הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 36196-10-19

בפני
כבוד ה שופטת מיכל ברלינר לוי

תובעים

  1. יוסף מרג'יה ת.ז XXXXXX545
  2. נאיל מרג'יה

נגד

נתבעים

  1. אניס שאער
  2. ועדה מקומית לתכנון מבוא העמקים

החלטה

מבוא

לפני בקשת הנתבעים 1 ו-2, מר אניס שאער והוועדה המקומית לתכנון ובניה "מבוא העמקים" (להלן: "הנתבע 1" ו- "הוועדה" בהתאמה), לסילוק התביעה שהוגשה נגדם על הסף.

במהלך ההליך הודיע התובע 2 לבית המשפט כי התובע 1 ז"ל הלך לעולמו (ראו החלטות מיום 14/5/20; הודעת התובעים מיום 31/5/20; החלטה מיום 10/6/20; הודעת התובעים מיום 2/8/20; החלטה מיום 4/8/20).

ביום 29/9/20 הוגש כתב תביעה מתוקן לתיק, על ידי התובעת 1, רעיית המנוח ויורשת המנוח על פי דין, והתובע 2.

רקע והשתלשלות העניינים בתמצית

על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן, התובע 1 והנתבע 1 הם בעלים של מגרשים גובלים בכפר יפיע. כל אחד מהם בנה בניין על מגרשו שלו.

התובע 1 הוא הבעלים של מגרש ב/43/1 הידוע כחלק מחלקה 43 בגוש 16875, עליו ממוקם בניין בן 5 קומות, 2 מהן מתחת למפלס הכביש ו- 3 קומות ממפלס הכביש ומעליו. התובע 2 הוא בנו, המתגורר בדירתו בקומה השלישית ממפלס הכביש.

הנתבע 1 הוא הבעלים של מגרש 2/1/4 הידוע כחלק מחלקה 2 בגוש 16875, עליו הוקם בניין בן 5 קומות, 2 מהן מתחת למפלס הכביש ו- 3 קומות ממפלס הכביש ומעליו.

התובעים עותרים בתביעתם לפיצויים בגין נזקים נטענים בסך 1,150,403 ₪, וכן לצווי עשה וצווי מניעה שונים.

במוקד תביעתם הטענה, כי הנתבע 1 ביצע עבודות בנייה ושימושים חורגים משך שנים בבניינו, אשר פגעו בערך בניינם, באיכות חייהם, הסיגו את גבולם וגרמו למטרדים, בניגוד לדין. בתמצית נטען, כי בצד הצפוני של מגרש התובע 1, צמוד למגרש הנתבע ולפי היתר בניה, קיים שביל ברוחב מעל 3 מ' המוביל לחניון תת קרקעי בבניין התובע 1, לפי מפות מדידה והיתרי בניה שניתנו לנתבע 1 עד לשנת 2000. לאחר שהצדדים הסכימו בשנת 1984 על גבולות המגרשים, בנה התובע 1 על חשבונו ובמגרשו קיר בטון לשם תיחום מגרשו (להלן: "קיר הגבול"). הנתבע 1 בנה קיר נוסף בגובה העולה על 2 מטר ותקרה מעליו, הפולשים למגרש התובעים בכ-51 ס"מ, ללא היתר (להלן: "הבניה הפולשת"), דבר אשר הצר את שביל החניון והקשה על התובעים להשתמש בו.

בשל הבניה הפולשת נטען כי נפגעו שלושת רכבי התובעים ונגרם להם נזק בסך 43,363 ₪; כי משהנתבע 1 בנה את הקיר הנוסף על גבי קיר הגבול, יש לחייבו להשתתף באופן יחסי בעלות בניית קיר הגבול בסך 57,224 ₪ ובתשלום דמי שימוש לתקופה של 7 שנים; כי הצבת מחסומי בטון ושפיכת חומר מילוי בתוואי הדרך הציבורית על ידי הנתבע 1 חוסמת את שדה הראייה ביציאה מחניון התובעים ומונעת אפשרות להשתלב בכביש שירות; כי מילוי הפער בין כביש השירות לתקרה הפולשת בפסולת בניה, גורם בעונת הגשמים להידרדרות חצץ ואבנים אל תוך שביל החניון, מה שגורם להחלקת רכבים ולסיכון בטיחותי.

בנוסף נטען, כי בניית קומה חמישית בבניינו של הנתבע 1, ללא היתר בניה, גרמה לירידת ערך בניינו של התובע 1 בשל פגיעה בנוף, בפרטיות ובכיווני אוויר.

