ככל שזו קיימת, הרי שבשלב הזה תיבחן שאלת הקשר הסיבתי רק בכל הקשור להתרשלותה של הנתבעת 1.

בהקשר הזה, טוענת הנתבעת 1 כי מותו של המנוח הוא תוצאה של התנהלותו הרשלנית בצירוף סירובה של קופ"ח ליתן לו הפניה/כתב התחייבות לצנתור תוך זמן סביר. על הנקודה הזו חזר פרופ' בנאי במספר הזדמנויות, גם בחוות דעתו וגם במהלך חקירתו הנגדית לפניי, ובעניינה הוא הסביר כי המנוח נשלח לקרדיולוג במסגרת קופ"ח ולאחר הבדיקה לא טרח להביא את ממצאי הבדיקה לרופאו, הסתובב עם לחץ דם גבוה ולא מאוזן, ועם ערכי שומנים גבוהים, נשלח למיפוי ולא טרח לבצע את הבדיקה, הוצע לו צנתור במסגרת האשפוז השני וסירב לעשותו, ובכך הוא גרם לעיכוב הצנתור, כל אלה גרמו למותו של המנוח [ ראו עמ' 17, שורות 10-19].

באשר להאשמות אשר הטיחה הנתבעת 1 במנוח ובקופ"ח בקשר לגרימת מוות למנוח, אני דוחה טענות אלו, הן ביחס לקופ"ח והן ביחס למנוח, שכן התביעה כנגד קופ"ח באה על סיומה בטרם נבחנה רשלנותה של קופ"ח ובטרם נבחנה תרומתה לגרימת המוות, ואף מבלי שהנתבעת 1 הגישה נגד קופ"ח הודעת צד ג' . ואילו ביחס למנוח, אני דוחה את הטענות לגופן, שכן ראינו כי בדיקת המיפוי לא בוצעה למנוח כתוצאה מרשלנות הצוות הרפואי של ביה"ח נהריה. אינני שוללת את האפשרות כי מחדלה של קופ"ח תרם גם הוא חלק באי ביצוע בדיקת המיפוי – אבל נקודה זו לא נבחנה לפניי, כך או כך, ברור כי המנוח אינו אשם באי ביצוע בדיקת המיפוי. כך גם ראינו לעיל כי סירובו של המנוח לבצע את הצנתור במהלך האשפוז השני, כלל לא נעשה על סמך מידע רפואי שיכול לאפשר החלטה מושכלת ו/או מתן הסכמה מדעת, ומכאן שאין להאשים את המנוח שסירב לבצע את הצנתור במהלך אשפוזו מבלי שהבין את חומרת מחלתו. במיוחד אמורים הדברים מקום בו המנוח הסכים בהמשך לבצע את הצנתור במועד אחר, ככל הנראה לאחר שהפנים את חשיבות הצנתור, אך לא את דחיפותו שלא הוסברה לו כדבעי .

לאור עמדתם של המומחים מטעם שני הצדדים, הרי שאין מחלוקת כי אי ביצוע הצנתור למנוח תרם תרומה משמעותית לתוצאה הטרגית, שלפיה המנוח סבל מדום לב ומאוטם בשריר הלב ומצא את מותו בטרם בוצע לו הצנתור.

בקשר לאי ביצוע הצנתור במועד, טוענת הנתבעת 1 כי המנוח הוזמן לצנתור בעוד שבוע ממועד שחררו מהאשפוז השני, אך הוא לא קיבל התחייבות מקופ"ח, ובהמשך קיבל התחייבות לבצע את הצנתור בביה"ח כרמל, והוא ערער על ההחלטה, וביקש לבצע את הצנתור בביה"ח בני ציון, אך נפטר ביום 10/12/2005 לאחר כ- 18 יום ממועד שחרורו, ובכך המנוח וקופ"ח הם האחראים על העיכוב בביצוע הצנתור. בעניין הזה של שינוי מועד הצנתור, הרי שאיש מהצדדים לא הציג לפניי ראייה כלשהי שממנה ניתן ללמוד כי המנוח קיבל התחייבות לבצע צנתור בביה"ח כרמל במועד אחר לפני מועד פטירתו, וכי המנוח ערער וביקש לקבל את הצנתור בבי"ח אחר.