נטען עוד, כי שימוש במרתף הבניין כמחרטה תעשייתית והשכרת חלק מן הבניין למסחר ומשרדים, בניגוד לייעודו למגורים, גורמים לירידת ערך בניינו של התובע ולמטרדי רעש, אשר אילצו את התובעים להחליף את חלונות ביתם בעלות של 16,075 ₪, לעומסי תנועה וחניה. ירידת הערך בנכס התובעים על רכיביה הוערכה בחוות דעת שמאית מטעם התובעים בסך של 787,000 ₪. נטען עוד, להוצאות בסך 30,000 ₪; לזכאות לשיפוי בגין עלות פינוי שביל החניון מפסולת בטון בסך 40,000 ₪; ולפיצוי בגין טרחה, בזבוז זמן ומשאבים בסך 231,000 ₪.

בנוסף עותרים התובעים באף למתן צווי הריסה ביחס לקומה החמישית בבניין הנתבע, הקיר והתקרה הפולשים, משטח החניה הבנוי על קו אפס והקיר שנבנה מעל קיר הגבול; לצווים לפינוי פסולת הבטון והבטונדות שהוצבו על ידי הנתבע 1; לצווי פינוי ביחס למחרטה, העסקים והמשרדים המושכרים; למתן צווי עשה ביחס לוועדה, שעניינם בחינת טענות התובעים כי הדרך שנסללה על ידי מע"צ במגרש הנתבע 1, אמורה הייתה להגיע ולאפשר גישה אל למגרש התובע 1, ולחייב את פתיחתה על ידי הנתבע 1. בנוסף התבקש צו האוסר על הנתבע לעשות שימוש בכל בנייה שאינה במרחק 3 מ' מבניין התובע 1; וכן צו המורה לנתבעים לתקן את מיקום קו הגבול המשותף שבין המגרשים, בהתאם לתשריט חלוקה מאושר משנת 1994 ומפות המדידה וההיתרים שניתנו לנתבע עד לשנת 2000.

כרקע נטען, כי ביום 22/1/06 קיבל הנתבע 1 היתר בניה מהוועדה, לבניית הקומה החמישית, משטח חנייה צמוד ומעלית, אך זאת באמצעות הצגת תשריט מדידה מטעה המציג קו גבול הפולש למגרש התובע 1 בכ-3 מ'. נטען כי בכך הגדיל הנתבע 1 את אחוזי הבניה, שינה את קו הגבול המוסכם והמאושר, והצליח לקבל היתר לבניית קומה חמישית בשטח של 175 מ"ר, חניה לא מקורה בשטח של 15.3 מ"ר, ושימוש חורג למשך 4 שנים שפג תוקפו בשנת 2008.

ביום 29/1/07, עם תחילת בנייתה של הקומה החמישית, גילו התובעים כי הנתבע הציג בפני הוועדה תשריט מדידה לא מדויק, ופנו לוועדה בהתאם. ביום 7/2/07 הוציאה הוועדה צו הפסקה מנהלי להפסקת עבודות בניית הקומה החמישית. על אף האמור, הוועדה חדלה מלאכוף את הצו והנתבע 1 השלים את עבודות בניית השלד.

בהמשך להחלטת ועדת הערר המחוזית מיום 17/4/07 בערר מס' 45 שהגיש התובע 1 אשר החליטה לבטל את ההיתר - ביום 25/11/08 החליטה הוועדה לבטל את ההיתר בנוגע למשטח החניה שנבנה על קו אפס, לרבות התקרה הפולשת; הורתה לנתבע 1 להרוס את משטח החניה והתקרה הפולשת; ולפנות את המחרטה תוך 30 יום, תוך שצוין בהחלטה, כי ככל שלא יקיים הנתבע את האמור בה, ינקטו הליכים משפטיים נגדו.

ביום 12/1/10 התכנסה ועדת הערר המחוזית והורתה לנתבע 1 להרוס את משטח החניה הבנוי על קו אפס, להרוס את התקרה הפולשת, לפנות את המחרטה ולהסיר את הפסולת שבשטח הציבורי. כן הורתה לוועדה המקומית לדון בטענת התובע 1, כי הדרך שנסללה על ידי מע"צ במגרש הנתבע 1 אמורה להגיע עד למגרשו של התובע 1 (ולא כפי שנחסמה על ידי הנתבע 1).

הוועדה צורפה להליך כנתבעת 2 בטענה לרשלנות ולמחדלים באכיפת חוק התכנון והבניה, לרבות לעניין השימושים החורגים והבנייה הבלתי חוקית שביצע הנתבע 1. נטען, כי הוועדה העניקה לנתבע 1 את היתר הבניה, מבלי לבדוק אם תשריט המדידה שהוצג בפניה תואם היתרים קודמים, מפות והיתרי בניה שניתנו בעבר; כי לא נבדקו תוכנית החלוקה המאושרת משנת 1994, מספר החניות, ומיקום החנויות כנדרש; כי הוועדה לא דאגה שהנתבע יבצע פרסום בעיתונות טרם מתן ההיתר; כי אישרה את בניית הקומה החמישית, על אף הסטייה הניכרת בגובה הבניין, וחרף פניות התובעים לעניין שיפוע מגרש הנתבע; כי לא פעלה לאכיפת החלטתה מיום 25/11/08 או החלטת ועדת הערר מיום 12/1/10, על אף פניות חוזרות מצד התובעים; ואף לא בחנה את טענת התובע 1, כי הדרך שנסללה על ידי מע"צ אמורה להגיע עד למגרשו, בניגוד להחלטת ועדת הערר.

התובעים טוענים בתביעתם להסגת גבול; למטרדים, לרשלנות; ולהפרת חובה חקוקה.

ביום 15/11/20 הוגש כתב הגנה מתוקן מטעם הנתבע 1 ועמו כתב תביעה שכנגד, לפיצוי בסך 867,920 ₪; ביום 19/11/20 הוגש כתב הגנה מטעם הוועדה; וביום 29/11/20 הגישו התובעים כתב תשובה מטעמם.

בתמצית, כפרו הנתבעים בהגנתם בטענות התובעים וטענו כי דין התביעה להידחות על הסף, כמפורט להלן.
בקשת הוועדה לסילוק התביעה נגדה על הסף

ביום 1/3/21 הגישה הועדה בקשה לסילוק התביעה נגדה על הסף, נושא ההחלטה דנן. נטען כי הוועדה נהנית מחזקת התקינות המנהלית, פועלת באופן סביר, מצויה בהליכי אכיפה נגד הנתבע 1, וכי ביום 15/12/20 אף הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט השלום בבית שאן. נטען כי התובעים מנהלים משך כעשור הליכים משפטיים נגד הוועדה וגורמים לה לנזקים כספים עצומים.

לגוף העניין נטען, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין (השתק פלוגתא והשתק עילה), שכן כל הטענות התכנוניות שהעלו התובעים נגד הוועדה - מוצו בהליכים שהתנהלו בפני ועדת הערר המחוזית (באמצעות ערר על החלטת הוועדה); בית המשפט המחוזי בנצרת (באמצעות עתירה נגד החלטת ועדת הערר); ובית המשפט העליון (באמצעות ערעור על פסק הדין בעתירה). נטען, כי העובדה שהערכאות השיפוטיות בחנו את החלטות הועדה והן נמצאו תקינות, מלמדת כי הפלוגתא העובדתית ביחס להחלטות הוועדה הוכרעה וקיים השתק פלוגתא. בנוסף נטען להתיישנות, משטענות התובעים נעוצות בהחלטות שקיבלה הוועדה בשנים 2005-2006; ולהיעדר יריבות בטענה שהסעדים הנתבעים אינם נוגעים לוועדה כלל.

ביום 18/3/21 הוגשה תגובת התובעים לבקשת הוועדה. נטען כי הוועדה מטעה בטענתה כי לנתבע 1 היתר בניה לקומה החמישית, שכן בהחלטת ועדת הערר מיום 12/1/20 הבהירה ועדת הערר בשנית כי בוטל ההיתר שניתן לנתבע ונמתחה ביקורת על התנהלות הועדה. נטען, כי הנתבע 1 בנה את שלד הקומה החמישית בשנת 2007 וסיים את עבודות הגמר ואכלוסה בשנת 2019, והכל ללא היתר, וחרף תלונות חוזרות מצד התובעים. ביחס להחלטת הועדה המחוזית נטען כי הערר לא נדחה. בנוסף נטען כי בנסיבות, ובשים לב לסוג ההליכים - לא חל השתק עילה, היות ופסק דין בעניין אזרחי מקים מעשה בית דין ביחס לעניינים אזרחיים בלבד, בשונה מעניינים מנהליים. ביחס לטענת ההתיישנות נטען, כי מדובר באירוע עוולתי מתמשך ומשכך לא חלה התיישנות. ביחס לטענה להיעדר יריבות נטען, כי הוועדה התרשלה עת אפשרה לנתבע 1 לבצע עבירות בניה ולהמשיך בשימוש חורג ללא היתר והתעלמה מפניות גורמים נוספים כמנהל מחוז צפון במכתבו מיום 3/2/19. כן נטען, כי רק בעקבות הגשת התביעה, הוגש כתב אישום נגד הנתבע 1.