מעבר לך, וגם בהנחה כי המנוח ערער על ההחלטה של קופ"ח ובכך גרם לעיכוב בביצוע הצנתור במקום זה שאושר לו ע"י קופ"ח, הרי שאין בזה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מחדלה של הנתבעת 1 וצוות הרופאים של ביה"ח נהריה, לבין הנזק שנגרם למנוח, שכן בכל אחד משני האשפוזים שהיו למנוח במסגרת ביה"ח נהריה, צוות הרופאים יכל למנוע את התפתחות מחלתו החריפה של המנוח באמצעות בדיקות, אבחנות וטיפולים, שכפי שראינו לא בוצעו על ידי ביה"ח נהריה בניגוד לסטנדרט הרפואי הסביר והמקובל.

ראוי לציין, כי אומנם אין אפשרות של 100% לקבוע בבחינת " סיבה בלעדיה אין", שהמנוח לא היה לוקה בדום לב אילו ביצע את הצנתור במהלך אשפוזו, הראשון או השני, יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהמנוח איבד שתי הזדמנויות שבמסגרתן צריך היה ביה"ח נהריה להעמידו על חומרת מחלתו, ולתת לו את הטיפול הראוי, במיוחד לאחר שצוות הרופאים בביה"ח גילה כי המנוח סובל מתעוקת חזה בלתי יציבה- אשר הוגדרה ע"י פרופ' אבינדר כמחלה כלילית דינמית בעלת פוטנציאל קטלני, כך ששומה על הרופאים לברר את חומרת מחלתו, ולא להסתפק במתן המלצה למנוח לעבור הליך צנתור, אם לא במהלך האשפוז אזי שבוע הבא, ובכך הגבירו הרופאים של ביה"ח נהריה את הסיכון של המנוח ללקות בדום לב ובאוטם בשריר הלב או בכל תוצאה קטלנית אחרת, מקום שהיתה בידיהם האפשרות למנוע מימוש סיכון זה באמצעות בדיקות זמינות בביה"ח וטיפולים אחרים מאלה שהמנוח קיבל במהלך אשפוזו.

בעניין הזה, כבר נפסק בהלכה הפסוקה בתחום הרשלנות הרפואית, כי הגברת הסיכון מהווה בסיס לקשר סיבתי; וראה לעניין זה את הדברים האמורים בספרם של ד"ר אזר וד"ר נירנברג "רשלנות רפואית" לעיל, בעמ' 393:

"[...]כי מקום שעקב רשלנות זו הוגבר סיכון הצפוי לחולה שלא לצורך, חזקה היא שהגברת הסיכון האמורה היא שהובילה לגרימת הנזק. די בהגברה קלה של הסיכון. המידה הדרושה היא עניין להערכה בכל מקרה לפי נסיבותיו".

בענייננו , התנהלותו הרשלנית של צוות הרופאים בביה"ח נהריה, מתבטאת בכך שתחת ביצוע הבדיקות הנחוצות ובירור יסודי של חומרת מצבו של המנוח, בחר לשחרר את המנוח מביה"ח פעמיים מבלי לעמוד על חומרת מצבו ועל מתן טיפול מיידי – בדיקות וטיפולים שהיה על צוות הרופאים בביה"ח ל בצע, לו פעל כ"רופא הסביר", ובסבירות גבוהה מאוד היה מצליח למנוע את התרחשות הנזק. על כן, אין לאפשר לנתבעת 1 לה יבנות על מהלך העניינים לאחר שחרורו של המנוח מביה"ח נהריה, שכן התנהלותו הרשלנית של צוות הרופאים בטיפול הרפואי שניתן על ידו למנוח היתה לה תרומה ממשית לקרות הנזק.