בקשת הנתבע 1 לסילוק התביעה על הסף

ביום 21/3/21 הוגשה בקשה לסילוק על הסף אף מטעם הנתבע 1 בטענה להשתק עילה, מעשה בית דין, מניעות, התיישנות, חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט. נטען למיצוי הליכים בשל ההליכים המנהליים הקודמים כאמור; ביחס לבניית הקיר והחריגה הנטענת למגרש התובעים נטען, כי הטענות נדחו במסגרת התנגדות התובע להיתר הבניה של הנתבע 1; כי הוועדה המקומית בהתאם להנחיית ועדת הערר מינתה מודד שבדק את טענות התובע ושללן לחלוטין. ביחס לטענות למטרד וחסימת כיווני אוויר בשל בניית הקומה החמישית והשימוש בקומת הכניסה לחנויות נטען, כי טענות התובע נדונו ונדחו על ידי מוסדות התכנון ובתי המשפט לעניינים מנהליים. בנוסף נטען להתיישנות התביעה, בטענה כי בניית הקיר הסתיימה בשלהי שנות השמונים, ובניית הקומה החמישית הסתיימה עם קבלת ההיתר בשנת 2006 והושלמה עד שנת 2007. ביחס למחרטה נטען, כי זו פועלת משנת 1993 מבלי שהועלתה מצד התובעים כל טענה בעניין זה.

נטען עוד, לשיהוי ניכר המעיד על ויתור מצד התובעים על טענותיהם וכי הנתבע 1 שינה את מצבו לרעה בשל כך; לחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים בהגשת התביעה, משהוסתרו החלטות שיפוטיות מהותיות הנוגעות לשורש העניין; ומשגובה בניינו של התובע, אינו נופל מגובה בניינו של הנתבע 1, והתובע בנה על קו אפס בדומה לבניית הנתבע.

ביום 30/3/21 הוגשה תגובת התובעים לבקשת הנתבע 1. נטען, כי ההחלטות שניתנו במסגרת ההליכים המנהליים אינן מקימות השתק עילה או פלוגתא בהליך זה, משאופן ניהולם והבאת הראיות במסגרתם שונה; כי הוועדה הורתה לנתבע 1 בהחלטתה מיום 25/11/08 להרוס את רצפת החניה שנבנתה על קו אפס ללא הסכמת שכן ולפנות את המחרטה, אך הנתבע מיאן לקיימה ורק ביום 15/12/20 (בחלוף 12 שנים) הוגש כתב אישום כנגד הנתבע 1, עקב הגשת התביעה דנן. נטען, כי בהחלטתה מיום 25/11/08 הוועדה חרגה מסמכותה משהחליטה לא לבטל את ההיתר לקומה החמישית אשר בוטל על ידי ועדת הערר, ומשכך בהחלטת ועדת הערר מיום 12/1/10 נ מתחה ביקורת על התנהלות הוועדה שאינה מוסמכת שלא לבטל את ההיתר. בהתייחס לטענות למטרדים בשל בניית הקומה החמישית, נטען כי על אלה להתברר בתביעה אזרחית ובעילה נזיקית, הטעונה מינוי שמאי מקרקעין לאומדן הנזקים, ואין הליך אחר המתאים לבירורן. כן נטען כי תביעה מעין זו ראויה לבירור אף אם הבניה בוצעה על פי היתר. ביחס לטענה כי גובה הבניינים זהה, נטען, כי התובע 1 פעל בעבר לשינוי ייעוד מגרשו מ"מגורים א'" ל"מגורים ומסחר מעורב", בעוד שהנתבע 1 לא עשה כן. כמו כן, שיפוע מגרשו של התובע 1 עולה על 31% בעוד ששיפוע מגרשו של הנתבע 1 אינו מגיע לכדי 31%, ומשכך בניית הקומה החמישית חורגת מהגובה המותר. ביחס לטענת ההתיישנות נטען כאמור כי מדובר באירוע עוולתי מתמשך המתבטא בפגיעה יומיומית בפרטיות, במטרדים, בהס גת גבול וחסימת נוף ואוויר, וכן כי בניית הקומה החמישית ואכלוסה הסתיימו אך בשנת 2019.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שלפני, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות - להתקבל באופן חלקי, כמפורט להלן.

תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018 קובעת כי: "בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה."

הסדר זה דומה בעיקרו להסדר שעוגן בתקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, במובן זה שאף לפיו בית המשפט רשאי, בכל עת, לדחות תביעה על הסף, מנימוקים של מעשה בית דין, חוסר סמכות או כל נימוק אחר, אך הוא אינו חייב לעשות כן.

נפסק, כי בית המשפט רשאי בכל עת להורות על סילוקה על הסף של תביעה, כולה או מקצתה, במטרה לסנן תביעות סרק ובכך לחסוך בזמן שיפוטי והוצאות עבור הצדדים, ובפרט עבור הנתבע (רע"א 6938/19 דני אילני נ' פייר ברוך (20/8/20), ס' 22). על אף האמור, סילוק על הסף הוא סעד קיצוני, השמור למצבים חריגים ויוצאי דופן, שבהם ניכר כי אין ולו סיכוי קלוש שבירור התובענה לגופה יניב לתובע את הסעד המבוקש בהתבסס על העובדות הנטענות (רע"א 9261/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' Joint Stock Company Commercial Bank PrivatBank (25/3/21), ס' 10; ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ ואח' (4/6/07) עמ' 7 - 8).

בבחינת בקשה לסילוק על הסף, יש להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות, אשר אינן במחלוקת. לפיכך, כאשר נדרש בירור עובדתי על מנת להכריע בבקשה, הדבר מצדיק לדחות את הבקשה ולאפשר את המשך הבירור במסגרת ההליך גופו ( רע"א 6938/19 דני אילני הנ"ל, עמ' 14-15 והמאוזכר בגדרו).

כמו כן, קביעה כי קיים השתק פלוגתא ביחס לחלק מן הפלוגתות - אינה מחייבת את סילוק התובענה כולה (ת"א (חי') 47154-06-14 י.ו. טירת כרמל בע"מ נ' יוסף עשור (24/11/19), ס' 62; להשלמת התמונה ראו: רע"א 8512/19  י.ו טירת הכרמל בע"מ נ' יוסף עשור (11/3/21)).

הנתבעים טוענים בבקשתם למעשה בית דין על יסוד קביעות פסק הדין בעתירה המנהלית והחלטת ועדת הערר המחוזית.

העיקרון היסודי במעשה בית דין הוא שניצול זכותו של בעל דין להעלות מחלוקת מסוימת לפני בית המשפט ייעשה באופן חד פעמי (ת"א (מרכז) 62167-06-20 מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ' נועה פירט (21/3/21), ס' 9).

מדוקטרינת מעשה בית דין צמחו שני כללי משנה עיקריים: השתק עילה והשתק פלוגתא. "השתק עילה" קובע, כי כאשר תביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, לא ייזקק בית משפט לתביעה נוספת בין אותם צדדים (או חליפיהם), בהתבסס על עילה זהה. על פי הנפסק, השתק עילה יחול גם ביחס לטענות שניתן היה לרכזן ולהעלותן בהליך הראשון, אף אם הן לא נטענו בפועל. "השתק פלוגתא" מונע התדיינויות נוספות בין בעלי הדין בפלוגתא שכבר נדונה ביניהם בהתדיינות קודמת והוכרעה על ידי בית משפט בהחלטה סופית, אף אם עילות התביעה שונות זו מזו בכל אחת מן ההתדיינויות. על פי ההלכה, נדרשים ארבעה תנאים לצורך הוכחת קיומו של השתק פלוגתא: הפלוגתא זהה מבחינה עובדתית ומבחינה משפטית לפלוגתא שנידונה בהליך הראשון; בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות באותה פלוגתא; הפלוגתא הוכרעה בהליך הראשון ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין בהליך הראשון (ראו ע"א 8273/16 Fundacio Gala-Salvador Dali נ' וי. אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ (11/7/21), עמ' 23-24 והמובא בגדרם).
ראו בנוסף: גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 13, 2020), עמ' 265 - 271.
לגופו של עניין

עיון בהחלטת ועדת הערר המחוזית מיום 12/1/10, נספח 2 לבקשת הוועדה (להלן: "ההחלטה") מעלה, כי אכן נדונו במסגרתה, בין היתר, טענות הכלולות בכתב התביעה המתוקן.

ראו ס' 4 להחלטה המפרט את טענות התובע בהתנגדותו, בין היתר, לעניין אי חוקיות תוספת הקומה; כי הבקשה כוללת סטייה מתשריט החלוקה אשר אושר על חלקה 2 המייצר דרך גישה לחלקתו; כי על פי החלוקה המאושרת קיימת חריגה בהיקף זכויות הבניה; כי קיימת חריגה של קיר תומך לתחום הכביש שיש לדרוש את הריסתו שכן הוא יוצר מטרד תחבורתי (מסתיר את היציאה לכביש).