לאור המקובץ לעיל, הנני קובעת כי עלה בידי התובעים להוכיח, על פי מאזן ההסתברויות, את קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות של צוות הרופאים בביה"ח נהריה לבין נזקו של המנוח.

אשם תורם
הנתבעת 1 טוענת לאשם תורם של המנוח בשיעור 100%.

כפי שהובא לעיל, הרי שכבר קבעתי כי אין לייחס אשם כלשהו למנוח בעניין אי ביצוע בדיקת המיפוי שאליו הוא כלל לא הוזמן, כך גם מצאתי שאין לייחס למנוח אשם לעניין סירובו לבצע את הצנתור במהלך האשפוז השני, בשעה שהוא לא קיבל את המידע הדרוש לו לצורך מתן הסכמה מדעת. ברוח דברים אלה, וככל שהמנוח גרם לעיכוב הצנתור לאחר מועד שחרורו מהאשפוז השני בביה"ח נהריה ( ע"י הגשת ערעור על ההחלטה של קופ"ח לתת התחייבות לביצוע הצנתור בביה"ח כרמל), ברור שאין לייחס למנוח אשם כלשהו מקום שהוא לא הבין ולא הפנים את חומרת מצבו, לאור התרשלות צוות הרופאים במסירת המידע הדרוש המשקף את מצבו נכונה של המנוח.

בנוסף לכל ההאשמות שנדחו עד כה, טוען המומחה של הנתבעת 1 – פרופ' בנאי, כי למרות שנאמר למנוח כי כנראה הוא סובל ממחלת לב, הוא המשיך לעשן, והמשיך להסתובב כשלחץ דמו לא מאוזן !

לעניין לחץ הדם הלא מאוזן, הרי שמדובר בטענה שאינה מתקבלת על הדעת, שכן אין לדעת איך המנוח יכול היה לשלוט בלחץ דמו, ולגרום לו להתאזן, ובאם למשל המנוח לא לקח תרופות שהיה עליו לקחת, ובכלל אין באפשרות ביהמ"ש לדעת מה התרומה של " מחדל" זה לקרות הנזק.

לעניין אי הפסקת עישון, הסביר פרופ' אבינדר בחקירתו הנגדית, כי עישון זה הרגל גרוע, ואנשים רבים לא מפסיקים לעשן אפילו לאחר התקפי לב, אך אין ללמוד מזה שמדובר באנשים סרבני תרופות, והדברים נאמרו במיוחד ביחס למנוח מאחר ובמסמכי סיכום האשפוז מביה"ח נהריה צוין במפורש כי מדובר בחולה ששיתף פעולה ומעוניין בטיפול.

בהקשר הזה של אי הפסקת עישון, סבורני כי הסברי המומחה של התובעים יכולים לספק מענה, והדברים נאמרים ביתר שאת מאחר והנתבעת 1 והמומחה מטעמה לא הסבירו מה היא השפעת העישון ומה היא תרומתו לקרות הנזק.

משכך, הנני קובעת כי אין ליחס למנוח אשם תורם כלשהו לקרות הנזק.

חלוקת האחריות - מעוולים במשותף
בענייננו, התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת 1 – בהיותה הבעלים של ביה"ח נהריה, וגם כנגד קופ"ח כללית, כאשר במסגרת כתב התביעה וחוות הדעת הרפואית של התובעים, ניתן לראות כי התובעים ראו בנתבעת 1 ובקופ"ח כמעוולים במשותף, והפנו אצבע מאשימה כלפי שתי הנתבעות, כחבות במשותף בביצוע העוולה שגרמה למותו של המנוח, ולכן על המקרה דנן אין חולק כי יש להחיל את סעיף 11 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] ( להלן: "פקודת הנזיקין"), הקובע :
"11. היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד.