בסעיף 14 להחלטה נקבע, כי אין חריגה מהוראות התכנית לעניין תוספת הקומה החמישית (למעט מבנה המדרגות והיציאה מהגג) וכי גם מיתר הוראות התכנית ניתן ללמוד כי מדובר בבנייה התואמת את התכנון החל. בסעיפים 15 -16 להחלטה נקבע, כי משכך, לתובע לא עמדה זכות התנגדות לגבי גובה הבנייה הנוצר בשל תוספת הקומה, וכי לכל היותר, הייתה לו טענה לגבי מגדל המדרגות ופיר המעלית, שאף היא סתמית ביותר, שכן הגובה הכולל של חלק הארי של הגג נמוך מן הגובה המותר. לכן נקבע כי לא ראוי להיעתר לטענותיו בנוגע לגובה המבנה, אף אם הי יתה לו זכות להתנגד לכך.

בנוסף נקבע בהחלטה, כי גם הטענות בנוגע לחריגה לדרך תמוהות ביותר, ויש לדחותן מן הטעם שהבניין נבנה על פי היתר ולא אותרה "פלישה" לתחום הדרך. צוין כי ככל הנראה, שינוי באמצעי המדידה הוא שהביא את המודד מטעם הוועדה למסקנה כי קיימת חריגה לתחום הכביש. נקבע, כי אף אם קיימת חריגה שכזו, היא אינה מבטלת את ההיתרים שהוצאו לבניין; וכי בניית התוספת אינה משפיעה כהוא זה על המצב המשפטי של החלקה, ואינה פוגעת באפשרות לבצע פעולה כלשהי בכביש אותה לא ניתן היה לבצע בעבר, ועל כן ההתנגדות לתוספת הינה קנטרנית וחסרת יסוד (סעיפים 17 - 18 להחלטה).

בהחלטה נמצא ביטוי לטענות התובעים לעניין קיומה של מחלוקת בדבר מיקום הגבולות (ראו ס' 2 להחלטה).

בס' 21 להחלטה, צוין כי החלוקה הפנימית של חלקת הנתבע לא הובררה דיה מבחינה עובדתית, שכן לא הוצגה מדידה מאושרת המשנה את החלוקה הפנימית התואמת את החלוקה המתוארת בבקשה, וכי עיון באתר הוועדה מעלה כי על החלקה אושרו שני תשריטי חלוקה מאוחרים לאלו שהציג התובע. צוין כי לא ברור אם אלה אכן ביטלו את מגרש 2/2, אשר הינו מגרש המיועד ליצור דרך גישה לחלקות העורפיות בחלקה, ואשר אושר בתשריט חלוקה משנת 2001. בס' 22 צוין כי אם המגרש הנ"ל לא בוטל, הרי שיש צורך בתשריט חלוקה מתוקן; כי מאחר והתובע אינו בעל זכויות בחלקה אין לו זכות להתנגד לשינוי, אך ראוי כי חלוקה שכזו תיבחן גם על בסיס טענותיו כי מגרש 2/2 נועד ליצור דרך גישה לחלקתו, ואם כך הדבר ויש בכך משום פגיעה בזכויות החלקה הנ"ל, וראוי לשמור על זכויות אלו (למשל על דרך יצירת זכות מעבר במקום). נקבע, כי מעבר לבדיקה זו, אין מקום להורות על פעולה כלשהי מצד הועדה, כתנאי להוצאת ההיתר. בס' 23 להחלטה צוין, כי הטענה היחידה שראויה להתקבל נוגעת לבניה של הקיר התומך בתחום הדרך, אותה יש להרוס שכן היא נמצאת בחריגה ממשית מגבול המגרש.

לבסוף, במסגרת ההחלטה, נדחה ערר התובע, בכפוף לאמור בסעיף 22 להחלטה ולהריסת בנייה הקיר התומך בתחום הדרך, לפי סעיף 23 להחלטה. כמו כן, נדחה גם ערר הנתבע, בכפוף לאמור בסעיף 29 להחלטה.

התובע הגיש עתירה מנהלית על ההחלטה בגדרי עת"מ 58-10 יוסף מרג'יה נ' ועדת ערר מחוזית צפון ואח' (להלן: " העתירה המנהלית"), אשר נדחתה אף היא, בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת מיום 14/10/10 (להלן: "פסק הדין בעתירה המנהלית"; נספח 3 לבקשת הוועדה).

מסעיף 2 לפסק הדין בעתירה המנהלית עולה, כי ביום 25/11/08 החליטה הועדה המקומית לתת לנתבע היתר לבנות יחידה נוספת בקומה החמישית ועל כך הוגש הערר לוועדה המחוזית; בס' 5-9 לפסק הדין נבחנו טענות התובע ביחס לגובה המבנה, הסטייה הנטענת מהתכנית ושיפוע הקרקע, ונקבע כי גובה הבניין לאחר בניית הקומה החמישית, אינו עולה על הגובה המרבי שבתכנית. בין היתר נקבע בפסק הדין בעתירה המנהלית, כדלקמן:
"11. משהגעתי לכך, שתוספת הקומה החמישית עומדת בתנאי התכנית, אינני נדרש עוד לטעמים הנוספים שהטעימה הועדה, בהיתמכה בהוראות אחרות שבתכנית, ולטענותיו השונות של העותר כנגד הטעמה זו. די לי בטעמים שלמעלה על מנת לדחות את טענתו של העותר, ככל שהיא נוגעת לגובה הבניה.
חריגה אל תוך הדרך
12. עוד טוען העותר, כי הבנין חורג אל תוך הדרך. וגם בעניין זה צדקה, להבנתי, ועדת הערר, כאשר דחתה את טענת העותר. אנו מדברים על בניין קיים, שגם אם חרג אל תוך הדרך – בנייתו נעשתה על פי היתר בניה שניתן כדין לפני שנים. במדידות שנעשו בשעתן לא נראתה כל חריגה אל תוך הדרך. העותר ביקש להיתמך במדידות מאוחרות יותר שנעשו במקום, והעלו כי קיימת חריגה של הבנין אל תוך הדרך. הועדה שערה, והשערתה זו נראית בעיניי סבירה, כי המדידות המאוחרות מצביעות על ממצאים השונים מאלו שנמצאו קודם לכן, בשל השינוי באמצעי המדידה. מכל מקום, אנו מדברים על בניה קיימת שנעשתה לפי היתר כדין, ואין במדידה מאוחרת כדי לבטל את ההיתרים שניתנו למשיב בשעתו. תוספת הבניה הנוכחית (תוספת קומה חמישית) אינה משנה דבר בכל הנוגע לפלישה אל תוך הדרך.
חלוקה פנימית של המגרשים
13. העותר טוען, כי אישור בנייתה של קומה חמישית מהווה סטיה מתשריט חלוקה פנימית של החלקה, המייצר דרך גישה לחלקתו, וכי על פי החלוקה המאושרת קיימת חריגה בהיקף זכויות הבניה המבוקשות.
טענה זו של העותר קיבלה מענה הולם בהחלטת הועדה (ס' 21 ואילך). ראשית, הטענה לא הובהרה היטב מן הבחינה העובדתית, ואף נמצא, בעיון קל ברשת, כי קיימים שני תשריטי חלוקה מאוחרים לתשריט שהציג העותר. מכל מקום, ועדת הערר הפנתה את העניין לועדה המקומית, ככל הנוגע לאישור החלוקה, תוך שהיא מנחה אותה כיצד תנהג, בין היתר תוך שמירה על זכויות הבניה." (ההדגשות אינה במקור)

ערעור על פסק הדין בעתירה המנהלית, בגדרי עע"מ 9121/10 - נמחק בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 10/9/12 (נספח 4 לבקשת הוועדה).

בשים לב לכל אלה, מקובלות עלי טענות הנתבעים לקיומו של השתק פלוגתא, אך זאת ביחס לטענות התכנוניות שהעלו התובעים, שעניינן בניית הקומה החמישית ללא היתר ובניגוד לתוכנית בלבד.

בכלל זה, אפנה לנטען בפרק ז' לכתב התביעה המתוקן (ס' 20) לפיו, בניית הקומה החמישית בבניין הנתבע בוצעה ללא היתר בנייה;
בסעיפים 22-23 לפיהם, הנתבע 1 קיבל היתר בניה בשל הצגת תשריט מדידה מטעה המציג קו גבול הפולש למגרש התובע 3 מ' ובכך הגדיל את אחוזי הבניה ושינה את הגבול המוסכם;
הטענות בסעיף 29 לפיהן, ביום 22/1/06 קיבל הנתבע היתר בניה תוך שימוש בתשריט מדידה מוטעה ופרסום לקוי בעיתונות ללא הודעת התובע 1 אודות ההקלה והשימוש החורג;
הנטען בסעיף 30 לפיו, הוועדה לא דאגה לבדוק ולהתאים את קו גבול תשריט המדידה שהוצג בפניה על ידי הנתבע בשנת 2006, אל קו הגבול שהוצג בפניה על ידי הנתבע 1 עת קיבל היתרים קודמים, ואל תשריט החלוקה המאושר של התובע 1, מפות מצביות והיתרי בניה;
הנטען בסעיף 31 לפיו, הוועדה לא בדקה תכנית חלוקה המאושרת על ידה משנת 1994 בעת בחינת בקשת ההיתר לקומה החמישית;
הנטען בס' 32 לפיו, הוועדה לא ווידאה שהתובע ביצע פרסום בעיתונות כנדרש טרם מתן ההיתר;
והנטען בס' 33 לפיו, הוועדה ללא בדקה את גובה הבניין וסטיית השיפוע מגרש הנתבע 1 טרם מתן ההיתר לקומה החמישית.