בהתאם להלכה הפסוקה, המשמעות של סעיף 11 הנ"ל היא שהתובעים רשאים להיפרע את כל נזקם מכל אחד מהנתבעים – ביחד ולחוד, ואילו ביחס לחלוקת האחריות ומידת השתתפותו של כל נתבע, הרי שזו נקבעת על פי סעיף 84( ב) לפקודת הנזיקין, בהתאם למידת אחריותו של כל נתבע לנזק, תוך ששוקלים את מידת האשמה ומידת הרשלנות של כל אחד מהנתבעים. ( ראו ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פד"י מב(1) 415 (1988) ( פיסקה 11 לפסק הדין); וכן ראו ע"א 8684/11 שלמה (שלומי) אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור (פורסם בנבו, 25.06.2014) ).

במקרה דנן, ראינו כי קופ"ח כללית הינה בעל דין שנתבעה בתובענה כמעוולת במשותף, אך בהמשך התביעה נגדה נדחתה לאור הסכמות אליהן הגיעה קופ"ח כללית עם התובעים, והתברר כי אותן הסכמות הן בעצם הסדר פשרה שמגלם תשלום פיצוי בסך של 170,000 ₪ לידי התובעים [ ראו עדותו של מר סאבר, עמ' 27 לפרוטוקול, שורה 3]. בנדון, והגם שהתביעה לא המשיכה להתברר כנגד קופ"ח כללית, ובמסגרת הדיון לא נשקלה מידת אחריותה ואשמה לעניין ביצוע העוולה, ואם בכלל היא אשמה, יחד עם זאת, שאלת הרשלנות ומידת האשם שיש לייחס לקופ"ח כללית נשארה פתוחה, ואין בעצם ההסדר שאליו הגיעו התובעים עם קופ"ח כללית כדי להביא להטלת מלוא הנזק על כתפי הנתבעת 1 . מקום שהצדדים ( התובעים וקופ"ח כללית), לקחו על עצמם את האחריות לסיכויים ולסיכונים הכרוכים בהמשך ניהול התביעה, על כל המשתמע מכך, ובחרו בהסדר שכלל לא הוצג לביהמ"ש, אך בשורה התחתונה נראה כי במסגרתו קופ"ח כללית שילמה סך של 170,000 ₪ לידי התובעים, ובהיותה של קופ"ח כללית בעל דין שנתבע במשותף על אותה עוולה, הרי שבעצם התשלום, קופ"ח כללית לקחה על עצמה אחריות להשתתף בנזק שנגרם לתובעים כתוצאה ממותו של המנוח. הואיל וקופ"ח כללית נושאת באחריות על הנזק כלפי המנוח ביחד ולחוד, והואיל ואין בידי את הכלים כדי לבחון את מידת האשם של קופ"ח כללית, לכן אני סבורה כי מכל סכום שייפסק לטובת התובעים, יש לנכות את הסכום אשר שולם כבר ע"י קופ"ח כללית.

בהקשר הזה, ומבלי לטעת מסמרות בסוגיה זו , ועל סמך הראיות שהוצגו לפניי, התרשמתי כי מידת האשם של הנתבעת 1 הינה משמעותית ועיקרית, וייתכן כי זו הרבה יותר גדולה ממידת האשם של קופ"ח אילו זו הייתה נבחנת לגופה, ולאחר שבחנתי את שאלת הנזק ( כפי שיובא להלן), לא נותר בלבי ספק שהנתבעת 1 לא נשאה בתשלום פיצוי העולה על מידת אחריותה.

שאלת הנזק
כידוע, תביעה זו הוגשה בהתחלה ע"י אלמנתו של המנוח בתור תלויה, וע"י בנו של המנוח – מר סאבר - בתור יורשו היחיד של המנוח בהתאם לצו ירושה מיום 28/3/2011 ( צורף כנספח א' לכתב התביעה), כך שמדובר בתביעת תלויים וגם בתביעת עזבון.

אך במהלך שנת 201 5 אלמנתו של המנוח הלכה לעולמה, ומר סאבר המשיך בתביעה גם בתור יורש בתביעת העיזבון, וגם בתור יורש בתביעת התלויים. במקרה כזה, והואיל ואין למנוח יורשים מתחת לגיל 21 , הרי שאין זהות בין היורשים והתלויים, ובמקרה כזה יש לנהוג על פי ההלכות שנקבעו ב- ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל ( פורסם במאגרים המשפטיים, 19.12.2007); ובעניין ע"א 2739/06 עיזבון המנוח דובינצקי ולדימיר ז"ל נ' אסדי רזקאללה ( פורסם במאגרים המשפטיים, 01.06.2008), ושלפיהן תביעת העיזבון והתלויים מובחנות ומובדלות זו מזו וכל אחת כוללת ראשי נזק שונים, גם אם קיים ביניהם מתחם חפיפה, ולפיכך, על המזיק לשאת בפיצוי עבור הזנק שגרם ואין לנכות או לקזז ראשי נזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה.

נתוני יסוד:
המנוח יליד 1945
תאריך פטירת המנוח: 10/12/2005 (כבן 60 במועד הפטירה )
תוחלת חיים של המנוח: בהתחשב בכך ששני המומחים מטעם שני הצדיים לא התייחסו לנקודה זו, ולא יחסו למחלתו של המנוח משקל כלשהו לעניין ההשפעה על תוחלת חייו, הנני קובעת כי תוחלת חיי המנוח היא עד גיל 78, בהתאם למידע הקיים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לבני אדם בנתוני המנוח.
אלמנת המנוח ( התובעת מס' 2) נפטרה בתאריך 17/2/2015.

בסיס שכר/הכנסת המנוח עובר לפטירתו: בהקשר הזה טוענים התובעים כי בתקופה האחרונה לחייו המנוח התקיים מקצבת נכות כללית ומדי פעם הוא נהג לעבוד בעבודות מזדמנות. על יסוד כך מעריכים התובעים את הכנסתו של המנוח עובר למועד פטירתו בגבולות שכר המינימום, ועל יסוד כך ביצעו את חישוב אובדן התמיכה והפסד השכר בשנים האבודות לפי בסיס שכר של 5,000 ₪. לאחר עיון בראיות התביעה, ושמיעת עדותו של מר סאבר, סבורני כי התובעת לא סיפקה ראייה כלשהי שיש בה כדי ללמד על ההכנסות של המנוח עובר למועד פטירתו, ככל שהיו הכנסות כאלה, שכן התובעים הסתפקו לציין כי המנוח היה מתקיים מקצבת נכות כללית מבלי להציג בדל ראיה לעניין גובה הקצבה, ואף מבלי לציין את שיעור הקצבה ו/או את שיעור נכותו של המנוח. כך גם מחקירתו הנגדית של מר סאבר, לא ניתן להבין מה היה שיעור נכותו של המנוח, ולא ידע להצביע על מקום עבודה אחד שהיה שבו עבד המנוח בעבודות מזדמנות, וכשנשאל מר סאבר על מקור הידיעה שלו לעניין ההכנסה של אביו המנוח, ציין כי אימא שלו ( המנוחה ז"ל) סיפרה לו [ ראו עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 21-32], ובכך עדותו של מר סאבר הינה עדות מפי השמועה, והחלטתי שלא לייחס לה משקל כלשהו.

במקביל, מראיות הנתבעת 1 ניתן לראות שהיא הגישה דף רציפות מעבודה [ צורף לתצהיר העדות שהוגש מטעם הנתבעת 1 וסומן כ- 3.2.1. – 3.2.4 ], המלמד על הכנסת המנוח עד לשנת 2002, והמראה כי למנוח הייתה הכנסה מקצבת הבטחת הכנסה, אם כי לא ניתן לקבל מידע כלשהו אודות קצבת הנכות הכללית שקיבל המנוח בסמוך לפני מועד פטירתו.