טענות אלה של התובעים נדונו והוכרעו במסגרת ההחלטה ופסק הדין בעתירה המנהלית - ואין מקום להידרש להן שוב במסגרת הליך זה.

בטענת התובעים, כי לא קם בנסיבות השתק פלוגתא מן הטעם משמדובר בסוג הליכים שונה (אזרחי ומנהלי) - לא מצאתי ממש. אפנה לעניין זה ל- ע"א (חי') 24617-06-19 מרדכי הרשקוביץ נ' שלומית אשורי (10/11/19) ס' 51, ממנו עולה כי קביעות פסק דין שניתן בעתירה מנהלית הקימו השתק פלוגתא גם בהליך האזרחי:

"במקרה דנן הוכח, כי הפעלת הגן מהווה מטרד ממשי, לא רק בשל הרעש העולה מגן הילדים, אלא בשל נסיבות שאינן קיימות, בהכרח, במקומות אחרים וכן כי כלל אין צורך ציבורי בגן ילדים במקום הנדון. המטרדים שנגרמו למשיבים (ולשכנים נוספים) גם נוכח המקום בו נמצא הגן ונסיבות נוספות, פורטו היטב בסעיף 10 לפסק הדין בעת"מ 433571-12-14, דלעיל, שניתן בין אותם צדדים ולכן קביעותיו, אשר אליהן התייחס גם בית משפט קמא, מהוות השתק פלוגתא וגם על ידי בית משפט קמא. .." (ההדגשות אינן במקור)

להשלמת התמונה ראו רע"א 8177/19 ‏ מרדכי הרשקוביץ נ' שלומית אשורי (13/1/20) בגדרו נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק הדין.

ראו בנוסף לעניין זה: ת"א (מרכז) 62167-06-20 מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ' נועה פירט (21/3/21) ס' 10 – 11 וכל המובא בגדרם, לרבות הנפסק, כי קביעות מעורבות של משפט ועובדה הוכרו כמקימות השתק פלוגתא; וכי מקום בו נקבעו קביעות פוזיטיביות על ידי בג"ץ אין כל מניעה שיתקיים השתק פלוגתא והמבחן לכך.

טענות הנתבעים להתיישנות התביעה, בעת הזו, להידחות. סילוקה על הסף של תביעה מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה, מן הטעם שתוצאתה היא מניעת הכרעה בזכויות המהותיות של תובע בשל מחסום דיוני (ע"א  9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (22/6/08); רע"א 9261/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ הנ"ל, ס' 11). בירורה של טענת ההתיישנות מצריך מטבע הדברים התחקות אחר כל אחת מעילות התביעה וקביעת מועד היווצרותה.

בשים לב לכך שהתובעים טוענים, בין היתר, לעילות מתחדשות כרשלנות, הסגת גבול ומטרדים, לגביהן לא חלה התיישנות - ראיתי להכריע בטענה להתיישנות בתום ההליך, לאחר בירור המחלוקות לגופן.

בנוסף, לא ראיתי לקבל את טענות הוועדה להיעדר יריבות. זאת, בין היתר, בשים לב לטענות התובעים לרשלנות והפרת חובה חקוקה (ע"א 1661/09 אשר שינברגר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה (27/10/11), ס' 14; ת"א (ת"א) 27314-09-14 מ.ו. השקעות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - בני ברק (12/7/18)).

בשולי הדברים, בשים לב לטענות הנתבע בהגנתו לעניין השלמת בניית שלד הקומה החמישית עם קבלת היתר הבניה ולטיעון בפרוטוקול הדיון מיום 4/7/21 בעמ' 6, שורות 10-22, מוצע לצדדים לפעול לצמצום המחלוקות בתיק זה, אף ביחס לתביעה שכנגד.
סוף דבר

לנוכח כל האמור לעיל, דין הבקשות לסילוק התביעה על הסף להתקבל באופן חלקי, בהתייחס לפלוגתות הנוגעות לבניית הקומה החמישית בניגוד להיתר ולתכנית.

התובעים יגישו כתב תביעה מתוקן בהתאם להחלטה דנן, עד ליום 12/9/21.

לאור התוצאה, התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות בסך של 1,500 ₪ תוך 30 ימים מהיום.

ניתנה היום, א' אלול תשפ"א, 09 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.