משכך הם פני הדברים, ומשאין בידי מידע כלשהו אודות הכנסות המנוח, אני מקבלת אפוא את טענות הנתבעת 1 כי בהיעדר בסיס לחישוב אין מקום לבצע חישוב של אובדן תמיכה או הפסדי שכר בשנים האבודות לפי שיטת הידות או לפי כל שיטה אחרת, ובכך אני דוחה את טענות התובעים ביחס לרכיבים אלה, וכתוצאה ישירה מכך, אני דוחה גם את דרישות התובעים ביחס לאובדן פנסיה.

תביעת התלויים : משנדחתה דרישת התובעים לעניין אובדן תמיכה ואבדן פנסיה, הרי שכל שנותר זה לבחון את דרישת התובעים, הרלבנטית לתביעת התלויים, ועניינה אובדן שירותי בעל.
אובדן שירותי בעל: לטענת התובעים, המנוח תרם למאמץ המשותף במשק הבית ועזר לאלמנתו בכל מיני פעילויות, לרבות בביצוע קניות, עבודות ניקיון ואחזקה וכו', ולכן התובעים ביקשו להעמיד את ההפסד חודשי בגין רכיב זה ע"ס 1,500 ₪, ולפי החישוב של התובעים סכום הפיצוי בגין רכיב זה הועמד ע"ס 179,067 ₪ הכולל ריבית מאמצע התקופה.

הנתבעת 1 טוענת כי אין לקבל את הטענה כי המנוח תרם תרומה כלשהי בביתו, במיוחד מאחר והוא סבל מנכות אורתופדית, ואם כן הרי שאין ספק שלא היה לעזר בביתו.

במחלוקת בין הצדדים, סבורני כי גם אם למנוח הייתה נכות אורתופדית, שכלל לא יודעים מה האחוז שלה, הרי עדיין אין לשלול את קיומה של עזרה מינימלית לאלמנתו, שכן ככל הנראה שניהם התגוררו בביתם לבד, וסביר להניח כי המנוח תרם במידה מסוימת חלק בביצוע עבודות הבית, ואני מעריכה את הפסד התמיכה בשיעור של 1,200 ₪ לחודש. ממועד פטירת המנוח עד למועד פטירת אלמנתו עברו 110 חודשים, ובהתאם לחישוב יוצא כי התובעים זכאים לפיצוי של : 110 * 1,200 ₪ = 132,000 ₪, סכום זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה עומד ע"ס 142,436 ₪ ( מעוגל).

סה"כ תביעת התלויים עומדת ע"ס 142,436 ₪.

תביעת העיזבון: מאחר ודחיתי את דרישת התובעים לעניין הפסד שכר בשנים האבודות ולעניין אובדן פנסיה, כל שנותר זה להעריך את נזקי העיזבון ברכיבים של: נזק לא ממני (קיצור תוחלת חיים וכאב וסבל) אובדן קצבת זקנה, והוצאות קבורה.

נזק לא ממוני (קיצור תוחלת חיים + כאב וסבל) :
התובעים העמידו את דרישתם בגין רכיב זה ע"ס של 500,000 ₪, והנתבעת 1 טוענת מנגד כי יש להעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה ע"ס 30,000 ₪.

בהקשר הזה, לא יכולה להיות מחלוקת כי קנה המידה לפסיקת הפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים הוא " אורך החיים שאבד" (ראו לעניין הזה: ע"א 15/61 שנער נ' חסן ואח', פ"ד כ (2) 455); וכן ע"א 773/81 עזבון פרייליך ז"ל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (4) 816)).

בענייננו, בהתחשב בגילו של המנוח ובמספר השנים בהן קוצרה תוחלת חייו, ובפרק הזמן שעבר מאז מעשה ההתרשלות ועד למועד פטירתו של המנוח הגעתי למסקנה כי יש לפסוק לעזבון פיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין נזק לא ממוני.

אובדן קצבת זקנה:
התובעים עותרים בסיכומיהם כי יפסק להם פיצוי בגין אובדן קצבת הזקנה שלה היה זכאי המנוח, ואילו הנתבעת 1 אינה מתייחסת בסיכומיה לראש נזק זה.
על-פי הפסיקה, אובדן קצבת זקנה, כאובדן מקור הכנסה אחר, הוא נזק בר פיצוי הן בתביעת העיזבון והן בתביעת התלויים ( ראו: ע"א 9209/03 עיזבון ניסן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ( פורסם במאגרים המשפטיים, 16.11.2008)). עם זאת, כפי שעולה מפסק-דין זה, ומפסקי-דין שיישמו אותו, על מנת לזכות בפיצוי של אובדן קצבת זקנה, יש להניח תשתית עובדתית להוכחת הטענה, הן לעצם הזכאות והן לשיעור התשלומים שהיה על המנוח לשלם עבורה ( לצורך הפחתתם).

במקרה דנא, התובעים לא הניחו תשתית לעניין עצם הזכאות לקצבת זקנה, והטיעון בסיכומיהם הוא כוללני ביותר, והסתפקו בידיעה שלהם ו/או בהנחה שלהם לעניין גובה קצבת הזקנה של יחיד או זוג לפי חוק ביטוח לאומי, ובזה אין די כדי להרים את הנטל המוטל עליהם להוכיח רכיב נזק זה ( ראו והשוו: ת"א (שלום חי') 46460-12-13 עזבון המנוח גאזי מרווח נעראני ז"ל נ' עקאב מוסא נעראן (פורסם במאגרים המשפטיים, 31.01.2017); המסקנה של פסק דין זה אושרה גם בערעור בביהמ"ש המחוזי ב- ע"א (מחוזי חי') 19951-03-17 סמי זנדברג נ' עזבון המנוח גאזי מרווח נעראני ז"ל (פורסם במאגרים המשפטיים, 07.07.2017), (פסקה 77.ג.)).

משכך, הנני דוחה את דרישת התובעים בגין רכיב נזק זה.

הוצאות קבורה ואבל: התובעים העמידו את דרישתם בגין רכיב זה ע"ס 40,000 ₪ בטענה כי נגרמו להם הוצאות רבות לאור הקמת סוכת אבלים ולאור מספר האנשים שהגיעו לנחם. אך מלבד טענות כלליות, התובעים לא צירפו קבלות כלשהן להוכחת הוצאותיהם. יחד עם זאת, סביר להניח כי אכן נגרמו הוצאות מהסוג הנטען הנ"ל, ובנסיבות אלה אני רואה מקום לפסוק פיצוי לתובעים באופן גלובלי, ואני מעריכה את ההוצאות בגן רכיב זה בסך של 15,000 ₪.

סה"כ תביעת העיזבון עומדת ע"ס 2 15,000 ₪.

הואיל ובין תביעת העיזבון ותביעת התלויים אין חפיפה הרי שיש מקום לפסוק לתובעים את כל הסכומים המפורטים לעיל ובסך הכל, סך של 357,436 ₪.

ניכויים ( תשלומי המל"ל)
לנתבעת 1 אין טענה לניכוי תגמולי מל"ל, וגם אין נתונים לעניין גובה קצבת השאירים ששולמה לאלמנת המנוח, גם לא חישוב אקטוארי כלשהו, ולכן מסכום הפיצוי שנפסק אין לנכות סכום כלשהו בגין קצבאות של המל"ל, אלא רק יש לנכות את סכום הפיצוי שכבר נשאה בו קופ"ח כללית כפי שפורט לעיל ( ראו פרק – חלוקת אחריות לעיל), קרי את הסך 170,000 ₪, ובכך על הנתבעת 1 לפצות את התובעים בסך של 187,436 ₪.

סוף דבר
התביעה מתקבלת.

הנתבעת 1 תפצה את התובעים בסך של 187,436 ₪.

על צירוף הסכומים הנ"ל, יש להוסיף סך כולל של 40,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ₪.

החיובים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' כסלו תשע"ח, 23 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.